סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: מצוות לא תעשה קכ”ג-רמ”ד (הקדמת הרמב”ם)
הנושא המרכזי
שיעור זה עובר באופן שיטתי על מניין מצוות לא תעשה של הרמב”ם ממספר קכ”ג עד רמ”ד, הכולל איסורים הקשורים לקרבן פסח, קרבנות ואכילתם, תרומה, הגבלות כהנים, מאכלות אסורות, נזיר, דיני חקלאות, שמיטה ויובל, צדקה, ריבית ודיני ממונות שבין אדם לחברו.
קרבן פסח וקרבנות (קכ”ג-קנ”ה)
השיעור מתחיל באיסורי קרבן פסח: לא להוציא בשר מהחבורה, לא לאכול אותו נא או מבושל, והגבלות על מי רשאי לאכול ממנו – גר תושב, יהודי ערל, או מומר. ספר החינוך מסביר שדינים אלו משקפים אכילה כ”בן מלך”. הלאוין הבאים עוסקים בטומאה וקרבנות: אדם טמא אסור לאכול קדשים; אסור לאכול קדשים טמאים, נותר או פיגול. הגבלות תרומה אוסרות אכילה על ידי זר, תושב, שכיר, כהן ערל, כהן טמא וחללה. האיסור על ערל לאכול תרומה נלמד בגזירה שווה מפסח. איסורים נוספים כוללים: מנחת כהן חייבת להישרף כולה; חטאות מסוימות אסורות באכילה; קדשים בעלי מום (שנגרם בכוונה) אסורים משום “תועבה”; וקדשים שונים אסורים באכילה מחוץ למקומם המיועד. למעשר שני יש לאוין נפרדים לדגן, יין ושמן מחוץ לירושלים, בנוסף לאיסורים לאכול אותו בטומאה, באנינות, או להשתמש בכסף לדברים שאינם מאכל. אסור לאכול טבל, להפריש תרומה לפני ביכורים, או לאחר נדרים.
כהנים: נישואין, טומאה ועבודת המקדש (קנ”ח-ק”ע)
כהן אסור לשאת זונה, חללה או גרושה; כהן גדול בנוסף אינו יכול לשאת אלמנה, עם לאו נפרד על ביאה באלמנה אפילו ללא נישואין (שיוצרת חללה). כהנים אסורים להיכנס למקדש פרועי ראש או קרועי בגדים, ולא לצאת מהעזרה בזמן העבודה. כהן הדיוט אסור להיטמא אלא לשבעה קרובים, בעוד כהן גדול אסור להיטמא אפילו להוריו ואינו יכול להיכנס תחת אותה קורת גג עם מת. שבט לוי אסור לקחת נחלה בארץ ישראל או שלל מלחמה. עשיית קרחה למת אסורה, המשקפת את עקרון הרמב”ן של “דרך המצווה” – הימנעות מאבל מופרז.
מאכלות אסורות (קע”ב-קצ”ה)
השיעור מונה מאכלות אסורות: בהמה טמאה, דגים, עופות, שרצים מעופפים, שרצי הארץ, רמשים קטנים יותר, תולעי פירות (לאחר שיצאו), יצורי מים, נבילה, טריפה, אבר מן החי, גיד הנשה, דם וחלב. לגבי בשר בחלב, הרמב”ם מונה שני לאוין (בישול ואכילה), כאשר “אכילה” כוללת הנאה. אסור לאכול שור הנסקל אפילו אם נשחט כראוי לאחר “נגמר דינו”. חדש יש לו שלושה איסורים נפרדים (לחם, קלי וכרמל) לפני העומר. ערלה אוסרת פירות משלוש השנים הראשונות של העץ – המונח פירושו “חסום/סגור”. כלאי הכרם יוצרים תוצרת אסורה. יין נסך אסור מדאורייתא. הרמב”ם לומד איסור תורה על אכילה גרגרנית מבן סורר ומורה – אפילו אכילה מופרזת במסעדה עוברת על דין תורה.
יום כיפור, חמץ ונזיר (קצ”ו-רי”ג)
אכילה ביום כיפור עוברת על “כל הנפש אשר לא תעונה” – ראוי לציין שהרמב”ם מונה רק אכילה, מה שמרמז שרק אכילה היא דאורייתא. חמץ בפסח כולל איסורים מרובים: אכילת חמץ, אכילת תערובות, אכילה אחרי חצות בערב פסח, בל יראה ובל ימצא. לנזיר יש הגבלות על יין, תערובות יין, ענבים לחים, צימוקים, חרצנים, זג, להיטמא אפילו לקרובים, ולגלח ראשו.
דיני חקלאות: מתנות עניים, כלאים ושמיטה (ר”ט-רכ”ט)
איסורי מתנות עניים כוללים: לא לקצור את כל השדה (פאה), לא ללקט שיבולים שנפלו (לקט), לא לקחת אשכולות ענבים קטנים (עוללות), לא לאסוף ענבים שנפלו (פרט), ולהשאיר עומרים שנשכחו (שכחה) – שחל גם על עצי פרי. כלאים כולל זרעים מעורבים בשדות, נטיעת תבואה בכרמים והרבעת בעלי חיים. בניגוד להרבעת בעלי חיים שמייצרת צאצאים, ערבוב זרעים לא יוצר הכלאות – האיסור הוא המעשה עצמו, המשקף שמירה על מינים נפרדים. עבודה עם שני מיני בעלי חיים שונים יחד וחסימת בעל חיים בזמן עבודה גם אסורים. דיני שמיטה אוסרים עבודת הקרקע, עבודת האילנות וקצירת ספיחים או פירות עצים “כדרך הקוצרים” (באופן מסחרי רגיל); אותו דבר חל על יובל. קרקע בארץ ישראל אינה יכולה להימכר לצמיתות. גבולות ערי הלויים אינם ניתנים לשינוי, וחובה לתמוך בלויים.
דיני ממונות: שמיטת כספים, צדקה, ריבית ופועלים (ר”ל-רמ”ד)
אסור לגבות הלוואות לאחר ששמיטה משמטת אותן, ולא להימנע מלהלוות לפני שמיטה מחשש לביטול. מניעת צדקה עוברת על לאו; עבד עברי אסור לשלחו ריקם; אסור ללחוץ על לווה עני שאינו יכול לשלם. שלושה איסורי ריבית נפרדים חלים על המלווה, הלווה (“לא תשיך” מזהיר את הלווה לא “לנשוך” את המלווה), ומתווכים (ערבים, עדים, סופרים). אסור לעכב שכר פועל בלילה. דיני משכון אוסרים לקחת משכון בכוח, מחייבים להחזירו כשצריך, אוסרים במיוחד לקחת בגד אלמנה, ואוסרים לקחת כלי הכנת מזון. לבסוף, “לא תגנוב” בעשרת הדיברות מתייחס לחטיפת אדם (גונב נפש), לא לגניבת ממון – המהות היא הסרת הבחירה והחירות של האדם. המגיד שיעור מציין ששטיפת מוח יכולה גם להוות גונב נפש מכיוון שהעבירה המרכזית היא הסרת הרצון העצמאי. לאו נפרד אוסר גניבת כסף/רכוש.
תמלול מלא 📝
שיעור על מצוות לא תעשה קכ”ג-רמ”ה
הקדמה
אנחנו מחזיקים בסוף הקדמת הרמב”ם. הרמב”ם מונה במהירות את כל תרי”ג המצוות, ואחר כך בספר הוא מאריך על כל מצווה עם הלכותיה.
מצווה קכ”ג: לא להוציא בשר מן החבורה
אחרי כמה מצוות אחרונות על פסח, זו הלא תעשה האחרונה של פסח: “שלא להוציא בשר הפסח מן החבורה.” בפסח אוכלים בחבורה, ואדם מהחבורה לא יכול להוציא את בשר הפסח מחוץ לחבורה, כמו שכתוב “לא תוציא מן הבית.”
ספר החינוך – הרבה מטעמיו מבוססים על הרמב”ם במורה ובמקומות אחרים – הוא אומר שכל המצוות האלה של פסח הן כדי שאדם יאכל כמו שבן מלך אוכל. בן מלך לא שובר עצמות, בן מלך לא מוציא מהבית. כל זה להראות – פיקח לוקח הביתה כי אולי לא יישאר מספיק, לוקח הביתה מהמסיבה.
מה לגבי לא לתת למי שאינו מהחבורה? זה עניין של קנאה. אפשר להסביר את זה, אבל לפחות חלק מהם [מהמצוות הולכות לפי הטעם הזה].
מצווה קכ”ד: שיירי המנחה לא יהיו חמץ
“שלא לעשות שיירי המנחה חמץ.” כשמביאים מנחה, לוקחים קומץ, שמים אותו על המזבח, והשאר הכהנים אוכלים. שיירי המנחה לא יהיו חמץ, כמו שכתוב “לא תאפה חמץ חלקם.”
—
מעניין – הוא נכנס למשהו באמצע מצוות הפסח, הוא שם שיירי מנחה חמץ. זה דומה כי זה איסור חמץ, זה עניין של חמץ, אבל אנחנו לא מדברים כאן על פסח. נכון, פסח נמצא כאן כאחד מהקרבנות – אלה כולם איסורים הקשורים לקרבן פסח. אבל הבא גם חוזר לקרבן פסח. טוב, אני לא יודע, צריך לחשוב על הסדר המדויק שלו.
מצווה קכ”ה: לא לאכול את הפסח נא או מבושל
“שלא לאכול בשר הפסח נא” – חצי מבושל – “או מבושל” – או מבושל במים או בכל דבר לח, כמו שהפסוק אומר. אסור לאבד את היובש של הפסח. הוא חייב להיות ממש צלוי ביובש, כמו שכתוב “אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים.”
מצווה קכ”ו: גר תושב לא יאכל את הפסח
“שלא לאכול בשר הפסח לגר תושב.” גר תושב הוא גוי שקיבל את שבע מצוות בני נח וגר בין יהודים. יש הלכות מסוימות – אסור להעבידו בשבת, “למען ינוח… וגרך אשר בשעריך.” אבל קרבן פסח אסור לתת לגר תושב כזה, רק ליהודי ממש, כמו שכתוב “תושב ושכיר לא יאכל בו.”
מצווה קכ”ז: ערל לא יאכל את הפסח
“שלא יאכל ערל.” יהודי שלא עשה מילה לא יאכל את קרבן הפסח, כמו שכתוב “וכל ערל לא יאכל בו.”
מצווה קכ”ח: משומד לא יאכל את הפסח
לא לתת לאכול מקרבן הפסח “לישראל שהשתמד” – יהודי שנעשה משומד. מה זה אומר? זה אומר יהודי שמתנהג כמו גוי, יהודי שעובד עבודה זרה, או מה?
הרמב”ם מביא, כמו שכתוב “כל בן נכר לא יאכל בו.” מה זה “כל בן נכר”? כלומר, ישראל שנלווה לבני נכר – הוא מתנהג, הוא מתחבר עם בני נכר, הוא מלווה את בני נכר, ועובד עבודה זרה כמותם, לא יאכל בו. “נלווה” פירושו שהוא התחבר אליהם, הוא מתחבר איתם. “לוויה” פירושה שהולכים ביחד, נכון?
המילה “משומד” היא לא דבר הלכתי – שמקבלים תעודה מהכומר. זה לא משנה, עדיין חייב בכל המצוות. אבל כשיהודי מתחבר עם גויים ועובד עבודה זרה כמו גויים, אז הוא נכנס לדין הזה.
בטקסט המודפס כתוב “שנהפך לגוי לעבוד כוכבים,” אבל אני חושב שהמילה “שמד” במקור לא אומרת כמו “השמדה” – “השמדה” פירושה נהרס, נהרג. אבל חכמים קראו למי שעובד עבודה זרה גם בשם “משומד” – הוא השמיד את עצמו. כמו “ונכרתה הנפש ההיא” – דבר כזה.
לכן הגויים לא אהבו את המילה, כי הם אמרו שלהיעשות גוי זה לא “שמד.” זה מתאים לעובדה שפעם, כשילד היה משתמד, היו יושבים עליו שבעה, כי הם ראו אותו כאילו נהרג. הלשון “שמד” פירושה להיהרג.
מצווה קכ”ט: אדם טמא לא יאכל קודשים
“שלא יאכל אדם שנטמא קודשים” – אדם שנטמא לא יאכל קודשים, כמו שכתוב “ואני אפשר שאוכל מבשר זבח השלמים אשר לה’ וטומאתי עלי,” ואחר כך כתוב “ונכרתה.” בכל מקום שיש כרת יש לא תעשה.
מצווה ק”ל: אדם טהור לא יאכל קודשים טמאים
אדם טהור, כהן טהור, לא יאכל קודשים שנטמאו – קודשים שנגעו בטמא מת וכדומה – כמו שכתוב “והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.”
מצווה קל”א: נותר
“שלא לאכול נותר” – אסור לאכול קודשים שנשארו יותר מהזמן של אותם קודשים. לכל קודשים יש את תקופת הזמן שלהם עד מתי צריך לאכול אותם, והשאר הוא נותר שצריך לשרוף, ואסור לאכול אותו. זה לא תעשה, כמו שכתוב “ואוכל מבשרו ביום השלישי ונכרתה הנפש ההיא.” שוב אנחנו רואים לשון כרת, כלומר זה לא תעשה.
מצווה קל”ב: פיגול
“שלא יאכל פיגול.” פיגול הוא קרבן שכשהכהן הקריב אותו הוא חשב פסול מחשבות – שהוא הולך לעשות איתו לא לפי ההלכה, הוא הולך לאכול אותו אחר כך, או שהוא הולך לזרוק את הדם שלא לשמו, וכו’. יש הלכות שונות של פיגול. את הבשר אסור לאכול, כמו שכתוב “והמקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא.” חז”ל לומדים ש”עוונה תשא” פירושו כמו כרת, וכרת תמיד זה לא תעשה.
מצווה קל”ג: זר לא יאכל תרומה
“שלא יאכל זר תרומה.” תרומה הולכת לכהן, וזר לא יאכל אותה, ואם עובר יש לא תעשה, כמו שכתוב “וכל זר לא יאכל קודש.”
מצווה קל”ד: תושב או פועל של כהן
אפילו כהן עצמו יכול לאכול תרומה, גם אשתו וילדיו של כהן, אבל תושב – כהן שיש לו עבד שיושב אצלו, או פועל אצלו – הוא לא יכול לאכול מהתרומה, וזה לא תעשה, כמו שכתוב “ותושב כהן ושכיר לא יאכל קודש.”
האם הלא תעשה היא על הכהן שלא יתן לו, או שזה לא תעשה על התושב עצמו? התושב שאינו מחויב במצוות… טוב, אסור… אין דבר כזה שהוא לא יכול לעשות, הוא לא מחויב במצוות. גוי אסור… עבד יכול להיות שהלא תעשה היא על הכהן שלא יאכיל אותו. אני חושב שגוי גם אסור.
אולי אין נפקא מינה, אבל נכון שהחדשות שלנו הן… אבל למשל, זר לא יכנס לבית המקדש, וגוי לא יכנס, והגוי לא עושה את זה, הוא לא היה נכנס – כי הוא חושב שהגוי מותר? אסור לו, לא נותנים לו. אבל זה אומר למאי נפקא מינה שהוא שואל מצד הדין האם מותר לו? הוא לא אכפת לו מההלכות שלך, אבל אסור לו. גם אם הוא לא יודע על זה, לא אומר שהוא…
מצווה קל”ה: ערל לא יאכל תרומה
“שלא יאכל ערל תרומה.” כהן שהוא ערל, שאינו נימול, לא יאכל תרומה, “ואין זה לשאר הקודשים.”
הוא אומר שזה לא כתוב במפורש בפסוק, אבל זו הלכה – חכמים למדו את זה מדבר, לומדים כתוב עם פסח דרך גזירה שווה. “ואינו בפירוש מן התורה.”
מה מעניין – “לומדים א’ כתוב”? אתה מתכוון לומר שהפסוק למד את זה או שהגמרא למדה את זה? הכתוב מלמד אותנו את זה על ידי עשיית גזירה שווה.
הוא מסביר שמה שאמרו – איסור ערל בקודשים הוא מן התורה, ואינו מדברי סופרים – כי היינו יכולים לחשוב שיסוד שלומדים מגזירה שווה יש לו דין כמו דרבנן. כי יש הרבה פעמים דברים שלומדים מי”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והדין של זה נקרא רק דין דרבנן.
אבל האם יש כשזה נקרא דאורייתא? תמיד. דברים שנלמדים בגזירה שווה הם דרבנן. רק מה – יש דברים שהם הלכה למשה מסיני. דאורייתא לא תלוי בשאלה האם זה כתוב בפסוק; דאורייתא תלוי בשאלה האם משה רבינו למד את זה מהריבונו של עולם. אז לפעמים יש משהו שאף על פי שזה גזירה שווה זה מן התורה – זה הכל. יש גזירה שווה שהיא דאורייתא, יש גזירה שווה שהיא דרבנן. הגזירה שווה לא עושה את זה דאורייתא, זה נכון. רק גזירה שווה שמלבד הגזירה שווה עדיין יש איזו קבלה איש מפי איש לחכמים, או שזה משה רבינו מקבל תורה מסיני, כמו שלמדנו בהקדמה.
מצווה קל”ו: כהן טמא לא יאכל תרומה
“שלא יאכל כהן טמא תרומה,” כמו שכתוב “איש מזרעך אשר יהיה טמא בקודשיו לא יאכל.”
מצווה קל”ז: חללה לא תאכל תרומה
“שלא תאכל חללה.” כהנת שהיא חללה – כי היא נולדה מאיסור, למשל כהן שנשא גרושה, שהילד הוא חלל או הבת היא חללה – לא תאכל קודש.
לפי פרישות ופרישות ופשטות… לא, כי אולי הנקודה היא – הנקודה היא לכאורה פשוט. חלל לא צריך להיות כהן, אז השאלה לא מתחילה.
בכלל הם נעשו לא כהנים. אבל חללה היא חובת כהן, לא? היא רק נעשתה חללה לעניין שאסור לאכול. כי כתוב “חלל כהן כזר לא יאכל בקודשי הקודשים ולא יאכל.” אז חכמים לומדים את הפסוק אליבא דהלכתא.
חללה יכולה גם להיות שהיא נעשתה נבעלת לזר – בת של כהן או אשה. אז כתוב שם ממש השבוע במשפטים, שאשה נעשית מחוללת אם היא…
מצווה קל”ח: מנחת כהן
“שלא תאכל מנחת כהן.” מנחת כהן נשרפת כולה על המזבח. זה לא כמו מנחה רגילה שלוקחים קומץ והשאר… לומדים שאסור לאכול אותה מהמילים “וכל מנחת כהן כליל תהיה” – “כליל תהיה” פירושו שתישרף כולה – “לא תאכל.”
מצווה קל”ט: חטאות הנעשות בפנים
“שלא לאכול בשר חטאות הנעשות בפנים.” חטאות שזורקים את הדם בפנים – לא על המזבח החיצון, אלא בקודשי קודשים, בתוך ההיכל – אסור לאכול את הבשר מהם, בניגוד לחטאות רגילות שהכהנים אוכלים את הבשר. כמו שכתוב “וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל.”
מצווה ק”מ: פסולי המוקדשין עם מום בכוונה
“שלא לאכול פסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה.” מוקדשין שהיה – קרבן שהוקדש, ועשו בו מום – אסור לאכול את הבשר ממנו, כמו שכתוב “לא תאכל כל תועבה.”
לומדים שדווקא בכוונה. כי קודשים שנפל בהם מום יוצא לחולין, מותר לאכול אותו. אתה הולך לעשות מום כדי שיצא לחולין – זו תועבה, ולכן אתה לא אוכל. אתה לא יכול שתהיה דרך החוצה; קודשים נשאר קודשים. “ולומדים מפי השמועה שבפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום…”
מצווה קמ”א: מעשר שני מחוץ לירושלים
עוד איסור: “שלא לאכול מעשר שני של דגן.” מעשר שני – השנה השנייה כשעושים מעשר, אוכלים אותו בירושלים. אסור לאכול אותו חוץ לירושלים, כמו שכתוב “לא תוכל לאכול בשעריך” – כלומר עיר אחרת – “מעשר דגנך.”
קודם בשנה השנייה. כן, והשנה השלישית היא מעשר עני.
איסורים הקשורים לאכילת קודשים ומעשר שני
קודשים שהוקדשו כקרבן, ואז מישהו עשה בהם מום בכוונה – אסור לאכול את הבשר מהם. זה נלמד מ”לא תאכל כל תועבה.”
למה דווקא בכוונה? מה אם זה לא היה בכוונה?
יש קודשים שיש בהם מום שיוצא לחולין ומותר לאכול אותו. אבל אם אתה הולך ועושה בו מום כדי לפדות אותו לחולין, זו תועבה, ולכן אתה לא יכול לאכול אותו. אין דרך החוצה – הקודשים נשארים קודשים. למדנו דרך המסורה שפסולי המוקדשין שהוטל בהם מום בכוונה אסורים.
הגבלות מעשר שני (מצוות קמ”א-קמ”ג)
מצווה קמ”א: אסור לאכול מעשר שני של דגן. מעשר שני – השנה השנייה כשמפרישים מעשר – אוכלים אותו בירושלים, ואסור לאכול אותו מחוץ לירושלים. זה נלמד מ”לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך.” “בשעריך” פירושו בערים אחרות.
זה דווקא בשנה השנייה. השנה השלישית היא מעשר עני. זה נקרא מעשר שני כי הוא השני אחרי המעשר הראשון שהולך ללוי.
מצווה קמ”ב: אסור לאכול מעשר שני של תירוש (יין) מחוץ לירושלים.
מצווה קמ”ג: אסור לאכול מעשר שני של יצהר (שמן) מחוץ לירושלים, כמו שכתוב “ותירושך ויצהרך.”
למה יש שלושה לאווין נוספים? אני לא מבין.
אולי הרמב”ם מסביר את זה בספר המצוות.
בכור וקודשי קודשים (מצוות קמ”ד-קמ”ט)
מצווה קמ”ד: אסור לאכול בכור תמים – כזה שאפשר להביא כקרבן – מחוץ לירושלים, כמו שכתוב “לא תוכל לאכול בשעריך… ובכורות בקרך וצאנך.”
בעצם, יש להם רשימה כל כך ארוכה. מ-504, פחות או יותר איפה שזה התחיל, יש רשימות של דברים שאסור לאכול – עניינים של קרבנות עם “לא תאכל, לא תאכל, לא תאכל.” הנושא העיקרי הוא “לא תאכל” – אכילה, לא אכילה.
מצווה קמ”ה: הכהנים לא יאכלו חטאת ואשם מחוץ לעזרה, כמו שכתוב “לא תוכל לאכול בשעריך… בקרך וצאנך.” דרך המסורה למדנו שהפסוק הזה בא לאסור את בשר החטאת והאשם מחוץ לעזרה. זה חל על אכילה מחוץ למקום האכילה המיועד.
הפסוק לא אומר בבירור שהוא מדבר על חטאת ואשם, אבל חכמים למדו מהפסוק הזה שהוא מלמד שהכל צריך להיאכל רק במקום האכילה הנכון שלו. למשל, חטאת ואשם – מקום האכילה שלהם הוא בעזרה; מחוץ לעזרה זה הלאו.
[דובר שני:] נכון, הפסוק מדבר על מעשר שני, אבל למעשה, איכשהו חכמים הבינו ש”בשעריך” פירושו כל דבר שלא שייך שם. אז מה שאסור לאכול בעזרה כבר נאמר במצוות עשה איפשהו. לכן יש לאו שאסור לאכול אותו בחוץ.
[דובר ראשון:] בסדר. לפסח היה איסור נוסף נגד אכילה מחוץ לירושלים.
מצווה קמ”ו: אסור לאכול את בשר העולה – שעולה כולה כ”כליל לה'” – כמו שכתוב “לא תוכל לאכול נדריך אשר תדור.” מ”נדריך אשר תדור” – הנדרים שאתה נודר – אנחנו לומדים שזה מתייחס לעולה. זה המקור למעילה – שאדם לא יכול ליהנות מקודשים. אם נהנה, הוא מעל ועבר על איסור מעילה.
מצווה קמ”ז: אסור לאכול את בשר קודשים קלים לפני זריקת דמים. מותר לאכול את הבשר רק אחרי שעבודת זריקת הדמים נעשית. אם אוכלים את הבשר לפני זריקת דמים, עוברים על לאו, כמו שכתוב “לא תוכל” – ובאותם פסוקים שמהם למדנו את חמש או שש המצוות האחרונות, ממשיך “וזבחיך.” כלומר, “לא תוכל לאכול את זבחיך” עד שמצוות זריקת הדמים נעשית.
מצווה קמ”ח: זר לא יאכל קודשי קודשים כמו עולה וחטאת. מה זה זר? יהודי שאינו כהן. רק כהן יכול לאכול אותם.
מצווה קמ”ט: כהן לא יאכל ביכורים לפני הנחתם בעזרה ועשיית העבודה שנעשית עם ביכורים – הווידוי וכו’. מאותו פסוק של “לא תוכל לאכול בשעריך,” אחרי שמונה את כל הדברים, כתוב “ותרומת ידך” – אלה הביכורים.
מעניין שהרמב”ם הכניס את עניין הזר באמצע כל הדברים שנלמדים מפסוק אחד. זה מאוד מעניין. הוא מביא כמה מצוות שנלמדות מפסוק אחד, והוא זורק מצווה. קודם הוא גם עשה את אותו דבר – הוא הכניס “תערובת מנחה” באמצע כמה מצוות על קרבן פסח. מעניין. הסדר של הרמב”ם כנראה הולך הלכתית לפי ההיגיון והלכתית לפי הפסוק. אז הוא עושה רשימה של אנשים שלא יאכלו שלא באופן הנכון, והוא נזכר באמצע שיש פסוק. זה לא כל כך קשה להבין.
הגבלות נוספות של מעשר שני (מצוות ק”נ-קנ”ב)
מצווה ק”נ: אסור לאכול מעשר שני בטומאה. מעשר שני שיהודי רשאי לאכול רק בירושלים – אסור לאכלו בטומאה. אפילו אם נמצאים בירושלים, אסור לאכלו בטומאה. ואם נטמא, מה עושים? צריך לפדותו – “אם יפדה” – על פירות אחרים. אז אפשר לאכול את… אפשר לפדותו גם כשאינו טמא, אבל אם הוא טמא, הדרך היחידה לאכלו היא אם פדה אותו. זה נלמד מ”לא בערתי ממנו בטמא”. “בערתי” פירושו גם אכלתי. אי אפשר להיפטר – סליחה – אפילו בירושלים, אפילו כשטומאה אינה רשות הטומאה.
מצווה קנ”א: מאותו פסוק בפרשת ביכורים – אסור לאכול מעשר שני באנינות. מה פירוש “לא אכלתי באוני ממנו”? לא אכלתי מהמעשר שני כשהייתי אונן – כלומר ביום הראשון כשאחד משבעת הקרובים נפטר, לפני הקבורה.
מצווה קנ”ב: אסור להוציא כסף מעשר שני על דברים שאינם מאכל ומשקה. מה כתוב שם? לוקחים את הכסף – “וצרת הכסף בידך” – ותפדה אותו על בשר, על יין וכו’, על דברים שאפשר לאכול. יש איסור לפדותו על דברים שאינם אכילה ושתייה. זה נלמד מ”ולא נתתי ממנו למת”. למדים מזה שאין הכוונה “לא נתתי אותו למת”, אלא “לא נתתי אותו לשום דבר שאינו צורך הגוף החי”.
מעניין – כשאדם משתמש בכספו בדרך טובה, זה נקרא נתינה לחי, וכשהוא משתמש בכספו למטרה לא נכונה, כאילו הרג את כספו, נותן את כספו למת. כל שאינו צורך הגוף החי – דבר חי הוא רק מה שעושה חיות ליהודי. כל שאינו צורך הגוף החי – “נתתי ממנו למת” נקרא עליו.
טבל וסדר ההפרשות (מצוות קנ”ג-קנ”ד)
מצווה קנ”ג: אסור לאכול טבל – כלומר פירות שלא הופרש מהם מעשר. טבל הוא דבר שגדל מן הקרקע שחייב בתרומות ומעשרות. הרמב”ם במהדורת ארץ ישראל שלי עזר לי – כאן הרבה פעמים הוא אומר דברים ועדיין לא מסביר. מה שאני סובר בכל אלה, אני מסביר מה לוקחים ממנו. מהו טבל? טבל הוא דבר שגדל מן הקרקע שחייב בתרומות ומעשרות, ועדיין לא הורמה ממנו תרומת ה’, כמו שכתוב “ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'”. כלומר, דברים שבסופו של דבר יפרישו לה’ – דברים שבדרך כלל יהודים כשרים מעשרים מהם – אם משתמשים בהם בלי להפריש מעשר, עוברים על לאו. “לא יאכלום חול ויאכלום בטבלם”.
מצווה קנ”ד: אסור להפריש תרומה לפני ביכורים. ביכורים מעלים – הפירות הראשונים מעלים לירושלים. לא צריך לקחת תרומה לפני לקיחת הביכורים. בקיצור, כן, זה המשמעות בפרשת השבוע – “שלא יאכלו את המאכלות עד אשר יקדימו את התרומה”.
איחור נדרים ועלייה ריקם (מצוות קנ”ה-קנ”ו)
מצווה קנ”ה: עוד דבר שאסור לשנות את זמנו – אם אדם נדב נדרים ונדבות, אסור לאחרם. כבר למדנו שיש מצוות עשה להביאם ברגל הראשון, אבל יש גם מצוות לא תעשה לא לאחר. יש הלכות מתי הולכים… מתי הולכים… דנו שאמת, צריך להביא בחג.
מצווה קנ”ו: יש עוד לאו – יש לאו לעלות לחג בבית המקדש ביום טוב בלי קרבן. כמו שכתוב, יש לאו לא לבוא בלי קרבן. שמעון, אתה יכול לספר לנו את עבירת הלאו? מה כתוב? “לא יראו פני ריקם” – לא צריך לעלות לראות פני ה’ ריקם, בידיים ריקות.
כן, מעניין, כי חג פירושו הבאת קרבן. אז, בסדר. “לעלייה לרגל” – עלייה לבית המקדש. חג יכול להיות יותר מפשט אחד. חג יכול גם להיות ריקוד, כמו “חגוסם”, “חג לה'”. אבל ריקוד בלי קרבן – זה לא הכוונה. הכוונה לחגוג את היום טוב. היום טוב הוא העלייה לרגל. לא צריך לבוא בלי שום… לא צריך לעלות לבית המקדש בידיים ריקות.
איסורי נישואי כהן (מצוות קנ”ח-קס”א)
מצווה קנ”ז: אסור להקריב דברים שהם עצמם פסולים.
מצווה קנ”ח: כהן אסור לשאת זונה, כמו שכתוב “אשה זונה וחללה לא יקחו”. כתוב “וחללה”, אבל זו המצווה הבאה.
מצווה קנ”ט: כהן אסור לקחת חללה, כמו שכתוב “וחללה לא יקחו”. כמו שזוכרים את הפסוק, כתוב “אשה זונה וחללה לא יקחו”.
מצווה ק”ס: חוץ מזה, כהן אסור לקחת גרושה, כמו שכתוב “ואשה גרושה מאישה לא יקחו”.
מצווה קס”א: כהן גדול אסור לשאת אלמנה, כמו שכתוב “אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח”.
כהן גדול ואלמנה (מצווה קס”ב)
סיימנו את עניני מי שכהן אסור לשאת. עכשיו לגבי כהן גדול שלא יהיה בועל אלמנה – קודם למדנו ש”לקחת” פירושו קידושין. עכשיו אומרים שאפילו אם הוא לא לוקח אותה לשם אישות ולא נושא אותה, אלא רק בועל אותה, יש גם לאו. כיון שכתוב “ולא יחלל זרעו בעמיו”, היא נעשית חללה.
מה פירוש שהיא נעשית חללה? למדנו שפירושו שהיא נעשית חללה על ידי מעשה זה. “שלא לחלל כשרה” – אשה שהיא כשרה, אתה מחלל אותה על ידי שבועל אותה.
כהנים הנכנסים לבית המקדש (מצוות קס”ג-קס”ו)
מצווה קס”ג: כהן לא צריך להיכנס בפרוע ראש – כלומר עם שיער לא גזוז, מגודל. גם לא עם בגדים קרועים, כמו שכתוב “ובגדיו לא יפרום”. כל הפסוקים האלה נאמרים שם אצל בני אהרן כשמתו.
מצווה קס”ד: לא צריך לצאת מהעזרה בזמן עבודה. מה אומר הפסוק? “ומפתח אהל מועד לא תצאו”. באותו זמן היו שבעת ימי המילואים, אז לא היו רשאים לצאת כל היום. אבל ההלכה היא שבזמן עבודה לא צריך לצאת.
כולם היו חושבים שלצאת באמצע עבודה – הוא באמצע עבודה והוא יוצא לטייל – זה אכן הלאו.
מצווה קס”ה: כהן הדיוט לא צריך להיטמא למתים רגילים – חוץ משבעת הקרובים. כמו שכתוב “לנפש לא יטמא בעמיו”.
מצווה קס”ו: כהן גדול אסור להיטמא אפילו לקרוביו, כמו שכתוב “לאביו ולאמו לא יטמא”.
מצווה קס”ח: כהן גדול לא צריך להיכנס תחת קורת גג אחת עם מת. הייתי חושב שפשוט לא צריך לעשות דבר כזה, אבל ההלכה נלמדה מפי השמועה מהפסוק “על כל נפשות מת לא יבא”. זה אומר שחוץ מ”לא יטמא” שכבר נאמר, מה פירוש “לא יבא”? למדו שכהן גדול לא צריך להיכנס לאוהל המת.
זה אומר שהוא כבר נטמא. איך יש שני לאוין על אותו דבר? אחד הוא להיטמא – כלומר בתוך ארבע אמות – והשני הוא שלא יכנס עם המת לאוהל אחד. אבל הוא נטמא בטומאת מת בכל מקרה על ידי האוהל, נכון? אולי מדברים אפילו באופן שהוא לא נטמא על ידי טומאת אוהל. נצטרך ללמוד את זה בהלכות מקדש וקדשיו.
אני רואה עוד כמה דברים לגבי כהן גדול – מפי השמועה הוא חייב על בעל יראה, איסור אחד הוא לא לבוא לעזרה, וחייב על בעל יטמא – שני לאוין.
נחלת שבט לוי (מצוות קס”ז-קס”ח)
מצווה קס”ט: איסור ששבט לוי לא יירש בארץ ישראל, כמו שכתוב “לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה”.
הייתי חושב שפירושו שאין להם חלק. הרמב”ם אומר שאסור לו לקחת. כאילו אם הוא הולך לקחת, הוא עובר על עשה.
הוא לא צריך ללכת לחטוף לעצמו. אפילו אם לא הציעו לו, אם הוא הולך לחטוף זה איסור.
רואים שזה לא רק המנהג של שבט לוי לא לקחת – רואים שאסור להם.
הרמב”ם אומר ששבט לוי הוא לעולם זה שלא חוטף. איך יודעים מי משבט לוי? זה שלא חוטף. זה שיושב ולומד ולא חוטף – הוא משבט לוי.
מצווה ק”ע: לא רק חלק בארץ, אלא גם לגבי השלל בזמן כיבוש הארץ הוא לא מקבל, כמו שכתוב “לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה”, והגמרא אומרת שזה מלמד שהכוונה לא רק נחלה רגילה של הארץ, אלא אפילו במלחמה הוא לא לוקח חלק.
יש דרך ארץ שגם מהשלל שהיהודים לקחו כשיצאו ממצרים, הלויים לא קיבלו. הם לא היו מעורבים עם המצרים. היהודים לקחו “איש מאת רעהו” – הלויים גרו בנפרד והם כבר אז לא לקחו שום שלל.
מנהגי אבלות (מצווה קס”ט)
מצווה קע”א: לגבי אבלות, אסור לעשות קרחה על המת, כמו שכתוב “לא תשימו קרחה בין עיניכם למת”. זה סוג של גילוח השיער, הגבות, אני לא יודע מה, משהו כזה.
אני מאמין שהמפרש שם לומד מהפסוק שהתורה מתכוונת לבטא יותר מדי צער על מת. קודם הרמב”ם אמר שזה עניין של עבודה זרה, כי כמו שחבורה על המת היתה דרך של עבודה זרה, קרחה היא גם דבר אחר.
אני מאמין שהרמב”ן הוא זה שאומר שכאן יש דרך המצווה. אתם יודעים את המושג דרך המצווה – שבכל דבר, לא מעט מדי נלמד על ידי מצוות להיות יכול להיות בשמחה, ולא יותר מדי הוא הדבר.
הלכות מאכלות אסורות (מצוות קע”ב-קפ”ט)
עכשיו הוא עובר להלכות מאכלות אסורות. עד עכשיו הוא גם למד הלכות מאכלות אסורות, פחות או יותר רוב מצוות לא תעשה של מה שאסור לאכול. אבל כאן יש דברים שבכל מקרה אף אחד לא אוכל. קודם למדנו את ענייני קדשים לא לאכול בדרכים מסוימות.
הרשימה:
קע”ב: שלא לאכול בהמה טמאה – “אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה”.
קע”ג: חוץ מבעלי חיים טמאים, יש דגים טמאים שאסור לאכול – “שקץ הם לכם… ומבשרם לא תאכלו”.
קע”ד: עופות – שלא לאכול מטמא – “ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו”.
קע”ה: שלא לאכול שרץ העוף – “וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו”.
מעניין – כל סוג יש בהמה, דג, עוף, שרץ. עכשיו לומדים שרץ הארץ. שרץ העוף הם אלה שעפים; שרץ הארץ הם תולעים וכאלה, דברים שזוחלים על הקרקע – “וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל”.
קע”ז: שלא לאכול רמש הארץ – סוג אחר של יצור זוחל על הקרקע, יצורים אפילו יותר קטנים אני מאמין שהם – “לא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ”.
קע”ח: שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לחוץ. יש פירות מסוימים שהאם מטילה ביצים בפירות, וכשהם יוצאים מהגולם של הביצים וזוחלים החוצה מהפירות, אז הם נעשים אסורים – “כל השרץ השורץ על הארץ לא יאכלו”.
כן, יש מחלוקת גדולה כאן. בכל מקרה, זה ודאי – שכשיוצא, אז זה אסור; לפני זה זה לא אסור.
קפ”א: שלא לאכול שרץ המים – יצורים שמתרבים במים – “שקץ הם לכם”.
קפ”ב: הרמב”ם אומר שלא לאכול בהמה שמתה – כלומר נבילה – “לא תאכלו כל נבלה”. נבילה פירושה בעל חיים שמת בלי שחיטה.
קפ”ג: טריפה היא דבר אחר – שלא לאכול טריפה. טריפה פירושה בעל חיים שמת על ידי בעל חיים אחר, או שהיתה הלכה של טריפה – כן, הלכה של טריפה.
קפ”ד: שלא לאכול אבר מן החי – “ולא תאכל הנפש עם הבשר”.
למה הרמב”ם כשהוא אומר אבר מן החי מביא את הפסוק בדברים? יש פסוקים אחרים – איפה שכתוב בבראשית אחרת, זה לא אבר מן החי שצריך להיאמר?
זה מצווה לבני נח בנח, או אני לא יודע, אבל הגויים לא יודעים על זה כי זה לא כתוב בתורה, או חז”ל לומדים את זה שזה מצווה לבני נח מאדם.
קפ”ה: שלא לאכול גיד הנשה – “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה”. כאן הרמב”ם אכן מביא את הפסוק שנאמר אצל אברהם אבינו, אבל מוסיף במשנה תורה את המשנה בחולין שהסיבה שאנחנו מחויבים היא ממשה רבינו. כן, אבל הפסוק נאמר שם. הפסוק שהוא שם בקפ”ד… יש פסוק אחר.
קפ”ז: שלא לאכול דם – “וכל דם לא תאכלו”. הוא כן מביא, אכן לא את הפסוק בבראשית לגבי דם.
איזה פסוק בבראשית? בבראשית מדובר על דם לאדם – “אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” – אני לא זוכר את הפסוק המדויק אבל זה נאמר שם בבראשית.
קפ”ח: שלא לאכול חלב – לא אכילת חלב – “כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו”.
בשר בחלב (מצוות קפ”ו-קפ”ז)
קפ”ו: המצווה של בשר בחלב, האיסור שלא לבשל. יש שלושה איסורים – לא לבשל ולא לאכול. הרמב”ם מביא כאן שניים:
שלא לבשל בשר בחלב – “לא תבשל גדי בחלב אמו”.
קפ”ז: שלא לאכול – לא לאכול את הבשר שבושל עם חלב – “לא תבשל גדי בחלב אמו” בפעם השנייה.
למה הפסוק נאמר שוב? “כי גלוי וידוע לפני ה’ שעיקר לאו זה בישול, ועיקר לאו זה אכילה”. ובמילה אכילה, הנאה גם כלולה לפי הרמב”ם, כמו שבכל מקום שכתוב אכילה, הנאה במשמע – אז אני זוכר את הגמרא בחולין, חולין צ”ז.
מזה מונים את זה כשלושה לאוין, אבל הרמב”ם מונה את זה כשני לאוין.
צריך גם לדעת ש”לא לבשל” לא אומר שאסור לבשל. הכוונה בישול כדי לאכול, כי אם רק שורפים את זה, זה לא אסור.
בישול כדי להכין לאכילה – כן, זה ברור לפי זה.
זה בעצם רלוונטי, כי אנשים שואלים אם מותר לבשל על אותו משטח, כי זה נשפך ומתבשל ביחד. אני מאמין שזה לא איסור.
שור הנסקל (מצווה קפ”ח)
קפ”ח: שלא לאכול בשר שור הנסקל. מכשגזרו על שור סקילה כי הרג אחר… זה גם אחרי נגמר דינו.
אפילו אם הרג אדם? כתוב “נקי”.
כן, אבל כתוב “נקי”. כן, אז אני זוכר מהגמרא. אם ה… חשבתי שזה אפילו אם שוחטים אותו, אין נבילה כזו.
בכל מקרה. כן, כן, מדברים לפני נגמר דינו. נגמר דינו, ומישהו חטף אותו ונתן לו שחיטה.
חדש (מצווה קפ”ט)
קפ”ט: שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם עומר פסח. יש את המצווה של מה שנקרא חדש. אסור לאכול לחם מחדש, מתבואה של חדש.
לגבי המצווה הקודמת, אפשר לחזור אליה – שלא לאכול בשר שור הנסקל. תהיו מאוד זהירים בזה.
מצווה קפ”ט – שלא לאכול פת תבואה חדשה קודם הפסח. אסור לאכול… הוא הולך לחלק את זה. כאן יש אכילת חדש, אבל זה מחולק לכמה חלקים. אסור לאכול לחם מחדש, מתבואה של חדש.
מצווה קפ”ט: שלא לאכול פירות תבואה חדשה קודם הפסח – זו המצווה שנקראת חדש.
על המצווה הקודמת שכחתי להזכיר בכלל – לא צריך לאכול בשר שנתעלם מן העין, בשר שהיה מחוץ לטווח הראייה. צריך להיות מאוד זהירים בזה.
המצווה הקפ”ט היא שלא לאכול פירות תבואה חדשה קודם הפסח. הוא הולך לחלק את זה – יש אכילת חדש, אבל זה מחולק לכמה חלקים. אסור לאכול לחם מחדש, מתבואה שנקצרה לפני פסח, עד אחרי שהקריבו את קרבן העומר. קרבן העומר הוא ביום השני של פסח. שנאמר “ולחם לא תאכלו”.
המצווה השנייה היא ק”צ: שלא לאכול קלי. המצווה הראשונה היא פת (לחם), המצווה השנייה היא אפילו אם לא עשה לחם אלא קלה את גרעיני החיטה, יש גם אותו איסור – שלא לאכול קלי מן החדשה, שנאמר “וקלי לא תאכלו”.
אצל אבא שלי יש קלי וכרמל בסדר, כי זה הקלי שאסור לאכול לפני חדש, אבל בסדר השני אפשר לחלק אותו.
מצווה קצ”א: שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה, כמו שכתוב “וכרמל לא תאכלו”. כרמל שונה מקלי. קלי פירושו חיטה שאוכלים קלויה, וכרמל פירושו חיטה שאוכלים חיה, כמו שהיא.
מה זה אומר? חשבתי שיש קשר מזה – כמו שכתוב באחת מהמכות, “והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה”, כתוב שזה היה רך. לא, “כי אפילת הנה” פירושו מאוחר – זה גדל מאוחר יותר. זה דן בסוגיא. ואכן, זה גם נכנס לפסח – זה משהו מחובר לפסח. החיטה ואבור – מה זה? יש משהו שנקרא אבור. אה, חדש אבור. אבור הוא גם אחד מה…
ערלה (מצווה קצ”ב)
מצווה קצ”ב: שלא לאכול ערלה. שלוש השנים הראשונות מכשעץ גדל זה ערלה. כמו שכתוב בפסוק, “שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל”.
המשמעות היא: אדם הוא ערל עד שמסירים את המילה, ואילן הוא ערל עד שמביאים את הרבעי… כן, רש”י אומר שנקרא ערל פלוני כי הוא “ערל ממך” – כאילו חתום ממך. ערל פירושו חתום, כמו “ערלה אזנו” – “סתומה אזנו”, אוזן חסומה.
הפשט הוא לא שלעץ יש ערלה, אלא האיסור עושה אותו ערלה. כך לומד הבכור שור את רש”י. כן, “לחם הערלים” – הפשט הוא ערלים, היה צריך לומר “ערלים”, לא, צריך להיות חתום ממך. טוב מאוד.
כלאי הכרם (מצווה קצ”ג)
מצווה קצ”ג: שלא לאכול כלאי הכרם. אם מישהו חיבר סוגי צמחים שאסור, למשל תבואה עם ענבים, זה נעשה כלאים ואסור לאכול אותו, שנאמר “פן תקדש המלאה.” “תקדש” פירושו שנעשה אסור, כמו קודש שהוא אסור. החיבור של זרעים עם תוצרת הכרם נעשה איסור אכילה.
יין נסך (מצווה קצ”ד)
מצווה קצ”ד: שלא לאכול ולשתות יין נסך – יין שגוי השתמש בו לניסוך לעבודה זרה, שנאמר “אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם.”
צריך לדעת היכן יש לשון “יאכלו” כאן. לא דווקא גוי – יין נסך שהשתמשו בו לניסוך לעבודה זרה. כן, סתם יין של גוי זה איסור אחר – גם אם לא השתמש בו לניסוך, זה איסור דרבנן. אבל כאן אנחנו דנים בדאורייתא.
בן סורר ומורה ואכילה מופרזת (מצווה קצ”ה)
מצווה קצ”ה היא מאוד מעניינת. מצוות בן סורר ומורה – הרמב”ם אומר שזה לאו שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא. אדם לא יכול לאכול בצורה כזו.
כמו שאומרים שחלק גדול מכל הלאווין הם “לא יאכלו”, כאן יש לך אחד ברור – אסור לך לזלול, אסור לך לאכול בדרך של זולל וסובא, שנאמר “בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא.”
אנשים חושבים שיש ראשונים שלומדים שזו המצווה של “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – ללכת אחרי תאוות וכדומה. כבר דיברנו שאנשים חושבים שהרמב”ן חידש את האיסור של “קדושים תהיו”, המצווה להיות פרושים. אבל לרמב”ם יש גם לאו ממש – לא רק שהרמב”ן סובר ש”קדושים תהיו” היא מצווה שמשמעותה קדושה, אלא גם לרמב”ם יש לאו ממש נגד זלילה. פשוט להיכנס למסעדה ולאכול יותר מדי זה לאו דאורייתא פשוט.
שאלה על מסעדות ושבת:
ללכת למסעדה – חס ושלום, לאכול במסעדה כמו בן אדם מותר. יש רק בעיה אחרת עם הליכה למסעדות, כי סעודות שבת צריכות להיות השמחה הכי גדולה. זו מצווה – מצווה שאדם צריך לאכול אכילה ושתייה של שבת.
אדם שהולך למסעדה ואוכל הרבה יותר טוב ויותר יקר ובאופן יוצא דופן – אני לא יודע אם הוא לא עובר בזה על מצוות סעודת שבת. כי סעודת שבת נעשית פחות מעניינת מאשר להיות בסעודה במסעדה.
כלומר, אם הולכים ערב שבת אחר הצהריים למסעדה, כן. אבל כשאומרים שהולכים לאכול מלווה מלכה לכבוד שבת במסעדה, ערב שבת… אנחנו לא רוצים להיות טיפשים גדולים מדי, אבל חשבתי ברצינות – למדתי השבת, הזוהר הקדוש יש אריכות על מצוות סעודת שבת.
איך זה יכול להיות נוגע למעשה? אם השגרה הרגילה של מישהו היא שהוא הולך לאכול במסעדות יקרות, ומתברר שסעודת השבת שלו היא משהו חלש יותר, הוא מבטל מעצמו את מצוות אכילת שבת, העונג של סעודת השבת.
אני מאמין שאלה שהולכים למסעדות היקרות בשבת קונים אוכל אפילו יותר טוב. כמובן, ר’ יצחק מלמד זכות על יידן, בלי שום ספק.
דיון על הגדרים:
סתם כך, מישהו שיכול להרשות לעצמו… למישהו אין נטל, יוצאים עם המשפחה – אולי הגדר של “דרך זולל וסובא”… אולי ה… אנחנו חושבים ששבת צריכה להיות הסעודה הכי חשובה. אולי הגדר של “דרך זולל וסובא” הוא גם איך הסעודה צריכה להיות מדורגת. איפה כתוב? זה לא רק ספירה של כמה אוכלים, אלא זו הדרך איך אוכלים, החשיבות של זה.
בקיצור, אנחנו לא גרגרנים.
האם זה להלכה?
האם הדרך אמורה להיות להלכה או הדרך היא לא מהמצוות להלכה? לא להלכה. כל אחד צריך לשאול את מורה ההוראה שלו בדיוק מה כן ועד כמה לא. אבל זה עניין רציני – יש דרך. פשוט, אם אדם פטם את עצמו, הוא עובר על לאו.
מלקות? צריך לבדוק. איפה עוד הרמב”ם דן בזה? איפה ההלכה של בן סורר ומורה ברמב”ם?
יום כיפור (מצווה קצ”ו)
מצווה קצ”ו: שלא לאכול ביום הצום. יום הצום – הצום היחיד שהוא דאורייתא הוא יום כיפור – יש לאו על אכילה, שנאמר “כל הנפש אשר לא תעונה.”
סתם כך, הרמב”ם לא מונה כאן את כל חמשת העינויים, הוא מונה רק אכילה. כן, זה לא הרמב”ם, אבל לפי הרמב”ם רק אכילה היא דאורייתא.
בסדר, אולי נמצא את זה בקרוב. בינתיים אין לנו את הרמב”ם הזה.
חמץ בפסח (מצוות קצ”ז-ר”א)
מצווה קצ”ז: שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר “ולא יאכל חמץ.”
מצווה קצ”ח: שלא לאכול תערובת חמץ. גם כשאוכלים חתיכת חמץ שחלק ממנה הוא חמץ, תערובת, שנאמר “כל מחמצת לא תאכלו.”
מצות לא תעשה הקצ”ט היא שלא לאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר. למרות שזה עדיין לא פסח, זה עדיין לפני פסח, אבל זה כבר אחרי חצות של ערב פסח, יש לאו, שנאמר “לא תאכל עליו חמץ.”
הלאו הר’ הוא שלא יראה חמץ – חמץ לא יראה ברשותו של אדם.
המצווה הר”א היא שלא ימצא חמץ – גם אם הוא לא רואה אותו. לא יראה זה לשון עליו – שלא יראה. גם אם הוא מונח איפשהו מוסתר, הוא לא רואה אותו, אבל הוא ברשותו, שנאמר “לא ימצא בבתיכם.”
כאן מצאת – בכל מקרה, לחמץ יש דקדוקים.
איסורי נזיר (מצוות ר”ב-ר”ח)
רואים יותר בבירור את החילוק בין לא יראה ללא ימצא אצל נזיר.
מצווה ר”ב: שלא ישתה הנזיר יין. נזיר שקיבל עליו נזירות ואסר יין על עצמו, יש לאו שאסור לו לשתות יין. ולא רק יין – כמו שהיה בחמץ, תערובות של יין ותערובות מותססות. “יין ושכר לא ישתה.”
ומה השיעור? אם יש בו טעם יין. שנאמר “וכל משרת ענבים לא ישתה.” משרת פירושו תערובת של ענבים. הוא אומר, גם יין שנתת בו יין, כבר אין בו טעם יין, הוא לא עובר על זה. המילה היא לא טעם יין – חומץ. כי טעם היין עושה שהתערובת נקראת יין.
דיון על תערובות:
צריך לדעת, בתערובות חמץ הייתה שאלה שלמה מהרבנים – אם זה כזית בכדי אכילת פרס, זה הולך מלחם. בכל מקרה, זה לא עובר. מה האומדן? אז זה החילוק שלי בזה. גם אני יכול לקרוא לזה יין וה… יין והוא עוסק, עסקה אסורה, עסקה אסורה. זה אומר שהחומץ עדיין אסור, אבל כמו שאומרים על תערובות שצריך טעם.
איסורי נזיר נוספים:
אבל לנזיר יש מלבד זה – הוא גם לא יכול לאכול ענבים רגילים. שלא יאכל ענבים לחים, שנאמר “ענבים לחים לא יאכל.”
הבא הוא ענבים שהתייבשו, הם נעשו צימוקים – גם יש לאו שלא יאכל ענבים יבשים, שנאמר “ויבשים לא יאכל.”
ולא רק זה, אלא גם הקליפות של ענבים. שנאמר “חרצנים לא יאכל.” חרצנים פירושם הגרעין, הזרע. והזג הוא הקליפה. “וזג לא יאכל.”
אני חושב שזה מעניין, כי אדם היה חושב שקליפות זה בכלל לא אכילה, זה לא ראוי לאכילה. כן, נראה שהדברים האלה שהוא מוציא, עושים מהם משהו. כן, שמן זרעי ענבים. לפי זה, שמן גם אסור.
יש תקנה גם שהיא זכר למעשה, זכר לחורבן. היה משהו זכר. כמו צימוקים – מי אוכל צימוקים? אנשים אוכלים צימוקים? כן, תראה מה… יש בזה איזה טעם, יש לזה מראה מסוים. בצימוקים, איך קוראים לזה שם? יש בזה איזה טעם, יש בזה חלק מה… בחנויות הקטנות שם מוכרים מאוד טובים. נו, נו. אולי פעם היו רגילים.
טומאה לנזיר:
מצווה ר”ז: שלא יטמא נזיר. איסור נוסף שקיים. נזיר לא יכול לאכול, לשתות יין, נזיר לא יכול להיטמא, ונזיר לא יכול… כן, יש איסור טומאה לנזיר – שלא יטמא הנזיר למת, שנאמר “על אביו ולאמו לא יטמא להם במותם.”
זה גם מאז שראיתי את זה הרמב”ם הציב את זה. זה למרות שכהן רגיל יכול להיטמא לקרובים, נזיר לא יכול – כמו כהן גדול.
דבר נוסף שהוא לא יכול לעשות – האיסור דומה למה שהיה אצל הכהן הגדול, שיש לו איסור לא יבוא ואיסור לא יטמא.
מצווה ר”ח: שלא יגלח הנזיר, שנאמר “תער לא יעבור על ראשו.”
מתנות עניים – מתנות חקלאיות לעניים (מצוות ר”ט-רי”ג)
עכשיו נלמד ארבע הלכות של צדקה, של נתינת חלק מהשדה לעניים.
מה סיימנו סוף סוף – כל הדברים שאסור לנו לאכול? לא תאכל, לא תאכל, לא לאכול. עכשיו נראה מצוות מסוימות איך צריך לתת צדקה מהשדה לעניים. לא, מה שאסור לעשות – מה העניין קשור למשהו? נלמד מצוות לא תעשה.
אני באמת צריך רשימה של כמה לא תעשה הם לא אכילה, כי אני חושש שפספסתי משהו. יש לך רשימה? כן. בסדר.
פאה – פינת השדה:
אז, מה אסור לעשות כשיהודי קוצר את שדהו? מה אסור לי לעשות? שלא לקצור כל השדה – אסור לקצור את כל השדה, צריך להשאיר בפינה, שנאמר “לא תכלה פאת שדך לקצור.”
לקט – שיבולים שנפלו:
כשאני אוסף את העומרים שלי, מה אסור לי לעשות? שלא ללקט השיבולים הנופלות, שנאמר “ולקט קצירך לא תלקט.”
אמרתי פשט טוב – אם אצלך זה רק משהו בקצה או משהו שנופל, תשאיר את זה לעני. זה לא חשוב מספיק לעולם שצריך להשאיר את זה לעניים.
עוללות – אשכולות ענבים קטנים:
כשאני קוצר את הכרם שלי, מה אסור לי לעשות? האשכולות הקטנים, הצרורות שיש בהם מעט מאוד ענבים, שנשארים ככה או שנופלים, זה לא חשוב מספיק לעולם – צריך להשאיר את זה לעניים.
פרט – ענבים שנפלו:
אחר כך יש לקט פרט הכרם – הענבים שנופלים בזמן הקטיף, יש פרט הכרם לא תלקט.
שכחה – עומרים שנשכחו:
אחרי שסיימתי לקצור, מה אסור לי לעשות? אספתי את התבואה, אבל קצת נשאר, כמה שיבולים. השיבולים שנקראות עומר השכחה – העומר שנשכח.
פרט ושכחה (מתנות לעניים)
האשכולות הקטנים, הצרורות הקטנים שיש בהם מעט מאוד ענבים, מה שנשאר או מה שלפעמים נופל – זה לא משמעותי מספיק. “לא תעולל” – צריך להשאיר את זה לעניים.
מה עוד אסור לי לעשות בכרם שלי? “ולקט פרט כרמך” – הענבים שנופלים בזמן הקטיף, זה “פרט כרמך,” “לא תלקט.”
אחרי שסיימתי לקצור, מה אסור לי לעשות? כבר לקחתי והכנסתי את התוצרת, אבל כמה שיבולים נשארו. השיבולים האלה שנקראות “עומר השכחה” – חתיכות התבואה הקשורות שנשארו בשדה בטעות – אסור לחזור לקחת אותן, “לא תשוב לקחתו.”
“וכן לכל האילנות” – לא רק “עומר” שבדרך כלל מתכוון לחיטה או שעורה שאוספים יחד, אלא גם פירות אחרים, עצים אחרים. כשאדם שכח שעץ נמצא שם, יש איסור שכחה, “לא תשוב לקחתו.”
הרמב”ם לא עושה מזה שני לאווין; הוא אומר שזה לאו אחד. שני לאווין, שני לשונות. צריך לדעת מתי הרמב”ם מונה את זה כלאו נוסף ומתי לא. זה כתוב בספר המצוות.
—
כלאים (תערובות אסורות)
עכשיו נלמד כלאים – כמה איסורים של כלאים.
אחד הוא “לא תזרע את שדך כלאים.” קודם הזכרנו שאסור לאכול – זו הייתה רשימה של דברים שאסור לאכול. עכשיו יש דברים שאסור לעשות כשנכנסים לשדה; זה לא היה כלאים. זו הייתה רשימה של דברים שאסור לעשות כשנכנסים לשדה.
מה אסור לעשות? אסור לזרוע כלאי זרעים – זרעים שונים עם פירות שונים. “שדך לא תזרע כלאים.”
דבר נוסף שאסור לעשות? “לא תזרע תבואה או ירק בכרם,” כמו שנאמר “לא תזרע כרמך כלאים.”
דבר נוסף שאסור לעשות באותו עניין של כלאים? אסור לזרוע בכרם, או אם פרי שהוא תערובת מתחיל לגדול. אסור לזרוע – זה לא גדל מעצמו – בכרם. אה, זו אכן ההלכה של כלאים.
הרבעת בעלי חיים
“שלא להרביע בהמה” – כמו שלגבי פירות וזרעים יש איסור, יש גם איסור לגבי יצורים חיים, שלא לשים יחד סוגים שונים של בעלי חיים להרביע כדי שיצא סוג חדש של בעל חיים.
שום דבר לא באמת יצא. האיסור הוא לא על מה שיוצא; האיסור הוא המעשה עצמו. האיסור הוא המעשה, והאיסור הוא מין במינו.
גם בעלי חיים וגם עצים – כי כשמחברים חיטה ותירס, שום דבר לא גדל. אין לזה קשר לגדילה. האיסור הוא לשים אותם יחד. הראשונים אומרים שזה דומה לאיסור רביעה – זה ערבוב דברים שהתורה החזיקה שצריכים להיות מינים נפרדים.
בסדר, טוב. הם יכולים לומר כאילו זה לא האיסור כי שום דבר לא גדל. כי כששמים תבואה ליד תירס, שום דבר לא גדל. תבואה גדלה בנפרד ותירס גדל בנפרד. זה לא נעשה כלאים. מעולם לא ראית חיטה שהיא חצי חיטה וחצי משהו אחר – אין דבר כזה.
השאלה עלתה לגבי הרבעה כפי שהיא קשורה לבני אדם, או למשל במה שנקרא הזרעה מלאכותית – לכאורה היו עוברים על האיסור הזה.
—
עבודה עם מינים שונים
מצווה רל”ט: “שלא יעשה מלאכה בשני מינים בעלי חיים כאחד,” כמו שנאמר “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.”
—
חסימת בהמה
מצווה ר”מ דומה למה שכבר למדנו – שאסור למנוע מפועל כשהוא עובד בשדה; אסור למנוע ממנו אוכל. גם לגבי בהמה, אסור לסגור ולחסום את פיה בזמן עבודה עם משהו שאוכלים ונהנים ממנו, כמו שנאמר “לא תחסום שור בדישו.”
כשבהמה עובדת קשה ונעשית רעבה לפרי, צריך לתת לה לקחת מהפרי.
יש דרשה “אל תקרי שור אלא שר” – כשיש שר, הממשלה שלוקחת קצת כסף מהצד, “לא תחסום שר בדישו.”
—
הלכות שמיטה
עבודת האדמה
מצווה רכ”א: “שלא לעבוד אדמה בשביעית” – בשנת השמיטה אסור לעבוד על השדה, כמו שנאמר “שדך לא תזרע.”
מצווה רכ”ב: “שלא לעבוד אילן” – אדמה מתייחסת לתוצרת שגדלה על הקרקע, וגם עצים אסור לעבוד עליהם בשביעית, כמו שנאמר “וכרמך לא תזמור.” זמירה פירושה הסרת ענפים קטנים כדי שיגדל טוב. כתוב “שלא לעבוד, שלא לעבוד” – כל עבודה שכלולה באיסור.
קצירה ואיסוף
מצווה רכ”ג היא עדיין לגבי שמיטה: “שלא לקצור את ספיח השביעית” – מה שגדל מעצמו בשמיטה, אסור לקצור אותו בדרך של קוצרים רגילים. מותר לקצור, אבל רק בדרכים מסוימות. אסור לקצור אותו ברוחב של קוצרים רגילים של שנים אחרות; אלא צריך לעמוד תחת מצוות שביעית, שצריך להשאיר לחיות השדה.
אני מאמין שזה מתכוון בעיקר כשלוקחים לעצמו. הוא אומר “כדרך הקוצרים שאר השנים” – כשלוקחים לעצמו. כלומר, הפסוק אומר שאסור לקצור. הוא לומד שזה לא אומר שהקצירה עצמה היא האיסור, אלא קצירה בדרך של שנים אחרות.
מצווה רכ”ג [המשך]: “שלא לאסוף פירות האילן בשביעית” – גם בדרך של אוספים בכל השנים האחרות. אסור להכניס את פירות העץ; אלא צריך להשאיר חלק, וצריך להפקיר, ואסור להכניס לבית.
בשמיטה קוצרים, אבל מי שמשתמש עובר על הזריעה והקצירה.
—
הלכות יובל
מצווה רכ”ד: “שלא לעבוד את השדה ואת האילן” – אותן שלוש מצוות שזה עתה למדנו לגבי שביעית יחולו על יובל. יחול על יובל – לא לעבוד. גם עץ וגם אדמה. כאן האיסור של עבודה על האדמה או העץ. כאן זה אכן לאו אחד, אבל למה דווקא החישובים האלה?
השני: “שלא לקצור” – אין לקצור את הספיחים שגדלו בשנת היובל, כמו שנאמר “לא תזרעו.”
ו”שלא לאסוף את פירות יובל” – אין להביא הביתה את הפירות מהשדה כדרך האוספים בשנים אחרות, כמו שנאמר “ולא תבצרו את נזיריה.”
—
מכירת קרקעות בארץ ישראל
מצוה רכ”ז: “שלא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות” – אדם אינו רשאי למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות, אלא היא חוזרת הביתה ביובל, כמו שנאמר “והארץ לא תמכר לצמיתות.”
אני סבור שהקניין לא חל – היא יוצאת ממילא ביובל, גם אם ניסית. אז הלאו הוא שלא תנסה למכור אותה. הלאו הוא שלא תחזיק בה ביובל. הלאו הוא הדין שלא – אה, חשבתי שהכוונה שלא תקרא למשטרה ולא תתן לאדם השני לחזור ביובל. או אולי הכוונה שעצם עשיית המכירה ש… כן, בסדר. יכול להיות גם כן.
אבל הרבה מהלאוין הם – הרבה מהלאוין הם הדבר עצמו. באמת, אין לאו אחד שאינו חל. כאן זה “איהו ועבדו למעלה.” בכל מקרה, הלאוין כאן אינם כולם דברים שאפשר לעשות, כפי שהיה חלק כן.
—
ערי הלויים
מצוה רכ”ח: “שלא לשנות מגרש הלויים ושדותיהם” – הערים שהלויים מקבלים, כפי שדיברנו קודם. הלויים אינם מקבלים נחלה משלהם; הם יקבלו מגרשי לויים מסוימים, אזורים מסוימים בארץ ישראל, ומקומות אלו אסור לשנותם – הם לא יוצאים מהשבט.
מה פירוש הלשון? לכאורה הכוונה לשנות את המגרש לעיר או משהו כזה. אני לא יודע בדיוק מה. מגרש לעיר, עיר למגרש. נראה כשנלמד את ההלכה.
אז הוא אומר אכן, כך נאמר “לא ימכר ממכרת עולם” – הגמרא לומדת את האיסור של שינוי. הפשט הוא, הגמרא אומרת שזה שונה מהמשמעות הפשוטה. המשמעות הפשוטה היא אולי “לא ימכר,” וכאן נאמר “לא ישונה.” הוא עושה… כתוב שם בהלכות מגרשי הלויים מה הדין וכן הלאה, מה אסור לשנות.
—
תמיכה בלויים
מצוה רכ”ט: “שלא לעזוב את הלויים” – אבי הלויים לא יישאר כך הפקר בלי כסף, כמו שנאמר “השמר לך פן תעזוב את הלוי.”
אלא מה עושים? “נותן לו מתנותיו, ומשמחו בהם בכל רגל ורגל.” כנראה הכוונה שהיה מנהג מבוסס לגבי הרבנים, כלי הקודש, המלמדים – צריך לתת להם טיפים נאים, ולכל מי שאין לו נחלה ראויה.
יש לי על כל המצוות שאומרות שרבנים לא יכולים לקחת שכר. ככה זה הולך. אבל מאוד מעניין – זה אחד הלאוין היחידים שבהם הוא אומר “אלא.” הרבה פעמים הוא לא אומר “אלא.” חשוב לזכור את זה.
—
דיני הלוואות בשמיטה
מצוה ר”ל: “שלא יגבה הלוואות שעברה עליהן שביעית” – שביעית משמטת את ההלוואות, ואסור ללכת ולתבוע תשלום, כמו שנאמר “לא יגוש את רעהו.”
זה גם, באמת זה גם כמו ביובל – האמת היא שנעשה פטור, אבל האיסור הוא אם מישהו הולך וזה… זו הלכה; נתבע בכל זאת.
—
הלוואה לפני שמיטה
מצוה רל”א: “שלא ימנע מלהלוות לעניים לפני השמיטה” – עני יכול לבקש הלוואות, ויש מצוה של, כבר למדנו אותה, מצות עשה של “אם כסף תלוה את עמי.”
אדם לא יעשה חשבון ששמיטה מגיעה והוא ייפטר מלשלם, ולא ימנע את עצמו בגלל זה, כמו שנאמר “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל.”
איך זה לשון לאו? הרמב”ם אומר: “זה הכלל כל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה.”
מעניין, כי זו מחשבה מאוד נורמלית שאדם חושב – שהוא לא יקבל את זה בחזרה בכל מקרה. אבל אסור לחשוב על זה ככה. בעצם אפשר לומר שזו מצוה לתת מתנה, כי הוא ילווה והשמיטה תשמט, אז זו מתנה לעני.
לא. זו מצוה לתת מתנה. לא, לא, לא. צריך להבין – המצוה היא שלא בגלל זה… נכון, המצוה היא לא לתת מתנה, אבל אני אומר שהפועל יוצא של המצוה יהיה שהעני יוכל לשמור את הכסף. אבל זו לא צריכה להיות הסיבה למנוע את עצמו מלהלוות כסף לעני.
אתה שואל שאלה טובה: איך אפשר לקיים את המצוה הזו? אין לי תירוץ על השאלה הטובה שלך, אבל מה שכתוב כתוב.
—
צדקה
מצוה רל”ב: מצות נתינת צדקה. אבל מה הלשון? “ולא ימנע מלהחיות לעני ומליתן לו מה שהוא צריך” – להימנע מזה, להיות מונע מזה, הוא לאו שאדם עובר “לבד שאינו נותן צדקה.”
אז נאמר ברמב”ם – מעניין. מה הוא מסביר? שמי שכן נותן צדקה עובר על מצות עשה. אבל להעלים עין מצדקה זה לא רק שביטל עשה; יותר מזה, הוא גם עבר על לא תעשה.
—
עבד עברי
מצוה רל”ג: “שלא לשלח עבד עברי ריקם כשיצא חפשי” – כשעבד עברי סיים את זמנו, או שהוא יוצא לחופשי מכל סיבה שהיא. יש הלכה שכשעבד עברי יוצא לחופשי – זה בפרשת משפטים – כשהוא יוצא, צריך לתת לו מתנות. “הענק תעניק לו” כתוב שם. אני לא זוכר אם כתוב בעבד אבל אני חושב שכן.
כמו שנאמר “לא תשלחנו ריקם” – אין לשלוח אותו הביתה בידיים ריקות.
—
יחס לחייבים עניים
מצוה רל”ד: “שלא ידחוק עני בחובו כשידע שהוא עני” – כשאדם הלווה כסף לעני, אם הוא יודע שבאמת אין לו במה לשלם, אין להטריד אותו ואין לענות אותו. “ולא יציק לו” – אין לגרום לו אי נוחות, כמו שנאמר “לא תהיה לו כנושה.”
זה מאוד דומה ל”שלא ימנע מלהלוות” – צריך לתת הלוואות ולא למנוע את עצמו בגלל עוני או סיבות דומות.
כוונתי לומר שאפילו כשלאדם יש טענה מאוד לגיטימית למה הוא לא רוצה להלוות, או למה הוא רוצה את כספו בחזרה – כי אני לא מחויב לתת לו, אני רק מחויב להלוות לו, ויש כללים אחרים. אבל עדיין יש אופן שבו אסור להעביר את זה.
ריבית – ריבית על הלוואות (רל”ה-רל”ז)
מצוה רל”ה, שלא להלוות בריבית. הכוונה לומר שאפילו כשלאדם יש טענה מאוד לגיטימית למה הוא לא רוצה להלוות, למה הוא רוצה את כספו בחזרה, כי הוא לא רוצה להחריב למי לתת, הוא רוצה שוב להחריב למי להלוות – מצוות, הרי יש כללים אחרים. אבל עדיין יש אופן שבו אסור לתבוע בחזרה עם כל זה.
מצוה רל”ו, שלא ללוות בריבית. יש איסור להלוות, אבל יש גם איסור ללוות, שנאמר “לא תשיך לאחיך” וגו’. כך למדנו בפירוש המשנה, שזו אזהרה ללווה שלא ינשוך למלווה – שהלווה אסור לו לקחת הלוואה בריבית.
מצוה רל”ז, שלא להושיט יד בין מלווה ולווה בריבית. חוץ ממה שיש לאו על המלווה ולאו על הלווה, יש לאו על המתווך, על מי שמסדר את העניין. מה פירוש לתת יד? לא להיות ערב או עד, ולא לכתוב שטר ביניהם – לא להיות השושבינים של עסקה כזו, שנאמר “לא תשימון עליו נשך.”
—
תשלום שכר פועלים בזמנו (רל”ח)
מצוה רל”ח, שלא לאחר פעולת שכיר. אתמול היה לנו העשה של זה, “ביומו תתן שכרו.” כאן הלאו שלא לאחר פעולת שכיר, שנאמר “לא תלין” – לא תלין, לא תעכב עד הלילה את פעולת השכיר.
—
דיני משכון (רל”ט-רמ”ב)
מצוה רל”ט, שלא ימשכן בעל חוב בזרוע. אם אדם לווה מאחד, לא ילך לקחת משכון בכוח, שנאמר “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו” – הכוונה לבוא אליו בכוח.
מצוה ר”מ, שלא למנוע עבוט מבעליו בעת שהוא צריך לו. אם כן לקחת משכון, אבל המשכון הוא דבר שהעני צריך להשתמש בו, אין להחזיק אותו ממנו, צריך לתת לו, “לא תשכב בעבוטו.” כלומר, לא תלך לישון כי יש לך את הכלי שלו שהוא צריך מאוד, שהוא לא יבכה.
מצוה רמ”א, שלא למשכן אלמנה. כשמלווים לאלמנה אין לקחת משכון את בגדה, שנאמר “ולא תחבול בגד אלמנה.”
מצוה רמ”ב, שלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש. כלי שהעני, שבעל החוב, צריך לעבוד בו ולעשות בו אוכל נפש, אסור לקחת בכלל למשכון, שנאמר “לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל” – לא לקחת את הדבר שמשתמשים בו למלאכה.
—
גונב נפש – חטיפה (רמ”ג)
מצוה רמ”ג, שלא לגנוב נפש מישראל. כיוון ש”לא תגנוב” בעשרת הדברות אינו מתכוון לגנוב כסף, מה פירוש לגנוב אדם? שנאמר “וכי ימצא איש גונב נפש.”
מה פירוש לגנוב אדם? זה דבר חמור, כי אתה לא קונה את האדם, האדם לא נעשה שלך. הכוונה שאתה לוקח ממנו את הבחירה שלו, את החופש שלו.
על פי פשט, אסור לגנוב אדם, הכוונה לחטוף. ואפשר מאוד לחטוף אדם על ידי… לא צריך לקנות אותו, צריך להכריח אותו לעבוד בשבילך. לקחת ממנו את רצונו.
מכאן לומדים שכמו שחוטפים אותו על ידי שטיפת מוח זה גם סוג של גונב נפש. כי אתה לא נעשה עצם קניין הגניבה כמו בסוגי גניבות אחרים, כי אתה לא קונה אותו לעולם. הוא נשאר לנצח אדם חופשי גם כשהוא בביתך, אבל לקחת ממנו את בחירתו.
קניין גניבה פירושו גם שנעשה שלך. כשאתה לוקח כסף גם נעשה שלך. הגניבה היא שאתה לא יודע מתי נעשה מתי. כך זה בעולם, שלוקחים ברשות ולוקחים בלי רשות – בין כך ובין כך נעשה שלך. אבל בגונב נפש לא נעשה שלך.
—
גונב ממון – גניבת כסף (רמ”ד)
מצוה רמ”ד, שלא לגנוב ממון. חוץ מגונב נפש מישראל, יש לאו נוסף לא לגנוב. אסור לגנוב.
על פי דרש זו גניבה בלבד של דעת, זה גונב נפש. אבל על פי פשט זה אותו דבר. סך הכל היו שני פסוקים, והחכמים רצו לעשות יתור אחד מזה, אבל לא יכול להיות שסתם מדברת התורה מנפש ולא פשוט פשט.