תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה – רמב"ם

תוכן עניינים

הרמב"ם לכאורה חידש מפסוק זה שיש מצוה או ענין של עבודת ה' בשמחה בעוד זה רחוק מאד מפשוטו של מקרא. בפוסט הקודם הסברתי בזה הסבר אבל חשבתי שזה קצת דרוש. היום עיינתי יותר ואני מתקרב אל הפשט בהסתכלות יותר רחבה.
א. מקור בחז"ל לפרש פסוק זה כאומר תחת אשר לא (עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב) ולא תחת אשר לא עבדת את ה"א (בשמחה ובטוב לבב). יש להביא את הגמרא בערכין יא, א שבו רב מתנה דורש מפסוק זה מקור למצוות השירה בעבודה מן התורה, איזהו עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה. כידוע שלכל עיקר השירה בשעת העבודה לא נמצא מקור מפורש מן התורה, ובאמת שגם השירה והשמחה בניסוך המים קשור לענין זה כמבואר בפרק החליל. והנה רב מתנה דרש מפסוק זה ועוד דייק שזה עבודה בשמחה ובטוב לבב (ובאמת שזה על דרך הדרש ולעבדו בכל לבבכם שגם שם הפשט הוא שיש עבודה ועבודה זו צריכה להיות בכל הלב ולא בצביעות, והגמרא דורשת שזה עבודה שבלב דהיינו תפלה. נראה מזה שזה מהלך של הדרשות לפרש ככה ויש להתבונן בעומקו).
ב. הרמב"ם מביא פסוק זה כמה פעמים ולומד ממנו לימודים שונים, מתוך הדרכים השונות שהוא משתמש בפסוק זה אפשר להבין מה קורה כאן. ראשית בהלכות תלמוד תורה ג, יג הביא פסוק זה כמקור לענין המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר והמבטלה מעושר סופו לבטלה מעוני. והנה זה וודאי פשוטו של הפסוק הרי שהרמב"ם הבין טוב את הפשט הפשוט ולא דימה שהכוונה למשהו אחר.
ג. עוד צורה שהרמב"ם משתמש בפסוק זה הוא להוכיח שהשמחה בחגים, ואפשר להרחיב בכללות לכל שמחת עבודת ה', לא נועדה להיות שמחה גשמית בלבד אלא שמחה שיש בה עבודת ה'. כך כתב בהלכות שביתת יום טוב ו, כ שלא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת ה' והביא ראיה מפסוק זה. הרי הרמב"ם לומד כאן מן הקריאה המדרשית לכאורה של הפסוק שהוא מדבר על עבודת ה' באופן של שמחה שאכן גם כאשר התורה מצווה על שמחת החג אין כוונתה לשמוח בעצמו אלא לסוג העבודת ה' שהוא בשמחה וכמבואר בפסוק זה שיש כזה מושג של שמחה שהוא עבודת ה' ואינו שמחת גופו בלבד. לכאורה זה דרש רחוק ביותר שהרי בפסוק ושמחת בחגך לא כתוב ועבדת את ה' בשמחה בחגך ואם כבר נסכים שיש קריאה מדרשית בפסוק אשר לא עבדת כיצד נלמד מזה לזה.
ד. פתרון הכל הוא כאשר נחזור להתבונן בפשט הפסוק המוזכר בהלכות תלמוד תורה . הרי הפשט הוא שפסוק זה מבטיח שהעובד ה' יהיה לו שמחה וטוב לבב ואם לא ישתמש בשמחה וטוב לבב לעבודת ה' יגלה ולא יהיה לו גם שמחה וטוב לבב. והנה ענין זה ביאר הרמב"ם במפורש בהלכות תשובה פרק ט, אחרי שביאר שם שעיקר השכר הוא בעולם הבא והעונש הוא הכרת, חזר לבאר מה הם היעודים הגשמיים שבתורה, וביאר שהם וודאי נכונים אבל הם לעזר אל עבודת ה'. והביא על זה פסוק דידן וז"ל:

הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה'" וְגוֹ', (דברים כח מח) "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ". נִמְצָא פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת עַל דֶּרֶךְ זוֹ, כְּלוֹמַר אִם עֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּשִׂמְחָה וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת מִכֶּם עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְיִיטַב לְךָ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְתַאֲרִיךְ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ וְנִמְצֵאתֶם זוֹכִין לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, לְחַיִּים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה הַמְּבִיאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

וביאור ענין זה ביארנו שהוא נלווה אל המבואר בהלכות תשובה פרק ו', שעל ידי בחירת האדם פעמים מגיע האדם למצב שניטלה ממנו הבחירה. והיינו לא בבחירה הרוחנית שלו אלא לפי שההשכלה צריכה הרחבת הדעת ומנוחת הנפש הרי מי שנענש על ידי חטאיו (שיש בזה גם תהליך טבעי) וסובל בעולם הזה, ממילא הוא גם יסבול בעולם הבא כי סופו לבטל את התורה מעוני.
ה. ונמצא כאשר התורה אומרת תחת אשר לא עבדת את י"א בשמחה וגו', אינה מתכוונת רק לעונש שלא יהיה לו שמחה בגלות. אבל כמו כל עיקר הייעוד הגשמי ובמיוחד בפסוק זה הכוונה הוא שלפי שלא יהיה לו שמחה ממילא לא יוכל לעבוד את ה' במנוחה ולא יהיה לו גם עולם הבא. ואם כן הוא ביחס לכל שמחת העולם הזה וודאי ששמחת החג בכלל, כשם שכל שכר העולם הזה אינו אלא הרחבת הדעת לעבודת ה' כך בוודאי שמחת החגים שגם הוא שמחה בעולם הזה אינו אלא שעל ידי שמחת הנפש יוכל להרחיב דעתו בהשכלה ובאהבה. ומפסוק זה ראה הרמב"ם מפורש שאין סוף ענין התוכחה העונש הגשמי אלא בדיוק שלא יוכלו לעבוד את ה' וממילא יחסרו גם לעולם הבא. ואילו היה עיקר התוכחה גשמית לשם מה הוא מזכיר בו באמצע ענין עבודת ה'.
ו. לכן מביא הרמב"ם פסוק תחת אשר לא עבדת וגו', לא שהוא מפרש שכל התוכחה הוא על שלא עבדו בשמחה, כאילו עבדו את ה' ולא בשמחה. אבל וודאי הפשט נשאר הפשט הפשוט שלפי שלא עבדו בהיותם בשמחה ממילא סופם לא לעבוד בהיותם בעירום ובחוסר כל. ואדרבה מזה למדנו שכל השמחה בעולם הזה אינו אלא כדי לעבוד בו את ה' ולא שמחה של סכלות (=היפך ההשכלה) והוללות (=היפך העבודה ואהבה).

[ז. חייבים לומר שבגלל זה הרמב"ם כל כך מדגיש את הקלת הגוף והכבוד בשמחה זו, ולמד זאת מפרשת דוד ומיכל, שזה קצת מוזר למה זה הדבר הכי חשוב שהיה לו לומר במעלת שמחה של מצוה. כי זה מלמד שהשמחה אינה לגוף או לכבוד אלא לשכל. ועוד צריך להסתכל בפרט זה.]