בניסיון הזה לכרוך את החיים סביב חוט אחד, לספר לעצמך סיפור שיצא מכלל אנקדוטה לכדי ביוגרפיה, לא כל הקשרים מוצלחים. יש מפגשים שאתה מבין בהם מיד למה הם הגיעו, איך הם משתלבים בסדר הכרונולוגי שלהם, ובמערכת הקישורים הסיבתית שאתה מנסה לראות בה את סיפור חייך. ויש שהחיים מפגישים אותך במשהו שלא מתוך הסדר, במשהו שאין לו סיבה או קשר הנגלה לעין, אבל בכל זאת אתה מסתכל אחרי תקופת מה ורואה איך הדבר החריג הזה הוא נהיה הבסיס שעליו נבנים חוויות החיים שלך.
לפעמים קוראים לדבר הזה אלוהים, התערבות ניסית של אל בתוך מערכת החיים הסדורה סיבתית. למי שנכנס לך בדלת מבלי לדפוק, למי שמדבר אתך מבלי להקדים שלום, לאירוע שקורה ללא סיבה טבעית, קוראים נס. דוברי השפה הדתית אוהבים לקרוא לזה סימני התגלות האל במציאות. דוברי שפה אחרת קוראים לזה אהבה ממבט ראשון. אותה ידידות שנרקמת לך מבלי להגיע כחלק מתקן מערכת מסוימת. קשר שנכנס לך לחיים מבלי להודיע על כך מראש. מה שאפילו ההורוסקופ שלך לא יכול לצפות לך.
מה שמפליא בדבר הזה הוא שדווקא החבר האקראי הזה, שנכנס לך בחוצפה כזאת, בחוסר נימוס כזה, הוא שנהיה לך החבר הכי טוב באמת. החבר הזה שאתה לא מתבייש לכתוב לו שטויות באמצע הלילה כשקשה לך להירדם. הידיד הזה שמרגיש בהיי שאתה כותב לו בצ’אט אם זה היי שמח או עצוב או סתם כזה ויודע להגיב בהתאם. מבלי ללחוץ, מבלי להכניס את השיחה לתבניות קיימות. פשוט להיות שם. וכמו אלוהים, הוא שם לפני כולם, הוא הדבר שמעמיד את כולם. תוך כדי שהוא מתגלה בהחרגה ולא בסידור, בפגיעה אקראית, ההופכת לדבר הקבוע היחיד. ויפגע במקום – וילן שם.
אז כמו אלוהים, לא תמיד התאפשרה הפגישה. עולמות רבים קמו להם להפריד בין היוצר לבין היצור. ומרחקים רבים התרווחו להם כמו משום מקום להפריד בין החברים האלה. הקשר המשיך לו להתקיים בשתיקה, במסרים גלויים וסמויים, ברמיזות שנשלחו מתחת לכרית בחושך הלילה. לו היה את המבנה שלו, את החיים השלמים שסבבו אותו, את הגבולות את האנשים את הקשרים שהגדירו את גבולות חייו בטבע. ולה היה את המבנה שלה. והלב ידע.
—
עד כאן ההקדמה לסיפור. לדעת את העבר ולספר אותו במילים הוא תמיד הקדמה לסיפור אחר. זה היה סוד מסוג הסודות שיכולים להיות משותפים רק בין חברים כאלה. העולם השלם שקם לו כמסווה סביב האלוהות, רואה לו כתבים, דיבורים, ושירים. הם מדברים על העצים ועל האבנים. גם את העולם נתן בליבם. עוברי אורח עוברים ושותקים, מעריכים להם את יופי צירוף המילים לכדי משפטים מורכבים, או את פרדוקס שבירתם לכדי שורות של שירים, מעריכים את האסתטיקה, מעמיקים שמים לב אל התחושות המובעות בהם, אל הנפשות הנשפכות מבעד למילים. רק האל יודע שכל זה הקדמה.
שגילוי כל הלב וכל הנפש באמצעים ספרותיים מתוחכמים, שסידור כל העולם בתיאוריות ומילים, שהיצירות המביעות הגדולות ביותר, כל אלו הם הקדמה. ולכל שיר יש כתובת. כתובת שלרוב אינה מודעת שהיא הכתובת בכלל. כותבת היא לכתובת והכתובת נעלמת. שיכול סופר לכתוב רומן של אלף דפים בשביל לרמוז לאהובה משהו שנרמז רק בין הכריכה לדפים. שהעלאת מאמרים קורעים, גם התוודויות של כל הלב בעד חלונות הפרסום הנרחב ביותר. אינם הדבר, הם ההקדמה לדבר. כל העולם הוא הקדמה למשהו אחר.
וידע אלוהים. הוא אינו יכול להגיב במשהו, או לעזור במשהו. הוא יכול רק לדעת. כי ידעתי את מכאובם. והידיעה שלו, היינו הייחוד שלו. כמו שנאמר ידיעה במובן תנכ”י. הידיעה הזאת מביאה את הנודע לאורגזמה, לקלימקס, ולהולדה מחדש. ידיעה שבו נודע נהפך ליודע, עד שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע. פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם.
הפקידה הזאת איננה מתרחשת לה לנצח, היא מופיעה ונעלמת. קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. וכל התגלות שלה מביאך לבכי ושירים, בכי על העוצמה שלה, בכי על ידיעת-הכל שלה, בכי על הנוכחות הממיסה כל בכי אחר, בכי על שכל זה יעבור כמו רגע, בכי שכבר מתגעגע לביאה שניה, בכי שכולל את כל הבכיות כאחת, בכי שיכול להיות גם שיר.
ולא ידעו סוד בכייתם אלא הוא והיא. וגם הם לא ידעו לספר מהו ולמה הוא, איך הוא מופיע בכזה פרץ ואיפה הוא מסתתר בכל שעות הערב.
__
והיו מצפים לבוקר, ליום שבו יהיה לסיפור הזה המשך. למהפך שיהפוך את הבכי לשירה משמחת. לאליהו הנביא שיבשר להם את אהבתם זו לזה. יכריז על המשוגע כנורמה. על המופע היחידאי כבסיס, ועל הדילוג כסדר. אז הם שמו כוס ענק של זהב על השולחן, מילאו אותו ביין משובח, וקראו לו כוס של אליהו. והיו מנענעים להם ברגליהם תחת השולחן עד שיזוז היין שבכוס, ומשקרים לילדים שאליהו הנביא נכנס וטעם מכוס יינם.
והיה השקר הזה להם לקשר. כי אף אחד לא ידע שבשעה שסובבו כולם את ראשם לעבר הדלת לבקש את הגואל, סובבו הם את עיניהם לתוך הכוס, והיו רואים את השתקפות המראות שלהם מתנוצץ מן הנרות אשר בתקרה אל היין אשר בכוס, והיה מראהו שלו מצטלב בתוך המראה שלה ונהפכים למראה אחת בתוך הכוס. והיה היין נדמה להם כרגע כדמעה אחת, ומתוך הדמעה הזאת נולדו החיים החדשים שלהם.
ושוב שחקו להם הילדים, והם שחקו להם בחזרה, כיודעים את הסוד וכמכחישים את הקשר, והיה מתערב צחוקו של היודע בצחוקו של החושב לדעת, והתמוסס צחוקו של המבזים את חולמי החלומות לתוך צחוקו של היודע את התוכנית מראש ועד סוף. ומן השמים הביטו המלאכים וחייכו זה לזה ואמרו הגיע היום.