בכל העיר נלחשו הלחישות,
ובכל פינה דיברו האדונים,
ונדברו המשרתים ולעזו הבחורים
והקול קורא בדרכים מוזרים
כי גדלה אשמתם את השמים
ולא ידע אחד מהם מי האשימם
ולא הכירו בשפתם מילת ‘שמים’.
פשפש כל אחד במעשיו הרבים
וכיפרו על כל חטאת האדם
ושילמו אשר חויבו לרעיהם
וקיימו את כל דרישות מוסריהם
ועוד הקול אומר לא התחלתם
כי לא ידעתם במי אשמתם
גדלה מבוכתם מפני עצמם ומפני מוריהם
כי לא ברעש ולא ברגש ולא במוסר דרכיהם
אלא בנעלם אשר הודע להם
ואנחנו לא נדע מה נעשה לו
וכי רבו פשעינו כיצד יהיו נגדו
וכי נחטא לו במה נתכפר לו
וכעבור הקול הראשון במחנה
עבר קול אחריו לאמר:
ידיעת אשמתכם היא תהא סליחתם
כי חטאתכם אל הנעלם בעלומיו
ידיעתו הוא חטאתכם
והכרתו הוא סליחתכם
הנעלם סולח כפי שהוא דורש
וידויכם כלפיו תלבין כל אשמה
ועמידתכם בפניו תהרוס כל
וכאשר תעמדו בפניו תדעו כל
והביטו הילדים בפנים שואלות זה אל זה
וראו פרצופי אבותיהם מביטים בתימהון זה לזה
ונעו זה אל זה וזו אל זה ולא ידעו מה הוא
והחכמים לא ידעו לומר כי הוא זה
והתבייש כל אחד מחבירו לשאול לו
כי את יד הנעלם ידע כל אחד בנפשו
ולא יוכל להגיד את רעהו ואת קרובו
ויגיד וכי השתגעת לגמרי, ובמי שמת אשמתך וכפרתך
ומה דמות תערכו לו
והחלטה גמלה בלב כל אחד בנפרד
כחצות הלילה נתגנב אל בית התפלה
נקרא עצרת בעמקי חשכת לילה
ובהרהור הלב ובגמגומי שפה נפתח פה
נשיחה אל ליבנו באין רואה
נתחנן על נפשנו אולי נשמע
וכעבור הקיץ במוצאי מנוחה
המתין כל אחד עד שישנו בני הבית
ולבשו את חלוקם ונטלו את אבנטם
ומתחת לבושם ובתי שוקיים הסתירו
כתבי המליצה מגומגמים הוכנו לקרוא אל הנעלם
וצעדו בצעדים שקטות אל מרכז העיר
וקול הלבבות הדופקים כבר על קול הפסיעות
ונכנס כל אחד בחדרי לבבו
ולא שת ליבו אל כל אשר סביבו
ובהגיעם אל הבית שכחו את הקוד
ואמרו אולי נמצא שם גבאי ישן
ודפקו על הדלת כדלים וכרשים
וכבר היו הדלתות פתוחים על ידי חבריהם
והביטו זה בעיניו של זה וזה בפניו של זה
והכירו זה את זו וזו את זה
ועל מה באו הנה לומר כי הוא זה
ופתחו כולם ואמרו
לך הנעלם הצדקה ולנו בושת הפנים
ומאחורי הארון נדמה להם הקול
ויאמר יי סלחתי כדבריך