סיכום השיעור 📋
סיכום מלא: הקדמות הקלאם לפי הרמב”ם
א. המסגרת התיאולוגית והפילוסופית של הקלאם
1. **העיקרון המרכזי**
– האל הוא הפועל האחרון והישיר בכל דבר
– אין סיבות אמצעיות (“טבע”) בין האל לבין כל מאורע בעולם
– מי שמאמין בסיבות טבעיות – מכחיש את פעולת האל
2. **הקשר בין תיאולוגיה לפיזיקה**
– הקלאם אינם שרירותיים – הם שיטה פילוסופית עקבית
– מחפשים תמונת עולם פיזיקלית שתתאים לתיאולוגיה שלהם
– האטומיזם נבחר כי הוא מאפשר:
* ניתוק בין מצב העולם ברגע אחד לרגע הבא
* השולחן הוא שולחן עכשיו לא בגלל שהיה שולחן לפני שנייה
* האל יכול להפוך שולחן לכוכב ברגע – זה לא פחות “הגיוני” מהמשכיות
3. **גבולות השיטה**
– הקלאם לא מוותרים על חוק הסתירה
– הם מודים שיש “נמנעות” (דברים בלתי אפשריים)
– הוויכוח עם הפילוסופים: מה שאריסטו קורא “בלתי אפשרי” – הקלאם טוענים שזה רק נובע מאמונה בטבע שהם מכחישים
4. **אופי השיטה**
– 12 ההקדמות תלויות זו בזו – אי אפשר לקבל אחת בלי השאר
– ההפרדה בין ההקדמות היא מלאכותית – עניין של לימוד, לא של תמונת העולם
– בתמונת העולם עצמה – כל הדברים מצטרפים לדבר אחד
—
ב. הערות מתודולוגיות לקריאת הרמב”ם
1. **נקודת המבט של הרמב”ם**
– הרמב”ם מתאר את הקלאם דרך משקפי אריסטו
– אין תיאור “אובייקטיבי” של שיטה – תמיד מתארים שיטה מתוך שיטה אחרת
– אנחנו הקוראים ירשנו “שיטה שלישית” (מדע מודרני) שמשפיעה על הבנתנו
2. **גישת הרמב”ם ליריבים**
– מבין אותם יותר טוב ממה שהם מבינים את עצמם
– עושה זאת בדרך ארץ וביישוב הדעת
– מחפש היכן יש להם סברה ולמה הצדיקו את עמדתם
3. **הצדקת העיסוק בשיטות שגויות**
– עקרון לימודי יסודי: בני אדם אינם יכולים להתחיל מהאמת המוחלטת – סדר הלימוד שונה מסדר העולם
– להבין שיטות לא נכונות היא עבודה חשובה – זו הדרך של הפילוסופיה מראשיתה
– סיבה פוליטית: חכמי סביבתו האמינו בשיטת הקלאם – נדרש להתמודד עמה
4. **הערה על הפירוש המיוחס לאברבנאל**
– קיים פירוש שהודפס במהדורת זיבלד המיוחס לאברבנאל, אך ככל הנראה אינו שלו
– הפירוש כתוב בחוצפה שאינה אופיינית לאברבנאל – קורא לדברי הרמב”ם “שטויות”
– הפירוש שואל: למה הרמב”ם מקדיש זמן לשיטות שכבר אריסטו הפריך?
—
ג. ההקדמה הראשונה: מהו גוף? – האטומיזם מול אריסטו
1. **השאלה היסודית**
– כל העולם הוא גופים (כל מה שניתן לראות)
– הבעיה המרכזית: כיצד להסביר את ההשתנות והקביעות של הגופים
* גופים משתנים, אך לא באופן אקראי
* יש יציבות מסוימת – לא כל דבר נהיה כל דבר
– הפיזיקה המודרנית אין לה הגדרה של מהו גוף
2. **ההבדל בין הקלאם לאריסטו בשאלת ההסבר**
– אריסטו:
* מחפש תשובה טבעית לשאלות פיזיקליות
* “האל עושה” אינה תשובה מקובלת בתוך הטבע
* לא בגלל שאינו מאמין באלוהים, אלא כי זו לא תשובה אמיתית
– הקלאם:
* לא עסוקים באמת בשאלות פיזיקליות יסודיות
* יש להם תשובה מוכנה: “האל עושה”
* המדע שלהם הוא אלוהים – שם ההסבר נעצר
* אינם מאמינים במדע במובן של חיפוש סיבות טבעיות
3. **תשובת האטומיזם לשאלת “מהו גוף”**
– הטענה: אין דבר כמו “אבן” או “שולחן” באופן יסודי
– ההסבר: גוף = אוסף חלקיקים קטנים ביותר (בלתי ניתנים לחלוקה) + מקרים
– מה הופך שולחן לשולחן?
* קיבוץ חלקיקים באופן מסוים
* קבלת מקרים מסוימים (צבע, גודל וכו’)
– ההבדל בין אטומיזם יווני לקלאם:
* אפיקורוס ודמוקריטוס: הקיבוץ הוא מקרי
* הקלאם: מחליפים “מקרה” ב”רצון האל”
4. **הניגוד בשאלת ההפסד**
א. **שיטת אריסטו – הפסד אמיתי**
– דברים באמת מתחילים ומפסיקים להתקיים
– בן אדם = התקבצות של חומר וצורה
– הצורה הספציפית שחלה בחומר נעלמת באמת במוות
– החומר נשאר אך מקבל צורה אחרת (“פושט צורה ולובש צורה”)
– הצורה הכללית של “בן אדם” נשארת, אך הצורה הפרטית מפסיקה להתקיים
ב. **שיטת הקלאם – אין הפסד כלל**
– “לא יקראהו הפסד” – אין מושג של הפסד אמיתי
– הסיבה: מעולם לא היה “בן אדם” כישות אמיתית
– בן אדם = אוסף מקרי של אטומים עם מקרים מסוימים
– מוות = האטומים פשוט הסתדרו באופן אחר
– אין צורות – הצורה היא רק מקרה של התאספות
– להיות ולא להיות = קיבוץ ופירוד של אטומים בלבד
ג. **פרדוקס מעניין**
– ההנחה הרווחת: מטריאליסט = הכל חולף; מאמין בצורות = נצחיות
– האמת ההפוכה:
* דווקא המאמין בצורות מאמין בהפסד אמיתי של הצורה הפרטית
* המטריאליסט אומר “אתה הופך לפרחים” – כלומר אין הפסד אמיתי
– המסקנה: הגישה “אין כזה דבר בן אדם” היא הגישה המטריאליסטית
– המטריאליסט מאמין פחות בהשתנות מאשר מי שמאמין בצורות
– הפיזיקה של אריסטו נועדה להסביר השתנות אמיתית
5. **שאלת הרציפות מול האטומיזם**
א. **עמדת אריסטו – החומר רציף**
– כל דבר חומרי ניתן לחלוקה אינסופית
– זו המהות של חומר – תמיד אפשר לחלק אותו עוד
– מתאים למראה עיניים – אנחנו רואים דברים רציפים, לא “פיקסלים”
– החומר עצמו הוא הפשטה – אף פעם לא ראינו “חומר” טהור
ב. **מה כן אי-אפשר לחלק לפי אריסטו?**
– את הצורה – היא דבר בינארי, אפשר רק להרוס אותה
– דוגמה: כוס – אפשר לחלק עד שמפסיק להיות כוס (הפסד הצורה)
– ההגבלה היא מהותית (הצורה נעלמת), לא פיזיקלית
ג. **עמדת הקלאם – מגבלה מהותית בחלוקה**
– יש חלקיק מינימלי שאי-אפשר לחלק – “פשוט כי אי-אפשר”
– לא בגלל שמשהו נהיה דבר אחר, אלא מגבלה מטאפיזית מוחלטת
– “פה לא שואלים שאלות – ככה אלוהים עשה”
ד. **הבחנה חשובה: מגבלה פיזיקלית מול מהותית**
– אריסטו: אם אין סכין מספיק חדה – זו מגבלה פיזיקלית בלבד
– הקלאם: המגבלה היא מהותית – בשלב מסוים פשוט אי-אפשר
6. **הרכבת שכנות מול הרכבה מזגית**
א. **הרכבת שכנות (שיטת הקלאם)**
– כל דבר = קונפיגורציות של חלקיקים קטנים יושבים זה לצד זה
– אין תקשורת אמיתית בין שני חלקיקים
– אין דברים אחדים בעולם – רק האטומים הם “דבר אחד”
– כמות = מספר האטומים (לא מקרה של דבר שלם)
ב. **הרכבה מזגית (שיטת אריסטו)**
– כשמחברים שני דברים – כל החלקים נכנסים לכל החלקים
– דוגמה: מזיגת יין במים – בכל טיפה יש מים ויין ביחד
– אין “פירור” שהוא רק מים או רק יין
– מתאים למראה עיניים הטבעי
ג. **יישומים בהלכה ובחיים**
– כשמערבבים יין ומים – לא מדובר בחלקיקים קטנים שיושבים זה לצד זה
– כל הדברים נהיו כל הדברים – נוצר דבר שלישי חדש
– אי אפשר לשאול “איזו נקודה של המים נגעה באיזו נקודה של היין”
– התשובה: כולם וכולם – זו הרכבה מזגית
ד. **דוגמת האכילה**
– כשאדם אוכל – הבעל-חיים נהיה בן-אדם
– האוכל לא נשאר דבר נפרד בתוך הגוף
– שאלה: “איפה האוכל שאכלת?” – תשובה: בכולך
– החלק שנקלט הפך לחלק ממה שעושה את האדם כולו לאדם
ה. **למה הרמב”ם רואה את הקלאם כ”משוגע”**
– הקלאם אומר שאין בני-אדם אמיתיים
– שיין ומים מעורבבים הם רק חלקיקים זה לצד זה
– שאף פעם לא נוצר “דבר שלישי” חדש
– ההלכה חושבת בצורה אריסטוטלית (מזגית)
– אנשים לא מבינים דברים בסיסיים כי חושבים אטומיסטית
7. **תפקיד ההקדמה השתים-עשרה (החושים לא צודקים)**
– יסוד מרכזי באטומיזם: מה שאנו רואים בעיניים – לא באמת קיים
– האמונה בעולם אטומי סותרת את החוש מעצם הגדרתה
– אין שולחן, אין בן אדם – רק אטומים בקונפיגורציות שונות
—
ד. הביקורת על הפיזיקה המודרנית
1. **הסתירה הפנימית**
– מצד אחד: טוענים לאמפיריציזם
– מצד שני: מכחישים את מה שהעיניים רואות
– השאלה: אם החושים לא צודקים – למה המיקרוסקופ כן צודק?
2. **הפיזיקה המודרנית כהפשטה**
– מאמינים רק בתצפיות שניתן להפשיט מתמטית
– מפשיטים את ה”הוויה” לנוסחאות מתמטיות
– פרדוקס: לא מתמטיקה טהורה, אלא חומר שניתן לתיאור מתמטי בלבד
– הפיזיקה המודרנית “בעייתית פילוסופית” – יש הבדל בין לנבא לבין להבין
3. **בעיית האטומיזם העתיק שחוזרת**
– הקלאם אמרו שאטומים = נקודות (הפשטה מתמטית)
– הקושי: איך מנקודות (חסרות ממד) נוצר גוף בעל עובי?
– מאיפה מגיע החומר שאנו ממששים?
—
ה. ההקדמה השנייה: שאלת הריקות והמקום
1. **הפרדוקס הבסיסי של הריקות**
– המדברים מאמינים ש”הריקות נמצא”
– זו אמירה מוזרה: ריק = דבר שלא קיים
– להגיד “האין קיים” זו סתירה פנימית
2. **התפיסה המודרנית (מניוטון)**
– אנחנו מדמיינים את העולם כמרחב ריק שבתוכו נעים דברים
– “קופסה ריקה” שבה נמצאים כל הגופים
– מקום = extension (שלושה ממדים: אורך, רוחב, גובה)
3. **הבעיה: מאיפה קיבלנו את התמונה הזו?**
– לא מהחושים – אף פעם לא ראינו מקום ריק
– לא מהדמיון – כשמנסים לדמיין ריק, תמיד מדמיינים משהו:
* חדר גדול עם אוויר (אוויר זה לא כלום)
* גרף מתמטי (זה גם משהו)
– איינשטיין עצמו מודה שזה “לא הגיוני” – רק כלי לחיזוי
4. **מקור המושג “מקום” לפי אריסטו**
א. **נקודת המוצא האמיתית**
– מה שבסיסי: אנחנו רואים דברים זזים ומשתנים
– המילה “מקום” נולדה מתוך יחסים בין גופים
ב. **הדוגמה: ישיבה על כיסא**
– היום אני יושב על הכיסא, מחר אתה יושב על אותו כיסא
– השאלה: מה הופך את שני המצבים ל”אותו מקום”?
– מה משותף ומה שונה בין שתי הישיבות?
ג. **מקום כיחס, לא כדבר עצמאי**
– מקום אינו דבר שלישי מופשט – אלא יחס בין שני דברים
– המילה “מקום” נובעת מ”אותו מקום” – היכולת לזהות שני דברים באותו יחס
– דוגמה: “אני יושב באותו מקום שישבת אתמול” = אותו יחס מגע עם אותו גוף (כיסא)
ד. **הגדרת המקום לפי אריסטו**
– מקום = ה-surface (השטח החיצוני) של הדברים
– מקום = נקודת המגע בין שני גופים
– “למעלה” = קרוב לגלגלים/יסוד האש
– “למטה” = יחס עם הארץ
– אין “למעלה מוחלט” ביקום – רק יחסים בין גופים
ה. **דחיית המקום המוחלט**
– ניוטון דמיין “גריד” מופשט שהעולם בנוי בתוכו
– אריסטו: מקום מוחלט אף אחד לא ראה – רק יחסים משתנים בין דברים
– המסקנה המרכזית: “מקום” הוא תמיד יחס בין שני גופים – לא דבר מופשט
– אין “מקום מוחלט” – גם איינשטיין מסכים עם זה
– זו השאלה היסודית של כל הפיזיקה: באיזה מובן שני דברים יכולים להיות “באותו מקום”?
5. **המקום הריק כהפשטה מתמטית**
א. **מהי הפשטה?**
– מתמטיקה = ההפשטה הראשונית בעולם
– מתייחסת למספרים של דברים בלי הדברים עצמם
– דוגמה: “אחד” בלי הדבר שהוא אחד ממנו
ב. **המקום הריק = רייפיקציה של הפשטה**
– שלושת הממדים = שלושה אופנים שבהם דבר יכול להתרחק מדבר אחר
– מי שמדבר על “ריק” מדמיין שההפשטה היא דבר
– הריק = “כלום” – הפשטה מתמטית שאין בה שום דבר
– הדברים “נמצאים בתוכו” אבל הוא עצמו שום דבר
6. **למה האטומיזם מחייב מקום ריק?**
א. **הבעיה היסודית**
– אטומים = קשיחים לחלוטין, לא ניתנים לשינוי
– אטום לא יכול להפוך לאטום אחר (זו מהותו)
– אטומים לא יכולים “להיכנס” זה לתוך זה
ב. **הבעיה הלוגית של תנועה באטומיזם**
– אם כל הדברים הם קיבוץ ופירוד של אטומים – האטומים צריכים לזוז
– אם העולם מלא אטומים – אין מקום לתנועה
– אוויר לא פותר את הבעיה – כי גם אוויר מורכב מאטומים
– מסקנה הכרחית: חייבים להניח קיום של ריק
ג. **עמדת דמוקריטוס (ממציא האטומיזם)**
– ציטוט מפורסם: “מה שנראה לנו כדברים – זו רק הסכמה/מנהג”
– המציאות האמיתית: רק אטומים וריק
– העולם מורכב משני דברים בלבד: אטומים + ריק
ד. **אופי הריק**
– הריק יכול להיות מפוזר בתוך החומר
– גם מה שנראה “מלא” (כמו אוויר בחדר) – מכיל מקומות ריקים
– שאלות פתוחות: האם הריק אחד כללי או מתחלק? האם בתוך כל דבר יש ריק?
ה. **הכרח הריק לאטומיסט**
– אם העולם מלא אטומים קשיחים – איך תתכן תנועה?
– אי אפשר שגשם ייכנס לגשם אחר
– הפתרון היחיד: מרחב ריק שבתוכו האטומים זזים
– הריק = התנאי ההכרחי לתנועה בעולם אטומיסטי
7. **ההבדל מהשיטה האריסטוטלית**
א. **לפי אריסטו – אין צורך בריק**
– כשאדם נכנס לחדר מלא אוויר – החדר נשאר מלא
– האוויר זז לצדדים – אבל לא לתוך ריק
– הסבר: הפוטנציאל של החומר מאפשר שינוי צורה
ב. **ההשוואה לאריסטו**
– אריסטו: גופים כל הזמן נכנסים זה לזה ומשתנים
– תנועה = חלקים של החומר הכללי הופכים להיות באופן אחר
– לא צריך חלל ריק – העולם מלא, אבל החומר גמיש
ג. **נקודת המפתח**
– רק בגלל האטומיזם צריך ריק
– אם אין אטומיזם – אין צורך בריק
– העולם כולו זז כל הזמן בלי להיות בתוך ריק
ד. **הקושי שלנו להבין את אריסטו**
– אנחנו מדמיינים אוטומטית תנועה בתוך ריק
– זו בדיוק ההנחה האטומיסטית שאריסטו דוחה
– צריך להתחיל מהצד השני כדי להבין את עמדתו
—
סיום ההקדמה השנייה
תמלול מלא 📝
סיכום השיעור על הקדמות הקלאם לפי הרמב”ם – חלק א
א. מבוא: מטרת הסיכום של הרמב”ם
אנחנו מנסים עדיין ללמוד את הסיכום של הרמב”ם להקדמות הקלאם. כבר דיברנו על זה, וצריך לדבר עוד הרבה על זה. הרמב”ם עושה פה סיכום של השיטה הפיזיקלית של הקלאם בצורה שלפי דעתו לוקחת עיקר השיטה שלהם, ולא נכנס לכל מיני ויכוחים פנימיים שיש להם בעניינים האלה.
וגם, כפי שהרמב”ם – הבאנו בשיעור הקודם, אני חושב – מה שהרמב”ם כותב בסוף הפרק הזה, שהוא מאוד מאמין שבשביל להיות קלאמיסט עקבי, או בעצם מה שמונח מאחורי התיאולוגיה של הקלאם, הוא האמונות האלה, או אפשר להגיד העיקרים האלה, השיטה הפיזיקלית הזאת.
למרות שלכאורה הקלאם הם קצת אקלקטיים, הם לוקחים רעיונות מפה ומשם – שזה אולי נכון היסטורית, כפי שהרמב”ם עצמו הסביר בפרק ע”א – עדיין יש איזושהי צורה אמיתית עקבית להסתכל על העולם, שמתוך זה יוצא גם מה שקורה פה: ההוכחות שלהם לארבעת המבוקשים של מציאות האל, האל וחידוש העולם והתכונות החשובות של האל שהם היותו לא גוף והיותו אחד.
ב. העיקרון התיאולוגי המרכזי: האל כפועל ישיר
האל הוא הפועל האחרון בכל דבר
וגם בעצם התיאולוגיה שלהם, שהיא מאוד חשובה פה. התיאולוגיה שאומרת – שהרמב”ם הזכיר בפרק ס”ט – שאומרת שהאל הוא הפועל האחרון בכל דבר. אחד עיקרי האמונה של הקלאם, שאולי העיקר אמונה, שבעצם בגללה צריך את כל זה. גם האופן שבו הם מוכיחים את מציאות האל כנראה תלוי בזה – אני צריך עוד להבין איך זה, הדברים האלה קשורים – אבל זה דבר מאוד עקרוני ומאוד חשוב.
הכחשת הסיבות האמצעיות
הרמב”ם עצמו, כבר בשמונה פרקים, כשהוא מביא את ה… בדרך אגב קצת, כשהוא נכנס לעניין של שיטת הקלאם, מדבר בדיוק על זה שהקלאם מכחיש את המושג, מה שאנחנו מכנים סיבות אמצעיות, כן? הם מאמינים שהאל מנהיג את כל העולם, פועל את כל הדברים שבעולם בצורה ישירה, ולכן אסור להם, הם לא יכולים להאמין במושג הזה, טבע.
לא בגלל – הם טוענים, כפי שהרמב”ם מביא – שמי שמאמין במושג טבע, כלומר בסיבות בינוניות, בסיבות, בשלבי סיבה בין האל לבין שום דבר קטן שקורה, הוא לא מאמין שהאל פועל, כן?
מחלוקת יסודית בין השיטות
וזו מחלוקת מאוד יסודית בין שיטת הקלאם – שהוא גם השיטה, בסוף השיטה המוסלמית האורתודוקסית – ובין שיטת היהודים והנוצרים באופן יסודי. כן, תמיד אפשר לדבר על חסידים או אנשים שנראה שהם הולכים בשיטת הקלאם, אבל הם עצמם, אלה מהם שמבינים את זה, מגישים את זה. זה לא העניין שלי עכשיו.
אבל בקלאם מאמינים שהאל הוא הפועל האחרון בכל דבר, הוא זה שעושה ישירות את כל הדברים.
ג. הקשר בין התיאולוגיה לפיזיקה
הקלאם כשיטה פילוסופית עקבית
עכשיו, מה שחשוב זה שבשביל זה, בגלל שהקלאם הם כן שיטה חכמה, שיטה של חכמים, שיטה של פילוסופים, סוג של מדענים וכו’, אז הם לא סתם אומרים את זה. הם עדיין – הם אומרים את זה בגלל שתמונת העולם שלהם מתאימה לזה, כן? הפילוסופיה של הפיזיקה שלהם מאפשרת לאל לעשות מה שהוא רוצה, בלי סיבה, בלי קשר לדבר, כן? זה בעצם הדבר היסודי.
גבולות השיטה: חוק הסתירה
והם גם, למשל, מאמינים במושג של נמנעות, כפי שהרמב”ם עצמו יביא גם בהמשך הפרק. הם לא אומרים שהאל יכול לעשות סתירה, כי הפוך, כי הם שיטה לוגית. לא יכולה להיות שיטה לוגית שמוותרת על חוק הסתירה.
יש להם כן ויכוח על הרבה דברים שהפילוסופים טוענים שהם נמנעות, שהם בלתי אפשריים, שהם אומרים: לא, הם רק בלתי אפשריים בגלל שאתם מאמינים בטבעיים, בסיבות שאנחנו לא מכחישים שהן קיימות בכלל.
דוגמה: השולחן והכוכב
אז למשל – ואחר כך הרמב”ם יביא משל, אבל כשהוא יגיע להקדמה השביעית, ואם אני זוכר נכון, הוא ייכנס למשל הזה בדיוק – הוא יגיד: אם אתה אומר האל יכול להפוך שולחן לכוכב או משהו כזה, משהו מאוד קיצוני, אז הקלאם אומר: כן, הוא יכול. נכון שבדרך כלל שולחנות לא הופכות לכוכבים, אבל אין שום דבר – זה מה שכלול באמירה שאין טבע.
משמעות הכחשת הטבע
צריך להבין את זה, לפחות לפי המסגרת שלנו. להגיד שאין טבע זה להגיד שזה שהשולחן שלי הוא שולחן עכשיו הוא בכלל לא קשור לזה שהוא היה שולחן לפני שנייה. זה פשוט – השם עשה שיהיה שולחן עכשיו והוא עשה שיהיה שולחן בעוד שנייה והוא כל הזמן עושה. בדרך כלל הוא עושה את אותו דבר כל הזמן, אבל לפעמים הוא יכול להחליט שהשולחן יהיה כוכב וזהו, וזה נהיה כוכב.
כל מי שמאמין בטבע, כלומר בסיבות אמצעיות, מאמין שזה שהשולחן הוא שולחן עכשיו איכשהו קשור, כן? חלק מהתשובה על למה הוא שולחן זה שהוא היה לפני שנייה שולחן. זה הדבר החשוב.
האטומיזם כפתרון פיזיקלי
ולכן, אבל, אם אתה – אז עכשיו, הם חשבו, ככה הרמב”ם מתאר את זה, הם חשבו לעצמם איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עולם שבו זה בדיוק הגיוני שהשולחן יהיה כוכב עוד רגע כמו שזה הגיוני שהשולחן יהיה שולחן עוד רגע. כמובן שהם מודים שזה לא נפוץ, אבל אנחנו מדברים על הפילוסופיה של איך העולם עובד, כן, הפילוסופיה, העקרונות של הטבע. אז הם מצאו את האטומיזם הזה כמה שמאפשר את זה בעצם, כן?
הרמב”ם אומר: כשאתה עוקב אחרי מה שנובע משיטת האטומיזם הזאת, תבין שזה בעצם מה שהולך. ובגלל זה הם צריכים את כל ההקדמות האלה, וגם ההוכחות שלהם לקיום האל מבוסס על ההקדמות האלה, אבל זה חשוב.
סיכום הקשר התיאולוגי-פיזיקלי
אז זה – צריך כל הזמן לסגור את הדבר הזה, שיש פה סיבה תיאולוגית שבגלל שהתיאולוגיה שלהם עדיין לא רוצה סתם להגיד שטויות, כמו להגיד שהאל יכול לעשות סתירה, או אתה יכול לעשות כל דבר בלי לפרט מה זה הכל דבר הזה. בשביל להגיד כל דבר אתה צריך איזושהי תמונה בסיסית של מה זה כל הדברים ואיך הם בדרך כלל עובדים, מה אפשר להיות יוצא מהכלל ומה לא יכול להיות גם ביוצא מהכלל וכו’.
אז בגלל זה הם בעצם חוזרים ומאמצים שיטה מסוימת, שבאופן כללי היא שיטה אטומיסטית, עם שינויים מהאטומיזם שהיה – האטומיזם היווני שאנחנו מכירים – אבל הם מאמצים שיטה מסוימת, ומתוך זה מאפשר לגזור את המסקנות שלהם ולהגיד את השיטות שלהם.
אוקיי, אז זו הנקודה, הקדמה אחת מאוד חשובה, שכל הזמן אנחנו זוכרים.
ד. הערות מתודולוגיות לקריאת הרמב”ם
הקדמה ראשונה: עקביות השיטה
ההקדמה השנייה ששמתי לב, שהבנתי, זה שכאשר אנחנו קוראים את התיאורים של הרמב”ם שלהם, אז כפי שאמרתי בהקדמה לפני זה, שהרמב”ם עושה מהם תיאור מאוד הגיוני ומאוד עקבי ומאוד מתחייב מתוך עצמו, כי החלקים שלהם מתחייבים אחד מתוך השני. אפשר באמת לתפוס אחד מ-12 ההקדמות האלה – אי-אפשר לתפוס אותם בלי כל שאר ההקדמות.
הקדמה שנייה: נקודת המבט של הרמב”ם
וכשאנחנו קוראים את התיאורים שלו, צריך כל הזמן לזכור שהרמב”ם מסתכל על השיטה שלהם מבעד למשקפיים של שיטת אריסטו שבו הוא מאמין.
אין תיאור אובייקטיבי של שיטה
כשאנחנו מתארים שיטה, אנחנו תמיד נתאר את השיטה מתוך פרספקטיבה, מתוך נקודת המבט של משהו. אין באמת שיטת פרספקטיבה אובייקטיבית מהעיניים של אלוהים, לא קיימת. תמיד כשאנחנו מתארים שיטה, אנחנו מתארים אותה מתוך שיטה אחרת.
נקודת המבט שלנו כקוראים
אנחנו כל הזמן זוכרים שאנחנו ירשנו – אנחנו מלמדים אותנו, עושים לנו שטיפת מוח בבית-הספר על השיטה השלישית, שיש לה מאפיינים דומים לשיטה של הקלאם ומאפיינים לא דומים – אבל אנחנו תמיד חושבים בתוך השיטה השלישית, ומתוך זה אנחנו מנסים לתאר לעצמנו מה בעצם האריסטו אומר ומה בעצם הקלאם אומר וכו’.
הרמב”ם מתאר דרך משקפי אריסטו
הרמב”ם כל הזמן, גם כשהוא מתאר את השיטה של היריב שלו, כשהוא מבין שהוא לא מקבל את כל הנחות היסוד שלו, אבל הוא מתאר את זה לפחות בתור ניגוד של השיטה שלו. כשהוא מסביר מה אבסורדי לפי השיטה שלהם, או מה קשה, ומה צריך להגיד, וכו’, מה העיקר, מה טפל – זה הכול מתוך המסגור, מתוך השאלות שהשיטה שלו גורמת לו לשאול עליהן, ומתוך האופן שבו השיטה שלו גורמת לו להבין את השיטה של המתנגדים שלו, של השיטה היריבה.
חשיבות ההבנה הזאת
אז זה דבר שצריך לזכור כל הזמן, וככה גם המפרשים פה, שהם באמת הכירו הרבה יותר טוב את האריסטו מאשר את הקלאם, אז הם כל הזמן קוראים את זה ככה. וזה אומר שבאמת, בשביל להבין את זה, צריך גם – צריך מקודם, כן, הרמב”ם כותב פה בצורה דיאלקטית, כן, קודם הולך להפריך, לדבר על השיטה הלא נכונה, ואחר כך, בהתחלת החלק השני, הוא הולך להציג את השיטה הנכונה, כן?
עדיין, גם כשהוא מתחיל מהשיטה הלא-נכונה, הוא מדבר עליה מתוך הפרספקטיבה של השיטה הנכונה שלו. וכן, זה קושייה. הרבה אנשים לא מבינים את זה.
ה. הערה על הפירוש המיוחס לאברבנאל
אז אני לא יודע אם כבר דיברנו על זה, אבל יש פירוש – במהדורה של זיוולד הדפיסו פירוש מיוחס לאברבנאל, זה לא אברבנאל, אין לי ספק בזה, אבל מישהו, שכן שלו, לא יודע, שכן של נכד שלו, או משהו. אברבנאל לא כתב פירוש, הוא התחיל לכתוב פירוש של כל הספר, אבל זה נעצר באיזשהו שלב והוא מת. לא היה לו זמן להשלים את זה.
ויש כל מיני השלמות של כמה פרקים שאנשים הוסיפו ככה והם הדפיסו קצת. ופה, בפרק הזה, כתוב רק הערה. אברבנאל – זה נכון שהוא היה מקשה על הרמב”ם הזה, ולא הסכים להרבה בשיטות שלו – אבל אני לא חושב שהוא כותב בכזה חוצפה כמו הפירוש הזה.
הפירוש הזה כותב ב… בואו נראה אם זה נמצא פה, אני יכול להעלות את זה. הפירוש הזה, כן, איך אני…
ו. הצדקת העיסוק בשיטות שגויות והבנת הפילוסופיה
מי ששואל על קושייה כזאת – חוסר הבנה כפול
אבל זה הכול מתוך, מי ששואל על קושייה כזאת, אני חושב שזה נובע מחוסר הבנה גם של הרמב”ם וגם של איך הפילוסופיה עצמה עובדת. כי להעריך ולהבין שיטות לא נכונות זה עבודה מאוד חשובה. בגלל שאנחנו בני-אדם, אנחנו לא אלוהים, אנחנו לא יכולים להתחיל את העבודה, את עבודת ההבנה, מתוך הסוף, מתוך מה הכי אמיתי באמת, ומזה לגזור את הכול.
אנחנו כל הזמן מתחילים מטעויות, זה סדר הלימוד, בניגוד לסדר העולם. ולכן להקדיש הרבה תשומת לב, הרבה זמן, הרבה… הרמב”ם פה עושה עבודה מאוד ענקית, מאוד חשובה, ולהבין מה היריבים שלו אומרים, מה אלה שהוא בעצם באופן יסודי לא מסכים איתם בכלל אומרים. זה בעצם חלק מה… או ההתחלה, שהסדר הוא בעצם הסדר הזה, כן?
הסיבה הפוליטית והגישה המכבדת
כמובן שיש גם סיבה פוליטית לזה, שאתה יכול להגיד שכל החכמים מסביבו מאמינים פחות או יותר בשיטה שלהם, אז הוא צריך להתייחס לזה, הוא צריך להסביר את זה. אבל גם את זה הוא עושה בהרבה יותר דרך ארץ, בהרבה יותר יישוב הדעת, בהרבה יותר ניסיון אמיתי להבין מה הם אומרים. הוא קצת מבין אותם יותר טוב ממה שהם מבינים את עצמם. אבל הוא עושה את זה בצורה מאוד רצינית, בגלל שזאת הדרך, הדרך של הפילוסופיה מהתחלתה. והרמב”ם, למרות שהוא הרבה פעמים לא עושה את זה, אבל בדברים שכן חשובים לו, אז אנחנו יכולים לראות, כמו פה, הוא מאוד פתוח להיכנס לצד של היריב שלו ולהסביר אותו, ולא רק במה הוא כן צודק ואיפה יש לו כן סברה, לפחות של למה הוא הצדיק וכו’, זה דבר מאוד חשוב.
ז. אופי חלוקת 12 ההקדמות
אז בואו נתחיל. אז חלוקת, לכן מתוך כל זה יוצא שחלוקת העקרונות פה ל-12 יסודות היא חלוקה, כלומר כל אחד מהם הוא איזושהי נקודה, איזשהו עיקרון שצריך בשביל כל השיטה, אבל גם ההפרדה ביניהם היא קצת מלאכותית, היא עניין של לימוד בעיקר ולא עניין של תמונת העולם עצמה, כי בתמונת העולם עצמה כל הדברים האלה מצטרפים לדבר אחד.
ח. ההקדמה הראשונה: האטומיזם כיסוד העולם
חזרה על העיקרון הראשון
אנחנו קראנו את הקטע הראשון, ואולי את השני גם. דיברנו על זה שהעיקר הראשון, ההקדמה הראשונה, הוא שהעולם בצורה יסודית מורכב ממה שקורה פה, עצמים פרטיים, אטומים, אנחנו קוראים להם, חלקים בלתי נחלקים, שזה התרגום המילולי של המילה אטום.
האטומיזם בניגוד לשיטת אריסטו
וצריך קצת להמחיש את זה מתוך הניגוד לשיטה של אריסטו. אנחנו לפחות אומרים שאנחנו גם מאמינים באטומיזם, למרות שזה לא אותו אטומיזם, אבל זה נראה לנו נורמלי להסביר משהו על ידי הפירוק שלו לגורמים ולהגיד, אוקיי, מהו העולם?
או אפשר לתרגם את השאלה בצורה יותר מדויקת, לפחות איך שאריסטו ראה את השאלה, מהם הגופים שבעולם? כל העולם הוא גופים.
מהו גוף? – ניסיון להבין את המושג
אנחנו אומרים את המילה הזאת, גוף, הרבה פעמים בהרבה הקשרים, האלו לא גוף וכו’, אבל אנחנו לא שמים לב מה פירוש המילה גוף. אנחנו כמובן חושבים על גוף באופן ראשוני, אולי על גוף האדם. בפיזיקה מדברים גם על bodies, גופים, והפיזיקה המודרנית, פחות או יותר, אין לה הגדרה של מה זה גוף, גוף זה דבר. יש איזושהי היסטוריה שמסבירה למה הפסיקו לנסות לשאול מה זה בעצם הדבר הזה שאנחנו קוראים לו גוף.
אבל באופן יסודי אנחנו יכולים לראות שכל העולם הוא גופים. כל הדברים שאנחנו יכולים לראות, יש אולי דברים שהם לא גופים, אבל כל הדברים שאנחנו יכולים לראות הם גופים.
בעיית ההשתנות והקביעות
ועכשיו השאלה היא איך להסביר אותם וכפי שדיברנו הרבה פעמים בעיקר איך להסביר את ההשתנות ואת הקביעות שלהם. כן, הגופים האלה לא תמיד נשארים אותו דבר, הם נהיים משהו ממשהו ומשתנים. מצד שני, הם לא משתנים באופן אקראי, לא כל דבר נהיה כל דבר, אלא יש איזושהי יציבות ביניהם, יש משהו.
אז האטומיזם הוא אחד, באופן מקורי, באופן יווני, הוא אחד מהניסיונות לנסות לפתור, להשכיל את הדבר הזה. כמובן, אריסטו טוען שהוא לא פותר את הדבר הזה, ובדיוק בגלל זה הוא לא שיטה טובה.
ט. ההבדל בין הקלאם לאריסטו בשאלת ההסבר
הקלאם: “האל עושה” כתשובה מוכנה
הקלאם פחות בעצם עסוקים בשאלות הפיזיקליות היסודיות, הם לא באמת עסוקים בלהסביר את ההשתנות בעולם, כי יש להם תשובה מן המוכן. התשובה שלהם זה תמיד האל עושה.
אריסטו: דחיית התשובה התיאולוגית בתוך הטבע
ואריסטו, לא בגלל שאריסטו לא מאמין באלוהים, אלא בגלל שהוא חושב שהתשובה הזאת היא לא תשובה אמיתית לשום דבר. היא אולי תשובה אמיתית לאיזושהי שאלה אחרת, אבל לענות לפחות בתוך הטבע, להגיד האל עושה, הוא לא סוג תשובה שהוא בכלל יכול לקבל, וגם אדם לא יכול לקבל. כל מי שמאמין במציאות הטבע, כפי שדיברנו, זה אומר שיש תשובה טובה מסוימת למה משהו הוא באופן כזה, ולמה בדרך כלל מתוך משהו יוצא משהו וכו’, והתשובה שהאל עשה היא לא תשובה טובה.
הקלאם: אי-אמונה במדע
הקלאם, באופן מוצהר, המדע שלו הוא אלוהים, כן? זו אמונה שלו. אתה יכול להתווכח, אבל כשהוא שואל למה גוף הוא גוף מהסוג שלו, התשובה שלו היא האל, הוא רצון האל. זו התשובה, ושם זה נמצא, ולכן הוא באופן אמיתי לא מאמין במדע, לא כמו שהיום אנחנו אומרים, אנחנו לא מאמינים במדע כי יש הסתרה, כל מיני תירוצים אחרים, שהם כבר כן מאמינים שלפחות חלק מהתשובה למה משהו הוא משהו הוא משהו מסוים, משהו נוסף על להגיד רצון האל.
י. תשובת האטומיזם: מהו גוף?
הגוף כאוסף חלקיקים
לכן אני חוזר לקרוא פה. הוא אומר שהעולם בכללו, כלומר כל גשם שבו, גשם זו מילה גוף, אותה מילה, כי זה העולם. באופן בסיסי אנחנו יכולים לראות כל מיני דברים בעולם, סוגים שונים של דברים, ואנחנו אומרים מה משותף ביניהם. זה שהם גוף זה הדבר המשותף שביניהם. אנחנו צריכים להבין מה פירוש המילה גוף. אנחנו עדיין לא הבנו את זה, אבל זו צורת החשיבה הראשונית פה. המשותף בין כל הדברים בעולם זה שהם גופים.
עכשיו, אריסטו, יש לו תשובה אחרת.
מה הופך גוף להיות גוף מסוים?
אומר הקלאם, מה הם הגופים האלה? הגופים האלה, כלומר, כשאנחנו מדברים על גופים, באופן ראשוני אנחנו מדברים על גופים גדולים, גופים כמו בעלי-חיים, גופים כמו עצים, גופים כמו אבנים, גופים כמו היסודות עצמם, העולם בכללותו, הוא מורכב ממלא גופים, אנחנו יכולים לפרק את זה ליסודות, לאש, מים, רוח וכו’, אבל הם כולם גופים.
ועכשיו, השאלה היא מה הופך כל גוף להיות אותו גוף.
התשובה האטומיסטית: עצם ומקרה
עכשיו עונה הקלאם, עונה מי שמאמין באטומיזם, שמה שהופך את הגוף להיות גוף, מה שגורם לגוף מסוים להיות דבר מסוים, הוא, טוב, התשובה היא עצם ומקרה, האטומים והמקרים שלהם, כן? כי האטומים כולם שווים. אבל קודם כול, הוא אומר, זה מבוסס על האטומים האלה.
אין דבר כמו “אבן” או “שולחן” באופן יסודי
כלומר, אתה לוקח כל גוף, אתה שואל מה זה, למשל, שולחן, או מה זה אבן, התשובה שלו היא שאין כזה דבר אבן באופן יסודי. אבן זה בסך הכול כל מיני חלקים מאוד קטנים שאי אפשר לחלק אותם יותר, יותר, זה הקטן הכי קטן בסוף, וכשאתה מקבץ כל מיני, כפי שהוא מסיים פה, כשאתה מקבץ כל מיני חלקים, חלקיקים, כן, אטומים כאלה ביחד באופן מסוים, ונותן להם מקרים מסוימים, כפי שנראה בהקדמות מההקדמה הרביעית לשביעית, מה זה המקרים האלה ואיך הם עובדים, אז הוא נהיה שולחן, אבל שולחן הוא לא דבר קיים, אין כזה דבר שולחן, גם לא החומר שלו וגם לא הצורה שלו.
השולחן כאוסף מקרי
השולחן הוא עשוי, הוא בסך הכול אוסף מקרי במובן שאין סיבה, אין דבר שהופך את השולחן להיות שולחן, אלא כפי שהם אומרים, רצון האל, או אפיקורוס ודמוקריטוס, שהאטומיסטים היוונים היו אומרים באמת מקרה, הקלאם פשוט מחליף את המקרה שלהם עם רצון האל.
אבל מה הופך את השולחן לשולחן או את האבן לאבן? הוא פשוט זה שכל מיני חלקיקים נתקבצו, עמדו זה ליד זה באופן כזה, וקיבלו מקרים כאלה וכאלה, צבע וגודל וכו’ וכו’, וזה השולחן.
אני מקווה שזה מתחיל להיות ברור.
יא. הניגוד בין שיטת אריסטו לשיטת הקלאם בשאלת ההוויה וההפסד
הבהרת שיטת אריסטו – הפסד אמיתי של הצורה
אני צריך להניגד את זה לשיטה אחרת. למשל, פה כתוב, וצריך להבין פה מה שכתוב. הוא יוצא פה להגיד שבדרך כלל אנחנו דיברנו על כך שהפיזיקה היא חכמת ההוויה וההפסד, ההשתנות. עכשיו, יש כל מיני השתנויות, אבל השתנות בסיסית אחת היא שדברים מתחילים ומפסיקים להיות.
עכשיו, מה זה שהדבר מפסיק ומתחיל להיות? כמובן שאף שיטה פה בעצם לא אומרת שהיא מפסיקה להיות במובן מוחלט. אנחנו לא מכירים באמת כליון גמור בעולם הזה. יכול להיות שיש אפשרות של כליון גמור, אפשר לתאר את כל העולם מפסיק להתקיים או משהו כזה. אבל כשאנחנו אומרים משהו מת – זו הדוגמה הבסיסית להפסד – או משהו נשבר, היה בן אדם ועכשיו אין בן אדם. אדם מת הוא לא בן אדם, הוא משהו שהיה פעם בן אדם, אבל הוא לא, או בעל חי, או עץ, אילן חי – הוא כבר לא.
עכשיו, השאלה היא איך אנחנו מבינים את זה, כן? אז לאיפה זה הלך, כן? שאלה בסיסית: לאיפה הלך האבן כששברת אותו? לאיפה הוא הלך?
התשובה האריסטוטלית – הצורה נעלמת באמת
עכשיו, התשובה של אריסטו למשל היא שהוא נעלם. הוא באמת, יש כזה דבר – אדם. אדם זה ההתקבצות של החומר והצורה שלו שביחד עושים את הבן אדם. אני לא אוכל כרגע לפענח את זה לגמרי, אבל צורה זה הגדר של בן אדם, זה שהוא חי באופן כזה. בן אדם זה דבר מאוד מסובך, אבל יש צורה אחת שמאחדת את הכול ועושה אותו לבן אדם. ולכן הוא נהיה באיזשהו אופן – כמובן הוא צריך את כל החומרים במובן הפשוט שמהם הוא נעשה – אבל יש אפשרות בחומרים האלה שמאפשרת להם להיות בן אדם. לא מכל דבר אפשר להיות בן אדם, מזרע של אבא ואמא אפשר להיות בן אדם, לא מכל דבר. זה אומר שיש בחומר אפשרות להיות בן אדם, ואז הוא נהיה בן אדם כשהוא נולד או מתי שאנחנו מתחילים את זה.
וכשהוא בן אדם מת, כשהוא מפסיק להיות בן אדם, אז הבן אדם הזה מפסיק להתקיים, ממש מפסיק להתקיים. כלומר, מה שהיה מקודם זה הצורה של הבן אדם – של הבן אדם הספציפי הזה. הצורה של הבן אדם הזה לא נשארת, אבל הצורה הספציפית שחלה בחומר הזה, שהוא היה האדם הספציפי הזה, נעלמת כשהוא מת, וזה לא קיים. אין פה בעיה של יצירה מאין, בגלל שהוא באמת חוזר להיות משהו אחר, הוא מקבל צורה אחרת. עכשיו הוא מקבל צורה של גופה, צורה אחרת. זה נקרא פושט צורה ולובש צורה, בדימוי שמובא בספרים שלנו. החומר שלו עדיין קיים, אבל חומר הוא סוג של דבר שיכול להיות כל מיני דברים, אבל הצורה שלו באמת נעלמת, מפסיקה להיות. כן, בן אדם זה יותר מסובך, כל מיני דברים, אבל באופן בסיסי זה ככה.
שיטת הקלאם – אין הפסד כלל
אני רק אומר את זה בשביל להניגד את זה לשיטת הקלאם פה. אומר הקלאם: לא, אתה לא צודק. שום דבר לא מפסיק להתקיים אף פעם, וגם לא מתחיל. כלומר, כל הדברים מתחילים כל הזמן, או שהתחילו פעם בששת ימי בראשית – זו שאלה אחרת – אבל אם אנחנו עוברים על ההפסד, אין כזה דבר הפסד. כתוב פה: “לא יקראהו הפסד”. אין אצלם הפסד. הפסד זה פשוט מיתה, או הפסד זה פשוט פחות או יותר transliteration מהערבית, שאומרים על מה שקוראים ההפסקה של דברים להיות.
הסיבה – מעולם לא היה בן אדם
הנקודה היא שהם אומרים: אין הפסד, כי אף פעם לא היה בן אדם. בן אדם זה סך הכול האטומים שמרכיבים אותו, כי היו להם מקרים מסוימים והיו זה ליד זה באופן מסוים, באופן שיוצר תמונה של בן אדם, ואחר כך הם זעזעו והם הלכו למקום אחר. הבן אדם הזה לא נפסד, כי מה באמת קיים? אין צורות, אין כזה דבר בן אדם באמת. מה שיש זה האוסף המקרי, או הרצון האלוהי שעושה את האוסף המקרי של כל החלקיקים האלה.
ולכן, כשהוא מת, לא נכון להגיד שזה הפסד, כי אנחנו יכולים לקרוא לזה, מנקודת המבט שלנו, אולי בני אדם מדברים על מוות, על האבן נשברה, אבל אבן לא נשברה כי אבן לא הייתה. האבן הייתה, כן? אם אנחנו מתארים באופן בסיסי את המציאות בתור אוסף של אטומים שיושבים זה לצד זה בכל מיני קונפיגורציות שונות, אז אנחנו מבינים שזה מה שקיים.
ד. תפקיד ההקדמה השתים-עשרה – החושים לא צודקים
כשאדם מסתכל על בן אדם, נכון – וצריך לזכור שההקדמה השתים-עשרה, שהחושים לא צודקים, היא יסוד מאוד ענקי בשיטת הקלאם, כפי שהרמב”ם עצמו יגיד, יסוד בכל האטומיזם וגם במדע המודרני. הוא אומר שזה שאנחנו מסתכלים בעיניים ורואים בני אדם, רואים חפצים – זה טעות, זה לא באמת קיים. אין שום דבר מטאפיזי אמיתי. באופן בסיסי המציאות לא מורכבת מדברים, יש רק אטומים.
ולכן כבר האמונה שהעולם הוא אטומי, היא סותרת את החוש, וצריך בשביל זה עיקרון שהחושים לא נותנים את האמת. וגם המדע המודרני מאמין ככה. אתה רואה שולחן – אתה קורא, אפילו ספרי מבוא ילדותיים לפיזיקה אומרים ככה – אתה רואה שולחן, לא באמת יש שולחן. אם אין שולחן, אז גם השולחן לא נפסד. בסך הכול האטומים הסתדרו באופן אחר, ועכשיו הם מתקיימים בצורה אחרת, אבל הם לא אומרים את המילה “בצורה אחרת” במובן אמיתי, כי אין להם, לפי דעתם, קיום לצורה. הצורה היא מקרה, פשוט התאספו באופן מסוים.
המשמעות האונטולוגית – קיבוץ ופירוד
אז זה מאוד חשוב. ולכן יוצא שלהיות ולא להיות, אצלם זה פשוט מה שקורה – קיבוץ, כן? קיבוץ ופירוד. פשוט דברים עומדים זה על יד זה והאטומים האלה עומדים זה על יד זה, כן? אז זה הבדל אחד שמראה לנו.
ה. הביקורת על הפיזיקה המודרנית
אז אני אומר שאם מסתכלים מנקודת המבט של אריסטו – אנחנו לא רגילים לזה, כי אנחנו די רגילים לחשוב – קודם כול, המדע המודרני, באמת, עם כל האמירות על אמפיריציזם וכו’, הוא לא נכון. המדע באופן בסיסי מאמין שהעיניים שלנו לא צודקות, הן לא רואות דברים אמיתיים. אנחנו לא רואים את מה שאנחנו רואים, הוא לא באמת קיים בצורה פיזית יסודית, זה רק אוסף של החלקיקים שמרכיבים אותו וכו’.
הסתירה הפנימית של המדע המודרני
ואז כמובן זה סתירתי, כי אז אתה שואל את המדען הזה: אוקיי, ומה שאתה רואה במיקרוסקופ שלך כן קיים? מתי זה מפסיק להיות נכון, מה שאנחנו רואים? אם באמת מכחישים את העיניים, אז לא ברור מאיפה זה יכול להתחיל.
לכן, המדע המודרני בנוי על תרכובת מאוד מוזרה של להאמין במה שאנחנו רואים, אבל רק באופן מסוים, ובעצם רק בדבר שאפשר לעשות לו הפשטה מתמטית. אז באיזשהו מובן הפיזיקה, למשל, שלנו היא הכי מופשטת מכל השיטות. אריסטו הוא הרבה יותר מגושם בפיזיקה שלו מהפיזיקה המודרנית, בגלל שפיזיקה מודרנית זה – אנחנו מאמינים רק לתצפיות מסוימות ובאופן מסוים, ובעיקר לאיזה תצפיות אנחנו מאמינים? לאותן שאפשר להפשיט מכל הגשמיות שלהן, מכל ה-isness, מכל ההוויה שאנחנו רואים בעיניים, ואנחנו מפשיטים את זה לכדי נוסחאות מתמטיות, וזה מה שמתאר.
הפרדוקס של ההפשטה המתמטית
זה אמור להיות – עכשיו אתה אומר: אז יש רק מתמטיקה? לא. לא, אני מאמין שיש חומר שהוא ניתן לתיאור באופן מתמטי ורק באופן כזה. אז זה קצת יתירתי, ולכן פיזיקה מודרנית היא מאוד בעייתית פילוסופית, זה לא משהו פשוט בכלל. כן, כשאנחנו אומרים להבין את זה – אני לא מדבר על לנבא מה יהיה, זו שאלה אחרת. בשביל להבין את זה יש פה בעיה יסודית.
בעיית האטומיזם העתיק שחוזרת
בכל מקרה, הבעיה הזאת היא כבר בעיה של האטומיזם העתיק, לא משהו חדש, ואני רק מחדד את זה פה בשביל להבין את העיקר הראשון, שהוא מציאות החלקיקים, שזה שהדברים, הגופים, הגשמים שבעולם הם בעצם חלקיקים, ולכן אין הפסד.
גם המדענים היום, אתה יכול לשמוע אותם אומרים דברים כאלה, וצריך להבין שבאיזשהו מובן כל מי שמאמין בצורה – אני לא מדבר על שאלת הנפש, היא שאלה אחרת – אבל כל מי שמאמין בצורה דווקא מאמין יותר בהפסד מאשר המטריאליסט, כי מטריאליסט, במובן של מי שאומר שהעולם מורכב מאטומים מטריאליסטיים, דברים איכשהו קיימים – גם את זה, כפי שאמרתי, קשה לתאר.
הקושי המטאפיזי של האטומים כנקודות
גם הקלאם, באמת, כבר דיברנו על זה, הם אמרו שהאטומים שלהם הם נקודות, שזו הפשטה מתמטית. נקודה זה לא דבר קיים, ואז הם אמרו: אה, אבל אם אתה מצרף שתי נקודות או שש, אז יוצא דבר שיש לו אורך ועובי והוא גוף. ואז יש להם את הסתירה הזאת: איך יצא מדבר שהוא הפשטה מתמטית, מאיפה הגיע החומר, מאיפה הגיע הדבר שאנחנו ממששים? ובאמת זה אחד הפלאים בשיטה שלהם, זה לא באמת מוסבר אף פעם, וככה הפיזיקה המודרנית סובלת מאותה בעיה.
ו. פרדוקס בשאלת הנצחיות והחולפות
ועל זה אני סיימתי להגיד למה יוצא משהו פרדוקסלי קצת, שאנחנו רגילים לחשוב, למשל, שבשביל להיות מטריאליסט אתה מאמין שכל הדברים חולפים וכו’, ומי שמאמין בצורות או בדברים יותר עליונים, אז הוא מאמין בדברים נצחיים – שזה נכון על הצורה השכלית וכולי, שהיא אף פעם לא הייתה בחומר, ולכן היא חיה לנצח.
המאמין בצורות מאמין בהפסד אמיתי
אבל דווקא על הצורה של בן אדם החי, למשל, לא נכון מנקודת מבט אריסטוטלית להגיד, כשאתה מת, אז אתה בסך הכול הופך לפרחים שגדלים מעל המצבה שלך. כל הסגנון הזה הוא סגנון מטריאליסטי. אתה אומר: מה שמגדיר את הבן אדם זה לא הבן אדם. אין כזה דבר בן אדם. כשאתה מסתכל על בן אדם, אתה צריך להלביש משקפיים של מדען ולהגיד: לא.
יד. העמקה בשאלת הרציפות מול האטומיזם
1. עמדת אריסטו: החומר רציף וניתן לחלוקה אינסופית
אבל דווקא על הצורה של בן אדם החי, למשל, לא נכון מנקודת מבט רצינותית להגיד: “כשאתה מת, אז אתה בסך הכל הופך לפרחים שגדלים מעל המציאה שלך”. כל הסגנון הזה הוא סגנון מטריאליסטי. אתה אומר: מה שמגדיר את בן האדם זה לא בן האדם, אין כזה דבר “בן אדם”. אתה מסתכל על בן אדם, אתה צריך להלביש משקפיים של מדען ולהגיד: “לא, יש פה מיליון וחצי אטומים וזהו. במקרה, באופן כזה, מחר הם יהיו באופן אחר – מה אכפת לך?”
אם אתה אריסטוטלי, אתה אומר: “לא, אני רואה בן אדם, וזה אמיתי. יש צורה שמגדירה את בן האדם, והצורה הזאת היא לא נצחית – היא מתה לגמרי, היא נעלמת, היא הופכת לאין כשבן אדם מת”. וזה הכרחי מתוך האמונה שיש כזה דבר “בן אדם” בכלל, כשיש כזה דבר בכל חפץ. זו לא רק שאלה על בני אדם, זו שאלה על כל דבר.
ולכן, באיזה אופן שנשמע קצת פרדוקסלי, המטריאליסט מאמין פחות בהשתנות מאשר מי שמאמין בצורות. וזה באופן יסודי נכון, כי הפיזיקה של אריסטו כולה מבוססת בשביל להסביר בצורה אמיתית את ההשתנות, ולא להגיד שאין השתנות או שיש רק השתנות – שתי הקצוות הקיצוניות שהוא כל הזמן בורח מהן. לכן הם אומרים שאין הפסד.
החלוקה האינסופית של החומר
ויש גם עוד דבר מאוד חשוב. לכן, למשל, אני יכול להראות לך את זה גם בשורה הראשונה, כנראה הוא אומר: “לפי דעתם, הכל מחובר מחלקים קטנים מאוד, שלא יקבלו חלוקה לדקותם ולא לחלק אחד מהם כמות כלל”.
למה אי-אפשר לחלק את החלקיק הכי קטן? פשוט כי הוא הדבר הכי קטן. אי-אפשר מטאפיזית, יש איזשהו גודל מינימלי שאי-אפשר.
עכשיו, צריך לזכור שלפי אריסטו, אריסטו אומר הפוך. פה יש גם את הנושא של האינסופיות, שהוא גם נושא מאוד יסודי פה, אבל אני לא נכנס לזה כרגע – יש על זה הקדמה מפורשת בהמשך.
אריסטו טוען – וגם את זה צריך לקרוא מעיניים שלו – אריסטו טוען: התכונה של חומר – כל דבר חומרי ניתן לחלוקה אינסופית. כל דבר שאתה מראה לי, אני יכול לדמיין, אני יכול להבין שאפשר לחלק את זה עוד פעם אחת.
יש פה שתי הגבלות מאוד חשובות שמאפשרות לנו להבין מה הוא מתכוון. זו משמעות של להגיד שהחומר רציף או שהתנועה רציפה – היא לא discrete אלא continuous. תמיד אפשר לחתוך אותו.
וקודם כל, זה דבר שמתאים למראה עיניים שלנו, עוד פעם. אנחנו מסתכלים על דברים, אנחנו לא רואים פיקסלים, אנחנו רואים דברים רציפים. כמובן, אם אנחנו רגילים להסתכל במסכים, אז גם נראה לנו שאנחנו רואים דברים רציפים, אבל אומרים לנו: “לא, זה לא באמת”.
כן? אז עכשיו פה זו השאלה: האם העולם הוא כמו מסך, שאתה רואה דברים שנראים רציפים? אתה מסתכל בווידאו, זה נראה שאתה רואה תנועה רציפה, או אתה מסתכל בתמונה, נראה שאתה רואה דבר רציף – אומרים לך: “לא, תבין שזה פשוט הכל חלקיקים קטנים שנדמים לך כדברים רציפים”. גם המציאות שלהם וגם התנועה שלהם היא לא באמת רציפה, היא באמת אטומיסטית.
זה באמת נכון על איך המסך למשל עובד, אבל אריסטו טוען שזה לא נכון על איך העולם עצמו עובד. וגם בפיזיקה המודרנית, בסוף, בקוונטים יש מחלוקת על זה, זה לא ברור. אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם העולם הוא רציף או בדיד או דיסקריט.
בכל מקרה, אריסטו טוען שיש סיבות מטאפיזיות להאמין שהעולם הוא רציף. אז הסיבות האלה – לא יכלו לשמור כמותן.
אריסטו אומר: אתה רואה דבר רציף, דבר שלם – אז זה מה שאתה רואה. עכשיו, אתה חושב שאפשר לחלק אותו? אפשר לחלק אותו בצורה אינסופית. תמיד יהיה אפשר לחלק אותו, וזו המהות של חומר. לכן חומר אין לו קיום במובן הזה, כי תמיד אפשר לחלק אותו עוד.
עוד פעם, עכשיו אנחנו זוכרים שאנחנו אף פעם לא ראינו חומר. החומר של אריסטו הוא גם הפשטה. אנחנו אף פעם לא ראינו חומר כמו שלא ראינו צורה. אנחנו רואים רק חומרים וצורות.
2. מה כן אי-אפשר לחלק לפי אריסטו?
עכשיו, אני אגיד לך, אריסטו: יש כן דברים שאי-אפשר לחלק. כלומר, אי-אפשר לחלק אותם והם יישארו מה שהם.
החומר, כביכול, כל זמן שאנחנו מחלקים אותו, הוא נשאר משהו – וזה בדיוק בגלל שמשהו הוא לא כל כך משהו. החומר הוא לא בדיוק משהו, הוא יכול להיות כל דבר. כשאתה מחלק אותו, אז הוא פשוט נהיה משהו אחר, אבל הוא לא מפסיק להיות.
אבל כל דבר בסיסי, אתה יכול לחלק אותו עד שזה ייעלם. אתה לוקח כוס – אז יש שיעורים במסכת כלים. כשאתה עושה מספיק חורים בכוס, אז הוא מפסיק להיות כוס. אז כן חילקת אותו, ועכשיו אי-אפשר לחלק אותו יותר. לא שאי-אפשר לחלק את החומר יותר, אבל את הכוס כבר אי-אפשר לחלק יותר.
אתה יכול לחלק כוס – אולי אפשר לחלק אותו לשתי כוסות, או להקטין אותו וכו’, זה אפשר – אבל אתה מגיע לשלב מסוים שבו כבר אי-אפשר. למה? כי אתה הפסדת את הצורה שלו – הוא כבר לא כוס, הוא כבר משהו אחר.
ההבדל בין אריסטו לקלאם בשאלת החלוקה
ואילו לפי הקלאם, שמכחיש את זה, אז יש דבר שאי-אפשר לחלק – לא בגלל שאתה הגעת לשלב שאתה כבר מחלק את הצורה, או לא מאמין בצורה. צורה זה דבר שאי-אפשר לחלק, הוא תמיד שלם. אפשר להקטין את זה, וזה עדיין שומר על הצורה שלו וכו’, אבל את הצורה עצמה – הצורה היא דבר בינארי כזה, אפשר רק להרוס אותו, אי-אפשר לחלק אותו.
ואילו לפי הקלאם, יש את החלקים האלה שאי-אפשר לחלק אותם, כמו שאומר “לדקותם” – פשוט כי זה הרכיב הכי קטן. ופה אי-אפשר לחלק, לא בגלל שאם אתה מחלק את זה, זה נהיה משהו אחר. זה פשוט כי אי-אפשר לחלק את זה, כי אי-אפשר – לא יודע. פה לא שואלים שאלות. ככה אלוהים עשה, אז יש דברים הכי בסיסיים שאי-אפשר לחלק, וזהו.
אז זה כבר עוד אופן להראות את ההבדל הגדול בין השיטות האלה.
הבחנה חשובה: מגבלה פיזיקלית מול מהותית
ועוד פעם, יש את הניגוד הזה, כביכול. דווקא לפי אריסטו יותר קל לשבור דברים, והם כבר אי-אפשר לשבור אותם – אבל זה פשוט כי ברגע שאתה שובר אותם הפסדת את הצורה. זה בגלל האמונה הזאת, ההבנה הזאת שהצורה היא בעיקר מה שמגדיר דברים למה שהם, ולא החומר שהם עשויים ממנו – למרות שכמובן אנחנו צריכים חומר.
דבר נוסף: ויש עוד הגבלה אחת שגם אריסטו יגיד. כשאני אומר שאפשר לחלק כל דבר לאינסוף, אני לא מתכוון שאתה יכול לחלק אותם לאינסוף, כן? יכול להיות שצריך סכין מאוד דקה, והסכין כבר עשויה מגודל מסוים, ואין לנו סכין מספיק חדה בשביל לחתוך משהו הכי קטן – זו לא בעיה. זו מגבלה פיזיקלית, לא מגבלה מהותית.
ואילו הם אומרים שכן יש מגבלה מהותית – בשלב מסוים אתה מגיע למשהו שפשוט אי-אפשר לחלק.
אבל זה גם משהו שמאפשר לנו להבין את המחלוקת פה על רציפות החומר מול האטומיזם.
טו. הרכבת שכנות מול הרכבה מזגית
עכשיו, עוד דבר שגם כתוב בו, שזה שלפי דעתם – וזה מה שיביא אותנו לדוגמה השנייה – לפי דעתם, כמו שהוא כותב פה: “ההוויה היא ההפסד, והגשם אי-אפשר שיימצא גשם בשום פנים, אלא מורכב מאלה חלקים השווים, הרכבת שכנות”.
כבר דיברנו על זה קצת, אבל עכשיו זה יותר ברור. הרכבת שכנות מאוד שונה מהרכבה, מה שהם קראו בתרגומים שלנו הרכבה מזגית.
1. מהי הרכבת שכנות (שיטת הקלאם)?
ומה ההבדל? יש פה הבדל מאוד יסודי, שגם אפשר להבין את זה רק אם אנחנו מתחילים מנקודת המבט של אריסטו, שמסתכל על דברים גדולים, דברים שלמים, כדברים אמיתיים.
אנחנו מאוד רגילים לא לחשוב כך, ולכן נראה לנו בפשטות שהקלאם צודק. כשאני מערב שני דברים, אז מה קורה? והרי כל העולם, כל דבר שאנחנו רואים הוא תרכובת של כל מיני דברים, כי הרי אנחנו יכולים לפרק רוב הדברים ליסודות יותר פשוטים.
ועכשיו, יש שאלה: האם כל הדברים שאנחנו רואים הם פשוט, כמו שאני אומר, זאת אומרת, קונפיגורציות שונות של החלקיקים הקטנים האלה שיושבים זה לצד זה באופנים שונים? זו הייתה שיטת הקלאם.
ולכן הם אומרים, הם קוראים לזה “הרכבת שכנות” – פשוט כל דבר שאנחנו רואים, כן, ברור שהוא מורכב מהחלקיקים הקטנים האלה, אבל החלקיקים הקטנים פשוט יושבים זה ליד השני. הם לא מדברים אחד עם השני, אין תקשורת אמיתית בין שני חלקיקים בעולם אף פעם. הם יכולים להזיז את זה אולי, אבל הם לא יכולים להתקשר, הם לא מתחברים באמת ליצור דבר אחד.
אין דברים אחדים בעולם בעצם לפי השיטה הזאת – רק האטומים הם דבר אחד. אבל יותר מזה, כל הדברים הם הרבה.
כמות לפי הקלאם: מספר האטומים
ובעצם כשאנחנו מדברים על הכמות של הדבר, הגודל של הדבר, אנחנו בעצם סופרים אטומים. כשאנחנו אומרים שיש פה שישה אמות, אמה זה מספר מסוים של אטומים בסוף.
אז לפי שיטתם, כמות זה גם – כפי שנראה אחר כך, לפי אריסטו כמות זה מקרה של הדבר כולו. לפי דעתם, כמות זה פשוט המספר של האטומים שיש. אז כמות זה פשוט כמה ממשהו יש, זה לא “כמה של משהו” אף פעם. לכן הוא לא מקרה, כי מקרה זה להיות של משהו. את זה אני מסביר בשביל להבין משהו אחר כך.
אבל בכל מקרה, לפי הקלאם זה מה שנקרא.
2. מהי הרכבה מזגית (שיטת אריסטו)?
עכשיו, צריך להבין שלפי אריסטו זה לא ככה. לפי אריסטו, כשאתה מחבר שני דברים – לא כל החיבורים, כל חיבור שיוצר משהו טבעי או משהו אמיתי באיזשהו אופן – אז זה לא נכון להגיד שהחלקים היותר קטנים, המולקולות, האטומים, לא משנה מה שתקרא לזה, הם פשוט התערבבו זה בזה. זה לא מה שקורה, אלא שכל החלקים נכנסו לכל החלקים. זה נקרא מיזוג.
וזה בעצם מתאים מאוד למה שאנחנו רואים בעיניים. למשל, אם אני מוזג יין – המילה “מיזוג” לקוחה משם – אני מכניס מים לתוך יין. זה לא שבאמת – אנחנו יכולים לדמיין כל הזמן, המדע כל הזמן שוטף לנו את המוח להגיד: “לא, אתה רואה איפה המים ואיפה היין”.
אז לעיניים שלנו נראה שפשוט בכל הכוס יש יין. אין אף פירור, אין אף טיפת מים בתוך הכוס שהוא לא מים ויין ביחד.
השלכה להלכה
בהלכה, דרך אגב, גם אנשים לא מבינים הרבה דברים בסיסיים בגלל שהם חושבים בצורה אטומיסטית, וההלכה חושבת בצורה אריסטוטלית – כי לא רק ההלכה, בני-אדם נורמליים חושבים באופן כזה, כן? הפילוסופיה זה כבר עוד שאלה, אבל בן-אדם נורמלי מבין שאתה מרכיב שני דברים.
רוב הדברים, כן, יש שם – בוודאי שיש גם הרכבת שכנות והרבה דברים – אבל בדרך כלל, בצורה נורמלית, אתה מערבב שני דברים.
טז. יישום ההבדל בין אטומיזם לאריסטו בהלכה ובחיים
ההרכבה המזגית בהלכה
בהלכה, דרך אגב, גם אנשים לא מבינים הרבה דברים בסיסיים בגלל שהם חושבים בצורה אטומיסטית, וההלכה חושבת בצורה אריסטוטלית. כי היא לא רק הלכה – בני אדם נורמליים חושבים באופן כזה, כן? הפילוסופיה זה כבר עוד שאלה, אבל בן אדם נורמלי מבין שאתה מרכיב שני דברים. רוב הדברים – ודאי שיש גם הרכבת שכנות בהרבה דברים – אבל בדרך כלל, בצורה נורמלית, להרכיב שני דברים זה שנוצר משהו שלישי.
אפשר להגיד ששני הדברים התערבבו בכולם, בכולם – לא שחלק מסוים שלו נכנס לחלק מסוים שלא, וזה ככה מאוד מעורב, ואז זה נהיה תערובת. לא – כל הדברים נהיו כל הדברים. אפשר לשאול: איזו נקודה של המים נגעה באיזו נקודה של היין? התשובה היא: כולם וכולם – אם אפשר בכלל לשאול את השאלה הזאת. זה נקרא הרכבה מזגית.
זה כמו להגיד שבן אדם הוא לא כל האטומים שמרכיבים אותו, אלא – כן, ברור שהוא מורכב מכל מיני דברים – אבל כל הדברים האלה נהיו בן אדם. זה עוד פעם להגיד שההשתנות שבעולם היא אמיתית. לפני שהייתי, אז החומרים שמרכיבים אותי היו משהו אחר; עכשיו הם באמת בן אדם. זה לא ש…
דוגמת האכילה: בעל-חיים נהיה בן אדם
כן, למשל, מישהו יגיד: כשבן אדם אוכל – זה משהו שאריסטו אומר, בעל הנפש, והמקובלים מאוד אוהבים להגיד – כשבן אדם אוכל, ואז האוכל, להגיד אוכל צמחי או גם אוכל ביולוגי, הבעל-חיים נהיה בן אדם, כן? אנחנו לא מבינים את זה כי אנחנו חושבים כל הזמן בצורה אטומיסטית, להגיד: לא, בתוך הבן אדם יש דברים חיים ודברים מתים וככה וככה. לא – הרי זה הפך חלק ממך.
חלק ממך – זה אומר: אתה שואל את הבן אדם, איפה האוכל הזה שאכלת? כן, ברור שיש תהליך. קודם זה נכנס לקיבה, אבל בסוף התהליך, אז כל מה – לא כולו, כן, חלק נדחה לגמרי וזה יצא – אבל החלק שנהיה אתה, איפה הוא? הוא בכולך. כן, הוא חלק ממה שעושה את הבן אדם כולו לבן אדם.
למה הרמב”ם רואה את הקלאם כ”משוגע”
אז זה בשביל להסביר, לחדד לנו למה – כן, ועכשיו אנחנו צריכים להבין למה כשהרמב”ם מתאר אנשים שאומרים שהוויה היא הפסד, או שההוויה היא קיבוץ, או שההוויה היא קיבוץ ופירוד ותנועה ונוח ואין הפסד – שהוא מסתכל על זה כמו על משהו משוגע.
זה מישהו שאומר שאין בני אדם, וכשאתה מכניס יין לתוך מים, בעצם יש כל מיני חלקים מאוד קטנים שפשוט יושבים זה לצד זה, אבל אף פעם לא נהיה פה דבר שלישי שהוא יין ממוזג וכו’. כל הדברים האלה הם ההבדלים הבסיסיים בין השיטה האטומיסטית – שלא מאמינה בדברים גדולים, לא מאמינה בדברים יותר גדולים מאטום – ובין השיטה של אריסטו, שהיא הפוכה מכל זה.
—
יז. ההקדמה השנייה: שאלת הריקות
אז זה איפה שאנחנו. אנחנו נמשיך עוד קצת למאמר השני, להקדמה השנייה, שהוא המאמר בריקות. צריך להבין משהו: גם העניין של ריקות הוא דבר שצריך הרבה הסברה בשביל בכלל להכניס לראש שלנו מה קורה פה, כי אנחנו כולנו מאמינים בריקות – או לפחות ככה מלמדים אותנו.
הפרדוקס: “הריקות נמצא”
אנחנו שומעים כל מיני אמירות: אריסטו אמר שהטבע שונא את הריקות, כל מיני מילים שנהיו לסיסמאות כאלה. אנחנו חושבים שזה סתם מילים, אבל צריך להבין עוד פעם שגם זה הוא עיקרון פילוסופי שקשור לכל הדבר הזה.
למשל, הרמב”ם – אני לא זוכר אם קראתי את זה כבר פעם אחת בפניכם – הרמב”ם אומר שהמדברים מאמינים שהריקות נמצא. עכשיו, קודם כל צריך להבין שלהגיד את המילה הזאת – “הריקות נמצא” – זה נורא מוזר, כי ריק זה דבר שלא. להגיד שהלא קיים – זה כמו להגיד שהאין קיים. האין זה בדיוק הדבר שלא קיים.
התפיסה המודרנית של מרחב ריק
עכשיו, כמובן, מה זה ריקות? עכשיו, מה זה ריקות? אז פה אני חוזר קצת למשהו. אנחנו מאוד רגילים לחשוב מאז ניוטון – והאמת שאיינשטיין כבר אפילו לא מאמין בזה, אבל אנחנו עדיין רגילים לחשוב ככה – כשאנחנו מתארים לעצמנו את העולם, אנחנו מתארים לעצמנו את העולם בתור: יש מקום, יש מרחב באופן בסיסי.
אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לדמיין את זה ריק – אין בו שום דבר. לא רק שאין גופים, גם אין אטומים, אין שום דבר – כי אטומים זה בעצם הגופים – אז אין שום דבר בתוכו. עכשיו, בתוך הקופסה הריקה הזאת נעים כל הדברים, נמצאים כל הדברים, כל אחד במקומו, ונעים בתוכו וכו’.
מאיפה קיבלנו את התמונה הזאת?
עכשיו, אם אנחנו חושבים לעצמנו בשנייה מאיפה קיבלנו את התמונה הזאת, למה אנחנו חושבים את זה? הרי אנחנו אף פעם לא ראינו מקום. מקום. כאן אתה אומר, למשל, שהמקום זה פשוט התנאים של התודעה שלנו, צריכה לחשוב על דברים במקום. אבל כמובן, אריסטו חושב שפשוט אין את הדבר הזה, אז לא יכול להיות שזה תנאי הכרה אם בכלל אין כזה דבר. קצת מוזר מה שקאנט אמר.
אז כאילו – כן, ויש כאלה שממש אומרים ככה – אז כביכול, אם אנחנו מתארים את בריאת העולם, למשל, את השלבים, שאנחנו נדמיין את זה בתור: קודם אלוהים עשה את השלבים הבסיסיים, ואז על גביהם את הדברים היותר מורכבים ובנויים עליהם. אז דבר ראשון, הוא יצר מרחב ריק – או שכאילו אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כזה דבר.
אתה לוקח את העולם כולו, מכלה חלק-חלק: אתה עובר על כל העצים – אין עצים; אין עננים, אין שמים, אין דשא, אין בני אדם. מה נשאר? אנחנו איכשהו המצאנו לעצמנו סיפור שבו זה הגיוני להגיד: נשאר אבל העולם. כאילו הדבר הכי בסיסי בעולם הוא מקום.
מהו מקום? Extension
עכשיו, איזשהו מקום. עכשיו שואלים אותנו: מה זה המקום? אז אנחנו יודעים לענות. אנחנו עונים: extension – כלומר שלושת ממדים. אנחנו יכולים – בתוך מה זה להיות מקום? זה להיות משהו שאפשר ללכת בו לאורך ולרוחב ולגובה, בשלושת הממדים.
הבעיה: לא ראינו ולא יכולים לדמיין ריק
עכשיו, אם אנחנו חושבים רגע מאיפה קיבלנו את התמונה הזאת, אנחנו מבינים שלא קיבלנו אותה – לא מהחושים בוודאי שלא. אני אסביר עוד רגע מאיפה אנחנו חושבים את זה, אבל מאיפה קיבלנו את זה? הרי אף פעם לא ראינו, וגם לא יכולים לדמיין מקום ריק.
תנסו לדמיין מקום ריק – תראו שאתם מדמיינים משהו. נגיד איזשהו חדר מאוד גדול עם מלא אוויר. אוויר זה לא כלום, וגם חדר עם קירות זה לא כלום. אז אנחנו מדמיינים משהו. או אם אנחנו יותר למדנו מתמטיקה, אז אנחנו מדמיינים – כמו שדקארט לימד אותנו לדמיין – גרף. אנחנו מדמיינים איזשהו גרף כזה שאפשר לצייר בו שלושה ממדים איכשהו, ואז ככה זה נראה. אז זה גם משהו. מה שאנחנו מדמיינים זה אולי אמור להיות ייצוג של אותו ריק – אנחנו מציירים את זה על הנייר, אבל זה לא ריק.
אז יש פה משהו שאנחנו אף פעם לא ראינו, ואנחנו גם לא יכולים לדמיין. עושים מדיטציה, אולי מדברים על זה, אבל בדרך כלל אנחנו לא יכולים לדמיין ריק. אז מאיפה בכלל קיבלנו את הרעיון הזה, ועד כדי כך אנחנו חושבים שזה דבר בסיסי? יש פה איזה משהו מוזר.
איינשטיין מודה: זה לא הגיוני
אז אני אגיד לכם את התשובה. קודם כל, התשובה היא שהם מלמדים אותנו בבית הספר, כי איינשטיין אמר – ואיינשטיין עצמו, שאלו אותו, הוא כותב – זה לא הגיוני. אז הוא אומר: תשכח מזה שזה לא הגיוני. אני אומר לך שככה צריך לדמיין בשביל להבין את העולם – לא להבין, בשביל לצפות. הוא מודה שזה לא הגיוני.
עכשיו, לא בדיוק – כמובן שיש דרכים לעשות את זה הגיוני – אני רק אומר שזו לא איזו חוויה בסיסית.
—
יח. מקור המושג “מקום” לפי אריסטו
מה כן חוויה בסיסית?
מה כן חוויה בסיסית? אני אומר פה חידוש, אבל אני לא המצאתי את זה – זה כתוב בכל המפרשים. מה כן בסיסי? אז אני אסביר מה בסיסי.
מה שבסיסי זה שאנחנו רואים בעולם דברים זזים, או גדלים, זזים – כל סוגי התנועה והשינוי שאנחנו רואים בעולם.
היחס בין שני גופים: דוגמת הכיסא
עכשיו, יש משהו מעניין – זה אריסטו אומר. אריסטו אומר שככה הבאנו את המילה “מקום”. אנחנו שמים לב שלפעמים יש איזשהו יחס בין שני דברים, שנראה שהתיאור הנכון ליחס הזה הוא לא שהם אותו דבר, אבל שהם באותו מקום. משהו מוזר, כן?
באותו כיסא שאני יושב בו – אז יש איזשהו קשר בין הגוף שלי… תשכחו מההפשטה הזאת “מקום”, אז צריך לנסות לתאר את זה בלי ההפשטה הזאת. עכשיו יצחק יושב על הכיסא; מחר – אני זוכר, יש לי זיכרון – מחר ינקי יושב על אותו כיסא.
כלומר, הגוף שלי עכשיו נוגע בו, יש איזשהו יחס – הוא מחזיק את הגוף שלי, אני מניח אותו עם הגוף שלי וכו’ – ובזמן אחר מישהו אחר יושב על אותו גוף. או אפשר להגיד שהגוף שלי עצמו לפעמים נמצא ביחס למשהו עם הכיסא, ובעוד שעה הוא נמצא ביחס לכיסא במטבח.
השאלה היסודית: מה הופך את זה לאותו מקום?
אז אני מחפש איזשהו משהו. אז יוצא לי שיש איזשהו משהו שאותו דבר לפעמים נמצא באותו מקום של דבר אחר. אז אתה שואל: שנייה, מה קורה פה? איך הגוף יכול להיות בתוך גוף אחר? כלומר, איך זה עובד? מהו הדבר המשותף שבו אני יושב – זה שאני יושב על הכיסא ומחר אתה יושב על הכיסא – מה זה הדבר שגורם לשני הדברים האלה להיות אותו דבר? יש פה משהו מוזר.
אני יושב על הכיסא – אני יודע, זה איזשהו יחס, איזשהו… אני נוגע בכיסא, אני יושב עליו. אתה יושב על אותו כיסא. שנייה – איך אתה יכול לשבת על אותו כיסא כמו שאני יושב? אה, אתה לא – זה בזמן אחר, זה באופן אחר. אוקיי, אז עכשיו: מה כן הופך את זה להיות אותו דבר? מה פה משותף ומה פה מפריד?
זו השאלה היסודית של כל הפיזיקה: מה פה – באיזה מובן אני יושב על אותו כיסא כמו שאתה ישבת? ואני יכול גם להסיר את הכיסא ולדמיין את היחס ביני לבין החדר והרבה דברים שונים, אבל זה תמיד יחס בין שני גופים.
המסקנה: מקום הוא תמיד יחס בין גופים
אנחנו זוכרים: כשאנחנו מדברים על הדבר הזה שאנחנו מתרצים לעצמנו מהתשובה “מקום” – זה אף פעם לא מקום מופשט, אלא יחס בין שני גופים. איינשטיין גם מאמין ככה בסוף. כן, צריך לזכור שאין מקום מוחלט.
אבל בכל מקרה, אני רק מסביר מאיפה קיבלנו בכלל את ההפשטה הזאת של המקום, שאף פעם לא ראינו ולא דמיינו בכלל. התשובה היא: ההפשטה מגיעה מזה שאנחנו לפעמים רואים אותו דבר – שני דברים באותו מקום, לא באותו זמן, אבל שני דברים באותו מקום. ואנחנו שואלים את עצמנו: איך אנחנו מדברים על זה? יש לנו שפה – איך אנחנו מדברים על זה ששני דברים באותו מקום?
יט. מושג המקום: אריסטו מול האטומיסטים
המקום כדבר שלישי
אה, כי יש דבר שלישי שנקרא המקום. אנחנו קוראים לזה לעצמנו, והמקום הוא לא הדבר. מקום זה משהו שלישי. מקום זה לא הכיסא ולא אני. יש פה דבר שלישי, שזה הכיסא שאיכשהו יוצר מקום בשביל בן אדם לשבת עליו, ומחר אתה יושב באותו מקום, כן?
המילה מקום מגיעה בעצם מהמילה “אותו מקום”, לא מהמקום המוחלט, מקום, אלא אותו מקום. אני חושב שגם בעברית ובשפה אפשר להבין שזה נהיה ככה. לכן אנחנו אומרים, ממלא-מקום, שזה ממשל אחר, למשל אחר למילה מקום. יש על זה פרק ברמב”ם, וגם אותו פרק אפשר להבין רק לפי שיטתו של המקום.
בכל מקרה, אנחנו מבינים שמקום זה להיות באותו אופן, באותו יחס, עם משהו שלישי, אבל בלי שזה יתנגש. בלי שזה, אנחנו לא אותו דבר. ובכל מקרה, עדיין יש משהו שאנחנו יכולים להגיד: אני יושב באותו מקום שאתה ישבת אתמול. אז מה זה הדבר? זה הדבר שנקרא מקום.
הצורך בזיכרון כדי לזהות מקום
עכשיו, יש אופנים שונים לפתור, לפענח את העובדה הזאת. זו עובדה שאנחנו יכולים לראות, כן? לפחות אם יש לנו זיכרון, כן? בלי זיכרון אני לא יודע. אבל בלי זיכרון אי-אפשר לראות שום דבר, כן? אז זה גם, למה החושים הם לא כל כך חושים, כן? כן, כי חושים צריכים זיכרון בשביל לעבוד.
תיאור תנועה דרך מושג המקום
בכל מקרה, אני ואתה באותו מקום, או אני דוחף אותך מהמקום, אפשר גם לתאר כל תנועה כזאת. אני עכשיו מזיז את הכיסא, מה הכוונה אני מזיז את הכיסא? צריך איזשהו מושג בשביל לתאר את זה שהכיסא זז, ששום דבר זז. הכיסא הוא כיסא, והדברים, אוקיי, אז עכשיו אני קורא לזה זז ממקום למקום. כלומר, קודם היה לו איזשהו יחס, איזושהי נגיעה, נגיד, עם גוף כזה, ועכשיו הוא נוגע בגוף אחר, או בחלק אחר של הגוף וכו’.
אבל בעיקר המקום נובע מהמאחד הזה, שאנחנו עם שני דברים באותו מקום, אז זה מכריח אותנו לחשוב על משהו שהוא המקום, שהוא לא הדברים עצמם.
שתי גישות לפתרון בעיית המקום
א. גישת אריסטו: המקום כיחס בין דברים
עכשיו, כמובן, זה עדיין לא מכריח אותנו, אין שום סיבה, זה לא מכריח אותנו להגיד שיש מקום שלישי מופשט, שהעולם כולו בנוי מאיזשהו גריד, כמו שניוטון דמיין, שמתוכו כל הדברים מתקיימים, כי מקום מוחלט אף אחד אף פעם לא ראה. יכול להיות שזה נצרך בשביל חישובים של ניוטון, אבל אף אחד לא ראה. מה שאנחנו ראינו זה יחסים משתנים בין דברים.
אז אנחנו יכולים להגיד, אריסטו פחות או יותר מגיע רק מסוג מסוים כזה, שאומר שמקום זה, מה שאנחנו מכנים מקום זה פשוט ה-surface של הדברים, החלק המקיף, כביכול. אני לא מסביר את זה נכון עכשיו, אבל אני מנסה לראות איך אפשר לדבר על מקום, על המילה מקום, שעובדת, שהיא פותרת את הבעיה שבשבילה המצאנו את המילה מקום, בלי לדמיין מקום מוחלט, כלומר ריק.
כי אנחנו פשוט אומרים, מקום זה מילה ליחס, למקום המגע בין שני דברים. כל דבר יש לו מקום. מה קורה כולנו כשיש מקום? פשוט, כל דבר יש לו סרפוס חיצוני, יש לו את השכבה החיצונית כביכול שלו, ששם הוא נוגע בדברים האחרים. הוא הרגש גם בפנימיות, זה יותר מסובך, אבל אנחנו מדברים על זה באופן פשוט. וכשאני אומר שמשהו באותו מקום, אנחנו מתכוונים, פשוט הוא נוגע באותו דבר שאתה נגעת מקודם. זה הכול.
דוגמה: “למעלה” ו”למטה” כיחסים
כמובן שהעולם כולו הוא יציב באופן מסוים, אז אנחנו יכולים לדבר על מקום. כשאנחנו אומרים למעלה, אומר אריסטו, כשאנחנו אומרים למעלה, אנחנו מתכוונים קרוב ליסוד האש, או ווטאבר, קרוב לגלגלים. וזה אנחנו מכירים מקום. זה לא שיש למעלה מוחלט, זה בעצם הפתרון שלו להרבה בעיות, הרמב”ם עצמו יזכיר את זה בהמשך הפרק. אין כזה דבר למעלה, כן. אין ב-universe למעלה. מה שאנחנו קוראים למעלה זה המקום, זה הדברים, הגופים האלה שנמצאים למעלה, ועכשיו יחס איתם נקרא להיות למעלה, יחס עם הארץ נקרא להיות למטה. זה פשוט מילים שאנחנו משתמשים בהן בשביל זה, ולכן מפה נובע כל תורת המקום הטבעי של הדברים וכו’.
צריך לזכור שאנחנו קוראים את הכול הפוך, בגלל שהמילה מקום שלנו היא כבר בנייה והפשטה.
מה האפשרות האחרת? זו השיטה שלו, אני לא הסברתי את זה נכון, אנחנו נגיע לזה. לא מספיק.
ב. גישת ההפשטה: המקום הריק
בכל מקרה, מה האפשרות האחרת בשביל לפתור את אותה בעיה? האפשרות האחרת היא לעשות הפשטה, וזה בעצם מה שאנחנו עושים. מי שאומר מקום ריק, מי שמדבר על ריק עושה משהו כזה, עושה הפשטה.
מהי הפשטה?
מה זה הפשטה? עוד דבר שאנחנו צריכים להסביר. אבל הוא אומר, אני יכול לתאר את היחס הזה, את זה שהדבר הוא באותו מקום של דבר אחר, על-ידי שאני, נגיד, אאחס מספרים לכל דבר, נגיד, זה אמה אחת וזה אמה שנייה, ואחר כך אני אתחיל לחשוב, אני יכול לחשוב על המספר בלי הדבר שמרכיב אותו, כן?
כל המתמטיקה בנויה על הפשטה. למה מתמטיקה היא ההפשטה הראשונית שבעולם? כי מתמטיקה מתייחסת למספרים של הדברים בלי הדברים. היא אמורה לעבוד על כל דבר, ולכן היחס שהיא מתארת הוא לא היחס בין הדבר שיש לו, שהוא אחד, אלא בין האחד עצמו. עכשיו, יש פה שאלה על מה אנחנו מדברים בכלל וכו’, אבל הפעולה של המתמטיקה, כולם מסכימים שהיא עובדת ככה, או שלפחות היא נראית שהיא עובדת ככה, בכל מקרה.
רייפיקציה: הפיכת ההפשטה לדבר
עכשיו, עכשיו, אלה שמדברים על מקום באופן ריק בעצם אומרים שהעולם בראשיתו הוא הפשטה מתמטית. זה שאנחנו יכולים לתאר מרחק במספרים, כמו שאנחנו רואים, שלושת הממדים, שלושת האופנים שבהם דבר יכול להתרחק מדבר אחר, זה מה שהממדים הם. אנחנו ממציאים את זה בתור משהו שקיים. ממד זה פשוט, אני יכול לספור, אני יכול לייחס מספרים לכמה דבר הולך, והדבר יכול להיות רחוק בשלושת אופנים שונים, מצד זה ומצד זה ומצד זה.
ואנחנו עכשיו עושים רייפיקציה, אנחנו מדמיינים שההפשטה הזאת היא דבר, וכמובן היא לא דבר, כי הרי כל הקטע שלה זה להיות הפשטה. אז זה בעצם המקום הריק, זה הריק. זה כלום. מה יש שם בהפשטה הזאת? כלום. כל הדברים נמצאים בתוכו, אבל בעצמו הוא שום דבר.
כ. חזרה לדברי הרמב”ם: למה האטומיסטים צריכים ריק
עכשיו, בואו נחזור למה שהוא אומר. עכשיו אנחנו מבינים מה קורה פה. הוא אומר שהמדברים מאמינים שהריקות נמצאה, ההפשטה המתמטית הזאת, שהיא פשוט טעמים מדהים, היא נמצאת. ומה היא? היא רוחק אחד, פשוט מרחק, או שני רחקים, אני לא נכנס לפירוש הזה, שאין דבר בין כלל אלא ריקים מכל גוף, נדר מהם כל עצם, כלומר, כל עצם פרטי, כל אטום, פשוט ריק, אבל פשוט מרחק בלי שהוא יתאר משהו שהוא רחוק מזה. זה הדבר המוזר בלהניח שיש מקום ריק, או אחד הדברים המוזרים, יש עוד מוזריות.
ההקדמה ההכרחית להם
והוא מסביר למה הוא צריך את זה, וזאת ההקדמה ההכרחית להם להאמין בהקדמה הראשונה. אם התאמנת באטומיזם, אתם זוכרים, אטומיזם אומר ששום גוף לא יכול להצטרף לגוף אחר, שום אטום, שהם הגופים היסודיים, הם יכולים לעמוד זה ליד השני. עכשיו, מה מאחד אותם? שהם נוגעים זה בזה, אפשר להגיד. אבל הם לא יכולים להתחבר אחד לשני. ועכשיו, אין אפשרות שאחד יהפוך לשני. שום אטום לא הופך אף פעם לאטום שני, זה כל הקטע של האטומים, כי אי-אפשר לחתוך אותם.
ההבדל מאריסטו: החומר הגמיש
החומרים, החומר של אריסטו, כל הזמן נכנס לתוך השני כי אפשר לפרק אותו לאין-סוף ואפשר להפוך אותו, כל הקטע שלו הוא שאפשר להפוך אותו לדברים שונים, אין לו יציבות מבחינת החומר שלו. אבל החלקיקים שהם כביכול החומר, כן, אבל לא החומר, העצמים האלה של האטומיזם, הם מאוד קשיחים, נורא קשיחים, אי-אפשר לעשות להם שום דבר. הם יכולים רק לעשות משהו אחד, לזוז במרחב.
השאלה המרכזית: מהו המרחב?
עכשיו אנחנו חושבים שנייה, מה זה המרחב הזה, עליו נשוא העולם? מאיפה המצאנו אותו? הרי אריסטו לא צריך מרחב, כי הוא סך הכול, יש לו גוף דחוס, כל העולם הוא מלא, אבל אין לו שום בעיה שגוף יהפוך לגוף אחר. אז אפשר לתאר את זה בתור חלקים, ואז אפשר להגיד, חלקים של החומר הכללי נכנסים לתוך חלקים אחרים, וככה דברים זזים בעולם. זו התנועה בעולם.
תנועה זה לא שדברים זזים בתוך חלל ריק, לא צריך חלל ריק, הפוך, חלל ריק זה דבר מוזר. כשאני אומר שאני עולה לשמים, פשוט החלק של העולם, שהוא באופן כזה, הופך להיות באופן כזה. זה דבר נורמלי, ככה כל השתנות קורית בעולם. כל הזמן דברים נכנסים זה לזה, זו התשובה. כלומר, הם הופכים אחד לשני, שזה בעצם התנועה.
הכרח הריק לאטומיסט
אבל אם אתה אטומיסט, אז זה לא יכול להיות, זה לא יכול לעבוד. יש רק אטומים, ואטומים תמיד זהים לעצמם, הם לא יכולים להשתנות. אז לכן יש לנו רק שתי אופציות: או שהעולם הוא מלא חלקיקים כאלה, העולם מלא אטומים, כי אין שום דבר אלא אטומים, אמרנו, אז איך תתכן התנועה? וזה לא יצוייר, ייכנס הגשמים קצתם בקצתם. אי-אפשר שגשם אחד ייכנס אחד לשני. לפי אריסטו זה כל הזמן קורה, שגשם נכנס אחד לשני. כמובן, יש לו מושג של חיסות החומר, יש דברים שאפשר להכניס, יש לא, וזה הכול לפי הפוטנציאל, לפי האפשרות של חומר להיות חומר אחר וכו’.
אבל, וכמובן, חומר קשיח, שדבר ממש יהיה בתוך דבר אחר זה בלתי אפשרי, אבל הדברים הם לא כל כך ממש, וזה מה שמאפשר את התנועה. אבל אם אתה אטומיסט אז זה אי-אפשר.
כא. הצורך בריק לפי השיטה האטומיסטית
הבעיה: תנועה בעולם מלא אטומים
הוא צריך אוויר, כביכול – לא אוויר, כי אוויר זה גם אטומים, אז לא יעזור לנו. אוויר לא יעזור. אם האוויר הוא דבר מלא, אז איך הוא יכול להיכנס? אז אי-אפשר להתקבץ. החלקים הם בפירודם ואלה בתנועתם. הרי כל ההנחה שלנו היא שיש דברים שמתקבצים ונפרדים, אז הם צריכים לנוע. אבל בתוך מה הם ינועו? הם כל הזמן ייפגשו באטומים האחרים, ולא יכולים לעשות כלום. אז הנה, בהכרח יצטרכו לקיים הריקות.
עמדת דמוקריטוס: אטומים וריק
אז אנחנו צריכים להמציא, להגיד שיש אמת – שהשיטה האטומיסטית לא אומרת שהעולם הוא כולו אטומים, אלא העולם הוא כולו שני דברים: אטומים וריק. זה בדיוק היה הסגנון של דמוקריטוס, שהמציא את האטומיזם. הוא אומר – זה ציטוט שלו, פרגמנט, שמובא באריסטו ובכל הספרים – שנראה לנו שיש דברים, שזה רק הסכמה, זה רק מנהג, ובאמת יש אטומים וריק.
כי הריק זה מה? לפי השיטה האטומיסטית אתה חייב ריק בשביל שהאטומים יוכלו לזוז, וכמובן שתנועה קיימת בעולם, כי דברים כן זזים בעולם וכן משתנים בעולם. עד שיוכלו החלקים ההם להתקבץ ולהתפרד, ותיתכן תנועת המתנועע בריקות או אשר אין גשם בהובלו עצם מעצמי מהם.
אופי הריק: מפוזר או מרוכז?
אז עכשיו, כמובן שהריק הזה יכול להיות מפוזר. כשאנחנו אומרים, למשל, שיש אוויר, האוויר הוא מלא – אז הם יכולים להגיד: לא, אולי נראה לך שהחדר מלא אוויר, אבל בתוך האוויר יש הרבה מקום ריק, ובתוך המקום הריק הזה נכנסים דברים שונים כשאתה זז וכו’. כמובן, הם לא חושבים שאנחנו בעולם לגמרי ריק, אז הדברים מסתדרים, אבל נשאר לידם מקום ריק כל הזמן.
ופה יש שאלה איך בדיוק לתאר את זה: האם בתוך כל דבר יש ריק, או שיש רק ריק רקע אחד כללי וכו’, אם זה אותו רקע או אם הרקע מתחלק – כל מיני שאלות כאלה. אבל אני רק מסביר למה לפי שיטת האטומיזם צריך ריק אמיתי, שאין בו שום דבר, בשביל שהאטומים יוכלו לזוז ויוכלו לקרות דברים בעולם.
ההבדל מהשיטה האריסטוטלית
ואילו לפי השיטה האחרת – לא צריך. כשאני נכנס לחדר שהוא מלא אוויר, החדר נשאר מלא ואני נשארתי מלא. פשוט, אני כביכול – אני לא יודע אם זה תיאור מספיק מדויק, אבל זה כביכול נכון שהאוויר זז לצדדים וכו’, אבל זה הכול בגלל שהפוטנציאל של המקום הזה, של החומר הזה, שהוא לא מקום מופשט אלא מקום מוחשי, יש לו אפשרות להפוך למקום של בן-אדם, להפוך לבן-אדם עכשיו – או לא בדיוק להפוך לבן-אדם, אבל אני לא צריך מקום ריק בשביל לזוז. והעולם כולו זז כל הזמן בלי שהוא יהיה בתוך ריק – זה עניין אחר.
הקושי שלנו להבין את אריסטו
בכל מקרה, זה גם – אנחנו כל הזמן מדמיינים תנועה בתוך ריק, שזו בדיוק השיטה שיש לה כלה, ויש לה אטומיזם, ואריסטו לא חושב אותו. צריך, אני אומר, אפילו בשביל לשמוע איך הוא מתאר את זה, צריך להבין, להתחיל מהצד השני. וככה אנחנו אולי יכולים לתאר לעצמנו למה הוא חושב שזה חידוש, למה הוא צריך להסביר למה צריך ריק: רק בגלל האטומיזם צריך ריק; אם לא היה אטומיזם, לא היה צריך ריק.
—
אז עד כאן ההקדמה השנייה.
נראה לי מספיק.