אמנם לעתים אפשר לתרץ שלא התכוונו אלא לדרש, אבל יש מקרים בהם ברור בכוונתם לפשט ממש. אם כן ניתן לראות שחז”ל לא הרגישו שהטקסט חייב להיות נקרא כיחידה אחת, גם במקום שהפשט הפשוט ברור כך לכאורה, מכח שיקולים של קושיות וחשבונות וסתירות.
דוגמא:
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:
(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי:
(ד) וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:
(ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:
(ו) וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:
(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
(ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:
הפסוקים האלו נקראים ללא ספק כהמשך אחד, יש כאן דו שיח בין אברהם לה’, המילה ויאמר אליו בפסוק ז’ אינו משאיר ספק שיש כאן המשך של התייחסות לאברהם שהוא הנזכר למעלה בפרשה.
והנה חז”ל בסדר עולם, וככל הנראה גם בתלמוד , מכח חשבון שלם שהיה להם בענין הד’ מאות ול’ שנה, החליט פשוט לקצץ את הפרשה הזו לחלקים, ולהחליט שמפסוק ז’ הוא פרשה אחרת לגמרי, אשר קרתה בעצם עוד לפני התחלת לך לך. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ברור שמדובר בפשט האמיתי בפסוקים לפי דעתם. ואיך עשו דבר כזה פשוט לחלק פרשה אחת לשנים, ולטעון שהיא שייכת בעצם במקום אחר לפי הסדר הכרנולוגי?
איני יודע אם הכלל הזה של אין מוקדם ומאוחר בתורה בעצמו מרמז שהתורה לא נערכה בהמשך אחד על הסדר הראוי, אבל הא מיהת וודאי שהם לא ראו צורך לאחד את הטקסט כ”כ, ומכח שיקולים היו מוכנים ללא בעיה להפריד המשך אחד לשנים.
[הרי החשבון של 430 שנה המחייב את כל החלוקה הזו עצמו הוא פשעטל של חז”ל ליישב את הסתירה ההיא, הם היו עקביים וגזרו מזה את כל היוצא מזה, כדרכם בד”כ עם כל הפשעטלך שלהם שלקחו אותם ברצינות גמורה. תוס’ ברכות ז ע”ב לוקח את זה עוד שלב יותר רחוק כדרכם ומחלק את לך לך לשלשה זמנים נפרדים שלא על הסדר לפי עוד חשבון של סדר עולם שהוא בלתי סביר ביותר.]
יש כאן שתי נקודות. 1- אין מוקדם ומאוחר בתורה, מה זה מבטא בעצם? אליבי? הסתרה לסוד כלשהו? סתם תירוץ דחוק מאד? [שמאוחר יותר הוסבר ע”פ שאילו היה כסדרו היו יכולים להחיות מתים כו’. כמדומה שזה כבר ברז”ל-?]
[טעות- בפשטות לפי חז”ל משה רבינו עצמו כתב את התורה בהמשך אחד, אלא שההמשך הזה אינו מחויב לסדר הכרונולוגי. רק אם נניח שיש כן בבסיס הנחה יותר כוללת צ”ל כך, ויל”ע.]
ברור שההנחה הוא שצריכים ליישב את הקושיות. זה הרי גם המחקר עושה. השאלה הוא רק איזה מחיר מוכנים לשלם עבור התירוץ. שהמחקר מוכן בגלל הקושיא לחלק וכו’ והמסורת בד”כ לא. וכאן אנו רואים שחז”ל היו מוכנים לשלם את המחיר של חלוקת פרשה בצורה לא סבירה בשביל קושיא חשבונית. [שניתן ליישב בדרכים אחרות מלכחילה]
ולא באתי אלא לעורר.
אבל ספר כמו בראשית, איני יודע איך ניתן לטעון ביושר שאין הכוונה הפשוטה שבו שהוא כתוב על הסדר. לא לחינם הרמב”ן טוען שכל התורה על הסדר אלא במקום שיש הכרח מפורש בפסוק אחרת. אם היית רואה סיפור של יצחק לפני שיצחק נולד גם לא היית מקשה? הרי לכן באמת אין סיפורים כאלה, וממילא שפשוטו של ספר בראשית הוא שכן נכתב על הסדר.
אתה מקשה שהרי מדובר בפרשה אחת, על זה גופא אני מדבר, על שחז”ל בשמו של הכלל של אין מוקדם היו יכולים לחתוך פרשה אחת לכאו’ לשנים בגלל אילוצים שונים. [ואני חושב שזה לא המקרה היחיד בו הם עושים דברים כאלה, אבל לא בדקתי כרגע].
א”א לטעון שזה לא ע”ד הפשט שהרי כל הכרונולוגיה של הסדר עולם בנוי על חשבונות אלו. אלא א”כ תטען שכל הסד”ע לא התכוון ע”ד הפשט וזה רחוק מאד.