הלכות יסודי התורה פרק ז (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – הלכות יסודי התורה, פרק ז’

—

הקדמה: ראש חודש אדר ושמחה

השיעור פתח בהערה שהיום הוא ראש חודש אדר – „משנכנס אדר מרבין בשמחה.” הדבר מתאים משום שהרמב”ם אומר (בהמשך הפרק) שאחד התנאים לנבואה הוא שמחה. זוהי נקודה מנוגדת לאינטואיציה: אנשים סבורים שהגעה למדרגות גבוהות דורשת התבודדות ורצינות, אך להיפך – שמחה מביאה דברים גדולים.

—

הלכה א’: „מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם”

לשון הרמב”ם

„מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם.”

פשט

יסוד מיסודות הדת היהודית הוא לדעת שהקב”ה נותן נבואה לבני אדם.

חידושים והסברות

א) „מיסודי הדת” – מבנה ספר המדע

הרמב”ם הולך באותו מבנה כמו בתחילת הלכות יסודי התורה: תחילה הוא מעמיד את היסוד (הידיעה שיש דבר כזה נבואה), ואחר כך באה המצוה (לשמוע לנביא). הדבר מקביל ל„יסוד היסודות וגו’ לידע שיש שם מצוי ראשון” – קודם היסוד, ואחר כך המצוות הנבנות עליו.

נפקא מינה: יסוד חשוב יותר ממצוה. אדם שנכשל במצוה (למשל לשון הרע) עדיין יש לו את כל שאר המצוות. אבל אדם שחסר לו יסוד – כגון שאינו מאמין בנבואה או ב„אנכי ה’ אלקיך” – אצלו אין לכל שאר המצוות על מה להישען. (מקור: יגל מקרא בפרשת משנה)

ב) „לידע” – לא „להאמין”

הרמב”ם משתמש בלשון „לידע” – לדעת, ולא „להאמין” – להאמין. הדבר עקבי עם תחילת ספר המדע: „יסוד היסודות… לידע שיש שם מצוי ראשון.” נבואה היא עובדה, ידיעה, ולא רק אמונה.

ג) „דת” – משמעות המילה

הרמב”ם משתמש ב„דת” במובן של חוק/תורה – כמו שכתוב במגילת אסתר „דת כל מדינה.” וכן בחומש: „מימינו אשדת למו” – „אשדת” פירושו התורה. „יסודי הדת” משמעו אפוא: יסודות המערכת החוקית / הדת.

ד) „מנבא את בני אדם” – לא „בני ישראל”

חידוש חשוב: הרמב”ם כותב „בני אדם” – בני אדם בכלל – ולא „בני ישראל.” הרמב”ם אומר באגרת תימן שהסיבה שאין אנו מאמינים בנביאי הגויים אינה משום שאינם יהודים – גוי יכול גם הוא להגיע למעלת הנבואה אם הוא זוכה ועושה את כל ההכנות – אלא משום שהנביאים שהגויים מאמינים בהם סותרים תורת משה רבינו, וזו כשלעצמה הראיה הגדולה ביותר שהוא נביא שקר.

שייכות למחלוקת רמב”ם–כוזרי: הכוזרי סובר שנבואה מיוחדת לכלל ישראל, ירושה מ„הענין האלקי.” הרמב”ם סובר שנבואה היא שלמות אנושית שכל בן אדם יכול תיאורטית להגיע אליה. הלשון „בני אדם” משקפת את שיטת הרמב”ם.

ה) „א-ל מנבא” – שלוש שיטות בנבואה (מורה נבוכים)

הרמב”ם מביא במורה נבוכים (בתחילת פרקי הנבואה) שלוש שיטות בענין הנבואה:

1. שיטה א’: הנבואה נתונה כולה בידי האדם – אם הוא עושה את ההכנות, הוא נעשה נביא באופן אוטומטי.

2. שיטה ב’: הנבואה נתונה כולה בידי הקב”ה – הקב”ה יכול לקחת טיפש ולעשותו נביא בפתאומיות.

3. שיטת הרמב”ם (שיטה ג’): האדם צריך להתאמץ ולהתכונן בכל המדרגות, אולם הקב”ה שומר לעצמו את הזכות למי ירצה לתת או לא.

הבנה מדויקת יותר של שיטה ג’ (תיקון בחברותא): הנבואה באה על ידי ההכנה – יש שלמות לאדם להיות נביא. אולם הקב”ה יכול למנוע מאדם שלא יגיע לנבואה, אפילו יש לו כל ההכנות. הקב”ה יכול יותר לומר לא מאשר לומר כן. אי אפשר „לנסות” להיות נביא – הקב”ה מחזיק בהחלטה הסופית.

ו) „א-ל מנבא” – נבואה כתקשורת

מה שהרמב”ם כותב „א-ל מנבא” אין פירושו בהכרח שזו מתנה על-טבעית שלא בדרך הטבע. נבואה היא תקשורת – „מדה שמגיעה מן הבורא אל האדם” (לשון הרמב”ם במקום אחר) – שפע של ידיעה הבא מהקב”ה אל האדם. „דיבור” אין פירושו בהכרח קול, אלא ידיעה. הכיוון הוא מהקב”ה אל האדם – זהו יחס, ולא רק שאדם שואב מעולם של חכמה.

חילוק בין נבואה להשגה שכלית: כשאדם מבין דבר בשכלו, אין זה בהכרח שמלאך נתן לו דעת – הוא הבין דבר קיים. אבל נבואה שונה: „א-ל מנבא בני אדם” – הקב”ה תקשר באופן פעיל עם האדם, הקב”ה נותן לו משהו.

[הערה: צוין שייתכן שלא תמיד כתוב במורה נבוכים אותו דבר כמו במשנה תורה, ויש לדייק בכל מקום בפני עצמו.]

מקורות

– גמרא (שבת/נדרים) – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”

– מורה נבוכים – פרקי הנבואה (שלוש שיטות)

– אגרת תימן – גוי יכול גם הוא להגיע לנבואה

– ספר הכוזרי – ניגוד, נבואה מיוחדת לישראל

– יגל מקרא (פרשת משנה) – יסוד חשוב יותר ממצוה

– חומש „מימינו אשדת למו” – משמעות „דת”

– מגילת אסתר „דת כל מדינה” – משמעות „דת”

—

הלכה א’ (המשך): תנאי הנבואה – „ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו…”

לשון הרמב”ם

„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו… ולא יתאוה לדבר בעולם… אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.”

פשט

הנבואה שורה רק על מי שהוא חכם גדול, חזק במידותיו, אין לו תאוות, שכלו גובר תמיד על יצרו, ויש לו דעה רחבה ונכונה.

חידושים והסברות

א) בנוי על הגמרא – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”

לשון הרמב”ם בנוי על הגמרא (שבת צב. / נדרים לח.): „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר.” אולם הרמב”ם מפרש כל מידה:

– חכם – כפשוטו: חכם גדול בחכמה (לאו דווקא תורה, אלא חכמה בכלל).

– גיבור – שלא כפשוטו: הרמב”ם בונה על המשנה (אבות ד:א) „איזהו גיבור – הכובש את יצרו.”

ב) „גיבור במדותיו” – כבר כבש

הרמב”ם כותב „ולא יתאוה לדבר בעולם” – אין לו עוד תאוה לשום דבר בעולם. אין הכוונה שהוא באמצע כיבוש יצרו (שיש לו מאבק), אלא שכבר כבש – הוא „גיבור” במובן שכבר ניצח את המלחמה. הדבר מתאים למה שהרמב”ם אומר במקומות אחרים שיש מדרגה שבה אדם אינו צריך להתאמץ כלל יותר. זהו חילוק: המשנה מדברת על התהליך, הרמב”ם מדבר על התוצאה.

[הוצע ונדחה: „גיבור במדותיו” יכול להתייחס למידותיו של הקב”ה – שהוא הולך בדרכיו של הקב”ה. אולם זהו דרש, לא הפשט.]

ג) „דעה רחבה נכונה” – כמות ואיכות של חכמה, או מידות

„רחבה” (רחבה) ו„נכונה” (נכונה/אמיתית) מייצגות שני ממדים: כמות (רוחב – הוא יודע הרבה מאוד) ואיכות (אמיתיות – הוא יודע את האמת לאמיתה). יש אנשים שיודעים הרבה אך אינם יודעים את האמת; הנביא צריך את שניהם.

הבנה חלופית: „דעה רחבה” יכולה להתייחס למידות (כמו הלכות דעות), ולא לחכמה – שהרי „הלכות דעות” של הרמב”ם עצמו, שם „דעות” משמען מידות ותכונות אופי.

ד) „עשיר” – מדוע הרמב”ם „דילג” עליו?

הגמרא אומרת שלושה תנאים: חכם, גיבור, ועשיר. הרמב”ם אינו מזכיר עשיר במפורש.

תירוץ: הרמב”ם מפרש „עשיר” דרך המושג „דעה רחבה” – אדם שיש לו „דעה רחבה” פירושו שאין לו דאגות גשמיות המושכות אותו למטה. הדבר קשור למשנה אבות „איזהו עשיר? השמח בחלקו” – הוא מרוצה ממה שיש לו, ולכן דעתו רחבה וחופשית. מי שדואג לקטנות – זה מצמצם את דעתו.

פשט כללי בגמרא: חכם, גיבור, עשיר, בעל קומה – כולם פירושם שאין לו שום דבר המושך אותו למטה מחכמתו. העיקר היא החכמה – כל שאר התנאים הם רק כדי לשחרר את האדם לחכמה.

מקורות

– גמרא שבת צב. / נדרים לח. – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”

– משנה אבות ד:א – „איזהו גיבור הכובש את יצרו”, „איזהו עשיר השמח בחלקו”

—

הלכה ב’: „שלם בגופו” ו„כשיכנס לפרדס”

לשון הרמב”ם

„אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו והוא שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשוך באותם הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג…”

חידושים

א) „שלם בגופו” – מדוע צריך הנביא להיות בריא?

הדבר קשור למה שהרמב”ם אומר בהלכות דעות שיסוד מיסודות עבודת ה’ הוא שהאדם יהיה בריא: לא יצטרך לדאוג לבריאותו, ירגיש טוב ויוכל להתרכז, הנבואה היא חוויה כבדה על הגוף – כפי שנראה בהמשך שהנבואה קשה פיזית, וחולשות פיזיות קטנות מתגברות.

ב) „כשיכנס לפרדס” – קשר ישיר לפרק הקודם

ה„פרדס” כאן הוא אותו פרדס שהרמב”ם תיאר בסוף הפרק הקודם. שני הפרקים מחוברים ממש – פרק ו’ מסתיים בפרדס, פרק ז’ מתחיל במה שקורה כשנכנסים לפרדס.

ג) „וימשוך” – לשון משך זמן

המילה „וימשוך” היא לשון משך זמן – הוא יעסוק זמן רב בענינים הגדולים הרחוקים. הוא ישוט בדעתו בעולמות גדולים ורחוקים – יחשוב על עולם המלאכים וכדומה.

ד) „דעה נכונה להבין ולהשיג” – שני דברים

(א) הוא יעסוק זמן רב בכך, (ב) הוא אכן יגיע להבנות הנכונות – הוא מסוגל לתפוס את כל מה שמתרחש. לשם כך צריך הוא להיות חכם.

—

הלכה ב’ (המשך): „והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם”

לשון הרמב”ם

„והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא מכוון דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכסא…”

חידושים

א) „מחשכי הזמן”

לדבר זה שייכות למה שהרמב”ם אומר שתלמיד חכם אינו מתהלך עם „מרעים.” ה„מרעים” הם אלה שהולכים במחשכי הזמן – הם החושך. כמו שמשלי קורא לדברים כאלה „מלין” (חושך) – לא האור האמיתי של ה’, לא אור הדעת.

ב) „והולך ומזרז עצמו” – זריזות אפילו אחרי שלמות המידות

מדוע עוד צריך זריזות? אפילו שכבר גובר על מידותיו, צריך עדיין כל הזמן זריזות. החילוק: הגבורה על המידות היא דין של שלמות המידות – זה כבר הושלם. אבל כעת הרמב”ם מדבר על מדרגה חדשה: העבודה השכלית, ההתבוננות. זה הרבה יותר מעל רמתו.

מה פירוש הזריזות כאן? אין הכוונה זריזות שלא יהיה עצלן. הכוונה שהוא דוחף את עצמו – אינו מסתפק, אינו סבור שכבר תפס הכל, אלא רוצה כל הזמן עוד ועוד. „ומלמד נפשו” – הוא מלמד את עצמו. זהו לימוד עמוק מאוד.

מקור – סוף מורה נבוכים: כשהרמב”ם נכנס לענין העבודה, הוא מסביר שאפילו אחרי הידיעה יש עבודה חדשה של התמקדות במה שיודעים – של ריכוז בכך.

ג) „הבלי הזמן ותחבולותיו” – דבר והיפוכו

הלשון נראית כסתירה:

– „הבלי הזמן” = הדברים השטחיים הטפשיים

– „תחבולותיו” = הדברים העמוקים יותר – כמו פוליטיקה, עניינים גדולים יותר, ניתוחים עמוקים יותר של ענייני העולם

אולם נקודת הרמב”ם: אפילו ה„תחבולות” – העיון העמוק בענייני העולם – עדיין טיפשות. זהו „שינוי צבע” – נראה כמשהו עמוק יותר, אבל זו טיפשות גדולה עוד יותר. [הערה: זה לגבי נביא – לגבי אנשים פשוטים אין לומר כך.]

ד) „דעתו תמיד פנויה למעלה” – משמעות כפולה של „פנוי”

1. פנוי מלשון „פונה” = דעתו מופנית למעלה – היא זמינה להשיג דברים חדשים. אפילו כבר השיג הכל, צריכה דעתו להיות פנויה וחופשית להשיג עוד.

2. פנוי פירושו שאין לו שום דבר אחר שמעסיק אותו – אין מחשבות אחרות, אלא הוא ממוקד למעלה.

יסוד הרמב”ם: במה שאדם חושב, שם הוא נמצא. „לדעת” אין פירושו „אני זוכר” – לדעת פירושו „אני יודע עכשיו.” ידעת אתמול, עכשיו אינך יודע – זו אינה ידיעה. לכן צריך הנביא להרגיל עצמו לעולם לא לחשוב על העולם הזה, אלא על הלמעלה.

ה) „קשורה תחת הכסא” – פירוש

מקור: זוהי התייחסות לחז”ל על נשמות של צדיקים ש„תחת כסא הכבוד” (קשור ל„והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים”).

ה„כסא” פירושו הקב”ה עצמו (כפי שנלמד בפרקים קודמים). החיות הקודש הן „תחת הכסא” – תחת הקב”ה. „קשורה תחת הכסא” פירושו שדעתו בין המלאכים הגבוהים ביותר.

פירוש הרמב”ם הפילוסופי: כיצד יכולות נשמות להיות „תחת כסא הכבוד”? הרי אינן גוף! הכוונה למה שהדעת עושה כשאין גוף – הדעת היא תחת הכסא. הוא יכול להתבונן באוצרות הקדושה של התורה.

ו) „צורות הקדושות והטהורות” – שתי קטגוריות

על פי הפרק הקודם:

– קדושות = הגלגלים (ספירות)

– טהורות = הצורות שאין להם חומר כלל (שכלים נבדלים/מלאכים)

ז) „משתכל בחכמתו של הקב”ה כולה מן הצורה הראשונה עד טבור הארץ”

הוא מסתכל לא רק על הצורות הקדושות (מלאכים), אלא על כל חכמתו של הקב”ה – הוא אינו שוכח גם את העולם. „מן הצורה הראשונה” = המלאך הגבוה ביותר. „עד טבור הארץ” = עד מרכז העולם – מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר.

—

הלכה ב’ (סוף): „מיד רוח הקודש שורה עליו”

לשון הרמב”ם

„מיד רוח הקודש שורה עליו”

חידושים

א) האם רוח הקודש כאן היא נבואה

שיטה א’: „רוח הקודש” כאן עדיין אינה נבואה – היא הדבר הקרוב ביותר לנבואה, מדרגה אחת לפני הנבואה.

שיטה ב’ (מוגנת בחוזקה): „רוח הקודש” כאן פירושה נבואה ממש. הרמב”ם עושה כאן לכאורה סתירות עם מקומות אחרים (שם הוא מחלק בין רוח הקודש לנבואה), אולם כאן כתוב במפורש „מיד.”

ב) „מיד” – מה פירוש המילה?

קושיא: הרי הרמב”ם אמר קודם שצריך שהקב”ה ייתן לו עוד שלב – האדם אינו יכול להגיע לנבואה בעצמו. אולם כאן כתוב „מיד” – מיד!

תירוץ א’: „מיד” אין פירושו תיכף ומיד באותו רגע ממש. ראיה: הרמב”ם כותב במקום אחר שמי שרוב עוונות – „מיד מיתתו בראשו”, ושם אין הכוונה שמת באותו רגע. „מיד” יכול לפרש שהוא כבר עשה כל מה שצריך לעשות – עוד יכול לעבור זמן עד שיקבל. כמו מושג הגמרא „מחוסר זמן לאו דווקא מחוסר מעשה.”

הצד השני: הוא סובר שכאן כתוב בבירור „מיד” ופירושו מיד, והבעיה מהמקום האחר (שם הרמב”ם אומר שצריך עוד שלב) היא קושיא נפרדת השייכת לאותו מקום אחר.

נקודה קשה: הקפיצה מ„הוא משתדל” ל„רוח הקודש שורה עליו” קשה לאתר אפילו למעשה, שכן תהליך ה„מתקדש והולך” הוא ע

בודה ארוכה, ואין יודעים באיזה רגע כבר „סיים” את השתדלותו.

האם רוח הקודש היא שלב נפרד: נשאלת השאלה האם רוח הקודש היא מדרגה נפרדת אחרי חכמה, או שמא הידיעה עצמה היא כבר רוח הקודש. צד אחד אומר: „ייתכן שהידיעה של הכל היא כשלעצמה רוח הקודש.” הצד השני סובר שכן, יש הבדלה ברורה – האדם „סיים” את החכמה ונכנס לרוח הקודש, והוא יודע זאת.

—

הלכה ג’: „והריח לו ביראת ה'” ו„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים”

לשון הרמב”ם

„והריח לו ביראת ה’… ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים… ויהפך לאיש אחר, ויודע בדעתו שאינו כמקודם, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.”

חידושים

א) „והריח” – לשון מעניינת

„והריח” פירושו שהאדם חש „ריח” מסוים, אור חכמה מסוים, אור שכל, הבא עליו. זוהי „תשורה” – הוא זכה למתנה/תשורה.

ב) „ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים”

מדוע דווקא „אישים”: אישים היא המדרגה הנמוכה ביותר של מלאכים, והם נקראים „אישים” משום שהם קרובים למעלת בני אדם. החידוש כאן הוא שהנביא אינו רק „קרוב” למדרגה – הוא ממש מעורב, הוא באותה רמה כמו המלאך.

הטעם העמוק יותר – חומר וצורה: האדם אינו יכול בדרך כלל להיות כמלאך משום שהוא שילוב של חומר וצורה (גוף ושכל). אולם הנביא ביטל את חומרו בכל כך הרבה דרכים, וחיזק את צורתו בכל כך הרבה דרכים, שהגיע למדרגת אישים – שהם כולם צורה בלא חומר.

ג) „ויהפך לאיש אחר” – הוא נעשה אדם חדש

שייכות לפרק ד’ – שתי בחינות אדם: כפי שנלמד בפרק ד’, יש שתי בחינות של „אדם”: (1) אדם מ„עפר מן האדמה” שמת, (2) סוג חדש של אדם שיש לו נשמה, דעת, והוא דומה למלאך. הנביא נעשה ממש אותו סוג שני של „איש” – ה„איש” שעליו נאמר „צורת אלוקים.” הוא ה„איש אחר” – האדם בעל צורת אלוקים.

„מיד” – ראיה שיש רגע ספציפי: הלשון „ויהפך לאיש אחר” מראה שיש רגע מסוים של שינוי – לא רק תהליך הדרגתי. האדם יודע מתי התרחש המעבר. הדבר תומך בצד ש„מיד” פירושו אכן הבדלה ברורה בין חכמה לרוח הקודש.

דיוק – „שאר בני אדם החכמים”: הרמב”ם אומר שהוא „נתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים” – הוא גבוה אפילו מכל החכמים. הדבר מראה שנבואה היא קפיצה איכותית מעל חכמה, ולא רק הבדל כמותי.

שייכות להלכות תשובה: כשם שהרמב”ם אומר בהלכות תשובה שבעל תשובה נעשה „איש אחר”, כך גם הנביא נעשה „איש אחר.”

שאלה – האם אפשר לאבד נבואה: כשהאדם נופל ממדרגתו, האם הוא גם „יודע בדעתו” שאינו עוד באותה מדרגה?

שאלה – „בעל קומה” והזדקנות: כשהנביא מזדקן, האם הוא מאבד את הנבואה? או שמא הכוונה רק שצריך להיות חזק כשמקבל אותה?

שייכות ל„אישים” ולפסוק: הפסוק „ונהפכת לאיש אחר” מתפרש באופן מעניין: מ„איש” (אדם) אתה נהפך ל„איש” אחר (מדרגת מלאך). שניהם נקראים „איש” – אדם נקרא איש ומלאך נקרא גם איש (אישים).

מקורות

– שמואל א’ י:ו – „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר”

– רמב”ם הלכות תשובה – האדם נעשה „איש אחר”

– רמב”ם פרק ד’ – שתי בחינות אדם

– קרבן תודה – „איש ואיש” יכול לפרש מרדכי או המן

—

הלכה ד’: „הנביאים מעלות מעלות הן”

לשון הרמב”ם

„הנביאים מעלות מעלות הן. כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא.”

פשט

לנביאים מדרגות שונות, בדיוק כמו שבחכמה יש חכם גדול מחברו, כך בנבואה יש נביא גדול מנביא.

חידושים

א) „מעלות מעלות” – לא מדרגות בדידות

כפי שכבר נלמד אצל מלאכים, „מעלות מעלות” אין פירושו שעומדים על מדרגות בדידות, אלא יש מדרגות – ספקטרום של מדרגות.

ב) המשל מחכמה – ניסוח חזק

המשל עובד רק אם מבינים שנבואה היא (לפחות בחלקה) שלמות של האדם עצמו. אילו נבואה היתה פירושה רק שהקב”ה מדבר אליו, לא היו מעלות – הקב”ה מדבר או אינו מדבר, זה אחד משניים. העובדה שיש מדרגות מראה שנבואה קשורה למדרגת האדם עצמו.

ג) מהו החילוק בין נביאים?

– החילוק אינו בממי הוא מקבל (כולם מקבלים מהקב”ה) – אלא בעצם האדם, מדרגתו.

– הנביא הגדול יותר יכול לדעת בצורה מדויקת יותר על העולם, חלקים רבים יותר של המציאות.

– ייתכן חילוק במידת הבהירות שבה הוא מקבל.

– ייתכן חילוק במידת היכולת להעביר – שכן הוא מקבל בחזון/משלים (כפי שמורה נבוכים פרק ל’ מדבר), והחילוק הוא עד כמה הוא מבין ומעביר את המשלים.

ד) המטרה העיקרית של ההלכה

אחת הסיבות העיקריות שהרמב”ם רוצה לקבוע שלנביאים יש מעלות מעלות, היא להניח את היסוד לחילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים – הבא בהמשך הפרק.

מקורות

– חז”ל על שמואל כנביא הגדול ביותר

– מורה נבוכים פרק ל’ – נבואה דרך משלים

—

הלכה ה’: אופן הנבואה אצל שאר נביאים – חלום, מראה, רעד, משלים

לשון הרמב”ם

„כל הנביאים כשמתנבאים… בחלום או במראה… אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים… שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה… הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא.”

חידושים

א) „מראה” = ביום, „חלום” = בלילה

„מראה” פירושה מראה ביום, ו„חלום” פירושו בלילה. ביום רואים בעיניים, בלילה רואים בכח הדמיון. המושג „חזון הלילה” הוא לשון מעניינת – בלילה אין רואים בעיניים הפיזיות, אלא בדמיון.

מקור: הפסוק „אם יהיה נביאכם ה’, במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו” (במדבר יב:ו).

ב) „אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים” – שלושה ביטויים לאותו דבר

הגוף מתמוטט בשעת נבואה.

ג) „דעת פנויה” – פנויה מ-, לא פנויה ל-

„שתהא הדעת פנויה להבין מה שתראה” – „פנויה” פירושה כאן לא „פנויה ל-” (חופשית לעשות משהו), אלא „פנויה מ-” (משוחררת ממשהו). בדרך כלל חלק מדעתו של אדם הולך על שליטה בגופו – לשמור על מה שהגוף עושה. כשהגוף מתמוטט בשעת נבואה, הדעת משתחררת מהמשימה של שליטה בגוף, ויכולה להתמסר לחלוטין להבנת מראה הנבואה.

השוואה לשינה: כשאדם ישן, החלק במוח השולט בגוף אינו פועל (לכן כשחולמים שזזים, היד אינה זזת במציאות). כך גם בנבואה – הגוף „נכבה” והדעת משתחררת.

חילוק מחלום סתם: בדרך כלל יש לאדם חלומות מדברים של גופו, חוויות הגוף – משום שדעתו עסוקה בגוף. בנבואה, כשהגוף נופל, הדעת חופשית לראות דברים אמיתיים, ולא רק השתקפויות של חוויות גשמיות.

ד) שייכות לפרק ב’ – „נרתע לאחוריו ונפחד”

בפרק ב’ אמר הרמב”ם שכשאדם מתחיל להשיג את גדלות הקב”ה, הוא גם „נרתע לאחוריו ונפחד”. אולם החילוק: בפרק ב’ הטעם לרעד הוא תגובה על גדלות הקב”ה. כאן בנבואה הטעם אחר – משום שהחומר (הגוף) מונע נבואה, ובשעת חלות הנבואה הגוף מתמוטט, כדי שהדעת תהיה פנויה.

ה) ראיות מפסוקים – אברהם ודניאל

אצל אברהם – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו” (בראשית טו:יב) – נפל עליו חושך גדול, מבחינה גשמית לא ראה כלום – הגוף נסגר.

אצל דניאל – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח” (דניאל י:ח) – גופו כאילו נמס.

ראיה לדיון הקודם: אם מתרחשות כל כך הרבה תחושות פיזיות (רעד, נפילה, חושך), בוודאי הוא יודע שמשהו קורה לו.

אולם הצד השני חולק: זה אינו הסימן שממנו הוא יודע שזו נבואה. אנשים נופלים וחווים סתם התקף – זה כשלעצמו אינו מוכיח שזו נבואה. הידיעה שזו נבואה היא ידיעה פנימית מאוד, דבר שכלי, שאינו מבוסס על סימנים פיזיים. „הוא יודע ממה שהוא יודע” – לא ממה שאבריו נפלו.

הצד הראשון עונה: מכאן רואים שנבואה אינה עוד רמה של ידיעה, אלא היא אירוע – משהו ספציפי שקורה לאדם.

ו) נבואה לעומת חזיונות סתם – מה עושה את הנבואה אמיתית?

חזיונות כשלעצמם אינם מוכיחים כלום. „אני מכיר הרבה אנשים שנופלים ורואים חזיונות, ועדיין אינם נביאים.” אפשר אפילו לקחת סמים ולראות חזיונות.

תוכן הנבואה או מקור הנבואה – זה מה שעושה נביא לנביא אמת. כל הסימנים החיצוניים (רעד, נפילה, חזיונות) הם „צדדים חיצוניים” – הם רק המנגנון שדרכו הדבר בא, משום שרוב בני האדם ממוקדים בגופם, והדרך היחידה שבה הם יכולים לראות אמת היא כשגופם נופל. אולם זה כשלעצמו עדיין אינו הופך את הדבר לנבואה.

החילוק בין נביא לטיפש הרואה חזיונות: נביא יכול לקחת חזיון ולראות את המסר שבו – „להבין מה שתראה.” אותו חזיון אצל אדם אחר שאינו נביא, אינו נבואה, משום שאין לו החכמה להבין.

„עיקר פנים הנבואה הוא בלבובן”: עיקר הנבואה הוא בתוכן הפנימי (לבובן = תוכן), לא במראות החיצוניים.

ז) „דרך משל מודיעין לו” – נבואה באה דרך משלים

נביא שאינו יודע את הפתרון – אינו נביא. הרמב”ם קובע שנביא חייב לדעת את פתרון נבואתו שלו.

מחלוקת גדולה: כיצד מקבל הנביא את הפתרון?

צד א’ (ר’ יצחק): הנביא מקבל את המשל ואת הנמשל בבת אחת, בחבילה אחת. הדבר מושווה לדיאגרמה: כשאדם רואה דיאגרמה, הוא מבין את התוכן דרך הדיאגרמה, אולם ההבנה האמיתית אינה הדיאגרמה עצמה – היא ה„הבנה הפנימית.” הנביא רואה את המשל, והמשל עצמו כבר נושא בתוכו את הנמשל. אין כאן שני שלבים נפרדים (קודם חלום, אחר כך חיפוש פותר חלומות), אלא ידיעה אחת משולבת.

קושיא על שיטת ר’ יצחק: אם הנביא מקבל את המשל עם הנמשל יחד, מדוע אינו מקבל את הנמשל לבדו? מה תכלית המשל?

תשובת ר’ יצחק: רוב בני האדם – כולל הנביא – אינם מבינים דבר בלא משל. המשל הוא הכלי שדרכו הנביא מבין את הנמשל. אין כאן שני דברים חיצוניים נפרדים; המשל הוא אמצעי ההבנה.

צד ב’: הנביא רואה רק את המשל (החזון/המראה), וכשהוא מתעורר, הוא משתמש ב„כח החכמה” שלו – חכמתו האדירה – כדי להבין את הנמשל. זהו הטעם שהרמב”ם דורש שנביא יהיה חכם גדול: אדם פשוט אולי היה יכול גם הוא לראות את המשל, אבל לעולם לא היה יכול לספק את הפתרון/נמשל הנכון.

אירוניה מעניינת במחלוקת: הלומד השני, שכל הזמן סובר שנבואה היא שליחות מהקב”ה (לא שלמות של האדם), דווקא בענין המשל-נמשל מגיע לצד שחכמתו של הנביא עצמו ממלאת את התפקיד המרכזי – הקב”ה שולח רק „תמונה” (משל), והנביא בחכמתו מגיע לנמשל. זה למעשה קרוב יותר לשיטת הלומד הראשון הכללית שנבואה היא שלמות של האדם.

„מודיעים לנביא” – מי מודיע? הדבר מרמז שמישהו מוסר לנביא – תקשורת אישית מהקב”ה לנביא, ולא רק שהוא מגיע לחכמה. צד אחד אומר: „מודיעים” מראה שזה ישירות מהקב”ה. הצד השני עונה: חכמה גם מהקב”ה, וחכמה אולי ישירה עוד יותר מנבואה.

ח) דוגמאות למשלים בנבואה

סולם יעקב (בראשית כ”ח): יעקב ראה סולם עם מלאכים עולים ויורדים. הרמב”ם אומר: „והוא המשל למלכיות ושעבודם” – זהו המדרש שראה ארבע מלכויות (בבל, פרס, יון, רומי) עולות ויורדות.

קושיא: במקומות אחרים (מורה נבוכים?) הרמב”ם אומר שהסולם הוא משל למלאכים (לא למלכויות). תירוץ: למלאכים ולמלכויות יש קשר – לכל מלכות יש „מלאך הממונה.”

קושיא על נבואת יעקב: נבואת יעקב באה בשעה שברח מעשו – היה באמצע צרות, לא במנוחה. כיצד מתיישב הדבר עם הכלל שנביא צריך להיות רגוע ושמח? תירוץ: יעקב אבינו היה במדרגה כזו שהיה „שלם” אפילו באמצע צרות.

חיות יחזקאל: הרמב”ם כבר אמר קודם (פרק ב’) שה„חיות” הן הסוג הראשון של מלאכים.

סיר נפוח ומקל שקד (ירמיהו): ירמיה ראה סיר רותח (סיר נפוח) ומקל שקד, ומיד אחר כך אמר לו המנבא את הפתרון: „מקל שקד כי שקד אני.”

מגילה עפה (יחזקאל) ואיפה (זכריה).

ט) שלוש קטגוריות כיצד נביאים מוסרים את נבואתם

1. משל ופתרונו – כמו ירמיה עם הסיר הנפוח, שם כתובים המשל והנמשל בבירור.

2. פתרון בלבד – נביאים שאומרים רק „כה אמר ה'” – המוסר/הבשורה המעשית, בלא המשל.

3. משל בלבד בלא פתרון – „וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה” – הם כותבים רק את המשל בלא הנמשל.

הערה: אפילו נביא שכותב רק את המשל (בלא פתרון), אין לחשוב שלא ידע את הנמשל. הוא פשוט לא כתב אותו.

כלל: „וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים” – כל הנביאים (חוץ ממשה) רואים דרך משל ודרך חידה.

מקורות

– בראשית טו:יב – „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו”

– דניאל י:ח – „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח”

– במדבר יב:ו – „אם יהיה נביאכם ה’, במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו”

– בראשית כ”ח – סולם יעקב

– ירמיהו א’ – מקל שקד, סיר נפוח

– יחזקאל א’ – חיות הקודש; יחזקאל ב’ – מגילה עפה

– זכריה ה’ – איפה

– מורה נבוכים פרק ל’ – נבואה דרך משלים

—

הלכה ה’ (המשך): „כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו” – תנאי השמחה וההתבודדות

לשון הרמב”ם

„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו… מכוונים דעתם… יושבים שמחים וטובי לב… מתבודדים… שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.”

חידושים

א) שמחה כתנאי

שמחה היא תנאי ממשי לנבואה. עצבות מושכת את האדם למטה, עצלות גם כן. רק שמחה מאפשרת נבואה.

ב) הפסוק מבני הנביאים

הרמב”ם מביא את הפסוק (שמואל א’ י:ה): „בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים.” לפניהם עומדים אנשים עם כלי נגינה (לא שהם עצמם מנגנים), והם „מתנבאים.”

הערה: הרמב”ם אינו מביא את הפסוק שהגמרא מביאה בשבת (ל.): „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'” (מלכים ב’ ג:טו, על אלישע). הוא מביא דווקא את הפסוק משמואל.

ג) „והמה מתנבאים” – פירוש

הרמב”ם מפרש „מתנבאים” לא שכבר יש להם נבואה, אלא שהם מתכוננים לנבואה – „מהלכים בדרך הנביאים עד שיהיו נביאים.”

משקל „התפעל” – שלוש משמעויות:

1. הוא מעמיד פנים (מזייפים) – כמו „מתחסדים” שפירושו לפעמים אנשים שמעמידים פנים של חסידות.

2. הוא עושה משהו לעצמו – פעולה רפלקסיבית.

3. הוא הולך ונעשה – תה

ליך, כמו „מתגדל” שפירושו הולך לקראת גדולה.

הרמב”ם מתכוון כאן למשמעות השלישית: „מתנבאים” פירושו הולכים לקראת נבואה.

ד) „בני הנביאים” – עדיין לא נביאים

הרמב”ם אומר בבירור: הם נקראים „בני הנביאים” – לא „נביאים” – משום שאף על פי שמכוונים דעתם, „אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה.” המעמד אינו ודאי.

ה) הלשון „שכינה” לעומת „רוח הקודש” לעומת „נבואה”

כאן משתמש הרמב”ם לראשונה בלשון „שכינה” (במקום „רוח הקודש” או „נבואה”). המסקנה היא שבפשטות כל שלוש המילים פירושן אותו דבר, אף שעל פי קבלה ייתכנו חילוקים אחרים. ראיה: בהלכות חובל ומזיק משתמש הרמב”ם לפעמים ב„רוח הקודש” ולפעמים ב„שכינה” על אותו דבר.

ו) התבודדות – מה פירושה?

קושיא: אם הם צריכים להתבודד (להיות מופרשים), כיצד כתוב שלפניהם עומדים אנשים עם כלי נגינה?

תירוץ 1 (רעיון מקוצק): התבודדות אין פירושה להיות לבד פיזית ביער. אפשר להתבודד בין אנשים – „מתבודד בדעתם” – הוא בעולם שלו, אפילו כשאחרים נמצאים.

תירוץ 2 (כפשוטו): התבודדות פירושה שהם יוצאים מהעיר – אבל יחד עם חברים. התבודדות פירושה הרחק מהעולם, אבל חבורה של נביאים בעלי דעה דומה היא עדיין התבודדות.

מקורות

– שמואל א’ י:ה – בני הנביאים עם נבל ותוף וחליל וכינור

– מלכים ב’ ג:טו – „ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'” (צוין שהרמב”ם אינו מביא אותו)

– רעיון מקוצק – התבודדות בין אנשים

—

הלכה ו’: נבואת משה – „חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים”

לשון הרמב”ם

„כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבנו רבן של כל הנביאים.”

פשט

כל מה שאמר עד כה חל על כל הנביאים – ראשונים ואחרונים – חוץ ממשה רבינו.

חידושים

א) משה רבינו – קטגוריה אחרת לגמרי

נבואת משה רבינו אינה רק מדרגה גבוהה יותר בתוך אותה קטגוריה כמו שאר הנביאים, אלא היא קטגוריה אחרת לגמרי. הרמב”ם אומר במקום מסוים שמשה רבינו נקרא „נביא” בשם משותף (הומונימי) – כלומר, למילה „נביא” אין אותה משמעות כשאומרים אותה על משה כמו כשאומרים אותה על שאר הנביאים.

ב) „ראשונים ואחרונים”

„הנביאים הראשונים והאחרונים” פירושו אולי פשוט: כל הנביאים שהיו אי פעם וכל אלה שעוד יהיו.

ג) „רבנו” – שתי משמעויות

„משה רבנו רבן של כל הנביאים”: „רבנו” – הרב של כל ישראל (משום שנתן לנו את התורה), ו„רבן של הנביאים” – הרב של כל הנביאים (משום שהוא גבוה יותר במדרגת הנבואה).

—

הלכה ו’ (המשך): חילוק ראשון – חלום/מראה לעומת ער ועומד

לשון הרמב”ם

„שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד.”

חידושים

א) המקור – „בבוא משה אל אהל מועד… וישמע את הקול”

הרמב”ם מביא את הפסוק (במדבר ז:פט) כראיה:

– „וישמע את הקול” – כתוב „וישמע” (הוא שמע), לא „וירא את המראה” (הוא ראה מראה). משמע שהיתה שמיעה ממשית, לא חוויה דמוית חלום. זו הראיה העיקרית.

– „בבוא משה” – מיד כשנכנס לאוהל מועד שמע את הקול – לא הצטרך הכנה.

[הרחבה: „אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד” – משה רבינו עומד באוהל מועד, אינו יושב, אינו שוכב. הדבר מדגיש את ה„ער ועומד”.]

—

הלכה ו’ (המשך): חילוק שני – על ידי מלאך לעומת ישירות מהקב”ה

לשון הרמב”ם

„כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. ומשה רבנו לא על ידי מלאך, שנאמר ‘פה אל פה אדבר בו’, ונאמר ‘ודיבר ה’ אל משה פנים אל פנים’, ונאמר ‘ותמונת ה’ יביט’ – כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל.”

חידושים – החידוש המרכזי

א) הרמב”ם מקשר מלאך למשל וחידה

זהו חידוש גדול: משום שכל הנביאים מקבלים נבואה דרך מלאך, לפיכך הם רואים במשל וחידה. המלאך הוא הסיבה שהדבר בא בצורת משל. זהו קשר סיבתי: מלאך = משל/חידה. ממילא, משום שמשה מקבל נבואה שלא דרך מלאך, הוא רואה בלא משל, בבהירות וישירות.

ב) המראה עצמה היא מלאך

הרמב”ם בפרק הראשון אומר שכשנביאים רואים „מראה” (חזון), הם רואים למעשה מלאך. המראה גופה היא המלאך. הם אינם רואים את הקב”ה ישירות – הם רואים מלאך, והמלאך הוא ה„פילטר” שגורם לכל דבר לבוא בצורת משל.

ג) פסוקים כראיות

– „פה אל פה אדבר בו” – מפה לפה, ישירות, בלא שליח/מלאך.

– „ודיבר ה’ אל משה פנים אל פנים” – ישירות.

– „ותמונת ה’ יביט” – הרמב”ם מפרש: „כלומר שאין שם משל” – „תמונת ה'” אין פירושה דמות פיזית (שהרי „לא ראיתם כל תמונה”), אלא שהוא רואה את הדבר על בוריו, בלא משל, בלא חידה.

ד) „רואה הדבר על בוריו” – מה פירוש „הדבר”?

„הדבר” אין פירושו הקב”ה עצמו (שהרי אפילו משה לא יכול היה לראות את הקב”ה על בוריו). אולי פירוש „הדבר” הוא התוכן/נושא נבואתו – את זה ראה בבהירות.

ה) „מראה” אצל משה – אספקלריא המאירה

סתירה לכאורה: קודם אמר הרמב”ם שכל הנביאים „במראה או בחלום”, ועכשיו אצל משה כתוב גם „במראה ולא בחידות” – אם כן גם למשה יש „מראה”!

תירוץ: אצל שאר הנביאים המראה היא מראה של חידה (דרך מלאך). אצל משה המראה היא מראה בהירה – אספקלריא המאירה (מראה בהירה). חז”ל אומרים: „כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.”

הרמב”ם מפרש „אספקלריא” כמראה (מירור) – תמיד יש מחיצה (אין נביא רואה את הקב”ה ישירות), אלא שלמשה היתה מחיצה בהירה. „על בוריו” פירושו בבירור, בבהירות.

—

הלכה ו’ (המשך): חילוק שלישי – יראים ונבהלים לעומת כאשר ידבר איש אל רעהו

לשון הרמב”ם

„כל הנביאים יראים ונבהלים ומזדעזעים, ומשה רבנו אינו כן, שנאמר ‘כאשר ידבר איש אל רעהו’ – כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם.”

חידושים

א) „כאשר ידבר איש אל רעהו”

הרמב”ם מפרש: שהוא רגוע. אדם אצל חברו אינו מפוחד, הוא בנוח. כך גם משה – „לא נבהל לשמוע.”

ב) „כח בדעתו להבין” – מילת המפתח

הרמב”ם משתמש במילה „להבין” – היה לו כח בדעתו להבין דברי הנבואה. הדבר עקבי עם כל גישת הרמב”ם: נבואה היא השגה שכלית. הוא אינו אומר לעולם „לשמוע” או „לראות” כעיקר – הכל „להבין.”

ג) „עומד על עומדו שלם”

משה נשאר עומד במקומו, שלם – שלם, לבוש, לא שבור מהחוויה.

—

הלכה ו’ (המשך): חילוק רביעי – אין מתנבאים בכל עת שירצו לעומת כל זמן שיחפוץ

לשון הרמב”ם

„כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבנו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו, ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת.”

חידושים

א) לשונות חדשים אצל משה רבינו

(1) „רוח הקודש לובשתו” – הוא מתלבש ברוח הקודש, מושג חדש; (2) „נבואה שורה עליו” – קודם נאמר „שכינה שורה עליו”, עכשיו הדבר מיושם על הנבואה עצמה.

ב) „אינו צריך לכוין דעתו” – הוא כבר כולו מוכן

אין הדבר פשוט שמשה אינו צריך הכנה. הפשט האמיתי: משה רבינו כבר תמיד מוכן ומזומן, אין חסרה הכנה משום שהוא כל הזמן במצב הזה. „שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד.”

ג) ראיה מבנות צלפחד – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”

כשבנות צלפחד שואלות שאלה, משה אומר „עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם.” אילו משה היה נביא כאלישע, היה צריך לומר „צריך לנסות, אני הולך להתבודד, אולי יצליח.” אבל משה אומר „עמדו, שתי דקות, אני חוזר” – הוא יודע בוודאות שיקבל תשובה. (רש”י מביא חז”ל שזהו הכח הגדול של בשר ודם.)

ד) „לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”

אחרי מתן תורה היתה לכל ישראל מעין מדרגה של נבואה. כשהדבר נסתיים, אומר הקב”ה: „שובו לכם לאהליכם” – כל ישראל חוזרים. אבל „ואתה פה עמוד עמדי” – משה נשאר, הנבואה נשארת אצלו.

ה) „לאהלם” – בדרך משל, צורכי הגוף

הרמב”ם מפרש „לאהלם” לא דווקא כאוהל פיזי, אלא בדרך משל – „לצורכי הגוף כולם.” דירה מייצגת את כל צורכי הגוף.

ו) פרישות מאשה – ההמשך ההגיוני

משום ששאר הנביאים „חוזרים לאהלם” – חזרה לצורכי הגוף – אינם פרושים מנשותיהם. אבל „משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון” – מעולם לא חזר. „לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה.”

ז) „ונקשרה דעתו בצור העולמים”

לרמב”ם יש פרק במורה נבוכים שבו הוא מפרש „צור” – פירושו מקור, כסלע שממנו באים אבנים (לא שהכל עומד עליו, אלא ממנו הכל בא). „צור העולמים” פירושו שהקב”ה הוא המקור, הסיבה הראשונה של הכל.

ח) „ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם”

הפסוק הוא „וקרן עור פניו.” „ההוד” של הרמב”ם פירושו רוח הקודש / שכינה / נבואה עצמה, לא רק הזוהר החיצוני. אצל נביא אחר ייתכן שפניו מאירות בשעת נבואה, אבל זה נדיר. משה רבינו האיר תמיד משום שתמיד היה בבחינת נביא.

סיכום כל ארבעת החילוקים

1. חלום – שאר הנביאים מקבלים נבואה בחלום/חזיון; משה – ער.

2. משל/מלאך – שאר מקבלים דרך משל או מלאך; משה – פנים אל פנים.

3. נבהל – שאר נבהלים; משה – לא.

4. בכל עת – שאר אינם יכולים להתנבא מתי שרוצים; משה – כן.

[הרחבה: משה רבינו אינו אומר „כה אמר ה'” – השוואה למשנה תורה של הרמב”ם]

מובא (אולי מר’ חיים מבריסק) שמשה רבינו כשאומר את מצוותיו, אינו אומר תמיד „כה אמר ה’.” הטעם: משום שלמשה הנבואה עמו תמיד, כשהוא מדבר סתם, הוא מדבר דבר ה’. כשמשה רבינו רוצה לומר משהו שאינו מהקב”ה, הוא צריך לומר „כך אומר משה.”

השוואה לרמב”ם: הרמב”ם במשנה תורה נוהג באופן דומה: כשהוא מדבר סתם, „התורה מדברת” – ברירת המחדל היא שזהו דבר התורה. כשהוא רוצה לומר את דעתו שלו, הוא כותב „יראה לי.”

מקורות

– במדבר ז:פט – „בבוא משה אל אהל מועד… וישמע את הקול”

– במדבר יב:ח – „פה אל פה אדבר בו”, „ותמונת ה’ יביט”

– שמות לג:יא – „ודיבר ה’ אל משה פנים אל פנים”, „כאשר ידבר איש אל רעהו”

– דברים ד:טו – „לא ראיתם כל תמונה”

– שמות לד:כט – „וקרן עור פניו”

– במדבר כז:ה – „עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”

– דברים ה:כז-כח – „שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”

– חז”ל – אספקלריא המאירה / שאינה מאירה

– גמרא ברכות – שבמעמד הר סיני היתה לכל ישראל מעין נבואה

– מורה נבוכים – פרק שבו הרמב”ם מפרש „צור” = מקור

—

הלכה ז’: שני סוגי נבואה – נבואה לעצמו ונבואה כשליחות

לשון הרמב”ם

הרמב”ם מדבר על כשהקב”ה שולח נביא: „או לכל אנשי עיר או ממלכה… להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם.”

חידושים

א) נבואה לעצמו

פעמים רבות הנביא הוא רק לעצמו – הקב”ה מדבר אליו דברים הנוגעים לו בלבד: „להרחיב דעתו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים” – שידע דברים מ„דברים גדולים” כמו מעשי מרכבה. הערה: לא כתוב שהקב”ה אומר לו הלכות, משום שעל הלכה אי אפשר לומר אפילו „לעצמו” – הדבר נידון בפרק הבא.

ב) נבואה כשליחות – ניסוח אוניברסלי

הרמב”ם מנסח זאת באופן אוניברסלי – „אנשי עיר או ממלכה” – לא ספציפית יהודים. דוגמאות: יונה נשלח לנינוה, אליהו למדין.

ג) „להורות” לעומת „למנוע” – שתי פונקציות

– „להורות להם מה יעשו” – שידעו מה לעשות.

– „למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם” – לעצור אותם ממה שכבר עושים. דיוק: אינו אומר „להודיע מה לא יעשו” (לומר מה לא לעשות), אלא „למנוע” – לעצור ממעשים שכבר עושים.

ד) היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים

נביאים כתבו רק נבואות הנוגעות לדורות – אבל נבואות רבות היו „לעצמו” ולא נכתבו.

ה) נבואה בגלות

הרמב”ם אומר שהיום בגלות אין לנו את השמחה הנדרשת כדי לקבל נבואה.

—

הלכה ז’ (סוף) – הלכה ח’ (תחילה): אות ומופת

לשון הרמב”ם

„וכשמשלחו הקב”ה לנביא נותן לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת.”

חידושים

א) המופת אינו לנביא – אלא לעם

הנביא עצמו כבר יודע שהוא נביא. המופת הוא רק „כדי שידעו העם.”

ב) „תשמעון” פירושו „תקבלון” – לשמוע, לא רק לשמוע

התרגום על „אליו תשמעון” הוא „תקבלון” – להאמין ולשמוע. שתי המשמעויות כלולות.

ג) דין הנהגה לעומת דין בירור – חילוק יסודי

„לשמוע ממנו” ייתכן שהוא דין הנהגה (חייבים לשמוע לנביא), לא דין בירור (יודעים בוודאות שהוא נביא). הנביא עצמו יודע שהוא נביא, אבל אנו אין אנו יודעים בוודאות גמורה. יש לנו רק את הראיות מאותות ומופתים, והתורה אומרת לנו לשמוע.

ד) ראוי לנבואה הוא תנאי מוקדם – בלעדיו אין מופת מועיל

אדם יכול לעשות את כל המופתים שבעולם, אבל אם אין אנו רואים שהוא ראוי לנבואה (חכם, גדול, ירא שמים), אין זה מועיל כלום.

ה) יישום היסטורי – אגרת תימן

הרמב”ם עצמו השתמש למעשה בכלל זה כשאנשים מסוימים טענו שהם נביאים. באגרת תימן הרמב”ם קובע: „להאמין” אפשר לצוות רק על דבר אפשרי. דבר בלתי אפשרי (כגון שפרוץ יהיה נביא) – בכלל לא שייכת מצוה להאמין.

ו) קושיית הרמב”ם על עצמו – מופת בלא נבואה

הרמב”ם מקשה: „אפשר שיש עושה מופת” – אדם יכול אכן לעשות אותות ומופתים אפילו אינו נביא („יש לדברים בגו” – תחבולה, כישוף, וכדומה). אם כן, מדוע מאמינים לו?

ז) המשל משני עדים כשרים – מפתח להבנה

תירוץ הרמב”ם: הואיל ויש לו כבר חזקה שהוא אדם גדול וחכם וראוי לנבואה, וגם הוא עושה מופת – יש מצוה להאמין לו. אין זו ראיה מוכרחת, אלא דין הנהגה.

המשל: „כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים” – אף על פי שיודעים שקיימים עדי שקר בעולם, פוסקים על פי עדותם. „מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית.”

אדם יכול לחשוב אלף פעמים שהעדים שקרנים – אבל הוא נוהג לפי עדותם לא משום שהוא יודע שזה אמת, אלא משום שהתורה אמרה לנהוג כך. „על פי הנגלה.”

ח) מדוע אין חזקת כשרות לבדה מספיקה?

בלא אותות ומופ

תים אין יודעים אם הוא סתם חכם או אכן נביא, ואפילו אם הוא נביא – אין יודעים אם יש לו שליחות לאחרים. המופת מוכיח ספציפית שהוא שליח עם ציווי לאחרים. הדבר בדיוק כמו אצל עדים: לעד אחד יש גם חזקת כשרות, אבל אין לו דין עדות – התורה דורשת שני עדים.

—

סיום הפרק: „הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו”

לשון הרמב”ם

„דברים האלו וכיוצא בהם – הנסתרות לה’ אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, וה’ יראה ללבב.”

חידושים

א) „הנגלות” – אנו הולכים על פי הנגלה

אין אנו אחראים על מה שבלבו של הזולת. חובתנו היא ללכת על פי הנגלה – אם יש לו את הכישורים של נביא והוא מביא אות ומופת, עלינו להאמין לו. אם הוא בפנים שקרן – זה בינו לבין הקב”ה. (בדיוק כפשט רש”י על הפסוק.)

ב) סיום על כל הלכות נביאים

הפסוק „הנסתרות לה’ אלוקינו” אינו רק סיום על ההלכה האחרונה (בענין אותות ומופתים), אלא סיום על כל הלכות נביאים. כל ענין הנבואה הוא ענין של „דברים נסתרים” – דברים קדושים ועמוקים. תפקידנו הוא רק ללכת לפי „הנגלות לנו ולבנינו.”

מקורות

– דברים כ”ט – „הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו”

– רש”י על „הנסתרות” – איני מעניש על נסתרות

– אגרת תימן – להאמין שייך רק בדבר אפשרי

– דין שני עדים כשרים – משל הרמב”ם

– „אליו תשמעון” (דברים) – מקור למצוה לשמוע לנביא

– תרגום אונקלוס – „תשמעון” = „תקבלון”

תמלול מלא 📝

הלכות יסודי התורה, פרק ז׳ – יסודי הנבואה

פתיחה: ראש חודש אדר ושמחה

חברותא א׳: שלום. אנחנו הולכים היום ללמוד הלכות יסודי התורה, ספר המדע, פרק ז׳. הפרק עוסק בעניין הנבואה.

זה מאוד מתאים שהיום ראש חודש אדר, ומרבין בשמחה. הרמב”ם הולך כאן לומר שאחד מהתנאים של נביא הוא שצריך להיות בשמחה. לא כמו שאנשים חושבים שכדי להגיע למדרגה הגדולה עוזרת לו התבודדות, ואדם נמצא במצב מסוים, ואז הוא לא יהיה בשמחה. להיפך — שמחה מביאה דברים גדולים.

—

מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם

נבואה כיסוד הדת — לא רק מצווה

אנחנו עדיין כאן ביסודי הדעת, יסודי התורה. נבואה היא אחד מיסודי התורה, כי משה רבינו — כל התורה כולה ניתנה באמצעות נבואה. ומלבד התורה, נביאים וכתובים — היה לנו עולם מלא נביאים, וזהו יסוד הדעת.

כלומר, מלבד מה שזו מצווה — אחת מהמצוות בהלכות יסודי התורה מנה הרמב”ם עשר מצוות, ושתי האחרונות מתוך העשר — כבר למדנו שמונה מתוך העשר — שתי האחרונות הן:

– לשמוע לנביא — מצות עשה לשמוע מן הנביא

– ומצות הלא תעשה, מעניין, היא לא “לא לשמוע,” אלא שלא לנסותו — שלא להטריד אותו יותר מדי, שלא לבחון אותו יותר מדי.

עכשיו הרמב”ם, מאוחר יותר הוא יאמר את המצווה, אבל מיסודי הדעת — הוא מתחיל: יש מצות עשה לשמוע, אבל עוד לפני השמיעה יש יסוד הדעת לדעת שיש דבר כזה כנבואה, להאמין שיש דבר כזה כנבואה. מיסודי הדעת, מיסודי הדעת.

חידוש: המבנה של ספר המדע — היסוד קודם למצווה

זה מאוד דומה למבנה של הפרקים הראשונים, אני תופס. כי מיסודי היסודות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון — לא יסוד היסודות, היסוד השני, יסוד הדעת.

כלומר שהיסוד חשוב עוד יותר מהמצווה. נאמר, אדם לא נהרג בגלל מצווה — הוא נכשל לפעמים גם בלשון הרע. אבל אם הוא נכשל ביסוד של לא לדעת אנכי ה׳ אלקיך, או לא להאמין בנבואה, חסר לו יסוד, וכל שאר המצוות אין להן על מה להישען. כך כתוב בסוף היגל מקרא בפרשת משנה.

אבל גם כאן אתה רואה שהמבנה הולך באותו אופן כמו המבנה של כל ההלכות — חוץ משני הפרקים שהיו לנו עד עכשיו — אבל הולך אותו דבר: קודם הוא אומר את היסוד, שיש ידיעת דבר זה, או כאן זה יהיה קצת יותר לשמוע. הנבואה היא מצות עשה שבנויה על היסוד, על המציאות, בעצם.

„לידע” — לא „להאמין”

מיסודי הדת, מיסודי הדת. ויסודות של הדת היהודית.

חברותא ב׳: מעניין, המילה דת — לפני הרמב”ם לא רואים את המילה דת?

חברותא א׳: במגילת אסתר.

חברותא ב׳: אה, למעשה, דת של כל מדינות.

חברותא א׳: כן, זה אומר…

חברותא ב׳: מה פירוש דת? חוק, חוק.

חברותא א׳: כן. הרמב”ם משתמש בזה… אנחנו מסתכלים על דתות יותר כחוקים.

חברותא ב׳: כן, יסוד של כל החוקים. היסודות שמאחורי החוקים. הרמב”ם אומר דת כמו שאנחנו אומרים דתות — יסודות של הדת.

חברותא א׳: כן. אבל שם הכוונה ליסודות חוק. והחוק של פרת איבדא.

חברותא ב׳: כן. זה פרת אימדא. יש פעם אחת שכן כתוב. ובחומש הרי כתוב מימינו אשדת למו — אשדת פירושו התורה.

חברותא א׳: נפלא.

מיסודות הדת הוא לידע — לדעת. הוא לא משתמש במילה להאמין. כמו גם בתחילת ספר המדע לידע שיש — שיש בורא לעולם. לידע פירושו שזו עובדה.

לידע — לדעת — שהא-ל מנבא את בני האדם, שהבורא מנבא לבני אדם. הוא מדבר אל בני אדם. הקב”ה מתקשר עם בני האדם.

—

דיון: „אל מנבא” — שלוש שיטות בנבואה

תפקידו של הקב”ה בנבואה

כמה דברים אני רוצה לעצור כאן. אחד — אני חושב שזה דבר חשוב, כי מאוחר יותר נהיה קצת יותר מקרוב.

חברותא ב׳: אבל אני זוכר, תגיד אתה יותר טוב, כי אתה בקיא יותר בתורת הרמב”ם — שהרמב”ם מביא אצלו שלוש שיטות.

חברותא א׳: אז כאן מה שאומרים…

חברותא ב׳: מה? אבל למה אתה לא אומר נביא גדול יותר?

חברותא א׳: בסופו של דבר — אני רק אצל שלי, אחד שמגיע, זה בדרך.

שלוש השיטות במורה נבוכים

הרמב”ם אומר במקומות אחרים שיש שלוש שיטות:

1. אנשים שסוברים שהנבואה מונחת לגמרי בידי האדם — שאם הוא עושה את המדרגות, הוא נעשה נביא.

2. שיטה שנייה שזה מונח לגמרי בידי הקב”ה — שהקב”ה יכול לקחת אדם שהוא טיפש ופתאום הוא נעשה נביא.

3. הרמב”ם אומר ששניהם אינם צודקים, אלא האמת היא שאדם צריך להתאמץ ולהתכונן ולהגיע למדרגות, ואחר כך, אם הוא זוכה, זו כבר מתנה מהקב”ה — שהקב”ה הולך לנבא אותו.

טוב, אני אגיד לך יותר מדויק: אל מנבא — הקב”ה נותן לו את כוח הנבואה.

חידוש: תיקון בהבנת שיטה ג׳

חברותא ב׳: אני יכול לתקן אותך קצת, מחילה, לא תיקון קטן. ודאי, שלוש השיטות כתובות בתחילת פרק הנבואה במורה, אני לא זוכר איפה. אבל הרמב”ם מניח את השיטה השלישית קצת אחרת לפי מה שאני מבין, קצת אחרת ממה שאתה הנחת.

ואולי זה סוד, אולי אלה דברים שכאן צריך לדייק כמו שכתוב כאן, אולי לא תמיד כתוב במורה אותו דבר שכתוב כאן. אולי זה סוד — אתה הולך לומר את זה לאלפים, אלפים, אלפים, אלפי רבבות ישראל.

חברותא א׳: כן. אז אני אגיד איך הרמב”ם אומר שם יותר ברור?

חברותא ב׳: כך הרמב”ם אומר, כמו שכתוב גם כאן, דרך אגב — כתוב מה ששמים לב, לא כתוב „שזה יסוד הדת שאל מנבא את בני ישראל” למשל.

חברותא א׳: טוב, אנחנו מדברים על המורה. שלוש השיטות דיברנו עליהן גם, כן.

חברותא ב׳: זה דבר אנושי. במילים אחרות, זו כן שלמות של בני אדם. מה שהרמב”ם אומר הוא, שוודאי זה לא הפשט — לא בדיוק, אולי אפשר לדייק מה הוא התכוון — לא הפשט שכשלאדם יש את ההכנה, מגיעה לו מתנה. המתנה באה, הנבואה באה על ידי הכנה. זו כן שלמות של האדם להיות נביא.

אבל הקב”ה שומר לעצמו את הזכות, כביכול, למי הוא רוצה לתת או לא. אי אפשר לנסות להיות נביא. הקב”ה יכול יותר לומר לא מאשר הוא יכול לומר כן — שהקב”ה יכול לעשות שאדם לא יגיע לנבואה.

חברותא א׳: אבל אחרי הכשירויות לא נעשה.

חברותא ב׳: לא נעשה כן. אבל יותר למדנית אפשר לומר שההכנה עושה את הנבואה, רק זה לא אוטומטי לגמרי, כי לקב”ה יש את הזכות — הוא יכול לקחת את זה ממי שהוא רוצה.

אז מה שכתוב כאן אל מנבא לא מוכרח שזה הולך לפי אותה הכרה, אלא יכול להיות שצריך לזכור שהכל עושה הקב”ה, בכל מקרה.

דיון: מה פירוש „אל מנבא” — על-טבעי או טבעי?

חברותא א׳: לומר שהקב”ה עושה משהו — אנחנו לא מתכוונים שהקב”ה עושה את זה שלא על ידי דרך הטבע, שלא על ידי איזו שלמות שאדם מכין את עצמו אליה. הקב”ה עושה את זה, אלא מפני שהנבואה מתייחסת ישירות לקב”ה.

ונבואה פירושה שאתה אומר תקשורת — איכשהו שמגיע, אני זוכר את לשון הרמב”ם במקום אחר, שמדה שמגיעה מן הבורא אל האדם — מגיע משהו… זהו השפע שבא מהקב”ה לבני אדם. זה בא מהקב”ה לבני אדם — ידיעה, נכון? איזו ידיעה, איזה מה שנקרא דיבור. דיבור לא פירושו דווקא להשמיע קול, דיבור פירושו ידיעה.

אז זה ודאי שבא מהקב”ה לבני אדם. הכיוון הוא ודאי כך. לגבי איך זה עובד — אם אני מבין, בפרק הזה הרמב”ם מסביר יותר את סדר ההכנה לנבואה, הוא לא מספר איך הקב”ה עושה את זה.

צריך עוד לחשוב מה ההבדל בין שהקב”ה כן נותן לבין שהקב”ה מונע מאנשים מסוימים. אבל הנקודה היא: לא סתם שאדם — כאילו יש עולם של ידיעה, עולם של חכמה או של נבואה, והאדם יכול לגשת לשם ולשאוב. לא — הקב”ה צריך לתת לו את זה, זו תקשורת, זו מערכת יחסים כביכול.

ההבדל בין נבואה להשגה שכלית

חברותא ב׳: כל העולם הוא כך.

חברותא א׳: נכון, אבל במה שאפשר לחשוב — כמו כשאדם משיג משהו בדעתו, הרי לא דווקא שעכשיו מלאך נתן לו דעת. טוב, זו כבר מדרגה גבוהה יותר, צריך לדבר על זה גם. אבל אנחנו לא יכולים לומר שאם הבנתי עכשיו משהו — דבר שקיים הבנתי עכשיו. אבל זה אל מנבא בני אדם — הקב”ה תקשר עם זה, הקב”ה נותן לו משהו.

—

„בני אדם” — לא „בני ישראל”

חברותא ב׳: טוב, אל מנבא בני אדם זה הנקודה, צריך לדבר על זה גם. כי הרמב”ם אומר באגרת תימן, אומר הרמב”ם שהסיבה שאנחנו לא מאמינים בנביאי הגויים היא לא בגלל שהם לא יהודים, אלא גוי גם יכול להיות לו מעלת הנבואה אם הוא זוכה ועושה את כל ההכנות.

אלא הסיבה היא שהנביאים שהגויים מאמינים בהם מנסים לסתור את תורת משה רבינו, וזו ראיה גדולה כמו שהרמב”ם אומר בפרק הבא — שאם מישהו נוגע בתורת משה רבינו זו כבר לבדה הראיה הגדולה ביותר שהוא נביא שקר.

אז בכל מקרה, מסכימים עם זה שהוא לא אומר את הלשון אל מנבא בני ישראל, כמו שבסביבת הכוזרי מישהו ציין. הוא אומר את הלשון אל מנבא בני אדם.

חידוש: מחלוקת רמב”ם–כוזרי

לזה יש שייכות למחלוקת הכללית בין הרמב”ם לכוזרי. הרמב”ם סובר שזו מדרגה אנושית שאדם, בן אנוש, יכול להגיע אליה. אמנם מגוי לא דורשים אותו דבר שדורשים מיהודי, אבל אם גוי מגיע לשלמותו, טכנית הוא היה יכול לקבל נבואה אם הוא לא סותר תורת משה. בכל מקרה, זה פירוש בני אדם.

—

תנאי הנבואה: חכם, גיבור, בעל דעה רחבה

„ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה”

אומר הרמב”ם הלאה — וגם זה מיסודי הדת. ההמשך: ואין הנבואה חלה — הנבואה לא שורה, הנבואה לא יורדת — אלא על חכם גדול בחכמה. כבר היה יכול להיות כך — קודם הוא אומר שהקב”ה נותן, אבל הוא אומר שלפני כן צריך האדם… כאן כבר מדברים על האדם והכנתו.

חברותא ב׳: הנחת כאן קצת, רצית קצת לחדש שהקב”ה נותן, כן — אבל זה שהרמב”ם מיד עובר להכנה האנושית. הוא לא אומר ש”אין א-ל מונע רצונו” — פשוט שהקב”ה עושה מה שהוא רוצה.

חברותא א׳: הוא אומר שהנבואה היא דווקא על מי ש… על מי שהוא חכם גדול בחכמה — מי שהוא חכם גדול בחכמה.

חברותא ב׳: חכם לא כתוב בתורה, כן.

חברותא א׳: חכם גדול בחכמה, כן, נכון.

„גיבור במדותיו” — הוא כבר כבש

גיבור במדותיו — הוא גיבור במידותיו.

חברותא ב׳: אני חושב דווקא שמדותיו הולך על — מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא הולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

חברותא א׳: אבל זה דרש. על הפשט הוא אומר וכו׳.

אבל אני מתכוון, גם גיבור במדותיו מתאים למה שהרמב”ם אומר במקומות אחרים שיש מי שבכלל לא צריך להתאמץ. כלומר גיבור במדותיו — לא שהוא כל הזמן מתגבר, אלא הוא גיבור.

„ולא יתאוה לדבר בעולם”

טוב, בואו נראה ישירות את הקטע: ולא יתאוה לדבר בעולם — אין לו יותר מאבק, הרי הוא לא מוציא אנרגיה מיותרת על המאבק שלאנשים רגילים יש.

אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד — שכלו תמיד חזק יותר מחושיו ומתאוותיו.

„בעל דעה רחבה נכונה עד מאד” — כמות ואיכות

בעל דעה רחבה נכונה עד מאד — דעה רחבה ודעה אמיתית עד מאד.

אני מתכוון, רחבה נכונה זה דבר יפה מאוד. זה קצת כמו — יש אנשים שיודעים הרבה מאוד, אבל לדעת את האמת, את האמת לאמיתה זה… הרי יש חכמה בכמות וחכמה באיכות.

חברותא ב׳: הייתי חושב שדעה רחבה פירושה מידות, כמו שרואים מאוחר יותר דעות — מהן דעות. חכם, אתה אומר חכם, גיבור.

חברותא א׳: יכול להיות, אני חושב עכשיו דבר חדש.

דיון: „חכם גיבור ועשיר” — פירוש הרמב”ם לגמרא

יכול להיות — אנחנו יודעים שלשון הרמב”ם בנויה על גמרא שכתוב אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר. והרמב”ם מפרש כאן מחדש:

– חכם — כפשוטו: חכם גדול

– גיבור — שלא כפשוטו: הוא בונה על המשנה איזהו גיבור הכובש את יצרו, כן? והרמב”ם מוסיף קצת יותר — לא רק שהוא באמצע כיבוש, כוונתי שאתה צודק, הוא כבר כבש.

קושיה: איפה „עשיר”?

ועכשיו — מה עם עשיר? עשיר הרמב”ם דילג עליו. צריך להבין, לשאול: מה יש כאן במקומו? למה הרמב”ם דילג על עשיר?

יכול להיות שהרמב”ם מפרש עשיר זה הדעה הרחבה שהוא מדבר עליה בעשירות. אדם יכול לחשוב שהבעיה של עשירות היא שהוא צריך לפנות לאנשים, שיש לו דאגות, שהוא צריך לקבל מאנשים — אז הוא שמח בחלקו. אדם שהוא… יכול להיות שהרמב”ם מתכוון באמת שאין לו שום…

המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – תנאי הנבואה ודרך ההשגה

„דעה רחבה” – שייכות למידות

חברותא א: הייתי חושב שדעה רחבה פירושה מידות, כמו שרואים מאוחר יותר דעות — הלכות דעות.

—

שייכות הרמב”ם לגמרא „חכם גיבור ועשיר”

חברותא א: חכם — אני אומר חכם. גיבור — אני חושב עכשיו דבר חדש. יכול להיות, אתה יודע עוד, לשון הרמב”ם בנויה על גמרא שכתוב „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”, והרמב”ם מפרש כאן מחדש: חכם כפשוטו — חכם גדול. גיבור מפרש הרמב”ם שלא כפשוטו. הוא בונה על המשנה „איזהו גיבור הכובש את יצרו”, והרמב”ם מוסיף קצת יותר — לא רק שהוא באמצע כיבוש, כובש את יצרו, אלא הוא כבר כבש.

דיון: מה עם „עשיר”?

חברותא א: ועכשיו, מה עם עשיר? עשיר הרמב”ם דילג עליו. נרצה לחקור ולשאול — יש כאן במקום שהרמב”ם דילג על עשיר.

יכול להיות שהרמב”ם מפרש עשיר זו ה”דעה רחבה”, שהוא מתפרש בעשירות. אני מתכוון שהפשט של עשירות הוא שהוא לא צריך לפנות לאנשים, שיש לו דאגות, שהוא צריך חן מאנשים.

חברותא ב: הרי „שמח בחלקו”.

חברותא א: אז עשיר — יכול להיות שהרמב”ם מתכוון באמת שאין לו שום גשמיות שמושכת אותו למטה. כלומר, הדאגה של איך לכסות את הבנק לא מושכת אותו למטה, שיש לו דעה רחבה. כי מי שדואג לאיזה דבר קטן, זה מצמצם את דעתו.

חברותא ב: אז לפי הפשט הזה גם, ה”דעה” לא פירושה רק ידיעה, פירושה יותר דעה שקשורה למידות, כמו הלכות דעות. לאו דווקא שהוא מתכוון לאותן הלכות דעות, אבל יותר עניין של…

זה מאוד יפה מה שאתה אומר — שגיבור הוא כובש את יצרו, והוא כבר כבש. ודעה רחבה זה אדם שאין לו דאגות של כסף — הוא דעה רחבה.

חברותא א: איך אומרים את זה?

חברותא ב: שמח בחלקו.

הפשט הכללי בגמרא

חברותא א: צריך להבין את אותה גמרא, שעשיר ובעל קומה פירושו פשוט שאין לו שום דבר שמושך אותו למטה. הוא אף פעם לא מפחד ממישהו, כי הוא גיבור, הוא אדם חזק. שאין לו דברים שלוקחים אותו מחכמתו, כי העיקר הרי היא החכמה.

חברותא ב: כך לכאורה למד הרמב”ם.

חברותא א: כך למד הרמב”ם.

—

הלכה ב׳ – הדרך לנבואה

„ממולא בכל המידות… שלם בגופו”

חברותא א: „אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו” – אדם שממולא בכל המידות הללו – „והוא שלם בגופו”, הוא שלם בגופו. מה העניין כאן? הוא צריך להיות שלם בגופו?

זה לכאורה כמו שהקב”ה אומר בפירוש, כמו שהרמב”ם אומר בהלכות בריאות, שיסוד עבודת ה’ הוא שהאדם יהיה בריא – כי אז הוא לא יצטרך לדאוג לבריאותו, והוא תמיד בריא, והוא מרגיש טוב.

ובהמשך אנחנו רואים גם שזה קשה מאוד על הגוף כשיש עבירות, ורואים בהמשך שנבואה היא חוויה כבדה מאוד. והקב”ה הרי אמר: מתנה קטנה עושה מתנה גדולה.

„כשיכנס לפרדס” – הקשר לפרק הקודם

חברותא א: „והוא שלם בגופו, והוא ממולא בכל המידות האלו, כשיכנס לפרדס” – ואנחנו כבר יודעים מהו הפרדס. הרמב”ם אמר זאת בסוף הפרק הקודם. אז זה ממש קשר ישיר – שני הפרקים שביניהם הם כעין כך. הוא הכניס את הפרדס שהוזכר לעיל.

„וימשך” – לשון משך זמן

חברותא א: „וימשך בהם” – יפה מאוד, באותו פרדס של – ענינים הגדולים הרחוקים. אנחנו יודעים את כל מה שהקב”ה ברא.

„וימשך” – מה פירוש המילה וימשך? הוא יאריך. הכוונה לשון משך זמן – הוא יעסוק זמן רב בדבר כזה. כאשר „הוא עוסק בענינים הגדולים הרחוקים” – הפירוש שהוא לא יעסוק רק בעולם הקטן, אלא הוא ישוט בדעתו בעולמות גדולים ורחוקים. הפירוש שהוא יחשוב על עולם המלאכים וכדומה.

„דעה נכונה להבין ולהשיג”

חברותא א: „ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג” – לא רק שהוא יימשך. לשם כך הוא צריך להיות חכם. לא מדובר כאן רק על – גם הוא יעסוק זמן רב בזה, וגם הוא באמת יגיע להבנות הנכונות, כי יש לו דעה נכונה להבין ולהשיג. מה שמשמע לכאורה שהוא מצליח – הוא יבין בדעתו, הוא יכול לתפוס את כל מה שמתרחש.

—

„והוא מתקדש והולך” – פורש ממחשכי הזמן

חברותא א: „והוא מתקדש והולך” – הפירוש לכאורה, אחרי שהוא יודע את כל הדברים החכמים הללו, הוא רואה את החשיבות של מה שבאמת חשוב, והוא מתחיל יותר ויותר לזלזל בדברים שטותיים. הוא מתקדש, הוא נעשה קדוש, הוא פורש מדברים פשוטים.

הוא הולך לומר: „והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן” – הוא מתרחק מענייני כלל העם. אולי יש קצת שייכות – אתמול למדנו שתלמיד חכם לא מתחבר עם מרעים. מרעים הם אלה שהולכים במחשכי הזמן – הם החושך, הולכים במחשכים. כמו שמשלי קורא לדבר מלין – הם אינם האור האמיתי של ה’, הם אינם אור הדעת, הם בחושך. הוא מתרחק מכל האנשים האלה שסוחבים לתוך מחשכי הזמן, הוא הולך הלאה מזה.

—

„והולך ומזרז עצמו” – זריזות אפילו אחרי שלמות המידות

חברותא א: ומה הוא עושה? אלא „והולך ומזרז עצמו” – הוא תמיד מזרז את עצמו.

חברותא ב: מעניין – אפילו שהוא כבר גובר על מידותיו, עדיין צריך כל הזמן זריזות.

חברותא א: כן, יפה מאוד. כי לכאורה הגובר על מידותיו הוא דין של שלמות המידות. עכשיו הוא כבר מדבר על העבודה השכלית, על ההתבוננות. הפירוש שזה כבר הרבה יותר על הצד שלו כאן. אפילו אחרי שכבר נמשך זמן רב, וכבר יש דין – לכאורה עדיין צריך לומר זריזות בהרבה מאוד דברים. זה לא מידותיו, שהזריזות היא יותר…

חברותא ב: אני רוצה לומר את רבי יצחק, שאפילו כשלא נגיע למדרגות גבוהות, עדיין צריך לעבוד עם זה.

חברותא א: אבל הזריזות היא לא זריזות שלא יהיה עצלן. הכוונה לזריזות כדי „ומלמד נפשו” – אלה דברים נוספים.

חברותא ב: כן. הוא דוחף את עצמו, אפשר לומר. הוא לא מרוצה, הוא עדיין לא סבור שהוא כבר תפס הכל, אלא הוא רוצה כל הזמן יותר ויותר.

חברותא א: „ומלמד נפשו” – הוא מלמד את עצמו. „שלא תהיה לו מחשבה כלל בדברים בטלים” – אילו דברים בטלים? זה לשון מעניין. הפירוש כבר, אחרי שהוא יסדר הכל, הוא עדיין יכול להיתקע במחשכי הזמן עם דברים בטלים, והוא צריך עדיין ללמד, ללמד. הוא לומד – זה לימוד עמוק מאוד, זה לא כמו שלומדים את ארבעת הפרקים וכבר יודעים הכל.

חברותא ב: כן, כן, כן.

חברותא א: ואני צודק שכמו שמדייקים בסוף המורה, כשהרמב”ם נכנס קצת לעבודה, הוא מסביר שאפילו אחרי הידיעה יש עבודה חדשה של התמקדות במה שיודעים, של להיות מה שקוראים לזה מרוכז.

—

„הבלי הזמן ותחבולותיו” – שתי דרגות של בטלות

חברותא א: ושלא תהיה לו מחשבה בעיקר בדברים בטלים – „ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו”. שלא יחשוב, שלא תהיה לו אפילו מחשבה בדברים בטלים. אפילו שהוא לא מתמקד, הוא מוסר נפש בדברים קדושים, בדברים גדולים – אבל אפילו מחשבה בדברים בטלים, ובהבלי הזמן ותחבולותיו, גוררת את האדם.

חברותא ב: זה לנביא, לאנשים פשוטים אסור.

חברותא א: „הבלי הזמן ותחבולותיו” זה קצת – נראה כדבר והיפוכו. „הבלי הזמן” הכוונה לדברים שטחיים, אבל אפילו התחבולות – התחבולות הן כבר הדברים העמוקים יותר, כל הדברים העמוקים בפוליטיקה.

חברותא ב: כן, עוד עובדות גדולות יותר, עוד עובדות גדולות יותר, אבל עדיין זה עיסוק בשטויות, זה עדיין שטויות.

חברותא א: הייתי אומר, הרמב”ם לא היה מחזיק מהעיסוק בשטויות. זה שינוי גוון, זה שטויות גדולות עוד יותר. התחבולות של הבלים הן הבלים, הוא אומר.

—

„דעתו תמיד פנויה למעלה” – מה פירוש „פנוי”?

חברותא א: אלא מה? „דעתו תמיד פנויה למעלה” – דעתו פנויה.

אני חושב כאן דבר מעניין: אפילו שהוא כבר השיג הכל, הוא כבר לא צריך להתייגע על דבר חדש, אבל הוא יכול לחשוב „אני כבר מבין הכל, עכשיו אני יכול כבר לנצל קצת הבלי הזמן.” אבל אז דעתו אינה פנויה – דעתו אינה פנויה להשיג עוד.

אני חושב ש„פנוי” מלשון פונה – הוא פונה למעלה, הוא זמין למעלה כדי להשיג דברים חדשים.

חברותא ב: אני חושב שזה יותר דרך… אני לא יודע, אני חושב שזה יותר דרך.

חברותא א: פירשתי „פנוי” מלשון שהוא פונה למעלה, פונה, מופנה למעלה.

דעתו – הרמב”ם אומר פשוט שבמה שאדם חושב, שם הוא נמצא. אם אתה רוצה לחשוב מחשבות הזמן, מחשבות של הבלי הזמן – אתה רוצה לדעת, ידעת אתמול, עכשיו אתה לא יודע את זה. כן, לדעת לא אומר „אני זוכר” – לדעת אומר „אני יודע את זה עכשיו.” ואם כן ממילא הנביא, מי שמשלים את עצמו בנבואה, הוא צריך להרגיל את עצמו לעולם לא לחשוב מהעולם הזה – הוא חושב רק מהלמעלה.

חברותא ב: אוקיי, אני חושב שהכוונה לשניהם – פנוי אומר שאין לו שום דבר אחר שיכול למשוך את תשומת לבו מלמעלה.

—

„קשורה תחת הכסא” – מה פירוש הדבר?

חברותא א: כאן יש מילים חזקות: „קשורה תחת הכסא”. סתם, יש לזה קשר ל„והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים”, או קשורה תחת…

היה תחת הכסא. זוכרים שתחת הכסא הם המלאכים הגבוהים ביותר, כן?

חברותא ב: לא, אני זוכר מה שכתוב בחומש תורה – שכסא הכוונה הקב”ה עצמו, וחיות הקודש הן תחת הכסא, הן מתחת לקב”ה.

חברותא א: אז „קשורה תחת הכסא” פירושו שהוא בין המלאכים הגבוהים ביותר – דעתו בין המלאכים הגבוהים ביותר.

אבל סתם אתה צודק, שזו הפניה ללשונות שכתובים בחז”ל, שכתובים בפסוקים, על נשמות של צדיקים שהן תחת כסא הכבוד וכו’.

והרמב”ם אומר: איך הן תחת כסא הכבוד? הרי הן אינן גוף. אוצרות הקדושה שבתורה – זה לא רמז, זה לא רמז, זה מה שהדעת עושה כשאין גוף. הדעת היא תחת הכסא, כמו שכתוב במקומות אחרים. ומה הוא יכול לעשות – הוא יכול להתבונן באוצרות הקדושה של התורה. זה מה שפירושו להיות תחת הכסא. מה פירוש להיות תחת הכסא? הרי זה לא דבר שאפשר לראות, הרי זה לא דבר שאפשר לראות. כל המדרגות.

—

„צורות הקדושות והטהורות” – שתי קטגוריות

חברותא א: בדיוק, הוא חושב על „צורות הקדושות והטהורות”. אם אני זוכר מהפרק הקודם: קדושות הם הגלגלים, וטהורות הם הצורות שאין להם חומר כלל. כך נראה לי כשאני לומד קודם, ההגדרה מקודם.

חברותא ב: כן.

„משתכל בחכמתו של הקב”ה כולה” – מהגבוה ביותר עד הנמוך ביותר

חברותא א: ו„ומסתכל בחכמתו של הקב”ה כולה” – זה מאוד מעניין, הוא לא מסתכל רק על הצורות הקדושות, אלא הוא מסתכל על כל חכמתו של הקב”ה. הוא גם לא שוכח מהעולם.

הוא אומר לי: „מן הצורה הראשונה” – מהצורה הראשונה, שפירושה המלאך הגבוה ביותר, שהיא הרי טהרת הקודש – „עד טבור הארץ”, עד מרכז העולם. טבור – הטבור של אדם הוא מרכז העולם. כמו שטבורה של ארץ פירושו באמצע הארץ. עד כאן באמצע העולם. בדיוק שם הוא הרי המקום הנמוך ביותר שעדיין לא נלמד.

„ויודע מהם” – מכל הדברים האלה הוא יודע את גדלותו של הקב”ה.

—

„מיד רוח הקודש שורה עליו” – מה פירוש „רוח הקודש” כאן?

חברותא א: „מיד רוח הקודש שורה עליו” – אז שורה עליו רוח הקודש.

רוח הקודש זה עדיין לא הנבואה – זה הדבר הקרוב ביותר לנבואה, דרגה אחת לפני הנבואה.

חברותא ב: אני לא מסכים. רוח הקודש כאן פירושו נבואה. הרמב”ם כאן עושה סתירות – הוא כותב במקומות אחרים…

חברותא א: זה באמת מקום אחר.

חברותא ב: כן?

דיון: מה פירוש „מיד”?

חברותא א: בוא נראה בהמשך, נראה שבא אחר כך משהו… ראית שכתוב?

חברותא ב: לא?

חברותא א: מיד?

חברותא ב: הרמב”ם הרי כל הזמן אמר קודם שצריך שהקב”ה ייתן לו עוד שלב. את זה לא רואים כאן. כאן רואים בפירוש „מיד.”

חברותא א: ה„מיד” חשוב לי מאוד.

חברותא ב: מיד?

חברותא א: אה, יש לי ברוך ה’, יש לי תירוץ על זה. מיד. אני חושב שזו לא סתירה. הרמב”ם סובר, כן, שאחרי זה הוא עדיין צריך לקבל. אבל „מיד” – הרמב”ם אומר למשל שמי שרוב עוונות ומיעוט, מיד מיתתו בראשו. ושם לא פירוש „מיד” שהוא מת באותו רגע. אלא „מיד” יכול לפרש שהוא כבר עשה כל מה שהוא צריך לעשות. עוד יכול לקחת יום עד שהוא מקבל את ה…

חברותא ב: אני חושב ששם הכוונה שהוא מת מיד.

חברותא א: הרי הוא לא מת?

חברותא ב: אולי לא היית אצל רוב העוונות. הרב שואל אותך קושיה.

חברותא א: זו קושיה טובה, אבל הרמב”ם כתב, והתכוון כפשוטו. ויש מה ללמוד ברמב”ם ש„מיד” לא פירושו תיכף ומיד, כמו שמישהו אומר על „מיד” שזה קורה באותו רגע, אלא „מיד” פירושו שכבר… כמו שהגמרא אומרת, מחוסר זמן אינו בהכרח מחוסר משהו.

חברותא ב: כן, אבל אני לא מסכים. בדיוק, אני לא מסכים עם הפירוש שלך ברמב”ם שם. כי זה נראה לי ברור שמפרשים כאן. כאן הוא אומר את כל העניין שהבאת ממקום אחר הוא בעיה שכתובה במקום אחר. כאן לא כתוב בכלל, כאן כתוב כשמישהו – הרמב”ם הרי כתב.

המשך פרק ז’ הלכות יסודי התורה – מעלות הנבואה

המשך דיון: מה פירוש „מיד רוח הקודש שורה עליו”?

דובר א: הוא לא מת! אז זה לא היה אצל רוב העבירות, אין בעיה. הרמב”ם שאל את הקושיה, זו קושיה טובה, אבל הרמב”ם כתב, והתכוון כפשוטו.

דובר ב: אני חושב ש„מיד” לא פירושו תיכף ומיד כמו שאתה אומר „מיד” שזה קרה באותו רגע. אלא „מיד” פירושו שכמו שהגמרא אומרת „מחוסר זמן אינו בהכרח מחוסר מעשה.”

דובר א: כן, אבל אני לא מסכים עם הפירוש שלך ברמב”ם שם, כי נראה לי ברור שמפרשים כאן. כאן הוא אומר את כל העניין שהבאת ממקום אחר, הוא בעיה שכתובה במקום אחר. כאן לא כתוב בכלל.

הרמב”ם הרי כתב לאנשים שלומדים רק את זה, שרואים רק את זה. הרמב”ם אומר שאפשר גם לא לקבל נבואה. בהמשך נראה. בינתיים כתוב כך. אז אני לא יודע, אולי להמשיך הלאה.

דובר ב: אתה צודק שהכוונה שם כשהרמב”ם אומר שרוח הקודש שורה עליו, אולי מורכב מרמות שונות. צריך לדעת, אולי לפי ההתבוננות תהיה רוח הקודש וכו’. אבל כאן לא כתוב ש„ומיד הקדוש ברוך הוא יחליט והוא ישלח לו נבואה.” כתוב שהוא מקבל רוח הקודש.

אבל בעצם, אפילו ב– הקפיצה כאן קשה מאוד לומר אפילו למעשה, כי אתה לא יודע מתי האדם כבר הגיע למדרגה הזו. הרי זו עבודה ארוכה, המתקדש הולך, הולך ומתקדש. הרמב”ם הרי מאריך ומאריך. אתה לא יודע באיזה רגע זה כשהוא כבר סיים להשתדל במחשבתו, ואז רוח הקודש שורה עליו.

דיון: האם רוח הקודש היא שלב נפרד אחרי חכמה

דובר א: זה לא שתי רמות! זה לא שתי רמות! זה – „מיד” לא פירושו זמן מסוים שאז קרה. אלא האדם הסכים לכל הדברים האלה והגיע לרמה מסוימת של שלמות. אנחנו לא יודעים מתי השלמות הזו, שהוא כבר יודע הכל מהקב”ה? זה לא ידיעה! זו רוח הקודש ששורה עליו!

דובר ב: אני לא יודע. אני גם לא יודע אם זה בכלל עוד שלב. יכול להיות שהידיעה של הכל היא עצמה רוח הקודש. אני לא בטוח שזה עוד שלב.

כן, יכול להיות שמקבלים עוד ידיעות. שוב, מקבלים דברים עוד – מי שלומד רואה שמקבלים עוד ידיעות בכל פעם שלומדים. אני לא רואה את החידוש הגדול. יש רוח הקודש בכל רמה. בכל רמה, לפי מה שהוא מתקדש, לפי מה שהוא מתמקד בזה, הוא מקבל רוח הקודש. אני אומר להפך, אני אומר שה„מיד” הוא…

דובר א: ואתה אומר „מיד” פירושו נביא, או שהחכמה היא נביא?

דובר ב: אני רואה שזה ודאי כך, להאמין שהוא עובד על זה. ואני לא רואה – אני לא רואה את הבעיה בזה. אני נותן לו לראות שהדברים מתיישבים באוזני. ודאי, לא צריך להתקדש, כביכול, אבל אני לא רואה את הסיבוך כאן. אני חושב שאתה מרגיש – מסבך דברים פשוטים. או שאתה כבר בא משם, כפי הבנתי ממה שאתה מקבל.

—

הלכה ג’: „והריח לו ביראת ה'” — „ונערבה נפשו במעלת המלאכים”

הלשון של „והריח”

דובר א: ראו עוד פעם הלאה, „והריח לו ביראת ה’.” הלשון של „והריח” היא לשון מעניינת. גם „תשורתו” – הפשט שהוא זכה לתשורה, הוא קיבל תשורה עליו. הוא הרגיש ריח מסוים שבא עליו, אור חכמה מסוים, אור השכל.

„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים”

אז נפשו נערבה אז – מה שקורה אז הוא שנערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים. נפשו מתערבבת. המחיצה שיש בין בני אדם למלאכים נופלת כביכול. הוא מגיע עכשיו למדרגה, למעלה של מלאכים הנקראים אישים. כי זו המעלה הקטנה ביותר שלהם, כפי שלמדנו. לכן הם נקראים דווקא אישים, כי הם קרובים למעלת בני אדם.

> חידוש: כאן רואים עוד יותר עמוק, שהאדם שהוא נביא אינו רק קרוב – הוא מעורב, יש לו אותה רמה של המלאך.

חומר וצורה – מדוע הנביא יכול להגיע למדרגת מלאכים

אני חושב שהסיבה שהוא יכול להיות באותה רמה כמו המלאך היא כי הסיבה שאנחנו לא יכולים להיות כמלאך היא שאנחנו שילוב של צורה ושכל וגוף, או חומר וצורה. כאן, האדם הרס את חומרו בכל כך הרבה דרכים, והוא חיזק את צורתו בכל כך הרבה דרכים, וממילא הוא כבר הגיע למדרגה הקטנה ביותר של אישים, שהיא גם כולה צורה בלי חומר.

> חידוש: האדם ביטל את חומרו.

—

„ויהפך לאיש אחר” — הוא נהפך לאדם חדש

לשון הרמב”ם

דובר א: „ויהפך לאיש אחר” – והוא נהפך לאיש אחר, ולא אותו אדם שהיה קודם.

טוב מאוד, כי למדנו בפרק הרביעי שההגדרה האמיתית של אדם — יש שתי בחינות של אדם. יש אדם של „עפר מן האדמה” שהוא מת, ויש סוג חדש של אדם שיש לו נשמה, שיש לו דעת, שהוא דומה למלאך. הוא ממש הפך ל„איש אחר.” הוא האיש החדש, הוא האיש שעליו נאמר „וצורו מלך אלוקים.”

דובר 2: צורת אלוקים, נפלא, כן.

דיון: האם „ויהפך לאיש אחר” מצביע על רגע ספציפי

דובר 1: „ויהפך לאיש אחר” — הפשט הפשוט הוא פשט פשוט. אני חושב שיש כאן עוד משהו. אני חושב שזה קשור גם למה שזה עתה התחזקנו בו, שכן יש רגע מסוים. אין הפשט שהכל מדרגות, שהוא הולך ונעשה טוב יותר ויותר. לא, הוא יודע מתי קרה השינוי. איפשהו קרה מעבר.

אתה חושב שהוא חכם גדול, קרה מעבר? לא, הוא עכשיו אדם אחר לגמרי, הוא במדרגה אחרת.

אם כן הוא אומר בבירור: „ויודע בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים.” הוא אפילו מכל החכמים נעשה גבוה ממעלת כל שאר בני אדם החכמים.

„כמו שנאמר בשאול” — כך כתוב בבירור בפסוק אצל שאול המלך: „והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר” (שמואל א׳ י:ו). עם הנביאים האחרים, חבל נביאים שפגש שם. שמואל אמר לשאול שהוא עתיד לפגוש שם חבל נביאים, קבוצה של נביאים, „והתנבית עמם”, והוא ייהפך „ונהפכת לאיש אחר” — הוא ייהפך לאדם חדש.

דובר 2: טוב מאוד, זה פסוק טוב, מאוד — ממש אותו לשון שהרמב”ם השתמש בו, שהוא נעשה אדם חדש. „ונהפכת לאיש אחר.”

דיון: „מיד” — האם יש הבדלה ברורה בין חכמה לרוח הקודש

דובר 1: אבל אני חושב שזה כן קשור למה שאתה אומר, ל„ידוע רוח הקודש שורה עליו.” כמו שאתה אומר, שכשמגיעים לכל החכמה הזו זה רוח הקודש. אבל אני חושב שיש כאן רגע מסוים שבו סיימו את החכמה ונכנסו למשהו שנקרא רוח הקודש. והרמב”ם אומר שזו הבדלה ברורה מאוד, והאדם יודע: „סיימתי את כל מדרגות החכמה, ועכשיו נכנסתי מחמישים שערי בינה לשער רוח הקודש.”

דובר 2: אבל אתה צודק שמהלשון עולה שהוא לא כשאר החכמים, שמשם לקחת את הדיוק שלך.

אבל אני לא רואה מכל ההקשר שהבעיה שהרמב”ם עוסק בה היא כולה הבעיה שאתה — אני רואה שאתה מתחבט בזה, שיש לך נבואות ואתה לא בטוח שזה באמת, אולי זו רק הבחנה. זה רק ניצוץ. אני לא רואה שזו בעיה אמיתית.

אני חושב שהרמב”ם במקומות אחרים מדבר על זה, אנשים אחרים מדברים על זה. אבל אני מרגיש שהרמב”ם רוצה — מאוד נוגע למעשה, כשהחכם היה לו חכמה, האם זה מחייב אנשים אחרים.

אני מרגיש ש— אבל אני לא רואה שזה בא לפתור רק את הבעיה של נביא בעצם. אני מרגיש שזה בא לומר את זה: שיש סוג של אדם, שהנביא הוא מדרגה של אדם, איש חדש. הוא איש אחר. כמו שבהלכות תשובה הרמב”ם גם אמר שהאדם הוא אדם אחר — והוא היה שנוי ומתועב, עכשיו הוא אדם חדש. ואדם יכול להיעשות אדם חדש בכמה דרכים.

שאלה: האם אפשר לאבד נבואה?

דובר 2: ואני רק חושב האם גם נפסקת הנבואה — כלומר, כשהאדם נופל ממדרגתו, האם הוא גם יודע בדעתו שהוא כבר לא באותה מדרגה. צריך לחשוב על זה.

שאלה: „בעל קומה” — מה קורה כשהנביא מזדקן?

דובר 2: וגם על זה חשבתי — שהנבואה שורה רק על אדם גיבור ובעל קומה. זה אומר שכשהוא מזדקן הוא מאבד אותה? או שצריך שיהיה קודם כשהוא חזק, כי אז אין לו מגבלות. אבל כשהוא הולך ומזדקן הוא הולך לאבד אותה?

דובר 1: והנביאים — עוד עבד.

דובר 2: לא, לא בגלל שעינו עבדה, אלא בגלל שנבואתו עבדה.

משה רבינו — גדר אחר

דובר 2: כי משה רבינו סתם אפילו לא היו לו המגבלות האלה.

דובר 1: כתוב שמשה רבינו היה בעל קומה, ורק אם לא היה בעל קומה —

דובר 2: לא, צריך — זה גדר בפני עצמו. אבל הוא חי בגוף, הוא היה צריך שיהיה לו גוף. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שרק הנביאים שיש להם כל התנאים — שהנביא בא יחד עם כח הדמיון וכו׳ — אבל משה רבינו היה מגדר אחר, צריך היה כבר לראות.

—

הלכה ד׳: „הנביאים מעלות מעלות הן”

דברי הרמב”ם

דובר 1: עכשיו, בואו — עכשיו יש עוד סימן ד׳ אצלי, אני יודע שאצלך זה סימן אחר, ואני כבר בסימן ד׳. ברמב”ם המודפס זה סימן ד׳.

עכשיו אומר הרמב”ם — יש לי הקדמה, אשאל למה אני המגיד. נו, אבל הרמב”ם — עד כאן לא ידענו מהי עצם הנבואה. אתה צודק שחסרים כאן הרבה פרטים, וזה חלק מהפרטים שהרמב”ם עצמו הולך להשלים.

„כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא”

אומר הרמב”ם: „הנביאים מעלות מעלות הן.” יש שונות — כבר למדנו ש„מעלות מעלות” אין הכוונה שעומדים על מדרגות, אלא — כמו שנאמר אצל מלאכים. יש מדרגות של מלאכים, ויש מדרגות של נביאים.

והרמב”ם משתמש בדוגמה אחרת. הרמב”ם אומר: „כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו, כך בנבואה נביא גדול מנביא.”

> חידוש: חידוש מאוד מעניין. אני חושב שלפני הרמב”ם, אם אני זוכר, אף אחד לא אומר את זה. אין מקור ברור — אולי יש מקורות. ודאי שזה בנוי על מקורות, הרמב”ם הבין את זה. אבל הרמב”ם עושה השוואה: כשאומרים ששני אנשים הם חכמים, האם בהכרח שניהם בדיוק אותם חכמים? לא, יש חכם — שניהם בגדר חכמים, אבל אחד חכם יותר מהשני. כך גם כשאומרים נביא, יכול להיות שנביא אחד הוא יותר נביא מהשני.

חידוש: מעלות בנבואה מראות שנבואה היא שלמות של האדם

דובר 2: צריך להבין, זה נכון רק אם מבינים שנבואה היא, לפחות במובן מסוים, שלמות של האדם. אם נבואה פירושה פשוט שהקב”ה מדבר, אין מעלות בנביא. הקב”ה מדבר, או שהקב”ה לא מדבר — זה אחד משניים. אם נבואה היא…

דובר 1: נכון, חז”ל אומרים ששמואל היה הנביא הגדול ביותר.

דובר 2: נכון, נכון. אבל הרמב”ם, לדעתי, מנסח את זה בצורה חזקה מאוד.

דיון: מהו החילוק בין נביאים?

דובר 2: זה דבר אחד — זה קשור קודם כל למדרגות.

דובר 1: עכשיו, אתה אומר דבר מעניין, שהחילוק במדרגה אינו במה שקיבל, אלא בעצם האדם — הוא לא אותו דבר, ולא רק שהוא נושא נבואה.

דובר 2: יכול להיות שלמשל הנביא הגדול יותר ידע בצורה מדויקת יותר על העולם, או על חלקים נוספים מהמציאות וכדומה. יכול להיות, אבל לא מאיפה הוא מקבל את זה. הנבואה פירושה שהוא מקבל מידע מהקב”ה — זה לא יכול להשתנות. אולי יכול להשתנות איזה מידע, או כמה ברור הוא.

יכול להיות גם כמה טוב הוא מעביר את זה, כי הוא מקבל הרי בחזון מסוים, וחכמים אמרו בפרק ל׳, שצריך לראות את זה במשלים מסוימים. יכול — זה מה שהולך עכשיו.

המטרה העיקרית: החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים

דובר 1: אני חושב שהסיבה העיקרית, או אחת הסיבות העיקריות שהרמב”ם רוצה — המעלות העיקריות של נבואות שהרמב”ם רוצה כאן לחלק, כפי שנראה בחלק השלישי של הפרק, הוא החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים.

רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ז׳ – מדרגות הנבואה והחילוק של נבואת משה

החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים – הקדמה

דובר 1: הוא הולך עכשיו להעביר את המשל לדבר קונקרטי. צריך — הוא גם היה מונע מחכמה של אדם. אבל עד עכשיו ברמב”ם עוד לא דיברנו על ההעברה לאחרים. הוא עדיין מדבר על בינו לבין קונו, בינו לבין הנביא.

עכשיו, אנחנו הולכים לראות את העיקר. אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שהרמב”ם רוצה, כפי שנראה בחלק השלישי של הפרק, הוא החילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים. מבחינתי, עבור יהודי של הלכה, מה שהוא הולך לומר. אבל לפני שהוא מגיע לזה, לפני החילוק של מדרגות משה ושאר הנביאים, הוא הולך לעבור בדרך פשוטה — אילו מדרגות שונות יש בין נביא אחד לשני, לא לגבי נבואת משה.

משה רבינו — קטגוריה אחרת לגמרי

דובר 1: הוא אומר כך, קודם כל — מובן מאליו, אני לא מופתע — אבל משה הוא קטגוריה אחרת לגמרי. כל הנביאים הם באותה קטגוריה, רק במדרגה גבוהה יותר. משה הוא דבר אחר, או כמו שהוא לא בין המלאכים — הוא למעלה מזה.

דובר 2: אני עדיין בונה על מה שנביא פירושו, ובמובן מסוים שניהם נביאים. אבל נכון, זו קטגוריה אחרת של נביא.

„בשם משותף” — שיטת הרמב”ם

דובר 1: אבל אני זוכר, הרמב”ם אומר איפשהו שמשה רבינו נקרא נביא בשם משותף, אבל הוא דבר בפני עצמו.

דובר 2: נכון, נכון, אבל חשוב ש„בשם משותף” פירושו שזו לא אותה משמעות — המילה „נביא” אין לה אותה משמעות אצל משה כמו אצל שאר הנביאים.

—

הלכה ד׳ – אופן הנבואה אצל שאר הנביאים: בחלום בלילה

דובר 1: הרמב”ם אומר: כל הנביאים רואים נבואה בלילה כשהם ישנים. או ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה — שלא יהיה דווקא בלילה, אבל שיהיו בחלום כשנרדמים, והוא רואה.

יש לשון מעניין — „חזון הלילה” — שסתם רוצה אני להעיר. יש כמו חזון הלילה: ביום רואים בעיניים, בלילה רואים בדמיון.

דובר 2: לא, לא. „לילה” הוא החלום.

דובר 1: אם ביום, אחר שתפול עליהם תרדמה — גם בדמיון.

אם כן, מה כתוב בפסוק? „אם יהיה נביאכם ה׳, במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו” — הפסוק שמדבר על החילוק בין משה לשאר הנביאים. „מראה” פירושו מראה ביום, ו„חלום” — חלום בלילה. זה הדבר האחד.

—

הלכה ה׳ – כח הגוף כושל בשעת נבואה

דובר 1: הדבר השני הוא: וכל הנביאים כשמתנבאים, איבריהם מזדעזעין — אבריהם רועדים, מרעידים. וכח הגוף כושל — גופם מתמוטט. ועשתונותיהם מתטרפות — אלו שלוש דרכים לומר את אותו דבר.

„דעת פנויה” — פנויה מ, לא פנויה ל

דובר 1: כאן כתוב: ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה — והדעת פנויה, הם יכולים להשיג את הדברים.

דובר 2: למה הוא מפרש את זה כך? לא „פנויה ל,” אלא „פנויה מ.” נכון? „פנויה” פירושו — מכיוון שגופו לא עובד, בדרך כלל דעתו של אדם, חלק ממנה הולך על שליטה בגופו, שליטה על מה שקורה בגוף. כשהגוף שבור, אז דעתו פנויה — ריקה — להבין את הדברים.

השוואה לשינה

דובר 2: זה מעניין, הערה קטנה. קודם בפרק ב׳ כשהרמב”ם אמר שכשאדם מתחיל להשיג את גדולת ה׳, גם דומה להזדעזעות. הוא כותב: נרתע לאחוריו ונפחד. יש התחלה — אפשר לומר שהמדרגה הקטנה ביותר כשאדם נעשה פתאום אדם, היא כשהוא מתחיל קצת להבין, אבל תמיד צריך להזדעזע. זו הדמיון.

אבל זה מסיבה אחרת. כאן הסיבה היא: מכיוון, כמו שאתה אומר כל הזמן, החומר, המחשבות של הגוף, והרמב”ם אומר כאן בתחילה — מחשבות הגוף מונעות מחשבות הנבואה. מכיוון שבשעת חלות הנבואה מתפרק גופו, הוא לא יכול לחשוב על כך.

כאן הוא מתכוון ל„דעת פנויה” — היא ריקה, כי הגוף לא מטריד אותו. כי בדרך כלל לאדם יש חלומות מדברים של גופו, חוויות של הגוף. זה מה שאמרתי לך — הוא לא מדבר על החלומות, הוא מדבר על כך שאדם בדרך כלל לא יכול לחלום, כי דעתו עסוקה בשליטה על גופו.

אתה יודע שכשישנים, למשל, החלק במוח ששולט בדרך כלל על הגוף לא עובד, הניתוק לא עובד. אחרת, כשאדם חולם הייתה ידו זזה כל פעם שהיא זזה בחלום. אבל יש — בסדר, זה לא הנושא עכשיו.

אבל על כל פנים, זה העניין. אני מתכוון לומר, לא דווקא שהוא יכול לחשוב דברים נפשיים. בחלום לא רואים דברים מופשטים, כן? הנקודה של חלום היא שהוא חופשי ממחשבות. כל היום אתה צריך להחזיק בראש איפה אני, לאן אני הולך — אתה לא יכול אפילו לחלום טוב. כאן אתה יכול, דעתך פנויה לפרש מה שהוא רואה. כך אומר הרמב”ם.

—

ראיות מפסוקים — אברהם ודניאל

דובר 1: כמו שנאמר באברהם — והוא מביא שתי ראיות שרואים שכך הוא.

אחת, אצל אברהם כתוב: „והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו” — נפל לחשכה גדולה. כלומר, לכאורה כוונת הרמב”ם, לא שלא ראה כלום — שהוא היה גשמית כלום, לא ראה כלום.

או כמו שנאמר בדניאל: „והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח” — הודי, הכוונה מה? יופיי, גופי, נעשה מגעיל, מושחת — נראה כאילו גופו התפרק. „ולא עצרתי כח” — לא היה לו כח לעשות כלום.

אם כן, אלו שני תנאים כיצד הנבואה פועלת בגופו של האדם.

—

דיון: כיצד יודע הנביא שהוא מקבל נבואה?

דובר 1: אני חושב שמכאן יש גם קצת ראיה למה שדיברנו קודם. קודם הוא אמר שהאדם יודע שהוא לא אותו אדם. אם קורות כל כך הרבה תחושות פיזיות, ודאי שהוא יודע. על כן אני חושב שקודם הוא אמר שהוא כבר הגיע למדרגה שבה הוא יכול לקבל נבואה. מראה הנבואה עצמו הוא כבר אירוע שלם — שודאי הוא יודע שהוא מקבל נבואה.

דובר 2: אולי אחלוק עליך, כי קודם לכן, למעשה, כי למדתי קודם אחרת. כי אתה עדיין מודאג מזה — מי אומר שזו נבואה? אולי אני מדמיין! הרי אפשר לדמיין, אפשר לעשות גולם, כתוב באוצרות. זה לא פתר את הבעיה.

מה שכתוב קודם אינו שזו אמונה — יש לו סימן, הוא רואה שנפל, אז הוא יודע שהייתה נבואה? אנשים נופלים וסתם היה להם התקף של מי יודע מה.

אז אני חושב שהידיעה שכתובה קודם היא ידיעה פנימית מאוד. אותה ידיעה אינה הוכחה, כי מי אומר שאתה יודע? אמרתי לך, אני לא רואה שזה פתר את הבעיה ההיא. הבעיה ההיא היא בכלל סוג אחר של בעיה. מה שהרמב”ם אומר קודם הוא דבר ממשי, דבר שכלי. זה לא ש… כי לא רצו — זה לא מכך, במילים אחרות, לא מכך שאבריו נפלו אני למד שהוא יודע. הוא יודע ממה שהוא יודע. אני חולק עליך, מחלוקת.

דובר 1: אבל מה שאני מעלה מכאן הוא שנבואה אינה עוד רמה של ידיעה, אלא היא משהו — אירוע.

דובר 2: נראה שיש כאן אירוע. אחרי שהאדם הגיע לרמה שאיננו יודעים, מגיע אירוע מסוים, מאוד ספציפי — לא מדרגה של ידיעה שנקראת נבואה, אלא אחרי שיש לו את מדרגת הידיעה, קורה משהו…

דובר 1: לא, אבל זה, אתה יודע, זה מחמיר, לא מקל. כי חזיונות זה לא — זה לא עושה — אלו רק חזיונות.

דובר 2: אבל איזה חזיונות? לא חזיונות שקורים לאדם פשוט, אלא החזיונות שקורים לו — החכמה — זו הנבואה.

דובר 1: לא, אני מבין, אני מבין. אותה חזות קורית לאדם אחר, הוא אינו נביא, כי אותו אדם אינו נביא. החזות…

—

מה הופך נבואה לאמת? – חזיונות לבדם אינם נבואה

דובר 2: אני רוצה רק להמשיך הלאה כי זה לוקח קצת יותר מדי זמן, אבל אני רוצה רק לסיים את זה. צריך לזכור שנבואת משה אינה נכנסת בכל הדברים האלה. מה שאתה מדבר עליו זה אצל המעטים ביותר – נבואת משה.

ושנית, אפילו אצל שאר הנביאים, בעניין זה אני חושב קצת אחרת. כתוב „דעת פנויה להבין מה שתראה” – כן? כלומר, לראות מראות, זה עניין של כוח הדמיון. זה לא דבר גדול – זו אינה ראיה. אני מכיר הרבה אנשים שנופלים ורואים חזיונות, והם עדיין אינם נביאים. למה? כי החזיונות שלהם אינם אמת.

מה ההבדל? חזיונות, חזיונות אינם הסימן. אנחנו דווקא, רוב מאיתנו לא רגילים לראות מראות. זה לא דבר כל כך נדיר אצלנו – זה קורה הרבה מאוד. וגם במקומות, וגם – אל תגיד לאף אחד – גם באמריקה זה קורה. אפשר לקחת סמים ולראות חזיונות. עכשיו, זה ברור מאוד.

ההבדל שיש לך – זה פותח את זה, אבל עדיין לא הופך את זה לאמת. מה שהופך נביא לנביא אמת, הוא תוכן הנבואה, או מקור הנבואה. אפשר לומר שאולי זה אותו דבר, או אולי שני דברים, אבל זה בא מהקב”ה. וזהו הפנימיות, זה מה שהופך את זה לנבואה.

כל אלה צדדים חיצוניים. מכיוון שרוב בני האדם ממוקדים בגופם, ממילא הדרך היחידה שבה הוא יכול לראות את האמת היא כשגופו נופל, וכדומה. אבל עדיין אין זה אומר שזה הופך את זה לנבואה.

ההבדל בין נביא לטיפש שרואה חזיונות

דובר 2: לעומת זאת יש דברים, כי אפשר ללמוד אחרת את „להבין מה שתראה”. כבר כתוב כך שחזיונות הם דברים חזקים, אבל טיפשים אין להם שום כלי ללמוד מהם כלום. נביא יכול לקחת חזון ולראות את המסר שבו – הוא יכול להבין „להבין מה שתראה”. ייתכן.

כי עיקר פנים הנבואה הוא בתוכן ולא במשה רבינו. נכון, נכון. אני אומר שאנחנו יותר – העבודה הגדולה שלנו היא בתוכן. אנחנו מתרשמים מאוד מהסיפורים של מראות, אבל זה לא באמת מרשים.

—

הלכה ו׳ – דרך משל מודיעין לו

דובר 1: אוקיי, עכשיו, רוצה ללמוד? אמור.

דובר 2: דרך משל, אומר הרמב”ם: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו.

דובר 1: גם כאן “מודיעין לנביא” – אף אחד לא אומר שזה לא “מודיעין”, לא אמרתי שאף אחד לא אומר כך. זה כמו אישיות לאישיות, לא אישיות לעולם.

דובר 2: זה לא כתוב. עכשיו אתה מוסיף משהו שלא כתוב, נכון? “אישיות” אני לא מתכוון דווקא לאישיות, אלא ישות, אישיות, ישות לאדם.

דובר 1: נו אז מה זה? מהקב”ה!

דובר 2: לא חכמה, לא רק חכמה.

דובר 1: מה זה חכמה? חכמה היא מהקב”ה, אבל זה ישיר. הקב”ה שולח לו מסר.

דובר 2: חכמה היא יותר ישירה מנבואה.

דובר 1: אוקיי, לא, אוקיי, אוקיי. זה לא כתוב, כל הדברים האלה לא כתובים.

המשל והפתרון

דובר 2: הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו. ומיד ייחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה, וידע מה הוא. הרמב”ם כבר אמר קודם גם כן, בתחילת ספר המדע הוא גם אמר את המילים – דרך משל. מיד כשהוא רואה את המשל, נחקק בלבו גם הפתרון של המשל – מה הנמשל של המשל, מה שהוא ראה במראה הנבואה, וידע מה הוא.

> חידוש: נביא שאינו יודע את הפתרון של נבואתו שלו, אינו נביא.

דיון: כיצד מקבל הנביא את הפתרון?

דובר 1: שאלתי היא, כשלמדתי את זה רציתי להבין – הוא מקבל גם את הפתרון בנבואה, או שהנבואה מאפשרת לו בחכמתו?

דובר 2: אני חושב שהחכמה היא שנותנת לו את הפתרון. הוא רואה חזון, והחכמה האדירה שיש לו עושה לו…

דובר 1: כל זה בנוי על הרעיון המוזר שלך שיש הבדל, הבדל אמיתי בין חכמה לנבואה.

דובר 2: וזהו הבדל בסיסי.

דובר 1: מה שכתוב כאן הוא שהוא רואה את הפתרון כמו – בלי לומר – כמו מישהו שרואה דיאגרמה שנעשתה כדי להסביר משהו. הדיאגרמה הסבירה לו, אבל דרך הדיאגרמה הוא יודע את זה – הוא לא יודע את זה בדיאגרמה, הוא יודע את זה בלבו.

דובר 2: אם כן, ידיעת הנביא כוללת את שני הדברים בבת אחת. זה כולל הן את הפתרון והן את המראה – לא שהוא מקבל מראה ואחר כך הולך לגלות את הפתרון.

המשך פרק ז׳ הלכות יסודי התורה – משל ונמשל בנבואה, תנאי השמחה וההתבודדות

—

המשך דיון: כיצד מקבל הנביא את הפתרון של המשל?

המשל והנמשל באים יחד – שיטת ר׳ יצחק

ר׳ יצחק: לא. והחכמה האדירה שיש לו היא — כל זה בנוי על הרעיון המוזר שלך שיש הבדל, הבדל אמיתי בין חכמה לנבואה. הבדל בסיסי מאוד. מה שכתוב כאן הוא שהוא רואה את הפתרון כמו — בלי לומר — כמו מישהו שרואה דיאגרמה שנעשתה כדי להסביר משהו. הדיאגרמה הסבירה לו, אבל בכל זאת, הדיאגרמה הוא יודע, זה לא בדיאגרמה — הוא יודע את זה בלבו.

אם כן ידיעת הנבואה כוללת את שני הדברים בבת אחת. זה כולל הן את הפתרון והן את המראה. לא שהוא מקבל מראה וקם בבוקר, כמו חלום — זה חלום שלא של נביא, נכון? הוא קם בבוקר ומחפש פותר חלומות. או להפך, מישהו שהוא סתם סופר שיש לו רעיון, והוא מחפש איזה משל יכול להסביר את זה. את שני הדברים האלה הרמב”ם לא אומר על נביא.

המושג “מיד” בהקשר של משל/נמשל

חברותא: צריך לדעת, הרי כתוב כאן “מיד”, כלומר מיד. כי אם “מיד” פירושו מיד, משמע שבזמן שהוא עדיין ישן, כבר יש לו את החקיקה. או אולי צריך לומר לאו דווקא — כשהוא ישן יש לו חזון, יש לו משל, ובכוח החכמה האדיר שלו הוא יודע בדיוק מה לעשות עם המשל.

ר׳ יצחק: לא, אני לא מסכים, כי אז כתוב ברמב”ם “מיד”. אני יודע שאתה מבין את ההבדל בפירוש של “מיד” מקודם.

אבל הכל טוב, הכל מתאים כאן לשיטתך. אז המקשיבים, לומדי השיעור, יוכלו להבין עם הפירוש של ר׳ יצחק לנסות ללמוד, ואחרים — אפשר לשלוח בהערות. צריך לעיין בלשונות האחרים של הרמב”ם, שזה מתיישב מיד. ברגע שרואים את הלשון “מיד” ברמב”ם, זה “מיד” ממש.

אתה צודק, אם “מיד” בפשטות פירושו שבחלום הוא כבר מקבל את החקיקה. אבל אצל יעקב כתוב “ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא”. רגע, הוא הולך להביא את הדוגמאות. כן, בואו נדבר בעוד שנייה כשהוא יאמר את הדוגמאות. ואז נדון בחקיקה.

—

הצד האחר: הנביא משתמש בחכמתו לפתרון

חברותא: מה שאני חושב שהכוונה היא שהוא רואה את החזון, וכשהוא מתעורר, הוא משתמש בכוח החכמה שלו לדעת את הנמשל.

ר׳ יצחק: אבל ר׳ יצחק אמר שלא, שהוא מקבל משל עם נמשל.

קושיה: למה הנביא לא מקבל את הנמשל לבדו?

חברותא: אבל קשה לי להבין, כי אם הוא מקבל את המשל עם הנמשל, למה הוא לא מקבל את הנמשל לבדו?

ר׳ יצחק: כי רוב בני האדם אינם מבינים משל בלי נמשל, כולל הנביא.

חברותא: הוא מקבל את המשל כדי שיוכל להעביר אותו.

ר׳ יצחק: כדי שיוכל להבין! הוא מבין על ידי המשל. לא שהוא מבין — אלה לא שני דברים נפרדים.

כמו שנתתי לך קודם את הדוגמה של איור, כן? אם אתה מבין קצת בנוסח, אני עושה לך טבלה, שהיא כעין סוג של משל. עכשיו אתה מבין, כן? הטבלה תדבר אליך, תגיד לך את המהלך של הסוגיה. הטבלה נתנה לך את זה, אבל תוכן ההבנה אינו הטבלה — תוכן ההבנה הוא ההבנה הפנימית, ההבנה בפועל.

—

דוגמאות של משלים בנבואה — רשימת הרמב”ם

סולם יעקב

ר׳ יצחק: בואו נראה קצת הלאה. הנבואה של יעקב הרי גם הייתה בדיוק כמו שהוא אומר, כי יעקב הלך לישון, הוא היה בחלום הלילה.

קושיה: נבואת יעקב בשעת צרות

וזה קצת מעניין, כי קודם הרי ראינו שהוא צריך להיות מאוד רגוע. ליעקב הרי הייתה נבואתו בזמן שהוא בורח, נמלט.

חברותא: אבל זה היה יעקב אבינו שהיה במדרגה כזו, הוא היה שלם אפילו כשהיה באמצע הצרות.

ר׳ יצחק: לא, אמרתי, הרמב”ם מניח שהוא צריך להיות יותר כללי — הוא צריך להיות גיבור שאף אחד לא ישבור אותו, הוא צריך להיות חכם. יעקב אבינו היה בורח. אוקיי, הלאה.

פירוש הרמב”ם על סולם יעקב

יעקב אבינו ראה את הסולם בפרשת ויצא, והוא רואה שם מלאכים עולים ויורדים בו. אומר הרמב”ם, זהו משל. והרמב”ם הרי אומר למה זה משל? אומר הרמב”ם: “והוא המשל למלכויות ושעבודן” — המלאכים עולים ויורדים הם משל למלכויות שעולות ומלכויות שיורדות.

זהו המדרש האחד שיש על זה, שהוא ראה ארבעה מלאכים עולים, ו— סליחה — שכל מלכות עולה ויורדת, עולים ויורדים, וזה הראה לו שהיהודים עולים ואינם יורדים. זה כמו סוף חלומות דניאל, שרואים שהמלכים ירדו, אבל היהודים נשארים חזקים לנצח.

קושיה: הסולם כמשל למלאכים או למלכויות?

חברותא: ראיתי שיש שואלים שבמקומות אחרים הרמב”ם אומר שהסולם הוא משל למלאכים. ויש אומרים שלמלאכים ולמלכויות יש גם שייכות, כי מלכויות מסוימות מסמלות מלאכים מסוימים, או שמלאכים הם כמו שיש מלאך הממונה על מלכות מסוימת.

חיות יחזקאל

ר׳ יצחק: “וכן החיות שראה יחזקאל” — נבואת המרכבה הידועה של יחזקאל. אני חושב שהרמב”ם כבר הזכיר קודם גם כן…

חברותא: הרמב”ם כבר אמר לנו מה פירוש החיות, נכון? הוא אמר שאלו משלים.

ר׳ יצחק: לא, הוא כבר אמר בפרק ב׳ או א׳ שהחיות הן המלאכים הראשונים.

חברותא: אה, הוא ראה את המלאכים?

ר׳ יצחק: המלאך הראשון נקרא חיות. החיות של יחזקאל, שיחזקאל גם קיבל את הנמשל שלהן.

סיר נפוח ומקל שקד — ירמיהו

וירמיהו הנביא ראה סיר נפוח, סיר חם, והוא ראה מקל שקד, ומיד אחר כך כתוב שהקב”ה אמר לירמיהו — יש את המנבא, מי שאומר את הנבואה לירמיהו — אומר לו: “מקל שקד כי שוקד אני” — משהו שהקב”ה אומר לו שזה רומז על גלות ודברים כאלה.

מגילה עפה ואיפה

ומגילה שראה יחזקאל — יחזקאל הנביא מלבד החיות ראה מגילה עפה. ואיפה שראה זכריה — זכריה ראה כלי מסוים שהוא בשיעור של איפה, שנשים נושאות אותו בשמים.

סיכום הדוגמאות

כל הדברים האלה — הנביאים ראו חזון מסוים, משל מסוים, ולזה הם או, כפי שר׳ יצחק לומד, קיבלו מיד את הנמשל, או שלמדו מתוך כך את המשל.

—

שלוש קטגוריות כיצד נביאים מוסרים את נבואתם (הלכה ז׳)

חילוק הרמב”ם

ר׳ יצחק: עכשיו — “וכן שאר הנביאים, יש מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלה” — כתוב שכשהם מדברים ליהודים, כשנביאים מדברים ליהודים, כמו בספרי נביאים וכתובים, יש כשהנביא אומר לנו מה שהוא ראה, ואחר כך אומרים את הפתרון. כמו “אלה” הכוונה לסיר נפוח ומקל שקד, שכתובים בבירור המשל והנמשל. רואים בבירור שכך זה עובד.

“ויש מהם אומרים הפתרון בלבד” — לפעמים יש נביאים שאינם מספרים לנו את המשל, הם אומרים לנו רק דברי מוסר, “כה אמר ה׳”, מה שיקרה, והם אינם אומרים לנו שזה מה שהוא ראה במשל אחר — הם אומרים לנו רק את הפתרון, שהוא הנוגע למעשה.

“ויש מהם אומרים המשל בלבד בלא פתרון, וזה רוב דברי יחזקאל וזכריה” — שהם אומרים לנו רק את המשל ואינם אומרים לנו את הנמשל.

דיון: סולם יעקב — באיזו קטגוריה?

חברותא: הוא עדיין לא אמר סולם יעקב, הוא רק אמר…

ר׳ יצחק: הוא לא אומר את זה. אבל גם לא כתוב שיעקב אומר את הסיבה — כתוב רק שהתורה מספרת לנו את המעשה.

חברותא: נכון.

ר׳ יצחק: אה, אולי הוא מתכוון לנביאים… אחרים היו נביאים במובן שהם שליחים לדבר ליהודים, ויעקב לא מובן שהוא מדבר ליהודים.

חברותא: אוקיי.

הכלל: “וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים”

ר׳ יצחק: אומר הרמב”ם: “וכולם במשל ודרך חידה הם מתנבאים” — הפירוש הוא גם כן, שבפסוק לא תמיד רואים שזה משל וחידה, והפתרון, אבל ראו הם ראו משל ודרך חידה.

חברותא: נכון. ולהפך — אפילו הנביא שכתוב רק המשל, אל תחשוב שהנביא לא ידע את הנמשל. הוא רק לא כתב אותו, הוא לא סבר שצריך לכתוב אותו.

דיון: מה פירוש “במשל ודרך חידה” — מה רואה הנביא, ומה הוא מוסיף?

ר׳ יצחק: אני אומר שמה שהם רואים הוא המשל והחידה, והפתרון הוא מה שהם מוסיפים.

חברותא: אבל… זה עדיין פתוח. אני אומר שזה קצת משמע כך בלשונו.

ר׳ יצחק: אין סתירה, כי אני אומר לך גם שמה שהוא רואה, על ידי חידה רואה הנביא, אבל בשבילו חסר משהו. אין סתירה.

ואני חושב, כפי שאני לומד את זה, אפשר קצת להבין למה צריך גם להיות חכם אדיר, ואחר כך אפשר לקבל נבואה, כי ייתכן שגם האדם הפשוט היה יכול לראות את המשל, אבל האדם הפשוט לעולם לא היה יכול לצרף לזה פתרון, פתרון של נמשל.

אירוניה מעניינת במחלוקת

חברותא: אתה יודע שזה דבר מצחיק מאוד בפירוש שלך? כי אתה כל הזמן חולק עליי, שאני נוטה יותר לומר שנבואה היא שלמות של האדם שהוא משיג משהו, ואתה אומר שלא, הקב”ה שולח. אחר כך כשמגיעים למשל אתה בצד שלי. אתה אומר שהנביא רואה רק משל, הקב”ה שולח רק תמונה, והנביא אומר פירוש, ולשם כך הוא צריך להיות חכם. יוצא שעיקר תוכן הנבואה לפי הפירוש שלך — אתה לגמרי בצד שלי, שהנביא בחכמתו הוא שאומר.

ר׳ יצחק: לא, לא הייתי אומר שזה העיקר. ייתכן שהחזון הוא העיקר, כי הוא מקבל חתיכת מידע, חתיכת מסר, שבן אדם אחר אינו יכול לקבל. וכיוון שהוא חכם כל כך גדול, הוא גם מוצא את המילים כיצד להעביר את זה לעם, וייתכן שזה להוציא לפועל.

חברותא: אוקיי, אוקיי. שהציבור יחשוב אם זו שיטת ר׳ יוסף אלבו או אולי לא לעשות מזה שיטה. או שישאלו אם מישהו יודע מנביא כלשהו, מבן נביא, מבעל רוח הקודש.

ר׳ יצחק: אה, את הרמב”ם לא הולכים לנחם.

חברותא: נמשיך לומר את הרמב”ם הלאה.

—

הלכה ח׳: “כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו” — תנאי השמחה וההתבודדות

כלל הרמב”ם

ר׳ יצחק: אומר הרמב”ם הלאה — עוד כלל מעניין. כן.

“כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו” — אפילו אלה שכבר נמצאים במדרגת הנבואה, אינם יכולים להתנבא מתי שהם רוצים. אלא, מה אם כן? הם צריכים להתכונן.

– “מכוונים דעתם” — הם מכוונים, הם שמים את דעתם ממוקדת לדבר.

– “ויושבים שמחים וטובי לב” — הם יושבים סתם כשצריך להיות מסוגלים להירדם, כן? ולא ליפול. הם לא צריכים ליפול בתרדמה. הם יושבים, אבל הם חייבים להיות שמחים וטובי לב.

– “ומתבודדים” — הם אינם יכולים להיות מוטרדים מאנשים אחרים, והם צריכים להיות שמחים וטובי לב.

שמחה כתנאי לנבואה

חברותא: זה דבר מפליא.

ר׳ יצחק: מה המפליא אצלך?

חברותא: שחייבים להיות בשמחה. שמחה היא תנאי כאן.

ר’ יצחק: “שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה” — טוב מאוד. נבואה לא יכולה לבוא על אדם כשהוא בעצבות, כי עצבות מושכת אותו למטה, ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה.

הפסוק של בני הנביאים

לפיכך, כתוב בפסוק: “בני הנביאים” — בני הנביאים פירושו תלמידי הנביאים — “לפניהם” — הרמב”ם הולך לומר מה הוא מתכוון ב”לפניהם” — “לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים”. הם שרים, הם בשמחה, הם שרים, הם מנגנים. “וזהו שנאמר והמה מתנבאים”.

דיון: מי מנגן?

חברותא: לא כתוב שהם שרים, כתוב שלפניהם מנגנים.

ר’ יצחק: מי?

חברותא: בני הנביאים הם אלה ששרים?

ר’ יצחק: לא. לפני בני הנביאים עומדים אנשים עם כלי נגינה.

דיון: התבודדות בין אנשים

חברותא: כתוב שאם הם לא ממש מתבודדים…

ר’ יצחק: יכול להיות מתבודד בדעתם. יש רעיון מהקוצקער שאפשר לעשות התבודדות בין אנשים. התבודדות לא אומרת שהוא חייב להיות לבד ביער. הכוונה שהוא לא עסוק עם אנשים, הוא בעולם שלו. הכוונה שהוא עשה חבורה של נביאים. חבורה של נביאים זה עדיין טוב.

חברותא: הוא מתחבר עם מחברים דעתם.

ר’ יצחק: אה, לא, זה מה ש… אני חושב שהוא מתכוון כפשוטו, אבל הכוונה ללוקה. הלוקה לא באמצע העיר. הם הלכו ליער לתמיד, ושם יחד עם שלושה חברים. התבודדות זה לא להיות בלי חברים.

חברותא: למה זה עולה לך?

ר’ יצחק: התבודדות זה עם חברים.

הערה: הרמב”ם לא מביא את הפסוק של אלישע

חברותא: הרמב”ם לא מביא את הפסוק שהגמרא מביאה: “ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'” — שהגמרא מביאה בראש השנה. זה פסוק אחר משמואל שהרמב”ם מביא כל הזמן.

פירוש “והמה מתנבאים” — הכנה לנבואה, לא נבואה ממש

ר’ יצחק: “וזהו שנאמר והמה מתנבאים, כלומר מהלכים בדרך הנבואה עד שיינבאו” — עד שהם מקבלים את הנבואה. הם מתנבאים, הם עוסקים, הם שמחים, הם ממתיקים, הם מתנבאים פירושו — מתנבא פירושו, הם בהכנה לנבואה, הם מכינים עצמם לנבואה.

“כמו שאתה אומר פלוני מתגדל” — אדם מתגדל, עדיין לא אומר שהוא גדול, אבל הוא הולך לכיוון גדולה, הוא מגיע לגדולה. יוצא שמתנבא פירושו — הם מכינים עצמם, הם נעשים…

נבואת משה רבינו – המשך פרק ז’ הלכות יסודי התורה

המושג “מתנבאים” – בני הנביאים ומעמדם

פירוש “מתנבאים” – תהליך, לא תוצאה

דובר 1: הם “מתנבאים” פירושו שהם עוסקים, הם מכוונים דעתם, הם עושים את כל ההכנות לנבואה, הם מכינים עצמם לנבואה. כמו שאתה אומר פלוני מתגדל — אדם מתגדל, עדיין לא אומר שהוא עכשיו גדול, אבל הוא הולך לכיוון גדולה, הוא מגיע לגדולה. יכול להיות כך הוא אומר — “מתנבאים” פירושו שהם מכינים עצמם, הם נעשים מוכנים לנבואה.

אני חושב על טריק — כמו שיש לי תשובה, שאסיים אותה, ואתה לא צריך לומר פעמיים, כי אני חושש שאנשים מתבלבלים. אם אומרים ששני חברים לומדים, וכל אחד צריך לומר, צריך כל אחד לומר.

דובר 2: לא, כן, מתגדל, כמו…

דיון: משקל “התפעל” — שלוש משמעויות

דובר 1: זה הרי מעניין, השורש — איך קוראים לזה בדקדוק?

דובר 2: התפעל?

דובר 1: כן, התפעל יכול לפרש שהוא עושה עצמו, הוא מעמיד פנים. יכול לפרש שהוא עושה משהו לעצמו. ויכול לפרש שהוא עושה עצמו במובן שהוא הולך להיעשות. שלושה דברים.

לא כמו שאומרים לפעמים על מעמידי פנים אומרים “מתחסדים” — הם לא חסידים, הם מתחסדים. אני חושב שבסופו של דבר, אם רואים שהם באמת חסידים, יודעים שהם היו מכינים עצמם לחסידות או לגדולה או… כן.

הלכה ט’: בני הנביאים — אפשר שתשרה ואפשר שלא תשרה

דובר 1: הוא ממשיך הלאה: אלו שהם מבקשים להתנבא, וזה מה שהבאת את הפסוק משמואל, הם הנקראים בני הנביאים. הוא התחיל “בני הנביאים לפניהם והמה מתנבאים.” הוא אומר אותו דבר — “בני הנביאים” פירושו אלה שמנסים, עוסקים בחכמה ובמדרגה של נבואה.

ואף על פי שמכוונים דעתם — אומר הרמב”ם בבירור, הם נקראים “בני הנביאים”, עדיין לא “נביאים”, כי אולי הם כן הגיעו ואולי לא. אף על פי שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה.

דיון: הלשון “שכינה” לעומת “רוח הקודש” ו”נבואה”

דובר 1: כאן הוא אומר את הלשון “שכינה” בפעם הראשונה, וקודם הוא אמר “רוח הקודש” או “נבואה”. צריך עוד לבוא משהו שנקרא שכינה, איזו מדרגה, איזה גילוי שכינה.

נכון. ואפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה. והרמב”ם, יכול להיות שהוא כן עושה חילוקים, אבל בדרך כלל — למשל בהלכות חובל ומזיק — מוצאים לפעמים את הלשון “רוח הקודש”, לפעמים “שכינה”, ובפשטות, אולי על פי קבלה או על פי מה שאני יודע, יש משמעות אחרת לכל המילים האלה, אבל בפשטות כל הדברים האלה מתכוונים לאותו דבר. השכינה היא גם רוח הקודש, ורוח הקודש היא גם שכינה, וכדומה.

דיון: הלשון “אישים” ו”ונהפכת לאיש אחר”

דובר 1: בסדר. הרמב”ם, זה מעניין, כי הרמב”ם אמר לנו כאן שלפעמים הוא קורא לזה נבואה וכאן הוא קורא לזה שכינה, אבל קודם הוא גם אמר שהוא מדבר לאישים, הוא מדבר למלאכים.

דובר 2: נכון. אבל אין לשון כזו “שתשרה עליהם אישים”. זה לא קיים.

דובר 1: אה, “ונהפכת לאיש אחר” — אולי זו הלשון. הוא קורא להם אישים, “שתשרה עליהם נבואה.” הוא אומר “ונהפכת לאיש אחר” — יכול להיות כמו שאתה נהפך לאיש אחר. כאן “איש” — מאיש לאישים, מאיש לאיש. שניהם נקראים “איש” — אדם נקרא איש, ומלאך נקרא איש. אתה נהפך לאיש אחר.

כמו שכתוב בתורה “וירא איש” — יש מפרש שאומר שהוא ראה אדם והוא ראה מלאך. הקרבן תודה — “איש ואיש” יכול לפרש מרדכי ויכול לפרש המן. צריך לדעת איזה איש. אוי אוי אוי.

—

נבואת משה — החילוק מכל שאר הנביאים

הלכה י’: כל הנביאים חוץ ממשה רבינו

דובר 1: בסדר. עכשיו, עד כאן זה כל הנביאים. עכשיו הרמב”ם הולך לדבר אלינו על נבואת משה. אומר הרמב”ם: כל הדברים שאמרנו הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים — אלה שהיו פעם ואלה שהם כל שאר הנביאים.

אני חושב שיש גמרא, יש מושג של נביאים ראשונים ונביאים אחרונים. הנביאים האחרונים נקראים חגי זכריה מלאכי, לא? אני לא יודע מה הוא מתכוון כאן. יכול להיות. הנביאים הקודמים.

חוץ ממשה רבנו — משה שהוא רבנו, שהוא הרבי של כל היהודים, רבן של כל הנביאים — והרבי של כל הנביאים. יודעים למה? כי הוא גבוה במדרגה מאיתנו ומכל הנביאים. לא, הרי זו תורה — רבנו שהוא “רבן של הנביאים”. או אפשר לומר: רבנו אצל היהודים, והרבי של הנביאים.

—

הלכה י”א: חילוק ראשון — חלום/מראה לעומת ער ועומד

דובר 1: בסדר. ומה החילוק? משה רבנו הוא גדר אחר. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? מה באמת החילוק?

אומר הרמב”ם, הוא אמר את כל ארבעת הדברים שאמר קודם. תראו, עשיתי כאן מספרים. הוא הולך לעבור על כל מה שאמר קודם, ולהראות שמשה שונה מכל הנביאים. או אפילו חמישה.

שכל הנביאים — כל הנביאים — רואים את נבואתם בחלום או במראה, כמו שאמר, בחלום או ביום אבל במראה, דרך חזיון, דרך משהו דומה לחלום. ומשה רבנו נתנבא והוא ער ועומד — הוא ער, הוא ערני ועומד.

דובר 2: וכתוב בפירוש שהוא נופל ו…

דובר 1: על הנושא הזה. הוא אומר את זה אחר כך, הוא אומר את זה אחר כך, בנפרד.

דיון: המקור — “בבוא משה אל אהל מועד… וישמע את הקול”

דובר 1: משה רבינו נכנס לאוהל מועד והוא עדיין עומד שם. כך משמע מהפסוק “וישמע את הקול”.

דובר 2: מעניין, זו לא ראיה מפורשת. הפסוק היה צריך להיות… מה כתוב, מה הפסוק מביא? “במראה אליו אתודע”, “לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא”.

דובר 1: הרמב”ם בהמשך מביא את זה. הוא מביא עוד, הוא מביא בבירור על הכל.

בסדר. אני לא רואה בבירור בפסוק הזה היכן רואים שזה לא בדרך חלום. יכול להיות ויכוח על ירידת דרגה של החלום.

דובר 2: לא, אני מבין — המקור הוא “וישמע את הקול”. לא כתוב “וירא את המראה” או “וישמע את הקול” — זו לכאורה הראיה.

דובר 1: אבל גם “בבוא משה אל אהל מועד” — זה משמע, הצליל של הפסוק הוא שהוא נכנס עכשיו והוא עומד בתחילת אוהל מועד. לא “בבואו” פירושו בזמן הכניסה, לא שהוא שם כמה שעות. בזמן הכניסה הוא מיד שמע את הקול.

אבל זה עוד דבר — שהוא לא צריך הכנה. זו יכולה להיות ההכנה. זו לא הכנה שכתובה. לכאורה זו עיקר הראיה. ה“וישמע את הקול” הוא יותר עיקר הראיה. כן.

הערה: “אין ישיבה בעזרה” ועמידת משה

דובר 1: ואני חושב עוד דבר — אני חושב שבאוהל מועד אסור, “אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד”, או בוודאי בפנים. משה רבינו אסור לו לשבת בעזרה, אבל באוהל מועד הוא עומד.

אני זוכר משהו שהרמב”ם במקומות אחרים עסוק מאוד בנושא של הקול, שמשה ממש שמע קול או לשונות כאלה. יכול להיות שמזה הוא הסיק את זה.

—

הלכה י”ב: חילוק שני — על ידי מלאך לעומת ישירות מהקב”ה

דובר 2: בסדר, דבר שני, כל הנביאים, כן, אני נותן לך לומר.

דובר 1: טוב מאוד. כל הנביאים על ידי מלאך.

דובר 2: אה, זה לא היה כתוב עד עכשיו. היה כתוב שנכנס בנפשו מלאך, היה כתוב כאן שהוא רואה מראה, שהוא רואה על ידי מלאך.

חידוש: הרמב”ם מקשר מלאך עם משל וחידה

דובר 1: כי כאן בעניין נבואת משה, הרמב”ם ממשיך ואומר: כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה. תפסת את זה? הרמב”ם חיבר שני דברים: מכיוון שזה על ידי מלאך, ממילא מודיעין להם על ידי משל וחידות. זה לא היה כתוב קודם. בדבר הראשון, כאן הוא אמר את זה.

אבל משה רבינו לא על ידי מלאך, כמו שכתוב… אני חושב שבמקום אחר הרמב”ם אומר איזה מלאך מדובר — השכל הפועל, המלאך העליון, העליון שבמלאכים.

דובר 2: אמרתי כאן מלאך, קושיה אחרת, המלאך העשירי.

דובר 1: וכל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה — משהו מפליא, ראו איך שני הדברים מחוברים: מלאך לא יכול לדבר אלא בדרך של משל וחידה.

הפסוקים: “פה אל פה”, “פנים אל פנים”, “ותמונת ה’ יביט”

דובר 1: אבל משה רבינו לא על ידי מלאך, משה רבינו לא רואה דרך מלאך, שנאמר “פה אל פה אדבר בו” — הקב”ה אומר אני מדבר מפה אל פה, כביכול, מפיו של הקב”ה לפיו של משה. הנקודה של הפסוק היא ישירות — למעט שאני שולח לך שליח או מכתב או משהו כזה, או מראה שהיא עצמה מלאך. אני חושב שהסוד הוא שהמראה היא מלאך.

ונאמר “ודיבר ה’ אל משה פנים אל פנים” — כמו שאתה אומר, הרמב”ם אומר בפרק הראשון נדמה לי שהמחזה היא מלאך, הם רואים מלאך. הם לא רואים את הקב”ה, הם רואים מלאך.

דובר 2: לא ראיתי שכתוב כך במקום כלשהו, אפשר ללמוד כך.

דובר 1: וזה עוד פסוק שלכאורה אומר אותו דבר — “פנים אל פנים” זה אותו רעיון של “פה אל פה”, רק מילים אחרות, פנים או פה, אבל המשמעות זהה — שזה ישירות.

דיון: “ותמונת ה’ יביט” — שאין שם משל

דובר 1: ונאמר “ותמונת ה’ יביט” — הוא יכול לראות את תמונת ה’. כלומר שאין שם משל — כך מפרש הרמב”ם, מאוד מעניין, כי הפסוק הרי בעייתי. הפסוק הרי משמע שיש תמונה, והרמב”ם הרי אמר “לא ראיתם כל תמונה” וכו’. מפרש הרמב”ם, מה פירוש “ותמונת ה’ יביט”? כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל.

דיון: מה פירוש “רואה הדבר על בוריו”?

דובר 1: אף שראינו בפרק הראשון שאפילו משה רבינו לא יכול היה לראות את הקב”ה על בוריו, אבל כן כתוב שהוא ידע מי הקב”ה, מופרד מהמלאכים. הוא ידע את הקב”ה אחרת. “וראית את אחורי” — הוא ידע, הוא יכול היה לזהות שזה הקב”ה.

אולי ה”דבר” כאן לא מתכוון לקב”ה — אולי ה”דבר” מתכוון לנושא של נבואתו שהוא ראה בבירור, וזה פירוש “תמונת ה'”, כי בדרך כלל מלאך רואה רק את תמונת ה’. משה — הנקודה הנקראת תמונת השם, מה היא הנבואה? — הוא ראה בבירור, בלי שום… מה שנקרא אספקלריא המאירה.

דיון: אספקלריא המאירה — “במראה ולא בחידות”

דובר 1: בחז”ל כתוב: “הוא שהתורה מעידה עליו ‘ומראה ולא בחידות'” — אתה שומע מה התורה מעידה, שהוא רואה מראה ולא חידות.

מעניין — “מראה” פירושו שהוא רואה את הדבר עצמו. פירוש? “אלא במראה” — מראה פירושו רואה הדבר על בוריו, הוא רואה אותו. כלומר שגם יש מראה. קודם הוא אמר שכל הנביאים הם במראה או בחלום, פתאום כאן אצל משה גם יש מראה, אבל המראה אינה חידה.

דובר 2: כי במקומות אחרים אומר הרמב”ם שהאחרים רואים את זה דרך מחיצות, ומשה רבינו רואה את זה בלי מחיצות. או רק עוד מחיצה אחת, כמו שאני זוכר את הלשון בפרק ז’ מיסודי התורה.

דובר 1: “מראה” פירושו בלי מחיצות?

דובר 2: לא, אספקלריא המאירה מפרש הרמב”ם שאספקלריא היא מראה, אז תמיד יש מחיצה, רק למשה הייתה מחיצה ברורה.

דובר 1: ברורה — אז, אולי זו המילה. בירור — הוא רואה את התמונה על בוריו, הוא לא רואה את הדבר עצמו, הוא עדיין רואה מראה, אבל הוא רואה אותה בבירור.

—

הלכה י”ג: חילוק שלישי — יראים ונבהלים לעומת “כאשר ידבר איש אל רעהו”

דובר 1: מה עוד החילוק בין משה לנביאים? כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגים — כמה לשונות של פחד, הם מזדעזעים ונבהלים מפחד.

דובר 2: אולי צריך לומר מזדעזעים ומתפוררים ומשתוממים.

דובר 1: כן, אבל כמו שכתוב, משה רבינו אינו כן, כמו שהפסוק אומר שמשה רבינו מדבר לקב”ה כאשר ידבר איש אל רעהו — כמו שאדם מדבר לחברו.

פירוש: “כאשר ידבר איש אל רעהו” — רוגע והבנה

דובר 1: מפרש הרמב”ם הלאה, מה הפשט של המשל הזה? מה ההגדרה שאדם מדבר לחברו? שהוא רגוע עם חברו. משה רבינו לא נבהל לשמוע דברי חבירו — כח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם — אפשר להישאר עומד ברוגע ולהיות מסוגל להבין דברי הנבואה.

חידוש: מילת המפתח “להבין”

דובר 1: מעניין שכתוב הלאה “להבין” — שומע? אני תופס כך רמב”ם — “בדעתו להבין.”

דובר 2: לא, אבל הוא אף פעם לא אומר “לשמוע.” שמת לב?

דובר 1: פלא יועץ. כל הזמן זה “להבין”, הכל זה “להבין.” לא כתוב “לראות” — כל הזמן אצל דברי הנבואה צריך “להבין.”

דובר 2: לא, כן.

—

הלכה י”ד: חילוק רביעי — אין מתנבאים בכל עת שירצו לעומת כל זמן שיחפוץ

דובר 1: מה עוד החילוק? כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו — כמו שאמרנו קודם, הם יכולים להתכונן, אבל לפעמים הם כן זוכים, לפעמים לא.

משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ — כשהוא רוצה — רוח הקודש לובשתו — מלבישה אותו רוח הקודש, לשון חדשה, הוא מתלבש — ונבואה שורה עליו — קודם היה “שכינה שורה עליו” — ואינו צריך לכוין דעתו…

פרק ז הלכות יסודי התורה (המשך) — חילוקים בין משה רבינו לשאר נביאים; שליחות הנביאים; אות ומופת

—

החילוק הרביעי: משה רבינו מתנבא בכל עת שירצה

דברי הרמב”ם — הלכה י”ד

מעניין. אומר, מה עוד החילוק?

“כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו” — נאמר קודם, הם יכולים להתכונן, לפעמים הם כן זוכים, לפעמים לא.

“משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו” — מלבישה אותו רוח הקודש. מושג חדש — הוא מתלבש. “ונבואה שורה עליו” — לשון חדשה, קודם היה “שכינה שורה עליו”, כן.

“ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת” – הוא לא צריך לעשות משהו נוסף. כשאמר “מפנה את דעתו ומזדמן לה”, רק כשהוא רוצה, הקב”ה מדבר אליו. “שהרי מכוון ומזומן ועומד” – הוא לא צריך להתכונן במיוחד, כי הוא כל הזמן מוכן.

חידוש: משה רבינו כבר כולו מוכן

נכון, זה קצת – זה לא פשוט שהוא לא צריך הכנה. משה רבינו כבר כולו מוכן, לא חסרה עוד הכנה, כי הוא כבר תמיד מוכן ומזומן, “כמלאכי השרת”. “לפיכך מתנבא בכל עת” – בגלל זה יכול משה רבינו להתנבא בכל עת.

ראיה מבנות צלפחד – “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”

“שנאמר” – הרמב”ם מביא פסוק. מה הראיה? שאחרי שבנות צלפחד שואלות את משה רבינו שאלה, הוא אומר להן “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. ואני חושב, שם מביא רש”י את חז”ל, שזה הכוח הגדול של בשר ודם, שהוא יודע מתי שהקב”ה הולך לענות לו.

נכון, הדיוק הוא: אילו היה נביא כמו אלישע, כמו שכתוב אצל שמואל, שאול – היה צריך לומר “ננסה, אלך להתבודד, אולי יצליח.” הוא אומר “לא, עמדו כאן, שתי דקות, אני חוזר.”

—

הלכה ט”ו – “שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”

המקור לנבואתו התמידית של משה

אומר הרמב”ם: “ובזה הבטיחו האל” – הקב”ה הבטיח לו את זה, שהוא יכול היה לזכות למדרגה זו של נבואה.

“שנאמר” – אחרי מתן תורה אומר הקב”ה למשה רבינו: “לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי”.

אומר הרמב”ם כאן דבר מופלא – הרמב”ם הולך לפרש את זה מאוחר יותר. אנחנו אומרים בברכות שבמעמד הר סיני היתה לכל ישראל מעין מדרגה של נבואה. עכשיו נסתיימה הנבואה של כל שאר ישראל, אז “שובו לכם לאהליכם” – כל ישראל יחזרו למקומם, נסתיימה הנבואה. אבל “ואתה פה עמוד עמדי” – אתה נשאר איתי, כלומר, הנבואה נשארת כאן.

“לאהלם” – צורכי הגוף

“הא למדת” – למדת מכאן – “שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת חוזרין לאהלם”. מה פירוש אהלם? “שהוא צרכי הגוף כולן”.

הכוונה לא “לאהליהם” – הוא מפרש את זה קצת בדרך משל. הכוונה לא דווקא רק לאהליהם, כי הגמרא לומדת “לכו לשכון באהליכם” וכו’, הכוונה בדרך כלל צורכי הגוף. דירה פירושה כל צורכי הגוף. לצורכי הגוף כולם חוזרים אליהם. לפיכך – אדם מבין כבר בעצמו – בגלל זה הם לא פרושים מנשותיהם, כי הם חוזרים לצורכי הגוף שלהם, ולצורכי הגוף צריך אשה.

משה רבינו – פרישות מאשה ומגשמיות

אבל “משה רבינו לא חזר לאהלו הראשון” – משה רבינו מעולם לא חזר לאהלו, הוא תמיד היה כמלאכי השרת. “לפיכך פירש מן האשה לעולם ומכל הדומה לה” – הוא היה מופרש מכל דבר גשמי, ומכל מה שדומה לזה.

“ונקשרה דעתו בצור העולמים” – פירוש “צור”

“ונקשרה דעתו בצור העולמים” – דעתו היתה תמיד קשורה, מחוברת – כמו שאמר קודם את הלשון – בצור העולמים, בבורא שהוא הכוח. צור העולמים – כמו המוציא שממציא הכל. כן, צור פירושו החוזק של כל העולמות.

לרמב”ם יש פרק במורה שמפרש את המילה “צור”. הוא אומר שצור פירושו מקור. צור פירושו הסלע כמו מאיפה שהאבנים באות – לא מה שהכל עומד עליו, אלא מאיפה שזה בא. הוא אומר ש”צור העולמים” פשוטו שהקב”ה הוא המקור, הסיבה הראשונה של הכל.

“ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם” – מה פירוש “הוד”?

“ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם” – כאן הוא אומר כמו “הודי נהפך עלי”, זה לא ברור. ה”הוד” פירושו אחר – הוא מתכוון להוד, האורה של הנבואה. “וקרן עור פניו” – זה הפסוק. אבל כתוב שם “הוד”? לא, שם כתוב “עור פניו” כתוב שם. ההוד פירושו רוח הקודש או השכינה או הנבואה – שמעולם לא הסתלקה ממנו. לכן “וקרן עור פניו” כשירד מההר.

חידוש: פניו של משה האירו תמיד

נעשה סיכום מהיר. הוא האיר תמיד, כי יכול להיות שנביא אחר מאיר בשעה שיש לו נבואה, אבל זה כל כך נדיר. שבדרך כלל נביא – נבואה היא הוד מסוים שבא עליו, אבל משה רבינו האיר תמיד. בקרן אור פניו – כלומר, נביא רגיל כשהוא מדבר עם הקב”ה, אולי אי אפשר להסתכל עליו כי פניו מאירות, אבל כשהוא הולך הביתה “ושב אל מחנהו.” משה רבינו לא יכלו לדבר אליו, כי הוא תמיד היה בבחינת נביא או בבחינת מוכן לנבואה.

—

סיכום: ארבעה חילוקים בין משה לשאר הנביאים

סך הכל יש כאן ארבעה חילוקים בין משה לשאר הנביאים:

1. חלום – שאר הנביאים בחלום, משה ער ועומד

2. משל או מלאך – שאר הנביאים דרך משל או מלאך, משה פנים אל פנים

3. נבהל – שאר הנביאים נבהלים, משה לא

4. בכל עת – שאר הנביאים אינם יכולים להתנבא מתי שרוצים, משה כן

—

דיגרסיה: משה רבינו אינו אומר “כה אמר ה'” – והשוואה למשנה תורה של הרמב”ם

אני חושב שאני זוכר היטב – אולי מר’ חיים מבריסק או מאחרים – שמשה רבינו כשהוא אומר את מצוותיו, הוא לא תמיד אומר “כה אמר ה’.” כי אנחנו יודעים שהיות שלמשה רבינו יש תמיד את הנבואה איתו, כשהוא מדבר סתם, הוא מדבר את האמת, הוא מדבר את דבר ה’. כשמשה רבינו רוצה לומר משהו וזה לא מהקב”ה, הוא צריך לומר “כך אומר משה.”

השוואה למשנה תורה של הרמב”ם

אבל אני חושב, זה מעניין, כי הרמב”ם – כשהרמב”ם מדבר במשנה תורה, הוא אומר “התורה מדברת.” מי מדבר כאן? התורה מדברת. וכשהרמב”ם לא מדבר את התורה, הוא אומר “יראה לי.”

כלומר, ספר אחר – כל הזמן מדבר בעל הספר, כי הוא לא על מדרגה כזו. בדיוק להפך, הם אומרים כל הזמן “יראה לי.” משה – משה לקח כמוהר”ר – ספרים אחרים אומרים “אני אומר”, “נראה לי.” הרמב”ם, כשהוא מדבר סתם, זה בבחינת משה, שזה דבר התורה. ממילא כשהוא רוצה לומר משהו, הוא אומר “יראה לי” – אני רוצה עכשיו לומר, שתדע, עכשיו אני לא מדבר את התורה, עכשיו אני מדבר.

חיפוש מקור

אוקיי, אבל לא רואים שיש דבר כזה – אני לא רואה מילה כזו מר’ חיים. צריך עוד לשמוע את זה, כי אם הוא תמיד זוכה לנבואה, הפשט הוא שתמיד הוא מדבר דבר ה’. אם כן, אני מבין, כשהוא רוצה לומר משהו, הוא צריך לומר “יראה לי.”

את הדבר הזה – צריך למצוא. למעשה הוא כן אומר, משה בדרך כלל זה דבר ה’, ומשה חס ושלום אומר. אבל כתוב – צריך למצוא אם יש מקור ברור, אולי בפרשת שמיני. צריך למצוא, יש דבר כזה, זה הובא איפשהו, אני רק לא זוכר איפה רואים שמשה רבינו מדבר והוא לא אומר בשם ה’, אבל מניחים שזה בשם ה’. אולי כן יש משהו כזה, אני לא זוכר.

אני זוכר שכתוב למשל על יהושע – כתוב בגמרא שיהושע דורש, אחד אמר לשני, אתה זוכר את המעשה? והוא לא אומר כל הזמן “משה רבינו”, הוא אומר “ואלה המשפטים.” אומרים חז”ל, יש לימוד מאיפה יודעים שזה מסיני. אומרים, מה זה… זה קטע קשה.

מה הפשט של אותו עניין עם רש”י? רק מה שהוא היה.

—

הלכה ט”ז – שליחות הנביאים: נבואה לעצמו ונבואה כשליחות

שני סוגי נבואה

אוקיי, עכשיו הולכים ללמוד הלכה חדשה. עד כאן – אני חושב שזה עוד עניין מסוים של נבואות. אבל יש גם דבר כזה שהקב”ה שולח נביא, שהוא רוצה לדבר אל העם. ועדיין לא ראינו הרבה על זה, נאמר היום. זה בא על זה.

כאן שני סוגים – צריך נביא. אולי לא אותו נביא אסור לעצמו בלבד. יש לפעמים שלנביא יש רק נבואה בשבילו עצמו – הקב”ה מדבר אליו דברים שנוגעים לו.

נבואה לעצמו – “להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו בדברים הגדולים”

הרמב”ם אומר: “הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו” – שידע דברים שעדיין לא נודעו מהגדולים.

“גדולים” פשוטו כך – כתוב “דבר גדול” – מעשי מרכבה. מהדברים הגדולים, זה אחד ממעשי מרכבה. קודם מנה את כל הדברים שמקשרים נפשו עם ההלכה.

לא כתוב שלפעמים הקב”ה אומר לו הלכה מהלכה, כי על הלכה אי אפשר לומר לו אפילו לעצמו – זה נאמר מהפרק הבא. על מעשי מרכבה אפשר להתחזק מחזון על הנביא, כך רואים שם.

חידוש: היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים

זה דבר מופלא – מכאן רואים פשט, שמעולם היו הרבה יותר נבואות ממה שאנו רואים, כי הנביאים – הדברים שהם כותבים, הנבואה שהם מקבלים – הם לא מוסרים את הנבואה.

למה אתה אומר כל הזמן שהיו? מה? למה אתה אומר כל הזמן שהיו – כתוב לי סודי הדעת לידע, שאל מן הבית בני אדם, בהוויי… ראשונה ואחרונה שאל שם, כן? ראשונה פירושו היום צעירים. כן?

דיון: נבואה בגלות

אוקיי. לא, אני מתכוון שהרמב”ם אומר כאן במקום אחד שהיום אין – כי אנחנו בגלות – אין לנו את השמחה שנדרשת כדי לקבל נבואה.

אולי זה רק לשליחות? אולי לעם אין שמחה, אז הוא לא מאמין בנביאים. לא כתוב שהעם צריך שמחה של נביאים כדי להבין איך.

נראה – יש לי את העובדה שיש נביאים, והעם לא מאמין בהם. אז צריך לומר שזה הפשט. באמת לא, כי… אז שמחה. אז אומר הרמב”ם.

אבל אולי – זה “ישולח לעם מעמי הארץ.”

נבואה כשליחות – הנביא נשלח אל עם

יכול להיות גם שהקב”ה ישלח אל עם מסוים, או כמו שרואים: “או לכל אנשי עיר או ממלכה” – אל עם מסוים או ממלכה. כמו שרואים, יונה נשלח לנינוה, וגם אליהו למדין, וכדומה.

חידוש: הניסוח האוניברסלי של הרמב”ם

אבל מאוד מעניין שכאן הרמב”ם – הרמב”ם מלכתחילה מניח את זה בצורה אוניברסלית. הוא לא אומר – אתה חושב כל הזמן על יונה כי אתה מחפש, כל הנביאים הם הרי לישראל, איפה מוצאים נביא לגוי? זה לא כתוב. הרמב”ם אומר שלפעמים הקב”ה שולח נביא לעם מסוים. במקרה לפעמים הוא אומר גם לישראל.

“להורות” לעומת “למנוע” – שתי פונקציות

“להורות להם מה יעשו או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם” – הקב”ה שולח לפעמים נביא לעם מסוים.

כמו שכבר אמרנו קודם, הרבה פעמים הנביא הוא רק לעצמו. הרבה פעמים הנביא הוא שליח – הקב”ה אומר לו את הנבואה, והנבואה נשלחת לעם מסוים או לעיר מסוימת. אין דבר כזה נביא לכל העולם.

וזה מאוד מעניין – אפילו הנבואה הזו, לפעמים הוא אומר “להורות להם” – שידעו מה עליהם לעשות. יכול להיות שנביא יבוא רק בשביל זה, שידעו. כמו שהרמב”ם סובר שיש מצוות של ידיעה, כמו יסודי התורה. יכול להיות שזה כל הדברים מה לעשות או מה לא לעשות.

מעניין – הוא לא אומר “להודיע מה לא יעשו”, אלא הוא אומר “למנוע אותם” – לעצור אותם מלעשות מה שהם כבר עושים. בהנחה שיש, לכאורה, ידיעה של דעות שאסור לעשות. אולי הידיעה קשורה למה שנלמד מאוחר יותר על אילו מצוות נביא רשאי לעשות, אני לא יודע.

—

אות ומופת – הנביא מקבל סימן לעם

הלכה ט”ז (המשך)

אומר הרמב”ם: “וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת”.

נותנים לו – כמו שמשה רבינו שואל ואומר לפני הקב”ה, אולי לא ישמעו לו, והקב”ה נותן לו אות ומופת. הוא נותן לו כוח לעשות מופתים, או שהוא עושה איתו אות ומופת – סימן, ראיה – “כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת” – שהעם ידע שהקב”ה אכן שלח אותו. יפה מאוד.

חידוש: המופת אינו בשביל הנביא – אלא בשביל העם

אז רואים בבירור שהמופת אינו בשביל הנביא עצמו. הנביא עצמו יודע בעצמו איכשהו שהוא נביא. הוא רוצה לדבר לאחר, והאחר אינו יכול לדעת. כשיש נביא כזה, הקב”ה נותן לו מופת. הוא הסביר יפה מאוד – כמו שקודם נאמר שהנביא יודע שהוא נביא, הקב”ה נותן לו מופת כדי שהאנשים ידעו.

—

הלכה י”ז – “ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא”

אומר הרמב”ם הלכה חשובה, הלכה חשובה מאוד: “ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא”. אין הכוונה שבגלל שעכשיו אמרתי לך ש—

אות ומופת ודין האמנת נביא – הלכות יסודי התורה פרק ז

תפקיד האות ומופת באישור שליחות הנביא

כלומר, אחרי שהוא מתכונן והוא במדרגה מרוממת של נבואה, והוא מקבל נבואה, אנחנו עדיין לא יודעים אם נבואתו היא שליחות לכולם, או שזו רק נבואה בשבילו. כאן נכנסים האות ומופת. אם הוא עושה אות ומופת, מקבלים אנו את המצוה להאמין בו שהקב”ה שלח אותו אלינו — מצוה לשמוע ממנו — לשמוע, לציית ולעשות. להקשיב. שנאמר “אליו תשמעון”.

“תשמעון” פירושו “תקבלון” — לציית, לא רק לשמוע

ה”תשמעון” – אני חושב שפירושו… הרמב”ם אומר בתרגום, תרגמו הרבה פעמים את התרגום “תשמעון” – “תקבלון”, כן? אין הכוונה לשמוע, זה לא עניין של שמיעה, זה עניין של להאמין או לציית.

למעשה, אבל לא שניהם – לציית? כן, פשוט פשט כן. אני רק לא אומר את זה בפני הרבי שלך בחדר שאמר שפירושו לשמוע. הפשט הפשוט הוא לא יותר מאשר פירוש לציית.

דין הנהגה או דין בירור?

יפה מאוד, “לשמוע ממנו” פירושו חובת ציות. יפה מאוד. נצטרך לראות – יכול להיות שנראה מאוחר יותר – שיכול להיות שזה דין הנהגה, לא דין בירור. חייבים לציית לנביא, או חייבים גם להאמין. אבל לא פשוט שאני חייב לדעת. לדעת אני לא יכול. הנביא עצמו יודע, וזה רק כמו שאני יודע. ויש לי עדות מהאותות ומופתים, אבל אני לא יודע בוודאות – אני יודע רק שהתורה אומרת.

ראוי לנבואה – תנאי מוקדם למופת

אבל זה תנאי חשוב מאוד שהרמב”ם מוסיף: שאדם יכול לעשות את כל המופתים שבעולם – כל זמן שאנחנו לא רואים שהוא ראוי לנבואה, זה לא מועיל!

זו הסיבה שאנחנו לא מאמינים לרוב האנשים שאומרים שהם נביאים. זה הרמב”ם עצמו, כמו שהוא מביא מהגמרא במקומות אחרים.

יישום היסטורי – אגרת תימן

כן, אבל זה גם במקומות אחרים יש לו את זה. אני חושב שהדבר האחר קצת קשה כי אתה שואל עליו. קודם היתה לו שנה שהוא לא… בא חברך, ואתה זוכר שהחבר לא היה צדיק גדול. הוא אומר את זה בפירוש, ואני חושב שאני זוכר שאני מתכוון לרבי יעקב’ישע שפארט, או אחרים, שדיברו – כשאנשים מסוימים טענו שהם נביאים, השתמשו ברמב”ם הזה. הוא מאוד ברור לומר שאפילו אם הוא עושה מופת, הוא לא התנהג לגמרי בדרך נביאים.

העיקר – שהסותר תורת משה הוא נביא שקר – זה הרבה יותר מסתם.

הרמב”ם באגרת תימן – אמונה שייכת רק בדבר אפשרי

אבל בואו נבין דרך אגב. מיד כשהם… אבל הקטע שבו הרמב”ם הניח את זה, כמו שהוא מניח באגרת – באיזו אגרת הוא מדבר? אגרת תימן.

הוא מניח שפשט ההלכות של אמונה – להאמין אפשר רק לצוות להאמין, או מצוה, בדבר שהוא אפשרי. דבר שהוא אפשרי – יכול להיות שיהיה נביא, יכול להיות שלא. בא האות ומופת ומכריע.

דבר שהוא בלתי אפשרי — בא מישהו ואומר לך שאבן היא… שעכשיו יום הוא לילה, כלומר שזה דבר בלתי אפשרי — ונאמר שלא שייכת מצווה להאמין בכך.

אותו דבר: אדם שהוא פרוץ או שאינו ירא שמים שהוא נביא — זה פשוט בלתי אפשרי. כשם שהרמב”ם אומר שלומר שאבן היא נביא — המצווה כלל לא מתחילה.

לאחר שהדבר אפשרי — כפי שנאמר, אפילו מה שאפשרי, לפעמים הוא נביא ולפעמים לא — אז נכנס עניין האות והמופת.

ולאחר שהדבר אפשרי — אולי הוא בכלל נביא, אולי לא; אולי הוא נביא אבל זה נוגע רק לו, והוא לא מקבל שליחות ותוצאות עבור אחרים — עושה המופת אומר שמה שהוא ראוי לנבואה, אכן זכה לכך, ושאכן שלחו אותו.

קושיית הרמב”ם — מופת ללא נבואה

אדם יכול לעשות מופת ולא להיות נביא

עכשיו הוא אומר דבר חשוב. הוא אומר כך: אפשר, דע לך, אפשר — שיש עושה מופת — שאדם יעשה אותות ומופתים ובכל זאת לא יהיה נביא.

הרי הוא עשה מופת? אה, יש לדברים בגו — יש כאן משהו בגו, יש כאן איזה סוד כיצד אדם יכול לעשות אותות ומופתים אפילו שאינו נביא. לכאורה כוונתו לומר שזה תרגיל, הוא עשה כישוף, מה שלא יהיה.

אף על פי כן, מצווים אנו לשמוע לו.

שני צדדים — מופת ללא נבואה, ונבואה ללא מופת

אה, הוא אומר שוב, יש כאן שני דברים:

– אפשר לעשות אותות ומופתים ולא להיות נביא.

– ולהיפך — יכול להיות אדם שהוא חכם ולא עשה מופת.

אף על פי שאין מצווים אנו לשמוע לו — הולך על האותות ומופתים.

תירוץ הרמב”ם — משל משני עדים כשרים

בואו נקרא, כלומר הוא אומר יפה מאוד.

הקושיא

הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה… הוא שואל קושיא: אמרתי לך עכשיו הלכה — בא מישהו שאנו יודעים שהוא חכם וכו’, הוא עושה מופת, יש מצווה להאמין לו. שואלים קושיא: אתה מתכוון לומר שרק נביא יכול לעשות מופת, וזו ראיה מוכרחת?

התירוץ — חזקה בתוספת מצווה

אומר הרמב”ם: לא, זו אינה ראיה מוכרחת. אני מודה לך, או שאני אומר לך בעצמי, אני מודה לך שאפשר לעשות מופת ללא נבואה.

אם כן, למה שאאמין לאותו אדם?

אומר הרמב”ם: הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה — הרי יש לו ראיות מקודם. ודאי, אם הדבר בלתי אפשרי, השאלה כלל לא מתחילה. אבל ההלכה היא — במיודעינו שהוא כך — הרי יש לו חזקה, הוא אדם חכם, הוא אינו שקרן. בפשטות, יש לו חזקה.

שכך נצטווינו — זו המצווה.

המשל מעדים

כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים — אף על פי… והוא מצווה להטות אחרי אותן המופתים, ואף על פי שאין סומכין על זה סמיכה ודאית, אבל הואיל וציוונו להאמין בו, מאמינים בו על כל פנים כשרות.

דיון: המשל מעדים — חזקה ודין

אוקיי, אז זו בדיוק אותה קושיא. למה עד אחד אין לו חזקת כשרות? כי הדין אומר שזה ממש דין — אתה לא יכול להבין את הלוגיקה שבו.

אבל הנקודה שהרמב”ם עושה כאן היא: כשמישהו שואל קושיא — “אתה יודע בוודאות שהוא נביא?” — אומר הרמב”ם: “אני לא יודע.”

הוא אומר: “כשבאים שני עדים אצלך בבית דין, על פי דין פוסקים — פירוש הדבר שאתה יודע בוודאות? אתה לא יודע בוודאות. יש עדי שקר בעולם. אלא מאי? זו חזקה.”

התורה — זהו הדין. הדין אינו דין של גזירת הכתוב, אין הפשט שזה קסם. זהו דין סברתי, אבל הפשט הוא — הדין אומר שצריך לנהוג כך.

אם יש שני עדים והוא אדם כשר — ודאי, הוא אומר, עדים שאינם מוחזקים בכשרות אין מאמינים להם. למה לא? כתוב בתורה שצריך להאמין לשני עדים. כתוב כבר, יש דברים נוספים.

למה דווקא אות ומופת — למה לא מספיקה חזקת כשרות לבדה?

אילולא שהתורה אומרת לנו על עשה מופת, היינו צריכים סתם כך להאמין לצדיק, כי הוא לא היה אומר מעצמו. איני יודע.

אבל התורה אמרה לנו משהו על עשה מופת — שרק אז מאמינים לו שהוא שליח למסור.

דובר 2: הרי, הייתי אומר להיפך — שהחזקה באה אחרי שיש את הדין, כמו עדים. התורה אומרת שצריך להאמין בעדים, ובאה אחר כך ואומרת “והוא כשהיו להם חזקת כשרות”. כלומר, עדים שאין להם חזקת כשרות אכן אין מאמינים להם.

דובר 1: זה כמו הרואה את הנולד, כמו הרואה את הנולד.

דיון: מקור לחזקת כשרות בעדים

אני חושב עכשיו — הרמב”ם מוסיף, כן, היכן יש מקור בגמרא למה לא מאמינים לרשע? כן, לרשע יש מקור שרשע פסול לעדות, כן — “אל תשת ידך עם רשע”. אבל העניין הוא סברא: למה מאמינים לאדם אחר? אולי הוא רשע? התירוץ הוא — יש לו חזקה.

אבל אני לא מאמין שהחזקה לבדה… כמו שעד אחד הרי יש לו חזקת כשרות — למה לא מאמינים לו? כי אין לו עדות.

דובר 2: אתה צודק, אבל צריך בכל זאת להבין כאן — למה דווקא אות ומופת?

דובר 1: לכן לכאורה התירוץ הוא הסיבה הקודמת — שהסדר הוא שצריך להוסיף מופת, כמו שכתוב כאן: “כשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת”. כך הוא הסדר, כתוב בתורה, זו המסורה.

חידוש: הרמב”ם אינו מביא חזקת כשרות לבדה כמספיקה

נראה לי שזהו דבר מעניין ברמב”ם. הרי הוא אינו מביא אות ומופת — הוא אינו אומר שיש מצווה להאמין לו, שאפשר להאמין לו כמו חזקת כשרות לכל הפחות. למה לא?

כמו שחברי אומר שהייתה לו נבואה. אני מכיר אותו — חכם כזה, לא מדומיין.

דובר 2: איזה? אני מאמין לו. אבל אילו מצוות הוא מחייב?

דובר 1: אם הוא אומר נגד התורה, אולי זה לא מועיל, וכדומה. אפילו הוראת שעה, אפילו באופן שבו…

“הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו” — סיום הלכות נביאים

סיום הרמב”ם

אומר הרמב”ם: “דברים האלו וכיוצא בהם — הנסתרות לה’ אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו”.

דובר 2: אולי טמון כאן עוד דבר — שהכי נמי, דבר נורא, הרמב”ם הרי… ראו, הרמב”ם שואל כאן בעיה — הוא אומר שיש נביאים, מיד באים הבלופים הבאים, ולבדוק כיצד זה עומד עם כל הלכות נביאים והאמונה. אומר הרמב”ם: “הנסתרות לה’ אלוקינו”.

חידוש: סיום על כל הלכות נביאים

אולי הקטע האחרון ברמב”ם אינו רק סיום על ההלכה האחרונה, אלא הוא סיום על כל הלכות נביא. כמו שהוא מסיים “דברים עמוקים” — נראה שהדברים הללו הם דברים נסתרים, הם דברים קדושים. כמו שהוא מסיים גם את כל הלכות נביאים בכך — שעניין הנבואה הוא עניין של “הנסתרות לה’ אלוקינו”.

“על פי הנגלה” — אנו הולכים לפי מה שאנו רואים

אני ממשיך הלאה, אני ממשיך הלאה. אבל פשוט פשט כוונתי — הוא מתכוון לזה: שהעיקר, ש”הנגלות” כוונתו לומר — אנו הולכים על פי הנגלה.

אף שבוודאי הפשט הפשוט הוא הרי התורה, כמו שכתוב ברש”י שם על “הנסתרות לה’ אלוקינו” — שאיני מעניש על נסתרות, הרי אני מברר לך. איני יכול לדעת אותך. בית הדין אומר: אני צריך לעשות לפי מה שאני רואה. זה פשוט.

הפשט ב”הנסתרות” — אנחנו לא אחראים על ליבו של הזולת

כוונתו לומר: הוא עושה אות ומופת — שהאדם יכול לראות מה שהוא יכול לראות. כך הוא הולך. הוא אומר: הרי, כולם בלופרים? “הנסתרות לה’ אלוקינו”. אנחנו לא אחראים על מה שטמון בליבו של הזולת. אנחנו צריכים ללכת עם ההלכה — “על פי הנגלה לנו ולבנינו”.

ההלכה אומרת שאם יש לו את הכישורים של נביא, והוא מביא אות ומופת, אנו צריכים להאמין לו שהוא נביא.

דובר 2: בדיוק.

דובר 1: הרי, אולי הוא שקרן? נכון — כי אדם הרי מוגבל בכמה שהוא יכול לברר.

הכי נמי בעדים — הולכים על פי הנגלה

והכי נמי, מה שהרמב”ם מתכוון לומר — הכי נמי, אפילו בעדים: אם אתה יודע שהם רמאים, תמצא דרך. כשאדם שומע משהו משני עדים כשרים, הוא יכול לחשוב לעצמו אלף פעמים שהם עדי שקר.

אומר אני: אני לא עושה זאת כי זה אמת, אלא אני עושה זאת כי התורה אמרה שאעשה זאת. ועושים על פי הנגלה.

“וה’ יראה ללבב”

אולי טמון כאן עוד דבר — שהכי נמי, דבר נורא. הרמב”ם הרי — ראו, הרמב”ם שואל כאן בעיה: הוא אומר שיש נביאים, מיד באים הבלופים הבאים, ולבדוק כיצד זה עומד עם כל הלכות נביאים והאמונה. אומר הרמב”ם: “הנסתרות לה’ אלוקינו”.

ונאמר “כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב”. כך הוא הולך.

אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Hebrew, הלכות יסודי התורה, הלכות יסודי התורה פרק ז, משנה תורה להרמב"ם, ספר המדע
February 20, 2026
February 20, 2026

בית
משנה תורה להרמב"ם
ספר המדע
הלכות יסודי התורה
הלכות יסודי התורה פרק ז
הלכות יסודי התורה פרק ז (תורגם אוטומטית)

הלכות יסודי התורה פרק ז (תורגם אוטומטית)

תוכן עניינים

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – הלכות יסודי התורה, פרק ז’

הקדמה: ראש חודש אדר ושמחה

הלכה א’: „מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני אדם”

לשון הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

א) „מיסודי הדת” – מבנה ספר המדע

ב) „לידע” – לא „להאמין”

ג) „דת” – משמעות המילה

ד) „מנבא את בני אדם” – לא „בני ישראל”

ה) „א-ל מנבא” – שלוש שיטות בנבואה (מורה נבוכים)

ו) „א-ל מנבא” – נבואה כתקשורת

מקורות

הלכה א’ (המשך): תנאי הנבואה – „ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במדותיו…”

לשון הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

א) בנוי על הגמרא – „אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”

ב) „גיבור במדותיו” – כבר כבש

ג) „דעה רחבה נכונה” – כמות ואיכות של חכמה, או מידות

ד) „עשיר” – מדוע הרמב”ם „דילג” עליו?

מקורות

הלכה ב’: „שלם בגופו” ו„כשיכנס לפרדס”

לשון הרמב”ם

חידושים

א) „שלם בגופו” – מדוע צריך הנביא להיות בריא?

ב) „כשיכנס לפרדס” – קשר ישיר לפרק הקודם

ג) „וימשוך” – לשון משך זמן

ד) „דעה נכונה להבין ולהשיג” – שני דברים

הלכה ב’ (המשך): „והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם”

לשון הרמב”ם

חידושים

א) „מחשכי הזמן”

ב) „והולך ומזרז עצמו” – זריזות אפילו אחרי שלמות המידות

ג) „הבלי הזמן ותחבולותיו” – דבר והיפוכו

ד) „דעתו תמיד פנויה למעלה” – משמעות כפולה של „פנוי”

ה) „קשורה תחת הכסא” – פירוש

ו) „צורות הקדושות והטהורות” – שתי קטגוריות

ז) „משתכל בחכמתו של הקב”ה כולה מן הצורה הראשונה עד טבור הארץ”

הלכה ב’ (סוף): „מיד רוח הקודש שורה עליו”

לשון הרמב”ם

חידושים

א) האם רוח הקודש כאן היא נבואה

ב) „מיד” – מה פירוש המילה?

הלכה ג’: „והריח לו ביראת ה'” ו„ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים”

לשון הרמב”ם

חידושים

א) „והריח” – לשון מעניינת

ב) „ונערבה נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים”

ג) „ויהפך לאיש אחר” – הוא נעשה אדם חדש

מקורות

הלכה ד’: „הנביאים מעלות מעלות הן”

לשון הרמב”ם

פשט

חידושים

א) „מעלות מעלות” – לא מדרגות בדידות

ב) המשל מחכמה – ניסוח חזק

ג) מהו החילוק בין נביאים?

ד) המטרה העיקרית של ההלכה

מקורות

הלכה ה’: אופן הנבואה אצל שאר נביאים – חלום, מראה, רעד, משלים

לשון הרמב”ם

חידושים

א) „מראה” = ביום, „חלום” = בלילה

ב) „אבריהם מזדעזעין, וכח הגוף כושל, וחושיהם מסתרפים” – שלושה ביטויים לאותו דבר

ג) „דעת פנויה” – פנויה מ-, לא פנויה ל-

ד) שייכות לפרק ב’ – „נרתע לאחוריו ונפחד”

ה) ראיות מפסוקים – אברהם ודניאל

ו) נבואה לעומת חזיונות סתם – מה עושה את הנבואה אמיתית?

ז) „דרך משל מודיעין לו” – נבואה באה דרך משלים

ח) דוגמאות למשלים בנבואה

ט) שלוש קטגוריות כיצד נביאים מוסרים את נבואתם

מקורות

הלכה ה’ (המשך): „כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו” – תנאי השמחה וההתבודדות

לשון הרמב”ם

חידושים

א) שמחה כתנאי