הלכות יסודי התורה פרק ב (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ב’

—

הקדמה כללית

השיעור עוסק בפרק ב’ מהלכות יסודי התורה, הכולל את המצוה השלישית והרביעית – אהבת ה’ ויראת ה’. מגיד השיעור חוזר על כך שהמצוות הראשונות (פרק א’) היו: (1) לדעת שיש בורא (“אנכי ה’ אלקיך”), (2) שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה’, יחד עם מצות האחדות. הפרק ממשיך לבאר את שלושת העולמות (מלאכים, גלגלים, עולם השפל), את היררכיית המלאכים, ידיעת ה’, ודיני מעשה מרכבה.

—

הלכה א’ – מצות אהבת ה’ ויראתו: היסוד

לשון הרמב”ם:

> “האל הנכבד והנורא הזה – מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלקיך’, ונאמר ‘את ה’ אלקיך תירא’.”

פשט:

הבורא שהוא נכבד ונורא – יש מצוה לאהוב אותו ולירא ממנו. המקורות הם הפסוקים מקריאת שמע (אהבה) ו”את ה’ אלקיך תירא” (יראה).

חידושים וביאורים:

1) “האל הנכבד והנורא הזה” – משמעות כפולה:

“האל הנכבד והנורא” הוא לשון הפסוק (כמובא בהערות), אך אצל הרמב”ם יש לו משמעות נוספת: הוא מתייחס לבורא שהרמב”ם ביאר בפרק א’ את מציאותו ואחדותו. “נכבד” פירושו שהוא רחוק ממנו – יש לנו “יראת הכבוד” מפני שאנו יכולים להשיגו מעט בלבד (כפי שאמר הרמב”ם שכל זמן שיש לאדם גוף אינו יכול להשיג מציאותו יתברך). “נורא” פירושו פחד – מהות הבורא מופרדת מאיתנו מאוד. מעשיו קרובים אלינו יותר, אך מהות השם הוא נכבד ונורא.

2) אהבה = קירבה, יראה = ריחוק:

אהבה היא עניין של קירבה (רוצים להתקרב, לדעת יותר), ויראה היא עניין של ריחוק (יראים, נסוגים לאחור). שניהם קיימים בו-זמנית – מאותה התבוננות עצמה נובעים גם אהבה גם יראה.

3) מעשה עם הישמח משה:

הישמח משה (ר’ משה טייטלבוים) ביקש מהקב”ה בתפילתו שיזכה ליראת שמים של הרמב”ם. כשקיבל אותה, ממש נפל על הארץ מפחד, עד שביקש שיסירו ממנו את הפחד כי אינו יכול לשאת אותו. מגיד השיעור אומר: “כאן אנו הולכים ללמוד מהיכן הגיע הפחד של הרמב”ם – מה הייתה התורה שמאחורי הפחד.”

מקורות:

– “ואהבת את ה’ אלקיך” (דברים ו:ה) – מקור למצות אהבה

– “את ה’ אלקיך תירא” (דברים ו:יג) – מקור למצות יראה

—

הלכה ב’ – “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?”

לשון הרמב”ם:

> “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד ‘צמאה נפשי לאלקים לאל חי’.”

> “וכשמתבונן בדברים אלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד ‘כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו’.”

פשט:

הדרך לאהבה ויראה היא באמצעות התבוננות בבריאה. כשרואים את חכמת הבורא בברואיו, מתעוררת אהבה גדולה ותשוקה לדעת יותר. וכשמעמיקים באותם דברים עצמם, מרגישים כמה קטנים אנו – “בריה קטנה שפלה ואפלה” – ומתעוררת יראה.

חידושים וביאורים:

1) “והיאך היא הדרך” – לא עצה, אלא הגדרה:

“והיאך היא הדרך” אין פירושו “חפש טריק איך להשיג יראה.” פירושו: “ממה מורכבת אהבה ויראה? מהי?” – זוהי הגדרה של המצוה, לא עצה. הוא משווה זאת לאופן שבו הרמב”ם אומר “המצוה להניח תפילין – והיאך היא הדרך לעשותה?” – כלומר מהו תוכן המצוה. הוא מביא ראיה מפרק א’, שלפעמים הרמב”ם אומר תחילה שיש מצוה, ואחר כך מבאר מהי המצוה.

2) אהבה = רצון לדעת יותר על הקב”ה:

הרמב”ם מגדיר אהבה כתאוה גדולה לידע השם הגדול. אהבה פירושה רצון לדעת יותר. הפסוק “צמאה נפשי לאלקים לאל חי” פירושו – נפשי צמאה כאדם למים, לדעת יותר, להתקרב יותר.

3) ידיעה מביאה לידיעה נוספת – תהליך עולה:

צריך להתחיל בידיעה מועטת, וכשיודעים מעט, מתעוררת סקרנות לרצות לדעת יותר. “ידיעה מביאה עוד ידיעה.” זהו תהליך של התבוננות → אהבה → התבוננות נוספת.

4) “בדברים אלו עצמן” – אותה התבוננות מביאה גם אהבה גם יראה:

מה פירוש “עצמן”? אין דברים אחרים שצריך להתבונן בהם ליראה. אותה מחשבה, אותה התבוננות ב”מעשיו וברואיו הנפלאים”, מוציאה גם אהבה גם יראה. “עצמן” פירושו – באותם דברים עצמם.

5) “נרתע לאחוריו” – האדם נסוג לאחור:

הדבר מתקשר לפסוק ממתן תורה: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” – כשישראל ראו את הקב”ה נסוגו לאחור. “וירא” הוא יראה. פחד אינו סתם מורא – פחד פירושו “נרתע לאחוריו”, הנסיגה הפיזית לאחור.

6) “בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה” – שתי דרגות של קטנות:

תחילה רואה האדם כמה קטן גופו לעומת הבריאה הגדולה. אך זה כשלעצמו אינו החידוש העיקרי (אין “הוה אמינא שהגוף גדול”). העיקר הוא: האדם חושב “אבל יש לי הרי דעת, שכל!” – ואז הוא תופס שגם שכלו קטן מאוד לעומת “תמים דעות”. “דעת קלה מעוטה” – גם בכמות (מעט) גם באיכות (חלשה).

7) “כי אראה שמיך” – לא “כי אראה השם”:

דוד אומר “כי אראה שמיך” – הוא מסתכל על השמים, לא על הקב”ה עצמו. האדם מסתכל על הבריאה – השמים, המלאכים – ומתוך כך תופס כמה הוא קטן. “מה אנוש כי תזכרנו.”

8) הגדרה: אהבה = רצון לדעת יותר; יראה = הבנה כמה קטן אני:

אהבה פירושה רצון לדעת יותר, ויראה פירושה להבין כמה קטן אני, שאדם אינו דבר גדול. שניהם נובעים מידיעת הבריאה. “אפשר לקרוא לזה גדלות השם, אך במובן מסוים זוהי גדלות הבורא.”

9) יראה בלי אהבה אינה יראה אמיתית – התהליך הדינמי:

תחילה צריך אהבה (רצון ללמוד), ואחר כך תופסים יראה (כמה קטנים אנו), ואז צריך להתחזק ולהתבונן שוב. נקודה חדה: אם לאדם אין רצון לדעת את ה’, אין לו יראה אמיתית. “אם לאדם אין רצון לדעת את ה’, הוא אומר ‘אי אפשר לדעת, אתה כל כך קטן’ – ‘לא רציתי, אני מרוצה.'” היראה אינה אלא ‘מכה’ כשרצית – זהו כאב רק מפני שכן רצית לדעת. בלי אותו רצון אין יראה, רק סתם פחד.

10) ה”מאבק” – ייאוש וחיזוק:

התהליך מתואר כמאבק: מתחילים לדעת, מגיע ייאוש (“ממילא לעולם לא אדע כלום”), אך מתחזקים – “אין אפשרות שלא לדעת” – וממשיכים לשאוף. אך הרמב”ם עצמו אינו אומר שזה “מאבק” – “זה יותר אנשים מודרניים שיש להם מאבקים.” הרמב”ם מתאר זאת כתהליך טבעי.

מגיד השיעור חילק בין שני מצבים:

– “בזדון על עצמו” – מי שאינו מרגיש שהחכמה גדולה ממנו, אינו מבין מפני שהיא אכן גדולה ממנו.

– “נפשו לא חפצה” – מי שסתם יודע שאינו יודע כלום, ולכן אינו רוצה לדעת כלל. זה עלול להביא לייאוש.

11) הרמב”ם אינו ספר חיזוק:

“הרמב”ם אינו ספר חיזוק, הוא אינו מודאג מאנשים שטיפשים שיש להם בעיות קטנות וטיפשיות.” הרמב”ם מתאר את המציאות של אהבה ויראה, לא עצות לאנשים שיש להם קשיים. אם יש בעיית ייאוש – “לך לר’ נחמן מברסלב, הוא יפתור לך את הייאוש.”

12) מקבילה ללימוד תורה:

אותה תחושה יש לכל מי שפעם הסתכל בספר, במדע, או בכל חכמה. “הוא רואה דבר נפלא, רוצה ללמוד. פתאום מסתכל, הוא יודע בקושי שלושה פסוקים לעומת אלפי מיליונים שיש. הוא מרגיש קטן.” זהו אותו תהליך של אהבה → יראה.

מקורות:

– “צמאה נפשי לאלקים לאל חי” (תהלים מב:ג) – צמאונו של דוד המלך לדעת את ה’

– “כי אראה שמיך… מה אנוש כי תזכרנו” (תהלים ח:ד-ה) – יראתו של דוד המלך

– “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ:טו) – מתן תורה, מקושר ל”נרתע לאחוריו”

– רמב”ם פרק א’ – מוזכר בהקשר “בריה קטנה שפלה ואפלה” ושאי אפשר להשיג מציאותו כל זמן שיש גוף

—

הלכה ב’ (המשך) – “ולפי הדברים האלו אני מודיעך כללים גדולים ממעשה רבון העולמים”

לשון הרמב”ם:

> “ולפי הדברים האלו אני מודיעך כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה – שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.”

פשט:

לפי מה שביאר הרמב”ם שהדרך לאהבה ויראה היא דרך התבוננות, הוא יבאר “כללים גדולים” מהבריאה, כדי לתת “פתח” – דלת – למי שרוצה להבין.

חידושים וביאורים:

1) שני פירושים ב”כללים גדולים”:

1. כללים גדולים – הכללים החשובים ביותר, הכללים הראשיים.

2. כללים גדולים מאוד – כללים עצומים ורחבים שמקיפים את כל העולם בבת אחת (בניגוד ל”כלל קטן” שמקיף רק דבר אחד).

שני הפירושים נכונים.

2) “פתח למבין” – רק דלת, לא כל הבית:

הכללים אינם עדיין ה”בחינה” עצמה (ההבנה העמוקה), אלא רק פתח – דלת למי שרוצה להבין.

3) “מי שאמר והיה העולם” – הבנת חכמת העולם:

הבנת חכמת העולם, שהיא חכמת הקב”ה – דרך כך מגיעים להכיר אותו.

4) אין צמצום במה שמביא אהבת השם:

הרמב”ם אומר שיביא רק “מה שנוגע לעניין מה שמביא אהבת השם” – אך באמת, הכל מביא אהבת השם. הרמב”ם מתכוון רק שאינו יכול ללמד את כל החכמה בבת אחת – הוא נותן רק את ה”אופן הכללי.” הוא עושה כביכול “סיכום של כל האנציקלופדיה” – הכלל הגבוה ביותר.

5) היקף שלושת הפרקים הבאים:

הרמב”ם הולך בשלושת הפרקים הבאים (בערך) למפות את כל מה שקיים, ודרך כך אפשר להגיע לאהבת השם.

מקורות:

– ספרי – “שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”

—

הלכה ג’ – “כל מה שברא הקב”ה בעולמו נחלק לשלושה חלקים”

לשון הרמב”ם:

הרמב”ם מציב את הכלל הראשון והגדול ביותר: כל מה שקיים מתחלק לשלושה חלקים.

—

חלק א’ – עולם השפל (עולם התחתון)

לשון הרמב”ם:

> “בריות שהן מחוברות מגולם וצורה, והן הוות ונפסדות תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות.”

פשט:

– גולם וצורה (= חומר וצורה): “גולם” הוא לשון הקודש של הרמב”ם ל”חומר” – ממה שהדבר עשוי. “צורה” היא מה שהדבר הוא – מהותו.

– משל: שולחן עשוי מעץ (= גולם/חומר) ויש לו צורת שולחן (= צורה). שולחן אינו רק עץ – הוא מה שהוא עשוי ממנו וגם מה שהוא.

– הוות ונפסדות תמיד – הן נהוות והן כלות. אדם נולד ומת. אפילו אבן אינה קיימת לנצח – היא משתנה תמיד. הגוף משתנה מגוף אחד לאחר, מקבל צורה אחרת.

—

חלק ב’ – עולם האמצעי (הגלגלים/הספירות)

לשון הרמב”ם:

> “ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה, אבל אינם משתנים מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים, אלא צורתם קבועה בגולמם לעולם ואינם משתנים כמו אלו.”

פשט:

גם הם עשויים מגולם וצורה – יש להם גוף. אך הם אינם משתנים – “צורתם קבועה בגולמם לעולם.” אלה הם “הגלגלים” – הספירות שעליהן נמצאים הכוכבים והפלנטות. זוהי ממש ספירה, כדור, שעליו נמצאים הכוכבים. “ואין גופם כשאר גופים ולא צורתם כשאר צורות” – חומרם שונה מחומרנו.

חידושים:

1) מדוע זהו סוד:

בדרך כלל אנו יודעים שדבר מורכב מחומר וצורה מכך שרואים שהוא מתחיל ונגמר – רואים שהיו מולקולות/חלקיקים, וקיבלו צורה, ואחר כך נפסדו. אך דבר שהוא נצחי – לא היינו יודעים שגם הוא מורכב מחומר וצורה. זהו חידושו של הרמב”ם – שגם הגלגלים הנצחיים מחוברים מחומר וצורה. זהו קצת פרדס.

2) מדוע אדם מת אך גלגל לא:

אולי זו סיבה גדולה מדוע אדם אינו יכול לחיות לנצח – מפני שהוא עשוי מארבעת היסודות שמתפרקים. מה שאין כן הגלגלים שעשויים מדבר אחר – מעין יסוד חזק יותר, שנשאר לנצח.

מקורות:

– “חק נתן ולא יעבור” (תהלים) – על הכוכבים/שמים

– “חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם” – קידוש לבנה

—

חלק ג’ – עולם העליון (מלאכים)

לשון הרמב”ם:

> “ומהם ברואים צורה בלא גולם כלל, והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.”

פשט:

דברים שהם רק צורה בלי גולם – הם משהו, אך אינם עשויים מחומר כלל. אלה הם מלאכים.

חידושים:

1) מה פירוש “צורה בלא גולם”:

אין זה רק שכל או רעיון בראשי. זהו הרעיון עצמו – דבר שמאוקטל (מומש). הוא קיים, אך אינו עשוי ממשהו. כשאנו חושבים על שכל, אנו חושבים על רעיון בראשנו – לא, הרמב”ם מדבר על הרעיון עצמו כדבר עצמאי. “הצורה היא ה’ישנות’ שלו” – הוא קיים, אך אינו עשוי ממשהו.

2) המושג “צורה” = “שכל” = “מלאך”:

הרמב”ם משתמש בלשון צורה או מלאכים, אך במקומות אחרים משתמש בלשון שכל. מלאך = צורה בלא חומר = שכל. “שכל” אינו מוח – מוח הוא חומר שבתוכו שוכן שכל. שכל הוא הרעיון עצמו – לא מי שחושב את הרעיון, ולא תהליך החשיבה, אלא הרעיון כשלעצמו. אצל שכל (מלאך) הסובייקט (היודע) והאובייקט (הנודע) הם אחד – “הדבר שיודע ונודע.”

3) “חיים” אצל מלאכים – לא חיי גוף אלא חיי דעת:

הקב”ה אינו חי בחיים של חי בגוף – חיי גוף פירושם שהגוף מתקיים, יש תקופה בין הוויה להיפסדות. אך כשמדברים על שכל, קוראים לו גם “חי” – מפני שחיים פירושם לעשות משהו, ושכל עושה – הוא יודע תמיד. שכל עושה אפילו יותר מגוף.

4) קושיה – כיצד יכולים להיות כמה מלאכים?

בדרך כלל שני דברים נבדלים על ידי גופם – שני שולחנות הם שונים רק מפני שיש להם חתיכת עץ אחרת. אם למלאכים אין גוף – במה הם נבדלים? (יטופל בהמשך.)

—

שלושת העולמות בראשונים ובקבלה

חידוש – שלושה עולמות לעומת ארבעה עולמות:

אלה הם שלושת העולמות שמוצאים פעמים רבות בראשונים:

1. עולם העליון – מלאכים (צורה בלא גולם, רק שכל)

2. עולם האמצעי – כוכבים/גלגלים (גולם וצורה, אך נצחיים)

3. עולם התחתון / עולם השפל והאפל – עולמנו (גולם וצורה, הוות ונפסדות תמיד)

מקורות: אבן עזרא, רמב”ן, זוהר – כולם מדברים על שלושה עולמות. בקבלה כתוב שיש ארבעה עולמות – “צריך להבין את זה” (הוא משאיר זאת פתוח).

—

מקומו של האדם – החלש ביותר אך מי שיכול להגיע רחוק יות

מקומו של האדם – החלש ביותר אך מי שיכול להגיע רחוק יותר

חידוש – מדוע “נרתע לאחוריו”:

כבר מכלל זה לבדו יש סיבה מדוע אדם צריך להיות “נרתע לאחוריו” – הוא מבין שהוא הקטגוריה החלשה ביותר מבין השלוש: הוא חומר וצורה (חלש יותר מצורה לבדה), ועוד הוא הווה ונפסד תמיד.

אך: במקום מסוים נראה שדווקא חומר וצורה, החלש ביותר, הוא דווקא מי שיכול להגיע קרוב יותר לקב”ה – אדם המשתמש בשכלו הוא “חתיכת מלאך.”

חידוש – הרמב”ם אינו סובר שאדם גבוה ממלאכים:

הרמב”ם אינו סובר שאדם גבוה ממלאכים. מה שהרמב”ם כן אומר על “קירבת השם” הוא שאדם מכירו ומקומו – הוא יודע שאינו כל כך גדול. כמה שהוא קטן, יכול הוא לעשות דברים גדולים – אך לפי גודלו, לא גדול יותר ממה שהוא יכול.

[הערת אגב: מגיד השיעור מזכיר שיש “פוליטיקה גדולה יותר” בנושא זה (האם אדם גבוה ממלאכים), ומזכיר את המהר”ל שאומר שאסור ללמוד רמב”ם – אולי בגלל עניינים כאלה – אך הוא אומר שקודם לומדים מה שהרמב”ם אומר.]

—

הלכה ג’ (המשך) – מלאכים אינם גוף: הקושיה מן הפסוקים

לשון הרמב”ם:

הרמב”ם מקשה על עצמו: הוא אמר שמלאכים הם צורה בלא גוף – אך מהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים? – אש וכנפיים הרי הן תכונות של גוף!

תירוץ:

הכל במראה הנבואה ודרך חידה – כל מה שהנביאים ראו היה בחזיון נבואה, והוא משל/חידה. זוהי בדיוק אותה קושיה כמו אצל הקב”ה (פסוקים המדברים כאילו יש לו גוף), עם אותו תירוץ.

חידושים:

1) “מראה הנבואה” ו”דרך חידה” הם שני עניינים נפרדים:

– מראה הנבואה – העובדה: הם ראו זאת בחזיון נבואה, לא בעולם הפיזי. זוהי ויזואליזציה, ייצוג של מלאכים – לא המלאך עצמו, אלא משהו שמדמה מלאך.

– דרך חידה – הטעם: מדוע דווקא אש? מפני שאש היא משל טוב לדבר שאינו גוף.

2) מדוע דווקא אש כמשל למלאכים – ניתוח מורחב:

לגוף יש תכונות שונות: הוא כבד, אי אפשר לעבור דרכו, הוא נופל למטה, יש לו קביעות. אש היא “גוף חלקי” – יש לה כמה תכונות של גוף (היא קיימת, יש לה צורה מסוימת), אך חסרות לה תכונות חשובות: היא אינה כבדה, אינה נופלת למטה, אפשר לעבור דרכה. עיקר המשל הוא שלילה (נגציה): כשאומרים “אש”, הכוונה “לא כבד, לא מוצק, לא גוף רגיל.”

ההיגיון: אדם ש”מגושם” אינו יכול להבין דבר שהוא לגמרי לא גוף. אי אפשר לתת לו מיד את ההפשטה הגמורה. לכן לוקחים אש – שהיא הדבר הקרוב ביותר ל”לא גוף” שאדם עדיין יכול להבין – כמדרגה להבנה.

3) ראיה מ”כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא”:

גם הקב”ה – שאנו יודעים בוודאות שאין לו גוף – גם הוא מתואר כאש. זה מוכיח שאש היא משל קבוע ל”לא גוף.”

4) ראיות נוספות מפסוקים שתיאורי מלאכים הם משלים:

– “ואש אחד ממשרתי ה'” – אש היא רק אחד מן המלאכים, לא כולם. אילו אש הייתה עצם המלאך, כל המלאכים היו אש. מכאן שמלאך אינו אש, אלא משל.

– “עושה מלאכיו רוחות” – מלאכים מתוארים גם כרוחות (רוחות). רוח גם היא דבר שיש בו עניין של גוף, אך אינה כבדה – שוב משל.

ההוכחה הלוגית: אם פסוק אחד אומר שמלאכים הם אש ופסוק אחר אומר שהם רוחות – על כרחך שניהם משלים, כי אינם יכולים להיות שניהם כפשוטם.

[הערת אגב: האם רוח/אוויר הוא גוף? הוא עונה: כן – אוויר הוא גוף, רוח היא אוויר שנע מהר יותר. אך זהו גוף שחסרה לו כבדות – לכן הוא מתאים כמשל.]

5) מקבילה לשיעור אתמול: “רחום וחנון”:

התלמוד מביא ש”רחום וחנון” הוא רק משל, כי לפעמים כתוב “רחום וחנון” ולפעמים “חנון ורחום” – אילו היה כפשוטו, הסדר לא היה משתנה. אותה שיטה מיושמת כאן.

—

הלכה ג’ (המשך) – כיצד יכולים להיות מלאכים שונים אם כולם צורה בלא גוף?

א. הקושיה הלמדנית

אצל הקב”ה אין בעיה – הוא אינו ממש צורה, הוא דבר שאינו גוף, ויש רק אחד – כפי שלמדנו, אילו היו שניים, היה גוף (כי שני דברים מאותו סוג צריכים גוף להבדיל ביניהם). אך מלאכים – הרמב”ם אומר שהם צורה בלא גוף, ובכל זאת הם רבים! מה מבדיל ביניהם?

ב. תירוץ הרמב”ם: היררכיה של מציאות

> “שכל אחד מהן למטה ממעלת חבירו, והוא נמצא מכחו, והכל נמצאים מכחו של הקב”ה וטובו.”

כל מלאך נמוך מקודמו. הוא קיים מכוחו של המלאך הגבוה ממנו. כולם קיימים מכוחו של הקב”ה.

חידושים:

1) ההבדל בין מלאכים אינו “מדרגה” במובן הרגיל – זהו הבדל במציאות:

“רמות” אין פירושן שאחד במדרגה גבוהה יותר במובן הרגיל. הכוונה:

– המלאך הראשון יש לו קיום ישיר מהקב”ה

– המלאך השני יש לו קיום שצריך להגיע דרך המלאך הראשון

– המלאך הראשון “עושה” כביכול את השני (לא לגמרי לבדו – “הכל נמצאים מכחו של הקב”ה” – אלא כצינור)

זהו ההבדל: לא הבדל ב”איכות” או “מקום”, אלא הבדל בקדימה במציאות – הוא קודם במציאות.

2) מבנה התלות – מקבילה לקב”ה:

אצל הקב”ה: ללא הקב”ה, אין כלום. אך ללא כלום, הקב”ה נשאר. אותו מבנה אצל מלאכים:

– כשהמלאך השני נפסד – הראשון אינו נפסד

– אך כשהמלאך הראשון היה נפסד – השני כן היה נפסד

זה יוצר הבדל ביניהם – בלי גוף.

3) אצל מלאכים אין שונות “אופקית” – רק “אנכית”:

בני אדם – אני ואתה “שווים” במציאות. מה עושה אותנו שונים? גופותינו. (הוא מצטט את התניא שנשמת כל אחד היא רק נשמה אחת, אך הגופות עושים אותנו שונים.) לבני אדם יש שונות אופקית.

מלאכים – אין שני מלאכים באותה מדרגה. אי אפשר שיהיו שני מלאכים, אלא אם כן אחד הוא כביכול “אב” ואחד כביכול “בן.” כי אם אין דרך להיות שונים (אין גוף שמבדיל ביניהם), אי אפשר לומר שיש שניים – אלא רק דרך מבנה התלות.

4) שאלה פתוחה: האם מלאכים בוראים מלאכים אחרים בכוונה?

האם המלאכים ממציאים מלאכים אחרים בכוונה, או שהקב”ה ברא את כולם באופן טבעי שאחד נובע מהשני? אלה דברים עמוקים שהרמב”ם אינו מפרש.

מקורות:

– “כי גבוה מעל גבוה שומר” (קהלת ה:ז) – רמזו של שלמה המלך להיררכיה. “שומר” – אולי פירושו שהגבוה “שומר” על הנמוך – כי הוא נותן לו את מציאותו. (הפשט הפשוט בפסוק אינו מדבר על מלאכים – זהו משל.)

—

הלכה ג’ (המשך) – “למעלה ולמטה” אצל מלאכים: לא מקום אלא מעלה

לשון הרמב”ם:

> “וזה שאמרו למעלה ולמטה ממעלתו, אינו מעלת מקום”

פשט:

כשמדברים על מלאכים שאחד “גבוה” מהשני, אין הכוונה שהוא נמצא במקום גבוה יותר. מלאכים הם צורות בלא גוף, אינם תופסים מקום – מקום שייך רק בחומר.

חידושים:

1) שני משלים – שתי דרגות:

הרמב”ם מביא שני משלים:

– משל א’ – שני חכמים: כשאומרים שחכם “גבוה” מחכם אחר, אין הכוונה שהוא גר בקומה גבוהה יותר, אלא שיש לו מדרגה גבוהה יותר, חכמה גדולה יותר. זה מראה ש”למעלה” אינו גבוה פיזית, אלא רמה/מדרגה גבוהה יותר.

– משל ב’ – עילה ועלול: העילה (סיבה) היא מי שגרם, והעלול הוא מי שנגרם. העלול “נמוך” – לא במקום, אלא במעלה, כי הוא תלוי בעילה. זה מוסיף נקודה שנייה: “גבוה” פירושו גם שהגבוה משפיע על הנמוך – כשם שאב “גבוה” מבן, כי הוא הסיבה/העילה למציאות הבן.

מגיד השיעור מקשר זאת למלאכים: המלאך הגדול משפיע על הקטנים – “נותנים באהבה רשות זה לזה”.

[הערת אגב: “משה ואהרן שקולים כאחד” – “שקולים” אין פירושו ששוקלים פיזית אותו דבר, אלא שיש להם אותה מדרגה ברוחניות – עוד דוגמה לאופן שבו מושגים רוחניים מתבטאים במילים גשמיות.]

—

הלכה ג’ (המשך) – עשרה שמות של מלאכים: “שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם”

לשון הרמב”ם:

> “וכל אלו עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר מעלות שלהם הם.”

פשט:

לכל מדרגה של מלאכים יש שם נפרד. השם מצביע על מעלתם/מדרגתם.

הרשימה:

חיות הקודש, אופנים, אראלים, חשמלים, שרפים, מלאכים, אלהים, בני אלהים, כרובים, אישים.

חידושים:

1) השם הוא על המעלה, לא על המלאך:

אצל בני אדם השם הוא על הגוף/אדם. אך אצל מלאכים, שהם צורה בלא גוף, השם הוא על המעלה עצמה – זה מה שמבדיל ביניהם.

2) “מלאכים” – גם שם כולל וגם שם פרטי:

“מלאכים” הוא גם שם כולל לכל המלאכים (כי כולם שלוחי הקב”ה – כפי שרש”י אומר), וגם שם פרטי למדרגה ספציפית אחת.

3) “אלהים” ו”בני אלהים”:

“אלהים” הוא שם של מלאך – מעניין ש”בני אלהים” היא מדרגה נמוכה יותר, כעיקרון העילה-עלול: “אלהים” הוא כביכול ה”אב” של “בני אלהים”.

4) קושיה: לשון רבים בשמות מלאכים:

כל שמות המלאכים הם בלשון רבים (חיות, אופנים, שרפים וכו’). לפי הרמב”ם, שאומר שכל מדרגה היא צורה אחת (לא מרובות), קשה להבין מדוע השם בלשון רבים. **”אין לי תירוץ…

נכניס את זה לרשימת הקושיות.”**

5) קושיה: “חיות הקודש” – מה פירוש “חיות”?

לפי הרמב”ם, אם יש רק צורה אחת לכל מדרגה, מה פירוש “חיות” בלשון רבים? הפירוש החסידי ש”חיות הקודש” פירושו שחיותם (חיוניותם) באה מהקדושה – עושה את קושיית לשון הרבים חזקה עוד יותר.

6) סגנון הכתיבה של הרמב”ם:

הרמב”ם היה מומחה גדול באמירת דברים פשוטים. אפשר להבין כל מילה בפרקים אלה. הקושיות הן קושיות טובות ועניינים עמוקים, אך את הבסיס אפשר לחזור עליו.

מקורות:

– זוהר – הרמב”ם לקח את רשימת עשר המעלות מהזוהר, וכמעט כל הספרים מסכימים. הזוהר מקשר זאת לעשר ספירות.

– רש”י – מלאך נקרא “מלאך” כי הוא שליח.

—

הלכה ג’ (המשך) – חיות הקודש: “תחת הכסא”

לשון הרמב”ם:

> “ומעלה על מעלה עד מעלת יתברך שמו, והמעלה שהיא על הכל, ואין קיומה תלוי בזולתה, היא מעלת הצורות שנקראת חיות.”

> “ולפיכך אמרו הנביאים שהם תחת הכסא.”

פשט:

המדרגה הגבוהה ביותר של מלאכים – חיות הקודש – “אין קיומה תלוי בזולתה”: מציאותם אינה תלויה בשום נברא אחר, אלא ישירות בקב”ה עצמו.

חידושים:

1) “כסא” ככינוי לקב”ה:

“כסא” כאן אינו מלאך נוסף, אלא כינוי לקב”ה עצמו. “תחת הכסא” אין פירושו מקום פיזי, אלא שהם מדרגה אחת מתחת לקב”ה עצמו. על מלאכים אחרים אפשר גם לומר שהם “תחת הכסא”, אך הם כמה רמות מתחת.

2) לשון יחיד אצל הרמב”ם:

הרמב”ם כותב “שנקראת חיות” (לשון יחיד – “שנקראת”, לא “שנקראות”), מה שתומך בפשט שכל מדרגה היא צורה אחת, לא מרובות.

—

הלכה ג’ (המשך) – אישים: המדרגה העשירית

לשון הרמב”ם:

> “ומעלה עשירית היא מעלת הצורות שנקראת אישים, והם המלאכים שמדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, ולפיכך נקראו אישים, שמעלתם קרובה למעלת דעת האדם.”

פשט:

“אישים” הם המלאכים שנמצאים בקשר עם בני אדם – ספציפית עם נביאים, המדרגה הגבוהה ביותר של בני אדם. הם נקראים “אישים” (מלשון “איש”) כי מעלתם הקרובה ביותר לדעת האדם – רמה אחת מעל בני אדם.

חידושים:

1) לשון רבים אצל אישים:

אצל אישים הרמב”ם כותב “והם המלאכים” (לשון רבים), אף שאצל חיות כתב לשון יחיד. תירוץ: ייתכן שנביאים רבים קיבלו נבואות בו-זמנית, וכל אחד ראה צורה אחרת – היינו חושבים שהם מדברים עם מלאכים שונים, אך לפי הרמב”ם כולם מדברים עם דרגה אחת של מלאכים. כיוון שמלאכים אינם חומר, יכולה צורה אחת להיות לה ייצוגים רבים – דרכים רבות שאדם יכול לדמות אותה.

הוא מקשר זאת למאמר “מלאך אחד אינו עושה שתי שליחויות” – “מלאך אחד” פירושו רמה אחת של מלאך, לא מלאך אינדיבידואלי אחד.

2) הכרה בקשיים:

“אני עדיין בדעה שהקושיות טובות יותר מהתירוצים” – הבעיות עם הפשט (שכל מדרגה היא רק צורה אחת) לא נפתרו לגמרי. אך: “הרמב”ם היה מומחה גדול, מה שהוא אומר נכון” – צריך רק להבין נכון.

[הערת אגב: מגיד השיעור מעיר שבתפילה אומרים “שרפים ואופנים וחיות הקודש” – שלוש רמות של מלאכים. הרעיון של רמות ברורות של מלאכים בא מהרמב”ם – הוא הכניס זאת בצורה שיטתית.]

מקורות:

– תפארת ישראל (מהר”ל) – מדגיש שיש בדיוק עשר מעלות, לא מספר אקראי. עשר המעלות עושות אותם דברים נפרדים.

—

הלכה ד’ – מעלות הידיעה אצל מלאכים

לשון הרמב”ם:

> “מכל הצורות – חיים, ומכירים את הבורא, ויודעים אותו דעת גדולה עצומה, כל צורה וצורה לפי מעלתה.”

> “אפילו מעלה ראשונה אינו יכול להשיג אמיתת הבורא כמו שהוא, אלא דעתו כצורת עצמו.”

> “עד מעלה עשירית, גם היא יודעת את הבורא דעה שאין כח באדם… והכל אינם יודעים את הבורא כמו שיודע את עצמו.”

פשט:

כל המלאכים חיים, מכירים את הבורא, ויש להם הבנה גדולה – אך כל אחד לפי מעלתו. אפילו המלאך הראשון אינו משיג את הקב”ה כפי שהוא יודע את עצמו. אפילו המלאך העשירי (הנמוך ביותר) יודע יותר מכל אדם.

חידושים:

1) “לפי גודלו” – לא לפי גודלו של השם:

כל מלאך יודע את הקב”ה לפי גודלו שלו, לא לפי גודלו של הקב”ה. אף אחד מהם אינו יודע את הקב”ה כפי שהוא יודע את עצמו – כי לדעת את הקב”ה כפי שהוא יודע את עצמו משמעו להיות הקב”ה. אתה יכול לדעת את הקב”ה בתור מי שבראך – זהו הקשר שלך אליו.

2) היררכיית הידיעה משקפת היררכיית המציאות:

כשם שיש היררכיה של מציאות (אחד אחרי השני), כך יש היררכיה של ידיעה. דעת היא תוצאה של מציאות – כמה שמציאותך גדולה, כך דעתך גדולה.

ביאור: דעת היא לדעת את הסיבה של דבר – חכמה, כשיודעים מהיכן דבר בא. ממילא, כמה שאתה רחוק מהסיבה, כך רחוקה דעתך. אדם שחי רק זמן קצר, דעתו בערך לפי כך.

3) מעלה עשירית = שכל הפועל:

המלאך העשירי נקרא במקום אחר “שכל הפועל” (active intellect). אפילו הוא יודע יותר מכל אדם, כי מלאך הוא צורה בלי גולם – **סוג טוב יותר של דעת

4) קשר להלכה א’-ב’ – “מחשבות בורא מעלה”:

כשאדם מהרהר בבריות הגדולות שמעליו, ותופס כמה הוא קטן, זוהי “מחשבות בורא מעלה” שמביאה לפחד. הוא יכול לחשוב: “אפילו המלאך הראשון אינו משיג את הקב”ה – מי אני?”

אך – אדם אינו צריך רק לומר “מי אני?” ולהפסיק. הוא צריך להמשיך לחשוב עם הקב”ה – כי אם לא, אתה ממש כלום. אף שאדם נמוך מיליון מדרגות ממלאך, הוא עדיין בעולם הידיעה. מי שאינו כלום בעולם הידיעה הוא אכן רק גוף – “עפר מן האדמה”. אך אם הוא משתמש בשכלו, הוא חתיכת מלאך.

—

הלכה ה’ – ידיעת השם: “הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה”

לשון הרמב”ם:

> “הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעת שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעים, שאין אנו ודעתנו אחד.”

> “אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד.”

> “שאילו היה חי בחיים ויודע בדעת – היו שם אלוהות הרבה.”

> “הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעת עצמה, הכל אחד.”

פשט:

הקב”ה יודע את אמיתתו כפי שהיא. אינו יודע בדעת שהיא חוץ ממנו. הוא, ידיעתו וחייו הם אחד – מכל צד. אילו לא היה כך, היו כאן אלוהות הרבה.

חידושים:

1) ההבדל בין ידיעתנו לידיעת הקב”ה:

אצלנו, אני וידיעתי הם שני דברים נפרדים. מדוע: אתמול לא ידעתי, משמע יש “אני” מחוץ לידיעה. אפילו אחרי שאני יודע, הידיעה עדיין אינה לגמרי אני – כי אתמול לא הייתה. שאין אנו ודעתנו אחד – יצחק וידיעתו של יצחק הם שני דברים.

2) הוא ודעתו וחייו אחד – תוכן אחדות ה’:

“חייו” פירושם גם דעת – מכל צד שמסתכלים, הכל אחד. לומר שהקב”ה הוא יודע, או חי, או שקיים – זה הכל אותו דבר, רק מילים שונות. וזה עומד ב”אחד” – זהו תוכן אחדות ה’.

שאילו היה חי בחיים ויודע בדעת – היו שם אלוהות הרבה: אילו הקב”ה היה חי בחיים נפרדים, או יודע בדעת נפרדת – היו כאן שלושה אלוהות (הוא, חייו, דעתו) – כפי שאומרים עובדי עבודה זרה, אך זה אינו אמת.

3) ביאור “הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעת עצמה”:

– הוא היודע – הוא מי שיודע.

– הוא הידוע – הוא גם הדבר שהוא יודע. מדוע: מה יודע הקב”ה? הוא יודע את הקב”ה. כי הוא ודעתו אחד – הוא יודע את עצמו.

– הוא הדעת עצמה – הידיעה עצמה היא גם הקב”ה.

משל מאדם: כשאני יודע עץ – יש את האני (היודע), יש את הדבר שאני יודע (הידוע – העץ), ויש את הידיעה (הדעת). אצל אדם אלה שלושה דברים נפרדים. אצל הקב”ה – הכל אחד.

4) “מתוך שיודע עצמו – יודע הכל”:

הקב”ה יודע הכל על ידי שיודע את עצמו. מדוע: מה הוא הקב”ה? הוא מי שגורם לכל. ממילא, לדעת את הקב”ה פירושו אוטומטית לדעת שהכל יצא ממנו.

משל: כשם שלדעת אב פירושו כבר לדעת את בנו – כי אב הוא דבר שעושה בן – כך הקב”ה הוא דבר שעושה הכל, ממילא לדעת אותו פירושו לדעת הכל.

משל נוסף: חיות הקודש יודעות את כל המלאכים (כי הן סיבתם). אך אדם – אדם הראשון – אינו באמת הסיבה של כל בני האדם. הקב”ה כן, הוא הסיבה של הכל, ממילא יודע הכל.

5) זה פותר קושיה:

שהקב”ה יודע הכל, יוצא שיש לו משהו “בראשו” – הוא ועוד דבר, שני דברים? אומר הרמב”ם: לא – הקב”ה יודע הכל, ונשאר עדיין ידיעה אחת, נשאר עדיין אלוה. כי הוא יודע את עצמו, ומתוך שיודע את עצמו יודע הכל.

6) ההבדל הגדול בין ידיעת ה’ לידיעת הנבראים:

– אנו מכירים את הקב”ה מתוך הנבראים – אי אפשר להכיר מציאות מתוך עצמה.

– הקב”ה יודע את הבריאה לא מצד הבריאה, אלא מצד הבורא – מפני שהוא יודע עצמו, לפיכך יודע הכל.

– נברא יודע שהוא קיים אחרי שהוא קיים. אך הקב”ה יודע הכל לפני שזה קיים, כי הוא יודע כל מה שבא ממנו.

7) “אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו”:

– פה – כשאני אומר “הוא היודע והוא הדעת והוא הידוע” – אלה כבר שלוש מילים, שלושה דברים. אך אני רוצה להסביר שזה דבר אחד. אילו הייתה לנו מילה אחת שמשמעה הכל בבת אחת, היינו יכולים לומר.

– אוזן – אותו דבר – אי אפשר לשמוע דבר אחד בבת אחת.

– לב – דיוק חשוב: כתוב “להכירו על בוריו” – לא “להכיר בכלל”! אפשר אולי להשיג קצת. לומר אי אפשר לעולם, כי מילים מצומצמות. להבין אפשר אולי, אך לא על בוריו.

הרמב”ם מביא שלושה דברים גופניים (פה, אוזן, לב) – כי הוא רוצה לומר שהסיבה שאיננו יכולים להבין היא מפני שאנו גוף.

8) ראיה מ”חי ה'” לעומת “חי פרעה” – ההבדל בניקוד:

– “חי פרעה” (עם צירה) – פירוש: חיי פרעה. סמיכות. פרעה וחייו הם שני דברים נפרדים. כך גם “חי נפשך”, “חי אחיך”, “חי המלך”.

– “חי ה'” (עם פתח) – פירוש: כשם שה’ חי. לא “חיי ה'” – כי “חיי ה'” אינם קיימים כדבר נפרד. לעולם לא אומרים “חי השם” עם צירה.

היסוד: אדם יש לו חיים – לא חי, עכשיו חי. אך הקב”ה הוא חיים – אין לו חיים, הוא הוא חיים. זהו יסוד אחדות ה’.

שאלה: מה עם מלאך – הרי מציאות המלאך היא גם חייו? תשובה: לא – המלאך יכול שלא להיות, הקב”ה בראו. אצל הקב”ה – חיים ומציאותו הם אותו דבר.

9) ידיעת ה’ את הנבראים – מחמת עצמו, לא מחמת הבריאה:

הרמב”ם אומר: מכיוון שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – אינו דומה לידיעת היודעים מחמת הברואים. אנו כשיודעים דבר, יודעים אותו מצד הבריאה. אך הקב”ה – מחמת עצמו יודעם. מפני שהוא יודע עצמו, לפיכך יודע הכל, שהכל נסמך במציאותו עליו.

מקורות:

– “חי ה'” לעומת “חי פרעה” – ההבדל בניקוד כראיה לאחדות ה’

– זה מקושר גם לאחד מי”ג העיקרים – שהקב”ה יודע הכל

—

סוף פרק ב’ – מעשה מרכבה וגדר לימוד עניינים אלה

לשון הרמב”ם:

> “שני פרקים אלו הם כמו טיפה מן הים ממה שצריך לבאר בענין זה.”

> “וביאור כל העיקרים אשר בשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.”

פשט:

שני הפרקים (פרק א’ ופרק ב’) הם רק כטיפה מן הים ממה שצריך לבאר. ביאור כל העיקרים בשני פרקים אלה נקרא מעשה מרכבה.

חידושים:

1) מה פירוש “מעשה מרכבה”?

הפשט הפשוט ביותר הוא שנבואת יחזקאל מביאה את רוב המשלים, ולכן קוראים לזה כך. אך הרמב”ם במורה נבוכים חלק א’ מבאר ש“מרכבה” הוא משל: כשם שהרוכב מנהיג את הסוסים, כך הקב”ה מנהיג את כל העולם. הקב”ה הוא “רוכב שמים” – כי הוא מנהיג את העולם, נמצא שהעולם הוא כביכול מרכבה.

הערה: “מרכבה” אין פירושה “מורכב” (מחובר) – זו הייתה סתירה. “מרכבה” פירושה רכב (chariot).

—

הלכה ד’ (סוף פרק ב’) – דיני מעשה מרכבה: כיצד מותר ללמוד

לשון הרמב”ם:

> “צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהא חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים.”

פשט:

החכמים (בעלי המשנה) אמרו שלא להיכנס לעומק דברים אלה, אלא לאדם אחד בלבד, שהוא כבר חכם ומבין מדעתו, ומוסרים לו רק ראשי פרקים.

חידושים:

1) שלושה תנאים במסירת מעשה מרכבה:

א. רק לאדם אחד – אסור ללמד ברבים.

ב. האדם צריך להיות “חכם ומבין מדעתו” – “מבין מדעתו” אין פירושו שהוא צריך כבר לדעת הכל בעצמו, אלא שהוא אדם רציני – כשלומדים איתו, הוא מבין, הוא יכול לתפוס רמזים קצרים.

ג. אפילו לחכם ומבין מדעתו – רק ראשי פרקים – מודיעים מעט מהעניין, נותנים רמז, והחכם – “והוא מבין מדעתו ויודע סוף הדבר ועומקו” – הוא בעצמו יגיע לסוף ולעומק.

נקודה חשובה: אפילו ראשי הפרקים מותר לומר רק לאדם אחד. הרמה העמוקה יותר – “סוף הדבר ועומקו” – אין אומרים כלל, אפילו לא לחכם ומבין מדעתו.

2) קושיה גדולה על הרמב”ם – מדוע כתב זאת?

אם הרמב”ם פוסק שאפילו ראשי פרקים מותר לומר רק לאדם אחד, כיצד הרמב”ם עצמו כותב את הלכות יסודי התורה – שהוא ספר שכל אחד יכול לקרוא?

“אינני מתרץ את הקושיה, אין לי תירוץ. הקושיה טובה מהתירוץ.”

התירוץ הקיים הוא אותו תירוץ שהרמב”ם עצמו אומר בתחילת מורה נבוכים: שיש רמות – הרמב”ם מבין שיש צורך הדור שכן יאמרו ראשי פרקים לכולם, כי יש עוד רמה עמוקה יותר שאסור לומר, ומה שהרמב”ם כותב הוא רק ראשי פרקים. אך התירוץ אינו חלק לגמרי.

3) שתי קושיות על הרמב”ם:

א. כיצד יכולה להיות מצוה לדעת דברים שאסור לאמרם? תירוץ: יש רמות – הבסיס (מ”מנה פשוטה” – מהבריאה הפשוטה – כבר אפשר לגלות) הוא מצוה לכולם, אך הרמות העמוקות מוגבלות.

ב. כיצד הרמב”ם עצמו כותב את כל הדברים האלה? – זוהי הקושיה הגדולה יותר.

4) פסוקים ומאמרי חז”ל על סוד החכמה:

– “כבשים ללבושך” (משלי כ”ז:כ”ו) – חז”ל: “דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך” – דברים שכבושים ונעלמים (מוסתרים עמוק, פנימיים) יהיו רק לבושך שלך. “כבוש” פירושו פנימי – כמו השכבה הפנימית ביותר של ערימת שכבות.

– “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” (משלי ה’:י”ז) – החכמה תהיה לך לבדך.

– “דבש וחלב תחת לשונך” (שיר השירים ד’:י”א) – חז”ל: “דברים שהם כדבש וחלב יהיו תחת לשונך” – דברים מתוקים כדבש וחלב יש להחזיק מתחת ללשון – בסוד.

5) הזוהר הקדוש – “נודע בשערים בעלה”:

הידיעה שאדם משיג את הקב”ה היא סוד, רז שעליו לשמור לעצמו. זוהי הרגשה מסוימת – כשם שלאדם יש אהבה עמוקה מאוד – אין זה דבר שמדברים עליו ברבים. לכל יהודי יש השגת אלוקות מסוימת, אך זהו דבר אישי.

6) עניין מוסרי – מדוע לא לשתף – שתי רמות:

א. מעשית: לאדם יש דחף חזק לשתף מה שהוא יודע. אך לא הכל אפשר לשתף – כשהוא משתף, השני הולך לעוות ולא להבין.

ב. רמה עמוקה יותר [חידוש]: כשאדם יודע דבר וכבר סיפר אותו – הדבר כבר נגמר, הוא “חתם” אותו, כבר מצא את המילים להעביר אותו, והוא כבר לא מעמיק יותר בו. אך כשזו עדיין חכמה פתוחה שעדיין לא שיתף, עדיין לא הכניס למילים ומשלים – יש לו עוד סיכוי לחפור עמוק יותר בה. כך שהשתיקה עצמה היא כלי להשגה עמוקה יותר.

—

סיום

מגיד השיעור מסיים בסיכום:

– “ברוך השם, סיימנו מעשה מרכבה, כל מעשה מרכבה” – היום ואתמול.

– “ודאי למדנו רק ראשי פרקים, אך כל הרמב”ם הוא רק ראשי פרקים, אין זה שונה.”

– הוא מביא מדרש משלי (“מדרש מפורסם מאוד”): שכשאדם בא לשמים, שואלים אותו מדוע לא למד מעשה מרכבה. “ברוך השם, שנזכה ללמוד מעשה מרכבה.”

– הוא מביא שמי שלומד רמב”ם גם יוצא ידי חובת מצות מעשה מרכבה.

– הוא מודיע שהשיעורים הבאים יהיו על מעשה בראשית.

מקורות:

| מקור | כיצד משמש |

|—|—|

| גמרא חגיגה | “מוסרין לו ראשי פרקים” – המקור ללשון |

| משלי כ”ז:כ”ו | כבשונו של עולם יהיו ללבושך |

| משלי ה’:י”ז | יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך |

| שיר השירים ד’:י”א | דבש וחלב תחת לשונך |

| זוהר הקדוש | נודע בשערים בעלה |

| מדרש משלי | בשמים שואלים מדוע לא למד מעשה מרכבה |

| רמב”ם, מורה נבוכים חלק א’ | ביאור “מרכבה” כמשל; תירוץ מדוע בכל זאת כתב |

תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ב׳ – מצוות אהבת ה׳ ויראת ה׳

הקדמה: סקירה כללית של ארבע המצוות הראשונות

אומר הרמב”ם הקדוש, הלכות יסודי התורה פרק ב׳. אומר רבינו – נפלא. פרק ב׳.

אנחנו הולכים ללמוד את המצוה השלישית והרביעית שהרמב”ם פתח בהן את הלכות יסודי התורה. הוא פתח בידיעת הקב”ה, מצות “אנכי ה׳ אלקיך” – לדעת שיש בורא. ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד את מצות אהבת ה׳ ויראת ה׳.

שתי המצוות הראשונות היו לדעת שיש בורא, והלאו שבאותו ענין, שלא יהיו חלילה טעויות, ושלא יעשו – “שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה׳” – אלוה אחר. וגם מצות האחדות. למעשה למדנו שתי מצוות. נכון?

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד את שתי המצוות הבאות, שהן אהבת ה׳ ויראת ה׳.

—

המעשה עם הישמח משה ויראתו של הרמב”ם

אומר הרמב”ם הקדוש כך. הרי ידוע שהישמח משה (ר׳ משה טייטלבוים, בעל הספר “ישמח משה”) ביקש מהקב”ה בתפילה שירצה לקבל את יראת השמים של הרמב”ם. והוא התחיל לפחד פחד נורא ולהתגלגל על הארץ מרוב פחד, כפי שמספרים את המעשה, כפי ששמעתי בשנות נעורי. הוא ממש השליך עצמו על הארץ מפחד, עד שביקש שיסירו ממנו את הפחד כי לא יכול היה לשאת אותו.

אם כן, כאן אנחנו הולכים ללמוד מהיכן באה היראה של הרמב”ם. מה היתה התורה שמאחורי הפחד? יראת ה׳ ואהבת ה׳.

—

הלכה א׳ – “האל הנכבד והנורא הזה – מצוה לאהבו וליראה אותו”

לשון הרמב”ם

אומר הרמב”ם הקדוש: “האל הנכבד והנורא הזה” – הבורא שהוא נכבד ונורא, הבורא הנפלא, המכובד והמורא. “האל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאהבו וליראה אותו.”

ביאור: “נכבד ונורא” – ריחוקו של הבורא

כתוב כאן למטה בהערות שלי ש“האל הנכבד והנורא הזה” הוא לשון הפסוק. אבל כאן ברמב”ם לכאורה יש לזה עוד משמעות, שהכוונה לאותו אלוה שהוא הסביר את מציאותו ואחדותו בפרק הקודם.

> [חידוש] אבל אני סבור ש”נכבד ונורא” משמעו שניהם – שזה דבר רחוק מאיתנו. יש לנו כבוד, יראת הכבוד, מפני שאנו יכולים להשיגו מעט בלבד. כפי שהרמב”ם אמר שאנו יכולים להשיג מעט – כל זמן שיש לאדם גוף אינו יכול להשיג מציאותו יתברך.

נראה. “נורא” פירושו פחד, הדבר שיש לנו ממנו פחד ומורא. הקב”ה רחוק מאוד מאיתנו, מהות הבורא. מעשיו, כפי שנראה, מעשיו קרובים יותר אלינו, אבל מהות ה׳ הוא נכבד ונורא, מופרד מאוד מאיתנו.

הפסוקים לאהבה וליראה

מצוה – הבורא הוא “מצוה לאהבו וליראה ממנו” – לאהוב אותו ולירא ממנו. “שנאמר” – הוא מביא את הפסוק שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע – “ואהבת את ה׳ אלקיך” (דברים ו:ה), לאהוב את הבורא. “ונאמר” – זו מצות האהבה, ומצות היראה היא הפסוק שנאמר “את ה׳ אלקיך תירא” (דברים י:כ), לירא מן הבורא.

אהבה = קירבה, יראה = ריחוק – שניהם בבת אחת

> [חידוש] זה נראה קצת כמו… זו נקודה קטנה בלבד – נראה שיראה היא ענין של ריחוק, כמו שאני ירא מדבר מסוים, זהו ענין של ריחוק, ואהבה היא ענין של קירבה. אם כן יש כאן משהו… שניהם בבת אחת. הרמב”ם הולך להסביר מה הכוונה.

—

הלכה ב׳ – “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?”

שאלת הרמב”ם

“והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?” – כיצד יכול אדם להגיע לאהוב ולירא מהקב”ה? הרי אנו יודעים שאיננו מבינים אותו, הרי אנו יודעים שהקב”ה רחוק מאוד מאיתנו, איננו מבינים מציאותו. אבל מה כן?

חידוש: “והיאך היא הדרך” – הגדרה, לא עצה

> [חידוש] “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו” – אינני סבור שהכוונה שיש מצוה לאהוב, והשאלה היא “חפש תחבולה.” אני סבור ש“והיאך היא הדרך” בא לומר: ממה מורכבים האהבה והיראה? מהם? כי אינני רואה שיש כאן עצה. נראה לי יותר שזו הגדרה.

> אני זוכר שלמדנו אתמול שלפעמים הרמב”ם אומר תחילה מהי המצוה, ואחר כך שיש מצוה. כאן זה אחד המקומות שבהם הוא אומר תחילה שיש מצוה, ואחר כך מסביר מהי המצוה. כמו שאפשר לומר: “המצוה היא להניח תפילין – והיאך היא הדרך לעשותה?” – והוא מקים בנין שיהיה עשרה טפחים וכו׳. נראה לי שאותו דרך הוא כאן. “והיאך היא הדרך” אין פירושו “חפש תחבולה ליראה.” “והיאך היא הדרך” פירושו “מהי אהבה ויראה?”

—

אהבה: התבוננות בבריאה מביאה לתשוקה לדעת יותר

“בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים” – כשאדם מתבונן במעשי הקב”ה, הבריאה הנפלאה והגדולה שהקב”ה ברא הכל, הבריות – “ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ” – ורואה מהם את חכמתו שאין לה שיעור ואין דרך להעריכה – “מיד” – כשאדם מתבונן בזה – “הוא אוהב” – הוא אוהב את הקב”ה – “ומשבח ומפאר” – ומתחיל להודות ולשבח את הקב”ה – “ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול” – ואז תוקפת אותו תשוקה גדולה לדעת יותר על הקב”ה.

“כמו שאמר דוד” – כמו שדוד המלך אמר – “צמאה נפשי לאלקים לאל חי” (תהלים מב:ג) – נפשי צמאה, כמו שאדם צמא למים, כך נפשי צמאה לדעת יותר, להכיר יותר, להתקרב יותר – “לאלקים לאל חי” – לבורא החי.

אם כן, זו לכאורה האהבה.

ידיעה מביאה לידיעה נוספת – תהליך עולה

> [חידוש] אף שפירוש האהבה הוא “לרצות לדעת את הקב”ה” – כיצד תרצה לדעת? כמובן, על ידי התבוננות במעשיו. אפשר לומר שזה מה שאמרת, שאי אפשר לדעת את הקב”ה עצמו. אינני בטוח לגמרי בזה.

עוד לפני שנמשיך, פשוט כך: לדעת יותר את הקב”ה זו עוד אהבה, כך שצריך להתחיל בידיעה מועטת, וכשיודעים מעט, מתעוררת סקרנות לרצות לדעת יותר. כך ידיעה מביאה לעוד ידיעה, כן? זו ההתבוננות, ואחר כך יש אהבה גדולה יתירה לדעת הרבה יותר.

—

הלכה ג׳ – יראה: “וכשמחשב בדברים האלו עצמן – מיד הוא נרתע לאחוריו”

חידוש: “בדברים אלו עצמן” – אותה התבוננות מביאה גם אהבה וגם יראה

והוא ממשיך: “וכשמחשב בדברים האלו עצמן” – כשהוא מעמיק לחשוב באותם דברים… מהו ה”עצמן”? זה לא כתוב בפירוש. הרמב”ם אומר הרי “כשמחשב” – הוא מעמיק, הוא מתבונן, ואחר כך “מתבונן.” בסדר, אדרבה, הייתי רוצה לשמוע פירוש.

> [חידוש] והרי כתוב כאן “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו”. ואחר כך, מהי יראה? לחשוב באותם דברים עצמם. כלומר, אין כאן דברים אחרים שצריך להתבונן בהם שמהם יוצאים אהבה ויראה. “דברים אלו עצמן”, במילים אחרות, “מעשיו וברואיו הנפלאים” – באותה מחשבה עצמה, וממנה יוצאת גם היראה. כך אני קורא את דבריו.

“נרתע לאחוריו” – האדם נסוג לאחור

“וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו” – הוא נתפס… תוקף אותו פחד גדול והוא נסוג לאחור, כמו אדם שמפחד ונרתע לאחוריו. כמו שלמדנו עכשיו בפרשה: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ:טו) – כשבני ישראל ראו את הקב”ה הם נסוגו לאחור, נרתעו. כן, הייתי אומר לאחור. “וירא העם וינועו” – “וירא” זו יראה.

> [חידוש] פחד אין פירושו מורא. פחד פירושו ה”נרתע לאחוריו.”

“בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה”

“וידע” – והוא יידע… “וידע” – לא שהוא יידע, אלא הוא יודע. “וידע”? בסדר, הגרסה האחרת היא “וידע”? חשבתי שיש גרסאות שונות.

“וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה” – הוא כבר השתמש בלשון הזה קודם – כן, הוא יידע שהוא בריה קטנה, שפלה, חשוכה. “עומדת בדעת קלה מעוטה” – הוא עומד, מה שמעמיד אותו הוא דעתו, אבל הוא עומד עם דעת קטנה, קלה – קלילה וקטנה, בכמות ובאיכות – גם מעט וגם מה שיש לו חלש – “לפני תמים דעות” (איוב לז:טז) – מול הקב”ה שהוא שלמות הדעות.

“כי אראה שמיך – מה אנוש כי תזכרנו”

“כמו שאמר דוד” – כמו שדוד אמר – “כי אראה שמיך” (תהלים ח:ד-ה) – כשאני מתבונן בשמים ובבריאת הקב”ה – שם כתוב שהוא מתלהב, מתמלא אהבה, אבל אחר כך באה יראה והוא רואה כמה הוא קטן, ואומר הלאה: “מה אנוש כי תזכרנו” – אז אני רואה כמה קטן האדם, לעומת גדולת הבורא ובריאתו, אני רואה כמה קטן האדם. “מה אנוש כי תזכרנו”. יפה מאוד.

חידוש: דקדוק – “כי אראה שמיך” ולא “כי אראה השם”

> [חידוש] לא כתוב “כי אראה השם” – האדם מסתכל על השמים, רואה את המלאכים, רואה אילו דברים קיימים, ותופס שהוא חדשות חלשות למדי.

—

סיכום: אהבה = לרצות לדעת יותר; יראה = להבין כמה קטן אני

זהו פירוש אהבה ויראה. אהבה פירושה לרצות לדעת יותר, ויראה פירושה להבין כמה קטן אני, שאדם אינו דבר גדול. זה נובע מידיעת הבריאה. אפשר לקרוא לזה גדלות ה׳, אבל במובן מסוים זו גדלות הבורא.

דיברו אתמול על כך שאנו בריות שפלות קטנות ואפלות, אבל יש בריות מאירות ועליונות וגדולות, והקב”ה הרי הוא החכמה שעשתה את כל הדברים הללו – תארו לעצמכם מה משמעותו. ממילא, כשאדם מתבונן במציאות, הוא רואה כמה קטן האדם. זהו “כי אראה שמיך” – לא כתוב “כי אראה השם” – האדם מסתכל על השמים, רואה את המלאכים, רואה אילו דברים קיימים, ותופס שהוא חדשות חלשות למדי.

חידוש: שתי מדרגות של קטנות – גוף ושכל

> [חידוש] אולי אמר כך: כשהוא רואה את הבריאה הגדולה, הוא רואה כמה קטן הוא, כמה קטן גופו. אבל אחר כך הוא חושב: “אבל יש לי הרי דעת, יש לי שכל, יש לי כן.” אבל אז הוא תופס שהשכל שלו קטן מאוד לעומת השכל הגדול, תמים הדעות.

> אין הוה אמינא שהגוף גדול – זו אפילו לא הוה אמינא כוונתי. אבל “בריה קטנה שפלה ואפלה” פירושו שזהו גוף קטנטן. כיצד הוא יודע את הידיעה הזו? לעומת ההרים הגדולים ולעומת הבריות הגדולות. מכאן לא יוצאת הנקודה. כיצד הוא יודע שהוא… יש לו ידיעה. אינני מאמין שזו אפילו הוה אמינא. יכול להיות, חשבתי שזו לא הוה אמינא.

—

חידוש: יראה בלי אהבה אינה יראה אמיתית – התהליך הדינמי

אומר הרמב”ם, נקרא קצת מכאן, כי כאן זה הולך להיות קצת מורכב, ונראה מה נוכל.

וזו מצות אהבה ויראה. מצות אהבה ויראה היא להתבונן בבריאה, ורואים כמה… רוצים לדעת יותר, כי זה נראה כל כך מעניין, כל כך גדול, תמיד יש לי תשוקה לדעת יותר. פשוט מאוד.

מקבילה ללימוד תורה וחכמה

בסדר. החכם, כל מי שפעם הסתכל בספר או במדע, או בכל ענין של חכמה, כל דבר מן הבריאה, תמיד יש לו את שתי ההרגשות הללו. הוא רואה כמה נפלא – אני רוצה ללמוד. אפילו מסתכל על התורה אפשר לומר אותו דבר. כן, זה כל כך נפלא. פתאום אני מסתכל – אני בקושי יודע שלושה פסוקים לעומת אלפי המיליונים שיש. הוא מרגיש קטן, מרגיש “נרתע לאחוריו.” מה הוא? טיפה מן הים.

התהליך: אהבה → יראה → התחזקות → שוב אהבה

> [חידוש] אז מה מעניין: תחילה צריך את האהבה, כן, לרצות ללמוד, ואחר כך תוקף אותו הפחד כמה קטן הוא, וצריך להתחזק מחדש ושוב להתבונן, כן, ללמוד.

> אני סבור כך, כי אם לא ירצה, אין מה… היראה אינה אלא מכה על כך שרצית. אם לאדם אין רצון לדעת את ה׳, ואומרים לו: “אתה הרי לא יכול לדעת, אתה כל כך קטן” – “לא רציתי, אני מרוצה.” אם אדם מתייאש לגמרי, אין לו יראה. יש לו סתם פחד מאימה.

ה”מאבק” – ייאוש והתחזקות

> [חידוש] זהו המאבק. המאבק הוא לדעת, ואחרי שמתחילים לדעת יש ייאוש שבכל מקרה לעולם לא אדע כלום. אבל הוא מתחזק ואומר: “אין אפשרות שלא לדעת.” והוא שוב שואף לדעת יותר ויותר.

> וכך כתוב עוד… הרמב”ם אינו אומר שיש מאבק. אלו יותר בני אדם מודרניים שיש להם מאבקים. הוא אמר כך: “נרתע לאחוריו ויירא ויפחד” – כי זה כל כך רחוק, רוצים לדעת הכל. כי זה בכל זאת מאותו דבר.

מי שאינו רוצה לדעת כלל

זה חשוב מאוד, ה“בדברים הגדולים ממנו”. מי שאינו מרגיש שהחכמה גדולה ממנו, אינו מבין את החכמה, כי היא אכן גדולה ממנו. אבל מי שאינו רוצה כלל לדעת את החכמה הוא סתם מבוגר שאינו יודע כלום. אין סתירה, אין בעיה. למה שזו תהיה בעיה? אבל ה”נרתע לאחוריו” יכול לגרום לאדם לומר: “בסדר, בכל מקרה אינני רוצה לדעת.”

הרמב”ם אינו ספר חיזוק

והוא אומר כאן, הוא מגיע לכך שיודעים רק שיש מצוה, ממשיכים הלאה, ואני צריך להיכנס לטעם? אני סבור שזה שטות. עד כמה שאני סבור שזה שטות. אמרו אחרים – הרמב”ם אינו ספר חיזוק, הוא אינו מודאג מאנשים שוטים שיש להם בעיות קטנות שטותיות. הם רוצים לומר מה – העובדה שבעל בעיות הולך לר׳ נחמן מברסלב, הוא בכל מקרה יהיה שנה. בסדר.

—

בכל אופן, אומר הרמב”ם, שהפיוט בן עלי עומד עכשיו…

רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ב׳ (המשך) – כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים

“נפשו לא חפצה” – הרמב”ם אינו ספר חיזוק

הרמב”ם לא אמר שיש מאבק – אלו יותר בני אדם מודרניים שיש להם מאבק. אבל הוא אמר “נפשו לא חפצה וירא ויירא”, כי זה כל כך רחוק מלדעת הכל.

מה שבכל זאת מאותו דבר – חשוב מאוד ה”בזדון על עצמו.” מי שאינו מרגיש שהחכמה גדולה ממנו, אינו מבין את החכמה, כי היא אכן גדולה ממנו. אבל מי שאינו רוצה כלל לדעת את החכמה, הוא סתם יודע שאינו יודע כלום – אין סתירה, אין בעיה. אינני אומר שיש סתירה, אבל ה”נפשו לא חפצה” יכול לגרום לאדם לדעת: “בסדר, אינני יודע, בכל מקרה לא אדע.”

זה לא תוכנית. אנשים אומרים: “יכול להיות לך בעיה, אבל אתה יודע שזו מצווה, אז ממשיכים הלאה.” צריך באמת כן שתהיה מצווה. אני חושב שזה שטותי, כמו שמישהו אמר: “אני מתייאש מאנשים שוטים,” ואחר כך אמר “דרכים אחרות.” הרמב”ם הוא לא ספר חיזוק, הוא לא מדבר על אנשים שוטים שיש להם בעיות קטנות וטפשיות. הוא רוצה לומר מה העובדה היא. בתור בעיה — זו בעיה, לך לר’ נחמן מברסלב, הוא יפתור לך את הייאוש שלך.

—

הלכה ד׳ – “ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים”

“כללים גדולים ממעשה רבון העולמים” – שני פירושים

בסדר, בכל מקרה, אומר הרמב”ם: “ולפי הדברים האלו” — כתוב כן, אני אגיד לכם עוד. לפי מה שאמרתי עכשיו שזו הדרך היחידה להגיע לאהבה ויראה, להתבונן במעשה בורא נפלאים — “אני מודיעך כללים גדולים ממעשה רבון העולמים”. אני אסביר “באופן כללי” — ה”כללים גדולים” פירושם: אני לא יכול להסביר את כל הפרטים, זה ייקח נצח אם אסביר בדיוק הכל.

אבל “כללים גדולים” — אני חושב שאפשר לפרש את זה בשני אופנים:

1. אלו הם הכללים הגדולים — החשובים ביותר, כללי היסוד.

2. אלו כללים גדולים מאוד — כלומר דברים עצומים, מביאים את כל העולם בבת אחת. יש לך כלל קטן שהוא עניין מוגדר שעומד בפני עצמו — כלל גדול זה כל העולם בבת אחת.

[חידוש] שאלו כללים גדולים — שני הפירושים נכונים. כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, הספירות, העולמות.

“פתח למבין לאהוב את השם”

למה הוא עושה את זה? “כדי שיהיו פתח למבין” — זו לא תהיה הבחינה, זו עדיין לא הבחינה. הבחינה היא מי שלומד באמת. אבל הכללים שהרמב”ם הולך לומר עכשיו הם “פתח למבין” — מי שילך ויבין, זה יהיה פתח “לאהוב את השם” — הוא יוכל באמצעות זה לאהוב את הקב”ה, זה מה שהוא מתכוון “לאהוב את השם.”

והוא מביא מחז”ל: “כמו שאמרו חכמים בענין אהבה” — כמו שחכמים אמרו על אהבה, כמו שכתוב בספרי, איך אפשר להגיע לאהבה? אמרו חכמים — כך מביא הרמב”ם בהלכות יסודי התורה — “שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”. ללמוד את העולם, איך הקב”ה פועל, כדי שתוכל להכיר את “מי שאמר והיה העולם.”

מה פירוש “מי שאמר והיה העולם”? שתבין את חכמת העולם, שהיא חכמת הקב”ה, כדי שתכיר אותו.

היקף שלושת הפרקים הבאים

ממילא, אומר הרמב”ם, הוא אכן הולך לעשות בשלושת הפרקים הבאים, פחות או יותר — אלו הכללים הגדולים של הרמב”ם, כללי המציאות. הוא הולך למפות את כל מה שקיים, ודרך זה אפשר להגיע לאהבת השם.

[חידוש] הוא אומר שהוא לא הולך לספר עניינים על הבריאה, אבל נראה שרק מה שנוגע לעניין שמביא לאהבת השם. כן — הכל מביא לאהבת השם! מה לא מביא לאהבת השם? הוא הולך, הוא עובר על כל האנציקלופדיה שהייתה עד היום, והוא עושה סיכום — הסיכום הכי עליון שאפשר לעשות מכל האנציקלופדיה. הכל בעולם מביא לאהבת השם. אני לא רואה שיש כאן צמצום של דברים מסוימים. הוא מתכוון רק לומר שאני לא יכול לומר לך, אני לא יכול ללמד אותך את כל החכמה בבת אחת, זה אריכות. אבל אני רוצה כן לעשות קצת פתח למבין — זה חשבון: אני אומר לך באופן כללי, ללמוד יותר בדיוק ובעומק תצטרך ללכת ללמוד לבד. נו.

—

הלכה ה׳ – “כל מה שברא הקב”ה בעולמו נחלק לשלושה חלקים”

אז כן, בסדר, אתה לא מסכים. והרמב”ם מתחיל והוא עושה את הכלל, הוא אומר את הכלל. הכלל הולך כך: “כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו נחלק לשלושה חלקים”. הכל מסתובב — כלומר כל מה שיש — יש שלושה סוגי דברים בעולם. כך.

חלק א׳ – עולם השפל: גולם וצורה, הוות ונפסדות

החלק הראשון הוא — כן, המספרים שלי מתאימים — החלק הראשון הוא: “בריות שהן מחוברות מגולם וצורה, והן הוות ונפסדות תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות”.

זהו הסוג הראשון של דברים, אלו דברים שאנחנו מכירים. הם דברים שנבראו משני דברים, כלומר, הרמב”ם קורא לזה גולם וצורה.

גולם הוא הלשון של הרמב”ם בלשון הקודש, שבפעמים אחרות קוראים לזה חומר. חומר פירושו הדבר שממנו הוא עשוי, באופן פשוט.

למשל: שולחן עשוי מעץ — ויש לו גם צורה, הוא נראה כמו שולחן. הוא שולחן, הוא לא רק עץ. כשאתה אומר “מה זה שולחן?” — שולחן זה לא עץ. שולחן זה מה שהוא עשוי ממנו וגם מה שהוא. זה חומר וצורה או גולם וצורה, כמו שכתוב ברמב”ם. ולא רק שולחן הוא כך, אלא כל הדברים — אדם, בהמה, הכל. אדם עשוי מעפר מן האדמה, מה שלא יהיה — נראה בקרוב — ויש לו צורה, הוא אדם ולא סתם חול וכדומה.

ושנית — זה דבר אחד. שנית, לכל הדברים האלה שאנחנו מכירים, שאנחנו קוראים להם בעולם השפל בעולם הזה, יש גם שהם הוות ונפסדים — הם נהיים והם נפסדים. כן, אדם נולד והוא מת. אפילו אבן — נראה בקרוב — היא לא נשארת תמיד אבן, היא משתנה כל הזמן.

אז הכל — זו הקטגוריה הראשונה, הסוג הראשון של דבר שקיים — הוא גם החיבור של גולם וצורה, וגם הוא הווה ונפסד, הוא כל הזמן נהיה ונפסד, הוא לא נשאר, אפילו לא נשאר.

חלק ב׳ – עולם האמצעי: הגלגלים

אחר כך יש סוג שני. הסוג השני של בריאה: “ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה” — גם הוא עשוי ממשהו, אפשר לומר שיש לו גוף — כן, גולם זה בעצם מה שעושה גוף. הוא עשוי ממשהו והוא משהו, זה גולם וצורה.

“אבל אינם משתנים מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים” — אבל זה שונה. הם לא משתנים כל הזמן מגוף אחד. כן, אדם עשוי מעפר, מחר הוא מת, העפר שלו נכנס לאדמה, ונעשה ממנו רימה ותולעה, מה שלא יהיה. הגוף משתנה לגוף שני, הוא מקבל צורה אחרת. זה הסוג הראשון של דבר.

אחר כך יש סוג שני של דבר, שהם לא משתנים. “אלא צורתם קבועה בגולמם לעולם ואינם משתנים כמו אלו” — צורתם קבועה בגולמם, בחומר שלהם, לעולם. זה דבר גשמי, אבל הוא נשאר לעולם — לפחות כל זמן שהעולם קיים.

“ואיזה דברים הם אלו? הגלגלים” — הספירות, הדברים שעליהם נמצאים הכוכבים והפלנטות. את זה למדנו אתמול, שהכוח שעליו עומדים כל הכוכבים, שזה הקב”ה מנהיג כל הזמן… לא הכוח, זה דבר, גוף. זה לא רק כוח, זה ממש ספירה, כדור, שעליו נמצאים הכוכבים. הכוכבים לא באוויר.

זה גוף, אבל “ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות”. זה לא אותו סוג חומר כמו שלך, אין לו אותו סוג צורה כמו שלך. מה ההבדל? הוא לא נשאר — הוא מת. הוא חי לעולם.

[חידוש] אז באיזשהו אופן חייב להיות שהוא עשוי ממשהו אחר. זו אולי סיבה גדולה למה אדם לא יכול לחיות לעולם — כי נראה שהוא עשוי מארבעת היסודות שנפסדים. מה שאין כן זה עשוי ממשהו אחר, סוג של יסוד, הוא יותר חזק, הוא נשאר לעולם.

הסוד של חומר וצורה אצל הגלגלים

[חידוש] הרמב”ם אומר שזה סוד גדול, כי בדרך כלל אנחנו יודעים שדבר מורכב מחומר וצורה דווקא מכך שרואים שהוא מתחיל מתישהו ונגמר. אנחנו חושבים — אה, היו מולקולות, אני לא יודע מה, חלקיקים, מה שלא יהיה, על אדם כמו שאתה אומר — ומתלבשת עליו צורת אדם על ידי הנשמה, הצורה. אבל משהו שהוא נצחי לא היינו… צריך חכמת הרמב”ם לחדש לנו שגם הוא מורכב מחומר וצורה.

כן, נכון, זה פרדס, להבין מה זה מגיע — זה קצת פרדס, מה פירוש שהוא מחובר מחומר וצורה. כל הרעיון של חומר וצורה הרי היה כדי להסביר, כמו שאתה אומר, שאדם — ממה שהוא עשוי — יכול להיות משהו אחר.

בסדר, זה אחד מהדברים שאינם מהפשט. בשלב מסוים אם ילמדו בעיון ויבינו את התורה, איך מבינים את זה, עד שיודעים — אמת. אבל זו לא תורה שמונחת על השולחן, הרמב”ם אומר שזה סוד. הרמב”ם אומר את המסקנה של הרבה חקירות.

—

הלכה ו׳ – חלק ג׳: עולם העליון – המלאכים

נדמה לי בחלק השלישי: “ומהם ברואים צורה בלא גולם כלל, והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו”.

יש דברים שהם רק דבר, הם משהו, אבל הם לא עשויים מכלום — לא עשויים מחומר. “והם המלאכים” — אלו הם המלאכים. “שהמלאכים אינם גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו” — מלאך הוא צורה, נפרד מהאחר.

יש יותר ממלאך אחד. בקרוב נראה איך יכול להיות יותר ממלאך אחד, כי בדרך כלל שני דברים — את זה כבר למדנו אתמול, נכון? — מה שמפריד ביניהם זה הגוף. ואם אין גוף, במה הם נפרדים? נראה בקרוב. את זה כבר ראינו אתמול — כמו שכל השולחנות הם שולחנות שונים רק בגלל שיש להם חתיכת עץ אחרת, אחרת הכל שולחן אחד. שולחן הרי זו הצורה — שיש לו משטח עם ארבע רגליים.

מה פירוש “צורה בלא גולם”?

[חידוש] מה שאמרת שיש רק מלאך אחד — אבל לא, יש הרבה מלאכים. אין להם חומר, יש להם רק צורה. הצורה פירושה שהוא משהו. זה גם הפשט הפשוט, כמה שאני יכול לנסות לומר — הוא משהו. זה לא רק שכל, הרעיון של משהו. זה דבר. זה שכל שהתממש. זה הדבר עצמו.

הוא אומר שזה לא שכל. כשאנחנו חושבים על שכל, אנחנו חושבים על משהו — רעיון בראש שלי. לא. הוא מדבר על הרעיון עצמו. זה דבר. כשאומרים שהצורה היא ה”ישות” שלו — הוא קיים, אבל הוא לא עשוי ממשהו. זה המלאך.

נכון, קשה להבין את זה. הרמב”ם יודע שזה לא קל להבין. הוא אומר את זה רק בדרך כללות.

—

שלושת העולמות – הכלל הכי כללי

אבל זה עכשיו — בסדר, עד כאן זה כלל הבריאה. זה הכלל הראשון, הכלל הכי כללי. כל העולם יש בו שלושה חלקים. את זה לומדים בראשונים. הרבה פעמים רואים שיש שלושה עולמות.

בקבלה כתוב שיש ארבעה עולמות — את זה צריך להבין. אבל הרבה פעמים — האבן עזרא וראשונים אחרים, מוצאים הרבה מאוד פעמים, אפילו בזוהר לפעמים, ברמב”ן — שיש שלושה עולמות. אלו הם שלושת העולמות:

1. עולם העליון — הם המלאכים, שהם צורה ולא גולם, רק שכל.

2. עולם האמצעי — קוראים לו הרבה פעמים בראשונים — הם הכוכבים. הם גולם וצורה, אבל הם לא משתנים. “חק נתן ולא יעבור” (תהילים קמ”ח:ו) — אומרים על הכוכבים, כמו שכתוב בתהילים, כתוב על השמים. גם “חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם” — אומרים בקידוש לבנה. הוא נוסע על דבר אחד, הוא לא מת. הוא חי לעולם. השמש והירח, מששת ימי בראשית ממשיך אותו דבר. זה העולם האמצעי.

3. עולם התחתון, עולם השפל והאפל — הוא גם גולם וצורה, וגם הוא מת כל הזמן, הוא כל הזמן משתנה.

אלו הם שלושת העולמות. זה הכלל הכי כללי. כל מה שנלמד עכשיו הוא פרטים של כלל זה.

—

מקומו של האדם – הקטגוריה החלשה ביותר

[חידוש] כבר יש לנו כאן סיבה למה אדם צריך להיות “נרתע לאחוריו” — כי הוא מבין שהוא הקטגוריה החלשה ביותר משלוש הקטגוריות. הוא חומר וצורה — שזה חלש יותר מצורה לבדה — ועוד יותר מזה הוא הווה ונפסד תמיד.

אבל איפשהו נראה שהחומר וצורה, החלש ביותר, הוא דווקא זה שיכול להגיע רחוק יותר אל הקב”ה ולאהוב את הקב”ה. הוא טוב מאוד, אבל הוא הרי החלש ביותר. בקרוב נראה שלאדם יש נשמה, שזה גם יותר מורכב.

הרמב”ם לא סובר שאדם גבוה ממלאכים

אבל כן, לבסוף — [חידוש] הרמב”ם לא סובר שאדם גבוה מהמלאכים, למשל. העניין של מה שהוא אומר “קרבת השם” הוא כמו שאתה אומר — שאדם מכירו ומקומו, הוא יודע שהוא לא כל כך גדול. כמה שהוא קטן, הוא יכול לעשות דברים גדולים. איך? לפי גודלו, לא יותר ממה שהוא יכול.

זה מדובר בסגנון חסידי. אבל הרמב”ם אומר בבירור. נו, לא אכנס לפוליטיקה. הרי יש פוליטיקה גדולה יותר בנושא הזה.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ב׳ (המשך) – מלאכים: צורה בלא גוף, משלים מפסוקים, וההיררכיה של מלאכים

—

האם אדם גבוה ממלאכים – הערה קצרה

זה טוב מאוד, אבל אני חושב שזה חלש. כי ברגע שראית שלאדם יש נשמה, זה גם לא יותר מסובך. אבל כן, נכון. הרמב”ם לא סובר שאדם גבוה מהמלאכים, למשל. חלק ממה שהוא אומר יראת השם הוא כמו שאתה אומר — שאדם מוגבל, והוא יודע שהוא לא כלום. כי הוא קטן, הוא יכול לעשות דברים גדולים לפי גודלו, לא יותר ממה שהוא יכול.

זה מדובר בסגנון חסידי, אבל הרמב”ם לא אומר את זה כלל. נו, לא אכנס לפוליטיקה, אבל יש פוליטיקה גדולה בנושא הזה.

—

המהר”ל על לימוד רמב”ם

עכשיו, כשלומדים רמב”ם — המהר”ל אומר שאסור ללמוד רמב”ם, אולי בגלל זה. כי קודם לומדים מה הרמב”ם אומר.

—

הלכה ז׳ – מלאכים אינם גוף: הקושיה מהפסוקים

הקושיה: נביאים ראו מלאכים עם תכונות גופניות

עכשיו, זה מאוד מעניין. זוכרים שאתמול דיברנו על כך שהקב”ה אינו גוף, והיו קושיות שיש הרבה פסוקים שאומרים שהקב”ה הוא גוף — מה עושים איתם? לכאורה כאן אותה קושיה.

הרמב”ם, אפשר לראות, אומר שהמלאכים אינם גוף. הרמב”ם אומר שהמלאכים הם צורה בלבד בלא גוף. הוא שואל על עצמו קושיה: מהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים? — שהרי אלו תכונות של גוף.

התירוץ: הכל במראה הנבואה ודרך חידה

אומר הרמב”ם אותו תירוץ שאמר אתמול לגבי הקושיה הקודמת. הוא אומר שהכל — כל הפסוקים שבהם רואים מלאכים של אש ובעלי כנפים — הוא במראה הנבואה. זה מה שהם ראו. זו הוויזואליזציה, הייצוג של המלאכים. כלומר, הם לא ראו את המלאך עצמו, אלא ראו משהו שמדמה מלאך, משהו שעוזר להם להבין מלאך. וזה דרך חידה.

שני דברים: מראה הנבואה ודרך חידה.

—

חידוש: “מראה הנבואה” ו”דרך חידה” הם שני עניינים נפרדים

לכאורה מראה הנבואה ודרך חידה הם שני דברים. מראה הנבואה זו חידה — נאמר שזו עובדה של החזון. למה הם ראו אש? למה דווקא אש? למה אש היא משל טוב?

—

למה דווקא אש כמשל למלאכים

אש — “גוף חלקי”

כי אש היא משל טוב. אש היא גם גוף מיוחד. במה אש היא גוף מיוחד? כי יש לה קביעות מסוימת. גוף שיש לו קביעות, אבל אין לו משקל, הוא שונה מאוד מגופים רגילים.

כלומר, הנבואה באה לעשות משהו שמצד עצמו כן — יש לו תכונות שונות שבהן הוא כן גוף, אבל הוא לא ממש הגוף שאנחנו מכירים — וזו האש. כי רוצים שזה יהיה: זה לא הגוף הרגיל שאתה מכיר.

אדם אינו יכול להבין “לא גוף לחלוטין”

אבל הרי אי אפשר להראות לבן אדם — שהוא, כפי שלמדתם אתמול, גוף עם נשמה שיש לה גם גוף — אי אפשר להראות לו משהו שהוא לחלוטין לא גוף. מביאים לו אש, שהיא הדבר הקרוב ביותר ל”לא גוף”.

מלאך אינו גוף כלל, אבל אש היא סוג של גוף. סוג של גוף שאינו כבד. חסרה בו תכונה אחת שיש ברוב הגופים — שהוא נופל, הוא כבד. הוא לא כבד, הוא עולה למעלה. ממילא, זה כמו משל. זו לא תורת המקום שלמה, אפשר לעבור דרכו כמו…

עיקר המשל: שלילה (נגאציה)

הכוונה לא גוף. גוף פירושו שאי אפשר לעבור דרכו. אש היא גוף, חלקית גוף. היא רק גוף קל. היא גוף קל — כמו מישהו שאין לו גוף כבד.

כמשל בלבד — הוא מביא מקום שבו רואים שגם הקב”ה, שאנחנו יודעים שבוודאי אין לו גוף, גם הקב”ה מיוצג מאותה סיבה כאש. כמו שכתוב “כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא” (דברים ד:כד). כי רוצים גם להוציא את הרעיון שהוא אינו גוף. כל כך לא גוף — אומרים לנו שזה הדבר הרחוק ביותר מגוף שבני אדם יכולים להבין.

המהלך הלוגי: מגוף להפשטה

אולי אמרתי כך. גוף — מה פירוש גוף? נאמר, גוף פירושו הרבה דברים. גוף הוא כבד, גוף הוא כזה שאי אפשר לעבור דרכו, לגוף יש תכונות שונות.

עכשיו, באמת — גוף פירושו משהו שאין לו את כל התכונות הללו. יש הגדרה של מה נקרא גוף, שזה כולל את כל העולמות, שאפילו השמש היא גוף.

אבל כשרוצים לומר שמשהו אינו גוף — אתה בן אדם, אני אגיד לך ישר את ההפשטה הגמורה — “אין לו גוף” — לא תבין את זה. אז אתה לוקח אחת מתכונות הגוף, ואומר שאין לו את זה.

אש היא גוף, אבל תכונה אחרת של גוף אין לה — היא לא כבדה. אז העיקר הוא יותר השלילה. כשאתה אומר אש, הכוונה לומר “לא כבד”. ממש גם לא… גם לא. אבל אש פירושה לא כבד, היא קלה.

ממילא זה משל. זה חידוש עבור “מגושם” — עבור מי שהוא בתוך גוף. עבור מי שבוודאי לא יכול להבין לגמרי — מגושם הוא לא יכול להבין — אש היא כן משהו שהוא מבין, שיש דבר כזה שאינו ממש גוף כפי שהוא מכיר, ולוקחים אותו כמשל.

—

ראיות מפסוקים שתיאורי מלאכים הם משלים

ראיה א’: “ואש אחד ממשרתי ה'”

הוא אומר שהוא מביא ראיה שזה משל. הוא אומר “ואש אחד ממשרתי ה'” — אחד מהמלאכים. מלאך אינו אש, אלא משל.

ראיה ב’: “עושה מלאכיו רוחות”

הוא אומר כך, מביא עוד ראיה. ממקום אחר נאמר “עושה מלאכיו רוחות” (תהלים קד:ד) — מלאכים הם כמו רוחות, כמו רוחות.

למה רוחות? כי רוחות הן גם דבר שהוא עניין של גוף, אבל הוא לא כבד, אין לו משקל.

ההוכחה הלוגית: שני פסוקים סותרים

רואים שהוא רוצה בסך הכל להביא משל מסוים — להביא את הגופים שהם שונים מגופים רגילים, כדי להבין שמלאך הוא עוד יותר רחוק מגוף רגיל.

—

מקבילה לשיעור של אתמול: “רחום וחנון”

יכול להיות גם כמו שלמדנו אתמול — אני חושב עכשיו. אתמול, זוכרים, שהתלמוד מביא משל ש”רחום וחנון” הוא רק משל, כי לפעמים כתוב הפוך “חנון ורחום”, לפעמים כתוב שהקב”ה הוא רחמן לפעמים.

זה אותו דבר — מלאך. אחד אומר שמלאך הוא אש, הרי זה פסוק. כן, אבל מה עושים עם הפסוק “עושה מלאכיו רוחות”? על כרחך הכוונה למשל.

זו לא הראיה. לא כתוב ברור, אפשר לקחת…

—

סטייה: האם רוח/אוויר הוא גוף?

ובכל זאת — האם רוחות הן גוף? רוחות הן בסך הכל… גוף הכוונה לומר: גוף פירושו גוף, דבר, משהו, דבר. דבר שהוא גוף.

בסך הכל רוח — זה אוויר שנע מהר יותר. אוויר הוא גוף, הוא גוף שיש לו צורה מסוימת. לכל גוף יש צורה מסוימת, אבל הוא גוף — האם לא?

—

הלכה ח’ – איך יכולים להיות מלאכים שונים אם כולם צורה בלא גוף?

סקירת הנושא

זה ארוך. עכשיו נלמד… דיברנו על כך שמלאכים הם צורה בלא חומר. יש שתי קושיות בסך הכל.

הרמב”ם מוציא חידוש גדול. נושא המלאכים נתקע קצת, כי לאנשים יש הרבה רעיונות על מלאכים.

שלושת הכללים של העולם: בני אדם, כוכבים ומלאכים

דיברנו על שלושת הכללים של העולם: בני אדם, כוכבים ומלאכים. אופס — זה לא דבר פשוט, נכון? בני אדם, כוכבים ומלאכים.

עכשיו, בני אדם יודעים — זה לא חידוש, כל אחד יודע שבני אדם הם מה שהם. כוכבים גם, פחות או יותר אפשר לראות. מלאכים זה חידוש. לא רק שזה חידוש — יש בזה קושיות שונות.

שני סוגי קושיות על מלאכים

יש קושיות מהתורה — לכאורה כתוב בתורה שמלאכים הם כן גוף.

יש גם קושיות למדניות. שאמרת שזו צורה, מיד קשה הקושיה:

הקושיה הלמדנית: איך יכולות להיות צורות מרובות בלא גוף?

בסדר, הקב”ה אינו בעיה — הקב”ה אינו ממש צורה, אבל הקב”ה הוא דבר שאינו גוף, והרי באמת יש רק אחד. כמו שלמדנו אתמול — אם היו שניים, היה גוף.

אבל מלאכים — אתה אומר שיש הרבה מהם! הוא אומר הרי שאינו גוף, ובכל זאת צריך לומר שיש יותר מאחד. כקושיה — זה ההבדל בין מלאך לקב”ה, הבדל גדול אחד, כן? הקב”ה יש רק אחד, אבל מלאכים — הרי קשה: במאי פרידא צורות אלו זו מזו בר אחד גופא? — מה מפריד ביניהם זה מזה, הרי אין להם גופים?

—

תירוץ הרמב”ם: היררכיה של מציאות

כל מלאך קיים מכוחו של העליון ממנו

אומר הרמב”ם במשנה תורה כך: לפי שאינן שוין במציאתן — אין להם אותו סוג קיום, הם צורות שונות.

מה ההבדל? מה פירוש צורות שונות? כולם צורות!

אומר הוא כך: שכל אחד מהן למטה ממעלת חבירו — כל אחד נמוך מהמלאך הקודם. נסביר בעוד רגע מה פירוש “נמוך”.

והוא נמצא מכחו — הוא קיים מכוחו של האחר. שעל מעלה מזו, והכל נמצאים מכחו של הקב”ה וטובו — בסך הכל, ראש הסולם, כביכול, הוא הקב”ה.

חידוש: ההבדל בין מלאכים הוא הבדל במציאות, לא ב”מדרגה”

מה שהרמב”ם אומר הוא דבר פשוט. כשאני אומר שמלאך אחד שונה מהשני, הכוונה בסך הכל לומר שהמלאך נוצר מהמלאך השני.

למשל, המלאך הראשון — הוא עושה את המלאך השני. לא לגמרי לבד, כמו שהוא אומר הרי הכל נמצאים מכחו של הקב”ה — כי קיום יש רק לקב”ה, והוא נותן קיום לכל אחד. אבל הקב”ה נתן קודם את הקיום למלאך הראשון. המלאך הראשון, הוא עושה כביכול — לא הוא עושה לגמרי כמו שהקב”ה עושה — אבל הוא עושה את המלאך הבא.

ממילא יש הבדל, כי למלאך הראשון יש קיום ישיר מהקב”ה, נאמר. לעומת זאת המלאך השני כבר יש לו קיום שצריך להגיע דרך המלאך הראשון.

חידוש: מבנה התלות — מקבילה לקב”ה

אפשר לומר אותו דבר שאומרים לגבי הקב”ה — שבלי הקב”ה אין כלום, אבל אם אין כלום, הקב”ה לא נפגע.

אותו דבר לגבי המלאך השני. המלאך השני — אם הוא נעלם, המלאך הראשון לא נעלם. אבל אם המלאך הראשון היה נעלם, המלאך השני כן היה נעלם.

יוצא שזה תלוי זה בזה. אז המלאכים הנמוכים תלויים בהרבה מאוד רמות של קודמים, ואינם עושים כלל את המלאך הראשון. וזה עושה הבדל בין מלאך אחד לשני.

חידוש: אצל מלאכים אין שונות “אופקית” — רק “אנכית”

אין — אפשר לומר שאין מלאכים אחרים באופן אופקי כמו בני אדם. אני ואתה, נאמר, שווים. אבל מה עושה הבדל בגופים שלנו?

כן, כתוב בתניא שהנשמה של כל אחד היא הכל רק נשמה אחת, אבל הגופים עושים אותנו שונים. זה… אבל שנינו אותה מציאות.

מלאך זה לא כך. שם זה כמו אבות ובנים. אי אפשר שיהיו שני מלאכים, אלא אם כן אחד הוא כביכול אב ואחד הוא כמו בן. כי אם אין דרך להיות שונה, אתה יכול לומר שהוא — יודעים מה — מלאך? מלאך. זה הרמב”ם, מה שהרמב”ם אומר.

—

שאלה פתוחה: האם מלאכים בוראים מלאכים אחרים בכוונה?

לא כל כך ברור אם המלאכים ממציאים מלאכים אחרים בכוונה, או כאילו את כולם הקב”ה ברא, או שהוא עשה באופן טבעי שעד…

אוקיי, לא צריך להיכנס לכל המילים שהוא לא אומר — יהיו בעיות. מה פירוש בכוונה? דברים עמוקים.

אנחנו אומרים רק מה ששמענו פשוט מה שכתוב.

—

הערה על סגנון הכתיבה של הרמב”ם

הרמב”ם היה מומחה גדול באמירת דברים פשוטים. אפשר להבין את כל המילים בפרקים. אם יש מילים שלא מבינים, צריך לתרגם. אבל אפשר להבין את כל המילים בפרקים, וכל הקושיות הן קושיות טובות, הן עניינים עמוקים, אבל את היסודות שלהם אפשר לחזור ולומר.

אבל המילים — הרמב”ם היה מאוד טוב בלהכניס דברים למילים שאפשר לומר הכל. המשפט מדויק, אתה יודע מה כתוב.

—

הפסוק “כי גבוה מעל גבוה שומר” — רמזו של שלמה המלך

ראיית הרמב”ם מקהלת

אומר הרמב”ם: וזהו שרמז שלמה בחכמתו. זה מה ששלמה המלך רמז. כשהוא מדבר על מלאכים, הוא רצה לענות לנו על הקושיה: איך יכולות להיות צורות שונות אם כולן רק צורה?

הוא אומר, זה בגלל ש“כי גבוה מעל גבוה שומר” (קהלת ה:ז) — שמלאכים הם ברמה של גבוה מעל גבוה, הם בהיררכיה, הם אחד גבוה מהשני.

מה פירוש “שומר”?

“שומר” — זה שם למלאכים? אני לא יודע. איך הרמב”ם קישר מלאכים עם שמירה?

לא — אולי הכוונה לומר שהעליון שומר על התחתון, כי הוא נותן לו את מציאותו.

הערה: הפשט הפשוט בפסוק

הפשט הפשוט בפסוק לא מדבר על מלאכים — זה משל. צריך הרי לדעת איך הרמב”ם לקח את הפשט בפסוק, אבל זה פסוק טוב שמוציא את הנושא של היררכיה — גבוה מעל גבוה.

“גבוה מעל גבוה” לא אומר מה שאנחנו משתמשים היום — “גבוה גבוה”. לא, הכוונה ממש דבר אחד גבוה מהשני.

—

רמות של מלאכים בתפילה

זה מעניין, כי כשאנחנו מדברים על מלאכים, בדרך כלל מזכירים דווקא רמות. למשל, בתפילה אומרים “שרפים ואופנים וחיות הקודש”. הזכרנו שלוש רמות של מלאכים.

נכון, אבל הרעיון של רמות של מלאכים בא מהרמב”ם. הרמב”ם הכניס את זה. כלומר, המקום הברור ביותר שבו כתוב שמלאך אחד גבוה…

—

הלכה ט’ – “למטה ממעלתו”: מה פירוש “מעלה” אצל מלאכים?

“רמות” פירושן קדימה במציאות

עכשיו הרמב”ם הולך לומר מה פירוש הרמות אבל. דבר מאוד נכון. רמות לא אומר שאחד הוא מדרגה גדולה יותר. זו מדרגה גדולה יותר, אבל מה ש”מדרגה גדולה יותר” אומר, הוא שהוא קודם במציאות. הוא קודם במציאות? כן.

אומר הרמב”ם — כן, אתה יכול לומר לי? זה מה שהרמב”ם הולך לומר.

דיון: “למטה ממעלת מקום” — האם הכוונה למקום פיזי?

דובר 2: כן, הרמב”ם אומר “למטה ממעלתו”. הכוונה לא שמניחים אותם במקומות אחרים?

דובר 1: הכוונה לא שאדם הראשון ישב למעלה מחבריו?

דובר 2: הוא צריך לעמוד בקומה גבוהה יותר?

דובר 1: אין קומות. הרי הכל בצורות. הרי הכל צורה. כמו שאתה אומר — צורה אינה תופסת מקום לכאורה.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ב’ (המשך) – “למעלה ולמטה” אצל מלאכים: מעלה, לא מקום

—

הלכה ט’ – “למעלה ולמטה” אינו מקום

זה הדבר הנכון. “רמות” לא אומר כאן שאחד הוא מדרגה גדולה יותר — אבל מה ש”מדרגה גדולה יותר” אומר, הוא שהוא קודם במציאות, הוא קודם במציאות. כן, כך אומר הרמב”ם. כן, אתה יכול לומר לי:

“ומה שאמרנו למטה ממעלתו, אינו מעלת מקום” – הכוונה אינה שהם שוכנים במקומות אחרים. “כמו אדם שיושב למעלה מחבירו” – שהוא עומד גבוה יותר. אין כאן קומה, הרי הכל בצורות. הרי הכל צורות, כפי שאתה אומר – צורות אינן תופסות מקום, לכאורה. הוא עדיין לא אמר זאת כאן, אבל כן, כך צריך להבין. מקום הוא רק מצד החומר.

—

משל א׳: שני חכמים – “למעלה” פירושו מדרגה גבוהה יותר

אם כן, מה פירוש “למעלה” ו”למטה”? אין למעלה ולמטה אם אין מקום. אלא – מה אם כן? “כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה, שהוא למעלה ממעלתו של זה” – כמו שאומרים על שני חכמים שאחד מהם גדול מהשני בחכמה, אומרים “שהוא למעלה ממעלתו של זה.”

ודאי שאין הכוונה שהוא גר בקומה גבוהה יותר או שהוא גבוה יותר פיזית. אלא “הוא גבוה יותר” פירושו שיש לו מעלה מסוימת, יש לו תכונות שלשני אין, או שחכמתו גדולה יותר.

—

משל ב׳: עילה ועלול – “גבוה יותר” פירושו מי שגרם לדבר להתרחש

או דוגמה נוספת: “וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול” – כמו שאומרים על דבר שנגרם מדבר אחר. כשיש עילה עם עלול – מה פירוש עילה? משהו שקרה, ועל ידי כך אומרים שהוא נמוך יותר ממי שגרם לו לקרות.

אבל הוא מפרש את המשמעות – לא כל אחד יודע מה פירוש המילה עילה. גם אני לא יודע. עילה פירושה סיבה, פשוט מילה נוספת לסיבה. עילה פירושה cause. כמו שאומרים: עילה הוא מי שעשה, ועלול הוא מי שנעשה. ממילא הוא נמוך יותר במעלה ממי שעשה אותו.

אם כן, הלאה – זה לא… העילה והעלול שניהם באותו מישור אופקי, כפי שאמרת, ששניהם באותה קומה – אלא שהוא חלש יותר במעלה, הוא פחות. הוא נגרם.

—

חידוש: למה שני משלים? – שני שלבים של “מעלה”

ממילא, אנו קוראים לזה “גבוה יותר.” הוא רוצה רק לומר שאין שם לקב”ה – כן, המילה “אייבערשטער” פירושה “העליון,” כן, “אייבערשטער” פירושו “הגבוה יותר.” כמו שכתוב “משה ואהרן שקולים כאחד” – כן, הייתה בדיחה כזו שצריך להיות שערה שתהיה מאוד ישרה, כי הם שוקלים אותו דבר. לא, הם לא שוקלים אותו דבר – הכוונה שיש להם אותה מדרגה ברוחניות.

הרי שני המשלים שהרמב”ם תופס – הסיבה שהוא תופס אותם היא כדי לומר ש”מעלה” אינה במקום. אבל בשניהם העניין הוא שאחד נשפע מהשני. כלומר, מי שקטן יותר בחכמה מקבל חכמה ממי שגדול ממנו בחכמה. וזה הרי לכאורה גם העניין של המלאכים, שהמלאך הגדול יותר נותן למלאכים הקטנים יותר.

הייתי אומר כך, כן – כמו שכתוב “נותנים באהבה רשות זה לזה” – כאילו המלאך הגדול יותר משפיע על המלאכים הקטנים יותר. הייתי אומר ששתי הדוגמאות הן דוגמאות כאילו העילה היא היוצר של העלול, והחכם הקטן הוא תלמיד, הוא נשפע מהחכם הגדול.

הייתי אומר שאצל החכם זה לא מוכרח – הוא יכול עדיין להיות תלמיד של אחר. אבל הוא מביא רק שני דברים. הייתי אומר שיש כאן שני שלבים:

– אצל החכם הוא מביא שכשאומרים “למעלה מכולם,” “למעלה” פירושו “גבוה ממנו” – אין הכוונה שהוא עומד על ראשו, אין הכוונה שהוא שש רגל והוא שמונה רגל. כן, הכוונה רק שהוא ברמה גבוהה יותר. “רמה” פירושה –

– ואצל עילה רואים את הנקודה השנייה, ש”גבוה יותר” פירושו – כמו שאב גבוה מבן. זה צריך תמיד להיות “למעלה מכולם.” אב גבוה מבן – יכול להיות שהבן גדול יותר, אין הכוונה לזה. הכוונה שהוא הסיבה, העילה של הבן שהוא העלול.

—

הלכה י׳ – עשרה שמות של מלאכים: “שינוי שמות המלאכים על שם מעלותם”

עד כאן הרמב”ם הסביר מהו המושג של מלאך ומהו המושג של רמות של מלאכים. עכשיו תבין, אומר הרמב”ם:

רציתי רק לומר – אולי תרצה לעשות הפסקה? כן, כבר.

—

למה שמות שונים?

אומר הרמב”ם: עכשיו שהסברתי לך שיש עשרה סוגי מלאכים, כל אחד ברמה אחרת – עכשיו אתה מבין גם למה יש שמות שונים למלאכים. כלומר, אנו מכירים שם אחד: מלאך. “מלאך” הוא אולי שם כללי לכולם גם. אבל כשמסתכלים בחומש רואים שיש סוגים שונים של שמות.

אומר הרמב”ם: חיפשתי בחומש ומצאתי בדיוק עשרה שמות של מלאכים. כך אומר הרמב”ם. ממילא אומר הרמב”ם: יש עשר רמות – מהעליונה ביותר ועד אלינו, עד האדם – ובינתיים יש עשר רמות, עשרה מלאכים, ולכולם יש שם. כל אחד מהשמות ניתן למצוא בתנ”ך, בנביאים.

—

חידוש: השם הוא על המעלה, לא על המלאך

ממילא הוא אומר כך: “שינוי שמות המלאכים על שם מעלותם” – למה יש להם שמות שונים? על שם מעלתם. שם אצל שני בני אדם – שם הוא סתם כי אביו נתן לו שם. אבל בתורה כתוב שם, הפשט שהוא מצביע על משהו. למה כתובים שני שמות של מלאכים? הפשט שיש שתי רמות של מלאכים.

זה כבר אפילו לומר שמדובר בשני ישויות שונות, כי יש להם שמות שונים. מלאכים הרי אינם מחולקים בצורה – הרי אין שינוי. אלא מאי, השינוי רק על שם המעלה. גם כן, לכל מלאך יש שם אחר בגלל המעלה – יש להם שמות שונים.

הרי – אפשר לומר במילים אחרות: שהשם אינו על המלאכים, אלא השם הוא על המעלה. זה מה שמחלק את המלאכים – לא על גופו, כמו אדם שהשם הוא גם על גופו.

—

הרשימה של עשרה שמות

למה הם נקראים… אוקיי, הרי – אפשר לשאול את השאלה. למה הם נקראים כך?

1. חיות הקודש – אומר הרמב”ם: “והם למעלה מן הכל” – הם הרמה הגבוהה ביותר. הוא לא מפרש את המילה – מה פירוש “חיות הקודש”? שחיותם באה מקדושה, או… אוקיי.

הרי יש כאן קושיה: מה כתוב “חיות”? לפי הרמב”ם הרי יכולה להיות רק חיה אחת [אם כל מדרגה היא צורה אחת]. אבל כתוב “חיות הקודש” – החיות החיות. כמו שהחסידים מפרשים תמיד ש”חיות של קדושה” – כאילו חיותם היא קדושה. זו הרי לכאורה קושיה טובה יותר.

2. אופנים

3. אראלים

4. חשמלים

5. שרפים

6. מלאכים – מעניין: השם הכולל הוא “מלאכים,” אבל זה גם שם פרטי [לרמה אחת].

7. אלהים – גם שם של מלאך.

8. בני אלהים – מעניין, כי כן, “אלהים” הוא כמו האב של “בני אלהים.” כן, אבל דיברנו שכל רמה נמוכה יותר מושפעת מהרמה הגבוהה יותר.

9. כרובים

10. אישים – והמדרגה העשירית של מלאכים, המדרגה החלשה ביותר של מלאכים, נקראת אישים.

—

קושיה: לשון רבים בשמות המלאכים

מעניין, כי תמיד הייתי חושב שיש להם לשונות של רבים – הם נקראים בלשון רבים כי הם מרובים. נכון? נראה כאן שזו קטגוריה של מלאך. זו קושיה – אין לי תירוץ לקושיה הזו. זה – בואו נכניס את זה לרשימת הקושיות.

—

הלכה י”א – חיות הקודש: “תחת הכסא” / אישים: “קרובה ממעלת דעת האדם”

המהר”ל על עשר מעלות

עכשיו המהר”ל מסביר כאן שתי נקודות על המעלות שלמדנו עכשיו:

“וכל אלו עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר מעלות שלהם הם” – למה יש עשרה שמות נוספים? על שם עשר המעלות, שזה מה שעושה אותם דברים נפרדים, מה שעושה אותם נפרדים.

אה, כאן הוא מוסיף… שאלתי מה מוסיף התפארת ישראל. לכאורה, כאן הוא מוסיף שאכן יש עשר מעלות של מלאכים, ולכן יש עשרה – בדיוק עשרה. לא שתחשוב שזה סתם מספר אקראי. לא, הרמב”ם אומר כאן בדיוק עשרה. הרמב”ם לקח את זה מהזוהר, וכמעט כל הספרים שראיתי כולם מסכימים ללכת עם הרשימה של הרמב”ם, שיש עשר רמות מלאכים. הזוהר אומר שיש עשר ספירות וכדומה, אבל הולכים עם הסדר והשמות הללו.

—

חיות הקודש – “תחת הכסא”

וממילא אומר הרמב”ם, עכשיו אתה יכול להבין שני דברים שראינו ברשימה הקודמת. ראינו שהראשונה נקראת חיות הקודש, והאחרונה נקראת אישים. אתה יכול להבין למה.

הוא אומר כך, שמע מה הוא אומר: “ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך שמו, היא מעלת הצורות שנקראת חיות” – זה לשון הרמב”ם: “מעלת הצורות שנקראת חיות.” “שנקראת” – לא “שנקראות.” כלומר, המעלה, הרמה, נקראת “חיות.”

“לפיכך נאמר בנבואה שהם תחת הכיסא” – מה פירוש “תחת הכסא”? הם הרי אינם תופסים מקום – את זה אמרנו קודם. הם אינם תופסים מקום. אבל מה שהוא מתכוון לומר הוא שהם מדרגה אחת מתחת לכביכול הקב”ה עצמו. כלומר, שמציאותם אינה מושפעת, אינה תלויה בשום דבר אחר אלא בקב”ה עצמו – ממילא הם ישירות “תחת הכסא.”

חידוש: “כסא” ככינוי לקב”ה

והקב”ה עצמו הרי נקרא “כסא.” מעניין – שאתה יכול לומר ש”כסא” הוא עוד מלאך? לא, “כסא” הוא כינוי לקב”ה. אבל הוא רואה את זה.

על המלאכים האחרים אפשר לומר שגם הם “תחת הכסא,” אבל הם רמות מתחת לכסא, כי הם גם מתחת למעלה האחרת.

—

אישים – “שמעלתם קרובה ממעלת דעת האדם”

“ומעלה עשירית” – החלשה ביותר – “היא המעלה העשירית שנקראת” – כאן הוא כן אומר “עשירית” בלשון יחיד – “שנקראת אישים.” “והם המלאכים” – שוב לשון רבים – “והם המלאכים שמדברים עם הנביאים” – אלה המלאכים שנמצאים במגע עם בני אדם, המדרגה הגבוהה ביותר של בני אדם – בני אדם שהם נביאים, בני אדם שזוכים לדבר עם צורות.

“ונראים להם במראה הנבואה” – ה”אישים” הם אלה שמתגלים במראה הנבואה.

“ולפיכך נקראו אישים” – לכן הם נקראים “אישים,” כי יש להם את השייכות הרבה ביותר ל”איש” – “שמעלתם קרובה” – מעלתם היא הקרובה ביותר, רמה אחת מעל – “ממעלת דעת האדם.”

—

דיון: לשון רבים אצל אישים – איך יכולה צורה אחת להיות בהרבה ייצוגים?

יכול להיות, למה הרמב”ם אומר כאן לשון רבים ולשון יחיד – ושאלתי את השאלה, ואחרים מביאים שיש הרבה מאוד מלאכים – הוא שגם “הרבה” הוא עניין של צורות נפרדות. אבל אם יש רק צורה אחת, הם הרי יכולים להיות בהרבה מאוד מקומות בו-זמנית, כי הם אינם תחת מקום.

זה שוב באופן משל, כי אני יכול לומר לעצמי שהמלאך שנקרא חשמלים נמצא במיליוני מקומות בו-זמנית, או שהוא עושה מיליוני פעולות בו-זמנית. אז, מנקודת המבט של אדם פשוט יהיו אלפי מלאכים שנקראים חשמלים, אבל למעשה – כיוון שהם רק צורה – הם רק צורה אחת, כי הם רק מעלה אחת, רק מדרגה אחת. יכול להיות.

אני עדיין בדעה שהקושיות טובות יותר מהתירוצים. אין זמן להיכנס לזה.

אבל מה שאתה אומר לגבי המלאך העשירי הגיוני, כי מובן שיכולים להיות הרבה נביאים שמקבלים נבואה בו-זמנית. חשוב: הרבה נביאים קיבלו נבואות, וכל אחד ראה צורה אחרת – אבל הוא בוודאי אמר שהם מדברים עם מלאכים שונים. אבל הרמב”ם אומר: לא, הם מדברים עם דרגה אחת של מלאכים. אלא מה? כיוון שהם אינם חומר, בוודאי שמה שהוא יודע מהמלאך הוא רק מושכל מסוים שהוא יודע.

יכול להיות שתמיד כשמדברים על מלאכים מרובים, הכוונה לומר את המלאך שהוא צורה אחת, ויש לו הרבה ייצוגים או הרבה דרכים שאדם יכול לדמות אותו. זה כמו שכתוב “מלאך אחד אינו עושה שתי שליחויות” – הכוונה רמה אחת של מלאך.

בואו לא ניכנס לזה. כן, אני אומר לך, הרבה יותר טוב להאמין ולא להאמין.

—

הכרה בקשיים

לדעת את המילים שהרמב”ם אומר כאן – כי כל הקושיות הללו הן דברים טובים, אבל צריך להבין אחרת. אבל הרמב”ם היה מומחה גדול. מה שהוא אומר נכון, מעובד, או שצריך באמת להבין בדיוק.

—

“מלאך” – שם הכולל: שליח

ברש”י למשל, ובמקומות אחרים, רואים שמלאך נקרא מלאך כי הוא שליח. זהו השם הכולל של מלאכים – כלומר, אפשר לקרוא לכל המלאכים “מלאך” כי כולם שלוחים של הקב”ה. נכון, הכל יכול להיות.

—

אוקיי, עכשיו הוא נכנס לנושא מאוד מעניין.

צורה, שכל, וידיעה: ההיררכיה של ידיעה אצל מלאכים ואצל הקב”ה

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ב׳ (המשך)

—

המושג “צורה” = “שכל” = “מלאך”

כן, אני אומר לך, עדיף לנו להאמין ולא להאמין, אבל לדעת את המילים שהרמב”ם אומר כאן. כי כל הקושיות הללו הן דברים טובים, אבל צריך להבין כראוי. אבל הרמב”ם היה מומחה גדול – מה שהוא אומר נכון, מעובד, רק צריך באמת להבין בדיוק.

עוד דבר קטן: ב”ראש עולם” שהוא עולם אחר, כלומר שהוא נקרא מלאך, כי הוא שליח. כן, עדיין יכול להיות. וזהו השם הכולל של מלאכים. אז אפשר בנוסף לקרוא לכל המלאכים כך, כי קוראים להם מלאכים, כי כולם שלוחים של הקב”ה.

—

הקדמה לנושא ידיעת הצורות

אוקיי, עכשיו אנחנו נכנסים לנושא מאוד מעניין. יש כאן שתי רמות – הנושא מאוד קשה, אני לא יודע אם אפשר בכלל לומר את זה בבהירות לבד. אבל מה שהוא מדבר עליו עכשיו, ומכאן עד סוף הפרק, הוא הנושא של ידיעת הצורות.

צורה = שכל

רק צריך לזכור שכשאנו אומרים “הצורות,” הרמב”ם אינו עומד על הלשון, והוא משתמש רק בלשון צורה או מלאכים. עוד לשון שאנו יודעים שהרמב”ם משתמש בה במקומות אחרים, היא הלשון שכל. כלומר, אתה רוצה להבין מהו מלאך, מה שאנו אומרים צורה בלא חומר – זהו שכל.

שכל אינו מוח

שכל אין כוונתנו למוח – מוח הוא חומר שבתוכו שוכן שכל. שכל הוא – אפשר לומר – הרעיון. הרעיון אינו הרעיון שאנו חושבים, או מי שאנו יכולים לחשוב על רעיון, אלא הרעיון עצמו.

ידיעה: הסובייקט והאובייקט הם אחד

אם כן, מה פירוש ידיעה? שהוא יודע משהו, נכון? ממילא, אם רוצים באמת, אם רוצים לדבר על… ידיעה פירושה שהוא יודע משהו, אבל הידיעה היא המדע. מוח הוא מי שיודע, אבל הוא יודע דרך הלכה. אבל דבר שאני מתכוון שהוא יודע.

אבל הנקודה היא – לא ניתן עכשיו להסביר – אבל אפשר לומר שזה סובייקט ואובייקט יחד. אבל אני חושב שכך מבינים יותר טוב, עמוק יותר אין לנו כאן להסביר את זה. אבל בשיעורים אחרים ובמקומות אחרים אפשר לנסות להבין את העניין. אבל הנקודה היא: אפשר לקרוא לזה הדבר שיודע ונודע.

—

“חיים” אצל מלאכים – לא חיי גוף אלא חיי דעת

עכשיו יש עוד דבר שנקרא חיים. ודיברו אתמול בלילה שהקב”ה אינו חי בחיים של חי בגוף. חיים של גוף פירושם מה שהגוף מחזיק את עצמו חי – חיים לעומת הוויה ונפסד. זה כתוב – תקופה, כשחיים, זה החיים. נכון? אלה חיי הגוף.

שכל גם חי – אבל אחרת

אבל כשזה נובע מן השכל, קוראים לזה גם חי. כי חיים עושים — גם הם עושים משהו. הם יודעים תמיד. זה מה שהם עושים. חיים פירושו לעשות משהו באופן פעיל. שכל עושה אפילו יותר מגוף.

אבל זה שוב דבר שקשה מאוד להבין. הרמב”ם אומר כמה פעמים שלהבין שכל זה דבר קשה מאוד — מה שאנחנו קוראים שכל אינו שכל. אבל אני מדגיש שהוא חי — ודאי שהוא חי. אבל לא אותו סוג חיים שאנחנו קוראים חיים, אלא מה שבאמת נקרא חיים.

—

הלכה י”ב — כל הצורות חיים ומכירים את הבורא

ממילא אומר הרמב”ם: מכל הצורות — כל המלאכים — חיים — כולם חיים. אז הם חיים — הם נושמים? לא. נשימה היא רק הדרך שבה הגוף — זה סוג חיים הרבה יותר חלש. הם חיים כמו שהקב”ה חי — זה כמו חיי דעת.

וכל הצורות האלו חיים ומכירים את הבורא ויודעין אותו דעה גדולה עד למאד

הם יודעים את הבורא. דעת — הם יודעים, הם מבינים את הקב”ה. ויודעין אותו דעה גדולה עצומה — הבנה טובה מאוד, הבנה גדולה.

כל צורה וצורה לפי מעלתה

כל אחד יודע לפי מעלתו, לפי הדרגה שלו.

חידוש: “לפי גדלו” — נישט לפי גדלו של השם

לא כפי גדלו — אף אחד מהם אינו יודע לפי גדולתו של הקב”ה. יודע כפי גדלו — לא לפי הקב”ה עצמו. אף אחד אינו יודע את הקב”ה כמו שהוא יודע את עצמו. כי לדעת את הקב”ה כמו שהוא יודע את עצמו זה היה להיות הקב”ה. אתה יכול לדעת את הקב”ה בתור מי שעשה אותך — כי זה הקשר שלך.

—

ההיררכיה של ידיעה אצל מלאכים

וכל מלאך, לפי גודלו, כך הוא מבין את הקב”ה. הוא יודע אותו יותר מרוחק.

אפילו מעלה ראשונה אינה מבינה את הקב”ה

אבל ממילא, אפילו מעלה ראשונה, אפילו המלאך חיות הקודש, אינו יכול להשיג אמיתת הבורא כמו שהוא. הוא יכול רק לדעת את הבורא כפי שהוא מבין אותו — הוא מקבל את מציאותו. אבל הקב”ה עצמו הרי הוא הגורם שלו, ממילא הקב”ה עצמו יודע את עצמו כביכול יותר טוב ממה שאפילו המלאך הראשון יודע את הקב”ה עצמו. הוא יודע את מה שהוא נברא מהקב”ה.

אלא דעתו כצורת עצמו

כן, דעתו, וכמו שמציאותו קטנה ממציאות הקב”ה, כך דעתו קטנה ממציאות הקב”ה.

הלכה י”ג — כל מעלה יודעת יותר מהנמוכה ממנה

אבל מה שכן, הוא משיג בדעתו יותר ממה שמשיג בדעתו מי שלמטה ממנו — והוא יודע יותר מהקודמים. וכן כל מעלה ומעלה — כל מעלה יודעת יותר מהקודמת ופחות מהגבוהה ממנה.

מעלה עשירית — השכל הפועל

עד מעלה עשירית — עד המעלה העשירית — גם היא יודעת את הבורא דעה שאין כח בני האדם. אה, כי אדם הרי עשוי מגולם וצורה, והוא צורה בלי גולם, וזה סוג דעת טוב יותר. ממילא אף אדם אחד אינו יכול לדעת כמו המלאך העשירי.

כן, והמלאך הזה נקרא במקום אחר שכל הפועל.

והכל אינם יודעים את הבורא כמו שהוא יודע את עצמו — אף אחד מהם אינו יודע את הקב”ה כמו שהוא יודע את עצמו.

—

חידוש: הקשר חזרה ל”מחשבות בורא מעלה” — הלכה ב’-ג’

וזה חוזר למה שאמר קודם: שכאשר אדם תופס אילו בריות גדולות יש מעליו, והוא תופס כמה קטן הוא, אז הוא תופס כמה קטנה דעתו. ממילא — דעת תמים דעים.

דעת היא התוצאה של מציאות

כי הדעת היא בעצם התוצאה של מציאות. דעת — אפשר להבין את זה — זו קושיה גדולה. אני אומר שבפשטות מבינים שדעת היא דבר, אני יודע מה, ארבעים יום או משהו. אבל דעת הרי היא לדעת את הסיבה של משהו.

מה הכוונה? חכמה, כשיודעים מאיפה משהו בא. אז כמה שאתה רחוק מהסיבה, כך באמת רחוקה דעתך. אם אדם הוא בקושי דבר כזה — הוא חי כמה שבועות — דעתו היא בערך לפי כמה שבועות, אם אפשר לצייר לעצמו כך.

למה הרמב”ם מביא את זה כאן?

אני לא יודע למה בדיוק הרמב”ם אומר את כל התורה הזו על דעת. כלומר, זה נראה מאוד בסיסי, אבל זה קשה מאוד להבין, ומי שיגיע לזה אני לא יודע בבירור.

הקשר ל”מחשבות בורא מעלה”

יכול להיות שזה חוזר למחשבות בורא מעלה. בדיוק — זה הדבר שחושבים עליו ותופסים פחד. זו המחשבה — כשיודעים את זה, זו המחשבה שגורמת לאדם פחד.

אדם יכול לחשוב — צריך קצת להחזיק מעמד — אני לא יודע אם על ידי לימוד הפרק הזה אפשר להחזיק מעמד בקלות — אבל אדם יכול לחשוב: אפילו המלאך הראשון אינו מבין את הקב”ה — מי אני? זו אולי הנקודה.

חידוש: לא רק “מי אני?” — אלא להמשיך לחשוב

אבל עכשיו הוא מגיע לקב”ה עצמו — זו אולי עוד נקודה. כן, הוא צריך לא רק לומר “מי אני?”, אלא הוא צריך להמשיך לחשוב עם הקב”ה. כי אם לא — אתה ממש כלום.

כך, אף שאתה מיליון מדרגות חלש יותר מהמלאך, אבל אתה עדיין בעולם של ידיעה — בעולם של לדעת ולרצות לדעת. מי שהוא כלום בעולם של ידיעה הוא באמת רק גוף — הוא עפר מן האדמה. אם הוא משתמש בשכלו, הוא חתיכת מלאך. אנחנו נדבר על זה מאוחר יותר.

—

הלכה י”ד — הקב”ה יודע הכל דרך ידיעת עצמו

ההיררכיה של ידיעה — הקב”ה בראש

עכשיו אומר הרמב”ם עוד דבר חשוב. עכשיו שאתה מבין שיש היררכיה, כמו שיש היררכיה של מציאות שבראשה הקב”ה, כך יש היררכיה של ידיעה.

עכשיו אפשר כבר לדבר משהו על ידיעת השם עצמו. זה חשוב מאוד לכאורה, כי אחד מהעיקרים הוא לדעת שהקב”ה יודע הכל — הכל מעשה ידיו, כמו שכתוב בי”ג עיקרים. אז אני חושב שזו אולי סיבה למה זה מגיע כאן בצורה חשובה מאוד.

כל דבר יודע לפי דרגתו במציאות

ממילא אומר הרמב”ם: אתה מבין שכל דבר יודע לפי דרגתו במציאות. כן, אני יודע את הכוס שלי, ואולי אני יודע גם מה שאני גורם. כן, הוא יכול גם לומר שהמדרגות הגבוהות יודעות את המדרגות הנמוכות, כי הן גורמות להן להיות.

כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ

ממילא אומר הרמב”ם: הכל חוץ מהקב”ה — כן, הקב”ה הוא קטגוריה אחרת לגמרי מהכל — הכל חוץ מהקב”ה, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ — מהמלאך הראשון, החיה הראשונה, עד יתוש קטן שנמצא במעמקי הארץ — החרק הכי קטן איפשהו באמצע העולם, כביכול, הרחוק ביותר מהקב”ה —

הכל מכח אמיתת המצאו

הכל נעשה ממנו, ואיפשהו שם מתחיל הכל.

חידוש: “מתוך שיודע עצמו — יודע הכל”

אלא לפי שהוא יודע עצמו — הקב”ה יודע את עצמו.

מה פירוש שהקב”ה יודע את עצמו? נראה בעוד רגע. הכוונה היא לא שהקב”ה חושב ויודע את עצמו כמו שאנחנו חושבים. אבל זה — שהוא סוג של ידיעה כביכול —

וממילא משיג גדלו ותפארתו האמיתית — הוא מכיר את עצמו, הוא יודע שהקב”ה… רק הקב”ה יודע כמה גדול הקב”ה.

וממילא הוא יודע הכל — מכיוון שהקב”ה יודע את עצמו, ומהו הקב”ה עצמו? זה מה שגורם את הכל. אז לדעת את הקב”ה זה גם לדעת שהכל יצא ממנו.

הביאור: לדעת משהו זה לדעת מה הוא

זה מעניין — הוא אומר דבר פשוט מאוד. הוא אומר שזה מאוד עמוק, אבל השפה הבסיסית היא מאוד פשוטה. לדעת משהו זה לדעת מה הוא. מהו הקב”ה? מה הוא לעצמו אני לא יודע, אבל מה הוא עושה כביכול? הוא הסיבה של הכל — הכל. אז הקב”ה, כשהוא יודע את עצמו — בזה שהוא יודע את עצמו הוא כבר יודע הכל.

אותו דבר — כביכול אם אדם היה יכול לדעת את הקב”ה כמו שהוא יודע את עצמו, היה גם הוא יודע הכל. אבל זה לא אפשרי — אדם הוא מורכב מגולם וצורה וכו’.

משל: לדעת אב זה כבר לדעת את בנו

כמו שאפשר לומר: לדעת אב זה כבר לדעת את בנו — כי אב הוא דבר שעושה בן. והקב”ה הוא דבר שעושה הכל.

חיות הקודש יודע את כל המלאכים, ואנשים. נגיד האדם הראשון — אדם הראשון יודע… אדם הראשון אינו באמת הסיבה של כל בני האדם. אבל הקב”ה כן — מכיוון שהוא הסיבה של הכל, הוא יודע הכל.

מסקנה

אז — מתוך ידיעת עצמו מוכרח ידיעת הכל.

—

הלכה ט”ו — החילוק בין ידיעת הקב”ה לידיעתנו

ידיעתנו היא שינוי — ידיעת הקב”ה אינה כן

אבל לדעת מצד הקב”ה אין פירושו כמו שאנחנו יודעים — שנודע לנו. הידיעה שלנו היא: לפני כן היה חוסר ידיעה, ואחר כך נודע לנו — זה שינוי. הקב”ה הוא סוג אחר של ידיעה. את זה הוא ממשיך להסביר.

הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא

אומר הרמב”ם — כאן הוא החילוק, כן, החילוק בין ידיעת הקב”ה לידיעתנו. אל תטעה שהקב”ה יודע באותה דרך שאנחנו יודעים. לא.

הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתו ויודע אותה כמות שהיא — הוא יודע את זה כמו שזה, לא כמו שאנחנו יודעים — אפילו לא כמו שהמשיג הגדול ביותר משיג בקב”ה. הוא אינו הקולקטיב שלנו — הוא אינו עצמו.

ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כמו שאנו יודעים

אבל עוד דבר: ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו. הקב”ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו — כמו שאנו יודעים. כך הוציא את זה היטב.

הלכה ט”ו–י”ז: ידיעת ה’ – הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת

ידיעת הקב”ה אינה כידיעתנו

אל נטעה שהקב”ה יודע באותה דרך שאנחנו יודעים. לא. הקדוש ברוך הוא מכיר אמיתתו – הוא יודע את אמיתותו – ויודע אותה כמו שהיא – הוא יודע את זה כמו שזה, לא כמו שאנחנו יודעים. אפילו הגדול ביותר – הקב”ה יודע כמו שהוא הקב”ה, כן, כמו שהוא. הראש שלנו אבל – הוא אינו לבד, אתם רואים.

אבל עוד דבר: ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו – הקב”ה אינו יודע בידיעה שהיא חוץ ממנו – כמו שאנו יודעים – כמו שאנחנו יודעים.

הוא הוציא את זה היטב מאוד: כמו שאנו יודעים – אנחנו יודעים. כשאנחנו יודעים, אנחנו והידיעה אינם אותו דבר. למה? כי אתמול לא ידעתי – מוכרח שיש “אותי” חוץ מהידיעה. ואפילו אחרי שאני יודע, הידיעה עדיין אינה לגמרי אני, כי הרי אתם רואים שאתמול היא לא הייתה.

אז ממילא: שאין אנו ודעתנו אחד – אנחנו, יצחק, וידיעתו של יצחק – שני דברים. זה מחובר אליי, זה שלי באיזשהו אופן, אבל זה אינו חלק ממני – זה דבר אחר.

—

הוא ודעתו וחייו אחד – היסוד של אחדות ה’

אבל הבורא יתברך, הוא ודעתו וחייו – מה שדיברנו, “חייו” פירושו גם הדעת – אחד מכל צד ומכל פינה – מכל צד שתסתכל, כביכול. אין צד, אני אומר את זה רק כמשל, אבל מכל צד ודרך שתסתכל על זה, צריך לדעת שזה אחד.

במילים אחרות, בפשטות: יש רק דעת, או עצמות. דרך אחרת לומר את זה היא: לומר שהקב”ה הוא יודע, או לומר שהקב”ה הוא חי, או לומר שהוא קיים – זה אותו דבר, אלו רק מילים אחרות לאותו דבר. וזה עומד ב”אחד.” כן.

—

שאילו היה חי בחיים – היו שם אלוהות הרבה

שאילו היה חי בחיים – אומר הרמב”ם, אילו היה חי בחיים כמונו – הרי אני יכול להיות מת, כביכול, גופי יכול להיות מת, עכשיו אני חי – אז אלו שני דברים. ויודע בדעה – היו שם אלוהות הרבה – היו הרבה אלוהות, היה אלוקים יותר מדבר אחד. הוא וחייו ודעתו היו שלושה אלוהות – כמו שיש אנשים שאומרים. למי שעובד עבודה זרה, אבל לא אמת. אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד – מכל צד, כל פינה, כל דרך שאפשר לייחד, הקב”ה אחד.

—

הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה – ביאור שלוש הלשונות

אבל עכשיו הרמב”ם הולך לומר: אם לא הבנו את זה עד עכשיו, הוא ייתן לנו משל מאיתנו, והוא יסביר לנו שזה פשוט – אבל זה לא כך. והוא אומר: להבין את זה הוא דבר עמוק. הרמב”ם הרי הולך להסביר.

והוא אומר כך: אילו היה אפשר להבין דבר זה – אם אפשר להבין את זה – הוא היודע – הוא זה שיודע – והוא הידוע – הוא הדבר שהוא יודע.

כי הרי אמרנו: הקב”ה – מה יודע הקב”ה? הוא יודע את הקב”ה. כי הוא ודעתו אחד – הוא יודע את הקב”ה. אנחנו יודעים – זו דרך אחרת לומר את הקב”ה.

המשל מאדם – שלושה דברים נפרדים

כי מה שאתה חושב, כשאתה אומר שאני ודעתי הם שני דברים – מה אני יודע? דעת היא הדבר שיודעים, נכון? הידיעה, זה הדבר שיודעים. כן, בואו לא נגיד מילים גדולות, כי בכלל אין מה לסבך.

כשאני יודע – הרמב”ם משתמש במשל הזה במקום אחר – אני יודע עץ, כן? מה אני יודע? את העץ. העץ הוא אני? לא, אני לא העץ. אז “אני” והדבר שאני יודע – הם שני דברים.

יש את ה”אני”, יש את הדבר שאני יודע, הידיעה היא אני, הידיעה היא הדבר שאני יודע, והדעת – זה שאני יודע את זה. אצלי אלו שלושה דברים.

אצל הקב”ה – הכל אחד

הקב”ה אבל – מה הוא יודע? הוא יודע הכל. אבל למה הוא יודע הכל? לא – הוא יודע את עצמו. ובידיעת עצמו יודע את הכל.

הקב”ה אינו יודע שום דבר שאינו הוא, כי הרי הוא המקור של הכל. אנחנו יכולים לומר שהוא הכל, אם נרצה, בשפה הזו – וזו אכן שפה חסידית, והוא אומר את זה. החסידים משתמשים הרבה בזה: דרך ידיעת עצמו הוא יודע הכל.

אבל כשאני יודע משהו אחר, זה נפרד ממני, כי זה עוד דבר. אבל הקב”ה – כל מה שהוא יודע כלול בידיעת עצמו.

אז: הוא היודע – הוא זה שיודע. והוא הידוע – הוא יודע גם את עצמו. והוא הדעת – נמצא שיש חכמה שאינה דבר נוסף מעבר לכל הדברים האלו. הידיעה היא שהוא הקב”ה. מה יודע הקב”ה? שהוא הקב”ה, נכון? אז הדעת היא גם הקב”ה.

הקב”ה הוא הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה, הכל אחד. וזהו דבר עמוק שהרמב”ם מסביר במקומות אחרים ביתר הרחבה, אבל זהו הפשט של שלושת הלשונות.

—

“אין כח בפה לאמרו” – למה אי אפשר לבטא זאת

למה אי אפשר להבין את זה? למה הוא אומר “אין כח בפה לאמרו”? אי אפשר לומר דבר פשוט?

כי אני אומר שלוש מילים: הוא היודע, והוא הדעת, והוא הידוע. מה זה כבר שלוש מילים? כבר אמרת שלושה דברים. אבל אני רוצה שתבין שזה דבר אחד, נכון?

אם כן ממילא: “אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו” – נכון? כמו שהוא אומר “זכר ונקבה בראם” [בראשית א:כז] – כן, כוח אחד. אבל אדם אינו יכול לשמוע דבר אחד בבת אחת.

“ולא בלב האדם להכירו על בוריו.”

דיוק: שלושה דברים גופניים – פה, אוזן, לב

יש כאן שלושה דברים גופניים, כי הוא רוצה לומר שהסיבה שאיננו יכולים להבין זאת היא משום שאנו גוף.

– פה – צריך לומר ש”פה לאמרו” הוא פשוט: פה אומר מילה, אני לא יכול לומר מילה אחת. הרמב”ם אומר במקום אחד: אילו היה לנו מילה אחת שמשמעותה כל הדברים בבת אחת, היינו יכולים לומר. אבל הרי אנו בני אדם – אנו מבינים מילה אחת בכל פעם.

– אוזן – אותו דבר.

– לב – אני חושב שלא כתוב ברמב”ם “אין כח בלב האדם לדעת” – צריך לבדוק.

חידוש: “להכירו על בוריו” – לא “להכיר בכלל”

כי דעת אינה יכולה להבין שני דברים בבת אחת. אדם יכול להבין דבר שבשעה שמתכוונים לאותו דבר, אומרים מילה אחרת, והשכל יכול להבין זאת. מובן מאליו, הקב”ה מבין – השכל הוא דבר עמוק מאוד. אבל להכיר על בוריו – ברור, כמו שהקב”ה מבין, כך אי אפשר להבין. את הקב”ה אי אפשר להבין באמת באותו אופן.

אבל זה לא “לבב אדם להכיר בכלל” – כן? שמתם לב?

זהו דיוק חשוב לדעתי: אפשר אולי להשיג את זה קצת. לומר אי אפשר לעולם, כי מילים מצומצמות – מילים אומרות דבר אחד בכל פעם. להבין אפשר אולי, אבל לא על בוריו – בוודאי לא כמו הקב”ה, ואפילו לא כמו המלאכים אפילו.

—

הלכה ט”ז: ראיה מ”חי ה'” לעומת “חי פרעה” – החילוק בניקוד

כאן מביא הרמב”ם ראיה לכך. יש כאן דברים ארוכים מאוד – על כל דבר כאן מביא הרמב”ם ראיה מפסוק או מחז”ל.

אומר הרמב”ם: יש לי ראיה עבורך. “לפיכך אומרים” – לפיכך אומרים, כשמדברים על הקב”ה, אומרים אחרת מכשמדברים על חיי הקב”ה – שזו עצמותו – מדברים אחרת מכשמדברים על חיי אדם.

“חֵי פרעה” בצירה – חייו של פרעה

כשאומרים “חֵי פרעה” [בראשית מב:טו], אומרים זאת בצירה. “חֵי” – כמו שבלשון הקודש יש צירה. “חֵי פרעה” פירושו: חייו של פרעה. זה לא פרעה – וחייו אינם אחד. זהו קיצור של “חיי פרעה” – כן, מסבירים שזה נסמך, קוראים לזה “חֵי.” אבל “חֵי פרעה” הוא “חייו של פרעה” – חייו של פרעה היו כך. או אפילו כשאומרים “חֵי נפשך” [שמואל א א:כו] – חייך. חייך. כן?

“חַי ה'” בפתח – כמו שהקב”ה חי

כשמדברים על הקב”ה, לעולם אין אומרים – כמו שהרמב”ם אומר – אין אומרים לעולם “חֵי השם” בצירה. אלא משום שכתוב “חַי השם” [שופטים ח:יט]. אבל אין אומרים “חֵי השם” בצירה – אלא “חַי ה'” בפתח.

“חַי ה'” פירושו: כמו שהקב”ה חי. שהקב”ה חי – את זה אפשר לומר. אבל לא שלקב”ה “יש” חיים.

זהו החילוק – זה קצת חילוק אחר: לא שיש הקב”ה ומתווספים לו חיים, אלא השיעור הוא שחייו הם הוא.

מה עם מלאך?

אגב: “חֵי נפשך,” “חֵי אחיך,” “חֵי המלך” – אפילו המלאך. כי אתה יכול לחשוב: המלאך – מה עם “חי” הקב”ה? זוהי מציאותו של הקב”ה, נכון? הקב”ה אינו יכול “לא להיות”? לא – אין אותו והוא “יש לו” את זה.

אבל המלאך – המלאך יכול לא להיות, הקב”ה בראו. כן? אז הקב”ה… חיים אצלו הם אותו דבר. על זה מדברים.

אומרים “חַי ה'” – כמו שנשבעים בשם ה’ – “חַי ה'” – כמו שהקב”ה חי, כמו שהקב”ה קיים. שהקב”ה קיים, אני יכול לומר… אי אפשר לומר “חייו של הקב”ה.” אין “חייו של הקב”ה.” חייו של הקב”ה אינם קיימים. לאדם יש חיים מ– הוא לא חי, עכשיו הוא חי. אבל הקב”ה הוא חיים. אין לו חיים – הוא הוא חיים.

זהו היסוד של אחדות ה’.

—

הלכה י”ז: ידיעת ה’ את הנבראים – מחמת עצמו, לא מחמת הבריאה

לפיכך – ממילא, לכאורה הוא חוזר כאן, צריך להבין יותר טוב.

עכשיו הוא מסביר את ידיעת ה’: מכיוון שהקב”ה הוא הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – הכל אחד – אז אינה דומה ידיעת היודעים מחמת הברואים כמו שהן יודעים. אנו, כשיודעים דבר, יודעים אותו מפני שהוא נברא, מצד הבריאה.

אבל הקב”ה – מחמת עצמו ידעם. הקב”ה יודע את הבריאה לא מצד הבריאה, אלא מצד הבורא. מפני שהוא יודע עצמו, לפיכך יודע הכל, שהכל נסמך בהווייתו לו – הכל בעולם תלוי במציאותו של הקב”ה.

כלומר: כשהקב”ה יודע מתוך ידיעת עצמו, הוא יודע את הכל שתלוי בו, את הכל שנסמך במציאותו. כשהקב”ה יודע לא רק את הקב”ה – אלא מתוך כך הוא יודע הכל.

החילוק בין ידיעת ה’ לידיעת הנבראים

אנו יודעים את הקב”ה דרך הבריאה – אנו מכירים את הקב”ה מתוך הנבראים. אי אפשר להכיר מציאות מתוך עצמו. כלומר כמה שנכיר את הקב”ה – אפילו הנברא הגדול ביותר יכול להכיר רק בתור נברא, אי אפשר שתהיה ידיעה טובה כמו ידיעתו של הקב”ה.

ידיעתו של הקב”ה על נברא אחר – היא רק מפני שזהו נברא, שהוא קיים. לאחר שהוא קיים, הוא יודע שהוא קיים. אבל הקב”ה יודע הכל לפני שזה קיים, כי הוא יודע את הכל שבא ממנו.

חידוש: הקב”ה יודע הכל – ונשאר עדיין אחד

זהו החילוק. עד כאן הביאור של ידיעת ה’.

ממילא, הקב”ה יודע הכל. אבל כמו שבני אדם שאלו את השאלה: אם הקב”ה יודע הכל, יוצא שלקב”ה יש משהו בראשו – שזה הוא ושני דברים?

אומר הרמב”ם: לא. הקב”ה יודע הכל, ונשארת עדיין ידיעה אחת, נשאר עדיין אלוקים. כי הוא יודע את עצמו, ומתוך ידיעת עצמו הוא יודע. כי הקב”ה – הן את עצמו, הן את כל השאר – יודע הקב”ה יותר טוב מכל דבר אחר.

זהו חידוש גדול של הרמב”ם – כלומר, אולי כתוב זאת לפני כן וכו’, אבל זהו דבר עמוק מאוד.

כך אומר הרמב”ם הקדוש. לא הבנת מילה ממה שאמרתי עכשיו? מצוין. באמת אינך צריך להבין.

—

הלכה י”ח: “טיפה מן הים” – מעשה מרכבה

כך אומר הרמב”ם: “שני פרקים אלו” – ועכשיו למדנו את שני הפרקים – “כמו טיפה מן הים.”

“כמו טיפה מן הים, ממה שצריך לבאר בענין זה” – נתתי לך רק כמו טיפה מן הים ממה שצריך לבאר בענין זה.

“וביאור כל העיקרים אשר בשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה” – לבאר את כל העיקרים של שני הפרקים – זהו מה שנקרא “מעשה מרכבה.”

מה פירוש “מעשה מרכבה”?

עכשיו, מה פירוש המילה “מעשה מרכבה”? האם “מרכבה” על שם מרכבת יחזקאל, או שהרמב”ם אומר שהכוונה לעצם הבנת השם פירושה “מעשה מרכבה”?

אכן, אכן. יש כאן קצת סתירה – צריך ליישב. כי הקב”ה אינו מורכב, אינו… “מרכבה” אינה מלשון “מורכב” – “מרכבה” פירושה עגלה, כן.

הכוונה: פירושו של הרמב”ם הוא – זה משל, לכאורה. כי… אתה רוצה לדעת, אני לא עולה לפרש מה שאני אומר, אבל הרמב”ם במורה נבוכים פרק א’, חלק א’, מסביר ש”מרכבה” היא משל: כמו שהרוכב מנהיג את הסוסים שהוא מנהיג, כך הקב”ה מנהיג את כל העולם. הקב”ה הוא “רוכב שמים” – מפני שהוא מנהיג את העולם, נקרא כביכול שהעולם הוא מרכבה.

טוב, זהו הפשט הפשוט ביותר – שנבואת יחזקאל מוציאה את רוב המשלים, את רוב ההמחשה של כביכול, וממילא קוראים לזה כך. אבל הרמב”ם הבין קצת אחרת.

—

הלכה י”ט: האיסור ללמד מעשה מרכבה ברבים

“ציוו חכמים הראשונים” – החכמים בגמרא, החכמים הראשונים, בעלי המשנה כבר, בעלי המשנה.

הם אמרו: “שלא לדרוש בדברים אלו” – שלא להיכנס לעומק בדברים אלו – “אלא לאיש אחד בלבד” – רק לאדם אחד.

לא, שלא לדבר בכלל. הכוונה אינה שהרמב”ם סובר שאסור ללמד שיעור ברמב”ם. קודם כל, בואו נראה מה כתוב הרי – לשאול שאלות.

“שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד” – שלא לדבר על דברים אלו אלא לאדם אחד.

התנאים בתלמיד

“והוא” – עוד דבר. עוד תנאי, נכון? תנאי אחד: רק אדם אחד. אסור ללמד את הרמב”ם ברבים. אי אפשר אחרת. כך כתוב כאן.

“והוא” – עוד תנאי: האדם צריך להיות כבר חכם ומבין מדעתו. למעשה, האדם צריך שכבר תהיה לו היראה, כי הוא מבין כבר בעצמו.

הלכה י”ט–כ’: דיני מסירת מעשה מרכבה – כיצד מותר ללמד

שלושה תנאים במסירת מעשה מרכבה

קודם כל, בואו נקרא מה שכתוב, ואחר כך נשאל שאלה.

“שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד” — שלא לדבר על דברים אלו אלא לאדם אחד.

תנאי א’: רק לאדם אחד

עוד דבר, אני צריך לעשות כאן הקדמה קטנה כדי שתבין. תנאי אחד — רק אדם אחד. אסור ללמד את הרמב”ם ברבים. אי אפשר אחרת, כך כתוב.

תנאי ב’: חכם ומבין מדעתו

“והוא” — עוד תנאי. האדם צריך להיות “חכם ומבין מדעתו”. למעשה, האדם צריך שתהיה לו הישיבה כי הוא מבין כבר בעצמו? לא. “מבין מדעתו” פירושו שהוא אדם רציני, שכשהוא לומד הוא מבין, את הקצר הוא מבין. כך אומר הרמב”ם, קראו מה שכתוב.

תנאי ג’: רק ראשי פרקים

“ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים”. עוד תנאי — לאחר שרואים שהאדם הוא חכם ומבין מדעתו, אפילו לאותו אדם אין מפרשים כראוי. “ואין מפרשין לו אלא ראשי הפרקים, ומודיעין אותו שמץ מן הדבר” — מודיעים לו מעט מן הדבר.

“ראשי פרקים” — זהו לשון שמופיע בגמרא, “מוסרין לו ראשי פרקים”. הרמב”ם מפרש, מה פירוש ראשי פרקים? “ומודיעין אותו שמץ מן הדבר, ומרמזין לו רמז” — כמו שהרמב”ם אומר, “טיפה מן הים.” ואחר כך — “והוא מבין מדעתו ויודע סוף הדבר ועמקו” — הוא חכם, הוא יגיע לסוף בעצמו.

—

שאלה גדולה על הרמב”ם: למה כתב את זה?

אם כן, לפי מה שהרמב”ם פוסק כאן — מעשה בראשית ומעשה מרכבה אסור לומר אפילו לאחד, אפילו לא את ראשי הפרקים. כי אפשר לקרוא שני דרכים בגמרא, יש מחלוקת ראשונים. אבל הרמב”ם אומר כאן: אפילו את ראשי הפרקים מותר לומר רק לאדם אחד, ועוד תנאי — אותו אדם צריך להיות מבין מדעתו, וממילא הוא ישלים מראשי הפרקים עד סוף הדבר. אבל אפילו את ראשי הפרקים אסור לומר אלא לאדם אחד.

ממילא הרי זו שאלה גדולה מאוד על הלכות הרמב”ם — למה כתב את זה, הרי זה לא רק לאדם אחד!

[חידוש] אני לא מתרץ את השאלה, אין לי תירוץ. השאלה טובה יותר מהתירוץ. אני חושב שיש תירוץ, אבל זה מה שכתוב.

דיון: האם אפשר לפרש את הרמב”ם אחרת?

דובר 2: אתה מסכים? אני חושב שזה מה שהוא אומר. אין כאן פשט אחר.

דובר 1: אתה יודע, אולי הרמב”ם לומד ש“שלא לדרוש בדברים אלו” הכוונה לרמה העמוקה יותר.

דובר 2: אבל אי אפשר, כי הרי הוא אומר שיש חילוק של ראשי פרקים — שזהו ה”שמץ מן הדבר” — ואת הרמה העמוקה יותר הוא לא אומר אפילו לחכם ומבין מדעתו. אפילו לחכם ומבין מדעתו אין אומרים את הרמה העמוקה יותר. כך כתוב כאן מפורש ברמב”ם.

דובר 1: הרמב”ם הרי גם אמר שזה עצמו מצוה לדעת.

דובר 2: ואתה שואל שאלה שזה הדברים הבסיסיים — מעט מן הדברים שאין אומרים.

דיון: האם מותר לדרוש בדברים אלו?

דובר 1: עוד שאלה טובה — אז יכול להיות לדרוש בדברים אלו, מותר לרמוז בדברים? לדרוש?

דובר 2: איך? איך אפשר! הוא עכשיו אמר — כתוב כאן שאסור אפילו ראשי פרקים לומר אלא לאדם אחד. אי אפשר שיש פרקים פחותים שמותר לכל אחד.

שתי שאלות על הרמב”ם

דובר 1: הרמב”ם הרי אמר שלדעת את הדבר הוא כשלעצמו מצוה.

דובר 2: שאלתי אותך — יש שתי שאלות טובות:

שאלה א’: איך יכולה להיות מצוה לדעת דברים שאסור לאומרם? זו אינה שאלה גדולה כל כך, כי התירוץ הוא — יש רמות. הוא רוצה שברמה הפשוטה יש מצוה לדעת, וכי למדנו אתמול שאפשר מ”מנה פשוטה” — שמהבריאה הפשוטה מגלים את הפשט האמיתי.

שאלה ב’: זו שאלה קצת יותר גדולה — אם הרמב”ם אמר את כל הדברים האלה, אם הוא עצמו אומר שאסור — זו שאלה עצומה! אפשר אפילו לומר שהוא כותב רק ראשי פרקים, עדיין אין זה תירוץ טוב. הוא עצמו אומר — אפילו ראשי פרקים מותר לומר רק לאדם אחד.

התירוץ ממורה נבוכים

ואני חושב שהתירוץ הוא אותו תירוץ שהרמב”ם עצמו אומר בתחילת מורה נבוכים — אותו תירוץ בדיוק: יש צורך הדור, שכן יאמרו ראשי פרקים לכל אחד. אבל עדיין יש רמה אחת שאסור לומר, והרמב”ם מבין שיש צורך. זה לא כל כך קשה — זה בערך התירוץ שאפשר לומר, אין אחר שאפשר לומר, והרמב”ם עצמו אומר אותו תירוץ.

—

הלכה כ’: פסוקים ומאמרי חז”ל על סוד החכמה

“כבשים ללבושך” — דברים עמוקים ישארו פנימיים

טוב, ועכשיו עוד דבר. כיצד — הרמב”ם אומר מה שאסור ללמד, רק לדעת גם כן:

“ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסבלן” — אלו דברים עמוקים מאוד, ולא כל דעת יכולה לסובלם ולקלוט אותם. לא כל אחד יכול להבין.

“ועליהן אמר שלמה בחכמתו דרך משל: כבשים ללבושך” (משלי כ”ז:כ”ו) — על דברים אלו אמר שלמה בחכמתו דרך משל…

ומה הפירוש? “כך אמרו חכמים בפירוש משל זה” — מה אמרו החכמים? אומרים החכמים: “דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך” — דברים שהם כבושים ונעלמים.

“כבוש” פירושו דברים עמוקים, דברים פנימיים מאוד. אנחנו קוראים לזה “פנימי”. פנימי פירושו כשזה מוקף — זו השכבה הפנימית ביותר מתוך אוסף שכבות. כדי להגיע לזה צריך לפתוח הרבה מאוד שכבות.

זהו “דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך” — כלומר, “יהיו לבושך” — שיהיה רק הלבוש שלך, “לך לבדך” — שיהיה בשבילך, “ואל תדרוש אותן ברבים” — שלא תדרוש אותם ברבים.

“יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך”

“ועליהם אמר” — ועל זה אומר הפסוק: “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך” (משלי ה’:י”ז) — שהחכמה תהיה לך לבדך, שלא תכניס זרים לתוך זה.

“דבש וחלב תחת לשונך”

“ועליהן אמר” — ועל זה יש עוד מקום שרואים את אותו רעיון: “דבש וחלב תחת לשונך” (שיר השירים ד’:י”א). “כך פירשו חכמים הראשונים” — על זה אומרת הגמרא: “דברים שהם כדבש וחלב יהיו תחת לשונך” — דברים שהם כמו דבש וחלב, תחזיק אותם מתחת ללשונך — תשמור אותם בסוד.

חלב זה מתוק מאוד, אלו דברים טעימים מאוד, אבל אין צורך לתת אותם לאף אחד.

—

הזוהר הקדוש: “נודע בשערים בעלה” — השגת אלוקות היא סוד אישי

שנהיה שמחים, ויודעים שלכל יהודי יש השגת אלוקות מסוימת. יש לו מידה מסוימת… הזוהר הקדוש על הפסוק “נודע בשערים בעלה” (משלי ל”א:כ”ג) אומר, שהידיעה שאדם משיג את הקב”ה היא סוד, זה סיקרט, רז שהוא צריך לשמור לעצמו. זו הרגשה מסוימת — כמו שלאדם יש אהבה עמוקה מאוד, זה לא דבר שמדברים עליו ברבים.

אוקיי, זו רמה אחרת.

—

למה הרמב”ם בכל זאת כתב את זה — תירוץ

אבל עכשיו יוצא כך, שהרמב”ם אומר שההבנה — כשאדם מתחיל להבין מה פירוש היצירה, מה פירוש השכל, מה פירוש השכל היודע את עצמו — אלו דברים עמוקים, וממילא קשה לדבר על זה עם אנשים אחרים.

אבל הרמב”ם כן סיפר לנו את זה, כי הרי זו המצוה — שכן נדע את זה.

אני רק מסיים עם זה, שדבר אחד שהרמב”ם מתכוון — שאסור לומר לאחר, כי הוא לא יבין את זה, הוא יבין את זה לא נכון, וכן הלאה.

—

עניין מוסרי: למה לא לשתף

רמה א’: השני יעוות את הדברים

ואני גם חושב שזה עניין של מוסר — שבדרך כלל הטבע של אדם היא, שמה שהוא יודע הוא רוצה לשתף. זה דחף חזק מאוד של אדם. והרבה פעמים כשהוא משתף — לא הכל אפשר לשתף — כשהוא משתף את זה, השני יעוות את זה ולא יבין את זה.

ממילא אומר הפסוק: זה אכן דבש וחלב — תהיה שמח שאתה יודע את זה, שמור שתיקה ולך הלאה, אל תאמר לאף אחד.

רמה ב’: שתיקה היא כלי להשגה עמוקה יותר

[חידוש] אני חושב אולי עוד רמה: שכאשר אדם יודע משהו והוא כבר סיפר את זה — זה כבר נגמר. הוא כבר “חתם” את זה, הוא כבר מצא את המילים להעביר את זה, הוא כבר לא יתעמק יותר בזה.

אבל כשזו עדיין חכמה פתוחה שהוא עדיין לא שיתף, הוא עדיין לא דווקא הכניס את זה למילים ולמשלים — יש לו עדיין הזדמנות לחפור עמוק יותר בתוכה.

אז זו גם רמה. אלו עוד תורות יפות, אלו גם דברים אמיתיים.

—

סיום: סיימנו מעשה מרכבה

נו, ברוך השם, סיימנו מעשה מרכבה — כל מעשה מרכבה.

עכשיו, אם מישהו רוצה — אמרנו שנלמד כל התורה כולה. כל התורה כולה הרי כוללת גם מעשה בראשית וגם מעשה מרכבה.

טוב שתדעו שהרבי מוויז’ניץ לימד אותנו היום את כל מעשה מרכבה — היום ואתמול. כמובן שלמדנו רק את ראשי הפרקים, אבל כל הרמב”ם הוא רק ראשי פרקים — זה לא אחרת.

אז אפשר להחזיק — מי שלומד רמב”ם גם יוצא ידי חובת המצוה.

כתוב במדרש משלי — מדרש משלי מפורסם מאוד — שכשמגיעים לשמים שואלים את האדם למה לא למד מעשה מרכבה.

ברוך השם, שנזכה שלמדנו מעשה מרכבה.

השיעורים הבאים יהיו על מעשה בראשית.

טוב מאוד. נפלא.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Hebrew, Links, Shiurim, Transcripts, הלכות יסודי התורה, הקדמת הרמבם למשנה תורה, משנה תורה להרמב"ם, ספר המדע
February 16, 2026
February 16, 2026