אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה: מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר אלך אשובה אל מקומי.
***
היום שבו עלתה שכינה מן הארץ היה יום ככל הימים. הילדים קמו בבוקר ללכת אל בתי הספר והאימהות הכינו להם סנדוויצ’ים. הרבנים הכינו שיעורים ובעלי המלאכה פתחו את חנויותיהם. יש שזוכרים כי אף הכהנים בבית המקדש עמדו על משמרתם והקריבו את הקרבנות והלוויים שרו את מזמוריהם. הכל התנהל כרגיל. אי שם במעמקי המדבר היה נדמה למתבודד אחד שהלך לבקש את ההשראה כי התפלה שפתח בה אינה שגורה בפיו ככל הימים, אך הוא מיהר לתלות זאת בהרהור חטא שעברה במחשבתו ושב בתשובה על כך.
***
השפה זוכרת הרבה דברים שנשכחו מן הלב, וזהו הדבר המביך את המחשבות והגורם לעמידה על השכחה עצמה להתחמק ממבקשיה. הדברים כולם גם קשורים זה בזה ברשת עבות, השמטת מילה אחת מן הלב אינה אלא הפרמה של קשר אחד מבין אלפי קישורי הרשת, גם אותו החוט עודנו קשור משאר צדדיו אל חבריו. עד שלא תיפרם כל חוט המקשר צומת אחת ברשת לכל שאר הצמתים לא תיאבד הדבר לחלוטין.
***
עובדת היעלמות השכינה מן העולם טרם התקבלה על לב איש אחד. התחלקה הסיפור בין מפלגות שניים. אלה אומרים מעולם לא היתה שכינה ולא נעלמה. ואלה אומרים היתה ועודנה היא. רק המגשר בגופו את המפלגות האלה וליבו חצוי ביניהם יכול לספר את הסיפור כולו. היו מספרים סיפורים אחרים בתקווה שיבינו המבינים.
***
מעשה שהיה במדינה אחת מבודדת במעמקי הג’ונגל. יושביה שהיו לפנים חלק מן התרבות האנושית הכללית הלכו והתבודדו להם בארצם מסיבות פרוזאיות שונות, עד אשר התרחקה הרבה והיו בעיותיה והצלחותיה על גל אחר מן התרבות המוכרת לנו.
אין גם מבין זקני השבט הזוכרים מתי היה זה, כי אינם זוכרים עולם אחר והינם מוסרים את המסורה כאילו היתה לעולמים. רק מבקר אחד שהתרסקה שם מטוסו באקראי הוא שהעיר את תשומת ליבם לעובדה המעניינת הזו וחזר וסיפרה לנו. הם עצמם לא האמינו לזה כלל. הוא חזר ובפיו סיפור כזה: יושבי המדינה ההוא אינם מכירים את חוש הטמפרטורה. הם מעולם לא חשו בגופם חום או קור. שומעיו היו מצפים כי ימשיך לספר כיצד גופם של בני המדינה מלאה כוויות מרוב הזמנים שהכניסו את ידיהם לאש שמתחת לקדירה ולא חשו בו, או כיצד חסר לרובם אצבעות כאשר נשרפו בקור החורף ולא התלבשו במעילים. אך לא. כולם בריאים ושלימים נזהרים מן החום והקור ככל שאר המדינות. לא חסר להם שום דבר אלא החוש הפנימי המרגיש את הטמפרטורה.
וכאשר היו השואלים תמהים כיצד אפשרי הדבר, הלא הם סומכים בכל אלה על חוש הטמפרטורה שלהם ובטוחים הם שתרבות מבלי חוש כזה תיפגע במהרה ותיחרב, היה המבקר עונה להם ובכן תחשבו בעצמכם.
***
החוקרים קראו למדינה זו בשם אל-חום, על שם חיסרון חוש החום מהם, שם זה השתבש ברבות השנים ובפי העם הייתה ל’אל-חון’, או ‘חול-אן’. אומרים שאליעזר בן יהודה שלא אהב את אות האל”ף יותר מדי, עיברת את השם ל’חילון’.
***
בעוד מצב מדינתם הופכת לסנסציה, ועיתונאי ואקדמאי העולם התחרו ביניהם מי יכול לכתוב עליהם הסברים יותר מחודשים, הרי במדינת אל-חום עצמו לא הבין המון העם מה כל הרעש. נכון, הם אמרו כאשר הסבירו להם את הפלא. יש גם בינינו כאלה שאומרים שיש לאנשי מדינות אחרות חוש לזהות את החום בגופם. אולי אקדמאים משועממים שהדבר המעניין האחרון שקרה בחייהם הוא בהערת שוליים מצאו להם עוד דבר למלא בו את זמנם. הלא איננו מכחישים את סימני הדבר הזה שאתם קוראים לו חום. אכן אם שולחים יד לתוך אש היד מתחילה לשנות צבעים ולהכאיב, וזה דבר נראה לעיניים ומורגש בחוש הכאב, מה לנו אם יש גם חוש מיוחד לחום או לא. גם כל מי שיוצא בקיץ רואה כי השמש מאירה מאד, ואם הוא שוהה בחוץ יותר מדי הוא מתחיל להרגיש לחות נובעת מגופו. הכל עובד.
לכלל התופעות הללו אנחנו קוראים אכן חום, בדיוק כפי שאתם קוראים לו. אנחנו לא בטוחים למה הם נקראים כך אבל זה אינו נראה לנו שאלה בעל שום נפקותא מעשית. זו אולי שאלה לבלשנים. בפועל כולנו מבינים שכאשר משוחחים על מזג האוויר ואומרים ‘חם היום’ מתכוונים שזה מסוג הימים שהמסתובב בחוץ יותר מדאי יתחיל להזיע. כאשר אנחנו משוחחים על הקפה ואומרים שהוא חם מתכוונים אנחנו שהוא מעלה אדים והשותה אותו מהר מדי יכאב לו הלשון. כאשר אנחנו משוחחים על האש שהיא חמה מתכוונים אנחנו שמי שיגע בה יקבל מכווה על בשרו. וכן הלאה. שום דבר לא חורק לנו בחיים מזה שכביכול חסרה לנו משהו עקרוני ופשוט לכל כפי שאתם טוענים, אנחנו פשוט לא מבינים על מה המהומה.
***
בזמנים הקודמים לא היו תושבי אל-חום שלווים כל כך. הספרייה שלהם משמרת סיפור רווי יצרים ומאבקים על קוצו של יוד של הגדרות שנראים לתושבים העכשוויים רחוקים כל כך. ההיסטוריה שלהם מספרת כי חייהם אלה נעדרי חוש טמפרטורה לא היה חייהם מתמיד. בזמנים קדומים מאד כל כך עד שאין הסכמה באיזה אלף זה היה, אם לפני מאתיים שנה או אלפיים או עשרת אלפים, אכן חשו תושביהם בקור וחום כפי ששאר תרבויות העולם חשים עכשיו.
בדורות הראשונים להעלמתו התחלקו בני אל-חום לכיתות רבות שחלקו זה על זה בחריפות. הרדיקלים שביניהם כונו כת האחמרנים. יש אומרים שזו כינוי גנאי שנתנו להם מתנגדיהם לומר שהם כחמורים שאינם מרגישים בחום תקופת תמוז. ויש אומרים שזו שיבוש הנובע מלשון חם-רע. בשפות אירופאיות הגיע השם כמטר-אלים. כת זו טענה בתוקף כי מעולם לא היה דבר כזה חום וקור. ראיותיהם היו פשוטות. וכי מישהו ראה פעם חום? וכי מישהו שמע אותו פעם? וכי מישהו הריח אותו? וכי מישהו טעם אותו פעם? בכך סיימו את כלל החושים המוכרים להם והסיקו היסק פשוט. מה שאין להשיג בחושים אלה אינו קיים. את קיום המילים חום וקור בשפה הם תלו בדלות השפה של אבותיהם שלא היו מוכשרים להמציא מספיק מילים לכל התופעות ועל כן העמיסו על מילה אחת כמה משמעויות. המוטו שלהם היה ‘ותו לא מידי’.
כת אחרת כונתה האמטיאלים. פירוש שמם לפי המסורת על שם המורה הראשון שלהם שהיה נוהג לפתוח הרצאותיו בהצגת דעת האחמרנים ואז לומר ‘אחר הדברים האלה, נעיין אנחנו’. בשפה הקדומה היה עניין אמטא “אחר הדברים” ועל שמם התכנו. יותר מתקבל על הדעת שהם נתכנו במילה בלתי מובנת בדיוק כפי ששיטותיהם לא היו מובנות לאף אחד. כת זו לא יכלה לקבל את שלילת קיום החום כלל. אך גם לא יכלו להמשיך ולהשתמש במילים מבלי מובן. היו מביאים ראיות מופשטות ומסובכות לקיום החום. וחילקו את ראיותיהם לעשרות סוגים בעלי פרטים ופרטי פרטים. דרך משל אחת הראיות שלהם כונתה ההוכחה מן האש. טענו הם הלא מוסכם שהאש שורפת כלומר הופכת את המאכלים הניתנים עליה למשך זמן מסוים לטעימים יותר. מצד שני רואים אנחנו כי כאשר משאירים מאכל על האש משך זמן יותר מכך הוא מתקלקל ומקבל צבע שחור. נשאלת השאלה, כיצד גורמת האש לשני דברים הופכיים בבת אחת, והלא אין סתירות בעולם. בהכרח שמאחורי האש ישנה דבר שלישי המכונה חום, הוא הגורם למאכלים להיות טעימים. ואילו הקלקול נובע מן האש עצמו. כהנה וכהנה הלכו והסתבכו בראיות ובטיעונים נגד הראיות ובהמצאות ראיות אחרות עד שהתמלאו ספריות מדיוניהם הסבוכים.
כת שלישית כונתה האמסטיאלים. רגילים לבלבל ביניהם עם האמיטאלים אבל מביני דבר מוסרים לנו כי הסמך הזה שבין המם והטית הופכת את משמעות השם מן הקצה אל הקצה. טעם השם אינו נודע, ליצני זמננו אומרים כי הם כונו על שם שתורותיהם נשמעים לנו כמו מסטול. אך הבלשנים מכחישים כי למסטול היה משמעות של שכרון כפי שהוא בלשוננו. לפי המסורת הפנימית שלהם שמם מורה על האמת לאמיתו, והתחלף סמך בתיו, בהיות הם נושאי האמת הפנימית המסתתרת. עיקר דעתם היה כי אכן בוודאי ישנה חום. אך זהו מושג בחוש אשר איננו מושג לבני אדם רגילים. אבל כאשר הנפש מאירה והשעה שעת שקט אפשר לנו לחוש מעט את החום עצמו. הם היו נוהגים לקיים טקסים שבה היו מכבים את כל האורות ושרים ניגונים בסדר מסוים ואז בשיא הטקס היו מדליקים גפרור ומעבירים אותו בין המסובים, שהיו נוהגים להפטיר אהה אני חושב שאני חש את החום שלו. אחרים טענו עליהם שהם הוזים וכינום מטורפים.
כת רביעית כונתה האמסריאנים. אלה היו נוהגים בעצמם לדבר לפעמים בשם האמסטלים. אבל משינוי שמם ניכר כי לא היו בשיטה אחת עמהם. לפעמים היו בעצמם מזלזלים בטקסי האמסיטאלים. וגם כאשר השתתפו בהם כפי שהיו חוזרים לפעמים על טיעוני האמטיאלים לא היו מתעמקים בהם יותר מדי. דבר אחד היה מוסכם על כל שלשת הכתות האחרונות, כי האחמרנים הם רשעים ארורים שיש לבער מן העולם. בכח הרוב שלהם גברו לרוב על מתנגדיהם ובשם שותפות זו נעשה האחמרנות מילת גנאי עד היום הזה כאשר היה מישהו מקלל את חבירו היה אומר איזה אחמרני אתה.
עיקר דעת הכת הרביעית היתה שאין אנחנו מבינים מה בדיוק התכוונו אבותינו. ואין לנו צורך להבין. דבר אחד אנחנו יודעים שהם לא שיקרו לנו. ואם מסרו לנו לדבר על קור וחום חייבים אנחנו להמשיך לדבר על כך בכל מחיר. החריפים שביניהם היו מתחרים מי יקפוץ יותר כאשר נוגע באש כאילו הוא מרגיש את החום שלה, כפי שהיה מסופר בספריהם על החכמים הקדמונים. והם היו משליטים את דעתם בצעקות רמות. כעבור זמן אחר שראו שלא התקבל דעתם על חברת הרוב התבדלו אלה מן הכלל והקימו לעצמם מוסדות חינוך לעצמם שבו היו משנננים לילדים “קפה שאדים עולים ממנו מהו? חם!” “יום שבו אסור לעמוד בשמש יותר מדי מהו? יום חם!” דבר כתום הגורם למאכלים להיות טעימים מהו? אש חמה!”.
***
המוכר עומד בחנותו. הלמדן מתנדנד אצל הסטנדר שלו. הילדים יושבים בבית הספר. המוכרים מתווכחים על המחירים בשוק. בעלי האומנויות עוסקים באמנותיהם. ולפתע מחייכים הכל זה לזה בעיניים. לאף אחד אין מילה להסביר את תחושתו. תחושה עמומה אומרת להם שלכל המילים בשפה יש יותר משמעות. שכינה שבה למקומה.
