יחזקאל פרק ב

תוכן עניינים

יחזקאל ב, א – ב

פסוק א

פרק הקודם הסתיים ואשמע קול מדבר. וכאן הוא משמיע מה הקול אומר, בן אדם וגו'.

הקול שהוא שומע הוא בעצמו הקול ששמע למעלה מעל לרקיע, זה בעצם כל משמעות הקול שהנביאים שומעים, בתחילה הוא קול סתמי כמו רעש גדול של האופנים והחיות, אבל אז הם מתקרבים ומבחינים שהקול בעצם מתכוון אליהם, ואז מתקרבים יותר ומבחינים יותר ומבינים שהקול יש בו גם דיבור והם שומעים מה הוא מדבר.

כבר דיברנו כמה פעמים על זה שהנבואה יש לו 2 דינים וכל אחד מהם חשוב מאד. הראשונה הוא להשיג את ההשגות העליונות דהיינו לראות את המרכבה והרקיע וכו'. אבל השני הוא קבלת השליחות. הרבה אנשים שמעו וראו אבל לא הבינו שמתכוונים אליהם, וזה מה שרש"י קורא שאתה לא נביא כי נביא מלשון שליחות והרמב"ם אומר שזה נקרא נבואה להרחיב דעתו בלבד, אבל השלב השני הזה לא באמת נפרד מהראשון רק זה לב של הנביא שמחבר אותם ומבין שהקול מתכוון אליו, הנגיעה הזו של בי הדבר תלוי זה תחילת שליחות הנביא ומה שמבחין אותו מסתם חכם ומבין.

הקול אומר בן אדם עמוד על רגלך. כלומר אחר שהנביא נפל על פניו מעוצמת המחזה, הקול דווקא מעמיד אותו על רגליו. גם את זה רואים במשה ומסתמא יש משהו דומה בכל נביא ומשיג. כי האדם מצידו צריך ליפול על פניו וכמו שאומרים להתבטל. אבל דווקא דבר ה' הוא מעמיד אותו מחדש ונותנת לו תוקף עצום ועמידה שהוא להיפך מהמציאות של הפחד ורעדה שהנביא נופל על פניו מאימת המחזה שלו. כמו אצל אסתר מקודם ותיפול לפני המלך ואחרי זה ויושט לה המלך את שרביט הזהב ותקם אסתר ותעמוד לפני המלך. וידוע שזה סוד הכריעה והזקיפה בשמונה עשרה כמו שכתוב וזוקף בשם, קודם האדם כורע אבל אז ה' מעמיד אותו בחזרה ומדבר איתו.

בן אדם – זה תיאור של יחזקאל במשך כל הספר. חושב שיחזקאל לא ראה את עצמו כמו יחזקאל, או כמו יהודי, או כמו כהן, או שום דבר, אלא היה מאד ערום, הוא בסך הכל בן אדם. אחרים אומרים שזה ביטוי המחדד את ההבדל בין הדובר שהוא ה' ובין הנמען שהוא בן אדם. אבל זה היינו הך. למעשה כל הכינויים שאנחנו מלבישים על האני שלנו הם הסתרות על המציאות שאנחנו אני. יחזקאל בכללות לא מפחד מזה שהוא אדם גוף ונפש לא פחות ולא יותר. או כמו שהתאלוגים אמרו, אצל הקב"ה אין שחורים ולבנים אלא הכל בני אדם.

פסוק ב

ותבא בי רוח כאשר דבר אלי – הרוח הזה הוא רוח החיה באופנים. כמו החיות ואופנים אין להם חיים והנהגה אלא אל אשר יהיה שם הרוח ללכת, אותו הרוח הוא שמתלבשת בתוך נפש הנביא ומעמידה אותו. והוא יודע שאינו עומד מכח עצמו כי הוא נפל על פניו אבל הרוח העמידו ומעמידו על רגליו.

ואשמע את מדבר אלי. השמיט מי הדובר. וכך כתוב בתורה על משה בסוף פרשת בהעלותך וישמע את הקול מדבר אליו ולא פירש מי המדבר. ויקרא אל משה ולא פירש מי המדבר. וזה מקביל לסוף המראה שהוא השמיט מלפרש מה האדם היושב על הכסא ואיך הוא. כי הא"ס אין בו תיאור ומילה אבל ידוע בוודאי שהוא המדבר ואי אפשר לכנותו בשם.

יחזקאל ב, ג – ה

נבואת יחזקאל מיואשת מלכתחילה מזה שהיא תפעל. אם ישמעו אם יחדלו. צריך לחדד ההבדל בין זה לבין תחילת ירמיהו ומשה למשל. ירמיהו מקבל גם הוא בתחילה חיזוק שלא יפחד וה' יתן אותו כחומה בצורה וכו'. וגם יחזקאל. אבל החיזוק של יחזקאל הרבה יותר חד בנקודה שהוא בכלל לאו דווקא מקווה שישמעו אליו. זה נראה שהתכלית של נבואתו בכלל אינו שיעשו תשובה אלא 'וידעו כי נביא היה בתוכם'. זה קצת קשה לשמוע כי בוודאי יש לפחות סיכוי שישמעו אחרת בשביל מה באמת להינבא. אבל אולי יש בזה עצמו משמעות לומר שה' לא שכח מאתנו, הוא ברוגז עלינו אבל הוא לא שכח.. זה נראה לי מסר עובר דרך רוב נבואות יחזקאל. ומתאים גם לזה שמספר את כל הסודות של המלך. הוא אומר ה' נמצא הוא יודע, אתם לא תשמעו ולא תקשיבו למה שצריך ולכן יהיה לכם בעיות. אבל לא תוכלו להגיד שהוא שכח מכם וזה הוא אכן פעל וזה פירוש וידעו כי נביא היה בתוכם.

אני חושב על זה באופן מעשי. בכלל לא אוהב תקוות שווא הם גורמים ליאוש יותר גדול. יכול להיות שיש תפקיד למוכיח לנביא לאומר את האמת. הוא בעצמו לא צריך להשלות את עצמו אולי יפעל בכדי שיעשה את תפקידו. יש כאלה שליחיות לבני אדם שידוע שלא יפעלו אבל יש להם מטרות אחרות. ואדרבה אם יפעל יהיה מופתע לטובה.

יש עוד עומק בהסתכלות זו שיחזקאל לא יפעל. והיא תלויה במצב החורבן שיחזקאל נמצא בו שבו נתבטלה במובן מסוים המציאות הכללית. ירמיהו עוד מדבר אל כנסת ישראל, ומבחינתה יש סוג שיח מסוים שיש בו תקוה מסוימת וכעס מסוים. יחזקאל מדבר אל הפרט, כפי שעיקרי שכר ועונש שלו מוכיחים, החל מפרק ג', שהרשע בעונו ימות וכו'. חושבים על זה על פי רוב כהתקדמות מוסרית כאילו כבר אין ענישה קולקטיבית, אבל בעצם זה נגרם מחורבן וביטול של המציאות הכללית. אחרי שהתייאשו מהכלל אומר יחזקאל נו את הכלל אני כבר לא יכול להציל הם 'בית מרי'. אבל אם יהיה יחיד אחד שיהיה צדיק בגללי אציל את נפשו.

יש קבלה מבעל התניא שבשעת מגיפה יש להכריז דברי הירושלמי שביבנה הותרה הרצועה של הערבות שקיבלו על הנסתרות בערבות מואב. והסברא בזה שהמגיפה הוא דין כללי וכולם יתפסו בעוון חבריהם, ולפי פירושו היינו שייענשו על הנסתרות שבלב חבריהם. אבל ביבנה שהוא אחרי החורבן תפסו חכמים שאי אפשר להמשיך בהנהגה זו אלא אמרו כדבר יחזקאל איש בחטאו ימות, ובעל התניא רוצה להשתמש בזה כסגולה שהצדיק יציל את נפשו גם כאשר יש דין כללי.

יש להבחין מאד את סדרי הכתובים והחריזה שלהם כאן. פסוק ג – ה אומר אתה תלך אל בית ישראל שאבותיהם כבר היו פושעים אבל עתה הם גוים.. הם קשי פנים וחזקי לב. ומה תאמר להם "כה אמר אדני ה'" זהו. זה כבר כל התוכחה בקטע זה. ידעו כי נביא היה בתוכם שאמר "כה אמר ה'" לא פחות ולא יותר. כבר לא משנה מה ה' אומר כי הם לא שומעים בכלל, אבל לפחות היה מישהו שאמר כה אמר ה'.

יחזקאל ב, ו – ז

פסוק ו – ז אומר שאל תפחד מזה שהם לא שומעים לך. שתדע שאתה הולך אל עקרבים. לכאורה עקרבים כאן לפי שלא יקשיבו לו או יצחקו לו אבל בפועל לא סיכנו אותו כמו שסיכנו את ירמיהו כי לא היה להם כח לעשות כן. ודברת את דברי אם ישמעו ואם יחדלו. זה חיזוק לנביא שידבר גם אם אין הכלל שומע.

יחזקאל ב, ח – ט

פסוק ח' אומר אכן הם בית מרי. אבל אתה אל תהיה מרי כמוהם ואל תעשה חכמות. תעשה מה שאני אומר לך. למעשה זה כל הבדלת הנביא מהכל במצב כזה הוא מוכן לעשות את שליחותו מה' והם לא מוכנים לעשות את חובתם. אבל זה לא סתם זה ניסיון אפילו לנביא שהלא יש לו המון תירוצים למה להיות גם הוא חלק מהמרי..

יחזקאל ב, ח – י

פסוק ח – ט ועד פסוק ג בפרק הבא מתאר מראה שבו ה' נותן מגילה לתוך פיו של יחזקאל. זה ביטוי מוחשי לנתינת הנבואה בפיו. כפי שכל דברי יחזקאל הם בציור מוחשי כך נתינת הנבואה לפיו אינו מתואר באופן מופשט אלא הכי מילולי. כמו ממש ה' לקח מגילה גדולה והוא פתח את פיו ואכל את המגילה.

פסוק ט

יד שלוחה אלי הוא כנראה יד מידי אדם תחת כנפיהם. ובו מגילת ספר.

פסוק י

היד לא רק שולח מגילה אלא גם פורש אותה לפניו, כלומר הוא השיג וראה מה כתוב בו. והיא כתובה פנים ואחור. למה פנים ואחור אין מספיק קלף בשמים שצריך לכתוב משני עברי הדף? אבל זה מתאים לכל החזון שלו המשווה פנים ואחור כמו שהחיות יש להם ארבעה פנים כך דברי הנבואה כתובים פנים ואחור, לא כמו בעולם הזה שהצד השני של המגילה לא נכתבת כי אינה יפה.

ועל פי המדרש כי כל דברי תורה יש בהם פנים ואחור, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וצריך תמיד לדעת מאיזה צד לקרוא אותם.

המגילה זאת היא מגילת קינות.. קינים והגה והי. יש משהו סמלי בזה שהמגילות המפורשות בנבואה הם דווקא מגילות קינות ירמיה כתב מגילת קינות שנשרפה וכן יחזקאל ראה מגילה עם קינים והגה והי אולי הוא אותו מגילה בשורשה. איני זוכר שיראו מגילה עם נבואות שמחות או שיהיה כתוב עליהם שנכתבו באופן זה.