מהחל חרמש בקמה ועד הילולא דרשב"י

תוכן עניינים

המון חוגג ביום ל"ג בעומר את הילולא דרשב"י, ויש מכנים אותו יום פטירתו של רשב"י, והמוח השואל תמה כיצד הגענו אל זה, לא ידענו אלא שמסורת אומרת שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות ולפיכך מפסיקים או ממעטים בו את האבלות הנהוגה על מיתתם בתקופה זו, וכיצד הגענו מזה אל הילולא זו, ועוד וכי כתוב במקום כלשהו שביום זה מת הרשב"י, הררים אני רואה כאן תלוים בשערה ואין להם על מה לסמוך ולשמחה מה זו עושה.

נתאר תהלוכות הילולא זו, כיצד התפשטה מתוך נקודת ספירת ועד הילולא זו. ולא נענה על השאלה איה הדבר כתוב במדויק, כי מחקר כזה נושא אופי של צמצום העוצר בעד כל חיות התפשטות פרי העיון והמדרש, שהוא תמיד בתנועה של הוספה והתרחבות ושמחה, ומוסיף ודורש חידושים, ודווקא איננו מחפש שכל דבר יהיה כתוב במדויק, כאשר ענו לנודניק שתמה על ההיתכנות של מדרש מסוים, מקרא אני דורש, ולמה אתה מפריע לי עם מחקרים שאינם מדרשים כלל. אך בהבנת ההיגיון הפנימי של מדרש זה נדע כיצד הוא סביר מאד ואין בו קפיצות של חידושים.

א] תלמידי רבי עקיבא לא מתו בדיוק לפי זמן רבינו תם

מנהג המסורת הוא לנהוג אבלות בימי הספירה, כאבל על כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת לפי המסורת. אותו המנהג נהג שלא לכלול את כל ימי הספירה באבל זה,  אלא לסיים אותו ביום ל"ג בעומר, והיו בדבר דרכים שונות אבל המשותף שבהם שאין אבל זה במדויק על כל ימות הספירה אלא פחותים מהם.

הבינה המסורת היטב, כי אם נאמר שכולם מתו בפרק אחד, שאין זה אומר שמתו לפי החוק והדין של ימות הספירה, כאילו אם היו סופרים נ"ב יום ולא מ"ט יום שהיו מתים במשך נ"ב יום. ואם היו קובעים את תחילת היום מוקדם יותר לפי השקיעה או לפי זמן רבינו תם שהיו מתים אחרת. אבל הכוונה הוא שמתו בעונה זו של בין פסח לעצרת. אבל מסתמא לא מילאה מיתתם את מלוא הזמן אבל נפסק עוד בטרם נפסק הזמן הרשמי של ספירת העומר. זהו האינטואיציה הפרקטית של המסורת המבינה שאם אומר דרך משל על משהו שקרה במשך שבוע זו שמסתבר גם שיסתיים ביום רביעי ויהיה נאמר כך, כי המציאות איננה מקשיבה לכללים וקביעת זמנים מדויקים כמו החוק.

ב] תלמידי רבי עקיבא מתו מתוך סכנת עונת הקציר

כאשר קבעו להתאבל בימים אלה, אין קביעות זו לזכר מה שמתו במקרה בתאריך זה בלוח השנה. אבל כמו בכל קביעות המועדים בתקופות השנה, תחילת הקביעות הוא על מה שמתאים לתקופה זו. כמו שמתאים לפסח להיות חג האביב ולסוכות להיות חג האסיף, ואינם קבועים רק על הניסים שנעשו באותם הזמנים במקרה. כך הוא באשר לזמני אבלות, שהם קבועים תמיד על הסיכון המצוי תמיד באותם הימים.

עונת הקציר הנמשך בין פסח לעצרת הוא התקופה המסוכנת ביותר של השנה אצל חקלאים. בהיות וזו עיקר תקופת העבודה האינטנסיבית של השנה ומעבודה זו אוכלים כל השנה (ככתוב "נרדם בקציר בן מביש"), הרי הסכנה מצויה בו אם מכל מיני תאונות עבודה שייתכנו, אם מהתפשטות מחלות המצויות בזמני התאמצות והתקבצות לעבודה. ואם מביאת מלחמות המתחילות בדרך כלל בעונת הקציר שכן ימות החורף אינם מתאימים לעריכת מלחמות.

על כן אם נאמר שמתו תלמידי רבי עקיבא באסכרה שהיא מחלה מתפשטת בעונת הקציר, מובן הוא שהם נכשלו באותו הסכנה האורבת בזמני הקציר. ולפיכך נקבעו ימים הללו לאבל וצער לזכור להתפלל ולדאוג על סכנות הללו ולא להיכשל בהם. וכן כתיב "שבועות חוקות קציר ישמור לנו", מכלל דבעי שמירה.

ג] סיום סכנת הקציר לפי העבודה הפרטית

לפי שסכנה זו איננה מקרית או סגולית בעלמא לימים הללו, אלא תלויה לפי המציאות של התעסקות עבודת הקציר, הרי מובן מאליו שגם סיומה איננה בהכרח תלויה לפי זמן ערב שבועות. אבל הקציר נמשכת שבועות מספר, ואחר ארבע וחמש שבועות פעמים רבות כבר סיימו את כל הקציר או רובו, וכבר התגברו על עיקר הסכנה האורבת בו. ולפיכך מובן הוא שכן ייתכן לחגוג את זה שניצלנו מסכנת ימי העומר גם אם לא עברו כולם, כי כך הוא סדר העבודה.

ובאמת שזהו כל הסיבה שתאריכי הבאת העומר ראשית קצירכם וחג השבועות שבעה שבועות לאחריו אינם קבועות לפי זמני החודש. כי הגם שכל המועדים נקבעו בספר שמות לפי התקופה, נתן להם הכתוב בויקרא זמן מדויק לפי החודש והיום. אבל לעומר ושבועות לא נתן זמן, היות ואלה הם התלויים ביותר בעבודה הממשית, מהחל חרמש בקמה,  ולפי פשוטו כל שנה באותו זמן שהתחילו את הקציר הביאו את העומר. חכמים קבעו חכמים גם לזה זמן מדויק ודרשו ממחרת השבת על יום שני של פסח, ומכל מקום עצם הדבר נשאר על עמדו שהוא עונת הקציר.

ד] אבל מיתת התלמידים הוא על שממון התורה

ברור הוא לעם התורה, שעיקר האבל על מיתת תלמידי רבי עקיבא איננו על האבדן הפיזי בלבד, שכן רבים מתו במגיפות ומלחמות בתקופות שונות ואין אנו זוכרים אותם. אלא עיקרו הוא על שכחת ושממון התורה הגדולה שנגרמה כאשר כלו ממש כל עיקר הישיבה הגדולה של רבי עקיבא שהיו עיקר התורה, והיה העולם שמם.

גם שכחת התורה הזו איננה מקרית, אבל נובעת הוא מסכנה האורבת בעצם לימוד התורה, או במילים אחרות נובעת הוא מסכנה הנמצאת בעצם ימי העומר שהם לפי דרך חכמים ימי ההכנה אל חג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו. על קביעת חג השבועות כזמן מתן תורתנו כבר נשתברו הקולמוסים, אבל עיקרו פשוט שהיתה מתן תורה בתקופה זו בחודש השלישי, שהוא בזמן עונת הקציר. ולפי שהחכמים עסקם בתורה כמו שהפועלים עסקם בשדה, הרי גם בתורה עיקר המאמץ נחשב בתקופת הקציר, שהוא זמן העבודה ללמוד את התורה בהכנה לקבלתה, וראו חכמים את התורה כגידולים שלהם ואת עבודתם בהבנתה כעבודת הקציר.

ה] הסכנה האורבת בתלמוד תורה

וכשם שבעיקר זמן עבודת החקלאי אורבת הסכנה. כך בעיקר זמן עבודת התלמיד חכם אורבת סכנה. וסכנה זו מהותית אי אפשר לברוח ממנה כשם שאין החקלאי יכול לברוח מן הקציר בתואנה שהיא מסוכנת. הסכנה הוא מה שאמרו כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו תלמיד חכם. התלמיד חכם הוא מי שאכפת לו מהחכמה. וטבע מי שדעתו עמוקה וחזקה שאיננו יכול לסבול את מי שטועה אפילו במשהו, והוא מוכן להרוג את חברו אם הוא אומר פירוש לא נכון באיזה עניין שכלי. ומי שאין לו דעת קנאית כזאת אינו תלמיד חכם כי לא התעצמה בו התורה ואיננו מרגיש אכפתיות על החכמה.

מתוך קנאות זו בוודאי ישנה סכנה גדולה, כעין קנאת הבעל לאשתו הנובע מרוב אהבתו הבלעדית אליה, עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, וקנאה זו פוגעת גם במי שאינו ראוי ובאופן שאינו ראוי. כי בוודאי צריך לקנא אל התורה אבל אין צריכים להרוג ממש עבור זה, וצריכים ללמוד להתעצם בתורה מבלי להיכשל בכעס וגבורות הנובעים מזה. אבל תלמידי רבי עקיבא הראשונים לא השכילו בזה, ולפי שלא נהגו כבוד זה בזה אלא עמדו על דעתם בקנאות נגזר על כולם למות בפרק אחד. ועניין מיתתם ממש לפי המשמעות הזאת הוא הכללת התורה בגבורות אש הקנאה ולא באש האהבה, עד שנדמית התורה מתה מלאה דינים כמלאך המוות, והעולם שומם.

ו] התחזקות ר' עקיבא ללמד רבותינו שבדרום

רבי עקיבא לא התייאש, אמר אם נכשלנו בפעם ראשונה נלמד מזה יותר לפעם אחרת, כתורה עצמה שאם נשתברו לוחות ראשונות נלך ונעשה לוחות שניות, ואין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה. הלך אצל רבותינו שבדרום שהם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ולימד להם את התורה מחדש ומהם יצאה כל התורה שלנו, ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

אם אבל ימי העומר הוא מיתת תלמידי רבי עקיבא ראשונים כאשר נתפסו בסכנת הקציר שהוא בתורה סכנת הקנאה ומתו ומתה תורה עמהם. הרי השמחה על הפסקת סכנת העומר וודאי אינו אלא שמחת התחדשות התורה על ידי תלמידי רבי עקיבא החדשים, שהיו נוחים זה לזה ונהגו כבוד זה בזה, והם הם העמידו תורה באותה שעה.

הלכו וודאי ישראל שגרו בגליל וידעו את קברו של אחד מחמשה הללו המפורסם ושמחו בו את שמחת התחדשות התורה והתגברותה על רוח קנאה של התלמידים הראשונים, ושמחו ואמרו אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת.

ז] התחדשות התורה על ידי רשב"י בספר הזוהר

כאשר התפרסם ספר הזוהר הנקרא על שמו של רשב"י, הואר עיניהם של כל הלומדים בו בכפל כפליים, וראו בו הכפלה והעמקה של שמחה זו גופא, שהוא התחדשות התורה משממונה, להיותה תורת חסד חיים ואהבה ולא תורה שיש בה קנאה ומיתה ואבל. שכן הוא דבר הזוהר ממש בכל מקום. והמקום המפורש ביותר הוא בשני האדרות, אשר היו ממש העמדה מחדש של כל מעמד מתן תורה, ואמר רשב"י עת לעשות לה' הפרו תורתך, התורה מופרת והולכת בשממון תלמידים הראשונים, ומחצדי חקלא זעירין ואינון בשיפולי כרמא, עלינו לחגור את עצמנו ולהחיות את התורה מחדש כפי שהיתה בפעם הראשונה ויותר ממנה, עד שהעיד עליו שמים וארץ ואמר אני רואה היום יותר ממה שראה משה בעלותו אל הר סיני.

פתח ר' שמעון ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי, אמר התם יאות הוית למדחל, אבל אנן בחביבותא תליא מילתא דכתיב ואהבת את הויה אלהיך וכתיב מאהבת הויה אתכם וכתיב אהבתי אתכם אמר הויה. אמר ר' שמעון אכן התורה הראשונה ניתנה מן הגבורה ביראה, וכך היה ראוי לה לפי מקומה, אבל בגבורה זו נלכדו חברינו, עלינו להמשיך תורה חדשה שהוא מאהבת הויה אתכם, ולחיות באהבת חברים ואהבת לרעך כמוך אני הויה, בחביבותא תליא מילתא.

וודאי מי שיקרא דברים הללו ושכמותם וישיג אותם וישתתף בהם ידע שזהו ממש שמחת פסקו למות בל"ג בעומר והלך רבי עקיבא אצל רבותינו, וישמח שמחת התורה על רשב"י שלקח על שכמו להקים את התורה מעפר לפי הארת ספר הזוהר.

ח] האדרא זוטא והתגברות רשב"י על מיתת משה

בסוף ספר הזוהר שעברה על כל התורה מבראשית ועד האזינו, הגיעה סיום התורה, וכמו סיום התורה כך הגיע עתו של רבי שמעון להיפטר מן העולם. ידע רבי שמעון כי אם לא עכשיו אימתי. וכל חייו ביקש להנחיל את התורה של עולם האצילות. וידע כי כל האסון שהוא מבקש למנוע הלא הוא אסון מיתת משה רבינו, כמו מיתת תלמידי רבי עקיבא הראשונים, כמו מיתת כל רבי שמת ומתה תורתו עמו, ונשתכחו הלכות בפטירתו של משה, ואין מי שיודע להמשיך שוב את התורה אחר מיתת הרב והכל מתפרק והולך לו כאשר עינינו ראינו פעמים רבות.

חבורת הזוהר היו מודעים במשך כל חיי רבם שהוא הולך למות. ופעמים הרבה אחר שגילה רשב"י סוד נעלם השתטחו לפניו ואמרו מה יהיה על העולם כאשר תתפטר ממנו. ידע רשב"י בכל תורתו בכל חייו שאם איננו מצליח לעשות משהו שיחיה דווקא כאשר הוא ימות, לא פעל כלום והרי כל התורה חוזרת להתעבר כמו מיתת משה ולא הועיל כלום. היה דואג כל חייו על זה להעמיד את התורה בחיים עד העולם שלא תתפטר מן העולם בפטירתו.

ובהגיע עת זו אמר רוצה אני להפוך את אין שלטון ביום המוות. אני את השיעור המוצלח ביותר של החיים שלי רוצה להגיד על מיטת שכיב מרע שלי. ולא איכנס בכיסופא בעלמא דאתי. זה וודאי בושה הכי גדולה אשר רבי גדול אשר כל ימיו העמיד תלמידים ולימד להם את התורה נפטר, והוא עולה לישיבה של מעלה ורוצה להתפאר ולהראות להם ראו מה פעלתי בעולם איזה תורה הנחלתי ופעלתי. והנה ישיבה העליונה מסתכלת למטה ורואה את ישיבתו מתפוררת והתלמידים שמעט ניצוץ תורה נשאר בהם רבים מי יהיה ראש ישיבה אחריו, אמר רשב"י אני לא רוצה למות בבושה כזו.

ואמר יש לי מילים שכל חיי היו גנוזים בליבי. כי כך כל תלמיד חכם מים אינסופיים של תורה גנוזים בליבו וכל מה שתלמידיו לומדים אינו אלא ככלב מלקק בים, והרבי מחכה ליום ותלמיד מתאים שיוכל לגלות את ליבו. ואז הרבי מת בטרם מילא את חפצו ותלמידיו אובדים בים הספיקות ונאבדה כל תורה. אמר רשב"י כבר אין לי למי לחכות. אני יודע שאינכם עוד ראויים להבין ולא תדעו עוד אלף שנה מה שאני למד אתכם היום. אבל אני לא יכול לסמוך על עצמי בשר אני ואמות היום. אגיד לכם את הכל ותכתבו אותו ויהיה לכם די והותר ללמוד ולחיות כל חייכם וחיי בניכם ובני בניכם ולא תבקשו אותי שוב אחר מיתה כי כבר אמרתי הכל והכל בידכם.

ט] הילולא דרשב"י

הפך רשב"י את יום הפטירה מיום החלשות שאפילו משה לא יכל עוד לצאת ולבוא, אל יום חתונתו, אל יום התחלת הכל כחתן היוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח. וכך שמעו תלמידיו את הקול אחר שיצאה נשמתו עולו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי. הוא יום חתונתו היום התחיל הכל והיום התחילה תורתו לחיות כי מסר אותה בינינו ולא הסתלק מן העולם איתו כרוב החכמים האחרים.

וודאי אנשי ישראל שהיו נוהגים לחגוג 'הילולא' על ציוני הצדיקים היטב ראו וידעו כי יום זה של התחדשות התורה ממיתתה הראשונה הוא יום ההילולא של רשב"י הוא היום שרשב"י מנצח בו את מלאך המות השולט על כל התורה ברוח קנאה וממשיך את התורה חיים עד העולם.

י] יום יציאת רשב"י מן המערה

וכל זה הוא הוא סיפור רשב"י בשבת שיצא מן המערה פעמיים, ובראשונה שרף את העוסקים בקציר באש הגבורה, חזר למערה כדין משפט רשעים בגיהנום, שהוא זמן ספירת העומר כדעת ר' יוחנן בן נורי בעדיות, שהוא זמן תגבורת הגבורות של קנאת התורה, ואז בפעם שניה חזר בתשובה והחיה את אשר המית בשריפתו, הרי ביום ל"ג בעומר יצא רשב"י מן הגיהנום שהוא אש התורה המכלה את חברי תלמידי ר"ע, והחיה את העולם ואת התורה חיים עד העולם.