סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק י”א
—
הלכה א: כיצד בוחנים נביא – האות והמופת
לשון הרמב”ם: “כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה’ שלחו… אינו צריך לעשות אות כאחד ממופתי משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע… אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו… שנאמר ‘ובאו האות והמופת אשר דבר אליך לאמר’…”
פשט: נביא שבא ואומר שה’ שלחו, אינו צריך לעשות נס גדול כקריעת ים סוף או תחיית המתים. די לו שיאמר עתידות – דברים שעתידים להתרחש בעולם – ודבריו יתאמתו. אם אפילו דבר קטן אחד מדבריו לא התקיים, הרי זה נביא שקר. אם הכל התקיים, הרי הוא בעינינו נאמן.
חידושים והסברות:
1) “שיעמוד לנו” – הנבואה לא פסקה:
הלשון “כל נביא שיעמוד לנו” מורה לכאורה שהרמב”ם סובר שנבואה יכולה להיות לעולם, ואינה רק עניין היסטורי. אולם יש להעיר שאין זו ראיה ממשית, שכן הרמב”ם כותב הלכות כפי שהן – הוא מוסר את דין התורה, כשם שהוא כותב גם הלכות משיח. זהו שולחן ערוך, מדריך למעשה.
2) החילוק בין נביא המדבר לעצמו לנביא שהוא שליח:
על יסוד מה שנלמד בפרק ח’: ישנם נביאים שיש להם השגות לעצמם, לא לציבור. כזה אין צריך לבחון אותו – די בכך שרואים שהוא ראוי לנבואה, צדיק, חכם גדול, והרמב”ם אומר שיש חזקה שאדם כזה אינו הולך לשקר. אולם – ברגע שהוא אומר “ה’ שלחני”, הוא רוצה שיהיה לו כוח שחייבים לשמוע לו, אז הוא צריך כבר להביא אות ומופת. זהו החילוק: שליחות לכלל ישראל דורשת הוכחות.
3) הקולא – אין צורך בשינוי מנהגו של עולם:
הרמב”ם מקל מאוד: אין צריך לדרוש מהנביא שיקרע את הים, יחיה מתים, יוריד אש מן השמים (כאליהו), או ימלא כדים (כאלישע). כל אלה הם שינוי מנהגו של עולם. די באותות חלשים הרבה יותר – רק לומר עתידות שמתקיימות.
4) איזה סוג עתידות – לא סתם “מזל טרף”:
“דברים העתידים להיות” אין פירושו דבר שהוא חמישים-חמישים. צריך שיהיה דבר שאדם לא יכול היה לדעת מבחינה סטטיסטית. אם הוא אומר “מחר תזרח השמש” – אין מדברים על כך. אם הוא אומר דבר שהוא חמישים-חמישים ו”היה לו מזל” – גם זה אינו מספיק לאות. צריך שיהיה דבר המראה שיש לו ידיעה שאינה באה מחכמה טבעית. אבל אין צורך בנס – יכול להיות דבר “פשוט” כגון לומר מה יקרה בפוליטיקה העולמית, כל עוד זה דבר שאדם לא יכול היה לדעת.
5) “ואפילו נפל דבר אחד קטן” – דיוק מוחלט:
אם אפילו פרט קטן אחד מדבריו לא התקיים, הרי זה נביא שקר. הדבר צריך להתקיים על דרך הפשט – הוא אינו יכול לומר אחר כך “התכוונתי לדבר אחר”. אם אמר “גשם” ובאה סופה, אינו יכול לומר “סופה היא בחינת גשם”. צריך שיהיה בדיוק כפי שאמר, על פי פשט.
6) חייב לומר עם מסגרת זמן:
הנביא חייב לומר את עתידותיו עם מסגרת זמן מסוימת, שכן אחרת אי אפשר לעולם לדעת אם הוא אמת או לא. אי אפשר להיות ב”לימבו” עם חצי נביא למשך שנה. כל עוד לא עשה את אותו, אינו כלום – אינו נביא, אינו ספק נביא, אין לו חזקת נביא. לרמב”ם יש “חזקת משיח” (בהלכות מלכים), אבל אין דבר כזה “חזקת נביא” לפני שעשה את אותו.
7) מחלוקת: האם אות ומופת אחד מספיק, או שצריך לבחון פעמים רבות:
כאן יש מחלוקת חשובה בהבנת הרמב”ם:
– שיטה א’: “ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן” פירושו שכבר אחרי פעם אחת שכל דבריו התקיימו, מאמינים לו על הנבואה שהביא. אות ומופת אחד מספיק.
– שיטה ב’ (שמגנים עליה בתוקף): “יהיה בעינינו נאמן” אין פירושו שמאמינים לו מיד על הכל. הקדמת הרמב”ם מבהירה יותר ש“בודקין אותו פעמים הרבה” – בוחנים אותו פעמים רבות. רק לאחר שנבחן פעמים רבות ותמיד דבריו התקיימו, מתקבל כנביא אמת. זה כמו חזקה – כמו שלוש פעמים (לפי מפרשים מסוימים), או יותר.
הלשון “בודקין אותו פעמים הרבה” מראה בבירור שפעם אחת אינה מספיקה. כל עוד לא נבחן פעמים רבות, עדיין אין יודעים. כל פעם שאומר דבר והוא מתקיים, נעשה יותר מהימן, עד שמגיעים לנקודה שמקבלים אותו.
8) ראיה משמואל הנביא:
הרמב”ם מביא את הפסוק (שמואל א’, ג:כ): “וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'” – כל ישראל, מדן ועד באר שבע, ידעו ששמואל הוא נביא נאמן. זה מראה שלקח זמן – לשמואל הייתה נבואה כבר כצעיר במעשה “שוכב בהיכל ה'”, אבל לקח זמן עד שהציבור קיבל אותו. הפסוק אומר “ולא הניח (השם) מכל דבריו ארצה” – אף מילה אחת מדברי שמואל לא נפלה ארצה, הכל התקיים. זה מראה שהיה תהליך של בחינה פעמים רבות עד שקיבלו אותו. לשון הרמב”ם “אפילו לא נפל דבר אחד קטן” מבוסס כנראה על הפסוק “לא יפול מדבר ה’ ארצה”.
9) פעם אחת שקר – מאבד הכל:
אם אפילו פעם אחת אומר דבר שאינו מתקיים, מאבד הכל – את כל החזקה, את כל מה שבנה עד כה. “הרי זה נביא שקר.”
—
הלכה: החילוק בין נביא לקוסם/מעונן
לשון הרמב”ם: “והלא מעוננים וקוסמים אומרים העתידות, מה הפרש בין נביא לבעל מום?… אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – מקצת דבריהם מתקיימים ומקצתם אינם מתקיימים… אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר ‘כי לא יפול מדבר ה’ ארצה’…”
פשט: הרמב”ם שואל: אם נביא אינו צריך לעשות נס גדול, אלא רק לומר עתידות – מה ההבדל בינו לבין קוסם או מעונן שגם הוא יכול לכוון דברים? התשובה: קוסמים מכוונים רק לפעמים, אבל נביא מכוון תמיד – מאה אחוז בדיוק.
חידושים והסברים:
1) הקושיא חזקה יותר דווקא לפי שיטת הרמב”ם:
הקושיא היא ספציפית על מה שהרמב”ם חידש שנביא אינו חייב לעשות מופת שהוא שינוי מנהגו של עולם. אילו נביא היה צריך לעשות קריעת ים סוף, היה אפשר פשוט לומר שקוסם אינו עושה ניסים גדולים כאלה. אבל אם סך הכל צריך לומר מה יהיה מחר – נשאלת השאלה, מה ההבדל מתחזית מזג אוויר?
2) דרשת הרמב”ם על “מאשר” – ולא כל אשר:
הפסוק אומר “מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך” – הרמב”ם דורש: “מאשר ולא כל אשר” – הם יכולים לומר מתוך מה שיקרה, אבל לא את כל מה שיקרה. זה מראה שדרכם של מעונן וקוסם היא דבר “מטושטש” – הם מכוונים מפעם לפעם, אבל לא באופן עקבי.
3) שיטת הרמב”ם בכישוף – עמדה מנואנסת:
כולם יודעים שהרמב”ם סובר שכישוף הוא שקר (כפי שאומר בפירוש המשניות עבודה זרה). אולם כאן רואים בבירור שהרמב”ם מודה שקוסמים מכוונים לפעמים כן. אין זה מדויק לומר שכל דבר הוא סתם פנטזיה – הרבה פעמים הם מכוונים. אם יש איזה דרך, איזו סגולה, איזה כוח – אבל אין זה דבר מדויק.
4) החילוק בין רמב”ם לרמב”ן ב”מפר אותות בדים”:
הפסוק “מפר אותות בדים וקוסמים יהולל” – הרמב”ן מפרש שבאמת הכוכבים יודעים, אלא שלפעמים הקב”ה מתגבר על הכוכבים ומבטל את ידיעתם. הרמב”ם מפרש אחרת: לפעמים הם כלל אינם יודעים מה הם מדברים, והאמת (הקב”ה) מבטלת אותם לגמרי – לא שהקב”ה צריך להתגבר, אלא שמלכתחילה אין להם ידיעה אמיתית.
5) משל התבן והבר – פסוק בירמיה:
הפסוק אומר: “כה אמר ה’ הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה'”. הרמב”ם מפרש: דברי הקוסמים והחלומות הם כתבן (קש) שמעורב בו מעט בר (תבואה טובה) – לפעמים אומרים דבר אמת, אבל מעורב בשקר. כמו שהגמרא אומרת שאפילו חלום טוב יש בו דברים בטלים מעורבים. אבל דבר ה’ הוא כבר שאין בו תבן כלל – תבואה טהורה ללא שום פסולת. כל מה שהנביא אומר יתקיים.
6) פירוש הרמב”ם ב”תמים תהיה” ו”נביא מקרבך”:
הקב”ה אסר מעוננים, קוסמים, מכשפים. אדם עלול לחשוב: אני נשאר מקופח – לגויים יש גישה למידע שאין לי! עונה הקב”ה: “כי הגוים האלה” – להם יש מעונן וקוסם, שלעתים קרובות שקר. “אבל אתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך – נביא מקרבך מאחיך” – לך יש הרבה יותר טוב, לך יש קו ישיר אל האמת עצמה. אינך צריך את השטויות, כי יש לך נביא.
7) הנביא עושה “אותו דבר” כמו הקוסם – רק טוב יותר:
מצד אחד, הנביא עושה אותו דבר שהקוסם עושה – הוא אומר מה יהיה. אין האותות של נביא שינוי מערכות השמים. מצד שני, ההבדל הגדול הוא רק שהנביא אומר את האמת – מאה אחוז. הרמב”ם אינו אומר שכישוף אינו אמת – הוא אומר רק שאינו תמיד אמת. נביא הוא מי שאומר תמיד אמת.
8) ההגדרה החדה – קולא שהיא לחומרא:
מהקולא שאומרת שנביא אינו חייב לעשות קריעת ים סוף, יוצאת חומרא גדולה: כל ערכו של נביא הוא שחייב להיות מדויק מאה אחוז. פעם אחת שאמר דבר שגוי – כבר הוא נביא שקר. אפילו אם נבואה “מתערב בו טוב ורע” – מעורב בה אמת עם שקר – אינו נביא, אלא מעונן. נביא הוא מאה אחוז אמת, אחוז אחד שקר הופך אותו כבר לקוסם.
[סטייה: טענת החכם] מישהו הציע שהחילוק בין נביא לקוסם הוא שהנביא הוא חכם. הטענה נדחתה: יכול להיות גם חכם שהוא קוסם – חכמה כשלעצמה אינה החילוק. החילוק האמיתי הוא רק הדיוק של מאה אחוז.
9) הסברא העמוקה מדוע הרמב”ם בחר את מבחן העתידות:
הרמב”ם הבין שבמופתים תמיד אפשר שאחד יעשה מופת גדול יותר ואחד קטן יותר, ואין מדידה ברורה. הוא מצא את הדבר האחד שרק האמת יכולה להחזיק: דיוק באמירת עתידות. זה נצחי, זה מוחלט – או שמתקיים מאה אחוז או לא. שום נביא שקר אינו יכול להיות עקבי בדיוק בכל הפרטים.
—
הלכה: הנביא כתופעה יומיומית – “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך”
לשון הרמב”ם: “נביא אקים להם… אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם, משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע.”
פשט: הרמב”ם לומד מהפסוק “נביא מקרבך” שנביא אינו מי שבא לעשות דת חדשה או שינוי בתורה. נביא הוא תופעה יומיומית – הוא אומר מתי יהיה שובע או רעב, מלחמה או שלום, ואפילו ליחיד יכול לומר היכן אבידתו מונחת. הפסוק אינו מדבר על דת חדשה, אלא על הדרכה מעשית.
חידושים:
1) הפסוק “כי הגוים האלה” כמקור:
החילוק בין הנביא לקוסמים הגויים אינו במהות – שניהם מדברים על עתידות, מלחמות, דברים מעשיים – אלא שהנביא טוב יותר, הוא יודע בדיוק, כי הקב”ה אומר לו.
2) הנביא עומד מחוץ לטבע אך אינו עושה ניסים:
הנביא אינו חייב לעשות ניסים כדי להיות נביא. הוא אומר מה יקרה – הוא מודיע, לא פועל. מנהגו של עולם הוא שיש מלחמות; הנביא רק אומר מי ינצח. שיטת הרמב”ם היא שהנביא יודע מה יקרה, לא שהוא גורם לזה לקרות.
3) המבחן עובד גם על דברים קטנים:
מבחן הנביא הוא גם על דברים פשוטים וקטנים – לא רק על נבואות גדולות מזעזעות עולם. כשרואים שהוא מכוון דברים קטנים בדיוק, יודעים שהוא אמת. זו ה”עבודה” של נביא – מלבד זה שהוא בא לחזק את התורה.
4) שיטת בעל התניא לעומת הרמב”ם – אתונות שאול:
ניגוד מרתק:
– בעל התניא כתב מכתב לחסידיו שיפסיקו לבוא לשאול את הרבי עצות בגשמיות ובעסקים. הוא אומר: רק נביא יכול לדעת דברים כאלה (כשמואל עם אתונות שאול), אבל רבי אינו נביא. אצל בעל התניא, הידיעה על אתונות היא מעלה של הנביא – דבר שאדם פשוט או רב אינו יכול.
– הרמב”ם משתמש באותו מעשה של אתונות שאול להפך – להקטין את הנביא, להראות כמה קטן תפקידו של הנביא: אינו מחדש דת חלילה, הוא סך הכל מי שיודע היכן האתונות שלך מונחות. הרמב”ם מביא זאת כראיה שנבואה אינה מהפכה גדולה, אלא דבר מעשי.
הניגוד: שניהם משתמשים באותו מעשה – בעל התניא כדי לרומם את הנביא (הוא יכול אפילו דברים כאלה!), הרמב”ם כדי להגביל את הנביא (הוא עושה רק דברים כאלה, אינו מחדש דת).
5) אתונות שאול – האם זה היה צרכי יחיד:
קושיא: הרי מעשה שאול היה דרך ה’ כיצד שאול יגיע לקבל את המלוכה – אין זה צרכי יחיד פשוטים!
תירוץ: שאול עדיין לא היה המלך אז, הוא היה סתם אדם. ורואים ממה שדיבר עם נעריו שזה היה המנהג ללכת לנביא (ה”רואה”) לשאול דברים כאלה – שכן אחרת לא היה הולך. מה שאנו יודעים מהמעשה הוא רק מפני ששאול נעשה אחר כך מלך, אבל המנהג עצמו היה דבר נפוץ.
ראיות נוספות שיחידים באו לנביאים: אלישע עם האשה השונמית, ומעשיות אחרות. נביאים לא היו רק למלכים – אף שרוב הנביאים שאנו מכירים (ירמיהו, ישעיהו) דיברו למלכים, זה מפני שזה מה שנכתב.
6) בני הנביאים כמחנכים:
[סטייה:] בשם הפיאסצ’נער: לבני הנביאים היה תפקיד כמחנכים – הם נתנו דרך בעבודת ה’ לציבור, עוד לפני שנעשו נביאים גדולים. אולם אין זה דין בנבואה – זה סתם מפני שהיו “קרוב לדעת”, לא מפני שזה חלק משליחות הנבואה שלהם. “רוב שפע להרחיב דעת” של הרמב”ם קשור לשליחות, לא ליחוס או למדרגה אישית.
7) התבוננות הנביא ועיסוקו עם אנשים – האם יש סתירה:
שאלה: הרמב”ם אמר קודם שהנביא צריך להתבודד, להתבונן רק ב”דברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא” – כיצד מתיישב זה עם שיעסוק באתונות של יחידים?
תירוץ: אין כאן סתירה. לאחר שהאדם כבר הגיע למדרגה, חלק מעבודת ה’ הוא להיות עסוק עם אנשים, עם קיומם, עם דבריהם הקטנים – “זו גשמיות של יהודי אחר.” התורה עצמה אומרת שצריך לעזור – יחיד יכול רק לפרוק מחמור, אבל הנביא יכול לעשות יותר, הוא יכול לומר לך היכן החמור נמצא.
—
הלכה: החילוק בין נבואה לרעה לנבואה לטובה – כיצד בוחנים נביא?
לשון הרמב”ם: “דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו… אם לא עמדו דבריו, אין בזה יכחישוהו לנבואתו, ואין אומרים ‘הנה דבר ולא בא’ – שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה… אפשר עשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיהו…”
פשט: כשנביא אומר פורענות – שפלוני ימות, שתהיה מלחמה או רעב – ואינו מתקיים, אין זו ראיה שהוא נביא שקר. הטעם הוא שהקב”ה “נחם על הרעה” – הוא יכול לחזור מפורענ
ות. אפשר שהאנשים עשו תשובה (כאנשי נינוה) והגזירה בוטלה לגמרי, או שהקב”ה רק דחה אותה (כמו אצל חזקיהו, שהפורענות לא באה בימיו אלא בימי בנו).
חידושים והסברים:
1) החילוק בין “לא איש אל ויכזב” ל”נחם על הרעה”:
קודם נאמר שהקב”ה הוא “לא איש אל ויכזב” – אינו חוזר מדבריו. זה חל רק על דברים סתם או על טובות. אבל בפורענות יש מידה מיוחדת של הקב”ה – “נחם על הרעה” – שהוא יכול כן לבטל גזירה. אין כאן סתירה, כי אלו שתי מידות שונות.
2) החילוק בין ביטול לגמרי לתלייה (דחייה):
הרמב”ם מביא שתי אפשרויות: (א) תשובה יכולה לבטל את הגזירה לגמרי – כמו אצל אנשי נינוה, (ב) או שיכולה רק לדחות – כמו אצל חזקיהו, שישעיהו אמר לו שימות, הוא עשה תשובה, והקב”ה דחה את הפורענות לבימי בנו. המושג “תלה” פירושו כמו “תלוי ועומד” – כשאדם הוא בינוני, עניניו תלויים ועומדים, ממתינים למעשיו הבאים.
3) העיקר חידוש – רק דבר טובה הוא מבחן לנביא:
בטובה – אפילו אם אמרה על תנאי (“אם תהיה טוב, יקרה טוב”) – חייבת להתקיים. הקב”ה אינו חוזר מדבר טובה, אפילו אם האדם לא היה טוב. פירוש הדבר: אם נביא אומר טובה ואינה מתקיימת, יודעים בוודאות שהוא נביא שקר – “שכל טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר.” זהו המבחן הברור לנביא.
4) התירוץ על הקושיא הקודמת:
קודם הועלתה בעיה גדולה – כיצד אפשר באמת לבחון נביא, שהרי הוא יכול תמיד לומר “לא התקיים כי…”? התירוץ: המבחן עובד רק דרך דברי טובה. בטובה אין דרך מילוט – אם לא התקיימה, הרי זה נביא שקר, נקודה. בפורענות אין מבחן, כי הקב”ה יכול תמיד להינחם.
5) המקור מירמיהו וחנניה בן עזור:
האבן עזרא מביא ראיה מהוויכוח בין ירמיהו לחנניה בן עזור (ירמיהו כ”ח). ירמיהו התנבא על פורענות – שלא ילכו למלחמה עם בבל. חנניה התנבא על טובה – שינצחו. ירמיהו אמר לו: “אם דברי לא יתקיימו, אין זו ראיה שאני נביא שקר, כי אמרתי על פורענות. אבל אם דבריך לא יתקיימו, יודעים שאתה נביא שקר.” הפסוק (ירמיהו כ”ח:ח-ט): “הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת.” הפשט: מי שמבטיח שלום (טובה) – אפשר לבחון אותו בקלות; מי שאומר מלחמה (פורענות) – אי אפשר להכחישו על ידי כך.
6) טענת ירמיהו – “אתה לוקח אחריות גדולה יותר”:
הפשט בוויכוח: ירמיהו אומר לחנניה, “אתה הרבה יותר קרוב להיות נביא שקר ממני – כי אני רק מזהיר שלא לעשות דבר, אבל אתה מבטיח שיהיה טוב, אתה צריך לקחת הרבה יותר אחריות, כי עדיין ייתכן שאתה נביא שקר.”
7) הערה על מקורות הרמב”ם:
שיטת הרמב”ם ש”דבר טובה אפילו על תנאי אינו חוזר” מקורה בגמרא, ובמקומות שונים הוא מביא שכתוב בירושלמי.
[סטייה: נפקא מינה מעשית – צדיקים שמבטיחים טובות:] לכן, צדיקים שמבטיחים לאנשים שיקרו דברים טובים, צריכים להיזהר הרבה יותר ממי שאומר דברים רעים. אגב, הם אומרים שאינם נביאים – מה שמחזיר את החקירה: כיצד נהיים בדיוק “לא נביא”?
[סטייה: ערכה של נבואה לרעה אפילו כשאינה מתקיימת:] מי שאומר פורענות מעורר את הציבור לתשובה. אפילו אם הפורענות אינה מתרחשת, כבר עשתה את שלה – אנשים עשו תשובה. “לכל היותר עשו תשובה לחינם” – אבל זה כשלעצמו השתלם. מי שאומר שהכל טוב, זה “דבר מסוכן” – כי זה גורם לאנשים שלא יעשו לעולם תשובה.
—
הלכה: נביא שהעיד לו נביא אחר – דרך שנייה לאשר נביא
לשון הרמב”ם: “נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – הרי הוא בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה. שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות.”
פשט: נביא יכול להתאשר לא רק על ידי אותות ומופתים, אלא גם על ידי שנביא מוכח כבר מעיד עליו שהוא נביא. הנביא השני אינו צריך עוד חקירה. המקור הוא ממשה רבינו שהעיד על יהושע, וכלל ישראל האמינו בו עוד לפני שעשה אותות.
חידושים והסברים:
1) ההיגיון – מדוע השני אינו צריך חקירה:
הנביא הראשון כבר היו לו אותות ומופתים. נביא אינו משקר. ממילא, אם הוא אומר שהשני הוא נביא, זה מספיק.
2) הראיה מיהושע – “מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו”:
הרמב”ם מביא את הפסוק (דברים ל”ד:ט): “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה’ את משה.” משה סמך את יהושע, ועל ידי כך שמעו לו בני ישראל – עוד לפני שעשה מופתים משלו.
3) קושיא – הרי אחר כך הייתה עוד אישור ליהושע:
בתחילת ספר יהושע כתוב “היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם” – לאחר שיהושע עשה מופתים (קריעת הירדן), “למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך.” זה מראה שכן היה משהו שעוד חסר להם – אישור נוסף על ידי מופתים. התירוץ: הפסוק הראשון (“וישמעו אליו”) מראה שכבר האמינו בו קודם, רק שאחר כך נוספה מדרגה גבוהה יותר. מופתים הם מעלה ועושים רושם גדול יותר, אבל אינם תנאי להאמין לנביא.
4) “רוח חכמה” פירושו נבואה, לא סתם חכמה:
אפשר לפרש את הפסוק “מלא רוח חכמה” שנשמעו לו בתור חכם, לא בתור נביא. התשובה: “רוח חכמה” אינה סתם חכמה – חכמה היא חכמה, אבל “רוח חכמה” פירושה נבואה. זה מה שמשה נתן לו על ידי סמיכת ידיו. ממילא, כשהפסוק אומר “וישמעו אליו”, פירושו שהאמינו בו בתור נביא – לא רק בתור חכם.
5) עדות משה על יהושע הייתה בתור נביא, לא בתור חכם:
הרמב”ם אינו אומר שיהושע היה תלמיד חכם שצריך לשמוע לו – הוא אומר שמשה העיד עליו בתור נביא, ועל ידי כך “האמינו בו” – באמונה, לא סתם ציות לבית דין או לגדול הדור.
6) “וישמעו אליו… ויעשו כאשר צוה ה’ את משה” – מה פירוש “שמעו”?
אין פירושו רק שחזרו על תורת משה – אלא ששמעו הוראות על עובדא – הנחיות מעשיות כמו ללכת בירדן, לשלוח מרגלים, וכדומה. זה מראה שהכירו בו כנביא בעל סמכות לתת הוראות.
7) אלישע – גם אושר על ידי נביא קודם:
“ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך” – אליהו עשה אותו לנביא. גם אצל אלישע – הוא אחר כך כן עשה אותות, אבל האמינו בו לפני כן, כי אליהו אישר אותו.
—
הלכה: האיסור להרהר אחרי הנביא ולנסותו יותר מדאי
לשון הרמב”ם: “אסור להרהר אחריו… להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ואסור לנסותו יותר מדאי, ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם, שנאמר לא תנסו את ה’ אלקיכם כאשר נסיתם במסה – שאמרו היש ה’ בקרבנו אם אין.”
פשט: לאחר שנביא כבר הוכח פעם אחר פעם, יש לאו שלא לנסות אותו עוד, ואפילו לא לחשוב מחשבות רעות על נבואתו.
חידושים והסברות:
1) “להרהר” – אפילו במחשבה:
הרמב”ם מתכוון לא רק למעשים, אלא אפילו למחשבות – אסור לחשוב שנבואתו אולי אינה אמת. זהו חידוש שיש איסור על הרהורים בלבד.
2) “יותר מדאי” – לא לגמרי, אלא יותר מדי:
הרמב”ם אינו אומר שאסור כלל לנסות – אלא יותר מדאי. מעט ניסיון מותר (כפי שאמר קודם “פעם אחר פעם”), אבל לאחר שהשתכנעו, להמשיך לנסות הוא איסור.
3) הפשט העמוק ב”היש ה’ בקרבנו”:
הרמב”ם לומד שהפסוק “לא תנסו את ה’ כאשר נסיתם במסה” מתייחס לניסיון הנביא. מה פירוש “לנסות את ה'”? – את הקב”ה עצמו הרי אין צריך לנסות, כולם יודעים שהוא קיים! אלא הניסיון הוא: אולי הנביא אינו יודע בדיוק מה הוא מדבר, אולי אינו אמיתי בשם ה’. זהו החידוש: “עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום” – פירושו ניסו את הנביא. לנסות את הנביא כמוהו כלנסות את הקב”ה, כי הנביא הוא הכלי שדרכו הקב”ה מדבר.
4) “היש ה’ בקרבנו” – חולשה באמונה בעצמם:
הרבה פעמים הניסיון החוזר ונשנה בא לא מחולשת אמונה בה’, אלא מחולשת אמונה בעצמם – שאינם מאמינים שהם זכו שהקב”ה יהיה בתוכם. הפסוק אומר “היש ה’ בקרבנו” – האם הקב”ה בתוכנו. זו שאלה על ערכם שלהם.
5) הפסוק “וידעו כי נביא היה בתוכם” (יחזקאל):
הרמב”ם מביא את הפסוק שאפילו כשהציבור עקשנים ואינם שומעים, הקב”ה רוצה שידעו שנביא היה בתוכם. מכאן הוא לומד שלאחר שכבר הוכח הנביא, אסור עוד להרהר אחריו.
—
המבנה של כל הפרק – דרך הממוצע
חידוש: כל הפרק בנוי על דרך הממוצע:
– שתי המצוות על נביא הן: (1) כן לשמוע לנביא, (2) לא לנסותו יותר מדאי – “לא תנסוהו יותר מדאי”.
– הרמב”ם מאריך בכיצד צריך לנסות – אבל יש גם גבול. הדרך הנכונה היא הכמות המדויקת באמצע – לא מעט מדי ניסיון (אז עלולים לשמוע לנביא שקר), ולא יותר מדי (אז עוברים על “לא תנסו”).
– זה מתאים לשיטת הרמב”ם הכללית של דרך הממוצע – כמו “לא תוסיף ולא תגרע” – לא יותר ולא פחות.
—
סיום הלכות יסודי התורה
השיעור מסתיים עם סיום הלכות יסודי התורה. בטקסט הרמב”ם עצמו אין “ברוך רחמנא דסייען”, אבל במהדורות אחרות כתוב. השיעור ממשיך להתחיל הלכות דעות.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק י”א – כיצד בוחנים נביא: האות והמופת
הקדמה: הלכות בדיקת נבואה
אומר הרמב”ם הקדוש, ואנו ממשיכים בהלכות יסודי התורה, פרק י”א, הפרק האחרון בעניין מצוות הנבואה. כאן תהיה הלכה למעשה כיצד בוחנים נביא.
בא יהודי ואומר שהוא נביא. למדנו שם שקודם כל צריך לדעת שהוא אכן יהודי כשר, כפי שהרמב”ם פירט את כל התנאים – כלומר שהוא חכם גדול וכדומה. אבל לאחר מכן הוא צריך גם להביא אות ומופת, הוא צריך להראות דברים מופלאים, וזו תהיה ראיה שהקב”ה שלח אותו. ועתה הרמב”ם נכנס להלכות: כיצד עושים את האות והמופת?
—
הלכה א: הנביא אינו צריך לעשות שינוי מנהגו של עולם
לשון הרמב”ם
אומר הרמב”ם: “כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה’ שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו, או כאותות אליהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו, שנאמר ‘וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר’ וכו’.”
חידוש: “שיעמוד לנו” – הנבואה לא פסקה
כל נביא שעומד לפנינו היהודים – מכאן ממש רואים שהרמב”ם סובר שהנבואה עדיין לא פסקה, הנבואה יכולה להיות לעולם, שהרי הוא אומר “שיעמוד לנו”. “ויאמר שה’ שלחו” – והוא אומר שהקב”ה שלח אותו לדבר אל היהודים.
זהו זכר לכך שהרמב”ם כותב הלכות – אין זו ראיה ממשית, כיוון שהרמב”ם כותב גם הלכות משיח. כן, הרמב”ם כותב את ההלכות כפי שהן. הרמב”ם מוסר את התורה, את התורה שהקב”ה נתן, אומר הרמב”ם. עבורנו זהו מדריך למעשה, זהו כבר שולחן ערוך.
חילוק: נביא לעצמו לעומת נביא כשליח
כן, זה מעניין גם כן, כיוון שבפרק השמיני למדנו שיש גם הרבה נביאים שמדברים עם הקב”ה לא עבור הציבור, אלא סתם יש להם השגות. ואדם כזה, אין טורח להאמין לו – אין צריך לתת לו כיבוד מיוחד, אלא צריך לומר לו “כן, טוב מאוד.” נניח שהוא מבהיר את ענייני המידות והדעות מכיוון שהוא נביא – חשוב מאוד. כל עוד הוא לא בא לומר שהוא שליח מהקב”ה למסור משהו לכלל ישראל, אין צריך לבחון אותו. מספיק הפשט שהוא ראוי להיות נביא, רואים שהוא צדיק, והרמב”ם אומר שיש מעין חזקה שאדם כזה לא ילך לומר שקר. רואים שאתה מדבר לעניין, אינך אומר סתירות לשום דבר – טוב מאוד.
אבל ברגע שהוא אומר “ה’ שלחני” – זו כבר המילה – הוא אומר שהקב”ה שלח אותו, וממילא הוא רוצה שיהיה לו כוח שיחויבו לשמוע לו. אומר הרמב”ם, למדנו שהוא צריך לעשות אותות ומופתים מסוימים.
הקולא: מספיק לומר עתידות
קודם הרמב”ם מקל. קודם יש קולא בהלכה, ואחר כך נמצא אולי חומרות או חילוקים. קודם יש קולא.
אומר הרמב”ם: אחד צריך לעשות אות – פירושו שהוא צריך לעשות אות ומופת. פירושו שהוא צריך לעצור את השמש באמצע השמים כמו שיהושע עשה, מה שלא יהיה. אומר הרמב”ם: “אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו” – כלומר, מה שהוא ממש שינוי מנהגו של עולם, כפי שהוא עומד לומר – “או כאותות אליהו ואלישע” – שאליהו הנביא החיה מתים, אלישע החיה מתים. אליהו הנביא הוריד אש מן השמים, או אלישע עשה שכדים יתמלאו מחדש – הכל שינוי מנהגו של עולם.
“אלא האות שלו” – אפילו הרבה יותר חלש, מספיק שהוא עושה סימן הרבה יותר חלש – “שיאמר דברים העתידין להיות בעולם וייאמנו דבריו”. מספיק שהוא אומר עתידות, הוא אומר דבר שעתיד לקרות בעולם, ודבריו מתאמתים – רואים שהוא צדק, שזה אכן קרה.
כלומר, אפילו שזה לא ממש שינוי מנהגו של עולם – נניח שסטטיסטית זה עדיין בגדר האפשר, זה לא ממש פלא – אבל זה מספיק לנבואה.
שנאמר, כך כתוב בפסוק: “וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר” – זהו הדבר שהוא נביא. הרי שם בפסוקים, מה כתוב אחר כך – כתוב שאם הוא יעשה… שלא יהיה הדבר. זה מה שכתוב. כתוב שם בהמשך: אם לא יהיה, אם הוא יאמר משהו בשם ה’ ולא קרה, אז יודעים שהוא לא נביא. אבל אם כן קרה, אז יודעים שהוא נביא.
הפשט: שהאות שהוא צריך לעשות, הסימן שהוא צריך לעשות, הוא לומר עתידות.
חידוש: איזה סוג עתידות – לא סתם “מזל טרף”
כלומר, הוא לא חייב לומר שום נס – הוא יכול פשוט לומר שמחר ירד גשם. בסדר, נדע – לא אם הוא מבין את ההשפעות של מזג האוויר. לא, אני מדבר שהוא אומר בחכמה. אני מדבר שהוא אומר משהו שלא היה יכול לדעת סתם כך, אלא הידיעה מראה שהוא…
אני רק רוצה להבהיר שזה לא מה שחושבים ש”דבר שאינו שינוי מנהגו של עולם” – זה לא חייב להיות אפילו דבר נדיר, זה יכול להיות דבר פשוט, שאמריקה תתקוף את איראן, מה שלא יהיה. לא, אבל לכאורה זה עדיין צריך להיות משהו שסטטיסטית היה קשה מאוד שאדם ידע אותו. אבל לא שזה רק סימן לחכמה.
מובן מאליו, אם הוא אומר שמחר תזרח השמש – לא על זה מדברים. אבל דברים שיכולים להיות – אני לא אומר שסטטיסטית זה לא יקרה. לא, אבל העובדה שהיה לו מזל, שהיה משהו שהיה חמישים-חמישים והיה לו מזל – אני לא מאמין שזה מספיק לאות.
—
הלכה ב: סדר בדיקת הנביא
לשון הרמב”ם
“לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה'” – במלאכות ה’, כן, בלשון שליחות. חגי: “ויתנבא חגי נביא במלאכות ה'”.
אחד שהוא אדם הראוי, כפי שלמדנו בפרק השמיני – מה פירוש אדם הראוי? שהוא אדם גדול בידיעות, לבו פנוי, לבו כשר, כל הדברים הגדולים הללו.
והוא בא לומר שהייתה לו נבואה, “ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע” – נבואתו אינה מוסיפה או גורעת מהמצוות. אלא להפך, הוא בא לעורר לעבודת ה’ ומצוות התורה, הוא בא לחזק מצוה כלשהי.
אז “אין אומרים לו” – אין אומרים לו – “קרע לנו את הים או החיה לנו את המת וכיוצא באלו”. אין אומרים לו: “עשה לנו מופת כזה שהוא פלא כנגד מנהגו של עולם.” “ואחר כך נאמין בך” – ורק אחר כך נאמין בו – כמו הדין שנביא צריך לעשות מופת.
“אלא אומרים לו: אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות” – אמור לנו משהו שעתיד לקרות. “והוא אומר” – והוא אומר. “ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו אם לא יבואו” – אנו ממתינים לראות.
דיון: הנביא צריך לומר עם מסגרת זמן
חברותא א: למה הוא צריך לומר את זה עם תאריך מסוים?
חברותא ב: לא, אני לא יודע. זה לא יכול להיות לנצח, לעולם לא נדע. זה צריך להגיע עם ידיעה. כלומר, לא הולכים להיות בלימבו עם איזה חצי נביא למשך שנה. זה לא צריך להיות בלימבו. כל עוד הוא לא הגיע עם האות, הוא לא נביא, הוא לא ספק נביא, אין לו חזקת נביא.
חידוש: אין דבר כזה “חזקת נביא” לפני האות
לרמב”ם יש חזקת משיח – אין לו דבר כזה חזקת נביא. הוא כלום עד שלא עשה את האות שלו.
—
הלכה ג: “ואפילו נפל דבר אחד קטן” – דיוק מוחלט
לשון הרמב”ם
“ואפילו נפל דבר אחד קטן” – אפילו רק מעט ממה שאמר לא קרה – “בידוע שהוא נביא שקר”. יודעים שהוא נביא שקר, שלא קרה בדיוק כפי שאמר.
“ואם באו דבריו כולם” – אם כל מה שאמר נתקיים – “יהיה בעינינו נאמן” – הוא בעינינו נאמן שהוא אכן נביא.
חידוש: זה חייב לקרות על דרך הפשט
הפשט הוא שזה חייב גם לקרות על דרך הפשט. אם הוא אומר שירד גשם, ואחר כך לא ירד גשם, אבל הוא אומר “התכוונתי לומר שתהיה סערה נוראה שהיא בבחינת גשם” – לכאורה גם זה לא טוב. זה חייב לקרות על פי פשט.
—
דיון: האם אות ומופת אחד מספיק, או צריך לבחון כמה פעמים
חברותא א: אולי אז יאמינו רק לנבואתו על פי…
חברותא ב: התכוונתי לומר שאני מקבל את זה. אבל הרי הוא כותב “יהיה בעינינו נאמן” – נראה כאן שאפילו עוד לפני שיש לו חזקה, עוד לפני שעשה אותות ומופתים מרובים, על הנבואה עצמה מספיק האות והמופת האחד. ומאמינים לו כבר שהוא נביא.
חברותא א: לא, זה לפי התנאים שאמר קודם.
חברותא ב: לא – “ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן”. נראה ש“ואם באו דבריו כולם יהיה בעינינו נאמן” על הנבואה הראשונה. הוא בא עם נבואתו, והוא עושה את האות והמופת, “כולם” – מקבלים את הנבואה.
חברותא א: לא, אני לא מסכים. ברור שיש ברמב”ם חזקת נבואה כזו. כל הנביאים הם רק חזקה, כפי שלמדנו קודם. כי “יהיה בעינינו נאמן” אני מבין פשוט כמו שלמדנו קודם. הרמב”ם לא אומר שהוא נאמן – הרמב”ם אומר להלכה מיהו ה”יהיה בעינינו נאמן”. אבל הוודאי, ה“בודקין אותו הרבה” תמיד היה. אני לא רואה שהוא עושה שלבים. זה כתוב בשלבים כי אי אפשר לכתוב הכל בבת אחת, אבל אני לא רואה שלרמב”ם יש שלב כזה.
ראיה מההקדמה לרמב”ם
צריך לדעת – אולי כן, יש קטע כזה ברש”י. שבנבואה הראשונה, הרי יצא דבר אמת, שה”בודקין אותו” יכול להימשך זמן, נכון? אז ברגע שהוא בא עם הנבואה הראשונה והביא אות ומופת…
חברותא ב: לא כתובות המילים הללו.
חברותא א: עדיין לא יודעים שהוא נביא.
חברותא ב: ברגע שעשה אות ומופת אחד, מאמינים לו על מה שכבר אמר.
חברותא א: לא.
חברותא ב: ועכשיו לדעת באופן כללי שהוא נביא ומעתה להאמין על הכל, זה כבר שלב הבא.
חברותא א: אני לא מסכים. תראה, אביא לך לשון מההקדמה. והוא אומר שהוא זוכר שהוא בהקדמה לפרשת… העמוד אומר את ההלכות קצת יותר ברור. תסתכל כאן על המסך שלי, ותראה שהצדיק בצד מביא את הלשון מההקדמה, וכתוב ברור: לפי זה הולך דברי – לפי זה אפשר לראות – נקרא “תליהו”. תליהו לא אומר שצריך לשמוע לו, זה אומר רק שכבר יש להם ספק, עד שיהיה הרבה פעמים.
“בודקין אותו פעמים הרבה” – בוחנים אותו כמה פעמים
חברותא א: בבקשה. הוא “בודקין אותו פעמים הרבה”. רואים – בודקים כמה פעמים. מפרשים מסוימים אומרים כך, שה”פעמים הרבה” פירושו שלוש פעמים, כמו חזקה. כן, אבל זה רק תירוץ. דווקא הם – לא יודע. לא אומר שה”פעמים הרבה” כמה פעמים זה. כלומר הרבה פעמים.
חברותא ב: לפי הפשט – עכשיו באים לשאלה מהעיקרון. חוזרים לומר: אחד אומר שמחר ירד גשם, והרבה ימים יורד גשם – עדיין אין זו ראיה. הוא חזר ואמר, היום ירד גשם, ומחר לא ירד גשם. אחרי עשרים, חמישים, שלושים פעם – כבר יודעים שהוא יודע מתי ירד גשם.
חברותא א: אבל אני נשבע, כי בוחנים אותו – ככל שבוחנים יותר, זה נעשה ברור יותר. אסור להכריז. רגע – עדיין לא יודעים, עוד מעט רואים. כל דבר שונה. עשר או שמונה – כלומר, אין מספר קבוע. בנקודה מסוימת כבר סומכים עליו. זה – צריך להבין.
ראיה משמואל הנביא
חברותא א: הרמב”ם הולך להזכיר את המילה חזקה. לא – חזקה הוא הזכיר שהוא סוג של נביא, שיש לו מעלות של נביא. אבל מתקבלים דבריו – אם בדקו אותו כמה פעמים, ורואים שהוא תמיד נאמן, בכל פעם שבדקו אותו – “הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל”.
כן, פעם אחת טועה – מאבד את כל החזקה.
“הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל” – שזה כתוב בפסוק על הנביא שמואל. על מה הולך הפסוק? צריך לחשוב על ההקשר, נכון?
“וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע” – כל ישראל, מקצה אחד עד השני, ידעו – “כי נאמן שמואל לנביא לה'”. אחרי שבדקו אותו, טוב מאוד. אחרי שהראה כמה פעמים מופתים, נכון?
זה לא כתוב בדיוק. כתוב “ולא הניח מכל דבריו ארצה” – הרי זה נודע קודם לכן… אפילו אונקלוס הרי “ולא הניח” מובן קודם.
סיכום: לקח זמן עד שהעולם קיבל את שמואל
כתוב בפסוק – במילים אחרות, מה שהרמב”ם לומד כאן מהפסוק הוא שיש רעיון כזה שלא מאמינים לנביא כל כך מהר. את שמואל הקב”ה עשה נביא כבר כשהיה בחור צעיר שם במעשה של “שוכב בהיכל ה'”. והפסוק אומר שלקח זמן עד שהעולם ידע את זה.
רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק י’ (המשך) – ההבדל בין נביא לקוסם
“וידע כל ישראל כי נאמן הוא שמואל” – כלומר, יכול להיות שבהתחלה, כמו שאתה אומר, בהתחלה היו לו כמה חסידים שהאמינו לו, או כמה אנשים האמינו לו קצת, אבל שייעשה נאמן כנביא, שייעשה נביא, אכן לקח הרבה זמן. וזהו מקורו של הרמב”ם שלא בפעם אחת נעשים נביא.
מעניין מאוד שקודם הרמב”ם אמר את הלשון “אפילו נפל דבר אחד קטן” – סתם שהתכוון ללשון הזו, או יכול להיות שהרמב”ם פשוט למד את כל הפסוקים מנביאים, ועכשיו זה היה שגור על לשונו.
—
הלכה ד: החילוק בין נביא לקוסם
הקושיה
שואל הרמב”ם קושיה, קושיה חשובה מאוד, ותוציא לאור מה שהוא מתכוון לומר עם ה”דבר אחד”. הרי אנו אומרים עכשיו שברגע שהוא עושה כמה פעמים אותות ומופתים, צריך לקבל אותו כנביא. איך זה מסתדר? והלא – הרי אנו יודעים שיש מכשפים, יש מעוננים, אנשים שיכולים לנחש דברים לפי הזמן, וקוסמים, וסוגים אחרים של כישוף. אומרים העתידות – הם אומרים את העתידות. ומה הפרש בין נביא לבעל מום? איך יודעים? מה ההבדל בין נביא לאדם סתם שיכול לומר?
למה הקושיה חזקה דווקא לפי הרמב”ם
נקדים דבר אחד. הוא אכן מביא את הלשון הזו בהקדמה לפרק משניות, הוא מסביר קצת את הקושיה. הקושיה היא קושיה על מה שהרמב”ם חידש או הבהיר, שנביא אינו חייב לעשות ממש מופת שהוא משנה מנהגו של עולם. כשהוא צריך לעשות קריעת ים סוף, אז פשוט, שכל אחד יכול לומר – קוסם לא עושה קריעת ים סוף. אם הוא יעשה, אז מתעוררת הבעיה שלמדנו קודם.
אבל בדרך כלל, קוסמים עושים דברים קטנים שכולם יודעים – הולכים למכשף, הוא אומר לך עכשיו, יש לך תינוק אחד, יש לך שני תינוקות. דברים כאלה שכיח שקוסמים עושים. ניסים גדולים, תמיד אפשר לומר, צריך נביא לעשות נס גדול יותר. אבל אם הרמב”ם אמר שסך הכל נביא צריך לומר מה יהיה מחר, ושנאמין לו – שואל כל אחד את הקושיה: מה פירוש? הרדיו אומר לי שירד גשם מחר, לזה אני צריך נביא?
התשובה: “מאשר ולא כל אשר”
על זה אומר הרמב”ם: לא, אראה לך שיש כאן הבדל.
אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהם – המעוננים והקוסמים – מקצת דבריהם מתקיימים – הרבה פעמים מצליח להם, לפעמים מצליח להם – ומקצתם אינם מתקיימים – הרבה פעמים לא מגיעה הסופה שהזהיר עליה.
כמו שנאמר: “יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים” – הנביא אומר לאלה שמאמינים בדברים כוזבים, הוא אומר: בואו נראה, שיבואו ויעזרו לך, הוברי שמים, אלה שמסתכלים בדברים בשמים, החוזים בכוכבים – “מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך” – הם מודיעים דברים חדשים שעתידים לקרות לך.
הרמב”ם מפרש את המילים “מאשר יבואו עליך” – שהוברי שמים, החוזים בכוכבים, יכולים רק לומר ממה שעתיד לקרות. הם יכולים לכוון חלק מהאירועים, יכולים הם לכוון משהו. “אבל אפשר שלא יתקיימו דבריהם כלום” – “מאשר” ולא “כל אשר”.
הרמב”ם עושה מזה דבר גדול: “מאשר” ולא “כל אשר”. זוהי דרכו של מעונן וקוסם – שהם מכוונים מפעם לפעם.
דיון: טענת החכם
אגב, מה שאמרת שיש כאן חילוק שהנביא הוא חכם – יכול להיות גם חכם שהוא קוסם. אני לא מבין מה אתה אומר.
שיטת הרמב”ם בכישוף – עמדה מנואנסת
[חידוש:] ולא רק זאת – “ואפשר שלא יתקיימו דבריהם כלל, אלא יטעו בכל, כענין שנאמר: ‘מפר אותות בדים וקוסמים יהולל'”.
מה הכוונה בפסוק הזה? הרי הוא מדבר על מעונן שלא הצליח, והרי לא על כך נשאלה השאלה. הקושיה הרי התחילה מהמעוננים המוצלחים. בואו נבין. הרמב”ם רוצה להביא פסוקים – שוב, הרי הוא מביא פסוק, הוא מביא פסוקים שמעוננים הם אכן דבר של ממש.
זה מאוד מעניין – כולם יודעים שהרמב”ם סבר שכל הכישוף, כפי שהוא אומר בפירוש המשניות עבודה זרה, ועוד נגיע לזה בקרוב, הוא שקר, שום דבר אינו אמת. כאן רואים בבירור שהרמב”ם סובר שלמרות הכל – לא מדויק לגמרי לומר שכל דבר הוא סתם פנטזיה. הרבה פעמים הם מכוונים. האם יש אכן איזה דרך, איזו סגולה שמכוונת, איזה כוח, או בדרך אחרת כלשהי – הם מכוונים לפעמים כן.
אבל הרמב”ם מוציא מכאן שהם לא מכוונים תמיד. זו הבעיה שלהם. זה לא דבר מדויק, זה דבר מטושטש. והוא אומר, לפעמים הפסוק שמלגלג עליהם אומר “מאשר” – רואים שלא תמיד הם מכוונים, רק לפעמים. ולא רק זאת, יש גם פסוקים שמדברים על כך שהקב”ה לגמרי “מפר אותות בדים” – הקב”ה מפר את מה שהם אומרים.
החילוק בין הרמב”ם והרמב”ן ב”מפר אותות בדים”
[חידוש:] הרמב”ם, אפשר לפרש – הרמב”ן כוונתי מפרש כך – שבאמת הכוכבים יודעים, אלא שלפעמים הקב”ה מתגבר על הכוכבים, על כך. הרמב”ם מפרש אחרת. הרמב”ם מפרש שלפעמים הם לא יודעים כלל על מה הם מדברים, וממילא הקב”ה – כלומר האמת – מפר אותם לגמרי.
—
הלכה ה’: הנביא – כל דבריו קיימין
טוב מאוד. זה לגבי המעוננים והקוסמים.
אבל הנביא – כל דבריו קיימין, שנאמר: “כי לא יפול מדבר ה’ ארצה”. שם שכתוב שראו נבואות אמיתיות של שמואל הנביא, כתוב ששום דבר שאמר לא נפל ולא… “לא יפול” פירושו שלא נפל.
העניין הוא שזהו כלל. “דבר ה'” – הכוונה להוציא שזהו נביא, אמונה. הוא אמר אמונה ש”דבר ה'”, או הפסוק, כלומר, שזה כותב… מי כותב את זה? אתה יודע מי? מישהו אומר את זה שם בנביא. על כל פנים, זה אומר בנביא כלל, שדבר ה’ – אף מילה אחת לא. זהו החילוק מהמנחש. מנחש הוא אחד שמכוון. למנחש יש אולי חוש מסוים לנחש, אבל לנביא יש הרי גישה לקב”ה שהוא מנהיג את הטבע, וכשהוא אומר משהו זה חייב להיות בדיוק כפי שקרה. זהו הפירוש של “דבר ה'”.
המשל של תבן ובר
וכך הוא מביא פסוק: “הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת – מה לתבן את הבר נאם ה'”.
והרמב”ם מפרש זאת: כלומר, שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר – זה כמו תבן שמעורב בו מעט תבואה טובה אמיתית. כלומר, לפעמים הם אומרים – כמו שהגמרא אומרת שאפילו חלום טוב יש בו דברים בטלים מעורבים. אבל דבר ה’ – כבר שאין בו תבן כלל – זהו החילוק, שדבר ה’ הוא לגמרי כמו תבואה טהורה ללא שום פסולת.
כלומר, מה שהנביא אומר אינו שחלק ממה שהוא אומר יתקיים וחלק לא, אלא כל מה שהוא אומר יתקיים.
—
הלכה ו’: “תמים תהיה” – הנביא במקום הקוסם
ועל דבר זה הבטיח הכתוב ואמר – וזה מה שהתורה הבטיחה, כשאמרה שלא לשמוע לאלה שאומרים שהם מגידים, מעוננים וקוסמים ומכשפים. הדברים שהמעוננים והקוסמים אומרים שאתה צריך להאמין בהם – הם אומרים שקר. “הנביא יודיע לכם דברי אמת ואתם אין אתם צריכים למעוננים וקוסמים וכיוצא בהם”.
זה מה שהקב”ה… הוא מכניס כך יפה את הפסוקים. הקב”ה אומר לנו שהקב”ה אסר נביא שקר או מעוננים וקוסמים ומכשפים. אדם יחשוב: אוי, אני הולך להישאר מקופח, לא יהיה לי מה שיש לגויים – גישה למידע שאין לי ואין ליהודים.
לא, להיפך – אתה לא צריך את השטות הזו, כי יש לך הרבה יותר טוב, יש לך קו ישיר לאמת עצמה. שהדברים שהמעוננים והקוסמים אומרים הם מכזבים, הם אומרים שקר. אבל הנביא יגיד לכם את האמת.
כמו שכתוב בפסוק: “לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש” – ובהמשך הפסוקים כתובים כל ה“קסם קסמים, מעונן ומנחש”. הפסוקים מדברים על סוגים שונים של כישוף, כל הדברים האלה אל תעשה. ומה אז? תהיה “תמים תהיה עם ה’ אלקיך”.
הרי – אני הולך להישאר כמו חוטא נזכר, ואני הולך להישאר בלי גישה למידע על העתיד? אומר הוא: לא, יש לך הרבה יותר טוב, יש לך נביא. “כי הגוים האלה” – הולכים להיות להם כוזבים… להם יהיו מעונן וקוסם, זה לא כוזב, אבל זה הרבה פעמים כוזב. “אבל אתה לא כן נתן לך ה’ אלקיך” – אלא לך יהיה נביא, “נביא מקרבך מאחיך” – יהיה לך הרבה יותר טוב.
—
סיכום: חילוקו של הרמב”ם – נביא וקוסם
טוב מאוד. זהו חילוקו של הרמב”ם. מאוד מעניין איך הרמב”ם מסביר, שמצד אחד הנביא עושה את אותו הדבר שהקוסם עושה. זה לא – האותות שנביא עושה אינם שינוי מערכות השמים שלו, אלא רק שהוא אומר מה עתיד להיות. מצד שני, החילוק הגדול הוא רק שהנביא אומר את האמת.
במילים אחרות: כל מיני – איך קוראים לזה? – כל מיני קסמים וכל מיני דברים מיסטיים שאנשים אומרים, הרמב”ם אומר שהכל מאוד נחמד, הוא לא אומר שזה לא אמת. הוא אומר רק שזה לא תמיד אמת. נביא הוא אחד שאומר תמיד אמת.
ההגדרה החדה: קולא שהיא לחומרא
[חידוש:] ברגע שאמר טעות אחת, הוא אומר – אפילו אם אמר פעם אחת דבר שגוי, הוא כבר נביא שקר. “דבר ה'” הוא כמו בר בלי תבן, זו רק תבואה טהורה. זהו כל החילוק בין נביא אמת לנביא שקר.
אבל זוהי חומרא גדולה מסוימת בנביא, נכון? מישהו צריך לומר לו – נביא שהייתה לו גם נבואה שמתערב בה טוב ורע, אינו נביא, הוא מעונן. זוהי הגדרה חדה מאוד שנביא הוא מאה אחוז אמת. אחוז אחד… מישהו אומר: לא, ראיתי, אבל לא ראיתי כל כך טוב. כמו שרש”י אומר על הפרות – הן טעו, כן? הן חשבו שזה דם אחד, והיה משהו אחר. הרמב”ם אומר: זה לא נביא. נביא – מה שהוא רואה, בדיוק כך, או מה שהוא אומר, בדיוק כך צריך לקרות.
צריך להבין מדוע הרמב”ם עושה זאת, מדוע כל כך חשוב לו שנביא לא צריך לעשות… הקולא הרי יוצרת חומרא גדולה. זו קולא שהיא לחומרא, נכון? מהקולא שאומרת שנביא לא צריך לעשות קריעת ים סוף, יצאה חומרא גדולה – שכל ערכו של נביא הוא שהוא חייב להיות מאה אחוז מדויק. לכאורה הרמב”ם הבין שזהו החילוק הגדול של נביאי ישראל, של נביאי האמת.
רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק י’ (המשך) – הנביא כמודיע עתידות, לא כמחדש דת
הסברא העמוקה של הרמב”ם: מדוע דיוק הוא המבחן
דובר 1: מאוד מעניין מה שהרמב”ם עושה. הרשו לי לעשות הקדמה קטנה. זה עד כאן – צריך להבין מדוע הרמב”ם עושה זאת. מדוע כל כך חשוב לו שנביא לא צריך לעשות את הקהילה… הוא עושה כאן קהילה גדולה – זו קהילה של חומרא, נכון? מהקהילה שאומרת שנביא לא צריך לעשות קריעת ים, שיצאה לחומרא גדולה, שכל ערכו של נביא הוא שהוא חייב להיות מאה אחוז מדויק.
לכאורה הרמב”ם הבין שזהו החילוק הגדול של נביאי ישראל, של נביאי האמת, מנביא שקר – מכל הגלים שאנשים מכניסים תחת הכותרת נביא, כמו שמתאמצים להכניס אחוזי אנשים. הרמב”ם הבין שאם היה עושה את החילוק במופת גדול יותר – תמיד שם שאפשר, אחד עושה מופת גדול יותר, אחד עושה מופת קטן יותר… הרמב”ם מצא את הדבר האחד שרק האמת יכולה להיות: לומר בדיוק, הנצחיות. זה נצחי.
—
הלכה ז’ – הנביא אינו מחדש דת, אלא מודיע עתידות
הפסוק “נביא מקרבך” – תופעה יומיומית
דובר 1: עכשיו, הרמב”ם רוצה גם להוציא מכאן, איכשהו, לחזור לנקודה הקודמת שלו שהייתה בהלכות הקודמות. הרמב”ם רוצה להוציא שנביא אינו אחד – כתוב “נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך” – וזה מבקש דבר פשוט מאוד. זה מראה, נביא שאומר לך שתלך למלחמה, או שהמלחמה תצליח, דברים מסוג כזה. נביא הוא תופעה יומיומית לגמרי. אין נביא – חוץ מנבואת משה – שבא לעשות דת חדשה. הוא לא בא לגלות את האמת לעולם – את האמת אנחנו כבר יודעים, היא כתובה בתורה. נביא בא סך הכל לומר: היום צריך להיות כך, מחר תעשה כך.
וזאת הוא לומד מכך, שמופיע כאן כל הזמן, שהמבחן של הנביא הוא גם על דברים פשוטים, לא על דברים גדולים. ולא להפוך את העולם. אלא רואים דברים קטנים, רואים שדברים כאלה – זהו התפקיד של נביא. אם כי מלבד זה שנביא בא לחזק את התורה, כך כבר נאמר, שלא יבוא להזהיר על משהו מתורת משה. לא, לכך הפשט, לכך.
דובר 2: אבל הרמב”ם לא רצה לומר שזה מהתורה?
דובר 1: ודאי שזה בתור שליחות, אבל מה שהוא רוצה לומר – כל מה שנביא אומר לציבור הוא שליחותו. אני חושב שמה שהוא רוצה לומר הוא, מהתורה זה מהפסוק שהביא, ש“כי הגוים האלה” הם כך.
החילוק בין הנביא לקוסמי הגויים
דובר 1: מה החילוק? הנביא טוב יותר מהגויים, שהוא אומר טוב יותר מהקוסמים. וזה עוד… והוא אומר מלחמות. שהנביא, הפסוק, הפרשה, לא מדברת על דת חדשה חלילה, היא מדברת על דברים מסוג כזה.
דובר 2: עכשיו אני תופס את הראיה. חשבתי שאתה הולך לומר משהו לא על פי פשט, אבל…
דיון: הנביא – האם הוא עושה נסים או יודע מה עתיד לקרות?
דובר 2: הנביא הרי חייב – יש מצוה לשמוע לנביא, וגם הטבע צריך לשמוע לנביא. המעונן והקוסם, כשאין – הטבע אין לו מצוה לשמוע, לפעמים הצליח, לפעמים לא. אבל הנביא, כשהוא אומר שתהיה מלחמה, חייבת לקרות מלחמה.
דובר 1: הרמב”ם אומר בדיוק לא כך, כי הרמב”ם אומר שנביא לא צריך לעשות נסים. לא כתוב – המלחמה קורית בגלל שהנביא אמר. מנהגו של עולם הוא שיש מלחמות. הנביא אומר שתהיה מלחמה, או מי ינצח – לא בגלל שהטבע צריך להתאים את עצמו אליו.
דובר 2: אבל אתה רואה מה שהוא אומר מהראשונים –
דובר 1: נביא, אמרתי לך, נביא צריך לומר על פי פשט, ואתה רשאי לומר דרשות. אבל הרמב”ם לא מבין כך. הרמב”ם מבין שהנביא עומד מחוץ לטבע – הוא אומר מה עתיד לקרות, לא שהוא עושה את הנסים. הוא יכול לעשות נסים, אולי זה נושא אחר – האם נביא יכול לעשות נסים. אבל העניין הוא, הוא לא חייב לעשות נסים כדי להיות נביא.
לשון הרמב”ם – הלכה ז’
דובר 1: אבל הוא לומד מהפסוק, כפי שאני מבין, “נביא אקים להם” – “אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם”, לא שהוא הולך לעשות שינוי מנהגו של טבע, אלא הוא מודיע לנו את הדברים שעתידים לקרות: “משובע ורעב” – הוא הולך לומר מתי יהיה שובע, מתי יהיה רעב.
דובר 2: מעניין איך יוסף היה קשור לעניין של נבואה, אתה יודע? חלום?
דובר 1: כן. עם מלחמה…
דובר 2: לא, הוא פתר, אבל יוסף היה – הנבואה בחצי, המשל עם הנמשל. זהו החילוק שלמדנו, החילוק בין נביא לחלום. חלום – המשל והנמשל שני אנשים. נביא יודע את שניהם.
דובר 1: “משובע ורעב, מלחמה ושלום, וכיוצא בהן. ולא עוד אלא שלצורך יחיד מודיע לו, כגון שאבדה לו אבידה והולך אצל הנביא כדי שיודיענו מקומה, וכן האתונות שאבדו לשאול, וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא. לא שיתחדש דת או יוסיף מצוה או יגרע.”
—
בעל התניא מול הרמב”ם – האתונות של שאול
הניגוד: כמה קטן או כמה גדול הנביא?
דובר 1: טוב, כשאנחנו מבינים את זה, יש כאן להיפך – הפשט בפסוק “נביא מקרבך יקים לך”, שהוא כביכול דבר חדש. זה הרעיון שהייתה מחלוקת אצל הרבי’ם ואנשים אחרים כיצד להבין את הפרשה של האתונות של שאול המלך.
בעל התניא כתב מכתב לחסידיו שיפסיקו לבוא לשאול את הרבי’ם עצות בגשמיות ובעסקים, והוא אומר שצריך להיות נביא בשביל זה, ורק נביא יכול לומר כמו שאול עם האתונות, אבל לא רבי. כי רבי, לעומת זאת, כן עושה את מה שהנביא צריך בעיקר לעשות, שזה להזהיר על התורה.
דובר 2: כן, זה קצת מצחיק. הרמב”ם משתמש בפסוק כדי להזהיר שהנביא – להקטין את הנביא, כדי שהנביא לא יהיה מחדש דת חלילה. הנביא הוא סך הכל – אבד אתון, לפעמים הנביא יודע. איך הוא יודע? הקב”ה אומר לו. אבל לפעמים נביא יודע.
ובעל התניא, אצלו זו מעלה של הנביא. יהודי פשוט יכול רק לומר מה שכתוב בתורה. נביא, כיוון שהוא יכול לדעת עצות בעסקים.
דיון: האם זו מעלה או מיעוט?
דובר 1: כשהוא אומר מה שכבר כתוב בתורה, הרי אינו מחדש. זו סך הכל גדלות התורה. הוא לא אומר משהו… להודיע משהו לאדם, הרי זה משהו שלא כתוב בשום מקום.
דובר 2: כן, אבל אתה תופס מה שאני אומר? בעל התניא התלונן שאני רב גדול, לא מתאים לי לטפל באתונות. לך למישהו – גם אני לא יודע, אין לי מה לדעת. האם אני איזה נביא שיודע איזה עסק יצליח לך? נביא היה יודע.
אבל הרמב”ם אומר לא – נביא הוא אחד שיודע דברים כאלה. ודאי, זה אמת החילוק, שנביא יודע כי הקב”ה אמר לו – אם ריבונו של עולם לא אמר לך, אתה לא יודע.
אבל הוא אומר שמעניין שהרמב”ם משתמש בזה לא כראיה כמה גדול נביא – הוא יודע אפילו איפה האתונות שלך – אלא כמה קטן נביא, שסך הכל הוא עוסק בדברים כאלה.
—
האתונות של שאול – האם זה היה צרכי יחיד
דיון: האם זו ראיה לצרכי יחיד?
דובר 1: רגע, הרי הוא מביא למעשה ראיה ממשהו שנאמר למלך. זה לא אומר שכל יחיד בא לשאול היכן נמצאת אבידתו. שאול המלך בא לשאול את הנביא.
דובר 2: הוא עדיין לא היה המלך אז.
דובר 1: יש גמרא בשבת אצל נביאים.
דובר 2: להיפך, שאול עדיין לא היה המלך, הוא היה סתם אדם, ורואים שזה היה המנהג. אבל למעשה זה היה דבר גדול מאוד, כי בזכות זה הוא הגיע לקבל את המלוכה. הוא איבד את האתונות.
דובר 1: כוונתי לומר, אפשר לומר שזה לא צרכי יחיד כלל, כי זה היה דרך ה’ כיצד שאול יגיע אל הנביאים.
דובר 2: לא, אתה צודק שהמעשה הזו אינה מעשה שאנו יודעים עליה — זה צרכי יחיד. כי אילולא היה שאול המלך, שהרי נעשה המלך, לא היינו יודעים את המעשה. אבל רואים מזה ששאול דיבר עם נעריו וכן הלאה — רואים שהיה המנהג לשאול את הנביא דברים כאלה, שהרי אחרת הוא לא היה הולך.
המנהג ללכת אל הנביא
דובר 1: שאול חיפש את אתונותיו, ואמרו שיש שם רואה, והולכים לשאול אותו היכן האתונות. הרואה אמר לו שהוא ימצא את האתונות בדרך. על כל פנים, הנקודה היא שרואים מהמעשה שזה היה דבר מקובל — כשמחפשים את האתונות, הולכים אל הנביא.
יחידים אצל נביאים — לא רק מלכים
דובר 2: אוקיי, רואים גם ששלמה בא לשאול את אלישע. רואים שיחידים באו אל הנביאים. נביאים לא היו רק… הרבה פעמים סוברים שרק המלך דיבר עם הנביאים. אבל בהרבה מקומות אחרים רואים שכן אלישע דיבר עם האשה השונמית, ושיחידים דיברו עם הנביאים, כמו שרואים כאן.
דובר 1: אבל רוב הנביאים, הוא אומר, הוא מדבר אל המלך. ירמיהו הנביא, ישעיהו — הוא מדבר אל המלך. אלה הנביאים, המעשיות שאנו יודעים. כי מי כותב? ואין מספרים מעשיות מיהודים פשוטים בדרך כלל בתורה.
—
בני הנביאים כמחנכים
דובר 2: גם כתוב כך, כוונתי בפיאסצ’נער, על כך שעבודת בני הנביאים הייתה חינוך. בני הנביאים, עוד לפני שהיו הנביאים הגדולים, נתנו דרך בעבודת ה’ לציבור.
דובר 1: אבל זה לא דין בנבואה, זה סתם דין מפני שהיו קרובים לדעת, מפני שהיו…
דובר 2: כן, זה לא אותו דבר.
דובר 1: הרמב”ם לא הזכיר כאן קודם, כשדיבר על רוב שפע להרחיב דעת — זה לא קשור ליחוס, זה קשור לשליחות.
—
התבוננות הנביא ועיסוקו עם בני אדם — האם יש סתירה
דיון: כיצד מתיישבת התבודדות עם צרכי יחיד?
דובר 2: אבל זה תפיסה — אחרי שהאדם כבר הגיע למדרגה, כבר בדרגת איש, להיות עסוק עם בני אדם — זה ודאי לא סתירה. חלק מעבודת ה’ הוא להיות עסוק עם בני אדם, עם קיומם, עם ישותם, עם דבריהם הקטנים. זו גשמיותו של יהודי אחר.
התורה אומרת הרי כך — אני כבר לא צריך לומר שצריך לעשות כל כך הרבה, אמרו כל כך הרבה פעמים על נביא. יחיד יכול רק לפרוק מחמור, הנביא יכול לעשות יותר מזה — הוא יכול לומר לך היכן החמור. למה שלא יעשה זאת?
דובר 1: נכון, נכון, אמת.
דובר 2: לא, כוונתי שאמרת את זה ברגע של ניגוד. אם זה מפריע לנביא מעבודת ה’ שלו, זה נגד התכלית, והרי אמרו שיתבודד מבני אדם.
דובר 1: אבל יכול להיות שזה קשור למה שהרמב”ם אמר קודם — נחלת סודות התורה, וגם אחר כך נחלת דעת, כמה תלמיד חכם צריך להיות מעורב בבריות, וכמה לא יתעסק בישיבת עם הארץ.
דובר 2: לא, חשבתי שזה קשור למה שלמדנו, שהנביא הרי מתבונן רק בדברים הקדושים והטהורים, שפלות הכסא, והוא מסתכל על העתידות. אלא שכתוב שם גם ש“ידע חכמתו להשיב” — אולי כשהוא מסתכל על העתידות, הוא עוסק גם בדברים מעשיים. זה כלל חשוב.
—
הקדמה לנושא הבא: דברי פורענות שהנביא אומר
הלכה ח – יוצא מן הכלל: כשדברי הנביא אינם מתקיימים
דובר 1: מה שלמדנו, שעיקר המבחן של הנביא הוא לדעת בדיוק מה יהיה, צריך למצוא יוצא מן הכלל מאוד מעניין. אפשר להאריך מאוד בפרטי הדבר, כי זה מסבך את העניינים מאוד.
עד עכשיו היה ברור מאוד ופשוט: נביא, כל מה שאומר הוא אמת. אבל נלך לראות שיש כללים שלא תמיד כך, ויש דרך להבין למה זה חשוב מאוד, יסודי מאוד בנושא הנבואה שכך הוא. וזה שני שלושת הפרקים הבאים.
לשון הרמב”ם – הלכה ח
דובר 1: “דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות, או שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה, וכיוצא בדברים אלו” — עד עכשיו דיבר שהנביא אומר דברים שיקרו בעתיד. אבל מה קורה כשהוא אומר משהו של פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות, או שהוא אומר שיכול לומר משהו על מלחמה או שלום, או שובע או רעב. מה קורה כשהוא אומר “שנה פלונית תהיה רעב או מלחמה” וכיוצא בדברים אלו?
למדנו שכל מה שהנביא אומר חייב להתקיים. מה קורה אם לא יקום דברו? אותו אדם לא מת, הוא אמר שאותו אדם לא יוציא שנתו והוא יפה הוציא שנתו, ולא הייתה מלחמה.
רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק י’ (המשך) – החילוק בין נבואה לרעה ונבואה לטובה, ונביא שהעיד לו נביא אחר
—
עד עכשיו אמר שהנביא אומר דברים שיקרו בעתיד. אבל מה קורה כשהוא אומר משהו של פורענות? כגון שיאמר פלוני ימות — הוא אומר, הרמב”ם אמר קודם שיכול לומר משהו על מלחמה או שלום, או שובע או רעב. מה קורה כשהוא אומר שנת פלונית שנת רעב ומלחמה וכיוצא בדברים אלו, והרי למדנו שכל מה שהנביא אומר חייב להתקיים?
מה קורה אם לא עמדו דבריו? אותו אדם לא מת — הוא אמר שאותו אדם לא יוציא שנתו, והוא יפה הוציא שנתו. לא הייתה לנו מלחמה. אין בזה הכחשה לנבואתו — זה, שפורענות לא קרתה, אינו מכחיש את הנבואה. ואין אומרים — על זה אין אומרים “הנה דיבר ולא בא”, וממילא זו ראיה שהוא נביא שקר.
הטעם: “ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה”
למה? כאן תנאי חדש: שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. אמרתי קודם שהקב”ה “לא איש אל ויכזב” — הקב”ה לא חוזר בו ולא מכזב דבריו. זה על סתם דבר, על דבר שיקרה בעתיד שאינו פורענות. אבל כשמדובר בפורענות, הרי הקב”ה כן נחם על הרעה. הקב”ה יכול — לא רק שיכול, אלא אנו מבקשים מהקב”ה, זו מדרגה של הקב”ה — הקב”ה הרי יש לו את העניין של נחם על הרעה, הוא יכול לחזור בו מפורענות שאמר, שנגזרה כביכול, שהייתה גזירה, והוא יכול לבטלה.
תשובה או תלייה — שתי אפשרויות
למה באמת? ממשיך כאן הרמב”ם: כי אפשר עשו תשובה ונסלח להם, כאנשי נינוה, או שתלה להם. כן, תלה להם. לפעמים תשובה מועילה שנמחקות העבירות לגמרי, שנמחקת הפורענות לגמרי, ולפעמים רק דוחה אותה.
כמו חזקיהו שעשה תשובה — כתוב שהקב”ה דחה את הפורענות שלא תהיה בימיו אלא בימי בנו. לא ביער את הגזירה לגמרי, רק דחה אותה. אבל על כל פנים רואים שכשהנביא כן אמר שיקרה לו, שהוא ימות, למעשה הוא לא מת כי עשה תשובה.
“תלה” פירושו כמו מה שכתוב “תלוי ועומד” — כשאדם הוא בינוני, עניניו תלויין ועומדין.
כשמדובר בפורענות, הרבה פעמים הקב”ה חוזר בו. או שהקב”ה, בכלל הפורענות, הייתה תלויה בתשובה. הקב”ה אמר פורענות, אם לא עשו תשובה, או אפילו כשהפורענות באה וממתינה למעשיו הבאים של האדם.
—
הלכה ט – דבר טובה: המבחן הברור לנביא
טובה אין הקב”ה חוזר בו ממנה
אבל אם הבטיח על טובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר. למה? שכל דבר טובה שיגזור האל, אפילו על תנאי, אינו חוזר. דבר טוב שהקב”ה גוזר, אפילו על תנאי — אינו חוזר בו ממנו. מי שהקב”ה מבטיח לו דבר טובה, הוא בא לעולם. ועל זה הכלל שהקב”ה אינו חוזר בו.
התירוץ על הקושיה הקודמת
הא למדת — וכאן אתה למד — שבדברי הטובה בלבד ייבחן הנביא. כשרוצים לבחון נביא, צריך דווקא להשתמש בדבר טובה. כי דבר פורענות אינו יכול להיות ראיה — אם לא קרה, הרי עדיין אינו מכחיש את הנביא. אבל דבר טובה כן דרך טובה לבחון את הנביא, כי אם לא קרה, יודעים אנו שאינו נביא אמת.
קודם אמרתי שיש בעיה גדולה — כי הנה יש מוצא. תירוץ, אומר הרמב”ם, זה התירוץ. התירוץ הוא: כשהוא אומר טובה, קל מאוד לנסותו. ממילא, שם נבחן הנביא.
חידוש: אפילו על תנאי בטובה חייב להתקיים
עוד דבר, בטובה — אפילו הוא אומר “אם תהיה טוב, יקרה טוב” — אפילו אז חייב לקרות הדבר הטוב. הוא לא יכול לומר “אמרתי לך תנאי.” לא, נבואה.
קודם אמרנו, כשהנביא אומר דבר רע על תנאי, הפירוש הוא שאם לא נתקיים התנאי, לא יקרה. מה שאומרים שלרעה חוזר, זה אפילו אם לא אומר על תנאי — אומר בבירור “אתה הולך למות” — כמו שישעיהו אמר לחזקיהו שהוא הולך למות, והוא לא מת.
אבל בטובה, אפילו אומר על תנאי, חייב להתקיים. הקב”ה אינו חוזר מדבר טובה, אפילו אם האדם לא היה טוב. ממילא יוצא, שאם נביא אומר דבר טוב, זה תמיד מבחן.
שאלה: מתי בדיוק חל הדין?
צריך להבין: מתי זו נבואה? כתוב בתורה שהרבה נבואות לטובה הן על תנאי. צריך להבין מתי בדיוק חל הדין שזה לא חייב להתקיים.
מקורות הרמב”ם
אתה אומר שאפשר ללמוד אחרת את הגמרא, וכן הלאה אפשר. אבל הרמב”ם למד את הכל, והרמב”ם אומר “אפילו על תנאי אינו חוזר” — אומרת זאת הגמרא. אולי ירושלמי? כן, במקומות שונים הוא אומר שכתוב בירושלמי. אנחנו לא לומדים עכשיו לדעת אם הרמב”ם צודק לפי מקורותיו. לפי מה שהרמב”ם אומר, יוצא שבטובה יש את המבחן הברור.
—
הלכה י – המקור מירמיהו וחנניה בן עזור
הוויכוח בין ירמיהו לחנניה
האבן עזרא מביא ראיה מירמיהו — ירמיהו במשאו לחנניה בן עזור. בא נביא שקר, חנניה בן עזור. ובשעה שירמיהו התנבא רעה — ירמיהו הזהיר את המלך צדקיהו שיעשה תשובה ולא ילך למלחמה עם בבל.
חנניה אמר שיהיה טוב, שננצח במלחמה. אמר לו ירמיהו: “חנניה, אם לא יעמדו דברי — אם דברי לא יתקיימו — אין בזה ראיה שאני נביא שקר, כי הרי אמרתי על פורענות. ואם יעשו ישראל תשובה, לא תתקיימנה נבואות הפורענות של ירמיהו. אבל אם לא יעמדו דבריך, דע שאתה נביא שקר.” והוא מביא שם את הפסוק.
הפסוק
לא זכרתי את הפסוק, לא זכרתי את הרמב”ם. זכרתי שהרמב”ם נכתב על ידי אנשים שלמדו תנ”ך, וכשחסר בתורה שבעל פה, הרמב”ם אומר פשט. אבל אנחנו שלא למדנו מספיק את הפסוקים, לא יכולים להבין רמב”ם.
הפסוק שכתוב שם אומר כך: “הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדולות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא אשר ינבא לשלום, בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת.”
זה לא יוצא בפירוש, אבל הרמב”ם הבין, בנוי על הגמרא, שהכוונה לומר כך: אתה שאומר שלום, אפשר בקלות לדעת אם קרו דבריו. והוא שאומר מלחמה — שאני שאומר מלחמה, שיפסידו במלחמה — יכול לפעמים שלא יקרה. לא כתוב בפירוש הצד השני, אבל כך מבינים את פשט הוויכוח. כי אם לא, מה הוויכוח? מה אומר ירמיהו?
הפשט בוויכוח
למדה הגמרא שזהו הוויכוח. הוא אומר: “אתה לוקח אחריות גדולה יותר. אתה הרבה יותר קרוב להיות נביא שקר ממני, כי אני רק מזהיר שלא יעשו משהו, אבל אתה מבטיח שיהיה טוב — אתה צריך לקחת הרבה יותר אחריות, כי עדיין יכול להיות שאתה נביא שקר.”
—
ערך נבואה לרעה — לעורר תשובה
האם נאמר שזה תמריץ לאיים יותר בפורענות, לבוא ולומר שאיום בעונשים הוא אסטרטגיה טובה יותר מאמירת ברכות? נכון, זו אסטרטגיה טובה יותר, כי מטרת הנבואה היא…
אבל אפילו כשאין את הכלל שהטובה צריכה לחזור, עדיין יש בעיה. כי מי שהולך ואומר לכולם שהכל טוב ויהיה טוב, זה דבר מסוכן מאוד — כך לומדים כאן. כי זה גורם לאנשים שלא יעשו תשובה לעולם.
הנביא שאומר שיהיה רע, ועל ידי כך מעורר את הציבור לתשובה — אפילו אם הרע לא קרה, כבר הועיל משהו. כי עכשיו אותו אדם אומר: לכל היותר עשו תשובה לחינם. יודעים, פחדו שבאה מלחמה ועשו תשובה. מה הרי הדבר הראשון — ונעשו טובים יותר, וזה לחינם? נו, זה כשלעצמו כבר השתלם.
—
נפקא מינה מעשית — צדיקים שמבטיחים טובות
לכן, כל אותם צדיקים שמבטיחים לאנשים שיקרו דברים טובים, צריכים להיזהר הרבה יותר ממי שאומר דברים רעים. אגב, הם אומרים שאינם נביאים. הרי כבר יש לי את חקירתי הקודמת: כיצד בדיוק לא נעשים נביא?
—
הלכה יא – נביא שהעיד לו נביא אחר
הכלל
אומר הרמב”ם הלאה. עכשיו יש עוד פרט: לא כל נביא צריך לעשות אותות ומופתים. יש עוד דרך לבחון נביא.
אומר הרמב”ם: “נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא” — נביא יכול גם להיעשות נביא על ידי שנביא אחר העיד עליו שהוא נביא. הרי זה בחזקת נביא! הוא כבר לא צריך אותות ומופתים, כי הרי יש לנו נביא שהוא נביא!
ההיגיון
יכול להיות — הרי הנביא הראשון היו לו אותות ומופתים. אתה אומר שצריכה להיות עדות בפי הנביא? איני יודע! אותו אולי סומכים עליו יותר. כלומר: מניין הוא יודע? הוא ראה אותו ביחד נביא! או שהוא יודע — נביא! נביא אינו אומר שקר! כי אחד צריך חקירה, את השני אין צריך לחקור!
הראיה מיהושע
מה הוא מביא? שהרי משה רבינו העיד ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. אפילו עוד לפני שעשה אות, כבר האמינו ביהושע.
זה מאוד מעניין — יש פסוקים! כי מי שמסתכל בסוף ספר דברים ובספר יהושע, רואה שכן היה משהו שהתחדש אחרי שיהושע עשה מופתים.
הפסוק “מלא רוח חכמה”
הוא מביא יפה מאוד, שכתוב בפסוק: “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה’ את משה.” משה אמר שהוא סומך את יהושע, עשה ממנו גדול הדור — ושמעו לו.
דיון: “רוח חכמה” — חכמה או נבואה?
אחר כך, בתחילת ספר יהושע, כתוב “היום הזה אחל גדלך בעיני כל העם” — אחרי שעשה מופתים — “למען ידעון כאשר הייתי עם משה אהיה עמך”, וכן הלאה. רואים שכן היה משהו שחסר להם ממנו.
סתם כך, לפסוק הזה עוד היה אפשר לומר שהם האמינו לו בתור חכם. כמו שכתוב “מלא רוח חכמה” – מאמינים למה שהוא אומר.
דובר 2: אתה אומר שמשה היה… נכון, הוא היה חכם. בפסוק הזה, וכך, אין מה להאמין למישהו בתור חכם.
דובר 1: “רוח חכמה” פירושו נבואה, זה לא סתם “מלא רוח חכמה.” חכמה היא חכמה, או שזו חכמה, או שזו לא רוח חכמה. “רוח חכמה” זו נבואה. ודאי, זה מה שמשה נתן לו – נבואה.
דובר 2: יש דעה ש”חכם עדיף מנביא”, לא יודע.
דובר 1: אומר הרמב”ם, שמשה רבינו בעצמו העיד – הרי הוא אומר “והאמינו בו” כי הוא נביא. לא סתם כך, שהוא תלמיד חכם וצריך לשמוע לו.
דובר 2: היו עוד תלמידים של משה שלמדו.
דובר 1: נכון. את בית הדין צריך לשמוע, צריך לדעת בדיוק עוד. אבל הרמב”ם אומר כך: זה מעניין – מאוחר יותר רואים כן פסוקים שאומרים שהקב”ה מפרגן לו עוד. הנקודה של הרמב”ם היא שעדותו של משה על יהושע הייתה בתור נביא, לא בתור חכם – ובאמצעות זה “האמינו בו” באמונה, לא סתם ציות לבית דין או לגדול הדור.
רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק י’ (המשך) – נביא שהעיד לו נביא אחר, והאיסור לנסותו יותר מדאי
—
חכמה לעומת רוח חכמה – מה נתן משה ליהושע?
חכמה היא או חכמה או שאינה רוח חכמה. רוח חכמה היא נבואה. מה פירוש שמשה נתן לו נבואה? זה מובן מאליו. עם איזו חכמה פורחת? אני לא יודע, יש שני סוגי חכמה. שנה הזאב יכול היה לומר כמו זעתר. זו חכמה, זו חכמה.
לא כך, סתם תלמיד חכם לא צריך לשמוע לו בכל מקרה. היו עוד תלמידים של משה רבינו, כפי שלמדו בהקדמות, מובן? את בית הדין צריך לשמוע, צריך לדעת בדיוק.
—
יהושע – האמינו לו קודם שיעשה אות
אבל הרמב”ם אומר כך, זה מאוד מעניין. ומאוחר יותר רואים כן פסוקים שאומרים שהקב”ה עשה ישועות גדולות כמו משה – אחרי שקרע את הירדן, שם הוא עשה שהירדן ייעצר, אז האמינו בו כמו במשה.
אומר הרמב”ם: אמת, אבל אתה רואה ששמעו לו לפני כן. רואים מזה שלא צריך – שאכן יש מעלה, זה דבר טוב, זה בוודאי עושה רושם גדול יותר שהוא יכול לעשות ניסים כמו משה, אבל רואים מזה שכבר האמינו לפני שעשה את האות.
—
אלישע – נביא יכול לעשות נביא שני
בסדר בחייו של אותו דור, אבל אליהו אומר על אלישע – כתוב לו פסוק: “ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך” – אליהו עשה את אלישע לנביא. כלומר, בו האמינו. אחר כך רואים שאכן עשה אותות גם כן, אבל נראה שהאמינו בו לפני כן.
מה רואים? שנביא יכול לעשות נביא שני, ולא כל נביא צריך במיוחד את הדברים של משה.
—
חקירה: מה פירוש “וישמעו אליו בני ישראל”?
כי שם גם לא כתוב בבירור ששמעו למשהו שיהושע אמר. כתוב שיהושע אמר מה שהקב”ה כבר ציווה למשה. לא, לא – “וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה’ את משה”. זה מתייחס למה שהקב”ה אמר למשה שישמעו ליהושע. לא ששמעו למה שיהושע חזר שוב על תורת משה.
לא, מה הכוונה? הרי מדברים שהוא ציווה על מעשה – תורת משה גם כן. הוא ציווה להם ללכת בירדן באותו יום, לשלוח מרגלים – ששמעו לו. “וישמעו אליו” פירושו ששמעו לתורה? מה פירוש ששמעו ליהושע? לשם מה?
—
מאוד יפה נאמר, מאוד יפה. אין צריך חקירה – של רבי, משה רבינו – היינו ליהושע, והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות. לכל הדורות – כן, את זה כבר אמרתי.
—
הלכה י”ב – אסור להרהר אחריו ולנסותו יותר מדאי
מצוות עשה לשמוע לנביא
עכשיו באה השנייה: למדנו שיש מצוות עשה לשמוע לנביא. עכשיו יודעים אנו מתי בדיוק לשמוע לנביא? לאחר כל המעשה ההוא.
אז אחרי כן, הרמב”ם אמר שצריך לעשות פעמים הרבה שיהיה נביא שנתקיים, אבל אין הכוונה שכל החיים אפשר לסובב את הראש לנביא – עשה עוד מופת, עשה עוד מופת. אלא נביא שנודעה נבואתו, והאמינו דבריו פעם אחר פעם.
התנאים של ההלכה
אוי, או התנאי האחר שאמר שם: שהעיד לו נביא – נביא שני העיד עליו – והלך בדרכי הנבואה. יש כאן שני תנאים חדשים, מסתמא מתייחס לשניהם.
אחד אומר: צדיק שהולך בדרכי הנבואה – התנאי הזה תמיד. אחד אומר: מי שלא הולך בדרכי הנבואה – זה כמו מי שאומר “יש לי מופת על האבנים כאן.” לא, לא, לא ללכת אחריו.
מה פירוש “אסור להרהר”?
אסור להרהר אחריו – אסור להרהר עליו. מה פירוש להרהר? סתם במחשבה? הכוונה גם למחשבות? פירושו שאסור לחשוב מחשבות רעות עליו?
הרמב”ם אומר, הוא אומר כן: להרהר בנבואתו שמא אינה אמת. ולא רק זה, אלא ואסור לנסותו יותר מדאי – אסור לבחון יותר מדי. אני לא יודע אם אתה רוצה לומר שאין ניסיון במחשבה, אבל כאן כתוב כן שאסור.
לא תנסו את ה’ – המקור
אסור לנסותו יותר מדאי – אסור לבחון יותר מדי. ולא נהיה הולכים ומנסים אותו לעולם – שלא נבחן לנצח – שנאמר “לא תנסו את ה’ אלקיכם כאשר נסיתם במסה”.
מה היה שם הניסיון? הם ניסו את משה רבינו, הם אמרו: “היש ה’ בקרבנו אם אין”. בפירוש הרמב”ם, במילים אחרות: האם באמת הקב”ה מדבר עם משה.
“יאמינו וידעו כי ה’ בקרבם”
אז, אלא מה, אסור לנסות יותר מדי. אלא מאחר שנודע שזה נביא, אחרי שיודעים שהוא נביא – במיטב על כמה פעמים ניסים ונפלאות, אותות ומופתים – יאמינו וידעו כי ה’ בקרבם. שידעו שהנביא ביניהם, שהקב”ה ביניהם דרך הנביא.
פירוש, כל ישראל יש להם גישה לקב”ה דרך הנביאים. זה בא מהפסוק “היש ה’ בקרבנו”.
חידוש: ההתמדה בבחינה נובעת מאמונה חלשה בעצמם
נראה שהרבה פעמים ההרהור אינו משום שאינם מאמינים בנביא – אלא משום שאינם מאמינים בעצמם. הם לא מאמינים שזכו שיהיה הקב”ה ביניהם. “היש ה’ בקרבנו” – הרבה פעמים ההתמדה בבחינה נובעת מאמונה חלשה בעצמם, שיש להם זכות שיהיה נביא ביניהם.
“וידעו כי נביא היה בתוכם”
אבל שם הוא דורש על נביא שקר – נו נו, הדרשה אינה דבר רע. ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר “וידעו כי נביא היה בתוכם”.
ובזה סיימנו. זה רואים – כאן רואים שהקב”ה אומר ליחזקאל שהעם עקשנים, אינם שומעים, אבל הוא רוצה “וידעו” – “וידעו” כתוב – “כי נביא היה בתוכם”. הם ידעו שמאוחר יותר, כשהחורבן – זה מדבר אחרי שהלך בעניין נביאים, הם ידעו זאת.
—
הלאו של “לא תנסו” – לנסות את הנביא זה לנסות את הקב”ה
על כל פנים, הוא לומד מהפסוק הזה שאחר כך, אחרי שעשו פעם אחר פעם, אחרי שעשו הכל, יש איסור לנסות את ה’ יותר מדי. וזה הוא גם לומד – הוא מביא את הפסוקים מהניסיונות: “לא תנסו את ה’ כאשר נסיתם במסה” – כל הניסיונות שניסו את ה’ במדבר.
מה פירוש ניסו את ה’? ניסו נביא! אין אלו ניסיונות על הקב”ה – ניסיונות שאולי משה לא יודע בדיוק מה הוא מדבר, אולי אינו אמיתי בשם ה’. זה מה שהרמב”ם כותב: “עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום” – אומר הרמב”ם: “ניסו את הנביא”.
זה מאוד מעניין – למה לנסות את הקב”ה? כל אחד יודע שיש קב”ה. אלא מנסים שאולי הנביא, “דבר ה’ בקרבו” – אולי הנביא לא יודע בדיוק, או כמו שאתה אומר, אולי אינו ראוי לנביא, מה שזה לא יהיה – למעשה, הסוף הוא שהנביא אינו אמיתי.
על זה אומר הרמב”ם שיש לאו של “לא תנסוהו יותר מדאי”.
—
כל הפרק – דרך הממוצע
זה מאוד מעניין, כי כל הפרק הוא שתי המצוות שיש על הנביא:
1. פעם אחת כן לשמוע לנביא
2. “לא תנסוהו יותר מדאי” – בהלכה הזו
אחר כך יש הלכות נביא שקר שראינו.
וכאן יש דבר מאוד מעניין שכל הפרק הוא כזו דרך ממוצעת. מהי הדרך? שהרמב”ם מאריך עם הרבה ניסיון, ויש גם יותר מדי. אז, הנכון הוא הכמות המדויקת באמצע. כשזוכים לכמות המדויקת, אז ממשיכים לדרך הממוצעת הבאה.
לא כתוב כאן, אבל הרבה מצוות – אני יודע שדרך הממוצע הוא דבר רגיל, הרבה דברים הולכים כך: כל כך הרבה אבל לא יותר ולא פחות. בסדר. ה”לא תוסיף ולא תגרע” היא החוכמה שהרמב”ם דיבר עליה כיצד זוכים לדרך הממוצע. יפה מאוד.
—
סיום הלכות יסודי התורה
ומסיימים במילים שהרמב”ם הוסיף: “ברוך רחמנא דסייען.” כן, זו לא לשון הרמב”ם – ברמב”ם עצמו לא כתוב, אבל בכל שאר המהדורות כתוב.
להודות לקב”ה שזכינו לסיים הלכות יסודי התורה. נמשיך להתחזק, ומתחילים ללמוד הלכות דעות.