סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות יסודי התורה, פרק ח’
מבנה הפרק – הקדמה
שיטת הרמב”ם בפרק ח’: הפרק הקודם (ז’) עסק בעובדה כיצד נביא פועל, ובסופו הובאה המצוה לשמוע בקול נביא כאשר הוא מביא אות ומופת. פרק ח’ אינו מכיל הלכות חדשות ממש, אלא הוא הרחבה של פרט חשוב בהלכה של אמונה בנביא: אפילו עם מופת, אם הנביא אומר דבר כנגד נבואת משה, אין מאמינים לו. כדי להבין זאת, צריך הרמב”ם להסביר תחילה כיצד אמונתנו בנבואת משה שונה באופן מהותי מאמונה בנביא רגיל.
חידוש במבנה: בפרק ז’ הסביר הרמב”ם את ההבדל התוכני בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים (כיצד נבואת משה נוצרה). כאן בפרק ח’ הוא מסביר את ההבדל מבחינתנו – כיצד אנו מאמינים בנביא רגיל לעומת כיצד אנו מאמינים במשה רבינו, שזו רמה אחרת לגמרי.
[הערה:] הרמב”ם לא הכניס את המצוה של לא תוסיפו ולא תגרעו (להוסיף או לגרוע מצוות) בהלכות יסודי התורה, אף שהיא הייתה יכולה להשתלב מצוין בפרק זה.
—
הלכה א’ – אמונת משה רבינו אינה מבוססת על אותות
לשון הרמב”ם:
“משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה” – ישראל לא האמינו במשה רבינו בגלל האותות שעשה. “שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שנעשה האות בלט וכשוף.” – מי שמאמין על סמך אותות, יש בלבו דופי, שמא האות נעשה בכישוף או בתחבולה.
פשט:
הרמב”ם קובע שיסוד האמונה במשה רבינו אינו האותות והמופתים, בניגוד לנביא רגיל שמאמינים בו על ידי אות ומופת בצירוף ראויותו.
חידושים וביאורים:
1) קושיה על הרמב”ם – האותות בפרשת שמות:
הרי כל עניין האותות והמופתים מתחיל עם משה עצמו! בפרשת שמות נתן הקב”ה למשה אותות (המטה נהפך לנחש וכו’) כדי שבני ישראל יאמינו בו. כיצד יכול הרמב”ם לומר שישראל לא האמינו במשה בגלל אותות?
תירוץ: כשהרמב”ם אומר “האמינו בו ישראל” כוונתו לדין האמונה שהתחיל במתן תורה, לא לאמונה שהוא שליח להוציא את ישראל ממצרים. במצרים עדיין לא היה דין להאמין – זה היה לפני מתן תורה. האותות במצרים שימשו כשליחות מעשית, לא כיסוד לאמונה בנבואת משה. (ראשונים כבר דנו רבות בקושיה זו על הרמב”ם.)
2) ביאור “יש בלבו דופי” – חולשת האמונה המבוססת על אותות:
הרמב”ם מקדים את הקושיה ועונה: מי שמאמין על סמך אותות ומופתים, “יש בלבו דופי” – בלבו מנקר ספק, האם זה אמת או לא. מדוע? כי “אפשר שנעשה האות בלט וכשוף” – שמא האות נעשה בכישוף או בתחבולה.
ביאור המילה “לט”: “לט” קשור ל”בלהטיהם” הכתוב בתורה על כישוף. “לט” פירושו חשאי/נסתר – תחבולה שאינה נראית לעין. קודם לכן בפרק ז’ אמר הרמב”ם רק “דברים בגו” (משהו מסתתר מאחורי זה), וכאן הוא מפרט: יכול להיות כישוף או בלט.
3) אמונה על ידי אותות היא כעדות – לא מאה אחוז:
אפילו כשישראל כן מאמינים על סמך אות ומופת, אין זו אמת של מאה אחוז עבורם. הם עושים זאת כי התורה מחייבת אותם – בדיוק כשם שמאמינים לשני עדים אף שיודעים שעדים יכולים לשקר. זהו דין העדות: יודעים שיכול להיות אחרת, אבל התורה ציוותה אותנו לקבל כך.
[הרחבה – אנלוגיה לחיים:] בכל חיינו אנו עושים דברים שאינם מבוססים על מאה אחוז. כשאדם משיא את ילדו, אינו בטוח במאה אחוז שזה השידוך הנכון – הולכים לפי דרך העולם, זה הגיוני, זה נראה כך. כך היא אמונה רגילה בנביא. אבל אמונת משה רבינו היא הרבה יותר מזה.
—
הלכה א’ (המשך) – מדוע אם כן עשה משה רבינו אותות?
לשון הרמב”ם:
“וכל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה.” – כל האותות שעשה משה במדבר עשאם לפי הצורך, לא להביא ראיה על נבואתו. “צריך להשקיע המצריים – קרע את הים… צריכים למים – הוריד להם מים מן הסלע… בלעתם הארץ… וכן שאר כל האותות.”
פשט:
מופתי משה שימשו למטרות מעשיות – הוא היה מנהיג כלל ישראל ודאג לצרכיהם.
חידושים וביאורים:
1) מדוע אומר הרמב”ם “במדבר” ולא “במצרים”?
הרמב”ם מונה תחילה את האותות במדבר, לא במצרים. למצרים הייתה סיבה אחרת: לשבור את פרעה, לעשות קידוש השם. אולם מיד לאחר מכן הוא כולל גם את מצרים.
2) דוגמאות ל”לפי הצורך”:
– קריעת ים סוף – “צורך להשקיע המצריים” – היה צריך להטביע את המצרים, לסיים את הסאגה הארוכה של מצרים.
– מים מן הסלע – “הוריד להם מים מן הסלע” – בני ישראל צמאו, היה צורך במים.
– קרח – “בלעתם הארץ” – משה היה צריך לסלק את הבעיה של קרח, להיפרע ממנו.
3) סתירה מעניינת בעניין קרח:
הרמב”ם בהקדמה מביא דווקא ראיה על נבואת משה מהפסוק של פרשת קרח. אבל כאן בהלכות הוא אומר ש”בלעתם הארץ” היה רק צורך מעשי – להעניש את קרח – לא כדי להוכיח נבואת משה. הפסוקים אינם מתיישבים לגמרי עם קטע זה.
4) עשר המכות – גם לפי הצורך:
“וכן שאר כל האותות” – כל שאר האותות, כולל עשר המכות, היו לצורך מסוים: “למען תספר באזני בנך ובן בנך” – להראות השגחת ה’ לישראל, לעשות קידוש השם. לא כדי להוכיח לישראל שנבואת משה רבינו אמת.
5) הרמב”ם חולק על שיטה אחרת:
ניתן לשמוע שיטה אחרת: שכל הניסים והנפלאות של מצרים והמדבר היו “בנייה הדרגתית”, הכנה למעמד הר סיני – שמשה עושה כל כך הרבה מופתים לעיני כל ישראל, כדי שיאמינו בו אחר כך במעמד הר סיני. הרמב”ם אינו אומר כך. לפי הרמב”ם, כל האותות הללו היו כי כך נצרך באותה שעה – כל מופת כשלעצמו היה לו סיבה מעשית.
—
הלכה א’ (המשך) – במה האמינו בו? מעמד הר סיני
לשון הרמב”ם:
“ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם כך וכך.” הרמב”ם מביא את הפסוק: “פנים בפנים דבר ה’ עמכם.”
פשט:
האמונה במשה רבינו מבוססת על מעמד הר סיני, שבו כל ישראל ראו בעיניהם שלהם ושמעו באוזניהם שלהם – לא על ידי שליח, לא על ידי אחר.
חידושים וביאורים:
1) העיקר המודגש – “עינינו ולא זר, אזנינו ולא אחר”:
הנקודה המרכזית אינה מה בדיוק ראו (אש, קולות, לפידים), אלא שראו בעצמם. זהו ההבדל המהותי: אצל נביא רגיל אנו מקבלים באופן סביל – אין לנו שום חלק בנבואה, אנו רק מקבלים. במעמד הר סיני היו ישראל מעין שותפים – הם עצמם השתתפו במעמד. כשרואים בעצמם, אין צורך להאמין לאף אחד – זו לא חזקה, לא עדות, אלא ידיעה עצמית.
2) מה שמעו ישראל? – “והקול מדבר אליו ואנו שומעים”:
הרמב”ם אינו אומר שישראל שמעו מהקב”ה עצמו ישירות. הוא אומר שהם שמעו כיצד הקב”ה מדבר אל משה רבינו: “משה משה, לך אמור להם כך וכך” – לך אמור להם כך וכך. כלומר: ישראל שמעו באוזניהם שלהם שהקב”ה שולח את משה כשליח.
3) מחלוקת עם הזוהר:
בזוהר מובא שישראל עצמם שמעו “אנכי” (הדיברות הראשונות ישירות מהקב”ה). שיטת הרמב”ם כאן נראית שונה – הוא מדגיש שמה ששמעו הוא כיצד הקב”ה מדבר אל משה, לא ישירות אליהם. (זה “נושא בפני עצמו”.)
4) הפסוק “פנים בפנים דבר ה’ עמכם”:
הרמב”ם מביא פסוק זה כראיה. בפרק ז’ פירש הרמב”ם “פנים אל פנים” כמאפיין של נבואת משה – “לפי כח השליח”. האם הפסוק כאן מלמד שכל ישראל חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה? לא – זה לא מה שנאמר. מה ש”פנים בפנים” מבטא כאן הוא ההיבט של “לא על ידי שליח” – שהייתה מפגש ישיר, לא דרך מתווך.
תמלול מלא 📝
הלכות יסודי התורה פרק ח׳ – נבואת משה רבינו
הקדמה: מבנה הפרק וקשרו לפרק הקודם
אנחנו לומדים הלכות יסודי התורה פרק ח׳. ממשיכים בנושא הנביא, עניין ספציפי בנוגע לנביא — נבואת משה.
בדרך מעניינת, כפי שלמדנו, לרמב”ם יש דרך לפתוח בעובדה, ואחר כך לומר את המצווה. כל הפרק הקודם עסק בעובדה כיצד נביא פועל, ובסוף הייתה המצווה האחת של לשמוע לנביא כשהוא מביא אות. ההלכה היא: כשהוא מביא מופת, אז שומעים לו.
עכשיו יבוא עוד פרק שלם, ואם מסתכלים כאן, אין בו עובדה במובן מסוים — כלומר, אין בו ממש הלכות. אבל אפשר לומר שזוהי הרחבה של עוד פרט בהלכה של להאמין בנביא כשהוא מביא אות ומופת.
> [חידוש] כלומר, אסביר: ההלכה היא שכשבא נביא והוא מביא מופת, צריך להאמין לו. אבל הרמב”ם הולך לומר שיש בהלכה הזו פרטים. אחד הפרטים החשובים הוא שאפילו עם מופת, אם הנביא אומר דבר נגד נבואת משה, לא מאמינים לו. עכשיו, בדרך כלל, למה? נראה. אבל בדרך כלל, כדי להסביר את ההלכה, הרמב”ם מסביר את העובדה שכבר מסודר בנבואת משה, והם גם הולכים להסביר עובדה על איך אנחנו מאמינים בנבואת משה, מה היחס שלנו לנבואת משה. אחרי שנבין את העובדה, פשוט נבין למה כשבא עושה מופת נגד נבואת משה, לא מאמינים לו. זהו החידוש שלי.
ההבדל בין פרק ז׳ לפרק ח׳
בפרק הקודם הרמב”ם הסביר את ההבדל הפשוט בין נבואת משה לנביאים אחרים. כאן הוא הולך לומר לנו את ההבדל מבחינתנו — איך אנחנו מאמינים בנביא רגיל, ולמה אנחנו מאמינים אחרת במשה רבינו, ברמה אחרת.
הערה: לא תוסיפו ולא תגרעו
> [הערה] מה שקצת מעניין אותי, שהרמב”ם לא סבר שהמצווה של לא תוסיפו ולא תגרעו — שלפי הרמב”ם פירושה להוסיף או להוריד מצוות — לא שובצה בהלכות יסודי התורה. היא הייתה יכולה להיכנס מצוין בפרק הזה.
נכון, זו הדרך. אבל מצד אחר אפשר לומר שמה שנאמר בסוף הפרק הקודם — שכשמאמינים בנביא סתם זה רק בדין חזקה בעדות — אינו נכון לגבי נבואת משה. ולכן דווקא נבואת משה חזקה יותר מנביאים אחרים, כי זה לא חזקה. שזה דבר ברור יותר, היה צריך להיות עניין, היה צריך להתחיל.
—
הלכה א׳: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות
היסוד: האמונה במשה אינה מבוססת על אותות
אומר הרמב”ם: “משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה”.
הרמב”ם סיים עכשיו להסביר שבנביא רגיל מאמינים משתי סיבות: מאמינים כי יודעים שהוא צדיק, וממילא הוא ראוי לנבואה, הוא לא אומר דברים בדויים, הוא חכם, וכל הדברים שהרמב”ם מונה שנביא צריך להיות — הוא ראוי להיות נביא. ואחרי שהוא עושה אות ומופת, זה נותן לנו את החיוב התורני להאמין, שמכיוון שהוא ראוי לנבואה והיה אות ומופת, זה נעשה כמו עדות, וממילא נקבל את נבואתו.
משה רבינו — לא האמינו בו ישראל בגלל האותות שעשה.
קושיה: האותות בפרשת שמות
זו אכן קושיה טובה. הרי כל העניין מתחיל עם משה! העניין שהקב”ה נותן אות ומופת כדי שהיהודים יאמינו — הרי הוא לקח את זה מפרשת שמות. אתה שואל קושיה טובה, אבל הרמב”ם הולך לתרץ אותה. אני רק רוצה להסביר את הקושיה.
אבל לא — לכאורה, כשהוא מדבר כאן “האמינו בו ישראל”, הוא מתכוון שזה התחיל במתן תורה, לא “האמינו” שהוא שליח להוציא את היהודים ממצרים. זה — שליח להוציא את היהודים ממצרים — ודאי כן, היה בגלל האותות שהקב”ה נתן לו. אבל הוא מדבר כשיש דין. לא היה דין שהיהודים יאמינו במצרים, כי זה היה עוד לפני מתן תורה. היהודים לא האמינו במשה בגלל איזה דין מסוים.
זה מה שאתה מתכוון — קצת קושיה על הרמב”ם. כבר היו ראשונים שהתווכחו מאוד חזק על הרמב”ם לגבי סוג הראיות הזה.
“שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי”
אבל הרמב”ם עצמו הזהיר מזה. בקטע הבא הוא הולך לומר: מה עם המופתים שמשה כן אמר? למה?
“שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי” — מי שמאמין על סמך אותות ומופתים, יש בלבו דופי. כלומר, בליבו מנקר — האם זה אמת או לא?
למה? כי הרמב”ם מסביר: לפעמים יש איזו סיבה, משהו “מאחורי הסימנים”. אתה אמנם רואה איזה מופת, אבל כשאדם מאמין נעבעך במופת, הוא חושב כל הזמן: אולי אני לא כל כך חכם, אולי זה טריק, איזו אחיזת עיניים.
הרמב”ם אומר: “אפשר שייעשה האות בלאט וכישוף”. כתוב כאן “לאט”. אני לא יודע — “בלהטיהם” כתוב בתורה על הכישוף, האם זו אותה מילה? אני חושב ש”לט” פירושו בשקט, איזה סוג… מעניין, קודם סתם כתוב “דברים בגו”, וכאן הוא מפרט: יכול להיות כישוף או בלט.
טוב, כשאדם עושה טריק יש לו מישהו מתחת לווילונות. אתה לא רואה? הוא אומר לו משהו בשקט שם. יש איזה טריק מתחת לזה.
אמונה דרך אותות — כעדות, לא מאה אחוז
אפילו כשיהודים כן מאמינים על סמך אות ומופת — הם מאמינים, כמו שהרמב”ם אמר — כשהם מאמינים בזה, זה לא בשבילם גם כן אמת של מאה אחוז. הם עושים זאת כי התורה מחייבת אותם. נשאר איזה נטייה של חוסר ודאות…
כמו כשבאים שני עדים — שאנחנו יודעים, יכול להיות שהעדים משקרים, יש הרבה אנשים שמשקרים — אבל התורה ציוותה אותנו להאמין כך, ומאמינים.
כל חיינו אנחנו לא עושים דברים על סמך מאה אחוז. כשאדם משיא ילד, הוא לא בטוח מאה אחוז שזה השידוך הנכון, אלא הוא שמח כי הולכים בדרך העולם — שזה הגיוני מאוד, נראה כך, אולי יש יותר סיכויים, וכך הולכים עם זה.
כך היא אמונה רגילה בנביא. אבל אמונת משה רבינו — היהודים האמינו הרבה יותר מזה.
—
למה עשה משה רבינו אותות?
מיד הוא הולך לומר למה היהודים כן האמינו במשה. אבל הוא עוצר כאן רגע: אם כך, מה פשר כל האותות והמופתים? הפרשיות הראשונות, כשהפרעות למשה רבינו, רואים שיש הרבה אותות ומופתים. אדם יחשוב שזהו היסוד של משה, שזו הסיבה שאנחנו מאמינים במשה — בגלל עשר המכות וכל הדברים.
“לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה”
אלא, לא שזה היה חשוב. אז מה עשה משה רבינו כל כך הרבה מופתים?
“וכל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם” — כל האותות שמשה רבינו עשה במדבר… מעניין שהוא לא מונה את האותות והמופתים במצרים — ולמצרים הייתה סיבה אחרת: לשבור את פרעה, לעשות קידוש השם.
מה פירוש צורך? תראו, הוא הולך למנות את מצרים. למה הוא אומר במדבר? האותות שמשה רבינו עשה במדבר, לפי הצורך עשאם. הוא עשה אותם לפי הצורך, שהיה צורך מסוים — “לא להביא ראיה על הנבואה”. הסיבה שמשה רבינו עשה זאת לא הייתה להביא ראיות על הנביא, אלא לעשות מה שהוא עושה כמנהיג של כלל ישראל. משה רבינו, מלבד היותו נביא, הוא גם המנהיג, והוא דואג לצרכי היהודים.
דוגמאות ל”לפי הצורך”
וממילא:
– “צורך להשקיע את המצריים” — היה צורך להטביע את המצרים בים, לסיים את הסאגה הארוכה של מצרים — קריעת ים סוף, ויצילם בו, והוא גרם לנס, למופת, שהמצרים יטבעו שם.
– “צרכנו למזון — הוריד לנו המן” — היהודים היו צריכים אוכל.
– “צמאו — בקע להם את האבן” — הם צמאו.
– “כפרו בו עדת קורח — בלעה אותם הארץ” — הוא היה צריך פשוט להיפרע, הוא היה צריך לסלק את הבעיה של קורח.
הוא משתמש בלשון שהכול מיוחס למשה ישירות — הוא אומר שהוא עשה את האותות, הוא ביקש מהקב”ה. “וכן שאר כל האותות”. הנקודה היא שהקב”ה עשה את זה, אבל הנקודה היא שזו לא ראיה על נבואתו, אלא הוא עשה זאת כי היה צורך.
הערה: סתירה לגבי קורח
> [הערה] בולעתם הארץ — הרי כתוב כן. זה מאוד מעניין. הרמב”ם — אני זוכר שהרמב”ם בהקדמה מביא את הראיה על נבואת משה מהפסוק בפרשת קורח. אתה רואה שבולעתם הארץ הרמב”ם לא הביא כראיה. זה היה רק, כמו שאתה אומר, שקורח ייבלע באדמה, אבל לא כדי להוכיח. הפסוקים לא לגמרי מתאימים לקטע הזה.
עשר המכות — גם לפי הצורך
הרמב”ם אומר “וכן שאר כל האותות” — כל שאר האותות גם היו לצורך מסוים. למשל, כל עשר המכות היו סתם לצורך, שכתוב כל כך הרבה פעמים “למען תספר באזני בנך ובן בנך” — להראות את השגחת ה׳ ליהודים, לעשות קידוש השם. לא כדי להוכיח ליהודים שנבואת משה רבינו אמת.
הרמב”ם נגד שיטת ה”בילד-אפ”
> [חידוש] לכאורה, הרמב”ם חולק על שיטה אחרת. שיטה אחרת הייתה — אני יכול לשמוע כך — שכל הדברים הם הכנה למעמד הר סיני. שמשה רבינו זה בנייה הדרגתית, שהוא עושה כל כך הרבה ניסים ונפלאות מול כל היהודים, כדי שהיהודים יראו ואחר כך יאמינו לו במעמד הר סיני. כך, אולי יש אחרים שאומרים כך, אבל הרמב”ם לא אומר כך. כל האותות היו כי היה צורך באותו זמן.
—
הלכה ב׳: במה האמינו בו? — מעמד הר סיני
השאלה: במה האמינו בו?
ואם כן — במה האמינו בו? מה כן הייתה הסיבה שהיהודים האמינו במשה רבינו? בעצם, כמו שאתה אומר — למה אנחנו מאמינים במשה רבינו?
כן, גוי שואל אותך: למה אתה מאמין במשה רבינו? לא היית אומר לו כי משה קרע את הים? הוא קרע את הים כי היה צריך לעבור. למה שתאמין בו מסיבה אחרת?
אולי השאלה מתכוונת לא רק במה האמינו בו במעמד הר סיני? מתי היה צריך, או למה? כי היה מעמד הר סיני.
“שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר”
מה היה מעמד הר סיני? אומר הרמב”ם כך: מעמד הר סיני היה זמן שכל היהודים ראו — “שעינינו ראו ולא זר” — עינינו שלנו ראו, לא זר, לא נביא אמר לנו. “ואזנינו שמעו ולא אחר” — אוזנינו שלנו שמעו, לא אחר סיפר לנו.
מה ראינו? ראינו “האש והקולות והלפידים”.
העיקר המודגש: ראינו בעצמנו, לא דרך שליח
> [חידוש] אני רוצה לעצור רגע כאן. נכון שהוא הולך לומר מה ראו, אבל אני מרגיש שהדגש העיקרי צריך להיות כאן על זה: מה בדיוק ראו — הרמב”ם הולך לפרט מה ראו, אבל אפשר אולי אפילו ללמוד פשט אחר מה ראו או מה הבינו. הדגש העיקרי כאן הוא שזה לא כמו שכתוב ברש”י “לא בדברים אני מעיד לכם ולא על ידי שליח” — לא מישהו סיפר לנו, שאנחנו צריכים להאמין שמכיוון שהוא עשה מופת בהכרח כך. אנחנו ראינו בעצמנו.
כשראו בעצמם, אין… בדרך כלל כשנביא אומר משהו, אין לנו שום קשר לנבואה, אנחנו רק מקבלים, אנחנו המאזינים הפסיביים. כאן משהו — היהודים היו בעניין הזה איזה סוג של שותף, משהו היהודים לקחו, השתתפו במעמד. מה שזה לא יהיה — מה שאנחנו מאמינים במעמד הר סיני הם דברים שאנחנו ראינו בעצמנו. לא צריך להאמין לאף אחד בשביל זה.
“והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים”
אומר הרמב”ם, מה ראינו? “האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים”. מה שמענו? הקול מדבר אל משה רבינו ואנחנו שומעים, כי הקול אומר לו: “משה משה, לך אמור להם כך וכך”. שמענו את הקול איך הקב”ה מדבר אל משה רבינו.
הוא לא אומר כאן שהיהודים שמעו מהקב”ה עצמו — הוא אומר שהם שמעו איך הקב”ה אומר למשה: “לך אמור להם כך וכך”.
דיון: האם היהודים עצמם שמעו “אנכי”?
פלא — בזוהר כתוב כך, שהם שמעו את ה”אנכי”. כן, אבל זה עוד נושא. מה שאנחנו אומרים כאן הוא… אבל זה אני אומר, הפרטים זה כבר איך הרמב”ם מצייר בדיוק מה שמעו — אני לא יודע אם זה מעכב. אני חושב שהעיקר המעכב כאן הוא שהיהודים שמעו — “עינינו ראו ולא זר”. שיביא את הפסוק.
הפסוק “פנים בפנים דבר ה׳ עמכם”
“וכן הוא אומר: פנים בפנים דבר ה׳ עמכם” — מול פניכם…
לא — “פנים בפנים”, אני זוכר שהרמב”ם פירש לפני רגע לגבי נבואת משה, ואומרים פנים אל פנים. פנים אל פנים — הוא מפרש שם, פנים אל פנים פירושו לפי כוח השליח.
פנים אל פנים — לומר שכל היהודים חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה? זה לא כתוב. זה מה שאתה עצמך מכניס עכשיו.
פנים אל פנים הוא מאפיין של נבואת משה. כן, אבל מה זה מוציא שם? זה לא מוציא הרבה דברים עם נבואת משה. מה שזה מוציא הוא העניין של “לא על ידי שליח”.