שיעור זוהר הקבוע בערבי שבתות
א] עלינו לעשות הכנה לחמשת תפלות יום הכיפורים שכן הלכה פסוקה שצריך אדם לסדר לעצמו את התפלה לפני התפלה ואנחנו בקושי מתפללים כל השנה כי אם תפלה אחת שאנו מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים אם כן חייבים לסדר את זה. וכן כתבו בפוסקים שלפי שהוא תפלה הבאה לפרקים חייבם ולסדר אותה ולמרות שיש תירוץ שלא יתבלבלו במילות התפלה שהרי לכל אחד מחזור מודפס אין זה תירוץ אמיתי כי אין עיקר התפלה אמירה מן המחזור אלא סידור הלב ואת זה חייבים לסדר. דהיינו בפשטות מה אנחנו רוצים להשיג מתפלותינו ובאיזה דרך נציע בקשתנו להשיג את זה.
ב] הערה. אם כבר יום אחד בשנה מתפללים חבל לרדוף אחר סדר המחזור והתפלה ולוח הזמנים. הרי כולנו יודעים שתפלה אמיתית צריכה שעות התבוננות והשקטה לפני התפלה ובפרט שאנחנו כולנו חיים בעולם הזה שאין בו תפלה ולא שקט ולא התבוננות. ואם בכל ימות השנה אין ישוב הדעת הרי ביום הכיפורים אין לאיפה ללכת בסך הכל נהיה בבית הכנסת כל היום אם כן כל אחד יקח לעצמו כמה זמן שהוא צריך להגיע לישוב הדעת ולתפלה. ואם יגיע לעמידה הראשונה בזמן נעילה מה בכך. או ישתמש בכל הסדר והניגונים והפיוטים כהתעוררות הכנה לפני התפלה אבל יחפש כמה רגעים של תפלה כראוי איכשהו עם הכנה מתאימה.
ג] יסוד יום הכיפורים הוא יום שניתנו בו לוחות שניות. דהיינו כי קיבלנו תורה אחת והיא לא עבדה נקרעה הכתובה לא הצלחנו לקיימה היא לא הצליחה להתקיים בנו נפרד השידוך, והביא ה’ לוחות שניות עם מידות הרחמים שנדע את הדרכים ושנקבל תורה שתצליח להתקיים בנו שנדע אותה ושהיא תדע אותנו ותדריך אותנו באהבה. וכולנו יודעים כיצד אין אנחנו בתורה ואין אנחנו יושבים בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש בכל מובן אם כן התורה לא הצליחה עוד ונבכה ונבקש על התורה החדשה שתופיע לנו בלוחות שניות עם כל סדר ההדרכה וההנהגה שתוביל אותנו בכלל ובפרט בבטחה. כמו שאמר ר”י דמן עכו שמי שיקבל על עצמו להקשיב בכנות לא יצטרך לרב אבל נשמתו תלמדנו כל מה שהוא צריך. זו בקשה ריאלית ואפשרית ואין שמחה ובטחון כמי שיודע מה שהוא צריך לעשות ועושה אותו, ואל זה מכוונים אנחנו כל תפלותינו ואין לנו עוד מילה להגיד על זה כי זה בקשה.
ד] נוכל להגיד משהו על הדרך שבו נתפלל לזה ועל המעלות והחסרונות הנצרכות לנו לעומת לוחות ראשונות. אמרו חכמים לוחות ראשונות שנתנו בפרהסיא נשברו ולוחות שניות שניתנו בצנעה נתקיימו. אמנם הפרהסיא של לוחות ראשונות היתה חשובה ונצרכת מאד שכן זה כל ‘הוכחת הכוזרי’. והכוונה כי התורה חייבת להתקיים ברשות הרבים לביקורת הכל ולהיות מוכחת. וזו מעלה אמיתית שצריכים שתהיה גם בסוף. אבל יש בזה חסרון וקטרוג והוא נשבר. ובמילים פילוסופיות כי באמת הזיהוי בין אובייקטיביות וציבוריות לא נכונה למרות שצריכים אותה למען הביקורת אין שום קשר הכרחי בין הדבר הציבורי ובין הדבר האובייקטיבי. כי אובייקטיבי היינו שיש לו קיום עצמאי אמיתי לעצמו ואין שום קשר בין זה ובין הדבר שאחרים צריכים לראות. ולכן למרות שאנחנו נעסוק בסתר בתורה שניתנה בצנעה אין זה אומר שהיא יכולה להיות דבר סובייקטיבי אלא התחלת התיקון לנתק הקשר בין אובייקטיבי וציבורי ובין פרטי וסובייקטיבי דהיינו דבר שאין לו קיום אלא בנפש.
ה] יש לנו לתאר את הסתר הזה של יום הכיפורים והרחבנו בשיעורי שנים קודמות’ כיושב בסתר לחלות פני מלך’ ‘וכל אדם לא יהיה באהל מועד’. עיקר יום הכיפורים הוא התבודדות כהן הגדול עם הקבה בקדש הקדשים או כל אדם תחת לטליתו ובצירוף לכהן גדול רוגשים בית קדש הקדשים. וזה מרחב מוגן עליה לאימא עילאה וכו’. וזה טעם הודוי שמשתחווים רווחים שלא ישמע אחד וידוי חברו. שאין ענין הוידוי להרגיש רע עם החטאים או חרטה. אבל ענין הוידוי הוא אשרי נשוי פשע כסוי חטאה שאסור לאדם מצד עצמו ומצד העליון עליו לגלות חטא במקום שאין מבינים אותו ובמקום שאין בטוח שהרי זה בדיוק הקטרוג של הפרהסיא שישבור את הלוחות. אבל כאשר יש לאדם בטיחות עצומה שהוא מובן ומוכל וממילא גם תקווה אינסופית שיכול להיות הכל טוב, אז הוא מרשה לעצמו להתוודות. ולכן ככל שאדם נכנס יותר לפני ולפנים לבית הסתרים כך הוא יותר בגלוי יכול להתוודות על כל חטאיו הכי גדולים והכי עדינים. ולכן היחיד מתוודה רק אחר שמונה עשרה שהוא דביקות הכי פנימית ומוצנעת ורק שם מותר להתוודות ושליח ציבור כבר ייסד קצת פרהסיא שיש בו אותו אינטימית צנועה (כמ”ש הארי שזה מדרגה יותר עליונה שאין בו קטרוג פרהסיא) בתוך התפלה אבל שלא בתוך התפלה אסור להתוודות כלל כי זה חוצפה וקטרוג. ועכ”פ עיקר הוידוי הוא גילוי אותו אינטימיות של הסתר של יום הכיפורים.
ו] כאן צריכים אנחנו לחזור לצורך הפרהסיא. יסוד הענין שיש נפש רוח נשמה נפש הוא התקוה והבקשה נשמה הוא מקום הסתר שמבינים אותו שזה נקרא בינה כלומר הקב”ה מבין אותנו לחלוטין ואנחנו מבינים אותו. וביוה”כ עולה המלכות לבינה כלומר התקווה להבנה מתממשת ויש חדר מוצנע שבו הכל לגמרי מובן כל החטאים ותקוות ושבירות לב והכל. אבל בכל אלה נחסר הרוח ומהו הרוח הוא התפארת או הגבר או הז”א. ועניינו קראו אפלטון ‘כעס’ וכן ברס”ג. הכונה לאו דווקא שכועס אבל כמו שאנחנו מבינים יש בני אדם שיש להם כמו רוח סערה או כח המתעורר מניע אותם לפעולה. ובלעדי כעס הזה אי אפשר לפעול כלל. וזו מידה גברית שכן שאר המידות שמנינו הם נוקבות. ובכל מה שדיברנו ביום הכיפורים הכל נשי מאד בין למטה בין למעלה וזה יום הכיפורים ב’ השכינות כמ”ש בזוהר, אבל לגבר כמעט אין מקום ביה”כ כמ”ש האר”י בקושי צריך גבר להתענות ביוה”כ רק כי כל כבר יהודי יש לו שורש גם בשכינה אבל לאמיתו של דבר זה חג נשי מאד. אמנם הוא לא תיקון שלם כי צריכים עדיין כן לפעול בעולם וכל עוד אדם נמצא בתענוג התמוססות הנפש בתוך המקום שמבינים אותו הוא לא פועל כלל. ולכן צריכים לזכור את זה גם ביוה”כ ומזמן מנחה ונעילה אנחנו מתפללים גם בז”א וברוח, ועל זה הסיפור של יונה ויש להרחיב, ועיקר זמן כניסת הרוח הוא בחג הסוכות שכולם יכולים לראות שהסוכות הוא חג הכי גברי בונים סוכה ומנענים לולב הרומז לאבר הגבריות ומבטלים בזה רוחות רעות ומביאים רוח סערה גדולה של קדושה שיבנה עולמות חדשים. אלא שלכל זה צריכים להקדים את שקט תענוג הנעימות של היום הכיפורים שלא יהיה הרוח משהו מנותק וקשה מלא דינים ולכן קודם נמתיק את כל הדינים בעשי”ת אבל אז נחזיר את הרוח ואז יכול להיות תורה גם בפרהסיא כמו שרוקדים עם הספר תורה בשמחת תורה. מי יתנך כאח לי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי.