על היחס בין גורמים רוחניים למגיפה לגורמים טבעיים – מקורות

תוכן עניינים

צרור המור במדבר פרשת קרח
ויצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. וידוע כי סבת המגפה היא מצד רוח עועים הנכנס באדם מצד רוח הטומאה. והרופאים אומרים שהוא מעפוש האויר. רואים ואין יודעים מה רואים. והכל הולך לדרך אחד.
כי כמו שכתבתי בפרשת הסוטה. העובר על החרם ועל השבועה נכנס רוח עועים בכל רמ"ח איבריו כמנין חר"ם וכלתו את עציו ואת אבניו. ולכן צוה משה בכאן להקטיר קטורת לכפר על ישראל ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ.
וכבר אמרו כי סוד הקטורת גלו לו מלאכי השרת. וכבר הבטיחונו שאע"פ שאין עכשיו קטורת. אם יאמרו ישראל בפיהם אלו הפסוקים שלשה פעמים בכוונה. שהשם עוצר המגפה ושם האריכו בזה. ובפרשת וירא אליו הארכתי בזה:
 
ספר שם משמואל – פרשת וירא – שנת תר"פ
 
דהנה ענין קושי הרפואה מבארים הרופאים שהוא מחמת שבמקום המחלה או אבר הנחלה נמצאים בו מיני בע"ח דקים מאד [שנקראים בלשוניהם חידקים או באצילען] שאינם נראים אלא ע"י כלי הבטה המגדילים את הנראה אלפי אלפים פעמים והם אוכלין במקום החתך ומונעים אותו מלהתרפא.
 
ובודאי הם כחות חיצונים המתלבשים במיני בע"ח אלו, וכענין מ"ש בספר צרור המור (פ' קרח) בסיבת מגפה ר"ל שהיא מצד רוח עועים הנכנס באדם מצד רוח הטומאה, והרופאים אומרים שהוא מעיפוש האויר [היינו שאומרים שבאויר מעופש מתהוים מיני בע"ח דקים הנקראים באצילען כנ"ל] רואין ואינן יודעין מה רואין, והכל הולך לדרך אחד, עכ"ל.
 
והפירוש כנ"ל שרוח עועים שמצד הטומאה מתלבש במיני בע"ח אלה להזיק לבנ"א.
 
ולדעתי ככה הוא מה שביארו הרופאים בקושי הרפואה.
 
ושמעתי סיוע לדעת הרופאים מדברי הש"ס יבמות (ק"כ ע"ב) רשב"א אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות, ואי אפשר לפרש אלא מפני שידוע שחום האש מסלק את בעה"ח הדקים אלה, ואכ"מ להאריך.
 
ולפי זה י"ל שכל ענין הרפואה שבא ע"י מופת או ע"י מלאך הוא נמי על דרך זה [כי למעט בניסא עדיף] שמסלקין או ממיתין את בע"ח אלה, או מונעים אותם מלאכול את מקום החתך, ואז ממילא מעלה ארוכה בטבע כח חיות האדם, ובודאי שגם המלאך המרפא מסייעהו להוסיף כח וחוזק להתרפא מהר, אחר סילוק מניעת הרפואה כנ"ל:
שו"ת יד חנוך מפענח נעלמים סוף סימן ט'
Image may contain: text