סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ט’
—
הקדמה כללית: הלכה והשקפה אצל הרמב”ם
אנשים סבורים שהלכה והשקפה הם שני נושאים נפרדים, ושהשקפה היא יותר “חופשית” – כל אחד יכול לומר כרצונו. אבל הרמב”ם אינו סובר כך. אצל הרמב”ם, הלכה כוללת גם את אופן החשיבה של האדם, מה שאדם צריך לדעת – לכן הוא כותב “הלכות דעות”, “הלכות יסודי התורה”. ההשקפות הן גם כן הלכות.
—
הלכה א’: התורה היא לעולם – לא תוסיף ולא תגרע
דברי הרמב”ם:
“דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת… וכן הוא אומר חקת עולם לדרתיכם, ונאמר לא בשמים היא… הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם… ולא מעתה לומר אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.”
פשט:
זהו דבר ברור בתורה שהתורה היא לעולם – אין להוסיף, אין לגרוע, אין לשנות. הרמב”ם מביא ארבעה פסוקים כראיה: (1) “לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”, (2) “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”, (3) “חוקת עולם לדורותיכם”, (4) “לא בשמים היא”. מכאן יוצא שאין נביא רשאי לחדש דבר חדש בתורה.
חידושים והסברות:
1) הקשר של פרק ט’ לפרק ח’ – סיבה שלישית מדוע נביא אינו יכול לחלוק על משה:
בפרק ח’ כבר הביא הרמב”ם שתי סיבות מדוע נביא אינו יכול לחלוק על נבואת משה: (א) נבואת משה היא בקטגוריה עליונה מכל שאר הנביאים, (ב) כל ישראל היו עדים בעצמם לנבואת משה במתן תורה, ודרך נבואת משה אנו יודעים שצריך לשמוע לנביאים אחרים. פרק ט’ מביא סיבה שלישית: אפילו אם מישהו היה טוען שאינו סותר את התורה, אלא שהתורה הייתה “מצוות לפי זמן” – על כך אומר הרמב”ם שהתורה עצמה אומרת בפירוש שהיא לעולם. ממילא, כל טענה שמשהו השתנה, היא כשלעצמה סתירה לנבואת משה.
2) שיטת הרמב”ם ב”לא תוסיף ולא תגרע” – עניין של דעת, לא רק של עשייה:
הרמב”ם לומד את הפסוק “לא תוסיפו ולא תגרעו” באופן שונה מראשונים אחרים. ראשונים אחרים לומדים שהאיסור חל על העשייה עצמה – שלא ליטול שני אתרוגים, שלא לאכול מצה ארבעה עשר יום במקום שבעה. אבל הרמב”ם לומד שהעיקר האיסור הוא שינוי התורה כתורה – לומר שהתורה השתנתה, שמשהו נוסף או נגרע. זהו עניין של דעת (השקפה/אמונה), לא רק עניין של מעשה. זה מתאים לשיטתו הכללית של הרמב”ם שהלכה כוללת גם את אופן החשיבה של האדם (כמו הלכות דעות).
3) הפסוק “חוקת עולם לדורותיכם” – קושיה על ראיית הרמב”ם:
הפסוק “חוקת עולם לדורותיכם” כתוב בתורה לא על כלל התורה, אלא על מצוות שונות בנפרד – הוא מופיע עשר, עשרים, שלושים פעם אצל הלכות ספציפיות. כיצד יכול הרמב”ם להביא פסוק זה כראיה שכל התורה היא לעולם? התירוץ: הרמב”ם סובר ששני הפסוקים הראשונים מספר דברים (“לא תוסיף ולא תגרע” ו”והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”) מתייחסים בוודאות לכל התורה. כשכבר רואים שכל התורה היא לעולם, מבינים ש”חוקת עולם” בכל מצוה מאשר את אותו עיקרון.
4) הפסוק “לא בשמים היא” – דרשתו המיוחדת של הרמב”ם:
הרמב”ם לומד “לא בשמים היא” שהתורה כולה כבר ירדה לארץ – “לא נשאר ממנה כלום בשמים”. אין הדבר כך שהקב”ה נתן מסר אחד למשה, אבל יש עוד מסרים בשמים שנביא יכול להוריד. אלא “תורת ה’ תמימה” – הוא נתן את הכל. לא נשאר עוד דבר. ממילא אין נביא יכול לטעון “הייתי בשמים, אני יודע מה קורה שם, ושם שינו משהו” – כי אין עוד דבר בשמים להביא. מכאן יוצא: “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.”
—
הלכה ב’: נביא שחולק על התורה הוא נביא שקר
דברי הרמב”ם:
“לפיכך אם יעמוד איש בין מישראל בין מן האומות ויעשה אות ומופת ויאמר שהשם שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן מצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק, שהזיד לדבר בשם ה’ אשר לא צוהו. שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב.”
פשט:
אם מישהו – בין יהודי בין גוי – קם, עושה אותות ומופתים, ואומר שהקב”ה שלחו להוסיף מצוה, לגרוע מצוה, לשנות את פירוש המצוה (כנגד מה שקיבלנו ממשה), או לומר שהמצוות אינן לעולם אלא “מצוות לפי זמן” – הרי זה נביא שקר, כי הוא מכחיש נבואת משה. מיתתו בחנק.
חידושים והסברות:
1) “בין מישראל בין מן האומות” – מדוע מזכיר הרמב”ם גויים?
הרמב”ם כותב בפירוש “בין מן האומות” – שלכאורה אינו שייך להלכות נבואה אצל ישראל. הרמב”ם מתכוון למעשה שהיה – באו נביאי שקר מן האומות (כמו מייסד הנצרות) שאמרו שהתורה השתנתה. זה מתאים למה שמובא בגמרא שהנוצרים טענו כך. הרמב”ם רוצה להבהיר שאפילו גוי שעושה אותות ומופתים ואומר שהוא נביא, אם הוא חולק על תורת משה, הרי זה נביא שקר.
2) “לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה” – מה פירוש “פירוש” כאן?
הרי כל מפרשי התורה מחדשים פשטים בפסוקים – כיצד זה נביא שקר? התירוץ: “פירוש” כאן אינו חידוש פשט בפסוק (שכל המפרשים עושים). הרמב”ם מתכוון למה שהוא קורא בהקדמתו “פירושים המקובלים ממשה” – כלומר, תורה שבעל פה שמשה רבינו מסר כיצד מקיימים את המצוות בפועל. למשל, אם מישהו אומר ש”פרי עץ הדר” אינו אתרוג אלא לימון – זה אינו פשט חדש בפסוק, זהו שינוי הפירוש המקובל ממשה על אופן קיום המצוה. זה מה שהרמב”ם אוסר. אבל התורה ה”פתוחה” – שאפשר לחדש תורה חדשה דרך דרשות וסברות – אין בכך בעיה.
3) “מצוות לפי זמן היו” – טענה עדינה:
הרמב”ם מביא טענה מיוחדת שנביא שקר יכול לטעון: הוא אינו אומר שהוא חולק על משה, אינו אומר שהקב”ה הביא תורה חדשה. אלא הוא אומר: “משה אמר לזמנו, ועכשיו הגיע זמן חדש.” זו טענה עדינה מאוד, כי הוא מודה שמשה דיבר אמת – אלא שהוא אומר שזה היה זמני. הרמב”ם אומר שאפילו זה עושה אותו נביא שקר, כי התורה עצמה אומרת “עד עולם”.
4) “ומיתתו בחנק” – מדוע מביא הרמב”ם כאן את דין המיתה?
עיקר כוונת הרמב”ם כאן אינה לפסוק את דין המיתה (זה שייך להלכות סנהדרין). כוונתו להוכיח שאדם כזה הוא נביא שקר. הוא מביא את הפסוק “והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא” כראיה שהתורה עצמה מתייחסת לאדם כזה כנביא שקר – התורה כבר צפתה שאנשים כאלה יבואו, והיא פסקה שהם שקרנים.
5) “ולא איש אל ויכזב” – הקב”ה אינו משנה דעתו:
הקב”ה אינו כאדם שמשנה דעתו או אומר שקר. אם הקב”ה אמר דרך משה שהתורה היא לעולם, אפשר לסמוך שהיא לעולם. זו כשלעצמה ראיה שכל מי שאומר אחרת הוא נביא שקר.
—
הלכה ב’ (המשך): תפקיד הנביא – “נביא אקים להם מקרב אחיהם”
דברי הרמב”ם:
“אם כן, למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו — לא לעשות דת בא, אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם: זכרו תורת משה עבדי.”
“וכן אם צונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה — מצוה לשמוע לו, והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו.”
“וכן נביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו — חייב מיתה בידי שמים, ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו.”
פשט:
הרמב”ם מתרץ קושיה: אם אין נביא יכול לשנות את התורה, מה פירוש הפסוק שהקב”ה יעמיד נביא “כמוך”? התירוץ: הנביא אינו בא לעשות דת חדשה, אלא לחזק את התורה ולהזהיר את העם. בנוסף, נביא יכול לצוות על דברי הרשות (דברים שאינם כתובים בתורה). מי שאינו שומע לנביא, או נביא שעובר על דברי עצמו, או נביא שכובש נבואתו – שלושתם חייבים מיתה בידי שמים.
חידושים והסברות:
1) ההקשר ההיסטורי – כנגד הנצרות והאסלאם:
השאלה “אם כן למה נאמר בתורה נביא אקים להם” אינה רק קושיה לימודית, אלא היא באה לענות על טענה גדולה שנוצרים ומוסלמים העלו. הם טענו שהפסוק “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך” הוא ראיה שעתיד לבוא נביא עם תורה חדשה. המוסלמים עשו במיוחד גימטריה ש”נביא מקרב אחיך” בגימטריה מוחמד (מוזכר באגרת תימן). הרמב”ם מראה שהפסוק מתכוון לדבר אחר לגמרי – הנביא אינו בא לעשות דת חדשה, אלא לחזק את הישנה.
2) הראיה ממלאכי – “זכרו תורת משה עבדי”:
הרמב”ם מביא ראיה יפה מאוד ממלאכי, הנביא האחרון. זה יפה כי זה מראה שכל מחזור הנבואה מסתיים בחיזוק תורת משה רבינו – לא בדבר חדש. הנביא האחרון קורא: “זכרו תורת משה!” זה מוכיח שתפקיד כל הנביאים היה “להזכיר” – להזכיר מה שכבר ידוע, לא לחדש מצוות חדשות. זה מושווה להקדמת מסילת ישרים, שם הוא אומר שאינו בא לומר דבר חדש, אלא “להזכיר” מה שכבר ידוע.
3) המושג “האחרון שבהם” – האם מלאכי הוא אכן הנביא האחרון:
הרמב”ם קורא למלאכי “האחרון שבהם”. זה מעניין, כי לפי מה שלמדנו קודם, אין דין פורמלי שהנבואה פסקה עם מלאכי. “האחרון שבהם” פירושו האחרון שנקרא בתואר “נביאים” אצל חז”ל – מאוחר יותר הם כבר נקראים “אנשי כנסת הגדולה”. בכל מקרה, בספר הנביאים כפי שהוא מודפס, מלאכי הוא בוודאי האחרון.
4) הנביא הוא רק “מעורר” – המצוה נשארת ממשה:
אפילו אחרי שנביא מזהיר על מצוה מסוימת, ממשיכים לקיים את המצוה כי משה רבינו ציווה, לא כי הנביא ציווה. הנביא הוא בסך הכל “מעורר”. זה מושווה לרב שבא לבית הכנסת ואומר שצריך להתחזק בשמירת לשון הרע – אין צריך לשמור לשון הרע כי החפץ חיים אמר, אלא כי התורה אמרה; החפץ חיים בא להזהיר.
אבל ההבדל בין נביא לבין סתם אומר מוסר: אומר מוסר מדבר לפי שכלו מה שנראה לו שצריך חיזוק; נביא מביא מידע מהקב”ה – הקב”ה יש לו עכשיו חשבון עם עניין מסוים, יש מצוה שנחלשה וצריכה חיזוק, או מצב חדש.
5) שאלה: כשנביא מעורר על מצוה – כמה מצוות מקיימים?
כשנביא בא ואומר “שמרו שבת”, האם מקיימים שלוש מצוות? (1) מצות שבת עצמה, (2) לשמוע לדברי הנביא, (3) מצות ציות לתורת משה רבינו? או שזה “כפול” או “משולש”? זה נשאר בצריך עיון.
6) דברי הרשות – תפקידו המיוחד של הנביא:
בדברי הרשות – דברים שאינם כתובים בתורה (כמו מלחמה, בניית חומה, הליכה למקום מסוים) – שם יש לנביא תפקיד מיוחד, כי זה עדיין לא דבר שמשה רבינו כבר “כיסה”. שם יש מצוה לשמוע לו מדין “אליו תשמעון”, ומי שאינו שומע חייב מיתה בידי שמים.
7) מיתה בידי שמים – אינה כמיתה בידי אדם, ולא דווקא לאו:
מיתה בידי שמים אינה כמיתה בידי אדם:
– מיתה בידי אדם צריכה לאו (אזהרה).
– מיתה בידי שמים אינה צריכה דווקא לאו. פירושה שזה “דבר חמור מאוד” – הקב”ה יתחשבן עמו, אבל אין זה בידי אדם.
– לשון הפסוק “אנכי אדרש מעמו” פירושו: אני אתבע ממנו, אני אתחשבן עמו.
– אפילו על דרבנן יכול לפעמים להיכתב “חייב מיתה בידי שמים” – פירושו שזה דבר חמור, לא שהוא מת ממש.
– הרמב”ם אינו מביא לאו על אי-ציות לנביא – זו מצות עשה (לשמוע לו) עם חיוב מיתה בידי שמים.
8) האסימטריה בין נביא שקר לבין מי שאינו שומע:
נביא שקר (אומר שקר, או בשם עבודה זרה, או מצווה לעבור על מצוות) – חייב מיתה בידי אדם (חנק). מי שאינו שומע לנביא האמיתי – חייב מיתה בידי שמים. ה”משמיע” (הנביא השקרי) נענש בידי אדם; ה”שומע” (מי שאינו שומע) נענש בידי שמים.
9) “אנכי אדרש מעמו” – אולי רמז שהנביא אינו צריך להילחם על כבודו:
הלשון “אנכי אדרש מעמו” אולי מרמז שהנביא אינו צריך להילחם על כבודו – הקב”ה כבר לקח על עצמו את עניינו. הקב”ה עצמו יחייב את האדם.
10) “ובשלשתן נאמר אנכי אדרש מעמו” – הפסוק מכסה את כל השלושה:
הפסוק “והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו” מכסה את כל שלושת המקרים:
1. אדם זר שאינו שומע לנביא – “לא ישמע אל דברי”.
2. הנביא עצמו שעובר על דברי עצמו – “לא ישמע אל דברי” יכול להתפרש על הנביא עצמו.
3. כובש נבואתו – כשהקב”ה אומר לו שיאמר לישראל, והוא אינו אומר, גם זה “לא ישמע אל דברי”.
11) ההבדל בין “עובר על דברי עצמו” ל”כובש נבואתו”:
לכאורה “כובש נבואתו” הוא גם סוג של “עובר על דברי עצמו” – הקב”ה אמר לו שילך לישראל, והוא אינו הולך? החידוש: אפילו כשהקב”ה לא נתן לו “לשון ציווי” מפורש – לא אמר לו בפירוש “לך אמור זאת לישראל” – אבל הנביא מבין שהנבואה מיועדת לעם (לא נבואה פרטית לו עצמו, כפי שלמדנו קודם שלנביא יש גם נבואות שאינו צריך למסור), אם הוא מבין שזו נבואה לעם ואינו מוסר אותה – הרי זה כובש נבואתו, אף שאינו טכנית “עובר על דברי עצמו” כי לא היה לשון ציווי. אבל אם כן היה לשון ציווי, הרי זה “עובר על דברי עצמו”.
הדוגמה מיונה הנביא – הוא היה כובש נבואתו, לא רצה ללכת לנינוה, והקב”ה השליכו לים, נתן לו הזדמנות נוספת, אבל הוא התחיל לקבל עונש.
[סטייה: הצאנזער רב] – הצאנזער רב אמר, כשכתב מכתב נגד סאטמאר, שהרגיש שהיה “כובש נבואתו” אילו לא דיבר – הייתה לו השראה מסוימת ורעד מחיוב זה.
הדילמה של נביא: נביא שיש לו השראה מסוימת חייב להיזהר מאוד – מצד אחד הוא רועד מכובש נבואתו (אם אינו אומר), מצד שני הוא יכול מהר מאוד להיעשות נביא שקר (אם אומר דבר שהקב”ה לא ציווהו).
12) שאלה: האם “חייב מיתה בידי שמים” חל גם כשהנביא מעורר על מצות עשה מן התורה:
האם חיוב מיתה בידי שמים על אי-ציות לנביא חל גם כשהנביא רק מעורר על מצוה מן התורה (לא רק בדברי הרשות)? צד אחד אומר: זה היה אומר שעל מצות עשה רגילה (כמו ציצית) היו פתאום חייבים מיתה בידי שמים – שהיה שינוי בתורה!
הצד השני עונה: אין זה שינוי בהלכת התורה – ההלכה נשארת אותו דבר, אלא שהחומרה גדלה יותר עבור אותו ציבור ששמע את הנביא. זה מושווה לגמרא שבה מלאך אמר לרב קטינא שנענשים על אי-לבישת ציצית – זו נבואה, אבל אינה משנה את ההלכה, אלא עושה את הדבר חמור יותר עבור אותו אדם ספציפי.
—
הלכה ב’ (המשך): הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה
סיכום שלושת תפקידי הנביא (חוץ ממשה):
1. מוסר / חיזוק על דברי תורה – עם מידע מהקב”ה.
2. דברי הרשות – לך למקום פלוני, עשה מלחמה, בנה חומה, וכו’.
3. הוראת שעה – לעבור על דברי תורה לפי שעה.
דברי הרמב”ם:
“ובכן, אם יאמר לנו הנביא הידוע שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה — מצוה לשמוע לו.”
“וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה: בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה.”
פשט:
נביא שאנו יודעים שהוא נביא (הוא צדיק, חכם, ועשה אותות ומופתים) – אם הוא אומר לישראל לעבור על דברי תורה, אפילו על מצוות רבות, אפילו על חמורות, אבל רק לפי שעה (לא לעולם) – מצוה לשמוע לו. חוץ מעבודה זרה – על עבודה זרה אין לשמוע לנביא לעולם.
חידושים:
1) “מפי השמועה” – זו קבלה ממשה רבינו:
הכלל “בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה… שמע לו חוץ מעבודה זרה” אינו דבר שהרמב”ם המציא מעצמו – “חכמים ראשונים” קיבלו זאת “מפי השמועה”, כלומר ממשה רבינו עצמו. המקור הוא מספרי על הפסוק “אליו תשמעון”. הרמב”ם מביא זאת כי זה דבר מחודש – שצריך לשמוע לנביא אפילו כנגד דברי תורה – והוא רוצה להוכיח שאין זו סברתו אלא מסורה.
2) המעשה של אליהו בהר הכרמל:
הרמב”ם מביא את מעשה אליהו כדוגמה: “שהקריב עולה בחוץ, וירושלים נבחרת” – אחרי שהקב”ה כבר בחר בירושלים, המקריב בחוץ חייב כרת. ובכל זאת הקריב אליהו על הר הכרמל, כי הוא נביא ו”אליו תשמעון” חל אפילו על דבר איסור כשזו הוראת שעה.
3) השאלה ההיפותטית של הרמב”ם לאליהו – הבחנה מפתח:
הרמב”ם מצייר תרחיש: “ואילו שאלו את אליהו באותה שעה ואמרו לו: האם נעקר הלאו ‘פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה’?” – היה אליהו עונה: “לא! חס ושלום! והמעלה בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה’, כדי לעקור נביאי הבעל.”
ההבחנה היא קריטית: אליהו לא אמר שהדין השתנה. הוא אמר שהדין נשאר לעולם, אלא היום יש לו הוראה ספציפית מהקב”ה למטרה ספציפית. זהו יסוד הוראת שעה – אין זה שינוי בתורה, זו הוראה חד-פעמית.
—
הלכה ב’ (המשך): אם אמר שנעקר לעולם – מיתתו בחנק
דברי הרמב”ם:
“ולפיכך אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתו בחנק, שהתורה אמרה ‘לנו ולבנינו עד עולם’.”
חידוש: מדוע מביא כאן שוב את הפסוק “לנו ולבנינו עד עולם”?
הרמב”ם כבר הביא קודם (בהלכה א’) את הפסוק “והנגלת לנו ולבנינו עד עולם”. כאן הוא מביאו שוב כי כאן הפסוק הוא היסוד לחידוש שהרמב”ם עצמו מחדש: שנביא כזה חייב מיתה בחנק. המנגנון: מכיוון שהתורה אומרת “לנו ולבנינו עד עולם”, והנביא אומר שדין נעקר לעולם, הרי הוא מכחיש נבואתו של משה. אם הוא מכחיש נבואת משה, יוצא שמה שהוא אומר בשם ה’ הוא שקר – הרי זה נביא שקר. ונביא שקר – “הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו” – חייב מיתה בחנק.
החידוש: אין זו מיתה ישירה על עבירה על דברי משה. זו מיתה על היותו נביא שקר – כי דרך הפסוק “לנו ולבנינו” אנו יודעים בוודאות שמה שהוא אומר אינו אמת, וממילא הוא “הזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו”.
—
הלכה ב’ (המשך): עוקר דברים מפי השמועה או פוסק מחלוקת בשם ה’
דברי הרמב”ם:
“וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני התורה שה’ ציוהו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני — הרי זה נביא שקר, ויחנק. אף על פי שעשה אות.”
פשט:
לא רק אם הוא עוקר דבר הכתוב בפירוש בתורה שבכתב, אלא גם:
– אם הוא עוקר דברים מפי השמועה (תורה שבעל פה – כגון שאתרוג הוא “פרי עץ הדר”),
– אם הוא אומר בשם ה’ שההלכה כדברי פלוני במחלוקת בין חכמים (למשל מחלוקת בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל),
בכל המקרים הרי זה נביא שקר, אפילו אם עשה אות.
חידושים:
1) היסוד של “לא בשמים היא”:
מדוע אנו יודעים בוודאות שהקב”ה לא אמר לו זאת? “שהרי נאמר בתורה ‘לא בשמים היא'” – הקב”ה אמר לנו שהלכות אינן נעשות בשמים, הלכות נמסרות לעולם, לחכמים. כשנביא בא לומר שהקב”ה אמר לו כיצד לפסוק, הוא מכחיש את הפסוק “לא בשמים היא”, וממילא אנו יודעים שהוא אומר שקר, וממילא הוא נביא שקר, וממילא חייב חנק מדין “הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו”.
2) המעשה של רבי אליעזר (תנורו של עכנאי):
לפי הרמב”ם יוצאת מסקנה חריפה: מה שהחרימו את רבי אליעזר (במעשה תנורו של עכנאי) היה קולא גדולה, כי לפי שיטת הרמב”ם רבי אליעזר חייב את עצמו מיתה מדין נביא שקר – הרי הוא הביא ראיות עם מופתים (עץ החרוב, אמת המים, כותלי בית המדרש, ובת קול) להוכיח שההלכה כמותו. הוא הביא ראיות נבואיות לפסוק הלכה – וזה בדיוק מה שהרמב”ם אומר שהוא נביא שקר.
אבל – רבי אליעזר לא אמר זאת בתורת נבואה בפירוש, לא אמר “הקב”ה ציווני כך”. הוא הביא מופתים, אבל לא בפורמט של נבואה. זה אולי ההבדל מדוע קיבל חרם ולא מיתה. יש מפרשים שדנים בהבדל זה.
3) האם “נביא שקר” צריך דווקא לומר “כה אמר ה'”?
כשמישהו אומר “אני סומך על אבי שבשמים” – שהוא עושה דבר בשם הקב”ה – האם זה כבר בגדר נבואה או לא? צד אחד סובר שאין זה דווקא טענת נבואה, כי לא אמר “בתורת נבואה” ולא אמר “הקב”ה אמר לי”. אבל הצד השני סובר ש”אני סומך על אבי שבשמים” פירושו בעצם שהוא אומר זאת בשם הקב”ה – “אבי שבשמים” הוא הרי הקב”ה – וזה בעצם אותו דבר כמו “כה אמר ה'” רק בנוסח אחר. הוא טוען דבר בשמו של הקב”ה אשר לא ציווהו. וברמב”ם לא כתוב בשום מקום תנאי שנביא שקר חייב דווקא לומר “כה אמר ה'” – הוא צריך רק לומר דבר בשם הקב”ה.
4) מדוע אין הורגים אנשים שאומרים היום שהם נביאים?
אף אחד אינו מאמין להם. כל הבעיה של נביא שקר היא רק כשאנשים מאמינים לו. בנוסף, ייתכן שאפילו על נביא שקר חל תנאי הרמב”ם שצריך להיות “הולך בדרכי נבואה” – ליצן סתם שבא ואומר “אני נביא” אינו בקטגוריה זו.
5) “רוח הקודש” – האם זה בגדר נבואה?
כשרב או צדיק אומר “אני אומר לך ברוח הקודש שתעשה כך” – “רוח הקודש” פירושה הרי שהקב”ה רוצה זאת. מה ההבדל בין זה לבין “כה אמר ה'”? למעשה זה אותו דבר – הוא טוען דבר בשמו של הקב”ה. אם אכן ציווהו – טוב מאוד. אבל אם זה כנגד התורה, זו בוודאי אותה שאלה של נביא שקר.
6) ראיה מהבני יששכר (ספר “צבי לצדיק” עם הגהות מר’ שמואלקע שפירא):
הבני יששכר כותב באריכות שחסידים מסוימים שעושים מחלוקת או עבירות ואומרים “הרבי ציווה” – זה בכלל “ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא”. מחלוקת היא לאו בתורה. אפילו נביא אומר לעבור על התורה, אין לשמוע לו, והוא חייב מיתה בחנק. לרבי אין זכות לצוות כנגד התורה – אפילו לנביא אין זכות כזו. הבני יששכר מדבר גם על עבירות חסידיות אחרות שבהן אנשים אומרים “מותר כי הרבי ציווה.”
7) המבחן המעשי – “בואו ניקח ברצינות!”
מבחן מעשי: אם רבי מצווה לעשות דבר כנגד התורה, יש לשאול אותו: “אם זו הוראת שעה, אני מחויב לעשות זאת, ואם איני שומע אני חייב מיתה. אם זו אינה הוראת שעה, אתה חייב מיתה. רבי, בואו ניקח ברצינות!” אי אפשר סתם לזרוק מילים. אם הרבי מתכוון ברצינות מספקת, שיאמר “זה בתורת הוראת שעה.” אם אינו מתכוון ברצינות מספקת, הוא חייב מיתה. (עם ההערה ש”חייב חנק” זה חמור מאוד – שאיש לא ייחס לרבי שצריך להורגו, אבל אפשר כן לתבוע ממנו אחריות.)
8) הכרעת הלכה על פי רוח הקודש – סוגיה מורכבת:
הראב”ד, החולק על הרמב”ם, אומר הרבה פעמים “סוד ה’ ליראיו” – שהוא ראה כך. החזון איש אמר ש”סוד ה’ ליראיו” פירושו שלמד תורה לשמה כל כך לעומק שנתברר לו – לא דווקא דבר שמימי. אבל “שאלות ותשובות מן השמים” זה בוודאי דבר שמימי (שאלת חלום).
לפי הרמב”ם, אפילו “שומעין לו לפי שעה” פירושו כשהוא אומר “עכשיו יש להתנהג כך” – לא שהוא מכריע הלכה לעולם. ההבדל: נביא יכול לומר “עכשיו יש להתנהג כשיטת פלוני” בתור הנהגה לזמן הזה – זה מותר. אבל אינו יכול לומר “ההלכה היא כך” בתור הכרעת הלכה.
דוגמה: לגבי איסור חדש אמרו חסידים שלבעל שם טוב נתגלתה גדולתו של הב”ח. אבל אין הכוונה שאמר שצריך לפסוק כך לעולם – היה זה עניין של הוראת שעה/הנהגה לאנשיו.
גם: לא קיבלו את השאלות ותשובות מן השמים משום שהן מן השמים. למשל, לפי השאלות ותשובות מן השמים אפשר לצאת ידי חובה רק בציצית של צמר, אבל לא קיבלו כך להלכה.
[מוזכר שהרמב”ן על ה”בלבול המגולה” מביא באריכות את כל האחרונים שדנים בעניין זה.]
—
הלכה ב’ (סוף): עבודה זרה – אפילו הוראת שעה אינה שייכת
דברי הרמב”ם:
“במה דברים אמורים — בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה — אין שומעין לו אפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים, ואמר שהשם ציוהו שתעבד עבודה זרה היום בלבד או בשעה זו בלבד — הרי זה דיבר סרה על ה’. ועל זה צוה הכתוב ואמר: ובא האות והמופת… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה’ אלקיכם. למה? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, וכל אשר עשה — בלאט ובכשוף עשה, ויהרגנו.”
פשט:
הרמב”ם עושה הבחנה ברורה: בכל המצוות יכול נביא לעשות הוראת שעה. אבל בעבודה זרה – אפילו לפי שעה, אפילו עם מופתים גדולים – אין לשמוע לו. הוא בהכרח נביא שקר, ומופתיו הם כישוף.
חידושים והסברות:
1) המקור להבחנה של עבודה זרה:
הרמב”ם אינו מביא מקור מיוחד מדוע עבודה זרה שונה משאר מצוות. הפסוק “נעבדה אלהים אחרים” הוא המקור. אבל נשאלת שאלה: הפסוק עצמו הרי אומר רק שכשנביא אומר “נעבדה אלהים אחרים” אין לשמוע לו – אבל מניין יודעים מכך שהוראת שעה גם אינה שייכת בעבודה זרה?
2) המבנה הלוגי – דין בהלכות הוראת שעה:
הפסוק אינו דין בהלכות נבואה בלבד, אלא דין בהלכות הוראת שעה. המהלך הלוגי: אנו יודעים שהוראת שעה מותרת בכלל (מאליהו הנביא). הפסוק בא להוסיף סייג: אפילו הוראת שעה אינה שייכת בעבודה זרה. זו ההבחנה בין הוראת השעה של אליהו (שהייתה בשאר מצוות – עשיית במה בחוץ) לבין עבודה זרה (שבה אין הוראת שעה כלל).
3) כיצד יודעים שהמופתים הם כישוף?
הרמב”ם אומר “כל אשר עשה בלאט ובכשוף עשה.” הרי זה אות ומופת אמיתי – כיצד יודעים שזה כישוף? התירוץ: אין אנו יודעים זאת מן המציאות – אנו יודעים זאת מן הלוגיקה. כיוון שהתורה (נבואת משה) אמרה שעבודה זרה אסורה לעולם, ונביא לעולם לא יוכל לשנות זאת. ממילא, אם מישהו עושה מופתים ואומר עבודה זרה, אנו יודעים בהכרח שהמופתים הם כישוף.
זהו יסוד רחב יותר: כל המופתים בעולם הם מסופקים – בכל פעם שיש מופת יש ספק אם זה כישוף או לא. כיצד יודעים? אם זה מתאים למה שאנו יודעים (נבואת משה), אפשר להאמין. אם אינו מתאים, אנו פוסקים שזה כישוף. לא משנה המציאות – משנה הידיעה שיש לנו מקודם. נבואת משה היא המכריעה שהמופת היה כישוף, וממילא הוא חייב חנק.
4) חקירה: מהו גדר “עבודה זרה” בדין זה?
מה פירוש “עבודה זרה” בהקשר זה – עיקר עבודה זרה (ממש לעבוד דבר נברא), או גם אביזרייהו דעבודה זרה (להיכנס למקום עבודה זרה, עבודה זרה דרבנן, הלכות אחרות של עבודה זרה)?
ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה: אליהו הנביא עצמו עשה במה (שהיא אביזרייהו/גדר של עבודה זרה), ועשה זאת במקום שבו הקריבו לבעל. אילו אביזרייהו דעבודה זרה גם לא הייתה שייכת בהוראת שעה, לא היה אליהו יכול לעשות זאת. ממילא רואים ש“עבודה זרה” בדין זה פירושה ממש “לא תעבדון אלהים אחרים” – ממש לעבוד עבודה זרה, כפי שהפסוק אומר.
(עם ההערה שיש מקומות שבהם עשיית במה היא יסוד/גדר של עבודה זרה, וצריך לדעת בדיוק מה ההלכה מתכוונת.)
5) האם העונש חנק או מסית ומדיח?
הרמב”ם אומר “ויהרגנו” – חנק. אבל נשאלת שאלה: האם יש לו גם דין של מסית ומדיח (שיש לו עונש אחר)? צריך לחשוב מה יהיה עונשו בין העונשים השונים.
—
עד כאן פרק ט’.
תמלול מלא 📝
ספר המדע – הלכות יסודי התורה, פרק ט׳
התורה היא לנצח – נביא אינו יכול לשנות את התורה
—
הקדמה: הקשר לפרקים הקודמים
בוקר טוב, אנחנו לומדים ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט׳, הפרק התשיעי. ברוך השם, כבר למדנו שמונה פרקים, ואנחנו ממשיכים בנושא הנבואה.
אחד מהיסודות, מהעיקרים, הוא שהקב”ה מדבר אל בני אדם דרך הנביאים, והרמב”ם ממשיך עם ההלכות.
אמרתי הערה קטנה, שאנשים חושבים בראשם שהלכה והשקפה הם כמו שני נושאים, שני סוגי דברים, ולכן הם יכולים לחשוב שהשקפה היא יותר כזו שכל אחד יכול לומר כרצונו. אבל הרמב”ם לא סובר כך. הלכה — יש הלכות דעות. הלכה היא כיצד אדם חושב, מה אדם צריך לדעת, וכן הלאה.
חזרה על פרק ח׳
אתמול למדנו כאן על כך. קודם כל, העניין שהקב”ה מדבר אל נביאים — שאנשים שמגיעים לשלימות הנפש, שלימות הדעת, יכולים, אם הקב”ה רוצה, הקב”ה נותן להם כלי נוסף. הם עושים את ההכנה, והקב”ה נותן להם נבואה. וברגע שהם מקבלים נבואה, והנבואה היא נבואה הנוגעת לאנשים, לא רק לעצמם, צריך לשמוע להם.
ובפרק הבא דיבר הרמב”ם על נבואת משה רבינו — שנבואת משה רבינו הייתה קטגוריה אחרת, דרך אחרת שבה הקב”ה דיבר אליו, ושהיא חשובה יותר במעלה. ולא רק זאת, אלא בסוף הוציא שהסיבה שצריך לשמוע לכל הנביאים היא בגלל נבואת משה, כי נבואת משה היא המחייבת אותנו ביותר. והסיבה שנבואת משה מחייבת אותנו ביותר, היא כי אנחנו עצמנו ראינו אותה, ונבואת משה אמרה לנו שנשמע גם לנביאים האחרים.
סיבה שלישית מדוע נביא אינו יכול לחלוק על משה
עכשיו הרמב”ם ממשיך עם זה. וממילא, זו המסקנה החשובה — שפרק זה הוא לכאורה המסקנה של אותו עניין — שמכיוון שכל הנביאים הם רק חלשים יותר מנבואת משה, ונבואת משה היא הסיבה שצריך להאמין להם, לכן, אם בא נביא שהוא נגד נבואת משה, אין לו מה להתערב. הפרק הוא בעצם ההגדרות של בדיוק באיזה אופן יכול נביא ללכת קצת אחרת מהתורה, או לא אחרת מהתורה. זה תוכן הפרק.
אפשר לומר שתי סיבות מדוע — בואו קודם נלמד בפנים — אבל על בסיס הפרק הקודם אפשר לומר שתי סיבות מדוע נביא אינו יכול לומר אחרת ממשה רבינו:
1. אחת — לגבי הנבואה של משה, כולנו ראינו שהקב”ה מדבר אל משה. ממילא כולנו עדים על נבואת משה.
2. שתיים — כי הסמכות של הנביאים באה מנבואת משה.
אומר הרמב”ם, יש דבר שלישי שאנחנו הולכים ללמוד עכשיו. במילים אחרות, הדבר השלישי הוא שמישהו עדיין יכול לטעון: “נכון, הנבואה חלשה יותר ממשה, אבל מי אומר שכשמישהו אומר מצווה חדשה או אחרת ממה שכתוב בתורה — מי אומר שהוא סותר את התורה? אולי התורה הייתה לאז, והיום יש תורה חדשה?” על זה מתחיל הרמב”ם לומר שלא, שברור בתורה שהתורה היא לנצח. ממילא, אם מישהו אומר אחרת, הוא מתנגד.
—
הלכה א׳: התורה היא לנצח — לא תוסיף ולא תגרע
אומר הרמב”ם:
“דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת.”
מה זה? שהתורה היא מצווה, כל מה שכתוב בתורה הוא מצווה, הוא חוק. שהתורה קבועה וקיימת, התורה לא משתנה לעולם. “אין לה לא שינוי” — היא לא מוחלפת בדבר אחר, “ולא גרעון” — לא מורידים ממנה, “ולא תוספת” — ולא מוסיפים עליה.
הפסוקים
“שנאמר: את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו” — רק את זה תשמרו לעשות, לא להוסיף ולא לגרוע.
“ונאמר: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.”
“הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותם עד עולם” — למדת משני הפסוקים הללו, שכל מה שכתוב בתורה אנו מחויבים בו לנצח.
הפסוק “חוקת עולם לדורותיכם”
מביא הרמב”ם עוד פסוקים: “וכן הוא אומר: חוקת עולם לדורותיכם” — שהתורה היא חוקת עולם, היא חוק נצחי, היא מורה דרך נצחית לדורותיכם.
> חידוש: בעיה אחת עם פסוק זה היא ש”חוקת עולם לדורותיכם” לא נאמר על כל התורה — הוא נאמר על מצוות שונות. לא ידוע כמה פעמים — עשר, עשרים, שלושים פעם אומרת התורה על דברים מסוימים “חוקת עולם”. אפשר לטעון שזה דווקא על אותן הלכות. רואים שהרמב”ם הבין שאם כבר רואים שהפסוקים האחרים הם בוודאי על כל התורה — שני הפסוקים מספר דברים — אם רואים כך, מבינים שמה שכתוב “חוקת עולם” פירושו שהתורה היא חוק נצחי.
הפסוק “לא בשמים היא”
ממשיך הרמב”ם: “ונאמר: לא בשמים היא” — כתוב על התורה — “הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.”
מה פירוש “לא בשמים היא”? היא לא בשמים.
> חידוש: ממילא, כשהיא לא בשמים, נביא אינו יכול לשנות. כי אילו הייתה בשמים, היה נביא אומר: “הייתי בשמים, אני יודע מה קורה בשמים, אני מדבר עם השמים, ובשמים שינו משהו.” אבל זה לא כך. אלא, התורה כבר הורדה לארץ, וכולנו מחויבים בתורה.
פשט הרמב”ם ב”לא בשמים היא” הוא: “לא נשאר ממנה כלום בשמים” — כל התורה כבר ירדה לארץ. הפירוש אינו שהקב”ה נתן מסר אחד למשה, אבל יש עוד מסרים מהתורה בשמים שאפשר להוריד. כל העניין כבר כאן. כמו “תורת ה׳ תמימה” — הוא נתן את הכל, לא נשאר יותר. ממילא “אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”.
שיטת הרמב”ם ב”לא תוסיפו ולא תגרעו”
> חידוש: רוצה רק לעצור רגע בנקודה קטנה — שהדרך שבה הרמב”ם לומד את הפסוק “לא תוסיפו ולא תגרעו” היא שיטת הרמב”ם. ראשונים אחרים לומדים אותו קצת אחרת — שזו מצווה מסוג אחר, שלא לשנות את המצווה. כלומר, שלא להוסיף, שלא יהיו שני אתרוגים, או לאכול מצה ארבעה עשר יום במקום שבעה ימים — כמעשה עצמו.
>
> אבל הרמב”ם אומר שהעיקר איסור הוא שינוי התורה — לומר שהתורה השתנתה, או לומר שמשהו מהתורה השתנה. לא שאדם ביחידות עושה משהו אחר — זה אולי עניין אחר, צריך לדעת מה הבעיה עם זה — אבל זהו עניין של דעת, ולא רק עניין של מעשה. לומר שמשהו השתנה — זה האיסור.
כאן הוא מראה לנו ממש — הפשט הפשוט הוא שהרמב”ם צודק — שזו התורה: אל תוסיף על התורה ואל תגרע. זה הולך על כל התורה, לא על מצווה פרטית כמו חמישה מינים בלולב. כל התורה כולה — לא להוסיף עוד מצווה.
—
הלכה ב׳: נביא שהולך נגד התורה הוא נביא שקר
“לפיכך, אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות” — כאן הוא אומר בבירור: יקום מישהו שיחשבו אולי שהוא נביא, “בין מישראל בין מן האומות”.
> הערה: סתם, הרמב”ם מתכוון “מן האומות” כי ליהודים היה העניין הזה, מעשה שהיה — שבאו נביאי שקר גויים ואמרו שהתורה השתנתה, כמו שכתוב בגמרא שהנוצרים עשו כך. אתמול דייקנו שהרמב”ם כותב “בני אדם” — כאן הוא אומר בבירור.
“ויעשה אות ומופת” — הוא יעשה אות ומופת, שלמדנו שכך נביא מוכיח את עצמו — נבואתו גם באמצעות אותות ומופתים.
“ויאמר שה׳ שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה” — או להוסיף, או לגרוע מצווה, או אפילו רק לשנות את התורה שבעל פה.
דיון: מה פירוש “לפרש” כאן?
> חידוש: חלילה, זה לא — הרמב”ם לא מתכוון כאן ללמוד פשט בפסוק. ללמוד פשט בפסוק הרי זה מה שכל מפרשי התורה עושים. הוא מתכוון כנראה לומר “לפרש” — הוא מתכוון לומר כמו שהתחיל בהקדמתו, שתורה שבעל פה היא לפרש. כלומר, הוא לא יאמר — הוא יאמר: “אני לא משנה כלום, הרי כתוב בפסוק ‘פרי עץ הדר’, אני אומר ש’פרי עץ הדר’ לא מתכוון לאתרוג, אלא מתכוון ללימון.”
חברותא: מה הכוונה?
דובר 1: כן, אבל הוא אומר שזה פשוט פירוש חדש. הרי הוא הולך נגד התורה שבעל פה.
חברותא: נכון, אבל פירוש כאן הכוונה למה שהרמב”ם קורא “פירושים המקובלים ממשה”. מה שמשה רבינו — זה עיקר תורה שבעל פה — מה שהוא אמר שכך עושים את המצוות. הוא לא מתכוון לתורה הפתוחה, שאפשר לחדש חידושי תורה — זו לא בעיה. לשנות מצווה, לעבור ולשנות את הפירוש.
“מצוות לפי זמן היו”
“או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו” — או שנביא יאמר שהמצוות שהיהודים נצטוו בתורה, אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו.
> חידוש: מישהו יכול לומר שהתורה ניתנה ליהודים אז, אבל היום צריך לשנות משהו. הוא אפילו לא אומר שהקב”ה בא עם מצווה חדשה — הוא אומר שלכתחילה, “אני לא חולק על משה. משה אמר אז, משה היה לזמן מסוים, ועכשיו זמן חדש.”
הפסק: נביא שקר
אומר הרמב”ם: “הרי זה נביא שקר.” עלינו לדעת שהאדם שאומר דבר זה הוא נביא שקר.
מדוע? “שהרי בא להכחיש נבואתו של משה” — הוא בא להכחיש את נבואתו של משה רבינו, שהזכיר קודם שמשה רבינו אמר בנבואה שהתורה היא לנצח.
חברותא: כן, הוא מתכוון מהפסוקים.
דובר 1: נכון. לא שמשה רבינו התנבא — זה חוק, התורה אומרת שזה לנצח. והוא הולך נגד התורה, אז הוא מכחיש נבואתו של משה.
“ומיתתו בחנק”
“ומיתתו בחנק.”
חברותא: אתה יודע מאיזה פסוק?
דובר 1: אני כבר אגיד לך.
“ומיתתו בחנק” — מדוע? “שהזיד לדבר בשם ה׳ אשר לא צוהו.” כמו שכתוב בפסוק: “והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו… ומת הנביא ההוא.” אבל המיתה היא בחנק.
> הערה: מעניין שהוא מזכיר כאן את ההלכה. הוא לא היה צריך להזכיר — הוא יכול היה ללמוד את זה כשילמד מיתות בית דין. נביא שקר חייב מיתה בחנק, כמו שנלמד בהלכות עבודה זרה. נביא שקר מיתתו בחנק — או שהוא מתנבא בשם עבודה זרה, או שהוא מתנבא בשם ה׳ מה שלא שמע — מיתתו בחנק. אבל זה לא נוגע לנושא כאן. הנקודה של הרמב”ם אינה לפסוק את ההלכה. הנקודה של הרמב”ם כאן היא לומר שאם בא נביא ואומר נגד נבואתו של משה, הרי הוא נביא שקר. מניין אני יודע שהוא נביא שקר? כמו שהוא מסביר: “שהרי בא להכחיש נבואתו של משה.”
“ולא איש אל ויכזב”
“שהוא ברוך שמו ציוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב” — הקב”ה אמר לנו דרך משה שהמצווה היא לנצח. והקב”ה אינו כאדם שמשנה את דעתו ומשקר. הקב”ה אמר לנו, ואנו יודעים שזה לנצח.
ממילא, אם מישהו בא ואומר אחרת, הוא נגד משה, וזו כשלעצמה ראיה שהוא נביא שקר, והוא חייב מיתה.
הלכה ג׳: “נביא אקים להם מקרב אחיהם” — מה פירוש הפסוק?
ההקשר ההיסטורי של הקושיה
ממשיך הרמב”ם הלאה: “אם כן, למה נאמר בתורה…” עכשיו יש בעיה. בואו נדון בזה. יש לי מנהג לעשות כאילו יש מישהו שמקשה עם תירוץ — שהרמב”ם לא עושה שאלה ותירוץ, אבל כשאנחנו לומדים אנחנו יכולים לדמיין. מי שמכיר קצת את ההקשר, יכול לדמיין שהרמב”ם בא כל הזמן לענות על קושיות מסוימות שמישהו היה שואל.
עכשיו, מי שלומד — כבר הזכרנו שאחד מהחידושים הגדולים של הרמב”ם בא לענות על בעיות שהיו לאנשים. נוצרים או מוסלמים שאמרו שאחת מכל התורות — שהקב”ה הוסיף, או שהקב”ה שינה, או שתורת משה רבינו אינה לנצח, וכדומה.
ואחת מהראיות הגדולות שלהם הייתה תמיד שהרי כתוב פסוק, הרי כתוב מפורש פסוק כזה שהקב”ה אומר למשה שהוא הולך להביא נביא בשבילך ותשמע לו. והמוסלמים נהגו להשתמש בפסוק הזה ולומר שזה רמז — נזכיר באגרת תימן — איזו גימטריה, “נביא מקרב אחיך” בגימטריה מוחמד. אני חושב שמשהו כזה יש בתורה. הם טענו שהרי כתוב מפורש שבא עוד נביא וצריך לשמוע לו, ומה אתם אומרים שלא שומעים לנביא חדש?
תירוץ הרמב”ם: הנביא לא בא לעשות דת חדשה
אומר הרמב”ם, זה לא נכון, הכוונה למשהו אחר. הרי כתוב בתורה: “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך” — אקים עוד נביא מתוך היהודים כמוך משה רבינו — “ונתתי דברי בפיו” — ואדבר אליו גם כן — “ודבר אליהם את כל אשר אצונו” — הוא ימסור ליהודים מצוות.
על פניו זה יכול להיראות כסתירה למה שהרמב”ם אומר. אבל אומר הרמב”ם: לא — “לא לעשות דת בא” — הפסוק לא מתכוון לומר שיכול לבוא עוד נביא לעשות תורה חדשה, מצוות חדשות. אלא — “אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה” — פשוט, הנביא יבוא שוב לצוות, שוב לחזק את התורה הראשונה, ושוב להזהיר את העם “שלא יעברו עליה”.
הראיה ממלאכי — “זכרו תורת משה עבדי”
“כמו שאמר האחרון שבהם” — אומר, מביא ראיה יפה מאוד: האחרון מהנביאים, הנביא מלאכי, אמר “זכרו תורת משה עבדי”.
זה מאוד יפה, כי איך מסיימים שוב עם הראשון… לא ממש הראשון, כי אתמול הביא את אברהם, יצחק, יעקב, אבל על כל פנים, מסיימים שוב עם הנביא הגדול, משה רבינו — במה מסיימים? שוב לחזק את תורתו.
גם הפסוק “נביא אקים להם מקרב אחיהם” לא מתכוון לומר שייתן תורה חדשה, אלא שוב ייתן לו חלקים מסוימים מהתורה שצריכים חיזוק מחדש, או שיזהיר את היהודים מחדש.
דיון: האם נביא הוא רק אומר מוסר
דובר 2: אז לא לתת — אז נביא הוא רק אומר מוסר. נביא לא אומר מה לעשות.
דובר 1: לא, הוא כן אומר לך, מוסר הוא אומר לך — תורת הנבואה. התפקיד הוא, הוא אומר לך שתזהיר שוב את היהודים שוב על מצוות מסוימות.
דובר 2: כן, כן, כן, אבל לא… לא עם תורה, לא — הוא לא מחדש מצוות.
דובר 1: כמו שהוא מביא ראיה ממלאכי — אף שלא כתוב אצל כל הנביאים לשון זו, אבל כמו שהוא אומר, אפשר לראות מהסוף שהנביא בא וצועק: למה אתם לא שומעים לתורה? הוא בא להזכיר — “זכרו”.
במילים אחרות, הנביא הוא כמו שמסילת ישרים אומר בהקדמתו: הוא לעולם לא בא לומר דבר חדש, אלא “להזכיר” מה שהם כבר יודעים.
המושג “האחרון שבהם” — האם מלאכי הוא באמת הנביא האחרון
אבל קצת מעניין שהוא קורא למלאכי “הוא האחרון שבהם”, כי כמו שלמדנו אתמול, משמע היה שנבואה כדאית דווקא… אין דין שמלאכי הוא האחרון.
הכוונה לומר: האחרון שנקרא בתואר “נביאים” בחז”ל — אחר כך הם כבר נקראים אנשי כנסת הגדולה. אבל אני לא יודע, צריך לדעת אם הרמב”ם סבר שזה האחרון. על כל פנים, האחרון בספר שנקרא נביאים — בספר המודפס — אין ספק.
הנביא הוא רק “מעורר” — המצווה נשארת ממשה
ולכאורה, גם כאשר לאחר שהנביא מזהיר, ממשיכים לקיים את המצווה כי משה ציווה, לא כי הנביא ציווה. הנביא רק מעורר.
כמו כשהרב בא לבית הכנסת ואומר שצריך להתחזק בשמירת לשון הרע — לא צריך לשמור מלשון הרע כי החפץ חיים אמר, אלא כי התורה אמרה. הוא בא להזהיר אותם שיעשו זאת.
שאלה: כשנביא מעורר על מצווה — כמה מצוות מקיימים?
דובר 2: אולי זה לאו הבא מכלל עשה. כאן יש לך מצווה — למדת שיש מצווה לשמוע לדברי הנביא. זה נכון, אפשר סתם לשאול: כשמציתים לתורה ומקיימים אותה מצווה כי זה נביא משה, או כשמציתים לו מקיימים את המצווה האחרת? זה כפול, משולש?
דובר 1: ואחר כך בא נביא ואומר: “רבותי, שמרו שבת.” כן, שמרו שבת, טוב מאוד. זה היה נביא. הוא אומר — אז מקיימים שלוש מצוות? גם לשמוע לדברי הנביא, וגם מצוות השבת, וגם הנביא של משה רבינו… צריך לחשוב על כך.
—
הלכה ד׳: דברי הרשות — תפקידו המיוחד של הנביא
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלאה: “וכן אם ציונו בדברי הרשות” — מה עוד יש לנביא זכות לעשות? לצוות אותנו על דבר שעד שהנביא אמר אותו היה דברי רשות, דבר שלא כתוב עליו בתורה:
– “כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו”
– “עשו מלחמה היום או אל תעשו”
– “בנו חומה זו או אל תבנוה”
אלו נבואות שהיו לפעמים. מלחמה בוודאי הייתה, וירמיהו הזהיר שלא לעשות מלחמה. כן, סתם הוא מתכוון לרמוז על דברים מסוימים הכתובים בספרי הנביאים — “בנו חומה” או…
מצוה לשמוע לו בדברי הרשות
או שהוא אומר: כל אותם דברים שאין להם שייכות, שלא כתוב עליהם בתורה — אז מצוה לשמוע לו, כי הרי לנביא יש כאן את הזכות, זה עדיין לא דבר שמשה רבינו כבר כיסה. אז יש מצווה לציית לו, כמו המצווה שלמדנו אתמול — המצווה של ציות לנביא. ועל זה הרי מתכוון הפסוק “נביא אקים להם… אליו תשמעון”.
ושיש מצוות עשה לציית, וגם יש מצוות לא תעשה אם לא מציתים. אולי נראה את זה בקרוב.
—
הלכה ד׳ (המשך): חייב מיתה בידי שמים על אי-ציות לנביא
העונש: מיתה בידי שמים
אבל מה שהוא אומר הוא שחייב מיתה בידי שמים. אם עובר על דברי הנביא בעניני רשות, חייב מיתה בידי שמים. שנאמר: “והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו”.
דיון: האם החיוב חל גם כשהנביא מזהיר על התורה
דובר 2: אולי גם כשהוא מזהיר על התורה צריך לתהות על כך, אוקיי. לכאורה זה מתייחס לדבר האחרון שאמר.
דובר 1: אוקיי.
דיון: מיתה בידי שמים — האם צריך להיות לאו
דובר 2: הרי אין כאן לא תעשה. לא תעשה יש רק “שלא יגרע ולא יוסיף”. אבל שהוא חייב מיתה — בדרך כלל כשיש חייב מיתה יש גם לאו.
דובר 1: מיתה בידי שמים אינה דווקא לאו. מיתה בידי שמים לא אומרת כלום. יש דבר כזה — למשל כשהגמרא אומרת שחייב מיתה, הגמרא אומרת: לא, מיתה בידי שמים. מיתה בידי שמים פירושה שמגיע לו שיהיה חייב, אבל לקב”ה יש חשבונות שלו. זה לא אומר חיוב מיתה כללי. לא צריך נפקא מינה לשום דבר. מיתה בידי אדם צריכה לאו.
דובר 2: אבל כמו שאתה אומר, מיתה בידי שמים — אם אני מבין נכון, אולי נראה מאוחר יותר — הוא הרי אומר שפטור, אז זה לא נוגע לגבי תשובה. זה יותר בין אדם למקום.
דובר 1: בקיצור, הקב”ה… תשובה גדולה פירושה שזה מראה שזה דבר חמור, שצריך לעשות תשובה גדולה, לא עבירה קטנה. אבל זה לא דבר שצריך לאו כדי לומר שחייב מיתה בידי שמים.
כמו כשיש אזהרה, כתוב “אזהרה שמענו עונש מנין” — וכשיש אזהרה חייב לכתוב… להפך, אני מתכוון “עונש שמענו אזהרה מנין”. אבל בידי שמים זה לאו דווקא.
אוקיי, בכל אופן, לא ראינו ברמב”ם שיהיה לאו. יש מצוות עשה, ויש דבר שחייבים עליו מיתה בידי שמים.
דובר 2: ובשלשתן נאמר… אני זוכר שאפילו על דרבנן יכול לפעמים לכתוב חייב מיתה בידי שמים. כלומר, הוא לא חייב מיתה, והמפרשים אומרים שהכוונה מיתה בידי שמים.
דובר 1: מה פירוש הוא לא חייב מיתה? מיתה בידי שמים פירושה שזה דבר חמור מאוד, והוא חייב מיתה — שהשמים כבר יטפלו בו, לא בידי אדם.
לשון הפסוק — “אנכי אדרוש מעמו”
הלשון אכן כאן כך: “והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו” — אני אדרוש ממנו, אני אתחשבן איתו, כביכול.
[חידוש:] זה אולי רומז כאילו שהנביא לא צריך להילחם על כבודו. הקב”ה כבר לקח על עצמו — הקב”ה יחייב אותו.
—
האסימטריה בין נביא שקר לבין מי שלא מציית
אומר הרמב”ם הלכה מאוד מעניינת. שלוש ההלכות הן חייב. אבל עיקר החילוק הוא שמה שאין כן נביא שאומר נבואת שקר — הוא כן חייב מיתה בידי אדם. זה החילוק:
– הנביא עצמו, שאומר שקר או בשם עבודה זרה או בשם של עבר על המצוות — חייב מיתה בידי אדם, מיתתו בחנק, כפי שלמדנו. זו מיתה בידי אדם.
– מי שלא מציית לנביא — על זה נאמר יפה מאוד, יש אי-סימטריה בין המשמיע לשומע.
[חידוש:] הנביא, כשהוא אומר שקר, כשהוא נביא לא טוב — אנחנו מטפלים בו. כשאנחנו לא מציתים לנביא — הקב”ה יטפל. מעניין.
דיון: האם חיוב מיתה בידי שמים חל גם בחיזוק על התורה
דובר 2: אבל אני מתכוון, מה שאמרת ש”אשר לא ישמע אל דברי” כולל גם כשהוא בא לעורר על התורה — אני לא מאמין שזה יכול להיות, כי אם כך היה יוצא שאפילו כשהוא מעורר על עבירה, למשל מצוות עשה, אנחנו חייבים מיתה בידי שמים.
דובר 1: לא, גם הנביא אמר.
דובר 2: אני לא מאמין שזה יכול להיות, כי זה לבד היה שינוי בתורה, לא?
דובר 1: לא, זה התורה אומרת — חייב מיתה בידי שמים. זה לא שינוי במציאות, זה שינוי שעכשיו, בגלל הציבור ששמע אותו.
דובר 2: כלומר לא שינוי בתורה.
דובר 1: כמו למשל כתוב מצוות עשה — המלאך אמר לרב קטינא שנענשים על אי-לבישת ציצית. כלומר זו נבואה, אבל לבוא עכשיו — הקב”ה שלח עכשיו נביא.
דובר 2: אני מבין שההלכה לא השתנתה. הנביא לא יכול לומר שעל מצוות עשה רגילה יש מעכשיו חיוב מיתה, אבל הוא יכול לומר שלציבור הזה — יזהירו אותם — זה יהפוך לחמור יותר, יתחייבו על כך.
—
הלכה ה׳: נביא שעבר על דברי עצמו, וכובש נבואתו
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלאה: לא רק אדם אחר ששומע מהנביא, אלא הנביא מחייב את עצמו. כי הנביא הרי פשוט ששמע את דבר ה’. דבר ה’ מחייב אותו בדיוק כמו כל אחד, אולי אף יותר, כי הוא שמע את זה ישירות בעצמו.
על כן: “נביא שעבר על דברי עצמו” — נביא שעובר על דבריו שלו — “והכובש נבואתו” — או עוד דבר: מי שבאה אליו נבואה והוא כובש אותה, הוא לא מציית לה — לא שהוא לא מציית, הוא לא מוסר אותה לציבור, הוא מסתיר אותה — “חייב מיתה בידי שמים”.
הדוגמה מיונה הנביא
אני זוכר שזה מה שיונה עשה. יונה היה כובש נבואתו, והגיע לו עונש. הקב”ה השליך אותו, נתן לו עוד הזדמנות, אבל הוא התחיל לקבל עונש כי היה כובש נבואתו.
“ובשלשתן נאמר אנכי אדרוש מעמו” — הפסוק מכסה את כל השלושה
“ובשלשתן” — ובכל השלושה — כלומר:
1. גם כשזר לא מציית לנביא,
2. גם כשהנביא לא מציית לעצמו,
3. או כשהוא כובש את נבואתו —
על כל השלושה כתוב “אנכי אדרוש מעמו”.
כי “והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי” יכול להתכוון לנביא עצמו. וגם ב”לא ישמע אל דברי” — שהקב”ה אומר לו שיאמר ליהודים, והוא לא אומר, זה גם “לא ישמע אל דברי”. על כל השלושה כתוב “אנכי אדרוש מעמו”.
דיון: האם “כובש נבואתו” הוא גם סוג של “עובר על דברי עצמו”
דובר 2: אז יש כאן שאלה — הרי זה הכלל, אני חושב, ש”כובש נבואתו” הוא גם: אם נלמד שפשוט הקב”ה אמר לו לך ליהודים, והוא לא ציית, הרי הוא סתם עובר על דברי עצמו.
דובר 1: אני חושב שאולי השאלה היא שאפילו אם…
—
החילוק בין “עובר על דברי עצמו” ל”כובש נבואתו”
דובר 1: כי “אשר לא ישמע אל דברי” יכול להתכוון לנביא עצמו. וגם “אשר לא ישמע אל דברי” שהקב”ה אומר לו שיאמר ליהודים, והוא לא אומר, הוא גם “אשר לא ישמע אל דברי”. כל השלושה כתובים בנביא גם “אשר לא ישמע אל דברי”.
כאן יש לי שאלה. הרי זה אותו דבר. אני חושב, כובש נבואתו הוא הרי גם עבירה על דברי עצמו. הקב”ה אמר לו לך ליהודים, הוא לא ציית. הוא הרי סתם עובר על דברי עצמו.
אני חושב, אולי החידוש הוא שאפילו אם הקב”ה לא אומר לו — נביא, אם הוא מבין שהנבואה לא הייתה בלשון ציווי ברורה, אבל הוא יודע שזו נבואה לעם. הרי למדנו אתמול שיש לו סתם נבואות שהוא לא צריך למסור. אבל אם הוא מבין שזו נבואה לעם, אפילו אולי הוא לא עובר על דברי עצמו כי לא הייתה לשון ציווי, הוא סתם כובש נבואתו.
כן, זה מה שרצית לומר?
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: אם אין לשון ציווי שהוא חייב לומר, הוא כובש נבואתו. אם יש לשון ציווי שהוא חייב לומר, הוא עובר על דברי עצמו.
—
סטייה: הרב מצאנז
דובר 1: אני זוכר שהרב מצאנז אמר, כשכתב את המכתבים נגד סאטמאר, שאמר שהיה כובש נבואתו. אז, נדבר יותר על כך.
דובר 2: כן.
—
הדילמה של נביא
דובר 1: ובכן, אוקיי, זה — אז שלושת הדברים. יש דילמה, שיש לו השראה מסוימת והוא חושש מכובש נבואתו, כי הוא יכול גם מהר מאוד להיות נביא שקר. הוא צריך להיזהר מה שהוא אומר, תלוי מה הוא אומר כנבואה.
—
התפקיד השלישי של נביא: הוראת שעה לעבור על דברי תורה
סיכום תפקידי הנביא
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “ובכן, אם יאמר לנו הנביא…” אז זה עוד דבר שנביא יכול לעשות. אז עד כה למדנו שני דברים. מה התפקיד של נביא, מלבד משה? מה הם תפקידי הנביאים?
אז יש לנו שני תפקידים עד כה: לומר מוסר לציבור — או שזה לא סתם מוסר, נכון? כך הבנו עכשיו. לקב”ה יש עכשיו חשבון עם הדבר הזה, יש מידע מסוים. יכול להיות חיוב מיתה חדש, או מצווה שנחלשה שצריכה חיזוק. כן.
אבל אתה אומר שיש חילוק בין סתם נביא לסתם אומר מוסר. אומר מוסר אומר לפי שכלו מה שהוא מגיע למסקנה מה צריך חיזוק. נביא —
דובר 2: נביא יכול גם לתת מלקות לפי צורך השעה.
דובר 1: נכון. צורך השעה הוא יכול לעשות מה שרוצה. אבל נביא אומר לך שהקב”ה מעוניין עכשיו שישימו לב שיש בעיה. נכון? נכון? נכון?
—
הרמב”ם: נביא יכול לומר לעבור על דברי תורה לפי שעה
דובר 1: עכשיו יש דבר שלישי שנביא כן יכול לומר. זה מה שהרמב”ם אומר, שלנביא אין שום זכות להתערב בדבר שכתוב בתורה — זה לא כל כך פשוט. הוא לא אומר שהוא משנה את התורה, הוא לא רוצה לומר שלא מסכימים עם התורה. אבל אם הוא אומר על דבר ספציפי מסוים, לזמן ספציפי מסוים, שיעשו משהו — הוא אומר כך:
“אם יאמר לנו הנביא” — אבל איזה נביא הוא מתכוון? נביא שנודע לנו שהוא נביא. אנחנו יודעים שהוא נביא, כי הוא צדיק, וכפי שלמדנו אתמול חכם, והוא עשה אותות ומופתים. ואחר כך הוא אומר לנו — לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה — הוא אומר לאנשים מסוימים שיעברו על דבר שכתוב בתורה. אבל לא רק אם הוא אומר על מצווה אחת מסוימת, אלא אפילו מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות — אפילו לא רק מצוות קלות, אלא גם החמורות. אבל הוא אומר את זה לפי שעה — הוא אומר עכשיו זו הוראת שעה, הוא אומר אני לא משנה את התורה, אלא אני אומר שעכשיו יש מצב שעכשיו צריך לעשות את הדבר הזה — אז מצוה לשמוע לו, אז יש מצווה לציית לו.
—
המקור: מפי השמועה, ממשה רבינו
דובר 1: “וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה” — מה פירוש “מפי השמועה”? “מפי השמועה” פירושו ממשה. החכמים קיבלו — כי אז על אותו חידוש זו הייתה תשובה. זה דבר ששמעו מחכמים קדומים, ומפי השמועה ששמעו ממשה רבינו.
הלשון שהוא הולך להביא לך — לשון הגמרא ולשון המשנה. לכאורה, הגמרא מסתכלת בצד לראות איך הם מביאים את המקור. זה — הוא אומר, זה לא דבר שהמציא לבד. את זה החכמים קיבלו.
דובר 2: בדיוק, מפי השמועה. כן כן. מה שמסרו לו.
—
הספרי על “אליו תשמעון”
דובר 1: אני לא זוכר מי שיש לו את לשון הספרי, יש לו לשון כזו. על כל פנים, על פסוק בתורה של “אליו תשמעון”, אומרים חז”ל כך: “בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כגון אליהו בהר הכרמל — שמע לו, חוץ מעבודה זרה.”
הרי היה איסור — אסור להקריב, אסור לבנות מזבח בכלל, חוץ מפעם אחת שבונים את בית המקדש מותר רק לבנות מזבח במקום המקדש. אבל אליהו הנביא הלך — באותו זמן שהייתה המחלוקת עם נביאי השקר של אחאב — אליהו אמר: בואו נעשה מזבח, בואו נבנה במות על הר הכרמל. שם צריך כן לציית לו. “שמע לו” — ציית לו כן. “חוץ מעבודה זרה” — על עבודה זרה אסור לעולם לציית לנביא.
רואים מחז”ל שחוץ מעבודה זרה צריך כן לציית לנביא, אפילו כשהוא אומר לעבור על דברי תורה.
—
הרמב”ם: “והוא שיהיה הדבר לפי שעה”
דובר 1: איך זה יכול להיות? אומר הרמב”ם: “והוא שיהיה הדבר לפי שעה” — כי כשזה לפי שעה, צריך כן לציית. “כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ” — זה היה מעשה ספציפי, “שהקריב עולה בחוץ”.
הרמב”ם הרי מדבר הכל ברור, נכון?
דובר 2: כן, הוא מדבר ברור.
דובר 1: אליהו הקריב עולה בחוץ, “וירושלים נבחרת” — זה כבר היה אחרי שהקב”ה בחר בירושלים, אסור יותר להקריב בבמות, כי מקריב בחוץ הרי חייב כרת. איך אליהו היה מותר לעשות? “ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו, וגם בזה נאמר ‘אליו תשמעון’.” “אליו תשמעון” חל אפילו כשהוא אומר לך דבר איסור, אם הוא אומר לך שזו הוראת שעה, אז “אליו תשמעון”.
—
השאלה ההיפותטית של הרמב”ם לאליהו
דובר 1: אומר הרמב”ם דבר כזה: “ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו” — אם מישהו היה שואל את אליהו הנביא: “נעקר מה שכתוב בתורה ‘פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה’?” — מעכשיו השתנתה המצוה? השתנה ה”פן”, שהוא לשון של לאו? השתנה הלאו, האיסור?
“היה אומר” — היה אליהו עונה: “לא” — חס ושלום, האיסור בתורה לא השתנה — “אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, כמו שציוה משה. אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה’, כדי להכחיש נביאי הבעל.” יש לי הוראת שעה. אז צריך כן לשמוע לנביא.
—
אם הוא אומר שנעקר לעולם — מיתתו בחנק
דובר 1: אומר הוא הלאה: “ועל הדרך הזאת אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה — מצוה לשמוע להם. ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם — מיתתן בחנק, שהתורה אמרה ‘לנו ולבנינו עד עולם’.”
למה הוא מביא שוב את הפסוק “לנו ולבנינו עד עולם”?
דובר 1: הוא מוציא שוב — מעניין למה הוא מביא כאן פסוק חדש. זה אותו פסוק שהביא קודם: “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”. מה שהוא מביא את זה כאן הוא משום שמה שהוא כותב כאן “מיתתו בחנק” — הרמב”ם עצמו חידש זאת. אולי יש מקור, אבל כאן רואים בפרק הזה שהוא חידש על בסיס הסברא: שמכיוון שהתורה כתובה “לנו ולבנינו”, ומישהו אומר אחרת, הוא מכחיש נבואתו של משה, יוצא אפוא שהוא נביא שקר, וממילא מיתתו בחנק.
זה לא מיתתו בחנק ישירות על שעבר על דברי משה — זה מיתתו בחנק על שהוא נביא שקר, כי הוא ה“הזד לדבר דבר בשמי” — הרי הוא אומר דבר שאינו אמת. לכן הוא צריך להביא את הפסוק “לנו ולבנינו”, כי הוא נביא שקר רק מכיוון שהפסוק של משה אומר אחרת.
דובר 2: כן.
—
עוקר דברים מפי השמועה או פוסק מחלוקת בשם ה’ — נביא שקר
דובר 1: “וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה” — אומר הרמב”ם עכשיו דבר חד. לא רק שהוא עוקר משהו שכתוב בתורה, כתוב מפורש בתורה שבכתב, אלא “וכן אם עקר דברים שלמדנום מפי השמועה” — הוא עוקר דבר שהוא מן התורה מפי השמועה, כי כך קיבלו מתורה שבעל פה.
אם הוא אומר בדין תורה — אפילו יותר מזה, אפילו פירש לנו כך את פירוש ההלכות שלמדנו ממשה רבינו, למשל שאתרוג הוא פרי עץ הדר וכדומה.
או אפילו יותר מזה — אם הוא אומר בדין מדיני התורה, על כל הלכה שהחכמים פסקו כך, אפילו הלכה שהחכמים חלוקים בה — אפילו הלכה בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל, כל הלכה שהחכמים חלוקים בה, דבר כזה שצריך להיות מחלוקת — בא הוא ואומר שהקב”ה ציווה אותו שכך וכך תהיה ההלכה, והוא בא ואומר ש“הלכה כדברי פלוני” — הרי זה נביא שקר.
כשהוא אומר את המילים האלה, הוא אומר דבר שקר. “ויחנק” — צריך לקבל חנק. כי שוב, כי הוא אומר משהו בשם הקב”ה אשר לא ציווהו.
—
היסוד: “לא בשמים היא”
דובר 1: אומר הרמב”ם: אפילו אם עשה אות — אפילו הוא עשה אות. למה צריך לתת לו מיתה? איך הוא אומר משהו — מנין אנו יודעים בוודאות שהקב”ה לא אמר את זה?
“שהרי נאמר בתורה ‘לא בשמים היא'” — הקב”ה אמר לנו “לא בשמים היא”, שבשמים לא עושים הלכות, הלכות משאירים לעולם הזה. והוא בא לומר נגד זה — הוא בא לומר שפוסקים בשמים כשיטה מסוימת — הרי הוא מכחיש התורה. יוצא שמה שהוא אומר אינו אמת, אנו יודעים שזה לא אמת בגלל “לא בשמים היא”, וממילא הוא עכשיו עובר על “הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו”, ועל זה באה מיתה.
—
חידוש: המעשה של רבי אליעזר (תנורו של עכנאי)
דובר 1: יוצא לפי הרמב”ם שמה שרק נידו אותו ושמו את רבי אליעזר בחרם, היה קולא גדולה מאוד, כי הוא היה מתחייב מיתה מדין נביא שקר. שהרי הוא אמר שאמת מאימתי — הוא הביא ראיות עם מופתים, עם נבואות, לומר שההלכה כמותו.
אבל מה זה? הגמרא הרי מביאה — ה”לא בשמים היא” בא הרי מזה, הגמרא הרי אומרת “לא בשמים היא”. הגמרא מצטטת גם במקומות אחרים. הרמב”ם סובר שיש לו עוד מקורות, אבל הגמרא אומרת שם שאז הוא אמר “לא בשמים היא”. יוצא שהוא עשה אחרת — לכאורה הוא היה נביא שקר.
ויש מפרשים שמדברים על כך, ומסבירים למה זה כן נביא שקר או לא נביא שקר.
אני רק מעלה שכך יוצא לפי הרמב”ם, עם אותן משפחות ואותה קטגוריה — רק שהוא לא אמר את זה בתורת נבואה. הוא לא אמר בשם הקב”ה שכך הפסק. זה אולי החילוק למה הוא קיבל חרם ולא מיתה.
“אני סומך על אבי שבשמים” – האם זה בגדר נבואה?
הוא רק מעלה שאלו המשפחות, וזו הקטגוריה שהוא נכנס אליה. הוא לא אמר בתורת נבואה, הוא לא אמר שהקב”ה אמר לו, הוא אמר “אני סומך על אבי שבשמים”.
—
אני לא כל כך בטוח בך, לא ראיתי את זה. לא כתוב נגד שהוא נביא מוסמך. הוא אומר רק כך הרבה, שמישהו אומר “אני סומך על אבי שבשמים” — מה הוא מתכוון לומר? שהשמים — מי הם השמים? הקב”ה. כלומר הוא עושה עבירה בשם ה’, פסוק או עבירה, הוא אומר את זה בשם הקב”ה. זה מה שהוא אומר. הוא אומר “אני סומך על אבי שבשמים”, הוא אומר את זה בשם הקב”ה, שההלכה היא כך. אני לא רואה שכתוב ברמב”ם איפשהו תנאי שנביא שקר חייב להיות פסוק, שהוא חייב לומר “כה אמר ה'”.
למה לא הורגים אנשים שאומרים היום שהם נביאים?
הצד השני יכול להיות — שאלתי פעם, אם יש אנשים היום שתולים בנבואה? אני יודע, כבר היתה הדרשה עם אותו אחד, הוא אומר שהוא נביא. אז למה לא הורגים אותו? התשובה היא שאף אחד לא מאמין לו. כל הבעיה של נביא צריכה הרי להיות שאומרים…
יכול להיות שאפילו על נביא שקר יש את התנאי של הרמב”ם שהוא הולך בדרכי נבואה. זוכרים שהרמב”ם אומר שמי שאינו הולך בדרכי נבואה לא מתחילים בכלל? מישהו הוא סתם אולי ליצן שבא ואומר “אני נביא” — הלו, הוא אמר את זה, זה מתוך פסחא לאס, תענה לנביא.
“רוח הקודש” – האם זה בגדר נבואה?
אבל אני לא יודע אם יש חילוק כשמישהו אומר “רוח הקודש”. למשל, מה שמישהו אומר — אבל נגדך הלשון היא “אשר לא צויתי לדבר כן”. זו גם שאלה.
בואו נפריד, כי אני לא אומר לך הלכה למעשה, אני אומר את זה רק על דרך לעורר הלבבות. הייתי מתעניין בהלכה מה שאומרת לי, אבל אני אומר לך רק לעורר הלבבות — שכאשר בא רבי למשל, צדיק, אני יודע מה, והוא אומר “אני אומר לך ברוח הקודש, אני סבור שאתה צריך לעשות כך” — מה זה, נביא אחר? מה הוא מתכוון לומר?
אני חושב, מה הוא מתכוון לומר? רוח הקודש פירושו שהקב”ה רוצה את זה, נכון? “כה אמר ה'”. מה ההבדל בין “כה אמר ה'”? הוא אומר נוסח אחר. למעשה זה אותו דבר — הוא טוען משהו בשמו של הקדוש ברוך הוא אשר לא ציווהו. כלומר, אם כן ציווהו, מצוין, אפשר להיכנס לכל הפרטים. אם זה נגד התורה, אז בוודאי אותה שאלה.
ראיה מהבני יששכר — ספר “צבי לצדיק”
יש לי קצת ראיה לדברי. הבני יששכר הקדוש כתב ספר — זה ספר חשוב שכל יהודי חסידי צריך ללמוד, כידוע — הנקרא “צבי לצדיק” מסבנו ר’ הירשלה זיסקער, ועליו יש פירוש מהבני יששכר. מרבי שמואלקע שפירא, הגהות, ספר יפה מאוד, מרתחא מיינעך נקרא. ושם יש אריכות על כך, שהוא כועס שיש חסידים מסוימים שעושים מחלוקת או עושים סתם עבירות, ואומרים שהרבי ציווה.
אומר הבני יששכר: מה פירוש מחלוקת? זה לאו בתורה. אפילו שנביא אומר שיעשו נגד התורה, אסור לשמוע, והוא מחויב מיתה בחנק. מישהו אומר שהרבי שלי ציווה שיריבו איתך? לרבי אין שום זכות לצוות נגד התורה, אפילו לנביא אין זכות. והוא מדבר גם על עבירות חסידיות אחרות, שיש אנשים שאומרים שמותר לעשות עבירות שונות כי הרבי ציווה. אומר הוא, זה הכל בכלל “ולא תשמעו אל דברי הנביא ההוא”.
המבחן המעשי — “בואו ניקח ברצינות!”
מובן מאליו, יש את ההיתר של הוראת שעה. אז צריך להתחיל לחשוב אם זה באמת נביא שיכול לעשות הוראת שעה וכו’. אבל אם זה דבר ברור, למשל לעשות מחלוקת עם יהודי אחר רק כי יש לו שיטה אחרת, וזה בוודאי איסור דאורייתא, ממילא ברור שאפילו הרבי הגדול ביותר אומר — כך אומר הבני יששכר — אסור לשמוע, ויכול אפילו להיות שהרבי חייב חנק.
אני חושב שחייב חנק זה מאוד חמור, שאף אחד לא ייחס לרבי, אף אחד לא יאמר שצריך להרוג את הרבי שלו בגלל זה. אבל אני חושב שאפשר כן להחזיק אותו אחראי ולשאול אותו כך: “רבי יקר, אם זו הוראת שעה, אני מחויב לעשות את זה, ואם לא אני חייב מיתה על שלא שמעתי לנביא. אם זו לא הוראת שעה, אתה חייב מיתה. רבי, בואו ניקח ברצינות! אי אפשר סתם לזרוק דברים.”
רבי מצווה לעשות מחלוקת? כן, הוא אומר דבר חזק מאוד. אם הרבי לוקח את זה מספיק ברצינות, שיאמר הרבי “זה בתורת הוראת שעה, ומי שלא ישמע חייב מיתה.” ואם הרבי לא מתכוון לזה מספיק ברצינות, הוא חייב מיתה. אי אפשר סתם לזרוק מילים. אם הוא אומר את זה לשם יחוד קודשא בריך הוא, אם הוא אומר את זה לשם שמים — זה לא רבי. פשוט שלא צריך.
הכרעת הלכה על פי רוח הקודש — “שומעין לו בכל” וגדריו
“אף על פי שאין שומעין לו בכל” — כל זה כשהוא רוצה לומר באופן כללי שכך הדבר בשמים. אבל אם הוא רוצה לומר שעכשיו צריך להתנהג כך וכך, אז שומעין לו בכל.
יש דברים כאלה, כמו שאני מתכוון למשל לגבי איסור חדש אמרו חסידים שלבעל שם טוב נתגלתה גדולתו של הב”ח. אבל זה לא שהוא אמר שצריך לעולם לפסוק כך וכך. זה היה משהו עניין של הוראת שעה, הוא פסק כך לאנשיו.
הראב”ד, “סוד ה’ ליראיו”, ושאלות ותשובות מן השמים
ראוי להזכיר שזה לא כל כך פשוט, זה קצת יותר מסובך לגבי הנושא של הכרעת הלכה על פי רוח הקודש או בת קול. וגם הראב”ד, שהוא החולק על הרמב”ם, אומר הרבה פעמים, מזכיר ש”סוד ה’ ליראיו”, הוא ראה כך ראה. ונדמה שעל זה הרי החזון איש אמר: “סוד ה’ ליראיו” פירושו שהוא למד תורה לשמה, הוא למד כל כך עמוק וכך נתברר לו — לא שזה דווקא דבר שמימי. אבל השאלות ותשובות מן השמים זה בוודאי דבר שמימי, זה שאלת חלום.
יש את הרמב”ן על הבלבול המגולה, באריכות, הוא מביא את כל האחרונים שמדברים על כך, יש עליו ספר שנקרא. אבל הרמב”ם מחמיר מאוד בזה, ונראה שהרמב”ם היה אומר שאפילו לפי שעה, שומעין לו, פירושו גם כשהוא מכריע במחלוקת. אבל לא שהוא אומר שההלכה היא כך — הוא אומר עכשיו שצריך להתנהג כשיטת התורה כך. האם בזה יכול להיות שהוא אומר עכשיו שצריך להתנהג כך לפי השיטה, לא בתור הכרעת הלכה אלא בתור הנהגה לזמן הזה — זה כן מותר, זה כן צריך לשמוע.
כך גם לא קיבלו יותר את השאלות ותשובות מן השמים מפני שזה מן השמים. למשל, לפי השאלות ותשובות מן השמים אפשר לצאת ידי חובה רק עם ציצית של צמר, אבל לא קיבלו כך להלכה.
—
הלכה י’: עבודה זרה — אפילו הוראת שעה אינה שייכת
דברי הרמב”ם
אומר הרמב”ם הלאה: במה דברים אמורים, בשאר מצוות. כל הדברים שאמרנו שלפי שעה יכול נביא ללכת נגד משהו שכתוב בתורה, זה רק בשאר מצוות. אבל בעבודה זרה — כבר קודם הזכיר הרמב”ם שבעבודה זרה אין שומעין לו אפילו לפי שעה. עבודה זרה אסור לשמוע לנביא אפילו לפי שעה.
ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים — אפילו הוא עשה מופתים גדולים — ואמר שהשם ציוהו שתיעבד עבודה זרה היום בלבד — רק היום לעבוד עבודה זרה — או בשעה זו בלבד, הרי זה דיבר סרה על ה’ — הוא אמר דברי שקר בשם ה’.
זו לשון הפסוק שהוא הולך עכשיו להביא: “ובא האות והמופת… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי דבר סרה על ה’ אלקיכם” — אפילו הוא מביא מופת, אבל הוא אומר דברים שקריים, “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא” — הוא אמר דברי שקר על הקב”ה.
למה? — הוא מכחיש נבואת משה
למה? למה? שהרי הוא בא להכחיש נבואתו של משה — הרי הוא בא להכחיש את הנבואה של משה. לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר — כי הוא מכחיש את הנבואה של משה, שאנו כבר יודעים שהקב”ה הבטיח שלעולם לא יקרה והוא לא יעשה כמשה, כי עבודה זרה אסורה לעולם.
דיון: המקור לחילוק של עבודה זרה
הרמב”ם לא אומר לנו מקור. הוא לא מביא מקור שעבודה זרה אינה הוראת שעה. זה הפסוק עצמו. הפסוק אומר “נעבדה אלהים אחרים” — שמישהו אומר לך נעבדה אלהים אחרים, אומר הרמב”ם מכאן יש ראיה שכאשר נביא שקר אומר נעבדה אלהים אחרים, זה בהכרח אסור לעולם, זה לא יכול להיות.
הרמב”ם לכאורה היה צריך קושיה, כי כאן רואים שאליהו הנביא יכול לשנות, לעשות עולה, וכאן רואים שכאשר נביא אומר עבודה זרה צריך מיד להרוג אותו. מוכרח, זה החילוק — שבהוראת שעה במצוות אחרות שייכת הוראת שעה, בעבודה זרה לא שייכת.
הבנייה הלוגית — דין בהלכות הוראת שעה
אני מוסיף, במילים אחרות: מה שהפסוק אומר שלא לשמוע לעבודה זרה זה לא משום שנביא לא יכול לומר כלום נגד התורה — זה פרט בהלכות הוראת שעה כביכול.
במילים אחרות, מישהו היה יכול לומר שגם על עבודה זרה יש הוראת שעה, אבל מה שכתוב “נעבדה אלהים אחרים” פירושו לעולם. זה לא ברור איך הרמב”ם הוציא כאן ראיה לזה. אני לא רואה כאן ראיה לזה. אני חושב שכתוב שם כמו שהוא אומר לך דין עבודה זרה.
אוקיי, אפשר לדבר כל היום. אבל אפשר בקלות לומר שלכאורה זה אכן מהלוגיקה: מכיוון שאנו יודעים הרי שהוראת שעה מותר תמיד לעשות, ונביא כן רשאי לעשות הוראת שעה. אז הפסוק הוא דין בהלכות הוראת שעה, לא דין בהלכות נבואה — כוונתי לומר, זה דין בהלכות נבואה, אבל זו הנחה שאתה צריך קוואליפיקציה מהלכות הוראת שעה — שהוראת שעה, כלומר אפילו הוראת שעה, לא יכולה להיות בעבודה זרה.
איך יודעים שהמופתים הם כישוף?
לפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר, אם הוא עשה כשוף, וכל אשר עשה — מה שהוא עשה, כלומר שהוא עשה אותות ומופתים — הוא בלאט ובכשוף — מה שהוא עשה בכישוף — ויהרגנו — צריך לתת לו חנק.
מעניין אותי שצריך לתת לו חנק — או שיש לו גם דין מסית ומדיח, צריך לחשוב מה יהיה עונשו בין העונשים.
אבל מעניין: איך אני יודע שזה כישוף? מעניין שהרמב”ם אומר כאן דבר מעניין, כמו שכל הלוגיקה הולכת בזה. איך אני יודע שעשית כישוף? האם זה לא אות ומופת אמיתי?
התירוץ הוא: לא. למה לא? כי התורה אמרה לך שנביא לעולם לא יאמר כך – כי אנחנו יודעים את נבואתו של משה. ממילא יודעים שזה כישוף.
אז, דעו לכם: כל המופתים בעולם, אומר הרמב”ם, הם מסופקים. כל פעם שיש מופת, יש ספק אם זה כישוף או לא. אז איך יודעים? אם זה מתאים למה שאנחנו יודעים ולמופתים, אז אפשר להאמין – אלא שההלכה היא שצריך להאמין. אם זה לא מתאים, אז אנחנו פוסקים – לא המציאות קובעת, אלא רק הידיעה שיש לנו מקודם – ונבואתו של משה מכריעה שהמופת היה כישוף, וממילא הוא חייב חנק. וזהו הדין.
חקירה: מהו הגדר של “עבודה זרה” בדין זה?
חקירה אחת יש לי כאן, הלכה שצריך לשאול את הרבנים. אני לא חושב שזה כל כך נוגע למעשה – בהלכות עבודה זרה לעולם לא שואלים שאלות מהרבנים – אבל אני רוצה לדעת: מהו הגדר של נביא לעבור על עבודה זרה?
יש עיקר עבודה זרה, ויש אביזרייהו. יש עיקר עבודה זרה – ממש דין של דבר נברא – אביזרייהו דעבודה זרה. כן, מה עם להיכנס למקום עבודה זרה, או שזה ממש עבודה זרה דרבנן, או הלכות עבודה זרה אחרות?
ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה: יש לי ראיה שחייב להיות ממש עבודה זרה, כי אליהו הנביא בעצמו תפס חתיכת עבודה זרה – כן, הוא הלך לעשות במות, וחלק מהעולם הקריב לעבודה זרה, לבעל. המקום שלהם היה, זה בוודאי לא נמנע. אבל מדאורייתא עבודה זרה – ייתכן מאוד שהוא משתתף עם עבודה זרה, אולי זה לפני עיוור. אבל ייתכן שכאן יש ראיה שעבודה זרה הכוונה ממש “לא תעבדון אלהים אחרים” כמו שהפסוק אומר, שעליו אנחנו מדברים.
אבל אפשר לומר קצת יותר טוב – יש מקומות שנראה שלעשות במה זה יסוד עבודה זרה, זה גדר של עבודה זרה. כן, אבל צריך לדעת בדיוק מה ההלכה מתכוונת.
—
עד כאן פרק ט’.