ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות(משנה עדיות ו, א)

מאן תנא להא דתנן (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: דתנו רבנן):

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס(שמות טז, כא) — בארבע שעות (כ״י מינכן 95: הכתוב מדבר).

אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א), הרי שש שעות אמור;

רש״י כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור — כלומר מצינו במקום אחר ששינה הכתוב בלשונו ואמר והוא יושב פתח האוהל כחום היום ולא אמר כחום השמש אלא היום משמע כל המקומות חמין בין חמה בין צל הוא מדבר בשעה ששית.

הא מה אני מקיים וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס? בארבע שעות.

רש״י הא מה אני מקיים וחם השמש — דמשמע השמש חם והצל צונן.

רש״י בארבע שעות — דאילו קודם ארבע שעות אף השמש צונן.

מני?

רש״י מני — הא דמשמע דארבע לאו בקר הוא דהא כתיב וילקטו אותו בבקר בבקר וחם השמש ונמס הנותר ומדמוקי ונמס בארבע שעות מכלל דלאו זמן לקיטה הוא ולאו בקר מיקרי.

לא רבי יהודה ולא רבנן!

אי רבי יהודה — עד ארבע שעות נמי צפרא הוא;

רש״י ארבע שעות נמי צפרא הוא — דהא אמרת עד ועד בכלל וגבי תמיד כתיב תעשה בבקר.

אי רבנן — עד חצות (כ״י מינכן 95: שש שעות) נמי צפרא הוא!

אי בעית, אימא רבי יהודה;

אי בעית, אימא רבנן.

אי בעית אימא רבנן — אמר קרא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, חלקהו לשני בקרים!

רש״י לשני בקרים — שלא היו לוקטים אלא בשלש שעות ראשונות שהוא בקר ראשון.

ואי בעית אימא רבי יהודה — האי בקר יתירא, להקדים לו שעה אחת (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: קודם לבקר).

דכולא עלמא מיהא, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס — בארבע שעות!

מאי משמע?

אמר רבי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: רב) אחא בר יעקב:

אמר קרא: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: מכלל דצל צונן),

איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר: בארבע שעות.

הני שמונה עשרה, כנגד מי?

אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני:

כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

רש״י גמ׳ הבו לה׳ בני אלים — שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת השם כדאמרינן בראש השנה (דף לב.) מנין שאומרים אבות ת״ל הבו ליי בני אלים כו׳.

רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע.

אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי:

כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה.

ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי:

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה.

רש״י שיתפקקו — שיראו הפקקים הם הקשרים כמו ששנינו (ב״ב פ:) בקנים ובגפנים מן הפקק שלמעלה והיא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם.

עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו.

רש״י איסר — שני קמטים אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע.

רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו, שוב אינו צריך.

אמר רבא:

והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע.

רש״י דמצער נפשיה — שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער.

הני תמני סרי — תשסרי הוויין!

אמר רבי לוי:

ברכת המינים — ביבנה תקנוה.

רש״י ביבנה תקנוה — לאחר זמן מרובה.

כנגד מי תקנוה?

אמר רבי לוי:

לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני — כנגד אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג);

לרב יוסף — כנגד ״אחד״ שבקריאת שמע;

לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי — כנגד חוליא קטנה שבשדרה.

תנו רבנן:

שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.

רש״י הפקולי — מוכר פקולי צמר גפן שקורין קיטו״ן.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים:

כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?

עמד שמואל הקטן ותקנה.

לשנה אחרת שכחה,

והשקיף בה שתים ושלש שעות, ולא העלוהו.

רש״י והשקיף — חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט).

אמאי לא העלוהו?

והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן — אין מעלין אותו;

בברכת המינים — מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא!

שאני שמואל הקטן, דאיהו תקנה.

וניחוש דלמא הדר ביה!

אמר אביי:

גמירי: טבא לא הוי בישא.

ולא?

והכתיב: וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל(יחזקאל יח, כד)!

ההוא — רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו — לא.

רש״י רשע מעיקרו — ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע.

ולא?

והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי!

אמר אביי:

הוא ינאי, הוא יוחנן.

רש״י הוא ינאי — ששנינו בקידושין (קידושין פרק ג, סו.) שהרג חכמי ישראל.

רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד; ינאי — רשע מעיקרו, ויוחנן — צדיק מעיקרו.

רש״י ינאי רשע מעיקרו — ונעשה צדיק וחזר לרשעתו.

הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא!

אמר לך רבא:

צדיק מעיקרו נמי, דלמא הדר ביה.

אי הכי, אמאי לא אסקוהו?

שאני שמואל הקטן, דאתחיל בה.

רש״י דאתחיל בה — התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה.

דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה — גומרה.

רש״י לא שנו — הא דאמר רב יהודה מעלין אותו.

הני שבע דשבתא כנגד מי?

אמר רבי חלפתא בן שאול:

כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים.

רש״י שבעה קולות — במזמור קול יי על המים (תהלים כ״ט:ג׳).

הני תשע דראש השנה כנגד מי?

אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין:

כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה.

רש״י שאמרה חנה — בפרשת עלץ לבי (שמואל א ב׳:א׳).

הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי?

אמר רבי חלבו:

כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים.

רש״י כ״ד רננות — בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח׳:כ״ב) רנה תפלה תחנה כלהון כ״ד איכא.

אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו!

אימת אמרינהו שלמה? ביומא דרחמי; אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו.

רש״י ביומא דרחמי — שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי׳ במועד קטן (דף ט.).

ואמר רבי חמא ברבי חנינא:

מאי דכתיב אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ(דברים יג, ה)?

וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד)!

אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

מה הוא מלביש ערומים — דכתיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא) — אף אתה הלבש ערומים;

הקדוש ברוך הוא ביקר חולים — דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א) — אף אתה בקר חולים;

הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים — דכתיב וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) (כ״י אוקספורד 2675: מלמד שברך לו ברכת אבלים) — אף אתה נחם אבלים;

רש״י ויברך אלהים את יצחק — ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים.

הקדוש ברוך הוא קבר מתים — דכתיב וַיִּקְבֹּר אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא — אף אתה קבור מתים.

מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור וכו׳(משנה בבא מציעא ז, א)

מעשה לסתור?

רש״י מעשה לסתור — וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסותרו דקתני ברישא הכל כמנהג המדינה ותנא מעשה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה כו׳.

חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות ריבה להן.

רש״י ריבה להן — יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר.

ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים.

הלך ופסק להן מזונות.

וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.

למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה?

והכתיב:

וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),

עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים ועשרה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג),

ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הללו לעמילן של טבחים,

רש״י הללו — הקמח והסולת.

רש״י לעמילן של טבחים — חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל.

ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירה!

רש״י הללו — הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק.

רש״י לציקי קדירה — אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו״ד בלעז.

ואמר רבי יצחק:

אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך.

מאי טעמא?

זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.

ואילו גבי אברהם כתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז),

ואמר רב יהודה אמר רב: בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה,

שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) (שפת) הַיָּם.

מאי בַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?

רש״י ברבורים — תרנגולין.

אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן.

רש״י שאובסין אותן בעל כרחן — תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה.

ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם.

ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא.

רש״י תור — שור.

רש״י בדלא אניס — שלא עשה מלאכה.

רש״י בדלא אניסא — בגידול אפרוחין.

אמר רבי יוחנן:

מובחר שבבהמות — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת.

אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא.

רש״י זגתא — תרנגולת.

רש״י דלא מצי פסיא קניא — שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה.

רש״י פטניתא — המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס.

רש״י דמשתכחא בי עצורי — בין הגיתות ואוכלת החרצנים.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רב יהודה אמר רב:

בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

ואימא חד, כדאמרי אינשי ״רכיך וטב״!

אם כן לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״?

שמע מינה לדרשה.

אימא תרי: מדטוב לדרשה, רך נמי לדרשה.

מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא:

וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ — כל חד וחד יהביה לנער חד.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם(בראשית יח, ח) — דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו.

רש״י קמא קמא דמטאי — ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו.

ולמה לי תלתא?

תסגי בחד!

אמר רב חנן בר רבא:

כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.

רש״י לשונות בחרדל — מעדן מלכים ושרים הוא.

אמר רבי תנחום בר חנילאי:

לעולם אל ישנה אדם מן המנהג (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: עצמו ממנהג המדינה), שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם.

״ואכלו״ סלקא דעתך?

אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו;

וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם — וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ(במדבר יא, לא).

רש״י מאת ה׳ — כגון שלוים הגיז בעצמו.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).

וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ — הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו) [וגו׳].

וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז) — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד) — וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.

רש״י יוקח נא מעט מים — על ידי שליח.

ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:

בשכר שלשה זכו לשלשה:

רש״י זכו לשלש — שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן.

בשכר חֶמְאָה וְחָלָב — זכו למן,

בשכר וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם — זכו לעמוד הענן,

רש״י זכו לעמוד ענן — עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם (במדבר י״ד:י״ד).

בשכר יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם — זכו לבארה של מרים.

רש״י לבארה של מרים — היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי.

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.

אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל:

אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם?

כבר יצא ממנו ישמעאל.

רש״י כבר יצא ממנו ישמעאל — ממך יצא הרגיל לעשות כן.

רש״י ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ — שלא יכניס ע״ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹוהֶל כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א).

מאי כְּחֹום הַיּוֹם?

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם.

הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.

רש״י הוציא חמה מנרתיקה — להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים.

שדריה לאליעזר למיפק לברא.

נפק ולא אשכח. אמר: לא מהימנא לך. (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: ולא אשכח, ולא הימן ביה.)

היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי.

נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא.

היינו דכתיב אַל נָא תַעֲבֹור מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג).

רש״י [תמן אמרי — בארץ ישראל].

כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

רש״י כיון דחזא — הקדוש ברוך הוא.

רש״י דקא אסר — אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא.

היינו דכתיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) —

רש״י היינו — דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם.

מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

מאן נינהו שלשה אנשים?

מיכאל וגבריאל ורפאל.

מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.

והא כתיב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹומָה בָּעֶרֶב(בראשית יט, א)!

דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.

דיקא נמי [דכתיב] וַיַּהֲפֹוךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל(בראשית יט, כה) ולא כתיב ״ויהפכו״, שמע מינה.

רש״י דיקא נמי — דחד הוא דאזיל להפך סדום.

מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(בראשית יח, ה), ומאי שנא לגבי לוט דכתיב וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד(בראשית יט, ג)?

אמר רבי אלעזר:

מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.

כתיב וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וכתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רבי אלעזר:

מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: מנלן? מאברהם, דקאמר להו ״פת לחם״, וכתיב ״שלש סאין״;) רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.

מנלן?

מעפרון.

מעיקרא כתיב אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף(בראשית כג, טו),

ולבסוף כתיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹון אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז) —

רש״י עובר לסוחר — מלמד שבכל מקום היה מתקבל בשקל ואיכא דוכתא דקרו לקנטיר תיקלא.

דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.

רש״י קנטרי — משקל גדול שקורין צנטינ״ר מאה מנה.

כתיב קֶמַח וכתיב סֹלֶת(בראשית יח, ו).

אמר רבי יצחק:

מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

רש״י מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין — היא אמרה קמח והוא סולת.

רש״י סולת — עדיף מקמח.

כתיב לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת, וכתיב וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו.

אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר:

אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה.

רש״י פירסה נדה — חזר להיות לה אורח כנשים.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל(בראשית יח, ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה.

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק:

יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי ״באהל״?

כדי לחבבה על בעלה.

רש״י כדי לחבבה על בעלה — להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לישאל אחריה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה.

תני משום רבי יוסי:

למה נקוד על ״איו״ שבאליו?

רש״י על איו שבאליו — (נקוד) — איו שלו נקוד והלמ״ד אינה נקודה.

לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו.

רש״י לימדה תורה וכו׳ — והיינו נקודת איו דלא היו צריכין לישאל דיודעין היו שהיא באהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשה ודרוש מינה דרך ארץ.

רש״י באכסניא — אשת אושפיזא.

והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל!

על ידי בעלה שאני.

רש״י על ידי בעלה — לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת.

אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב).

אמר רב חסדא:

אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

רש״י קמטין — פרוצנ״ש.

כתיב וַאדֹונִי זָקֵן וכתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) — דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי.

רש״י היא אמרה ואדוני זקן — אמר לו הקדוש ברוך הוא שהיא אמרה ואני זקנתי.

תנא דבי רבי ישמעאל:

גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו,

שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וגו׳ וַאדֹונִי זָקֵן,

וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וגו׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז) — כמה בנים הניקה שרה? (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 117: והלא לא היה לה אלא בן אחד!)

אמר רבי לוי:

אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה.

היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים ״בנינו הוא״, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!

רש״י אסופי — ילד מן השוק ולא נודע של מי והמוצאו אוספו אל הבית.

מה עשה אברהם אבינו?

הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם.

וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה.

ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.

ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?

מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).

עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם.

אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה,

רש״י בעא רחמי — כדי שיכירו בינו ובין בנו.

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא,

רש״י בעא רחמי והוה חולשא — שיחלה אדם לפני מותו ויצוה לביתו.

שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).

עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ(מלכים ב יג, יד),

רש״י חליו אשר ימות בו — מכלל דחלה עוד שלא מת בו.

מכלל דחלה חלי אחריתי.

רש״י ואתפח — ונתרפא.

תנו רבנן:

שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובין בתינוקות, ואחד שמת בו,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ:

מדברי תורה למד רבי יהודה.

דתני רבי ישמעאל:

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס(שמות טז, כא) — בארבע שעות.

אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר: כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א) — הרי שש אמור.

הא מה אני מקיים: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס?

בארבע שעות.

ואת דרש בבוקר בבוקר: מה בבוקר שנאמר להלן — בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן — בארבע שעות.

בארבע שעין — שמשא חמין וטולא קריר;

בשית שעין — שמשא חמין וטולא חמין.

אמר רבי תנחומא:

מהו כְּחֹום הַיּוֹם?

בשעה שאין צל לכל ברייה.

רבי יסא מצלי בתלת שעין.

רבי חייא בר ווא מצלי בתלת שעין.

רבי ברכיה חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין.

והא תנינן: הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה(משנה ברכות א, ב)?

נימר: כבר קיבל מלכות שמים בעונתה.

אי מעדות למד רבי יודה,

דמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

בימי מלכות יוון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני טליים.

פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים.

באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טליים [מבוקרים] בלשכת הטלאים.

על אותה שעה העיד רבי יודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

אמר רבי לוי:

אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני כבשים.

ובסוף שילשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להן שני חזירין.

לא הספיקו להגיע לחצי חומה, עד שנעץ החזיר בחומה, ונזדעזעה החומה, וקפץ ארבעים פרסה מארץ ישראל.

באותה שעה גרמו העוונות, ובטל התמיד, וחרב הבית.

מה טעמון דרבנן?

שנים ליום — חלוק את היום.

טעמא דרבי יודה:

שנים ליום — חובה ליום.

שני פרקליטין ליום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן לשם היום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן כנגד היום.

הדא היא דתנינן תמן: תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית על טבעת שנייה כנגד היום, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה כנגד היום.(משנה תמיד ד, א)

והוא שיהא יודע אי זה מהן נשחט בשחרית ואי זה מהן נשחט בערבית.

ולמה שמונה עשרה?

רבי יהושע בן לוי אומר:

כנגד שמונה עשר מזמורות שכתוב מראשו של תילים עד יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).

אם יאמר לך תשע עשרה הן, אמור לו: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם(תהלים ב, א) לית הוא מינון.

מיכן אמרו: המתפלל ולא נענה — צריך תענית.

אמר רבי מנא:

רמז לתלמיד חכם שאדם צריך לומר לרבו: תשמע תפילתך.

אמר רבי סימון:

כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן.

מה טעם?

כׇּל עַצְמוֹתַיי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ(תהלים לה, י).

אמר רבי לוי:

כנגד שמונה עשרה הזכרות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

אמר רבי חונה:

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה אינון, אמור לו: של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה.

התיב רבי אלעזר בירבי יוסי קומי רבי יוסי: והכתיב: אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג)!

אמר ליה: והתני: כולל של מינים ושל פושעים במכניע זידים, ושל זקינים ושל גרים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלם.

אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה.

רבי חנינה בשם רבי פינחס:

כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה: אברהם, יצחק, יעקב.

אם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) לית הוא מינהון.

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) מינהון.

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן:

כנגד שמונה עשרה ציוויין שכתוב בפרשת משכן שיני.

אמר רבי חייא בר ווא:

ובלבד מן וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ(שמות לח, כג) עד סופיה דסיפרא.

שבע של שבת מניין?

אמר רבי יצחק:

כנגד שבעה קולות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים.

אמר רבי יודן ענתוריא:

כנגד שבעה אזכרות שכתב במִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

תשע של ראש השנה מניין?

אמר רבי אבא קרטיגניא:

כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה.

וכתיב בסופה: יְיָ יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ(שמואל א ב, י).

עשרים וארבע של תעניות מניין?

רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן תרויהון אמרין:

כנגד עשרים וארבעה פעמים שכתוב בפרשה של שלמה: רינה ותפילה ותחינה.

אמר רבי חנינא:

בוא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע, שדברו הכתובים דברי בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן(בראשית יח, יב).

ולאברהם אינו אומר כן, אלא: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) —

וַאדֹנִי זָקֵן אין כתיב כאן, אלא וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בוא וראה כמה הוא קשה אבק לשון הרע, שדיברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו.

הדא הוא דכתיב:

וַיְצַוּוּ את יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר(בראשית נ, טז),

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו׳(בראשית נ, יז).

ולא אשכחן דפקד כלום.

אין לי אלא מדת פורענות שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו,

מדת הטוב מנין,

אמרת,

מרובה מדת הטוב ממדת הפורענות על אחת מחמש מאות.

במדת פורענות כתוב פֹּוקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים(שמות לד, ז),

במדת הטוב כתוב וְעֹושֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים(שמות כ, ו),

הוי אומר מרובה מדת הטוב ממדת פורענות על אחד מחמש מאות.

וכן אתה מוצא באברהם,

שבמדה שמדד בה מדדו לו.

אברהם רץ לפני מלאכי השרת שלש ריצות,

שנאמר וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם וגו׳(בראשית יח, ב),

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה וגו׳(בראשית יח, ו),

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם(בראשית יח, ז),

אף המקום ברוך הוא רץ לפני בניו שלש ריצות,

שנאמר וַיֹּאמַר יְיָ מִסִּינַי בָּא וגו׳(דברים לג, ב).

באברהם הוא אומר, וַיִּשְׁתַּחוּ אפים אָרְצָה,

אף המקום ברוך בישר את בניו לעתיד לבא,

וְהָיוּ מְלָכִים אֹומְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵנִיקֹותַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ(ישעיה מט, כג).

באברהם הוא אומר, יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד),

אף המקום ברוך הוא בישר ונתן לבניו באר במדבר שהיתה שופעת בכל מחנה ישראל,

שנאמר בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם(במדבר כא, יח),

מלמד שהיתה הולכת פני כל הדרום ומשקה את כל פני הישימון,

וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹון(במדבר כא, כ).

באברהם הוא אומר, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ,

אף המקום נתן לבניו שבעה ענני כבוד במדבר,

אחד מימינם, ואחד משמאלם,

אחד לפניהם, ואחד לאחריהם,

ואחד למעלה מראשיהם,

ואחד לשכינה שביניהם,

ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם,

הורג נחשים ועקרבים,

ושורף סירים וקוצים ואטד,

משפיל להם את הגבוה ומגביה להם את השפל,

ועושה להן את הדרך מיושר דרך סרט מושך והולך,

שנאמר וַאֲרוֹן בְּרִית יְיָ נֹוסֵעַ לִפְנֵיהֶם וגו׳(במדבר י, לג),

ובו היו משתמשין כל ארבעים שנה שהיו במדבר,

שנאמר וַעֲנַן יְיָ עֲלֵיהֶם יוֹמָם(במדבר י, לד),

מה תלמוד לומר לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם(שמות יג, כב),

מלמד של יום משלים לשל לילה ושל לילה משלים לשל יום.

באברהם הוא אומר, וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם(בראשית יח, ה),

אף המקום ברוך הוא נתן להם מן במדבר,

שנאמר שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וגו׳(במדבר יא, ח).

לְשַׁד הַשָּׁמֶן, כיוצא מן הדד שמן,

מה דד זה עיקר לתינוק והכל טפל לו,

כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להם.

דבר אחר:

מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום אינו מזיקו,

כך נעשה המן,

שאפילו ישראל אוכלין אותו כל היום כולו אין מזיקין.

כך נעשה למי שאין נחשב עליו,

אבל מי שנחשב עליו מתהפך בפיו לכל אי זה טעם שירצה,

שנאמר וַיִּתֵּן לָהֶם שֶׁאֱלָתָם וגו׳(תהלים קו, טו)

וְתַאֲוָתָם יביא לָהֶם(תהלים עח, כט),

ולא עוד אלא שירד להן מזון שני אלפים שנה ביום אחד (כ״י ערפורט: בכל יום).

באברהם הוא אומר, וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם,

אף המקום ברוך הוא הגיז לבניו שליו מן הים,

שנאמר וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וגו׳(במדבר יא, לא).

שתי אמות היתה גבוהה מן הארץ דברי רבי עקיבא.

רבי לעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

וַיִּטֹּשׁ אל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, ודיי,

מה תלמוד לומר שוב וכְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה,

מלמד שהיתה עולה מן הרקיע ועד הארץ (דפוס: מן הארץ ועד הרקיע),

וחופה את גלגל חמה,

ואחר כך יורדת לארץ.

וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ,

שתי אמות היתה נטולה מן הארץ,

כדי שלא יהא מצטער שוחה ונוטל.

באברהם מהו אומר, וְהוּא עומד עֲלֵיהֶם וגו׳(בראשית יח, ח),

אף המקום ברוך הוא הגין את בניו במצרים,

שנאמר וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח(שמות יב, כג).

באברהם מהו אומר, וְאַבְרָהָם הולך עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז),

אף המקום ברוך הוא הלוה את בניו ארבעים שנה,

שנאמר (כ״י ערפורט: ויי הולך לפניהם יומם ואומר) זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְיָ אליך עִמָּךְ וגו׳(דברים ב, ז).

הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו(משנה יומא ג, ט)

אמר רב יהודה:

המהלך לימין רבו — הרי זה בור.

רש״י הרי זה בור — אפילו בדרך ארץ אינו בקי.

תנן (כ״י מינכן 95: תנא): הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו!

ועוד תניא (כ״י אוקספורד 366: תניא בהדיא):

שלשה שהיו מהלכין בדרך — הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן משמאלו.

רש״י ג׳ שהיו מהלכין בדרך — לא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת וכן מצינו במלאכי השרת מדכתיב (בראשית יח) שלשה נצבים עליו מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה דאי זה אחר זה קיימי אין זה נצבים עליו אלא ראשון.

וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם: מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו.

תרגומא רב שמואל בר פפא קמיה דרב אדא: כדי שיתכסה בו רבו.

רש״י כדי שיתכסה בו רבו — הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב ממש. הכי גרסינן: והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח.

והתניא: המהלך כנגד רבו — הרי זה בור;

אחורי רבו — הרי זה מגסי הרוח!

דמצדד אצדודי.

רש״י דמצדד אצדודי — לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו.

מפני האורחין וכו׳(משנה שבת יח, א)

אמר רבי יוחנן:

גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש,

רש״י כהשכמת ביהמ״ד — מדשוי להו במתניתין כי הדדי.

דקתני: ״מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש״.

ורב דימי מנהרדעא אמר:

יותר מהשכמת בית המדרש,

רש״י מהשכמת בית המדרש — דתנא דידן אקדמה ברישא.

דקתני: ״מפני האורחין״, והדר: ״ומפני בטול בית המדרש״.

אמר רב יהודה אמר רב:

גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה,

דכתיב: וַיֹּאמַר(בראשית יח, ג) (יי) אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹור וגו׳.

רש״י אל נא תעבור — והניחו והלך לקבל האורחים.

אמר רבי אלעזר:

בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:

מדת בשר ודם — אין קטן יכול לומר לגדול ״המתן עד שאבא אצלך״,

ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: וַיֹּאמַר (יי) אִם נָא מָצָאתִי וגו׳.

(אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל — סימן).

כל שמות האמורים בתורה באברהם — קדש, חוץ מזה שהוא חול,

רש״י חוץ מזה כו׳ — למלאך האמצעי קרא אדון שכך באו לפניו מיכאל באמצעו גבריאל מימינו רפאל משמאלו.

שנאמר: וַיֹּאמַר יי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית יח, ג).

חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו:

אף זה קדש.

רש״י אף זה קדש — דכתיב לעיל מינה וירא אליו יי והדר כתיב והנה שלשה אנשים ואמר להקדוש ברוך הוא אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחין.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה?

כמאן — כאותו הזוג.

כל שמות האמורים בלוט — חול, חוץ מזה שהוא קדש,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵיהֶם אַל נָא אֲדֹנָי(בראשית יט, יח) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳(בראשית יט, יט) —

מי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקדוש ברוך הוא.

רש״י מי שיש בידו כו׳ — והכי קאמר ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא מצא עבדך.

כל שמות האמורים בנבות — קדש;

במיכה — חול.

רבי אליעזר אומר:

בנבות — קדש;

במיכה — יש מהן חול ויש מהן קדש:

אלף למד — חול, יוד הי — קדש, חוץ מזה שאלף למד והוא קדש: כׇּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁילֹה(שופטים יח, לא).

רש״י אלף למד חול — כגון (שם יז) לו בית אלהים (שם יח) את אלהי אשר עשיתי לקחתם.

רש״י בנבות — כתיב ברך נבות אלהים (מלכים א כ״א:י״ג).

רש״י במיכה — כגון לו בית אלהים (שופטים י״ז:ה׳) וכגון (שם) הקדש הקדשתי הכסף ליי מידי לבני וגו׳ הרי הוא אסור עלי כהקדש גמורים שהן לשם עד שאתננו מידי לבני לעשות פסל ומסכה וכן (שם יח) נכח יי דרככם כלפי שכינה אמר.

כל שמות האמורים בגבעת בנימין —

רש״י שמות האמורין בגבעה — וישאלו בני ישראל ביי (שם כ).

רבי אליעזר אומר: חול;

רבי יהושע אומר: קדש.

אמר לו רבי אליעזר: וכי מבטיח ואינו עושה?

רש״י וכי מבטיח — שיצליחו ואינו עושה.

אמר לו רבי יהושע: מה שהבטיח — עשה, והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח;

רש״י הם לא ביחנו — הם לא שאלו אלא האלך ולא אמרו התתנהו בידי.

באחרונה שביחנו — הסכימו על ידן,

רש״י באחרונה שביחנו — באורים ותומים כי מחר אתננו בידך הסכימו לדבריהם.

שנאמר: וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן(שופטים כ, כח) (הכהן) עֹומֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִיף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם [בְּנֵי] בִנְיָמִין אָחִי אִם אֶחְדָּל וגו׳.

כל ״שלמה״ האמורין בשיר השירים — קדש: שיר למי שהשלום שלו;

חוץ מזה: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ח, יב) — שלמה לדידיה, וּמָאתַיִם לְנֹוטְרִים אֶת פִּרְיוֹ — רבנן.

רש״י ומאתים לנוטרים כו׳ — לרבנן הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם.

ויש אומרים: אף זה חול (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 140: קדש): הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים(שיר השירים ג, ז).

רש״י הנה מטתו — חול שהיה נבעת מאשמדאי כדאמר במסכת גיטין (דף סח:).

״אף זה״, ולא מיבעי האיך?

אלא הא דאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא — לא מיענשא,

רש״י דקטלא חד משיתא — באנגריא דעבודת המלך.

שנאמר: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה — למלכותא דרקיעא, וּמָאתַיִם לְנֹוטְרִים אֶת פִּרְיוֹ — למלכותא דארעא;

שמואל — לא כתנא קמא ולא כיש אומרים!

אלא הכי קאמר: ויש אומרים — זה קדש, וזה הוא חול, דמטתו;

ושמואל דאמר כיש אומרים.

כל ״מלכיא״ האמורים בדניאל — חול, חוץ מזה שהוא קדש:

רש״י כל מלכיא האמורים בדניאל — כל מקום שנאמר שם מלך.

רש״י חוץ מזה — מלך מלכיא דאילו לנבוכדנצר לא הוה קרי ליה דניאל מלך מלכיא אלא הכי קאמר אנת מלכא נבוכדנצר מלך מלכיא דהוא אלהא דשמיא מלכות חסנא יהב לך.

אַנְתְּ מַלְכָּא(דניאל ב, לז) [מֶלֶךְ] מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתׇקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ.

ויש אומרים: אף זה קדש,

שנאמר: מרי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ(דניאל ד, טז) — למאן קאמר?

אי סלקא דעתך לנבוכד נצר קאמר ליה — שנאותיה מאי נינהו? ישראל! מילט קא לייט להו לישראל?

ותנא קמא סבר: שונאי ישראל איכא, שונאי אומות העולם ליכא.

אמר רבי יצחק:

מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין — הלכה למשה מסיני.

מיוחס לרש״י הלכה למשה מסיני — דנקראין הכי.

מקרא סופרים: ארץ, שמים, מצרים.

מיוחס לרש״י מקרא סופרים ארץ ארץ — כלומר מה שקורין ארץ ארץ דלא כתבינן ההברה דלא כתבינן יו״ד בין אל״ף לרי״ש ובין רי״ש לצד״י וכן נמי ארץ דלא כתבינן ב׳ אלפי״ן או ה״א סמוך לאל״ף ויו״ד בין רי״ש לצד״י וכן שמים דלא כתבינן שאמים אל״ף בין שי״ן למ״ם ובין מ״ם ליו״ד וכן מצרים.

עיטור סופרים: אַחַר תַּעֲבֹורוּ(בראשית יח, ה), אַחַר תֵּלֵךְ(בראשית כד, נה), אַחַר תֵּאָסֵף(במדבר לא, ב), קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹוגְנִים(תהלים סח, כו), צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל(תהלים לו, ז).

מיוחס לרש״י עיטור סופרים אחר תעבורו — ולא כתיב תעבורו אחר והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה.

מיוחס לרש״י קדמו שרים אחר נוגנים — ולא כתיב אחר נוגנים קדמו שרים.

מיוחס לרש״י צדקתך כהררי אל — ולא כתיב כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי.

קריין ולא כתיבן: פרת דבלכתו, איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים, באים דנבנתה, לה דפליטה, את דהגד הוגד, אלי דהגורן, אלי דהשעורים — הלין קריין ולא כתבן.

מיוחס לרש״י איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים — באחיתופל כתיב.

מיוחס לרש״י באים דונבנתה — [קרי ולא] כתיב.

מיוחס לרש״י לה דפליטה — שניהן כתובין בירמיהו.

מיוחס לרש״י את דהגד הוגד אלי — דכולהו הני קריין ולא כתיבן.

וכתבן ולא קריין: נא דיסלח,

מיוחס לרש״י וכתיבן ולא קריין נא דיסלח — דנעמן.

זאת דהמצוה, ידרוך דהדורך, חמש דפאת נגב, אם דכי גואל — הלין כתבן ולא קריין.

מיוחס לרש״י זאת המצוה — כתיב בירמיה.

מיוחס לרש״י ידרוך דהדורך — כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין.

מיוחס לרש״י חמש דפאת נגב — וטעמייהו לא מפרש ליה.

מיוחס לרש״י דכי גואל אתה — ברות.

אמר רב יצחק בר שילא אמר רב מתנה אמר רב חסדא:

האב שמחל על כבודו — כבודו מחול;

הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול.

ורב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

אמר רבא:

הכי השתא!

התם, הקדוש ברוך הוא, עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה;

הכא, תורה דיליה היא?

רש״י הכא תורה דיליה היא — בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקדוש ברוך הוא.

הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא,

דכתיב: וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים א, ב).

רש״י ובתורתו יהגה — כי אם בתורת יי חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו.

איני?

והא רבא משקי בי הלולא דבריה ודל ליה כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, וקמו מקמיה; לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא, ולא קמו מקמיה.

איקפד ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן!

רש״י רבנן — אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם.

ותו, רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה, ודלי ליה כסא לרב יצחק בריה דרב יהודה, ולא קם מקמיה, ואיקפד.

אפילו הכי הידור מיעבד ליה בעו.

רש״י הידור — לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו.

אמר רב אשי:

אפילו למאן דאמר ״הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול״, נשיא שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.

מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק, שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: הזקן) עומד ומשקה עליהם.

נתן הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו; נתנו לרבי יהושע וקיבלו.

אמר לו רבי אליעזר:

מה זה יהושע?

אנו יושבין ורבן גמליאל (ברבי) עומד ומשקה עלינו!

אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש, (אברהם גדול ממנו ושמש).

אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם(בראשית יח, ח).

ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו — לא נדמו לו אלא לערביים.

רש״י לא נדמו לו אלא לערביים — שאמר להם ורחצו רגליכם שהערביים משתחוים לאבק רגליהם כדאמרן בבבא מציעא (דף פו:) אמרו לו בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם.

ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו!

רש״י רבן גמליאל ברבי — כלומר אדם גדול וכן כל ברבי שבגמ׳.

אמר להם רבי צדוק:

עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום, ואתם עוסקים בכבוד הבריות?

הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים, ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד.

ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו!

אלא אי איתמר, הכי איתמר:

אמר רב אשי:

אפילו למאן דאמר ״נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול״, מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול,

שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו) — שתהא אימתו עליך:

מנא הני מילי?

אמר רבי יוחנן:

דאמר קרא: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹוצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי(שמואל א יז, נה).

ולא ידע ליה? והכתיב: וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹושֵׂא כֵלִים(שמואל א טז, כא)!

רש״י גמ׳ ולא ידע ליה — שאול לדוד.

אלא אאבוה קא משאיל.

ואביו לא ידע ליה? והכתיב: וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים(שמואל א יז, יב),

ואמר רב ואיתימא רבי אבא:

זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא!

רש״י באוכלוסא — שר על ס׳ רבוא.

הכי קאמר שאול: אי מפרץ אתי, אי מזרח אתי.

אי מפרץ אתי — מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו;

רש״י שהמלך פורץ — גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצר מביתו לפרדסו או לכרמו.

אי מזרח אתי — חשיבא בעלמא הוי.

רש״י חשיבא בעלמא הוי — כדמפ׳ דחזא ביה סימני מלכות הלכך לא אפשר דלא הוי רישא.

מאי טעמא אמר ליה שאל עליה?

רש״י מאי טעמא אמר ליה שאל — מאי חזא דמסתפי מיניה ממלכותא.

דכתיב: וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו(שמואל א יז, לח) כמדתו,

וכתיב ביה בשאול: מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹוהַּ מִכׇּל הָעָם(שמואל א ט, ב).

אמר ליה דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו — שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו!

מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה.

אמר ליה אבנר: תנינא — עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית!

אלא מעתה: ממזר ולא ממזרת?

ממזר כתיב — מום זר.

רש״י ממזר כתיב מום זר — כל שיש בו מום זרות.

מצרי ולא מצרית?

שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: עַל אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם(דברים כג, ה) —

דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם.

היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים!

אישתיק.

מיד: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם(שמואל א יז, נו);

התם קרי ליה ״נער״, הכא קרי ליה ״עלם״!

הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש.

שאל. אמרו ליה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

אקשי להו דואג כל הני קושייתא. אישתיקו.

בעי לאכרוזי עליה.

מיד: וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיל בַּת נָחָשׁ(שמואל ב יז, כה), וכתיב: יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי(דברי הימים א ב, יז).

אמר רבא:

מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו — ידקר בחרב;

כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

ומי מהימן? והאמר רבי אבא אמר רב:

כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא — אם קודם מעשה אמרה, שומעין לו; ואם לאו, אין שומעין לו!

רש״י אם קודם מעשה — שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה.

שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים.

רש״י דהא שמואל ובית דינו קיים — ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה.

מכל מקום קשיא!

הכא תרגמו: כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה(תהלים מה, יד).

במערבא אמרי, ואיתימא רבי יצחק:

אמר קרא: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ(בראשית יח, ט) וגו׳ (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 367, כ״י וטיקן 110–111: ויאמר הנה באהל).

רש״י הנה באהל — דאין דרך אשה לצאת מביתה.

כתנאי:

רש״י כתנאי — דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר.

עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית — דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם — דרכו של איש לקדם וכו׳.

תניא:

רבי אליעזר אומר:

רש״י תניא ר׳ אליעזר אומ׳ כו׳ — מקרא יליף לה לקמן (דף יא.).

בתשרי נברא העולם,

בתשרי נולדו אבות,

בתשרי מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר:

בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות,

רש״י נולדו אבות — אברהם ויעקב.

בניסן מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

רש״י נפקדה שרה — בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון.

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

רש״י בטלה עבודה מאבותינו — ששה חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד.

בניסן נגאלו,

בניסן עתידין ליגאל.

תניא, רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נברא העולם?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי(בראשית א, יא) —

רש״י תדשא הארץ — תתכסה ותתלבש בדשאין.

רש״י עץ פרי — שנגמר פריו.

איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי;

ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו,

רש״י ואותו הפרק זמן רביעה הוה — כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים היו צריכין ותשרי זמן רביעה היא.

שנאמר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עושה פרי(בראשית א, יב) —

רש״י ותוצא הארץ — ולא כתיב ותדשא הארץ.

רש״י ועץ עושה פרי — ולא עץ פרי גמור.

איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן;

ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה,

רש״י ואותו הפרק זמן — הוא לבהמה וחיה להיזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה היא שבניסן נברא העולם.

שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).

רש״י לבשו כרים — בזמן שיתרועעו שבלים בניסן אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ עֹושֶׂה פְּרִי!

ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב.

רש״י ברכה לדורות — עושה פרי לדורות ומיהו השתא עץ פרי הוו.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ פְּרִי!

ההוא כדרבי יהושע בן לוי,

דאמר רבי יהושע בן לוי:

כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו,

רש״י בקומתן נבראו — והיינו עץ פרי ראוי היה לטעון פרי מיד.

שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א) —

אל תקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״.

רש״י לדעתם — שאלם אם חפצין להבראות ואמרו הן.

רש״י בצביונם — בטעם אחד ואחד ובדפוס כל אחד.

רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נולדו אבות?

שנאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג(מלכים א ח, ב) —

ירח שנולדו בו איתני עולם.

מאי משמע דהאי ״איתן״ לישנא דתקיפי הוא?

כדכתיב: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא),

ואומר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב),

רש״י ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים — אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים.

ואומר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח) —

מדלג על ההרים — בזכות אבות, מקפץ על הגבעות — בזכות אמהות.

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נולדו אבות?

שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זיו(מלכים א ו, א) —

רש״י בחדש זיו — אייר הוא.

בירח שנולדו בו זיותני עולם.

רש״י שנולדו בו זיותני עולם — כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן אי נמי זימנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה.

(ואידך נמי הכתיב) בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים!

התם — דתקיפי במצות.

רש״י דתקיף במצות — שופר יוה״כ וסוכה לולב וערבה וניסוך המים (וערבה).

ואידך נמי, הכתיב בְּחֹדֶשׁ זיו!

ההוא — דאית ביה זיוא לאילני.

דאמר רב יהודה:

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

רש״י להתנאות — להנות.

מאן דאמר בניסן נולדו — בניסן מתו;

מאן דאמר בתשרי נולדו — בתשרי מתו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם(דברים לא, ב) —

שאין תלמוד לומר ״היום״, ומה תלמוד לומר ״היום״?

היום מלאו ימי ושנותי;

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש,

שנאמר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא(שמות כג, כו).

בפסח נולד יצחק — מנלן?

כדכתיב: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, יד).

רש״י למועד אשוב אליך — לי״ט הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הוולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשר במועד זה ושתלד למועד הבא.

אימת קאי?

אילימא בפסח, וקאמר ליה בעצרת — בחמשין יומין מי קא ילדה?

אלא דקאי בעצרת, וקאמר ליה בתשרי — אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה?

אלא דקאי בחג, וקאמר לה בניסן.

אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה?

תנא:

אותה שנה מעוברת היתה.

סוף סוף, כי מדלי מר יומי טומאה — בצרי להו!

רש״י כי מדלי מר ימי טומאה — טומאת נדה דקיי״ל (ב״מ דף פז.) שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתה היא בטומאה.

אמר מר זוטרא:

אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין,

רש״י אפילו למ״ד — במסכת נדה (דף לח.) אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלימים של שלשים יום.

שנאמר: וַיְהִי לִתְקֻופוֹת הַיָּמִים(שמואל א א, כ) —

מיעוט תקופות שתים, ומיעוט ימים שנים.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנלן?

אמר רבי אלעזר:

אתיא ״פקידה״ ״פקידה״, אתיא ״זכירה״ ״זכירה״.

כתיב ברחל: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב),

וכתיב בחנה: וַיִּזְכְּרֶהָ יְיָ(שמואל א א, יט);

ואתיא ״זכירה״ ״זכירה״ מראש השנה,

דכתיב: שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה(ויקרא כג, כד).

״פקידה״ ״פקידה״ —

כתיב בחנה: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא),

וכתיב בשרה: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנלן?

דכתיב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) (בכסא) לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו׳(תהלים פא, ה),

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו׳(תהלים פא, ו).

רש״י עדות ביהוסף שמו — בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל.

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים —

כתיב הכא: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹות מִצְרַיִם(שמות ו, ו),

וכתיב התם: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ(תהלים פא, ז).

רש״י הסירותי מסבל שכמו — ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף.

בניסן נגאלו — כדאיתא.

בתשרי עתידין ליגאל — אתיא ״שופר״ ״שופר״:

כתיב הכא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר,

וכתיב התם: בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

רבי יהושע אומר:

בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנלן?

אמר קרא: לֵיל שִׁמֻּורִים(שמות יב, מב) — ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.

רש״י המשומר ובא — לגאולה.

ואידך: לילה המשומר ובא מן המזיקין.

ומשום מעשה דתלמי המלך,

דתניא:

מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן;

ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת,

רש״י תלמי — מלך מצרים היה.

וכתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

רש״י אלהים ברא בראשית — את השמים שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני.

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

רש״י אעשה אדם — שמכאן פקרו האומרים שתי רשויות הן דכתיב נעשה אדם (בראשית א).

״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״;

רש״י ויכל ביום הששי — שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו.

״זכר ונקבה בראו״ — ולא כתבו ״בראם״;

רש״י זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם — דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה שני פרצופין לכן כתבו בראו שכך נברא אדם בשני פרצופים.

״הבה ארדה ואבלה שם שפתם״;

״ותצחק שרה בקרוביה״;

רש״י בקרוביה — שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמרה בקרוביה.

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

רש״י הרגו שור — שלא יאמר רצחנים היו אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך כתבו שור שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות.

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם״;

רש״י נושא בני אדם — דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל.

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שלשים שנה וארבע מאות שנה)״;

רש״י ובשאר ארצות — שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אין מגיעות לד׳ מאות שנה כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה צא מהם ששים של יצחק ומאה ול׳ שחיה יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר וכן היתה הגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (בראשית טו) ולא נאמר במצרים אלא בארץ לא להם וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גרים ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזרה דהא זרעך כתיב.

״וישלח את זאטוטי בני ישראל״;

״ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו״;

רש״י ואל זאטוטי בני ישראל — באותה פרשה עצמה ולפי שכתבו זאטוטי תחילה חזרו וכתבום כשמם הראשון ולא כתבו ואל אצילי בני ישראל.

רש״י זאטוטי — לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה.

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

רש״י לא חמד אחד מהם נשאתי — שלא יאמר חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח.

״אשר חלק יי אלהיך אתם להאיר לכל העמים״;

רש״י להאיר לכל העמים — שאם לא כן יאמר בן נח מותר בע״ז ומדרשו (ע״ז נה.) להחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם.

״וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם״;

רש״י אשר לא צויתי לעובדם — שאם לא כתבו לעובדם משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמר א״כ אלהות הן שעל כורחו נבראו.

וכתבו לו ״את צעירת הרגלים״, ולא כתבו לו אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) —

רש״י וכתבו — במקום ואת הארנבת ואת צעירת הרגלים לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה.

מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה,

שלא יאמר: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה.

ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום,

שנאמר: אָבִיךָ צִוָּה וגו׳(בראשית נ, טז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו׳(בראשית נ, יז).

רש״י אביך צוה — יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום.

רבי נתן אומר:

מצוה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וגו׳(שמואל א טז, ב).

רש״י איך אלך — וכתיב ויאמר יי עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו׳ הקדוש ברוך הוא צוה לשנות.

דבי רבי ישמעאל תנא:

גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו;

דמעיקרא כתיב וַאדֹונִי זָקֵן(בראשית יח, יב), ולבסוף כתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג).

רש״י ואדוני זקן — שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקדוש ברוך הוא הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו׳ ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום.

שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך.

כתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

״זכר ונקוביו בראם״;

״ויכל בשישי וישבות בשביעי״;

״הבה ארדה״;

״ותצחק שרה בקרוביה לאמר״;

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם״;

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה״;

״ואת הארנבת״ — ״את צעירת הרגלים״: אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה;

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

״אשר חלק יי אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים״;

״אשר לא צויתי לאומות לעבדם״.

אילו נאמרין כול׳.(משנה סוטה ז, א)

כתיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה(במדבר ה, כא) — בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה.

אמר ליה רבי יונתן:

ואם אינה שומעת, ולמה היא עונה אחריו אמן?

אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.

רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:

לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד.

והא כתיב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז)!

אמר רבי יעקב דכפר חנין:

על ידי התורגמן.

והא כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)!

אמר רבי בא בר כהנא:

הדיבור נפלה לה.

אמר רבי בירי:

כמה כירכורי כירכורים!

הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן שלצדקניות:

וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).

רבי הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרא:

בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה.

אמר רבי יוסי בן חנינא:

ולא עוד, אלא שכתוב בה ״היום הזה״.

תניי יומא.

תנו רבנן:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

אמרו עליו:

שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו,

ואם היתה תיבה של ארבע אותיות — היה כותבה בבת אחת.

אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?

כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל בן קמצר וחביריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מאי וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב?

אמר רבי אלעזר:

רקביבות תעלה בשמותן —

רש״י רקביבות — רדולי״א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו.

(כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: מאי היא אמ׳ רבא) דלא מסקינן בשמייהו.

מתיב רבינא:

מעשה בדואג (כ״י מינכן 6: באגדיס) בן יוסף, שהניחו [אביו] בן קטן לאמו;

בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש,

רש״י מודדתו בטפחים — לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת.

וכשגבר אויב — טבחתו ואכלתו.

רש״י דלא מסקי בשמייהו — לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע.

ועליה קונן ירמיה: אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹולְלֵי טִפֻּוחִים(איכה ב, כ),

משיבה רוח הקדש ואומרת: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ יי כֹּהֵן וְנָבִיא.

רש״י כהן ונביא — זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו.

חזי מאי סליק ביה!

רש״י חזי מאי דסליק ביה — ראה מה עלתה ביה שנשחט.

אמר רבי אלעזר:

צדיק — מעצמו, ורשע — מחבירו.

צדיק מעצמו, דכתיב: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה;

ורשע מחבירו, דכתיב: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

רש״י שם רשעים — ולא כתיב שם רשע.

רש״י רשע אף ע״י חבירו — נזכר לרעה.

רש״י צדיק מעצמו — ע״י מעשיו נזכר לטובה.

אמר ליה רבינא (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400: רב המנונא) לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה:

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״זכר צדיק לברכה״?

אמר ליה: דהא כתיב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה(בראשית יח, יז),

רש״י המכסה אני מאברהם — וכיון שהזכיר שמו ברכו וסמיך ליה ואברהם היו יהיה וגו׳.

וכתיב: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם(בראשית יח, יח).

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״שם רשעים ירקב״?

אמר ליה: דהא כתיב וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹום(בראשית יג, יב),

וכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה(בראשית יב, ג)?

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך —

רש״י שתי ברכות — כמו מבריך את הגפן (כלאים פ״ז מ״א).

רות המואביה ונעמה העמונית.

רש״י רות המואביה ונעמה העמונית — יצאו מהם מלכים ונביאים נעמה אמו של רחבעם ויצא ממנה חזקיה ואסא ויהושפט דהוו צדיקים גמורים וישעיהו הנביא דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו (מגילה דף י:).

כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה — אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל;

כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית יח, יח) — אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

אין מעמידין בהמה בפונדקאות שלגוים כול׳.(משנה עבודה זרה ב, א)

רבי זעירא רבי אבהו בשם רבי יוסי בירבי חנינה, רבי בא רבי יונה:

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אמר: אינה נלקחת מן הגוים.

רבי יונה בעי:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רבי לעזר בשם רב: ואפילו כמאן דמר מותר למכור — אסור לייחד;

עבר וייחד — דברי הכל.

אמר רבי ירמיה:

נישמעינה מן הדא: האשה שנחבשה בידי גוים.

אמר רבי יוסי:

שנייא היא אשה, שדרכה לצווח.

הגע עצמך שהיתה חרשת!

דרכה לרמז.

מאי כדון?

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: אינה נלקחת מן הגוים.

הוון בען מימר: מה פליגין רבי ליעזר ורבנין — בפרה.

על שום מעלה היא בפרה? סילסול היא בפרה?

מן מה דרבנין מתיבין לרבי ליעזר: כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ(ישעיה ס, ז) —

הדא אמרה: אף בשאר כל הדברים חלוק רבי ליעזר.

רבי הושעיה בעי:

משיבין דבר שהוא לבא על דבר שהוא לשעבר?

רבי אבין בעי:

משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים?

רב הושעיה אמר:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רב הונא בשם רב:

וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שקלי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף(זכריה יא, יב) — אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן.

ורבנן אמרי:

אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן.

דמר רבי נחמן בשם רבי מנא:

אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם.

ומה טעם?

וְאַבְרָהָם היה יִהְיֶה(בראשית יח, יח) — יִהְיֶה מיניין שלשים.

פעמים שרובן בבבל ומיעוטן בארץ ישראל,

פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל.

סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ.

רבי חייה בר לולייני בשם רבי הושעיה:

כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם.

ומה טעם?

כִּי אָז אֶהְפֹּוךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה(צפניה ג, ט).

ובסוף הן עתידין לחזור בהן.

ומה טעם?

נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג) —

זו מצות תפילין,

זו מצות ציצית.

רבי יצחק ורבי אמי הוון יתבין מקשיי:

והכתיב: וַיִּזְבְּחוּ לַיְיָ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל(דברי הימים ב טו, יא)!

וקיימונה — ולא ידעין אין חברייא קיימונה ואין רבי אמי קיימינה — על ראשה: מן השלל שהיה בידם הקריבו.

והא כתיב: וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עולה וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים(שמואל א ו, טו) ליי פרים!

וכי מסרני פלשתים אנו למידין?

ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה: ואפילו נקיבות הקריבו — וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹולָה לַיְיָ(שמואל א ו, יד).

והכתיב: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם(שמואל א טו, טו)!

אין למידין משאול, דמר ריש לקיש: שאול גרופית שלשקמה היה.

והכתיב: ויקח דָּוִד אֶת הַגֹּורֶן(שמואל ב כד, כד)!

קנה ולא הקריב.

והכתיב: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ(שמואל ב כד, כג)!

יִרְצֶךָ — בתפילה.

והכתיב: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל אֵלֶּה(ויקרא כב, כה) —

מִכׇּל אֵלֶּה אין את מקריב, לוקח אתה תמימים ומקריב!

מה עבד לה רבי ליעזר?

לוקח אתה בדמים ומקריב.

הוא תני בדמים — דלא כרבי ליעזר.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:

ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ודברי נראין מדבריו (כ״י ערפורט: וכך אני דורש, ודבריי אני רואה מדבריו).

דרש רבי עקיבא:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק(בראשית כא, ט),

אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה,

שנאמר וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹול וְשָׁתוֹ וַיָּקֻומוּ לְצַחֵק(שמות לב, ו),

מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין,

וצד חגבים,

ומעלה ומקטיר לעבדה זרה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

אין שחוק האמור כאן אלא גלוי עריות,

שנאמר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי וגומר(בראשית לט, יז),

מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל מכבש את הגגות ומענה את הנשים.

רבי ישמעאל אומר:

אין לשון צחוק אלא שפיכות דמים,

שנאמר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים ויצחקו לְפָנֵינוּ(שמואל ב ב, יד)

וַיָּקֻומוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר(שמואל ב ב, טו)

וַיַּחֲזִיקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּיו(שמואל ב ב, טז),

מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל נוטל קשת וחצים ומזרק כלפי יצחק,

שנאמר כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּורֶה זִיקִּים וגומר(משלי כו, יח)

כֵּן אִישׁ רִמָּה וגומר(משלי כו, יט).

ואני אומר,

חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך,

אפשר למי שנאמר עליו כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגומר(בראשית יח, יט)

יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,

אלא אין צחוק האמור כאן אלא לענין ירושה,

שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחין,

ואומרין:

נולד בן לאברהם, נולד בן לאברהם,

נוחל את העולם ונוטל שני חלקים,

והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר:

אל תהו שוטים, אל תהו שוטים,

אני בכור ואני נוטל שני חלקין,

שמתשובת הדבר אתה למד,

כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה וגומר(בראשית כא, י).

ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא.

(אמר) רבי אלעזר:

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),

וכתיב בתריה: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

רש״י מברכתן של צדיקים כו׳ — במקום שהקדוש ברוך הוא מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים.

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים,

דכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ(בראשית יג, יג),

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד) (כ״י מינכן 95: שא נא עיניך וגו׳).

(אמר) רבי אלעזר:

אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא,

שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),

רש״י וירא את האור — ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב.

ואין ״טוב״ אלא צדיק,

שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).

אמר רב חנא בר אדא:

נתינים — דוד גזר עליהם,

שנאמר: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹונִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹונִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וגו׳(שמואל ב כא, ב).

רש״י דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה — כלומר אינם ראויין לבא בקהל.

מאי טעמא גזר עלייהו?

דכתיב: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אחר שָׁנָה(שמואל ב כא, א).

שנה ראשונה — אמר להם: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם?

דכתיב: וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם(דברים יא, טז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו׳(דברים יא, יז).

בדקו ולא מצאו.

שניה — אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם?

דכתיב: וַיִּמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לא היה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ וגו׳(ירמיה ג, ג).

בדקו ולא מצאו.

שלישית — אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין?

דכתיב: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר(משלי כה, יד).

רש״י איש מתהלל במתת שקר — שפוסק ואין נותן גורם לעצירת גשמים.

בדקו ולא מצאו.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

מיד — וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְיָ.

מאי היא?

אמר ריש לקיש:

ששאל באורים ותומים.

מאי משמע?

אמר רבי אלעזר:

אתיא ״פני״ ״פני״;

כתיב הכא: וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְיָ,

וכתיב התם: וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְיָ(במדבר כז, כא).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הגבעונים —

״אל שאול״ — שלא נספד כהלכה;

וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הגבעונים —

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים?

אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון — מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

רש״י כהנים היו מספיקין להם מזון — לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח כדכתיב ביהושע ולא יכרת מכם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי.

קא תבע ״אל שאול שלא נספד כהלכה״, וקא תבע ״על אשר המית הגבעונים״?

אין;

דאמר ריש לקיש:

מאי דכתיב בַּקְּשׁוּ אֶת יְיָ כׇּל עַנְוֵי ארץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ(צפניה ב, ג)? באשר משפטו — שם פעלו.

רש״י באשר משפטו — במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו.

רש״י קתבע — הקדוש ברוך הוא בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית כו׳.

אמר דוד: שאול — נפקו להו תריסר ירחי שתא, ולא דרכיה למספדיה;

רש״י תריסר ירחי שתא — לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב״ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:).

נתינים — ניקרינהו ונפייסינהו.

וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹונִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְיָ(שמואל ב כא, ג),

וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹונִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ וגו׳(שמואל ב כא, ד),

רש״י אין לנו — לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו.

יֻותַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיְיָ וגו׳(שמואל ב כא, ו).

רש״י והוקענום — תלייה.

מיפייס — ולא פייסינהו.

אמר: שלשה סימנים יש באומה זו — הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים.

רש״י באומה זו — ישראל.

רש״י הרחמנים כו׳ — והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה.

רחמנים — דכתיב: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ(דברים יג, יח);

ביישנין — דכתיב: בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם(שמות כ, יז);

גומלי חסדים — דכתיב: לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וגו׳(בראשית יח, יט).

כל שיש בו שלשה סימנים הללו — ראוי להדבק באומה זו (כ״י אוקספורד 367, כ״י וטיקן 110–111: ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו שלשה סימנין הללו אינו ראוי להדבק באומה זו).

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹונִי וְאֶת מְפִיבֹושֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחֹולָתִי(שמואל ב כא, ח) —

מאי שנא הני?

אמר רב הונא:

העבירום לפני ארון; כל שארון קולטו — למיתה, כל שאין ארון קולטו — לחיים.

מתיב רב חנא בר קטינא: וַיַּחְמֹול הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹושֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל(שמואל ב כא, ז) — שלא העבירו!

רש״י ויחמול המלך — ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירו.

וכי משוא פנים יש בדבר?

רש״י וכי משוא פנים יש בדבר — וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן.

אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו.

ואכתי משוא פנים יש בדבר!

רש״י ואכתי משוא פנים יש בדבר — הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו.

אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.

והא כתיב: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וגו׳(דברים כד, טז)!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

רש״י ואל יתחלל שם שמים — שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה.

וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וחית הַשָּׂדֶה לָיְלָה(שמואל ב כא, י) —

רש״י עד נתך מים עליהם — עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה.

והא כתיב: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ(דברים כא, כג)!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא;

שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים.

אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו;

ומה בני מלכים כך — בני הדיוטות על אחת כמה וכמה;

ומה גרים גרורים כך — ישראל על אחת כמה וכמה.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף,

שנאמר: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹושֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹוצֵב בָּהָר(מלכים א ה, כט).

ודלמא ישראל הוו?

לא סלקא דעתך, דכתיב: וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד(מלכים א ט, כב).

ודלמא דוגזר בעלמא?

רש״י דוגזר — שכירים. אלא מהכא ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל.

אלא מהכא: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל(דברי הימים ב ב, טז) [וגו׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וגו׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף(דברי הימים ב ב, יז) (נושא) סַבָּל וּשְׁמֹונִים אֶלֶף חֹוצֵב בָּהָר.

ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם!

דכתיב: מֵחֹוטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ(דברים כט, י).

רש״י מחוטב עציך — מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע.

משה גזר לההוא דרא, דוד גזר לכולי דרא.

רש״י משה גזר עליהן לההוא דרא — על חוטבי עצים שהיו בימיו.

ואכתי יהושע גזר עלייהו!

דכתיב: וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹוטְבֵי עֵצִים וְשֹׁואֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְיָ(יהושע ט, כז).

רש״י ויתנם יהושע — אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב לא יכרת מכם (יהושע ט׳:כ״ג) חוטבי עצים.

יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים.

רש״י בזמן שבהמ״ק קיים — דכתיב (שם) למזבח יי.

בימי רבי בקשו להתיר נתינים.

אמר להם רבי: חלקנו — נתיר;

רש״י חלקנו נתיר — דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקיימא לן (לקמן דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר.

חלק מזבח — מי יתיר?

ופליגא דרבי חייא בר אבא;

רש״י ופליגא דר׳ חייא — האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואף על גב דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

חלק עדה — לעולם אסור;

רש״י חלק עדה לעולם אסור — עד שיתירוהו.

חלק מזבח — בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים שרי.

כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה, ואמרי לה מתני בריה דריש לקיש הוה.

שכיב ליה ינוקא.

יומא קמא לא אזל לגביה;

למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה, אמר ליה: קום, אימא מלתא כל קביל ינוקא.

רש״י אמר ליה — למתורגמניה.

רש״י כל קביל ינוקא — לנגד המאורע דברים ניחומים על מיתת הילד.

פתח ואמר: וַיַּרְא יְיָ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹותָיו(דברים לב, יט) —

רש״י וירא ה׳ — מה עשו אבות.

רש״י וינאץ מכעס — שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם.

דור שאבות מנאצים להקדוש ברוך הוא — כועס על בניהם ועל בנותיהם, ומתים כשהם קטנים.

ואיכא דאמרי: בחור הוה, והכי קאמר ליה:

עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח יי וְאֶת יְתֹומָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻולּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דֹּובֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה(ישעיה ט, טז).

מאי וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה?

אמר רב חנן בר רב:

הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה,

אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו — אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה.

רש״י של ע׳ שנה — ועוד דריש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכת מטוב לרע.

רש״י ואית דאמרי — לא תינוק היה המת אלא בחור היה והך קרא אמר על בחוריו וגו׳.

אתא לנחומי — צעורי קמצער ליה?

רש״י אתא לנחומי צעורי מצער ליה — בתמיה מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו.

הכי קאמר ליה: חשיב את לאתפוסי אדרא.

רש״י חשיב את לאתפוסי אדרא — חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור דקיימא לן בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור שנאמר וממקדשי תחלו (יחזקאל ט).

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד שבחו של הקדוש ברוך הוא.

פתח ואמר:

האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר.

רש״י האל הגדול ברוב גודלו — בברוך פתח בה ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם האל הגדול וכו׳.

ברוך אתה יי, מחיה המתים.

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד אבלים.

פתח ואמר:

אחינו, המיוגעים, המדוכאין באבל הזה — תנו לבבכם לחקור את זאת:

רש״י אחינו המיוגעים כו׳ — ברכה הסמוכה לחברתה היא וכן סדורות על הסדר.

זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית;

רש״י באבל הזה תנו לבבכם לחקור זאת שזאת עומדת לעד — שהכל מתים ולא תבכו יותר מדאי.

רבים שתו, רבים ישתו; כמשתה ראשונים — כך משתה אחרונים.

אחינו, בעל נחמות ינחם אתכם.

ברוך מנחם אבלים.

אמר אביי:

״רבים שתו״ — לימא;

״רבים ישתו״ — לא לימא;

״משתה ראשונים״ — לימא;

רש״י משתה הראשונים לימא — משתה ראשונים הוא.

״משתה אחרונים״ — לא לימא.

דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי:

לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

אמר רב יוסף:

מאי קרא? כִּסְדֹום הָיִינוּ לַעֲמֹורָה דָּמִינוּ(ישעיה א, ט).

מאי אהדר ליה? שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹום וגו׳(ישעיה א, י).

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים.

פתח ואמר:

אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו

רש״י בבריתו של אברהם — שגמל חסדים דכתיב ויטע אשל (בראשית כ״א:ל״ג) ר״ת אכילה שתיה לויה.

(שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט)),

אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם.

ברוך אתה משלם הגמול.

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד כל ישראל.

פתח ואמר:

רבון העולמים, פדה והצל, מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם;

טרם נקרא — ואתה תענה.

ברוך אתה עוצר המגפה.

תנו רבנן:

שבע מצות נצטוו בני נח:

רש״י שבע מצות — יליף להו לקמן.

דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.

רש״י וגלוי עריות — כולן חוץ מנערה המאורסה כדכתיב (בראשית כ) גבי אבימלך הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם.

רבי חנניה בן (גמלא) אומר:

אף על הדם מן החי.

רש״י אף על הדם מן החי — כולהו יליף טעמייהו לקמן.

רבי חידקא אומר:

אף על הסירוס.

רבי שמעון אומר:

אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר:

כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו:

רש״י בפרשת מכשף — זו היא שמזכיר והולך לא ימצא בך ובגלל התועבות האל וגו׳ ומדנענשו עליהם שמע מינה הוזהרו על כולם דלא ענש אלא אם כן הזהיר.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹוסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף(דברים יח, י) וְחֹובֵר חָבֶר וְשֹׁואֵל אוֹב וְיִדְּעֹונִי וְדֹורֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו׳(דברים יח, יא), וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב);

ולא ענש אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר:

אף על הכלאים.

מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים,

רש״י מותרין בני נח וכו׳ — סיפא דמילתא דרבי אלעזר הוא וכוליה מפרש לקמן.

ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מנהני מילי?

אמר רבי יוחנן:

דאמר קרא: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹול תֹּאכֵל(בראשית ב, טז).

וַיְצַו — אלו הדינין, וכן הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט).

יְיָ — זו ברכת השם, וכן הוא אומר: וְנֹוקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת(ויקרא כד, טז).

אֱלֹהִים — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).

עַל הָאָדָם — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו).

לֵאמֹר — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר(ירמיה ג, א).

מִכֹּל עֵץ הַגָּן — ולא גזל.

רש״י מכל עץ הגן ולא גזל — מדאיצטריך למישרי ליה ולהפקיר לו עצי הגן ש״מ שאינו מופקר לו נאסר לו.

אָכֹל תֹּאכֵל — ולא אבר מן החי.

רש״י אכול תאכל — העומד לאכילה ולא תאכל אבר מן החי דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל ולדות.

כי אתא רבי יצחק, תני איפכא:

וַיְצַו — זו עבודה זרה, אֱלֹהִים — זו דינין.

בשלמא אֱלֹהִים זו דינין — דכתיב: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים(שמות כב, ז);

אלא וַיְצַו זו עבודה זרה — מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי.

חד אמר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִים עָשׂוּ לָהֶם וגו׳(שמות לב, ח);

וחד אמר: עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו(הושע ה, יא).

רש״י עשוק אפרים — מיד שונאיו ורצוץ משפט רצוץ ע״י שפטיו של הקדוש ברוך הוא.

רש״י כי הואיל הלך אחרי צו — מפני שנתרצה ללכת אחרי צווי של נביאי הבעל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה:

למאן דאמר ״עשו״ — משעת עשייה מיחייב;

למאן דאמר ״כי הואיל הלך״ — עד דאזיל בתרה ופלח לה.

אמר רבא:

ומי איכא למאן דאמר גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?

והתניא: בעבודה זרה — דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, אין בן נח מוזהר עליהן.

למעוטי מאי? לאו למעוטי גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?

אמר רב פפא:

לא, למעוטי גיפוף ונישוק.

רש״י למעוטי גיפוף ונישוק — אבל עשה אתרבי מויצו אף על גב דבית דין של ישראל אין ממיתין.

רש״י מגפף ומנשק — אמרינן במתניתין (דף ס:) דגבי ישראל אינו נהרג.

גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה — בר קטלא הוא!

אלא למעוטי שלא כדרכה.

רש״י בכדרכה — שדרך עבודתה בכך ישראל נמי כל עבודה שדרך עבודתה בכך ישראל חייב עליה ואפילו הוא דרך בזיון כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס כדאמר במתניתין (שם) וילפינן מקראי וכל שכן כשהוא דרך כבוד דכולהו כדרכן נפקי מאיכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו׳.

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב:

בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.

רש״י מפי איש — על ידי דיין איש או עד איש.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

רש״י אף על העוברין — הכה את האשה ויצאו ילדיה נהרג עליהן ובישראל עד שיצא לאויר העולם כדתנן במס׳ [נדה] (דף מד.) תינוק בן יום אחד ההורגו חייב היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל.

מנהני מילי?

אמר רב יהודה:

דאמר קרא: אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹושׁ(בראשית ט, ה) — אפילו בדיין אחד.

מִיַּד כׇּל חַיָּה — אפילו שלא בהתראה;

רש״י מיד כל חיה — מיד כל דבר חי.

אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם — אפילו בעד אחד;

מִיַּד אִישׁ — ולא מיד אשה;

אָחִיו — אפילו קרוב.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

מאי טעמיה דרבי ישמעאל?

דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —

רש״י שופך דם האדם באדם — שבתוך האדם דמו ישפך.

איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו.

ותנא קמא — תנא דבי מנשה הוא,

דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק.

ושדי ליה האי בָּאָדָם אסיפיה דקרא, ודרוש ביה הכי: בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ —

איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם? הוי אומר: זה חנק.

רש״י זה חנק — דאין דמו יוצא לחוץ.

מתיב רב המנונא:

ואשה לא מפקדה? והכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: את בניו ואת ביתו אחריו)!

רש״י ואשה — בת נח לא מפקדה על הדין.

רש״י ביתו — היינו נשים.

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה:

בָּנָיו — לדין, בֵּיתוֹ — לצדקה.

אמר ליה רב אויא סבא לרב פפא:

אימא בת נח שהרגה לא תיהרג — מִיַּד אִישׁ ולא מיד אשה כתיב!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם — מכל מקום.

אימא בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ(בראשית ב, כד) — ולא אשה!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — הדר ערבינהו קרא.

דרש רבי שמלאי:

שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה (כ״י מינכן 95: בסיני),

שלש מאות וששים וחמש לאוין — כמנין ימות החמה,

ומאתים וארבעים ושמונה עשה — כנגד איבריו של אדם.

אמר רב המנונא:

מאי קרא?

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה(דברים לג, ד) —

תּוֹרָה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי;

אָנֹכִי(שמות כ, ב) ולֹא יִהְיֶה לְךָ(שמות כ, ג) — מפי הגבורה שמענום.

(סימן דמשמ״ק ס״ק).

בא דוד והעמידן על אחת עשרה,

דכתיב: מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים טו, א) [יי], מִי יָגוּר בְּאׇהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּון בְּהַר קׇדְשֶׁךָ?

הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹועֵל צֶדֶק, וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ(תהלים טו, ב).

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ(תהלים טו, ג).

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר(תהלים טו, ד).

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים טו, ה).

הוֹלֵךְ תָּמִים — זה אברהם, דכתיב: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

פֹועֵל צֶדֶק — כגון אבא חלקיהו.

וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ — כגון רב ספרא.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ — זה יעקב אבינו, דכתיב: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ(בראשית כז, יב).

לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה — שלא ירד לאומנות חבירו.

וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ — זה המקרב את קרוביו.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס — זה חזקיהו המלך, שגירר עצמות אביו במטה של חבלים.

וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד — זה יהושפט מלך יהודה,

שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו,

וקורא לו: (אבי אבי,) רבי רבי, מרי מרי!

נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר — כרבי יוחנן,

דאמר רבי יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי.

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ — אפילו ברבית גוי.

וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח — כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.

כתיב: עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה.

אמר: מאן דעביד להו לכולהו — הוא דלא ימוט;

הא חדא מינייהו — ימוט!

אמרו ליה: מי כתיב: עושה כל אלה?

עֹושֵׂה אֵלֶּה כתיב — אפילו בחדא מינייהו.

דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה(ויקרא יח, כד) —

התם נמי, הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?

אלא, לאו באחת מכל אלה;

הכא נמי, באחת מכל אלו.

בא ישעיהו והעמידן על שש,

דכתיב: הֹולֵךְ צְדָקוֹת וְדֹובֵר מֵישָׁרִים, מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד, אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים, וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע(ישעיה לג, טו).

הֹולֵךְ צְדָקוֹת — זה אברהם אבינו, דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט).

וְדֹובֵר מֵישָׁרִים — זה שאינו מקניט (כ״י יד הרב הרצוג: מלבין) פני חבירו ברבים (כ״י יד הרב הרצוג, כ״י גראץ: בדברים).

מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת — כגון רבי ישמעאל בן אלישע.

נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד — כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.

אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים — דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, כגון רבי אלעזר ברבי שמעון.

וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע — כדרבי חייא בר אבא,

דאמר רבי חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה;

וכתיב: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּון(ישעיה לג, טז) [וגו׳].

בא מיכה והעמידן על שלש,

דכתיב: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ — כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם(מיכה ו, ח) (יי) אֱלֹהֶיךָ.

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט — זה הדין;

אַהֲבַת חֶסֶד — זה גמילות חסדים;

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת — זה הוצאת המת והכנסת כלה.

והלא דברים קל וחומר:

ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא (כ״י מינכן 95: שדרכן לעשותן בפרהסיא) — אמרה תורה וְהַצְנֵעַ לֶכֶת,

דברים שדרכן לעשותן בצנעא — על אחת כמה וכמה!

חזר ישעיהו והעמידן על שתים,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה(ישעיה נו, א).

בא עמוס והעמידן על אחת,

שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ(עמוס ה, ד).

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא: דרשוני בכל התורה כולה!

אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת,

שנאמר: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה(חבקוק ב, ד).

תנו רבנן:

אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא.

ומה כתיב בהם?

אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה),

רש״י ארץ ממנה יצא לחם — ארץ שבעה וטובה היא.

רש״י ותחתיה נהפך כמו אש — ואחר כן נהפכה.

מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ(איוב כח, ו),

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה(איוב כח, ז),

לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל(איוב כח, ח).

אמרו: וכי מאחר שאֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ — למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו]?

רש״י וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם — שיש לנו שיפוע לחם למה לנו עוברי דרכים.

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו,

רש״י ונשכח — שלא יעברו עוברי דרכים בארצנו.

שנאמר: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ(איוב כח, ד).

רש״י פרץ — הקדוש ברוך הוא נחל גפרית ואש.

רש״י מעם גר — ממקום הליכתו שהיה הולך למעלה והשליכו עליהם הנשכחים מני רגל ונתדלדלו (מאדם) [מארצם] ונעו לדראון.

רש״י גר — קוררט״ל בלעז כמו (שמואל ב יד) מים הנגרים.

דרש רבא:

מאי דכתיב: עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻולְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה(תהלים סב, ד)?

רש״י תהותתו — תבקשו תרמיות ותואנות.

רש״י תרצחו כולכם — ע״י קיר נטוי וגדר הדחויה.

מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין אותו עליו, ובאים ונוטלין את ממונו.

דרש רבא:

מאי דכתיב: חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא(איוב כד, טז) (ראו) [יָדְעוּ] אוֹר?

רש״י יומם חתמו למו — היום סותמים וסוגרין כאילו לא ידעו אור כלומר סותמין וחותמין.

מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומפקידים אצלו אפרסמון, ומניחים אותו בבית גנזיהם.

רש״י אפרסמון — שלהם להפקידו ביד בעלי ממון כדי שיהו מניחין פקדון שלהם בבית גנזיהם ובלילה מריחין האפרסמון וחותרין שם מנהגו של מפקיד צורר וחותם.

לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר: יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר(תהלים נט, ז),

ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון.

עָרוֹם(איוב כד, ז) (הלכו) [ילינו] מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה,

חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה(איוב כד, ג),

גְּבֻולוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ(איוב כד, ב),

וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד(איוב כא, לב).

דרש רבי יוסי בציפורי.

רש״י דרש ר׳ יוסי — בי מדרשא חתר בחשך בתים.

אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי.

רש״י איחתרו תלת מאה מחתרתא — ע״י ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעין היכן מניחין ממונם.

אתו וקא מצערי ליה, אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי!

אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי?

רש״י מי הוה ידענא דאתו גנבי — ל״א: מי הוה ידענא דגנבי אתון.

כי קא נח נפשיה דרבי יוסי, שפעי מרזבי דציפורי דמא.

רש״י שפעי מרזבי דציפורי דמא — דאדם גדול הוה ואיידי דאמר לעיל איחתרו מחתרתי בציפורי דאתרא דרבי יוסי התם הוה נקיט נמי הא מילתא דכי נח נפשיה כו׳ לאשמועינן דמצפורי הוה.

אמרי: דאית ליה חד תורא — מרעי חד יומא;

רש״י דאית ליה תורא — כך היה מנהגם של אנשי סדום מי שהיה לו שור אחד רועה כל בהמות העיר יום א׳ ומי שאין לו בהמה מגלגלין עליו לרעות ב׳ ימים.

דלית ליה — לירעי תרי יומי.

ההוא יתמא בר ארמלתא, הבו ליה תורי למרעיה.

אזל שקלינהו וקטלינהו.

אמר להו:

רש״י אמר להו — יתמי למרי דתורא דאית ליה חד תורא כו׳.

דאית ליה תורא — נשקול חד משכא;

דלית ליה תורא — נשקול תרי משכי.

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא כתחילת דינא; מה תחילת דינא — דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי מרעי תרי יומי, אף סוף דינא — דאית ליה חד תורא לשקול חד, דלית ליה תורא לשקול תרי.

דעבר במברא — ניתיב חד זוזא;

רש״י דעבר במברא — שהמעברות שלהם מימיו עזין והיו דנין כך.

דלא עבר במברא — ניתיב תרי.

רש״י דלא עבר במברא — אלא בא דרך אחר.

דהוה ליה (תורא) [דרא] דלבני — אתי כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

דהוה שדי תומי או שמכי — אתו כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

רש״י שדי תומי או שמכי — מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומים או בצלים ליבשן כל א׳ וא׳ היה נוטל אחת.

רש״י דה״ל דרא דלבני — מי שהיו לו שורת לבנים ומגבל ועושה אותן היה בא כל חד וחד ונוטל אחת.

רש״י אומר לו — לנגזל מה חסרתי לך לא לקחתי ממך אלא שום אחד ונמצא קרח מכאן ומכאן.

ארבע דייני היו בסדום: שקראי ושקרוראי, זייפי ומצלי דינא.

דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה — אמרי ליה: יהבה ניהליה, דניעברה ניהליך.

רש״י יהבה ניהליה — וישכב עמה עד שתהיה מעוברת.

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה — אמרו ליה: הבה ניהליה עד דקדחא.

רש״י עד דקדחא — עד שתצמח אזנו.

דפדע ליה לחבריה — אמרי ליה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא.

רש״י דפדע — עשה לו פצע כמו פדעת במסכת ע״ז (דף כח.) כפרדור״א בלעז.

רש״י זייפא — ומצלי דין.

דעבר במברא — יהיב ארבעה זוזי;

דעבר במיא — יהיב תמני זוזי.

רש״י דעבר במיא — עובר ברגליו במים.

זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם.

אמרו ליה: הב ארבעה זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי!

אמרו ליה: אם כן, הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב — פדיוהו.

אתא לקמיה דדיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקיל לך דמא, ותמניא זוזי דעברת במיא.

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם, פדיוהי.

אתא לקמיה דיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא.

שקל גללא, פדיוהי איהו לדיינא.

רש״י גללא — מקל ל״א אבן.

אמר: מאי האי?

אמר ליה: אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי, וזוזי דידי כדקיימי קיימי.

רש״י א״ל — דיינא לאליעזר מאי האי.

רש״י א״ל — אליעזר אגרא דמחייבת לי דשקלי לך דמא הב ליה לההוא גברא דשקל לי דמא וזוזי דידי כדקיימי קיימי ל״א ה״ג ולואי כדקאי קאי כך אמר ליה דיין מי יתן שהייתי כבתחילה.

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין: כי מאריך — גייזי ליה, כי גוץ — מתחין ליה.

רש״י כי אריך גייצו ליה — כשהאורח ארוך יותר מן המטה מקצרין אותו בסכין גייצי לשון גוץ כן שמעתי ואית דגרסי גיידי ליה.

רש״י ומתחין ליה — עד דמתפרקי אבריו.

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם, אמרו ליה: קום גני אפוריא!

אמר להון: נדרא נדרי, מן יומא דמיתת אמא (כ״י מינכן 95: שרה) לא גנינא אפוריא.

כי הוה מתרמי להו עניא, יהבו ליה כל חד וחד דינרא, וכתיב שמיה עליה, וריפתא לא הוו ממטי ליה.

רש״י וכתיב שמיה עילויה — כדי שיכיר כל אחד וא׳ דינר שלו ויחזור ויטלנו.

רש״י ורפתא לא ממטו ליה — התנו ביניהם שלא יתנו לו פת כדי שימות ברעב וכשמת אזיל כל חד וחד ושקיל לדינרא דידיה.

כי הוה מית, אתי כל חד וחד שקיל דידיה.

הכי אתני בינייהו: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא — לשלח גלימא.

רש״י הכי אתנו בהדייהו כל מאן דמזמן — אכסניא לבי הלולא.

הוי האי הילולא, אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא.

כי בעי למסעד, אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו.

רש״י ואתא אליעזר — עבד אברהם.

רש״י ויתיב אסיפא דכולהו — הלך וישב בסוף כולם.

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא?

רש״י א״ל מאן אזמנך — להכא.

אמר ליה לההוא [דיתיב]: אתה זמנתן.

[אמר: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה, ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] —

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא.

רש״י שקל גלימיה — דיתיב לגביה ורהט לברא שהיה מתיירא שלא ישמעו אנשי המקום שאליעזר אמר שהוא זימנו ולישלחו למאניה הלך וישב לו אצל השני ואמר כמו כן וכן לכל אחד ואחד עד דאזלי כולהו ואכל אליעזר כל הסעודה.

וכן עבד לכולהו, עד דנפקי כולהו, ואכלא איהו לסעודתא.

רש״י לשלחו לגלימיה — יפשיטו את בגדי אותו האיש שהזמינו.

רש״י א״ל — אליעזר למאן דיתיב גביה את זמנתני להכא.

הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא.

רש״י רביתא — נערה.

רש״י בחצבא — בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים.

איגלאי מלתא — שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה.

רש״י שפיוה — סכו אותה.

רש״י איגר שורא — על גג החומה.

והיינו דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

רש״י כי רבה — על עסקי ריבה.

ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה.

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו׳.(משנה סנהדרין י, ג)

תנו רבנן:

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג);

רָעִים — בעולם הזה,

וְחַטָּאִים — לעולם הבא.

אמר רב יהודה:

רָעִים — בגופן, וְחַטָּאִים — בממונם.

רָעִים בגופן — דכתיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים(בראשית לט, ט);

וְחַטָּאִים בממונם — דכתיב: (כ״י קרלסרוהה רוכלין 2, כ״י יד הרב הרצוג: וקרא עליך אל יי) וְהָיָה בְךָ חֵטְא(דברים טו, ט).

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — שמתכוונים וחוטאים (כ״י יד הרב הרצוג: שמתכוונין לחטוא).

רש״י השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו׳ והיה בך חטא — והיינו ממון.

רש״י רעים בגופם — שטופים בזימה.

במתניתא תנא:

רָעִים — בממונם, וְחַטָּאִים — בגופן.

רָעִים בממונם — דכתיב: וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן;

וְחַטָּאִים בגופן — דכתיב: וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — זו שפיכות דמים,

שנאמר: גַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה(מלכים ב כא, טז) (בירושלים) הַרְבֵּה מְאֹד [וגו׳].

כיצד משך הימינו פירות כול׳.(משנה בבא מציעא ד, ב)

אמר רבי אחא:

כתיב: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם(בראשית ו, יג) — ומה היה חמסן?

הוה בר נש נפיק טעין קופה מליאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה — דבר שאינו יוצא בדיינין.

אמר רבי חייה בר ווה:

רַבָּה(בראשית ו, ה) רָבָּה(בראשית יח, כ) — כמעשי אילו כך מעשי אילו.

היה רוכב על החמור וכו׳(משנה ברכות ד, ה)

תנו רבנן:

היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה —

אם יש לו מי שיאחז את חמורו — ירד למטה ויתפלל;

ואם לאו — ישב במקומו ויתפלל.

רבי אומר:

בין כך ובין כך — ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.

רש״י שאין דעתו מיושבת עליו — שקשה עליו עכוב הדרך.

אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי:

הלכה כרבי.

מנא הני מילי?

אמר רבי אלעזר:

דאמר קרא: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ(שמואל א א, י).

ממאי?

דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא!

אלא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ(תהלים ה, ח).

רש״י גמ׳ אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך — מתוך יראה.

ממאי?

דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא!

אלא, אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא: הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ(תהלים כט, ב).

אל תקרי בהדרת, אלא בחרדת.

ממאי?

דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש!

כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה, והדר מצלי.

רש״י מציין נפשיה — מקשט עצמו בבגדיו.

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא).

רש״י עבדו את ה׳ ביראה — תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה.

מאי וְגִילוּ בִּרְעָדָה?

אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה:

במקום גילה, שם תהא רעדה.

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וְגִילוּ בִּרְעָדָה כתיב!

רש״י דהוה קא בדח טובא — יותר מדאי ונראה כפורק עול.

אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.

רש״י תפילין מנחנא — והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי.

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה: בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר(משלי יד, כג) כתיב,

רש״י בכל עצב יהיה מותר — כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר.

אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.

מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא.

אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו ואעציבו.

רש״י כסא דמוקרא — כוס של זכוכית לבנה.

רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא.

אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו.

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר!

רש״י לישרי לן מר — שירה.

אמר להו: ווי לן דמיתנן!

ווי לן דמיתנן!

אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך?

אמר להו: הי תורה והי מצוה, דמגנו עלן.

רש״י הי תורה והי מצוה דמגנו עלן — היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה(תהלים קכו, ב).

אימתי?

בזמן שיאמרו בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

תנו רבנן:

אין עומדין להתפלל, לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה.

רש״י הלכה פסוקה — שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו.

והיכי דמי הלכה פסוקה?

אמר אביי:

כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים.

רש״י יושבת עליה ז׳ נקיים — לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז׳ נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י״א יום שבין נדה לנדה.

רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.

רש״י ומכניסה — בבית.

רש״י במוץ שלה — קודם שיזרה אותה שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳) והוא המירוח לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (משנה פאה א׳:ו׳) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע.

ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים, אסור בהנאה ומועלין בו.

רש״י אסור בהנאה ומועלין בו — ואף על גב דקיימא לן אין מועלין בדמים ילפינן לה מקראי במסכת יומא (דף נט:) ובשחיטת חולין (דף קיז.) הני מילי כשנשחטו בעזרה דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא י״ז:י״א) לכפר נתתיו לך ולא למעילה אבל בדם הקזה מועלין כלומר אם נהנה מביא קרבן מעילה והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהן קושיות ותירוצים שיהא צריך להרהר בהן.

רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא.

רש״י כמתניתין — מתוך כובד ראש.

רש״י כברייתא — מתוך הלכה פסוקה.

תנו רבנן:

אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.

רש״י שיחה — ליצנות.

רש״י מתוך קלות ראש — חילוף של כובד ראש מתוך זחות לב ועתק.

רש״י אלא מתוך שמחה — כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר יי את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש יי את עמו וכיוצא בהן.

וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים, שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.

כי הא דרב כהנא, אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל.

רש״י אלוייה — ליוהו בדרך.

כי מטא להתם, אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי, הני צניתא דבבל, איתנהו מאדם הראשון ועד השתא?

רש״י צניתא — דקלים.

אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: בְּאֶרֶץ אשר לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם(ירמיה ב, ו).

רש״י אדכרתן מילתא כו׳ — וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים.

וכי מאחר דלא עבר, היאך ישב?

אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה.

רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.

אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים(שמואל ב כג, ג) — מאי קאמר?

אמר רבי אבהו:

הכי קאמר: אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל — אני מושל באדם; מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה.

מיוחס לרש״י צור ישראל — מושל באדם אני מי מושל בי צדיק מושל בי ומבטלה.

אמר רבי אבא בר כהנא:

מאי דכתיב: חָלִילָה לְּךָ מֵעֲשֹׂות כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע(בראשית יח, כה)?

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, חולין הוא (כ״י פריז 1337: לך; כ״י מינכן 95: לפניך) מֵעֲשֹׂות כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע.

ולא? והכתיב: וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע(יחזקאל כא, ח)!

בצדיק שאינו גמור.

אבל בצדיק גמור לא?

והכתיב: וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ(יחזקאל ט, ו),

רש״י ממקדשי תחלו — גבי (ארבעה) משחיתים שבאו להשחית את ירושלים כתיב ביחזקאל.

ותני רב יוסף: אל תקרי ״ממקדשי״ אלא ״ממקודשי״ — אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל״ף ועד תי״ו!

התם נמי, כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו, הוו להו כצדיקים שאינן גמורים.

רבי ירמיה בשם רבי אבא:

[הבא מן הדרך אסור להתפלל.]

ומה טעם?

לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיה וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן(ישעיה נא, כא).

רבי זריקן רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

המיצר אסור להתפלל.

לא מסתברא אלא מן הדין קריין: לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיה וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן.

תני:

לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטילין — אלא מתוך דבר של תורה.

וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטילים — אלא מתוך דבר של תורה.

שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות.

אמר רבי אלעזר:

חוץ מירמיהו, שחתם בדברי תוכחות.

אמר לו רבי יוחנן: עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל(ירמיה נא, סד).

לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש — יכול בחורבן בית המקדש חתם?

תלמוד לומר: עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ — במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות.

והכתיב: וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר(ישעיה סו, כד)!

בגוים היא עסיקינן.

והכתיב: כי מָאֹוס מְאַסְתָּנוּ(איכה ה, כב)!

הֲשִׁיבֵינוּ(איכה ה, כא) תחת כי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ.

אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה.

וַיְהִי הֵמָּה הֹולְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר(מלכים ב ב, יא) — במה היו עוסקין?

רבי אחווא בירבי זעירא אמר:

בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאת אמר: וְדִבַּרְתָּ בָּם(דברים ו, ז).

רבי יודה בן פזי אמר:

בבריאת עולם היו עוסקין, היכמה דאת אמר: בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ(תהלים לג, ו).

רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר:

בנחמות ירושלם היו עוסקין, כמה דאת אמר: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם(ישעיה מ, ב).

ורבנן אמרין:

במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר: וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וגו׳.

רב ירמיה אמר:

לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה.

רב ירמיה אמר:

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה.

רב חונה אמר:

הרואה טיפה כעין החרדל — יושבת ומשמרת עליו שבעה נקיים; וקאים ומצלי.

זעורא בר חיננא אמר:

המקיז דם בקדשים — מעל.

עוד הוא מהלכות קצובות.

תני בר קפרא אמר:

אחד עשר יום שבין נדה לנידה — הלכה למשה מסיני.

תני רבי הושעיה:

מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות.

אבדן שאל לרבי: כמה מעלות בקודש?

והוא אמר ליה: ארבע.

וכמה מעלות בתרומה?

והוא אמר: שלש; וקאים ומצלי.

רבי חזקיה רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן:

לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה(תהלים מו, ח).

רבי יוסי בי רבי אבון רבי אבהו בשם רבי יוחנן וחברייא:

יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּוטֵחַ בָּךְ(תהלים פד, יג).

רבי חזקיה בשם רבי אבהו:

יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבתינו, שתצילינו משעות החצופות, הקשות, הרעות, היוצאות, המתרגשות לבוא לעולם.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.(משנה ברכות ה, א)

רבי יהושע בן לוי אמר:

הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹודֶשׁ(תהלים כט, ב) — בחרדת קודש.

רבי יוסי בן חנינא אמר:

עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא).

אמר רבי אחא:

לכשיבוא יום רעה (דפוס ונציה: רעדה) — תגילו.

אפיקורוס(משנה סנהדרין י, א).

רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם.

בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי — מבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי.

אלא למאן דאמר מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי — מגלה פנים בתורה כגון מאי?

כגון מנשה בן חזקיה.

רש״י מנשה בן חזקיה — שהיה דורש באגדות של דופי.

רש״י אלא למ״ד מבזה תלמידי חכמים עצמן אפיקורוס הוי — כ״ש דמבזה חברו בפני תלמידי חכמים לאו מגלה פנים הוא והשתא מאי נינהו מגלה פנים בתורה.

רש״י מגלה פנים בתורה — מעיז פנים כלפי עוסקי תורה מגלה פנים משתמע לן דחמיר מאפיקורוס דאפיקורוס היינו דאית ביה אפקירותא בעלמא.

ואיכא דמתני לה אסיפא: מגלה פנים בתורה —

רש״י איכא דמתני לה אסיפא — דברייתא דקתני מכאן אמר רבי אלעזר וכו׳ המגלה פנים בתורה רב ור׳ חנינא וכו׳.

רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם.