בעת קבלת שבת (תז”מ ה’ אייר תשפ”ה) נגלה אלי עיון המבהיר משהו אודות הנושא שנוהגים להתווכח איתו בחודש אייר.
ידוע שיש חוק טבע שמי שנחסר לו משהו בחוש מסוים, שאר חושיו מתחדדים כמו להשלים את שחסר לו. למשל החלש בחוש הראיה בדרך הטבע חוש השמיעה שלו מתחדד והוא מסוגל לפעמים כמו לחוש את הנראה על ידי חוש השמיעה בלבד.
חוק זה נוהג ביותר ברוחניות. כי הכלל הוא שכל פרט של שלימות כולל כל השלמויות. ולכן במקום הנצרך, כמעט בהכרח מי שנחסר לו חלק אחד או אופן אחד הרי האופנים האחרים האפשריים לו משלימים את כל הקומה השלימה כולה. וזה סוד חשב לעשות מצוה ונאנס נחשב לו כאילו עשאה. כי אע”פ שיש קומות מחשבה ומעשה והם נפרדים, אליבא דאמת קומת המחשבה יש לה שלימות לעצמה. ובמקום שנאנס הרי כל השלימות שעל ידי המעשה הזה מתקבל לו בפועל על ידי המחשבה בלבד.
וכך ניתן לנו לראות כאשר עוקבים אחרי גדולים השלמים מן העבר שיש מהם שנקטו לכאורה דרך מאד מצומצמת כמו לעשות הכל דרך עיון גמרא או דרך זהירות מיצר מסוים, אבל בפועל כאשר מתבוננים רואים שיש דרכים נעלמות שבהם כל סוגי השלימויות נכנסו להם בדרך זה. (ולא שזה הצליח לכל התלמידים הקטנים, אבל מעיקרא אנחנו מדברים על הגדולים השלמים). וזה קשור לכלל שקרא סוקרטס אחדות המידות הטובות, שכל מידה טובה מחייבת את שאר המידות הטובות. ויש עוד דרכים שניתן להתבונן לראות שהחפצים בתמים הגיעו לכל המעלות השונות גם אם לכאורה לא התאפשר להם או לא רצו לקבל את כלל המעלות אלא אחד או שניים מהם.
ומוהר”ן מברסלב אמר שכאשר היה שבוי נגלה לו כיצד יוכל לקיים את כל המצוות גם אם לא יהיה בידו שום חפץ קדושה ואפשרות יהודית, כפי שעשה יעקב בחינת תפילין במקלות לבן וכדומה. והגע בעצמך אילו היה מצליח באמת להגיע לשלימות בדרך הזו, ואחר הרבה שנים או דורות היתה חוזרת האפשרות להניח תפילין, לא ברור שאז היה מצליח שוב להשיג את השלימות על ידי הנחת תפילין כפשוטם, כי כבר התארגנו לו כל המעלות בדרך אחרת. וזה קושי אמיתי למרות שקל לומר הרי כתוב בתורה שצריך להניח תפילין ואין תירוצים.
והמתבונן לאמיתו ידע שכן הוא בדיוק גם לגבי המעלות הגדולות שאנחנו מתאבלים על חסרונם כמו ישוב ארץ ישראל ובנין בית המקדש, שאליבא דאמת בלתי ייתכן כלל שהגדולים השלמים אשר בזמן הגלות נחסר להם השלימות הזו המתקבלת על ידי המקדש וכדומה. ואין זה לפי ששכחו את ירושלים אלא באמת כל הדרכים של מכלל דבעי דרישה וזכר למקדש, הם בעצמם בכל מיני דרכים משלימים את כל השלימות שהיו מגיעים על ידי המקדש בהיותו בנוי.
ועכשיו צריך להתבונן באמת מה קורה אחר שאדם בונה את השלימות שלו בדרך מסוימת, למרות שלכאורה זה התחיל מסוג של דיעבד, אבל אחרי הרבה דורות ועבודות הוא נעשה לאופן של ציור שלם של כל השלימות. שנמצא בכדי לחזור לתיקון שיהיה השלימות של לכתחילה, הוא צריך בעצם לשבור את השלימות שיש לו, כי השלמויות כבר התארגנו לו באופן מסוים העובד כך. ובכדי לארגן שוב הרי זה כמו להחזיר את חוש הראיה לעין אחר שהוא נלקח על ידי האוזן וכמעט נעשה לו עין חדש, שדבר זה יקשה מאד ומסתמא לא יקרה מבלי שישבור את האפשרות שלו להשיג את הראיה על ידי האוזן, כלומר הוא צריך לבינתיים לחזור למצב הראשוני כאשר איבד את הראיה למשל שאינו יודע כלל, ואז לחזור לראות על ידי העין ולא על ידי האוזן.
ובמילים פשוטות, העבודה של דרישת ציון והכל, בפועל לפי תהלוכות חוקי השלימות, נהפכו ממה שהם כפשוטם שהוא הוראה על חסרון ממש, אל אופן שעל ידו נשלם החסרון, בצירוף כל מיני דרכים מעוד מקומות ושבילים. אבל באו חכמים אחרים ואמרו שאם כן המילים הם ריקות כי אומר שמשתוקק לציון אבל בפועל הוא שלם פה. וזה אמת כי ככה זה עובד זה לא נשאר באמת חסרון ולא ייתכן ששלמי ישראל בגלות לא היו שלמים. (כלומר באמת באמת, גם היו נביאים, ולא כטועים בזה). ולכן ניסו להחזיר את זה לפשט לומר שיהיה הציפיה חסרון אמיתי וממילא יוכרחו להחזיר את השלימות על הדרך המתוכנת שיהיה השלימות שמגיעה על ידי מקדש על ידי מקדש בפועל וכן הלאה.
ומכאן תבין כי במציאות כל אלה שביקשו לעלות לארץ ישראל ולבנות את המקדש וכדומה, שבאמת הרבה מהם לקחו את הסיכון הזה כלומר שוויתרו על אופן השלימות שהצטייר לשלמי ישראל בהיות הדברים האלה נחסרים, בכדי שיחזרו כל השלימויות כל אחד למקומו. אבל באמת יש בזה איסור של לא לסתור איניש בית כנסת עד שיבנה בית כנסת חדש. והיה ראוי קודם לבנות מקדש למרות שהוא יהיה חלקי כי אינו נצרך לשלמי ישראל, ולאט לאט להחזיר אליו את דרכי השלימות. אבל מכיון שרצו כל כך שהציפיה לציון תהיה אמיתית כלומר תהיה חסרון אמיתי שאפשר לה להתמלא, הרי איבדו בידיים את האופן של שלימות שהיה שלם לגמרי בגלות, ועדיין לא השלימו את החלקים החסרים, ובין כך ובין כך נשארו הרבה יהודים שצריכים מקדש אבל אין להם מקדש.
וזה הסוד הוא חבלי משיח שהוא בחינת עיבור הנצרך קודם ללידה, ותעניות שצם רבי זירא לשכוח את תלמודה של בבל, וכל אלה הם דרכים מסוכנות מאד וראוי לבקש דרכים יותר בטוחות. ובשלמא אם מראים שבאמת אין מגיעים לשלימות כלל, אבל תמיד צריך להסתכל אם המעולים מגיעים לשלימות מסוימת. ולהבחין טוב מאד במציאות. על כל פנים לא חכמה לזלזל במי שהגיע לשלימות בדרך אחת כאשר איננו רוצה לאבד מה שיש לו. וכבר אמרו גדולה תלמוד תורה מבנין בית המקדש.