סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות יסודי התורה, פרק ח’
מבנה הפרק – הקדמה
הפרק הקודם (ז’) עסק בעובדה כיצד נביא פועל, ובסופו הובאה המצוה לשמוע בקול נביא כשהוא מביא אות ומופת. פרק ח’ אינו כולל הלכות חדשות ממש, אלא הוא הרחבה של פרט חשוב בהלכה של אמונה בנביא: אפילו עם מופת, אם הנביא אומר דבר כנגד נבואת משה, אין מאמינים לו. כדי להבין זאת, הרמב”ם צריך קודם להסביר את העובדה שאמונתנו בנבואת משה שונה באופן יסודי מאמונה בנביא רגיל.
חידוש במבנה: בפרק ז’ הרמב”ם הסביר את החילוק התוכני בין נבואת משה לנביאים אחרים (כיצד נבואת משה נוצרה). כאן בפרק ח’ הוא מסביר את החילוק מבחינתנו – כיצד אנו מאמינים בנביא רגיל לעומת כיצד אנו מאמינים במשה רבינו, שזה ברמה אחרת לגמרי.
[הערה:] הרמב”ם לא שילב את המצוה של לא תוסיפו ולא תגרעו (להוסיף או לגרוע מצוות) בהלכות יסודי התורה, אף שהיא הייתה יכולה להשתלב מצוין בפרק זה.
—
הלכה א’ – אמונת משה רבינו אינה מבוססת על אותות
לשון הרמב”ם:
“משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שנעשה האות בלט וכשוף.”
פשט:
יסוד האמונה במשה רבינו אינו האותות והמופתים, בניגוד לנביא רגיל שמאמינים בו על ידי אות ומופת בצירוף ראויותו. מי שמאמין על סמך אותות, יש בלבו “דופי” – ספק, כי ייתכן שהאות נעשה על ידי כישוף או תחבולה.
חידושים וביאורים:
1) קושיא על הרמב”ם – האותות בפרשת שמות:
בפרשת שמות הקב”ה נתן למשה אותות (המטה נהפך לנחש וכו’) כדי שישראל יאמינו בו. כיצד יכול הרמב”ם לומר שישראל לא האמינו במשה בגלל אותות?
תירוץ: כשהרמב”ם אומר “האמינו בו ישראל” כוונתו לדין האמונה שהתחיל במתן תורה, לא לאמונה שהוא שליח להוציא את ישראל ממצרים. במצרים עדיין לא היה דין להאמין – זה היה לפני מתן תורה. האותות במצרים שימשו כשליחות מעשית, לא כיסוד לאמונה בנבואת משה. (ראשונים כבר דנו רבות על הרמב”ם בעניין זה.)
2) ביאור המילה “לט” (בלט):
“לט” קשור ל”בלהטיהם” הכתוב בתורה על כישוף. “לט” פירושו חשאי/נסתר – תחבולה שאינה נראית. קודם בפרק ז’ הרמב”ם אמר רק “דברים בגו” (משהו מסתתר מאחורי זה), וכאן הוא מפרט: יכול להיות כישוף או בלט.
3) אמונה על ידי אותות היא כעדות – לא מאה אחוז:
אפילו כשישראל כן מאמינים על סמך אות ומופת, זו אינה אמת של מאה אחוז עבורם. הם עושים זאת כי התורה מחייבת אותם – בדיוק כשם שמאמינים לשני עדים אף שיודעים שעדים יכולים לשקר. זהו דין העדות: יודעים שייתכן אחרת, אבל התורה ציוותה אותנו לקבל כך.
[סטייה – אנלוגיה לחיים:] בכל חיינו אנו עושים דברים שאינם מבוססים על מאה אחוז. כשאדם משיא את ילדו, הוא אינו בטוח במאה אחוז שזה השידוך הנכון – הולכים לפי דרך העולם, זה הגיוני, זה נראה כך. כך היא אמונה רגילה בנביא. אבל אמונת משה רבינו היא הרבה יותר מזה.
—
הלכה א’ (המשך) – מדוע אם כן עשה משה רבינו אותות?
לשון הרמב”ם:
“וכל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה.” – כל האותות שמשה עשה במדבר עשאם לפי הצורך, לא להביא ראיות על נבואתו.
פשט:
מופתי משה שימשו למטרות מעשיות – הוא היה מנהיג כלל ישראל ודאג לצרכיהם.
חידושים וביאורים:
1) מדוע אומר הרמב”ם “במדבר” ולא “במצרים”?
הרמב”ם מונה תחילה את האותות במדבר, לא במצרים. למצרים הייתה סיבה אחרת: לשבור את פרעה, לעשות קידוש השם. אולם מיד לאחר מכן הוא כולל גם את מצרים.
2) דוגמאות ל”לפי הצורך”:
– קריעת ים סוף – “צורך להשקיע המצריים” – היה צריך להטביע את המצרים, לסיים את הסאגה הארוכה של מצרים.
– מים מסלע – “הורידו מים מסלע” – ישראל צמאו, היה צורך במים.
– קרח – “בלעתם הארץ” – משה היה צריך לסלק את בעיית קרח, להיפרע ממנו.
3) סתירה מעניינת בעניין קרח:
הרמב”ם בהקדמה מביא דווקא ראיה על נבואת משה מהפסוק של פרשת קרח. אבל כאן בהלכות הוא אומר ש”בלעתם הארץ” היה רק צורך מעשי – להעניש את קרח – לא כדי להוכיח נבואת משה. הפסוקים אינם מתיישבים לגמרי עם קטע זה.
4) עשר המכות – גם לפי הצורך:
“וכן שאר כל האותות” – כל שאר האותות, כולל עשר המכות, היו לצורך מסוים: “למען תספר באזני בנך ובן בנך” – להראות השגחת ה’ לישראל, לעשות קידוש השם. לא כדי להוכיח לישראל שנבואת משה רבינו אמת.
5) הרמב”ם חולק על שיטה אחרת:
אפשר לשמוע שיטה אחרת: שכל הניסים והנפלאות ממצרים ומהמדבר היו “בנייה הדרגתית”, הכנה למעמד הר סיני – שמשה עושה כל כך הרבה מופתים לעיני כל ישראל, כדי שיאמינו בו אחר כך במעמד הר סיני. הרמב”ם אינו אומר כך. לפי הרמב”ם, כל האותות הללו היו כי כך נצרך באותה שעה – כל מופת כשלעצמו היה לו סיבה מעשית.
—
הלכה א’ (המשך) – במה האמינו בו? מעמד הר סיני
לשון הרמב”ם:
“ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם כך וכך.”
פשט:
האמונה במשה רבינו מבוססת על מעמד הר סיני, שם כל ישראל ראו בעיניהם שלהם ושמעו באוזניהם שלהם – לא דרך שליח, לא דרך אחר.
חידושים וביאורים:
1) העיקר המודגש – “עינינו ולא זר, אזנינו ולא אחר”:
הנקודה העיקרית אינה מה בדיוק ראו (אש, קולות, לפידים), אלא שראו בעצמם. זהו החילוק היסודי: אצל נביא רגיל אנו מאזינים פסיביים – אין לנו שום קשר לנבואה, אנו רק מקבלים. במעמד הר סיני ישראל היו מעין שותפים – הם עצמם השתתפו במעמד. כשראית בעצמך, אינך צריך להאמין לאף אחד – זו אינה חזקה, אינה עדות, אלא ידיעה עצמית.
2) מה שמעו ישראל? – “והקול מדבר אליו ואנו שומעים”:
הרמב”ם אינו אומר שישראל שמעו מהקב”ה עצמו ישירות. הוא אומר שהם שמעו כיצד הקב”ה מדבר אל משה רבינו: “משה משה, לך אמור להם כך וכך” – לך אמור להם כך וכך. פירוש הדבר: ישראל שמעו באוזניהם שלהם שהקב”ה שולח את משה כשליח.
3) מחלוקת עם הזוהר:
בזוהר כתוב שישראל שמעו בעצמם “אנכי” (הדיברות הראשונות ישירות מהקב”ה). שיטת הרמב”ם כאן נראית שונה – הוא מדגיש שמה ששמעו הוא כיצד הקב”ה מדבר אל משה, לא ישירות אליהם. (זה “עוד נושא”.)
4) הפסוק “פנים בפנים דבר ה’ עמכם”:
הרמב”ם מביא את הפסוק “פנים בפנים דבר ה’ עמכם” כראיה. בפרק ז’ הרמב”ם פירש “פנים אל פנים” כמאפיין של נבואת משה – “לפי כח השליח”. האם הפסוק כאן מלמד שכל ישראל חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה? לא – זה לא כתוב. מה ש”פנים בפנים” מבטא כאן הוא ההיבט של “לא על ידי שליח” – שהייתה מפגש ישיר, לא דרך מתווך.
תמלול מלא 📝
הלכות יסודי התורה פרק ח׳: נבואת משה רבינו — יסוד האמונה
—
הקדמה: מבנה הפרק והקשר לפרק ז׳
כן, אנחנו לומדים הלכות יסודי התורה פרק ח׳. המשך בנושא נביא, עניין ספציפי בנוגע לנביא — נבואת משה.
באופן מעניין, כפי שלמדנו, לרמב”ם יש דרך לפתוח בעובדה, ואחר כך הוא אומר את המצווה. כל הפרק הקודם עסק בעובדה של איך נביא פועל, ובסוף הייתה המצווה האחת של לשמוע לנביא כשהוא מביא אות. הדין הוא: כשהוא מביא מופת, אז שומעים לו.
עכשיו יבוא עוד פרק שלם, ואם אני מסתכל כאן, אין בו עובדה במובן מסוים — כלומר, אין בו ממש הלכות. אבל אפשר לומר שזו הרחבה של עוד פרט בהלכה של להאמין בנביא כשהוא מביא אות ומופת.
**[חידוש]** הפרק כהרחבה של ההלכה
כלומר, אסביר: ההלכה היא שכשבא נביא והוא מביא מופת, צריך להאמין לו. אבל הרמב”ם הולך לומר שיש כאן בהלכות פרטים. אחד מהפרטים החשובים הוא שאפילו עם מופת, אם הנביא אומר משהו נגד נבואת משה, לא מאמינים לו.
עכשיו, בדרך כלל, למה? נראה. אבל בדרך כלל, כדי להסביר את ההלכה, הרמב”ם מסביר את העובדה שהדבר כבר מסודר בנבואת משה. והוא גם הולך להסביר עובדה לגבי איך אנחנו מאמינים בנבואת משה, מה היחס שלנו לנבואת משה. אחרי שנבין את העובדה, פשוט נבין למה כשבא עושה מופת נגד נבואת משה, לא מאמינים לו. זהו החידוש שלי.
ההבדל בין פרק ז׳ לפרק ח׳
בפרק הקודם הרמב”ם הסביר את ההבדל הפשוט בין נבואת משה לנביאים אחרים. כאן הוא הולך לומר לנו את ההבדל עבורנו — איך אנחנו מאמינים בנביא רגיל, ולמה אנחנו מאמינים אחרת במשה רבינו, ברמה אחרת.
הערה: לא תוסיפו ולא תגרעו
מה שקצת מעניין אותי: הרמב”ם לא סבר שהמצווה של לא תוסיפו ולא תגרעו — שלפי הרמב”ם פירושה להוסיף או להוריד מצוות — שייכת להלכות יסודי התורה. היא הייתה יכולה להיכנס יפה מאוד בפרק הזה.
נכון, זו דרך אחת. אבל באופן אחר אפשר לומר שמה שנאמר בסוף הפרק הקודם — שכשמאמינים בנביא סתם זה רק בדין חזקה בעדות — אינו נכון לגבי נבואת משה. ולכן דווקא נבואת משה חזקה יותר מנביאים אחרים, כי זו לא חזקה. שזה דבר ברור יותר, היה צריך להיות עניין, היה צריך להתחיל.
—
הלכה א׳: משה רבינו — לא האמינו בו מפני האותות
היסוד: האמונה במשה אינה מבוססת על אותות
אומר הרמב”ם: “משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה”.
הרמב”ם סיים עכשיו להסביר שבנביא רגיל מאמינים בו משתי סיבות: מאמינים כי יודעים שהוא צדיק, וממילא הוא ראוי לנבואה — הוא לא אומר דברים בדויים, הוא חכם, וכל הדברים שהוא מונה מה שנביא צריך להיות, הוא ראוי להיות נביא. ואחרי שהוא עושה אות ומופת, זה נותן לנו את החיוב התורני להאמין — שמכיוון שהוא ראוי לנבואה והיה אות ומופת, זה נהיה כמו עדות, וממילא נקבל את נבואתו.
משה רבינו — לא האמינו בו ישראל בגלל האותות שעשה.
**[קושיא]** האותות בפרשת שמות
זו אכן קושיא טובה: הרי כל העניין מתחיל ממשה! העניין שהקב”ה נותן אות ומופת כדי שישראל יאמינו — הרי הוא לקח את זה מפרשת שמות. אתה שואל קושיא טובה, אבל הרמב”ם הולך לתרץ אותה. אני רק רוצה להסביר את הקושיא.
**[תירוץ]** “האמינו בו ישראל” — הכוונה במתן תורה
לכאורה, כשהוא מדבר כאן “האמינו בו ישראל”, הכוונה שזה התחיל במתן תורה, לא “האמינו” שהוא שליח להוציא את ישראל ממצרים. זה — שליח להוציא את ישראל ממצרים — ודאי כן, היה בגלל האותות שהקב”ה נתן לו. אבל הוא מדבר כשיש דין. לא היה דין שישראל יאמינו במצרים, כי זה היה עוד לפני מתן תורה. ישראל לא האמינו במשה בגלל איזה דין מסוים.
זה מה שאתה מתכוון, קצת קושיא על הרמב”ם. כבר היו ראשונים שהתווכחו מאוד חזק על הרמב”ם לגבי סוג הראיות הללו.
—
“שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי” — חולשת האמונה דרך אותות
אבל הרמב”ם עצמו הזהיר מזה. בקטע הבא הוא הולך לומר: מה עם המופתים שמשה כן אמר? למה?
“שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי” — מי שמאמין על בסיס אותות ומופתים, בליבו מנקר: האם זה אמת או לא?
למה? כי הרמב”ם מסביר: לפעמים יש איזו סיבה, משהו “מאחורי הסימנים”. אתה אכן רואה איזה מופת, אבל כשאדם מאמין נבכה במופת, הוא חושב כל הזמן: אולי אני לא כל כך חכם, אולי זה טריק, איזו אחיזת עיניים.
הרמב”ם אומר: “אפשר שייעשה האות בלאט וכישוף”. כתוב כאן “לאט”. אני לא יודע — “בלהטיהם” כתוב בתורה על הכישוף, האם זו אותה מילה? אני חושב ש”לט” פירושו בשקט, איזה סוג… זה מעניין, קודם סתם היה כתוב “דברים בגו”, וכאן הוא מפרט: יכול להיות כישוף או בלט.
טוב, כשאדם עושה טריק, יש לו מישהו מאחורי הקלעים. אתה לא רואה? הוא אומר לו משהו בשקט שם. יש איזה טריק מתחת לזה.
אמונה דרך אותות — כעדות, לא מאה אחוז
אפילו כשישראל כן מאמינים על בסיס אות ומופת — מאמינים הם, כמו שהרמב”ם אמר — כשהם מאמינים בזה, זה לא עבורם גם כן אמת של מאה אחוז. הם עושים זאת כי התורה מחייבת אותם. נשאר איזה נטייה לא עם הוודאות…
כמו כשבאים שני עדים שאנחנו יודעים — יכול להיות שהעדים משקרים, יש הרבה אנשים שמשקרים — אבל התורה ציוותה אותנו להאמין כך, ומאמינים.
כל חיינו אנחנו לא עושים דברים על בסיס מאה אחוז. כשאדם משיא ילד, הוא לא מאה אחוז בטוח שזה השידוך הנכון, אלא הוא שמח כי הולכים עם דרך העולם — שזה הגיוני מאוד, זה נראה כך, אולי יש יותר סיכויים, כך הולכים עם זה. כך היא אמונה רגילה בנביא.
אבל אמונת משה רבינו — האמינו ישראל הרבה יותר מזה.
—
למה עשה משה רבינו אותות?
מיד הוא הולך לומר למה ישראל כן האמינו במשה. אבל הוא עוצר כאן רגע: אבל אם כך, מה הפשט של כל האותות והמופתים? הפרשיות הראשונות כשההכנות למשה רבינו — רואים שיש הרבה אותות ומופתים. אדם יחשוב שזה היסוד של משה, שזו הסיבה שאנחנו מאמינים במשה — בגלל עשר המכות וכל הדברים.
“לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה”
אלא, לא שזה היה חשוב. אז מה עשה משה רבינו כל כך הרבה מופתים?
“וכל האותות שעשה משה במדבר, לפי הצורך עשאם” — כל האותות שמשה רבינו עשה במדבר… מעניין שהוא לא מונה את האותות והמופתים במצרים — ולמצרים הייתה סיבה אחרת: לשבור את פרעה, לעשות קידוש השם. למה הוא אומר במדבר? האותות שמשה רבינו עשה במדבר, לפי הצורך עשאם — עשה אותם לפי הצורך, שהיה צורך מסוים. “לא להביא ראיה על הנבואה” — הסיבה שמשה רבינו עשה אותם לא הייתה להביא ראיות על הנביא, אלא לעשות מה שהוא עושה כמנהיג של כלל ישראל. משה רבינו, מלבד שהוא נביא, הוא גם המנהיג, והוא דואג לצרכי ישראל.
דוגמאות ל”לפי הצורך”
וממילא:
– צורך להשקיע את המצריים — היה צורך להטביע את המצרים בים, לסיים את הסאגה הארוכה של מצרים — קריעת ים סוף, ויצילם בו, והוא גרם לנס, למופת, שהמצרים יטבעו שם.
– הוריד לנו המן — אנחנו ישראל היינו צריכים מזון.
– בקע להם את האבן — צמאנו, הם היו צמאים.
– כפרו בו עדת קרח — בלעה אותם הארץ — הוא היה צריך פשוט להיפרע, הוא היה צריך לסלק את הבעיה של קרח.
“וכן שאר כל האותות” — כל שאר האותות גם היו לצורך מסוים.
**[הערה]** סתירה לגבי קרח
זה מאוד מעניין. הרמב”ם — אני זוכר שהרמב”ם בהקדמה מביא את הראיה על נבואת משה מהפסוק בפרשת קרח. אתה רואה שאת “בלעה אותם הארץ” הרמב”ם לא הביא כראיה. זה היה רק, כמו שאתה אומר, שקרח ייבלע באדמה, אבל לא כדי להוכיח. הפסוקים לא לגמרי מתאימים עם הקטע הזה.
עשר המכות — גם לפי הצורך
למשל, כל עשר המכות היו סתם לצורך, כמו שכתוב כל כך הרבה פעמים: “למען תספר באזני בנך ובן בנך” — להראות את השגחת ה’ לישראל, לעשות קידוש השם. לא כדי להוכיח לישראל שנבואת משה רבינו אמת.
**[חידוש]** הרמב”ם נגד השיטה של “בנייה הדרגתית” למעמד הר סיני
לכאורה, הרמב”ם חולק על שיטה אחרת. שיטה אחרת הייתה — אני יכול לשמוע כך — שכל הדברים הם הכנה למעמד הר סיני. שמשה רבינו זו בנייה הדרגתית: שהוא עושה כל כך הרבה ניסים ונפלאות מול כל ישראל, כדי שישראל יראו, ואחר כך יאמינו לו במעמד הר סיני.
כך — אולי יש אחרים שאומרים כך — אבל הרמב”ם לא אומר כך. כל האותות היו כי היה צורך בהם באותו זמן.
—
הלכה ב׳: במה האמינו בו? — מעמד הר סיני
“עינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר”
ואם כן, במה האמינו בו? מה כן הייתה הסיבה שישראל האמינו במשה רבינו? בעצם, למה אנחנו מאמינים במשה רבינו?
כן, גוי שואל אותך: למה אתה מאמין במשה רבינו? לא היית אומר לו בגלל שמשה קרע את הים? הוא קרע את הים כי היה צריך לעבור. למה שתאמין בו מסיבה אחרת?
אולי השאלה מתכוונת לא רק “במה האמינו בו” במעמד הר סיני — מתי היה צריך, או למה? כי היה מעמד הר סיני.
מה היה מעמד הר סיני?
אומר הרמב”ם כך: מעמד הר סיני היה זמן שכל ישראל ראו — “שעינינו ראו ולא זר” — עינינו שלנו ראו, לא זר, לא נביא אמר לנו. “ואזנינו שמעו ולא אחר” — אוזנינו שלנו שמעו, לא אחר סיפר לנו.
**[חידוש]** הדגש העיקרי — “ראינו בעצמנו”
אני רוצה לעצור רגע כאן. נכון שהוא הולך לומר מה ראו, אבל אני מרגיש שהדגש העיקרי צריך להיות על זה: מה בדיוק ראו, הרמב”ם הולך לפרט מה ראו, אבל אפשר אולי אפילו ללמוד פשט אחר מה ראו או מה הבינו.
הדגש העיקרי כאן הוא שזה לא כמו שכתוב ברש”י — “לא בדברים אני מעיד לכם ולא על ידי שליח” — לא מישהו סיפר לנו, שאנחנו צריכים להאמין שמכיוון שהוא עשה מופת בהכרח כך. אנחנו ראינו בעצמנו.
כשראינו בעצמנו, אין… בדרך כלל כשנביא אומר משהו, אין לנו שום קשר לנבואה — אנחנו רק מקבלים, אנחנו המאזינים הפסיביים. כאן משהו — ישראל היו בעניין הזה איזה סוג של שותף, משהו ישראל לקחו, השתתפו במעמד. מה שזה לא יהיה — מה שאנחנו מאמינים במעמד הר סיני הם דברים שאנחנו ראינו בעצמנו. לא צריך להאמין לאף אחד בשביל זה.
מה ראינו ושמענו?
אומר הרמב”ם: מה ראינו? “האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים”.
מה שמענו? הקול מדבר אל משה רבינו ואנחנו שומעים, כי הקול אומר לו: “משה משה, לך אמור להם כך וכך”. שמענו את הקול איך הקב”ה מדבר אל משה רבינו.
**[הערה]** הרמב”ם לא אומר שישראל שמעו ישירות מהקב”ה
הוא לא אומר כאן שישראל שמעו מהקב”ה עצמו — הוא אומר שהם שמעו איך הקב”ה אומר למשה: “לך אמור להם כך וכך”.
דיון: הזוהר מול הרמב”ם
פלא — בזוהר כתוב כך, שהם שמעו את ה”אנכי”. כן, אבל זה עוד נושא. מה שאנחנו אומרים כאן הוא… אבל זה אני אומר, הפרטים זה כבר איך הרמב”ם מצייר בדיוק מה שמעו — אני לא יודע אם זה מעכב. אני חושב שהעיקר המעכב כאן הוא שישראל שמעו, “עינינו ראו ולא זר”.
הפסוק “פנים בפנים דבר ה׳ עמכם”
שיביא את הפסוק. “פנים בפנים דבר ה׳ עמכם” — מול פניכם…
דיון: מה פירוש “פנים בפנים” כאן?
לא — “פנים בפנים”, אני זוכר, שהרמב”ם פירש לפני רגע לגבי נבואת משה, ואומרים פנים אל פנים. פנים אל פנים — הוא מפרש שם — פנים אל פנים פירושו לפי כוח השליח.
פנים אל פנים — לומר שכל ישראל חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה? זה לא כתוב. זה מה שאתה עצמך מכניס עכשיו.
פנים אל פנים זו תכונה של נבואת משה. כן, אבל מה זה מוציא שם? זה לא מוציא הרבה דברים עם נבואת משה. מה שזה מוציא הוא העניין של “לא על ידי שליח”.