הלכות יסודי התורה פרק ד (תורגם אוטומטית)

רמב”ם הלכות יסודי התורה – פרק ד׳: דברים המחוברים מד׳ יסודות וצורה

הקדמה לפרק

רבותיי, אנחנו הולכים ללמוד את הפרק הרביעי בהלכות יסודי התורה. ברוך השם, כל המקשיבים, כבר עברנו שלושה פרקים קשים עם כמה הקדמות ומניין המצוות, וכאן אנחנו מחזיקים עכשיו.

את הכותרת של הפרק עשה ר’ יצחק: „דברים המחוברים מד׳ יסודות וצורה”. הרמב”ם הולך להסביר ממה החומר עשוי.

לא בדיוק ממה החומר עשוי, אלא מה הדברים שדיברנו עליהם — שיש שלושה סוגי דברים בעולם:

1. צורה בלי חומר — כלומר מלאכים/שכלים נפרדים

2. צורה בחומר, אבל חומר שנשאר לעולם — הוא לא משתנה, לא מת — כלומר הגלגלים

3. צורה בחומר — ואיזה חומר? חומר שעשוי מארבעה סוגי חומר: מים, אוויר, אש, ועפר

את ארבעת הדברים האלה כבר למדנו בסוף הפרק הקודם — אלו הם ד׳ היסודות. ד׳ היסודות הם כשלעצמם חומר וצורה, אבל כל הדברים שיש לנו הם כפולים: החומר שלהם עשוי מהצורה של ארבעת היסודות, הנקראים אש, מים, רוח, עפר, ומלבד זה יש להם צורה. אלו הדברים שאנחנו מדברים עליהם, והפרק עוסק בזה.

—

למה בני אדם מתים? — המוטיבציה של הפרק

אלא, החומר של דברים שהם חומר וצורה שנכלים — הם מד׳ היסודות. החומר של הכוכבים ואחרים הוא מחומר אחר, ולא מאחד מד׳ היסודות.

זה לא כמו שאמרו שהפילוסופים אמרו שהכוכבים עשויים מאחד מד׳ היסודות — כאילו כל הכוכבים עשויים מאש, או משהו כזה. הרמב”ם מלמד: לא, אש היא הדבר שנמצא כאן למטה. הכוכבים עשויים מדבר חמישי שלם, ובכלל לא מאחד מד׳ היסודות.

[חידוש:] מה שגורם לנו להיות חומר וכלה — זה בגלל שד׳ היסודות הם חומר וכלה.

אנחנו הולכים ללמוד בדיוק בפרק הזה למה בני אדם מתים. מי שתהה לדעת למה בני אדם מתים — שילך ללמוד בפרק הזה. כל אחד התייסר עם זה פעם. בוודאי תהיתם פעם: למה זה שבני אדם מתים?

לא רק שזו קושיה אחת — עוד: הרי אפשר לראות שכוכבים לא מתים, השמש לא מתה. למה הכלים שלנו מתבלים?

„והארץ לעולם עומדת” (קהלת א:ד). יפה מאוד. בני האדם — „דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת”. בני אדם — דור הולך ודור בא. העולם, הכוכבים, אפילו העולם עצמו — נשאר לעולם. מה קורה כאן? זה מאוד מוזר. בואו נגלה את התירוץ. נכון. יפה מאוד.

—

„והארץ לעולם עומדת” — מה הכוונה?

חומר הארץ הרי אינו אותו דבר כמו ה… אפילו חומר הארץ קיים לעולם, אבל הוא עובר שינויים. לזה יש חיות, וממילא אפילו העפר הופך — מתחדש מחדש. אבל — האדם אינו „הארץ לעולם עומדת.” אפילו „הארץ לעולם עומדת” — אבל בני האדם שעשויים מהארץ ועוד דברים, אינם לעולם עומדים.

[חידוש:] לכאורה — צורת הארץ לעולם עומדת. החומר לכאורה כן מין מתכלה.

—

מבנה הפרק — שני חלקים

רצו — הפרק לכאורה בנוי על שני חלקים. כתבתי באופן מסופק: „ד׳ היסודות וצורה,” כי יש — מסתבר — כל הדברים האלה:

1. חלק ראשון: צריך ללמוד כיצד ד׳ היסודות מתרכבים, מתחברים זה עם זה, מצטרפים להיעשות דברים, ויש להם גם צורה.

2. חלק שני: יהיה קצת יותר על הצורה שחלק מהדברים יש להם. למשל, האדם שיש לו צורה מסוימת שאנחנו קוראים לה נשמה, או שהרמב”ם קורא לה נפש — נראה את זה בהמשך. וזהו הנושא של הצורה — היא מקיימת צורה שנמצאת באחת מהתולדות, לפחות כל זמן שאדם חי כאן בעולם.

—

הלכה א׳ — כל הדברים מתחת לרקיע עשויים מד׳ יסודות

משמעות „גופים”

„גופים” — כאן הכוונה לעצמים, דברים. כל הדברים הם… אבל „גופים” לא כמו „גוף האדם”. „גוף” — דברים. הארבעה… טוב, הם גופים, הם גופים כפשוטו — דברים גשמיים, ש„גשם” פירושו רק „גוף.” דברים שנמצאים, דברים שיש להם גודל, שנמצאים — „נמצא” זו גם צורה, אבל דברים שיש להם משקל ו…

דברי הרמב”ם

ארבעת הגופים האלה — הם, אלו ד׳ היסודות. הם יסודות כפשוטו — הם פונדמנטים, יסודות:

> „ארבעה גופים האלו שהן אש ורוח ומים וארץ — הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע”

כל הדברים הנבראים שמתחת לרקיע — כלומר מתחת לרקיע הראשון שבו נמצאת הלבנה — מתחתיהם כל הדברים עשויים מד׳ היסודות.

לד׳ היסודות יש את המקום שלהם — את זה כבר למדנו, נלמד עוד קצת — אבל שכל הדברים עשויים מהם, את זה עדיין לא למדנו. קודם למדנו רק שיש ארבעה יסודות. עכשיו לומדים שכל מה שיש כאן מתחת לשמים, עשוי מהם.

הכל עשוי מד׳ יסודות

> „וכל שיהיה — מאדם, ומבהמה, ועוף, ורמש, ודג, וצמח, ומתכת, ואבנים טובים ומרגליות, ושאר אבני בנין, והרים, וגושי עפר — הכל גלמו מחובר מארבעה יסודות האלו”

כלומר: בין אדם, בין בהמה, בין עוף, בין רמש — דבר זוחל, בין דג, בין צמח, בין מתכת — מתכת, בין אבנים טובות ומרגליות — יהלומים, ושאר אבני בניין — סוגים אחרים של אבנים שמוצאים, שבונים מהם, והרים וגושי עפר — סתם חול, אדמה.

הכל — כל הדברים האלה — גולמם — החומר שלהם, החומרים שלהם, ממה שהם עשויים — מחיבור ארבעה יסודות אלו — עשוי מד׳ היסודות.

—

חידוש: גוש עפר הוא כבר שילוב

[חידוש:] כתוב שגוש עפר אינו העפר של היסודות עצמם. גוש עפר הוא כבר שילוב. אולי הגדול ביותר, הכוח הדומיננטי ביותר שבו הוא העפר, אבל יש בו גם את האחרים. כך נראה שהרמב”ם הבין.

—

המפרש האלמוני — האם הכל מכל הארבעה?

וקצת מאוחר יותר, אולי כאן דיוק — פרק ז׳. צריך לומר שעדיין לא הזכרנו שיש מפרש על הלכות יסודי התורה, בפרט על הפרקים האלה. לא יודעים מי הוא — אני לא זוכר אם יודעים, אולי היום כבר יודעים, אבל אני לא יודע. לא כתוב בדף מי זה, כתוב „מפרש.”

והוא אומר שכן ייתכן שיש דברים שעשויים רק מיסוד אחד או שניים, אבל באופן כללי — רוב הדברים עשויים מארבעה יסודות.

[חידוש:] ייתכן שהרמב”ם לא סבר כמותו. ייתכן שהרמב”ם כן סבר שהכל עשוי מארבעה יסודות.

—

דיון: אש היסודות לעומת אש שאנו רואים

שאלה: אש ורוח — ההרכב של ד׳ היסודות?

ייתכן שהרמב”ם לא יחלוק על זה. הרמב”ם לא צריך את זה. הוא לא חייב לומר שאפר הוא אש עם רוח, אבל אפר הוא תולדה של אש — זה ממשפחת האש. לאו דווקא שאש עצמה מורכבת מד׳ היסודות. אש היא אחד מד׳ היסודות.

שאלה: כך לבדה בפני עצמה?

ייתכן שכן, ייתכן שלא. זה הנשמע מדברי הרמב”ם — שלא, אש היסודות אינה דווקא אש כפי שאתה רואה.

[חידוש:] אדרבה, כך אני רוצה לומר שהרמב”ם אמר: כי אש היסודות נמצאת בכלל בשמים, מעל הרוח, כפי שלמדנו [בפרק ג׳]. כלומר, זו לא האש שיש לנו.

ייתכן — לא נשאל כאן. הוא מקבל, מסתבר… אבל מה שאני מתכוון לומר הוא: ייתכן שהמפרש לאו דווקא — הרמב”ם אומר דווקא אחרת. ייתכן, וייתכן שלא, ואין לנו. כי הדוגמאות שהם תופסים קרובות מאוד ליסודות. עדיין אין לנו מספיק מידע לומר לכאן או לכאן — אז פשוט לא יודעים.

—

דיון: מה עושה בהמה שונה מתפוח?

שאלה: הדבר שגורם לבהמה להיות שונה מתפוח למשל — הוא שהיסודות שונים…

בואו נראה… הפאזל של היסודות מורכב אחרת. לכאורה, גם צריכה להיות צורה אחרת. מלבד הצורה — בכלל החומרים עצמם. כלומר, הצורה שייכת מחוץ לארבעה יסודות עצמם, שגם הם למטה מן הרקיע.

—

הלכה ב׳ — גולם וצורה: מה מד׳ היסודות?

> „נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע, חוץ מארבעה יסודות האלו — מחוברים מגולם וצורה, וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות אלו. אבל כל אחד מארבעה יסודות — אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד”

מחוברים — מורכבים — מגולם וצורה, מחומר וצורה. ומה עשוי מד׳ היסודות שהוא אמר עכשיו? הגולם שלהם — לא הצורה שלהם. רק הגולם שלהם עשוי מד׳ היסודות שאמר עכשיו. יפה מאוד.

ד׳ יסודות עצמם — גולם וצורה בלבד

אבל כל אחד מארבעה יסודות — ד׳ היסודות עצמם — אינם מורכבים מארבעה יסודות. אלא היסודות עצמם — כל יסוד הוא דבר בפני עצמו, ואין בו מהאחרים. לכן אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד — רק הגולם עצמו, גולם האש נאמר, עם צורת האש. יפה מאוד.

—

חידוש: פחות מורכב = חזק/חשוב יותר

עכשיו אגיד לכם דבר מעניין. למדנו — צריכים לזכור — מעניין!

נראה כאן דבר קטן ש — ככל שמשהו יותר פשוט, פחות מורכב, פחות מרוכב — הוא חשוב יותר או חזק יותר:

– כי המלך — כלומר הקב”ה — הוא הפחות מורכב, כי הוא צורה טהורה.

– והגלגלים כבר…

– ככל שמשהו פחות מורכב — חזק יותר.

– ד׳ היסודות גם הרבה פחות מורכבים. נכון — כי הם הרבה יותר בסיסיים. נכון. הגיוני.

– הקב”ה עוד יותר פשוט — פשוט בתכלית הפשיטות.

—

לד׳ יסודות יש „טבעים” — הם עושים דברים

הקדמה: הכל בעולם עושה משהו

למדנו שכל הדברים עושים דברים. צריכים לזכור שהכל בעולם עושה משהו. אין שום דבר שמת לגמרי — חוץ מכלום. אולי החומר, החומר הראשון שהכל עשוי ממנו. אבל חוץ מזה — כל הדברים עושים דברים.

החילוק: גלגלים זזים בדעת, יסודות — בלי דעת

אלא שלמדנו חילוק מעניין בפרק הקודם: שלמשל השמים נעים, השמים עושים משהו — הם זזים, תנועה, הם זזים. זהו דבר בסיסי אחד של עשייה — הדבר הבסיסי ביותר של עשייה הוא לזוז.

אבל הם עושים זאת כיצד? בדעתם. הם זזים כי הם יודעים שכאן יותר טוב. הם מבינים שיש שם תשוקה מסוימת, אפשר לקרוא לזה… הם זזים ברצון ובדעת — הם יודעים מה הם עושים.

חידוש: „גופים מתים” לא אומר שהם לא עושים כלום

עכשיו, ד׳ היסודות למשל — קראו להם גופים מתים, זוכרים? אמרו שהם מתים. הרמב”ם אמר „גופים מתים” — הם כגופים מתים.

אבל צריך לדעת שזה עדיין לא אומר שהם לא עושים כלום. מאוד מעניין — זה לא אומר בכלל שהם לא עושים כלום. הם כן עושים משהו.

אתם חושבים שד׳ היסודות — אתם מדמיינים עפר, מים, דברים כאלה — עושים… אפשר לעשות להם. במילים אחרות, בעל חי, משהו שיש בו חיות, שחיות הרי היא כוח התנועה — הוא עושה משהו להם. אתם יכולים להזיז מים, אתם יכולים להזיז דברים, אבל המים עצמם אנחנו מדמיינים שהם לא עושים כלום.

לפעמים אומרים אפילו שיש כוח משיכה שעושה דברים להם, ומי הוא כוח המשיכה… בכל אופן, זה לא הנושא שלנו.

אבל על כל פנים, אנחנו חושבים שהם לא עושים כלום. הרמב”ם לא אומר כך. כל ארבעת היסודות עצמם — הדברים שעשויים מהם תלוי איזה סוג דברים עשויים מהם — אבל ארבעת היסודות עצמם גם עושים דברים. יש להם, כמו שאומרים — בלשון הרמב”ם — „טבעים” — הם עושים דברים, הם עושים מעשים, הם זזים.

הלכה ג׳ – התנועה של ד׳ היסודות: למעלה ולמטה

„גופים מתים” – האם זה אומר שהם לא עושים כלום?

עכשיו, ד׳ היסודות למשל, קראו להם „גופים מתים”, זוכרים? אמרו שהם מתים, שד׳ היסודות הם כגופים מתים.

אבל צריך לדעת שזה עדיין לא אומר שהם לא עושים כלום. מעניין — זה לא אומר בכלל שהם לא עושים כלום, הם כן עושים משהו. אתם חושבים שד׳ היסודות, אתם מדמיינים כמו מים, דבר שעושים לו, אפשר לעשות לו. במילים אחרות, בעל חי, משהו שיש בו חיות, שחיות הרי היא כוח התנועה — הוא עושה משהו לו. אתם יכולים להזיז מים, אתם יכולים להזיז דברים, אבל המים עצמם אנחנו מדמיינים שהם לא עושים כלום. לפעמים אומרים אפילו שיש כוח משיכה שעושה דברים להם, ומי הוא כוח המשיכה — בכל אופן, זה לא הנושא שלנו.

[חידוש:] על פניו, אנחנו חושבים שהם לא עושים כלום, והרמב”ם לא אומר כך. כל ארבעת היסודות עצמם, הדברים שעשויים מהם תלוי איזה סוג דברים עשויים מהם, אבל ארבעת היסודות עצמם גם עושים דברים. יש להם מה שנקרא טבע. הם עושים דברים.

„עשייה בסיסית היא לזוז”

עושים — אתם מתכוונים שהם זזים? הם זזים, בדיוק, הם גם זזים. עשייה בסיסית היא לזוז. כל מה שאנחנו עושים הוא תנועה יותר מורכבת — הוא חושב לתוכה — אבל עשייה בסיסית היא לזוז. הם זזים מעצמם.

אם כן, מה הפירוש שאמרו שהם מתים? מת פירושו רק שהם לא יודעים שהם זזים! הם זזים בטבע שטבוע בהם — הם לא יכולים להשתנות, הם לא יכולים לשאול, ולא יכולים להסביר לעצמם, כך אמרו. אבל הם זזים מעצמם.

החילוק בתנועה: ד׳ יסודות, גלגלים, בעלי חיים

עכשיו, עוד חילוק. הם זזים אבל אחרת מהגלגלים ואחרת מבני אדם או בעלי חיים, מה שמובן מאליו. למה נקרא שהם זזים אחרת?

למשל, הגלגלים מסתובבים כל הזמן — זו התנועה של הגלגלים. הם מסתובבים במעגל, הם חוזרים כל הזמן למקום שהיו בו פעם. כדי לעשות תנועה כזו, צריך שכל. למה? כך.

עכשיו, משא״כ ד׳ היסודות זזים רק לכיוון אחד. מה זה כיוון אחד? למעלה ולמטה. יש להם רק שתי תנועות — הם יכולים רק לעלות או לרדת. ואפילו את זה הם לא עושים שניהם: חלק מהיסודות עולים, וחלק יורדים. זה הכל, זה מה שהם יכולים לעשות, זה מה שהם עושים. לכן אנחנו רואים שחלק מהיסודות נופלים למטה, חלק עולים למעלה.

„למעלה” ו„למטה” – לא מוחלט, אלא יחסי

עכשיו, עוד פרט. למעלה ולמטה לא הכוונה למעלה ולמטה כפי שאנחנו מתכוונים. אנחנו תמיד מדמיינים שלמעלה פירושו גבוה יותר, וכאילו, אנחנו מדמיינים שיש מעלה ומטה מוחלטים, וכל העולם — אנחנו חושבים למשל שאוסטרליה מתחתינו.

[חידוש:] אומר הרמב”ם, זה לא נכון. אנחנו מסתכלים משם שאנחנו עומדים, ומעלה מכאן זה למעלה, ומטה מכאן זה למטה. לכל הפחות, אנחנו חושבים שיש דבר כזה כמו למעלה ולמטה מוחלטים. יש באמת דבר כזה כמו למעלה ולמטה. ממילא, נכון שאנחנו משכנעים את עצמנו שהיכן שאנחנו נמצאים, שם זה המוחלט, אבל חוץ מאיתנו חושבים כך גם הם. והרמב”ם מסביר שזה לא נכון.

למעלה = החוצה, למטה = פנימה

למעלה פירושו פשוט – זוכרים שכל העולם הוא עיגול, העולם הרי אינו שטוח. ממילא, למעלה בעולם פירושו יותר החוצה, למטה פירושו יותר פנימה. כי כלפי הרקיע פירושו למעלה, כלפי הארץ פירושו למטה. זה הכל.

ממילא, הדברים שהולכים למעלה, הולכים תמיד – בשונה ממה שאנחנו אומרים – למעלה פירושו רק קרוב יותר לשמים, למטה פירושו רק קרוב יותר לארץ. אז הדברים שהולכים למעלה, הולכים קרוב יותר לשמים; הדברים שהולכים למטה, הולכים קרוב יותר לארץ.

עד כאן הלכה ג׳. בואו נקרא מה שכתוב, אפשר לקרוא מה שכתוב ברמב”ם.

קריאת הרמב”ם – הלכה ג׳

„דרך האש והרוח להיות מהלכם ממטה, מטבור הארץ – למעלה, כלפי הרקיע” – הם הולכים החוצה מטבור הארץ אל החוץ, כלפי הרקיע. כפי שאנחנו יודעים – זה הולך כמו אש, חום, רוח, כל הדברים האלה הולכים למעלה.

„ודרך המים והארץ להיות מהלכם מתחת הרקיע כלפי הארץ” – להיפך, יורדים למטה, נופלים למטה. כלומר שהם באים מתחת הרקיע, באים לכיוון מטה, אלינו, לאיפה שאנחנו נמצאים באמצע –

„שאמצע הרקיע הוא המטה שאין למטה ממנו” – אנחנו נמצאים באמצע הרקיע, כן, לפי החשבון שהרקיע מסתובב סביבנו. אנחנו באמצע הרקיע. יש עוד יותר פנימה – הארץ. אם היינו חופרים בארץ, היינו מגיעים עוד יותר עמוק. שבסופו של דבר כשנוסעים עמוק ככל שיש בארץ, לשם המים נופלים, כביכול. המים בארץ, כלומר, הארץ עוצרת, חוסמת אותם. אבל…

מטה לא פירושו למטה, אלא פירושו פנימה, פירושו בתוך. לא פנימיות – זו מילה מצחיקה, אני אומר אותה שוב כי היא מצחיקה. אבל מטה פירושו פנימה. אלה הדברים שהולכים למטה, זו דרכם.

דעת וחפץ – שתי מדרגות של מודעות

ועיין, כן, אפשר להרחיב.

„ואין הילוכם בדעתם” – דרכם איך שהם הולכים אינה בדעת, „ולא בחפצם” – ולא בחפץ, ברצון שלהם עצמם. דעת ונפש דיברנו עליהם.

דעת – תנועה אינטליגנטית ומחושבת

דעת יכול לפרש אפילו כשמישהו אחר עושה בשבילם, אבל יודעים שהוא עושה זאת בשבילי. זה מה שהתכוונו בדעת, לא? לא – דעת פירושו שאני הולך, אני עושה סוג של תנועה שהגיונית רק כי אני יודע שזה יותר טוב. כמו שאני אומר, אדם – אני נוסע לניו יורק. אז יש לי גם חפץ לנסוע לניו יורק, אבל זה לא משהו שדוחף אותי לנסוע לשם. אני יכול לנסוע לשם כי אני מכיר את הדרך, כי אני מבין שאני צריך להגיע לשם, ואני מחשב איך אני צריך לנסוע. זו דעת.

אתה אומר הרי מה שאני מתכוון – אתה לא יכול להפריע לי כי אני יודע מה אני מתכוון. זו דעת. דעת פירושה סוג של תנועה שאפשר לעבוד איתה רק עם דעת.

חפץ – רצון ללא חישוב אינטלקטואלי

חפץ הוא, אפילו בהמה, היא יכולה ללכת לשם עם חפץ מסוים – היא רוצה להגיע לאוכל. אבל היא לא מכניסה בזה משהו שהיא צריכה בדעת לחשב את הדרך, היא צריכה לחשב תנועה כזו – היא לא תבין. זה החילוק בין דעת לחפץ כאן.

ד׳ היסודות – לא דעת, לא חפץ, אלא טבע

„אלא מנהג שנקבע בהם” – כן, נבהיר היטב: האש והרוח, ד׳ היסודות, אין להם לא זה ולא זה. אלא מה יש להם כן? אלא הליכתם, הדרך שבה הם הולכים, היא „מנהג שנקבע בהם וטבע שנטבע בהם”.

המושג „טבע” – אטימולוגיה ומשמעות

אני חושב ששתי המילים – הרבה פעמים הרמב”ם אומר שתי מילים שמשמעותן אותו דבר. טבע הוא פשוט מילה, הוא אומר „טבע שנטבע.”

אטימולוגיה של „טבע”

אני חושב שהמילה טבע במקורה באה מ– יש דרך אחת שהיא באה – היא באה מערבית. כך אומר ר׳ שמואל אבן תיבון בספרו. אבל טבע בא מטביעה, כפי שרואים כאן, כמו שקוע. פירושו פשוט שיש פסיכולוגיה או מהלך, מנהג, שטבוע בו. כמו שהוא אומר, זה לא מבחוץ, אף אחד לא דוחף את זה.

ההיפך מטבע = מלאכותי

אגיד כך: מה ההיפך מטבע? ההיפך מטבע הוא… מה ההיפך מטבע?

יכול להיות שההיפך מטבע הוא רצון, כי אני כבר יודע שההיפך מטבע הוא ממש רצון, כי יכול להיות הטבע של אדם שהולך נגד רצונו – זה עדיין לא ההיפך.

[חידוש:] היפך יותר ברור של טבע הוא מלאכותי, או מה שאנחנו קוראים מלאכותי בעברית, ובלשונות כתוב מלאכותי. ההיפך מטבע הוא: אם אני עושה משהו לדבר, אם אני עושה שולחן – שולחן אינו דבר טבעי. כי להיות שולחן אינו טבוע בשולחן. אין שום דבר בשולחן שעושה אותו לשולחן. אדם עשה אותו לשולחן. אם מבחוץ יש כוח שעושה אותו למה שהוא.

טבע הוא: ד׳ היסודות עצמם, למשל מה שהם נופלים למטה או עולים למעלה – לא בגלל שמשהו דוחף אותם מבחוץ, אלא כי הם עצמם יש בהם כוח כזה, מנהג כזה ללכת למעלה או למטה וכו׳. זה החילוק הברור יותר של טבע, וההיפך מטבע הוא מלאכותי.

כשאדם נופל – טבע, לא דעת

לפי זה יש לומר: המשל של ד׳ היסודות, אפשר לעשות ממנו הרבה דברים. למשל שדברים כבדים נופלים למטה ודברים קלים צפים. זה טבע – פירושו כך: בחוקי הבריאה הקב”ה סידר כך שדברים קלים לא נופלים כך. אחרים קוראים לזה היום כוח המשיכה, מה שזה לא יהיה.

אז זה פירוש מנהג שנקבע, ואנחנו רואים שהדבר אינו מודע לכך. אז כשאדם נופל למטה, הוא גם – עושה משהו לא בדעת, הוא עושה בטבע. כלומר: כשאדם נופל, הוא לא עושה זאת כי הוא מודע, או שהוא עושה זאת ברצון, הוא לא יכול לעצור את זה.

„חוקי הטבע” לעומת „מנהגי הטבע”

אז, רק להזכיר לעצמנו: „חוקי טבע” זה אף פעם לא לשון שכתוב ברמב”ם – שמשמעותו משהו אחר. אותו דבר, כוח המשיכה – לא דבר שמישהו יודע מה הוא מתכוון, אבל הרמב”ם בוודאי לא ידע מה הוא מתכוון. אז עדיף שנלמד איך הוא הבין. והמילה היא שלדברים יש בתוכם משהו שגורם להם ליפול או לעלות או לעשות כל מה שהם עושים.

הרכבה טבעית לעומת הרכבה מלאכותית

אותו דבר – יש טבע של בעל חי. אני אומר למשל, את ד׳ היסודות אפשר להרכיב בדרכים שונות. אמרנו קודם, אני יכול להרכיב אותם בשתי דרכים.

[חידוש:] אז, דבר חשוב לתפוס: שאפשר כאן הרכבות של ד׳ היסודות שהן טבע. למשל, בעל חי או אדם או צמח – הוא מחובר עם ד׳ היסודות בחיבור טבעי, או שיש משהו מהות או מקור בבעל החי עצמו שעושה אותו להרכבה כזו של ארבעה יסודות. זה לא שמישהו עומד מבחוץ ועושה קוגל ועושה אותו.

ראיה מהולדה – „לשולחנות אין תינוקות משולחנות”

לפי זה, למשל, דבר אחד אפשר לראות: שבעל חי עושה עוד בעל חי מעצמו. זה הטבע של בעל חי, שהוא מוליד כדומה לו וכדומה. אפילו צומח מוליד, כן?

מה שאין כן למשל שולחן. שולחן – אין דבר כזה „שולחנות” בטבע. שולחן אינו דבר טבעי. מה הראיה? לשולחנות אין תינוקות משולחנות, כן? אחת מהראיות. שולחן הוא עץ שהוסיפו לו צורה.

צורה טבעית לעומת צורה מלאכותית

אדם הוא גם ד׳ יסודות שהוסיפו להם צורה. לא – כאן זה החילוק. החילוק הוא סוג אחר של צורה. הצורה של שולחן היא צורה מלאכותית. הצורה, הדבר שאתה רואה, נמצא באדם שעשה אותו, אפשר לומר. משהו כזה. האדם עשה את הצורה.

אבל זה [אצל בעל חי] הוא דבר שקורה מעצמו, כביכול. לא מעצמו, אלא מה… מעצמו, כן, מעצמו, כן. מהכוח ש… שזו האם של העץ, האב של העץ, הזרע של העץ.

כן, טוב, אבל זה… העץ יוצר זרע שלם של עצים – יש להם משהו טבע שהוא עושה כך את העצים. מה שאין כן זרע של שולחנות – אין זרע של שולחנות. כי כל פעם צריך לעשות מחדש. אז זו הדעת של האדם שעושה שולחנות.

מנהג שנקבע בהם – שתי מילים, משמעות אחת

אז, אני חושב שטבע מבטא את זה היטב. מנהג הוא כפשוטו – זה מנהג, זה מתנהג כך. זה מנהג קבוע, תמיד כך. אבל… כן.

„מנהגי הטבע” לא „חוקי הטבע”

זה מעניין, אגב, כי אם אתה זוכר את המילה „חוקי הטבע”, תזכור שהרמב”ם קורא לזה – הוא אומר שאין חוקי הטבע, יש מנהגי הטבע. מעניין מה החילוק בין חוקים למנהגים. לטבע יש מנהגים, אין לו חוקים. מנהג אפשר לשבור.

דיון: גרמי השמים – תנועתם בגלגלים

אז זה קצת מעניין. גרמי השמים הולכים על הגלגלים, אבל הם הולכים בדרך אחרת. הם הולכים כן עם מודעות, עם רצון וחפץ. מה שאין כן… הגלגלים קבועים, הם נחים מהגלגלים. כך אומר הרמב”ם – אני לא מבין למה, כי הגלגלים מובילים אותם. אבל למעשה הרמב”ם כן אמר שהם בעלי נפש. אז פירושו לכאורה שהם בכל זאת מהגלגלים.

חברותא: אבל הרי יכול להיות גם, כי לכוכבים יש הרי מה שבתוך הגלגל, יכולים הרי לזוז בחופשיות לכאן ולכאן, לא?

דובר 1: לא, לא, בכלל לא. אלא אתה קורא כאן עוד גלגל שמסובב אותם.

חברותא: בתוך הגלגל יש עוד גלגל קטן?

דובר 1: אין להם חופש. זה כאן לא פירושו חופש. זה לא פירושו חופש כמו הגלגל שלנו.

פרק ד׳ – תכונות ד׳ היסודות: חם/קר, לח/יבש

המשך דיון: “דעת” אצל גלגלים וכוכבים

כך, הרמב”ם אומר, אני לא מבין למה, כי הכוכבים מובילים אותם. אבל המהרש”א והרמב”ן כן אמרו שהם בעלי נפש. פירושו לכאורה בכל זאת מהגלגלים.

מה פירוש? אבל הרי יכול להיות גם, כי לכוכבים יש הרי בחירה בתוך הגלגל, יכולים הרי לזוז בחופשיות לכאן ולכאן, לא?

לא, צריך שיהיה עוד גלגל שמסובב אותם. בתוך הגלגל יש עוד גלגל קטן. אין להם חופש.

חידוש: מה פירוש “דעת” אצל היסודות?

דעת כאן לא פירושו חופש, לא פירושו חופש כמו שאנחנו חושבים שאתה יכול לקום בבוקר ולעשות אחרת. אני אגיד לך מה פירושו. פירושו שאתה עושה דבר שאפשר לעשותו רק עם דעת. יש סוג של דבר שאפשר לעשות כמו – אתה יכול לעשות, זה נפל.

משל: נפילה לעומת ריקוד

כך אומרים, כשאדם נופל למטה, הוא לא צריך לתכנן איך הוא רוצה ליפול. הוא נופל כי הוא עשוי מד׳ היסודות שנופלים – לא בתור אדם, כן? כשאדם נופל, הוא לא נופל בתור אדם. היה משל טוב: אדם נופל בתור ד׳ יסודות.

אבל כשאדם רוקד, או אדם הולך במהלך שצריך להבין את המהלך כדי לעשותו – המודעות וכל המילים האלה לא שייכות כאן. זה מאוד פשוט. יש מהלכים כמו ריקוד – צריך להבין כדי לדעת לעשותם.

במילים אחרות, אני יכול ללמד אותך לרקוד, נכון? אני מלמד אותך את הריקוד, ולפי זה אתה רוקד. אני לא יכול ללמד אותך ליפול. אני לא צריך ללמד אותך – זה הטבע.

כלל: עולה ויורד

כשאדם אינו עולה, הוא נעשה יורד, כי כשהוא לא עושה דברים עם הדעת והשליטה שלו, הטבע עושה את שלו. הוא נכנס לטבע שלו, או אפילו לטבע הבהמי של האדם.

—

הערה על מספור ההלכות

אוקיי, בואו נחזור לד׳ היסודות. הלכה ד׳, בהלכה ד׳ שלי.

אגב, ההלכות לא תמיד – לא מתאימות לדפוס, כי כבר דיברתי שהדפוס עשה הלכות בפני עצמן, ופרטים, והלכה לא תמיד כל כך חשובה. הרמב”ם עשה רק פרקים. הרמב”ם עשה פרקים בהלכות, הוא למד את זה בהקדמה, אבל הוא לא עשה מספרים להלכות. הוא רק שם שתי נקודות, ובדפוסים המדויקים, כמו שכותב ר׳ פרנקל והאחרים, שהיכן שיש שתי נקודות זה מדויק לפי כתבי יד שהם יודעים. אבל המספרים עשה המדפיס, והרבה פעמים הוא שם את המספר במקום הלא נכון.

אוקיי, אז בהלכה – מציינים, חשוב לדעת שמציינים לפי המספרים, אבל כאן זה פשוט מאוד מבולבל כי הוא לא תמיד הבין את המדע. כי כבר – איך המספר הוא דבר חדש? זה לא דבר חדש, אפילו ברמב”ם זה לא דבר חדש, אבל לפעמים הוא טועה.

—

הלכה ד׳ – תכונות של ד׳ היסודות

הקדמה: שני זוגות ניגודים בעולם

בואו נחזור לד׳ היסודות. למדנו עכשיו כלל אחד על ארבעת היסודות – חילוק: שניים מהם שעולים ושניים מהם שיורדים. ואחר כך נלמד עוד טבע מעניין של ארבעת היסודות.

כדי להבין את זה צריך לעשות הקדמה קטנה, וצריך לזכור שכל הגופים שאנחנו רואים בעולם יש להם שני הפכים, שני ניגודים – אחד הפוך מהצד השני, ואפשר לחשוב שהכל בעולם הוא בעצם הרכבה מסוימת או מקום מסוים באמצע בין שני הדברים. שילוב זו לא מילה טובה – זה יותר כמו שהוא נמצא באמצע.

ניגוד א׳: חם וקר

מה הם שני הדברים? הדבר הראשון הוא: הכל בעולם הוא או חם או קר. חשבת על זה? או איפשהו בספקטרום בין חם לקר – קצת חם, קצת קר. החם יש יותר ופחות.

אז פירושו, חם וקר הם כמו הפך, ניגוד – אחד כנגד השני. ככל שחם יותר לא קר, ככל שקר יותר לא חם. כל הדברים נמצאים איפשהו על זה – קצת חם, קצת קר, איפשהו באמצע.

ניגוד ב׳: יבש ולח

עוד דבר מעניין הוא: הכל בעולם הוא או יבש או לח. שמת לב לזה? לא שמת לב? כן, פשוט. הכל בעולם הוא או יבש או לח. אתה מכיר דברים שאינם יבשים ואינם לחים? לא.

אז הכל בעולם הוא או יבש או לח. ואותו דבר – ככל שלח יותר כך פחות יבש, וככל שפחות יבש כך פחות לח.

ארבעת השילובים

ממילא אמרו החכמים שאפשר לראות שארבעת היסודות, אם מחלקים אותם, יוצא שיש ארבע דרכים. עשיתי טבלה איפשהו. איפה הטבלה שלי? הנה, תראה.

אפשר לראות שאם כל דבר יכול להיות או קר או חם, או לח או יבש — נקרא קר וחם, יבש ולח — אפשר לראות שאפשר לחלק את זה לארבע, כי יש כאן:

– קר ויבש

– חם ולח

– לח וקר

– חם ויבש

נכון?

ממילא אמרו החכמים שאפשר לראות שהעולם, ארבעת היסודות, לכל אחד מהם — ארבעת היסודות, כשהם טהורים, הם לגמרי אחד מארבע התאים הללו.

—

יסוד העפר: קר ויבש

אז העפר למשל — תסתכל, תתעמק בעפר. לא עפר שאנחנו כבר עירבבנו אותה עם דברים רגילים… אה, מזה אפשר לראות שהעפר הרגילה אינה יסוד העפר, כי היא בדרך כלל קצת לחה כבר. כלומר שיש בה קצת מים בפנים. אבל העפר עצמה היא לגמרי יבשה, והיא גם לגמרי קרה.

מובן כך, זה הגיוני לחשוב ש…

דיון: החילוק בין יסוד לתכונה

חברותא: אז למשל, כשאתה אומר שיש כח האש, למשל אצלנו העפר שמתחת לכיור יכולה להיות, או שספגה מים, היא כבר עפר שהיא לחה או חמה. אבל עפר לבדה, כפי שהיא יסוד, אינה לחה, כי אין בה מים, ואינה חמה, כי אין בה אש.

מגיד שיעור: בדיוק. ובכן, אני לא יודע אם אש ומים הם שעושים לח וקר. אני חושב שזו עוד תכונה. שלא נבלבל — זה לא אותו דבר. זו תכונה של אש ומים. אש ומים, ארבעת היסודות, הם פשוט ארבעה גופים.

חברותא: אבל אתה רואה שזה עושה כל דבר.

מגיד שיעור: לא, הם לא. זה עושה — כי יש בו הרבה מאוד מהתכונה הזו. להיפך, זה הפוך. התכונה היא בארבעת היסודות, כי ארבעת היסודות הם בעלי התכונות. אז זו התכונה של ארבעת היסודות. זה לא אותו דבר — הגוף של ארבעת היסודות.

דיון: האם אש = חום, או שאש יש בה חום?

חברותא: האם אש היא חום או שלאש יש חום?

מגיד שיעור: בדיוק.

חברותא: אז יכולה להיות אש שאין בה חום? יכול להיות שזה לא אותו דבר.

מגיד שיעור: לא, אני חושב שיכול להיות, אבל זה לא… אני חושב שיכול להיות, כי זו התכונה של אש. זה אולי מה שעושה אותה לאש, או אולי זו הצורה של אש שעושה את חלק החומר של אש.

חברותא: זה לא האש שבו, זה החום שבו.

מגיד שיעור: חיים צריך לחשוב על זה, אבל זה לכאורה… יכול להיות שאתה צודק, אני לא יודע. אולי זה אותו דבר, אולי לא. אני רואה כל הזמן שמדברים על זה כשני דברים, אז בואו נאמר שזו התכונה.

—

ארבעת היסודות ותכונותיהם

אז לכל דבר יש תכונה, ו:

– עפר — תכונה: יבש וקר (קר ויבש)

– מים — קר ולח. זה לא חם, אבל זה לא יבש.

– אש — כולם מבינים, זה יבש, זה גם מייבש דברים, אפשר לראות, וזה חם. אז אש היא חם ויבש.

– רוח — היא באמצע. רוח היא חם ולח.

דיון: למה רוח חמה?

רוח חמה? כן, בדרך כלל.

אוקיי, אני רואה — הרי אני אומר שהרוח שאתה רואה כבר, בכל מקרה, שהרוח כבר נושאת עמה את הקרירות של מים. אפילו כש… אני חושב שהרעיון הוא אולי כשחושבים באופן אידיאלי — אם אתה חושב על רוח לבדה, לחשוב שאין סיבה שהיא חייבת להיות קרה או חמה, אחד מהם.

אה, זה ניטרלי? לא, זה לא ניטרלי. כשבאה רוח קרה או רוח חמה, זה קשור לאש או למים. לא, זה חם. אבל נכון, יכול להיות יותר ופחות חם, כי זה כבר מעורבב, בדיוק. אבל רוח לבדה היא חמה. אני לא יודע למה באמת הם אומרים את זה.

אבל מה שהיא לחה גם כן — זה שהיא מקבלת הרבה פעמים את הלחה, הרוח יש לה… היא מביאה עמה קטנות… שוות — לחות. היא מביאה עמה טיפות מים קטנות. כן.

דיון: רוח היא חם ולח — ללא מים

זה היה… אבל אלו התכונות של הגופים הבסיסיים, אוקיי?

אז בואו נחזור ל… טבע האש חם יבש. לא, טוב. זה מעניין, כי זה גם עושה — שניהם, מייבש וגם עושה חם. כי זה עצמו מה שהוא. כל דבר עושה מה שהוא.

רוח — קל מכולם? זה לא שוקל, אין לו משקל. זה כלום, זה הכי מעט מכולם. ורוח — חם לח. טוב.

ומים… מה שמעניין שהוא אומר שרוח היא חם לח. אמרת עכשיו שרוח כשיש עמה לחות, אבל הוא אומר שהרוח עצמה היא חם ולח. כן, כך צריך לומר. הוא אומר שהרוח היא לחה.

אני באמת לא יודע למה. אני לא יודע מה הוא אומר כאן, האיש הזה. הוא לא אומר. אוקיי, הכל היה מקובל. צריך… יש סיבה לזה. אני לא זוכר עכשיו מה הסיבה. אוקיי.

חידוש: לרוח עצמה יש תכונת לח — ללא מים

ומים — זה מעניין, כי כשאין מים זה עדיין היה חם ולח, כנראה. זה מעניין. כשלא היה… כשהיה רק רוח, זה היה חם ולח.

נכון, אני אומר לך, זה מה שאתה צריך להבין. זה מה שאמרתי לך. אלו תכונות של היסודות. זה לא רק שהיסודות הם כך. לחות אינה מים. לח היא תכונה שלמים יש.

אבל זה מעניין — הוא אומר עכשיו שכשהיה רק, נאמר, טמפרטורה גבוהה שהיה רק רוח, זה גם היה חם ולח. הרוח אינה צריכה את המים כדי להיות לחה, או את האש כדי להיות חמה. יש לה עצמה את התכונה. אוקיי.

הערה על קרח — מים ללא לחות?

אבל אנשים רבים חשבו כן, או חשבו אחרת, והם אומרים שלמים יש תכונה שהיא רטובה. אפשר להסביר — אמרנו עכשיו, לא כאן מדע כבר. כשמים לא קופאים לגמרי, הם אכן לא לחים — כשזה קרח זה לא לח — אבל זה עדיין מים.

כבדות וקלות של היסודות

וכבד מכולם — זה הכבד מכולם. כן, נכון, כי זה הכבד ביותר. הכבדות — אני לא ברור אם הכבדות היא תוצאה מזה, או שזה עוד דבר. אני לא יודע.

על כל פנים, מכיוון שראינו עכשיו שאש קלה יותר מרוח — כן, כי אש עולה למעלה, רוח לא עולה כל כך גבוה — כלומר שהיא קלה יותר. אש עולה גבוה יותר מרוח. ומים כבדים פחות מארץ. אוקיי, זה מאוד פשוט.

—

איך התכונות מסבירות את סדר היסודות

אז ממילא רואים ש… בואו נבין למה הגיע כל הקטע הזה. ממילא יש כאן להוציא ולהבין למה כל דבר נמצא במקומו. למדנו קודם בפרק הקודם שהאש נמצאת למעלה, אחריה באה רוח, אחריה באים מים, אחריהם באה ארץ — כארבעת היסודות שמקיפים את הארץ.

עכשיו, לפי זה מבינים מיד:

– אם אש קלה מכולם — היא ודאי הגבוהה ביותר.

– אם ארץ יבשה וכבדה מכולם — היא הנמוכה ביותר, מה שהוא הכבד ביותר, יורד הכי הרבה למטה.

עכשיו, מה השניים שבאמצע? השניים שבאמצע, אומר הרמב”ם:

“המים קל ממנה, לפיכך נמצא למעלה על הארץ” — מים קלים יותר מארץ, ממילא הם נמצאים מעליה.

“והרוח קל מן המים, לפיכך הוא מרחף על פני המים” — הרוח קלה יותר מהמים, ממילא היא מרחפת על פני המים.

חידוש: “ורוח אלקים מרחפת על פני המים”

זהו “ורוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א:ב). וזו הרוח של הקב”ה, שהיא הרוח שהקב”ה עשה.

“והאש קל מן הרוח” — אש קלה יותר מהרוח, ממילא הוא עוד למעלה ממנו — ממילא היא עוד יותר גבוהה.

ארבעת היסודות: חיבור, תכונות, וההבדל מהמטריאליזם

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד’ (המשך)

—

הלכה ד’ (המשך) – סדר הקלות

עכשיו, מה השניים שבאמצע? השניים שבאמצע, אומר הרמב”ם: “וְהַמַּיִם קַלִּים מִמֶּנּוּ” — מים קלים יותר מעפר — “וְלָכֵן הֵם לְמַעְלָה עַל הָאָרֶץ.” יפה מאוד. “וְהָרוּחַ קַל מִן הַמַּיִם, וּלְפִיכָךְ הוּא מְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.”

ש”ורוח אלהים מרחפת על פני המים” (בראשית א:ב) — זו רוח מהקב”ה, לא סתם רוח. רוח שהקב”ה אמר, שהקב”ה מנהיג, שהקב”ה עשה.

“וְהָאֵשׁ קַל מִן הָרוּחַ” — ממילא היא עוד יותר גבוהה. יפה מאוד.

—

סיכום עד כאן — ארבעת היסודות: תכונות, תנועה וסדר

עד כאן למדנו מה הם ארבעת היסודות, שהכל עשוי מהם, ושתיים או שלוש תכונות חשובות מאוד של היסודות. טבע ארבעת היסודות:

1. אחת — שלכל אחד מהם יש מקום שאליו הוא עולה או יורד. שניים מהם עולים, שניים מהם יורדים.

2. שתיים — למדנו את החילוק בתכונותיהם. התכונות, קוראים לזה האיכות, האיכות של ארבעת היסודות: חם ויבש, חם ולח, קר ולח, קר ויבש.

3. שלוש — וממילא ראינו גם את מקומם, שיש סדר. למה הולך הסדר הזה? כי האחד גבוה מהשני. ממילא: אש, רוח, מים, עפר — אלו הרמות של כמה קלים הם.

—

הלכה ה’ – כיצד נעשים היסודות לגופים אחרים

עכשיו נלמד כיצד היסודות הופכים לדברים אחרים, לגופים. כן. כלומר יסודות — שהם אבני הבניין של כל הדברים האחרים, שמשלבים אותם בדרכים מסוימות וזה יוצר חומרים אחרים.

לא “סלט” — לא אטומיזם

אבל עושים קצת טעות וחושבים שהכוונה שהכל בעולם הוא סלט — שזה כמו אבני בניין, כמו שמדמיינים אבני בניין. התשובה היא שזה לא כך. אלא מה? נקרא.

דברי הרמב”ם

אומר הוא: “וּמֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ הַיְּסוֹדוֹת לְכָל הַגּוּפִים שֶׁתַּחַת הָרָקִיעַ” — אם הם יסודות, יוצא — “נִמְצָא שֶׁכָּל גּוּף וְגוּף, מֵאָדָם וּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְדָג וְצֶמַח וּמַתָּכוֹת וְאֶבֶן, גָּלְמוֹ” — הגולם שלו, החומר שלו — “מֵחִבּוּר אַרְבַּעְתָּן, וְאַרְבַּעְתָּן יִתְעָרְבוּ יַחַד” — הם מתערבבים יחד.

“וְנִשְׁתַּנָּה כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּעֵת הָעֵרֶב” — כלומר, היסודות עצמם משתנים בעת העירוב — “עַד שֶׁיִּמָּצֵא הַמְּחֻבָּר מֵאַרְבַּעְתָּם אֵינוֹ דּוֹמֶה לְאֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא לְבַדּוֹ” — כלומר, הדבר שיוצא מארבעת היסודות אינו נראה כאף אחד מארבעת היסודות, הוא נראה כדבר חדש.

“וְאֵין נִפְרָד מֵהֶם אֲפִלּוּ חֵלֶק אֶחָד שֶׁהוּא אֵשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ” — שזה לא משהו שאפשר אחר כך לחלק בחזרה. כמו שהוא אומר, זה לא סלט שאפשר אחר כך להחזיר, להוציא — “אוֹ עָפָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ מַיִם בִּפְנֵי עַצְמָם, אֶלָּא הַכֹּל נִשְׁתַּנּוּ וְנַעֲשׂוּ גוּף אֶחָד.”

הסבר: דבר חדש, לא הרכבה

כלומר, שהקב”ה ברא שכאשר יש נברא שמורכב מארבעת היסודות, אין הכוונה שאפשר עכשיו לסחוט את חלק המים, שיישארו רק שלושה יסודות ממנו, או שיוציאו את העפר. אלא הם הכל נשתנה ונעשה גוף אחד.

לא רק שאי אפשר להוציא — גם זה לא הכוונה. במילים אחרות, כשאומרים שהכל עשוי מארבעה יסודות, אין הכוונה שיש חתיכות, שהכל עשוי מחתיכות קטנות — זה היה אטומיזם, שהכל עשוי מחתיכות קטנות, שיש ארבעה סוגי חתיכות קטנות. לא, אין הכוונה לזה כלל. הכוונה לסוג אחר של דבר.

הכוונה שארבעת היסודות הופכים לחומר עבור דברים אחרים, וכשהם נכנסים, הם מתערבבים, ונעשה דבר חמישי, דבר שלישי, ולא נשאר כלל אש בתוכו.

[חידוש] תירוץ על הקושיא: למה אדם לא נשרף?

לפי זה יוצא לענות על הקושיא: מישהו אמר שאדם עשוי מאש, שואל קושיא — לאש יש טבע שהיא שורפת דברים, למה הוא לא נשרף?

לפי זה יאמר: אדם עשוי מאש פירושו שזה יסוד, אחד מהיסודות לוקחים אש, אבל היסוד כבר אינו אש. האש ששורפת היא כשיסוד האש הוא בפני עצמו, או אולי כשהוא קרוב יותר לבפני עצמו. אבל כשהוא באדם, הוא כבר אינו אש — הוא רק מה שפעם היה אש, ועכשיו נעשה חלק מארבעת היסודות, חלק מהחומר המורכב, ונעשה דבר חדש.

דיון: האם ארבעת היסודות עצמם מורכבים?

שאלה: ארבעת היסודות עצמם מורכבים, או שהם… לרוח יש רק רוח?

תשובה: הוא אומר, רק מים, רק רוח. יכול להיות שבהם אין כלום, רק רוח. או כן או לא, אולי כן, אולי לא, אבל זה לא מורכב.

שתי שלילות — לא מבחוץ, גם לא מבפנים

כלומר: באדם אין דבר כזה שאדם יהיה לא מארבעת היסודות, ואין דבר כזה שבאדם יראו את הארבעה, כי רואים רק את האדם. לא רק אדם — כל דבר, כל גוף, כל דבר.

—

הלכה ו’ – כל גוף יש בו כל ארבע התכונות

וממילא יוצא גם: “וּמִכָּל גּוּף הַמֻּרְכָּב” — אם למדנו שלארבעת היסודות יש ארבע התכונות — קור, חום, לח, יובש — יוצא גם, שאם הכל מעורבב מהם, יוצא שלכל גוף יש גם כל ארבע התכונות. כל גוף, כל גוף שמורכב מהארבעה — “יִמָּצֵא בוֹ” — נמצא בו, קיים בו — “קוֹר וָחוֹם לַח וְיָבֵשׁ כְּאֶחָד.”

לא שאתה יכול לחפש קצת לחות וקצת יובש. אלא מה? “אֶלָּא” — אבל — “יֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָאֵשׁ” — כי יסוד האש דומיננטי יותר, כח חזק יותר — “כְּמוֹ בַּעֲלֵי נֶפֶשׁ חַיָּה” — שיש להם חמימות — “לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַחוֹם יוֹתֵר.”

דברים חיים, כל דבר שיש לו נשמה חיה ונפש חיה, הוא חי — כל אחד יכול לראות שכמעט כל הדברים החיים הם חמים. אומר הוא, למה? כי יסוד האש חזק יותר בבעלי החיים.

ויש להיפך: “וְיֵשׁ מֵהֶם גּוּפִים שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם חָזְקָה מִיְּסוֹד הָעָפָר, כְּמוֹ הָאֲבָנִים, לְפִיכָךְ יֵרָאֶה בָּהֶם הַיֹּבֶשׁ הַרְבֵּה.” כלומר, שאף על פי שיש בהם כל ארבעת היסודות, אבל הדומיננטי ביותר הוא יסוד העפר.

—

[הרחבה] ההבדל בין ההבנה הישנה של “תכונות” לבין ההבנה המטריאליסטית המודרנית

חומר אינו מה שמדמיינים

ואני עוד רציתי להבהיר. אנחנו מאוד רגילים לדרך מטריאליסטית מסוימת של הבנת מה העולם הוא. אני לא יכול להסביר מספיק, אגיד רק את הכלל, ואפשר אולי בתור מראה מקום שידע על מה מדברים.

במילים אחרות, אנחנו חושבים שלהסביר משהו זה לומר את החלקים, החלקים הפיזיים שהוא עשוי מהם. כך מקובל אצלנו, ובמדע שנקרא מדע מודרני, במדע החדש, כך מקובל.

וצריך לזכור שכל מה שכתוב כאן, אפילו מה שכתוב חומר, הכל יותר מופשט, הכל יותר כביכול רוחני, או הכל יותר במחשבה מזה. כשהרמב”ם אומר שדבר עשוי מדברים, הוא לא מתכוון — כמו שהוא יאמר — שאפשר לפרק אותנו, עשוי מהדברים. זה דבר יותר תיאורטי מזה.

אותו דבר: המושג חומר הוא משהו שדברים יכולים להיות משהו אחר — זה לא דבר שאפשר לראות. חומר אינו דבר שאפשר לראות, אפילו חומר אינו דבר שאפשר לראות, או להרגיש, או אפילו לספור.

תכונות (איכויות) הן דברים ממשיים, לא סובייקטיביים

עכשיו, אותו דבר. עוד חילוק חשוב שהוא מאוד ברור — מה שאני אומר אינו חידוש, זה בכלל לא חידוש. מי שלומד כיצד המדע השתנה בעידן החדש, בזמן המודרני החדש, בערך מתקופת הבעל שם טוב, יצטרך לדעת שאחד מההבדלים הגדולים הוא כיצד הם הבינו תכונות, האיכויות שלהם.

במילים אחרות, דברים כמו חום, קור, לחות, וכדומה. מה שכתוב ברמב”ם — לחות אינה דבר פיזי. במילים אחרות, זה לא דבר שאפשר למשש. ודאי שאפשר להרגיש אותה, אבל אם מתעמקים מהי לחות, רואים שלחות היא מציאות מסוימת.

לחות אינה… כאן אני רוצה לומר בבירור שלחות — כן, אנחנו חשים אותה. אבל החושים אינם חשים רק דברים פיזיים. כי הדבר הוא רק הגוף — מה שהוא גוף, מה שתופס מקום, אפשר לומר… או שמקום הוא מה שלגוף יש גודל מסוים. אבל הלחות היא תכונה שלו, איכות מסוימת שלו.

אנחנו למשל רגילים לומר שהלחות היא פשוט כמה מים יש כאן. אם כך, אין דבר כזה לחות — אלא יש יותר או פחות מים. אבל לא, הם חשבו — כפי שהתחלנו לומר קודם, אבל עכשיו אני תופס שזו הנקודה — שלחות היא דבר בפני עצמו.

והם אמרו בבירור: לחות היא דבר כזה שהרמב”ם היה קורא לו אולי כמו כח בגוף. זה לא גוף, זה נמצא בגוף, זה לא דבר רוחני, זה לא דבר מופשט. אבל זה דבר מופשט שבכל זאת שייך לעולם. זה לא דבר שאפשר לספור או לראות במעבדה.

דיון: אי אפשר להפריד את ד’ היסודות בשום מכונה

שאלה: אתה מתכוון לומר שאפילו אם היתה לנו המכונה החזקה ביותר, הטכנולוגיה הטובה ביותר, מחשבים, לא היינו יכולים להפריד מאדם את ד’ היסודות? אנחנו יכולים להפריד את החלבונים, את מה שיהיה, את ההרכב האטומי, אבל ד’ היסודות הם הרבה יותר בסיסיים — הם היסודות של כל אחד מהדברים שכן אפשר להפריד.

תשובה: כן, לפי התיאוריה, כן. ד’ יסודות — זו גרסה של התיאוריה האריסטוטלית כמו המושגים שהוא לומד כאן. היה צריך לדעת אם אלו באמת ד’ היסודות או לא. אבל הרעיון של למשל לחות גם כן — אי אפשר למצוא לחות בשום מקום, אבל זה לא אומר שלחות לא קיימת. לחות היא תכונה של היסודות או של גוף שהוא היסודות.

דיון: לחות — סובייקטיבית או אובייקטיבית?

שאלה: קור וחום ויובש ולחות הם הרבה יותר בסיסיים מבני אדם, כי הם תכונות של ארבעת היסודות.

תשובה: מושלם, נכון. זה מה שהם [המדע המודרני] אמרו — שאין בעולם לחות, אלא יש רק יסודות בפני עצמם, כביכול, או אפילו לא היסודות האלה, יסודות אחרים, אין הבדל. רק היסודות בפני עצמם — אכן נאמר כך, כפי שאתה אומר נכון: אם כך, מהי לחות? לחות היא דבר סובייקטיבי, היא נמצאת בנפש.

ואחר כך נוצרת בעיה שלמה מאיפה באה הנפש, וכל אחד שמע מן הסתם על בעיית הנפש והגוף, של דקארט, איך יכולה הנפש להתחבר עם העולם. כל זה בא דווקא מכך שהוא הניח שבעולם אין סוג כזה של דברים.

אבל הרמב”ם ולפניו הניחו שבעולם יש סוג כזה של דברים. לחות — אפילו שאלה אינם ממש דברים גשמיים, אי אפשר להפריד אותם, אי אפשר לשלוח לחות לשום מקום. נכון, לחות נמצאת תמיד בתוך משהו. אי אפשר לשלוח לחות לבד — אפשר רק לשלוח מים שהם לחים, משהו שיש בו לחות.

ההבדל בין אש לחום

אוקיי, זה מספיק, כדי שנתפוס קצת ממה שמדברים כאן. אני לא רוצה להכריע מה נכון, לא באמת להיכנס לזה, אבל שנבין שכשאומרים קור ולח זה לא סתם אותו דבר כמו מים. לח היא תכונה שיש למים, וזו אכן תכונה במציאות, תכונה שנמצאת במים. כפי שנאמר שלאש יש תכונה שהיא חמה — לא שהאש עצמה היא חום.

—

הלכה ז’ – דרגות של תכונות בגופים שונים

דבר חם אחד חם יותר מדבר חם אחר

ועל דרך זה, אומר הרמב”ם, הוא ממשיך: יוצא, כפי שאמרנו ששום דבר בעולם אינו אחד מהיסודות, אותו דבר — שום דבר בעולם אינו רק קור או לח. ומכיוון שיש דברים, או ש“יִמָּצֵא גוּף חַם יוֹתֵר מִגּוּף אַחֵר חַם” — אחד יכול להיות חם יותר מהשני. למה? כי חלק האש דומיננטי יותר באותו דבר.

וגם כי החום — הקושיה הקלאסית: אם יש דבר כזה חום, איך יכול דבר חם אחד להיות חם יותר מדבר חם אחר? התירוץ הוא שלשני יש קצת קרירות בתוכו.

חום — כשכח האש מתגבר

זה דבר מעניין: כשהרמב”ם רוצה לומר שם שכשאדם חולה בחום או כשאדם חם, הוא אומר שכח האש התגבר בו.

שאלה: כן, חם מדי. אבל הוא אומר אפילו את הדעות שחם מדי — לאדם יש אותה כמות של ד’ היסודות בו תמיד. איך כח אחד נעשה דומיננטי יותר דווקא עכשיו?

תשובה: לא, זה לא כך. נאמר היטב, נאמר היטב — שנהיה תמיד אותו דבר, להיפך, שנלמד. אבל זה שוב, אנחנו נכנסים לדברים מתקדמים מאוד. היה לנו כאן כניסה למדע שאנחנו מכירים קצת יותר טוב.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד’ (המשך) – תערובות של יסודות, הפסד של גופים, ו”כי עפר אתה ואל עפר תשוב”

—

המושג של “מזג” – חום ומחלות לפי היסודות

דובר 1: הרמב”ם היה אומר שכשאדם חולה בחום, או כשאדם חם, פירושו שהכח של האש התגבר בו? כן, חם מדי. אבל הוא אומר שאפילו מה שחם מדי, לאדם יש אותה כמות של אש מד’ היסודות בו תמיד. איך כח אחד נעשה דומיננטי יותר דווקא עכשיו?

דובר 2: לא, לא, זה כמו שאמרת, כמו שאמרת. יש אחרים שאומרים להיפך. הם אומרים — אנחנו נכנסים לדברים מתקדמים מאוד — אנחנו נכנסים למדע שאנחנו מכירים קצת יותר טוב. אבל אצלם זה היה פעם משל של המושג מזג, נכון? מזג אוויר מדברים אפילו היום בעברית, אבל מזג פירושו תערובת. והם להיפך — הם למדו שמחלות הן אכן כך, שהאיזון של היסודות… שאש אחת התלקחה יותר.

זה מעניין, את זה למדנו במורה נבוכים קצת, שהמורה נבוכים סובר שזה… זה כבר בעולם המוסר, כן.

—

שום יסוד אינו “בטהרתו” — אפילו אש

דובר 1: אבל הרי הוא רוצה לומר לנו שאין כאן אש לגמרי. אם כל דבר חם היה אש לגמרי, חם לגמרי, לא היה יכול להיות חם שהוא יותר חם מחם. אלא מאי, יש בו קצת קור. לזה יש קצת יותר חם וקצת פחות קור, לזה יש קצת יותר קור ופחות חם.

דובר 2: זה מעניין, כי אכן אש עצמה יכולה להיות גם אש חמה יותר ואש חמה פחות.

דובר 1: כן, אפילו דברים חמים. זה כאילו אתה רוצה לומר שהאש שלנו גם אינה האש בטהרתו, אלא היא אש עם כל מיני שברירים קצת מאחרים.

—

הלכה ז’ (המשך) – גופים שרואים בהם רק תכונה אחת או שתיים

דובר 1: “וגופים יראה בהם הקור בלבד, וגופים יראה בהם הלח בלבד”. כלומר, גופים שיש בהם רק קור — למשל קרח. רואים רק קור, אוויר קר מאוד. אולי יש בהם באמת גם חום, כי הקור היחיד הוא פחות קר. אבל יש — רואים רק את הקרירות. או רואים רק את היובש.

או מה שרואים שניהם — רואים קור ויובש בשווה, כלומר שזה שווה, שזה ממוצע. אוי — חום ולח כאחד בשווה, או רואים שזה לח וקר בבת אחת, או לח וחם בבת אחת.

—

הכלל: התכונה הדומיננטית מראה איזה יסוד הוא החזק ביותר

דובר 1: או כן — חום ולח כאחד בשוה. לפי מה שיהיה רוב היסוד שהיה בעיקר התערובות — לפי כמה מאותו יסוד יש בגוף הזה שהוא תערובת של כל הדברים האלה — יראה מאותו היסוד וטבעו בגוף המורכב. מה שאתה רואה, אתה רואה שהחום דומיננטי מאוד, זה סימן שבגוף הזה יש כמות חזקה יותר של יסוד האש.

—

הלכה ח’ – למה בני אדם מתים: הפסד של גופים

מעבר: מהוויה להפסד

דובר 1: ועד כאן למדנו איך הכל נעשה — זה נקרא הוויה — איך הכל נעשה מארבעת היסודות. עכשיו נלמד חידוש. קודם אמרנו שנגלה למה בני אדם מתים. בואו עכשיו נגלה למה בני אדם מתים.

נלמד איך ארבעת היסודות חוזרים — הם לוקחים שני חלקים. אבל הכל הוא כמו הלוואה. הדברים עשויים מארבעה יסודות — זה לא מקח, זה חוזר כמו יובל, אני יודע מה. זה יותר כמו הלוואה שצריך להחזיר.

דברי הרמב”ם: כל המחובר סופו להיפרד

דובר 1: אומר הרמב”ם שהואיל וכל הגופים שאנו רואים מורכבים מד’ יסודות אלו, וכל המחובר מארבעה יסודות אלו סופו להיפרד. כשהגוף מפסיק להתקיים, הפירוש אינו שהוא נגמר, אלא שארבעת היסודות נפרדו — הם חזרו להיות נפרדים לארבעה יסודות.

כפי שאני זוכר את לשון חז”ל שהקב”ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. כדי — העולם חוזר ליסודות, זה דבר אחד. לא תוהו ובוהו, אבל אני אומר לך דבר — זה חוזר ל… תוהו ובוהו הוא יותר בסיסי מד’ היסודות. זה חוזר למה שהיה לפני כן, למה שבא ממנו.

יש בארוכה ויש בקצרה — חלקם מחזיקים זמן רב, חלקם מעט

דובר 1: יש — אבל לא הכל באותו אופן. “יש שייפרד לאחר ימים מועטים” — שאחרי שהגוף הפסיק להתקיים, שההרכבה שלו הסתיימה, אז זה לוקח כמה ימים עד שייפרד.

דובר 2: לא, אז הוא נפרד. נפרד זה אותו דבר. נפרד זה שהגוף נהרס.

דובר 1: אהה, כשההרכבה מתפרקת. יש גופים פשוטים שמחזיקים כמה ימים — כמו, אני יודע, נמלה קטנה, דבר פשוט קטן שיש לך בבית שמתפרק. ויש דברים שלוקח שנים רבות, אין הבדל. יש “יש בארוכה ויש בקצרה”.

הכלל: כל מה שמורכב חייב להיפרד

דובר 1: אבל העיקר, הכלל הוא: “וכל שהורכב מהם, אי אפשר שלא ייפרד מהם”. לא ייתכן ש…

דובר 2: כי כל הגופים הם הרי דברים הווים ונפסדים.

דובר 1: אתה אומר את זה הפוך. אתה אומר שהם הווים ונפסדים כי הם לא יכולים… כי הם חוזרים ומתפרקים. שזו הסיבה למה הם הווים ונפסדים. זה מה שזה אומר — לא שני דברים, זה אותו דבר.

> [חידוש: “הווים ונפסדים” אינם שני עובדות נפרדות, אלא דבר אחד — מה שהם מורכבים מיסודות (הווים) הוא עצמו הסיבה למה שהם חייבים להיפרד (נפסדים).]

“אפילו אבן אודם” — אפילו החומר החזק ביותר

דובר 1: אהה, הוא אומר: “ואפילו אבן אודם”, “אי אפשר שלא ייפרד מהם” — הוא לא יכול, הוא לא יכול להחזיק מעמד.

דובר 2: ראית באמת שמיר? נסה ככה, זה מעניין. “אפילו אבן אודם” — אודם זה סוג של מתכת?

דובר 1: אני מתכוון כמו הדברקא — הוא מתכוון כמו העדים בדברקא. כלומר, הוא נותן דוגמה של דברים שנראים חזקים מאוד. נשמע שזה נשאר באש — כמו חומר חזק.

“אבל אי אפשר שלא ייפסד” — שלא ייפסד, שלא יכלה, שלא ילך — “ויחזור ליסודותיו”.

ומה קורה אז? “יחזור מקצתו אל האש, ומקצתו אל המים, ומקצתו אל הרוח, ומקצתו אל הארץ”.

דובר 2: נשמע כמו שאמרת קודם, שד’ היסודות זה לא סלט שחוזר, אלא כשנפסד, אוטומטית כל אחד חוזר למקומו כפי שהם. עולם הרוח לעולם הרוח.

דובר 1: הוא הולך כאן בהלכה ידועה הלאה לומר קצת איך רואים את זה. או שזה לא פשוט, לא כך שיום אחד רואים שהזהב נעשה סוג של עפר. זה יותר מסובך, אבל בסופו של דבר כך קורה.

—

הלכה ט’ – “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”: קושיה ותירוץ

הקושיה: למה כתוב רק עפר?

דובר 1: עכשיו יש קושיה, אפשר לשאול את הקושיה? אוקיי. עכשיו יש קושיה קשה. למדנו את הכלל, כלל גדול בתורה: כל דבר שנעשה מאש מים רוח עפר חוזר ונעשה אש מים רוח עפר. זה לא מחזיק מעמד לעולם. זה חוזר להיות חלק מארבעת היסודות. זה הולך.

עכשיו יש קושיה קשה, קושיה גדולה. כתוב בפסוק — אני זוכר שאחד הדברים שהוא עושה כל הזמן ברמב”ם הוא שהוא מזכיר לנו פסוקים שהיו קשים עליו והוא מתרץ אותם.

אני זוכר שיש פסוק: למה אדם מת? כתוב בתורה כך: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” (בראשית ג:יט). קודם כל, זה נשמע מאוד דומה לדברי הרמב”ם. זה נשמע מאוד דומה, כי — אתה עשוי מזה, אתה חוזר לזה.

> [חידוש: הפסוק “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” נשמע מאוד דומה ליסוד כל דברי הרמב”ם — “אתה עשוי מזה, אתה חוזר לזה.” התורה עצמה אומרת את אותו פשט כמו הרמב”ם.]

יש לי קושיה. אמרתי לך — אוקיי, זה לא רק עפר. אז למה הרמב”ם אומר… אפשר לשאול את הקושיה עוד לפני כן: למה כתוב “כי עפר אתה”? אדם אינו רק עפר, אדם הוא ארבעה יסודות. נכון? אבל לכאורה הוא רוצה כאן גם לרמוז את הדבר, שלמה אדם מת? בני אדם יודעים למה מתים בני אדם? התורה עצמה אומרת: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” — כי אתה עשוי מעפר, אתה חוזר ליסודות הבסיסיים.

אם כך קשה: למה כתוב רק עפר? למה כתוב רק עפר? אם כל הנפרד לעלי ייפרד — הוא חוזר ומתפרק לארבעת היסודות — למה כתוב רק שאדם חוזר ליסוד אחד, לעפר?

התירוץ: “כי רוב בניינו מעפר”

דובר 1: הוא אומר שתחילת הפסוק עונה על זה: “כי עפר אתה” — כי הכח הדומיננטי ביותר של האדם הוא עפר, “כי רוב בניינו מעפר”. או שכתוב כאן בפסוק שהקב”ה לקח עפר מן האדמה (בראשית ב:ז). הוא לא עונה “כי רוב בניינו מעפר” — או שכתוב שהקב”ה לקח עפר מן האדמה, וזה הכח הגדול ביותר של האדם. ומכיוון ש”רוב בניינו מעפר”, ממילא התורה קוראת לזה כך. אבל בעצם גם שלושת היסודות האחרים שיש לאדם מהם, חוזרים גם הם ליסודותיהם.

סיכום התירוץ

דובר 1: הוא רוצה כאן להדגיש, כך הוא אומר — הוא כבר מסכם את כל העניין — שזהו פשוט הפשט בפסוק. אלא שהוא ענה לי רק למה כתוב עפר ולא האחרים, כי רוב.

דובר 2: שם הוא בעצם אמר שלפי כמה שהרוב ממנו הוא עפר, יש רק מעט קטן מהאחרים.

דובר 1: כבר למדנו את זה, שיש חלק שהוא…

דובר 2: כן, הוא אמר שאחד הוא יותר דומיננטי.

דובר 1: כן, הוא אמר בסדר של החום או…

דובר 2: כן.

—

הלכה ט׳ (המשך) – תהליך ההפסד אינו בבת אחת

לשון הרמב”ם: יפסד ויחזור לדבר אחר

דובר 1: עוד דבר חשוב — הכוונה היא לא מה שאמרתי כבר. הכוונה היא לא שמיד… “ולא יפסד כשיפסד מיד יחזור לארבע יסודות” — לא כשדבר נפסד, כשהוא נגמר, הוא הולך מיד… נהיה… “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר… לדבר אחר… לדבר אחר…”.

הפירוש למשל — נניח, קוברים בעל חי, הוא הולך להתקלקל באדמה, והוא הולך להיעשות חתיכת עפר, ומזה הולך לצמוח משהו. אבל בסופו של דבר — “אלא יפסד ויחזור לדבר אחר”, כן?

דיון: מה פירוש “יחזור ליסודותיו” בפועל?

דובר 2: מה שהוא אומר הוא פשוט מאוד. אמרנו שכל דבר מתפרק ליסודותיו. עכשיו, הכוונה היא לא ש… אני חושב שהכוונה היא כך — בואו נחשוב כך. לכאורה הכוונה היא כך. אנחנו מדמיינים כשאתה אומר את הפשט, אבל כמו שאמרנו, שום דבר כאן אינו פשוט, הכל כאן קצת יותר תיאורטי מאשר בסיסי.

משל הזכוכית: כיצד הפסד עובד בפועל

דובר 2: הוא אומר למשל — בואו לא נדבר על בעלי חיים, כי בעלי חיים זה יותר מסובך. בסדר? כוס, חתיכת זכוכית, כוס זכוכית, עשויה מחול עם מים, עם כל ארבעת הדברים.

דובר 1: לא, מכל ארבעת הדברים היא עשויה.

דובר 2: עכשיו, אומר הרמב”ם, זה הולך להצטרך — זה חייב להיפרד, וממילא זה הולך לחזור להיות אש מים רוח עפר. בסדר? אבל מעולם לא היה בעולם שחתיכת זכוכית נהפכה בבת אחת לקצת אש, קצת רוח, קצת מים, קצת עפר. לא לזה הכוונה.

מה קרה? הזכוכית נשברה. לאט לאט היא נהפכת לחול. לאט לאט החול נהפך קצת למים. לאט לאט זה נהיה… היא נשברה, עשו ממנה איזה דבר שלישי, וכו׳ וכו׳ וכו׳.

> [חידוש: “וסוף הדברים יחזור” אין הכוונה לחזרה מילולית ומיידית ליסודות טהורים. הכוונה היא לשרשרת ארוכה של שינויים — מדבר אחד לדבר אחר, לעוד דבר אחר — עד שבסופו של דבר חוזרים ליסודות הבסיסיים.]

עיקר החידוש: “וסוף הדברים יחזור” אין הכוונה לחזרה מילולית

דובר 2: הכוונה היא לא שבסוף הכל יהיה פשוט אש מים רוח עפר. הכוונה היא רק שכשאתה מתבונן מה נשאר בין כל העירובים — מהם הבסיסים שמשתנים כאן, פשוט ההרכבות שלהם קצת יותר קצת פחות? אלה ארבעת הדברים.

הכוונה היא לא שבסוף, אחרי כמה אלפי שנים, יישאר בעולם תהו ובהו רוח עפר. זה לא הולך ככה. הכוונה היא רק — רואים שדברים מתים והם משתנים להיעשות דברים אחרים, אבל איך זה משתנה? זה משתנה דרך השידוכים האחרים של אש מים רוח עפר.

דיון: שבירה = יותר רוח?

דובר 1: הפירוש הוא שכשמדבר אחד נהיה דבר אחר, שזה עדיין שווה באש ורוח מים — הדבר החדש, למשל מה שאתה אומר, הזכוכית שנשברה, קיבלה צורה חדשה של אש ורוח מים, אבל זה עדיין נמצא באש ורוח מים.

דובר 2: למה שנאמר ששבירה פירושה שיש יותר רוח? כי זה שבור, תגיד שיש יותר אוויר בו? מה שלא יהיה, וכולי, יש קצת אוויר. ככה דברים נשברים. אפשר לומר כך — הם נשברים כי ארבעת היסודות כמעט לא לגמרי באיזון.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד׳ (המשך) – ארבעת היסודות משתנים זה לזה, הגלגל כסיבת השינוי, וחומר וצורה

—

חזרה: כשמדבר אחד נהיה דבר אחר

דובר 1: הפירוש הוא שכשמדבר אחד נהיה דבר אחר, הפשט הוא שזה עדיין שווה באש מים רוח מים. הדבר החדש, למשל מה שאמרת על הזכוכית שנשברה, קיבל צורה חדשה של אש מים רוח מים, כי זה עדיין נמצא באש מים רוח מים.

[חידוש] אולי אפשר לומר שהזכוכית השבורה יש בה יותר יסוד הרוח, כי היא מרוסקת, שבורה, יש בה יותר אוויר בפנים.

מה שלא יהיה, יש חילוק, זה קצת…

—

דיון: כיצד דברים נשברים?

דובר 1: כיצד דברים נשברים? [חידוש] אולי אפשר לומר כך: הם נשברים כי ארבעת היסודות לעולם אינם לגמרי בשלום — תמיד יש להם קצת מחלוקת והם מתנגדים זה לזה. ממילא, לפעמים אחד מביא את חבריו והם… אני אומר משל כזה.

דובר 2: זה לא — אחד מהיסודות מתגבר, כאילו, נהיה יותר דומיננטי, וזה עושה חילוק בין איך שהיה קודם לבין איך שנהיה אחר כך.

—

הלכה י׳–י״א: ארבעת היסודות עצמם משתנים זה לזה

דובר 1: עכשיו הוא מוסיף כל הדברים חוזרים חלילה. אפשר אפילו לומר שהעפר של האדם מתגבר ואז הוא חוזר על עפר. אבל הרמב”ם לא אומר את היסודות. אני חושב עכשיו שאולי אפשר לומר.

עכשיו, חוץ מזה, מה שמעניין — מדברים כאן על כל הדברים חוזרים חלילה. חלילה פירושו שזה הולך סביב סביב. כמו שהוא גם אמר את המילה חוזר חלילה אצל גלגלים, שהם מסתובבים. וידוע — לא כאן כתוב זה, אבל בפרק י”ב כתוב ברמב”ם שבדיוק כמו שהגלגלים מסתובבים במחזור, במובן מסוים, גם הדברים, העצמים, חומר וצורה, כל היסודות מסתובבים במחזור, כי חתיכת העפר שפעם הייתה זה, בסוף חוזרת, וכן הלאה — חוזרים חלילה.

—

היסודות עצמם משתנים — ראיה לחומר משותף

דובר 1: טוב. עכשיו נלמד שלא רק הדברים העשויים מהיסודות משתנים זה לזה, אלא היסודות עצמם גם משתנים.

[חידוש] זו ראיה שהיסודות עצמם בנויים מחומר משותף אחד, שחלק מהם פשוט נהיה… באמת, היסודות עצמם יכולים להיעשות אחד מהשני. והרמב”ם הולך לומר את זה בהלכה י”א, י”ב.

—

הרמב”ם: **ארבעה יסודות אלו הן משתנין זה לזה תמיד**

דובר 1: אומר הרמב”ם: ארבעה יסודות אלו — ארבעת היסודות — משתנין זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה. הם כל הזמן — הם תוססים, הם רותחים כביכול, הם כל הזמן משתנים זה לזה. אחד נהיה השני. הוא הולך לומר.

לא כל כוח האש נהיה דבר אחר, אבל בתוך כוח האש יש חלקים שנהיים יסוד אחר. לא כל גופן — לא כל הגוף של אש או של ארבעת היסודות הולך הצידה.

—

השינוי בגבולות היסודות

דובר 1: הוא מסביר: מקצת הארץ הקרובים מן המים — “מן” תמיד פירושו “אל” — בקצה הארץ, שם שהים והיבשה נפגשים, היכי דנשקי שמיא בארעא, שם שהים והיבשה נפגשים, מתחברים שני היסודות: העפר הוא בעיקר מיסוד העפר, והמים הם בעיקר מיסוד המים. ושם זה איפה שהחול נהיה יותר ויותר רטוב וביצתי ונהיה חלק מהמים, וגם המים נעלמים בתוך העפר ונהיים יבשים ונהיים עפר.

זה מעניין, כי הוא אמר שכשהמים משתנים זה מתפורר ונעשה מים. הוא לא אמר שהמים נהיים עפר. כאן הוא כן אומר.

—

המחזור בשני הכיוונים

דובר 1: וכן מקצת המים הסמוכים לרוח, משתנים ומתמסמסים ונעשים רוח. זה שם שמים נהיים… רוח. רוח פירושו אוויר. כן, למשל, מה שאתה רואה ענן זה מים שהלכו לתוך הרוח, ונהיה — המים שבו נהיים קטנים יותר ויותר, אבל נהיים רק רוח.

וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש, משתנה ומתחולל ונעשה אש.

—

דיון: מה פירוש “מתחולל”?

דובר 1: מתחולל? מילה חדשה.

– מתפורר — זה מה שקורה כשארץ מתפוררת, כן, נהיה מים.

– מתמוסס — זה נמס, נהיה רוח, נהיה כך.

– ומתחולל? אני לא יודע מה המילה הזו פירושה. זהו פועל לכשרוח נהיה אש.

אולי מישהו מהחבורה רוצה לומר פירוש?

דובר 2: חולל אור… הכוונה שנהיים אש. נהיים אש.

דובר 1: אתה יודע מה זה אומר? אני חושב שאש היא כוכבית, אש היא חמה. חולל, הוא אומר, מתהווה מחדש. זה נהיה כמו מחוללי ומביא תמים — זה נברא מחדש.

כן, זהו הפשט. זה לא הפשט כמו שמפרשים אומרים מתהווה מחדש. הכוונה שזהו התהליך שעושה את זה. אז אני לא יודע.

אני רואה שכל התהליך הוא תהליך של דברים שנהיים יותר דקים, כן, יותר קרים כמו שהוא אומר. זה נהיה, זה הולך — כמה פעמים זה יותר דבר גס, ואחר כך הוא הולך חזרה.

דובר 2: משתנה פירושו שזה מתאדה, זה נהיה… מחולל פירושו שזה נהיה עוד פחות גס, עוד יותר אשי.

—

הכיוון ההפוך: מתכנס

דובר 1: וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח. הוא אמר הפוך ממה שאמרתי קודם. הוא הולך להציג את כל המחזור בבת אחת.

וכן האש מקצתה הסמוך לרוח משתנה מתכנס ונעשה רוח — זה נכבה, נהיה רוח. מתכנס — מתכנס פירושו שזה מתאסף, נהיה יותר דחוס, כן, יותר — איך אומרים — צפוף.

דובר 2: רוח הוא יותר צפוף מאש?

דובר 1: זהו היסוד שאמרתי קודם שוב.

וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה מתכנס ונעשה מים — זה נהיה מתחת למים.

וכן המים מקצתן הסמוך לארץ משתנה מתכנס ונעשה ארץ.

—

ויכוח: איך זה נראה — מדע ישן מול מדע של היום

דובר 2: כי אצל מים היינו אומרים שהמים מתייבשים ונשאר רק ארץ.

דובר 1: כן, זה מה שאתה אומר, אבל הוא לא אמר כך, ולא בגלל שהוא היה טיפש ולא הבין במכניקה. לא, אלא הוא אומר כפי שזה נראה על פני השטח.

דובר 2: זה לא נראה על פני השטח כך.

דובר 1: זה לא נראה על פני השטח כך, אלא אתה מסתכל היום על זה אחרי שלמדנו כמה מאות שנים דרך מסוימת, ואנחנו שטופי מוח להסתכל על הדברים בדרך הזו. זה נראה בדיוק כך, זה דווקא נראה יותר כך.

דובר 2: זה נראה בדיוק הפוך.

דובר 1: אין שום חולק על כך שהמדע של היום הוא פחות כפי שדברים נראים מאשר המדע של אז. בסדר.

—

**והשינוי הזה מעט מעט לפי אורך הימים**

דובר 1: ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים — זה לוקח זמן רב. השינוי צריך זמן, לפי אורך הימים. שזה לבד הוא שינוי ארוך מאוד. למשל, השינוי שזכוכית תישבר, את זה אפשר לראות תוך כמה שבועות. אבל שהמים ייעשו ארץ, זה לוקח אריכות ימים.

וכל השינויים האלה קורים גם כמו שהוא אמר קודם — בלי דעת. לא שהם מתבטלים מרצון.

דובר 2: בדיוק.

—

שום יסוד לעולם אינו בטל לגמרי

דובר 1: ואין כל היסוד משתנה — זה קרה, אבל לעולם לא שאחד מהיסודות יתמוסס. לא כל היסוד הולך להשתנות. עד שייעשה כל המים רוח, או כל הרוח אש. למה? שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה.

דובר 2: אהא.

דובר 1: אלא מקצת ישתנה מאש לרוח — מעט מהיסוד, מיסוד אחד יכול להיעשות היסוד האחר — ומקצת מרוח לאש, וכן בין כל אחד ואחד, ובחבריו יימצא השינוי בין ארבעתם, וחוזרות חלילה — אחר כך הם חוזרים.

—

דיון: האיזון של ארבעת היסודות

דובר 2: אז, זה מאוד חשוב שתמיד נשאר — הבין כל… כלומר שיש אש מים רוח ועפר, זה נשאר תמיד. סך הכל בסוף… וכמה מכל אחד נשאר? אבל אין — הוא לא צריך מילה אף פעם שאין. אין — יש עניין חשוב: תמיד חייבים להישאר כל הארבעה, זה לא היה עובד. הדבר שהוא אומר הוא שהם לבד, הארבעה לבד, אינם קבועים. חלק מזה — זה פשוט החוזר חלילה. זה לא משנה כלום. זה לא פשוט שיום אחד הרוח ינצח ויהיה רק רוח. הוא לעולם לא ינצח.

דובר 1: כן.

דובר 2: זה תמיד כמו שכתוב לווה ופורע. זה לווה וזה מחזיר.

—

הלכה י״ג: הגלגל כסיבת השינוי

שלוש הרמות של העולם

דובר 2: אז, קודם אמרנו שארבעת היסודות נמצאים על גלגל.

דובר 1: לא, מתחת לגלגל.

דובר 2: מתחת לגלגל.

דובר 1: מתחת לגלגלים. עכשיו נלמד דבר חשוב שיהיה כתוב בקיצור בעמוד ה׳. דבר אמיתי. למדנו שיש שלוש רמות בעולם, נכון?

– יש את הגלגלים. או מהקטגוריות הרגילות: יש את המלאכים.

– יש את הגלגלים.

– יש את העולם התחתון — השפל והאפל.

עכשיו תלמד את הסוד של הקשר בין שלוש הרמות.

—

שינוי היסודות — השינוי הבסיסי

דובר 2: הם יודעים, שהם עכשיו דיברו איך העולם עובד מכאן ואילך. זה — היסודות משתנים, אחר כך משתנים ההרכבות, דברים עם ההרכבים של היסודות, ואחר כך משתנה הכל — בני אדם חיים ומתים ונולדים — הכל מסתובב סביב השינויים של היסודות. עכשיו תלמד סוד…

דובר 1: איך זה קורה? את זה הוא אומר…

דובר 2: איך קורה מה?

דובר 1: משינוי זה.

דובר 2: שינוי זה — הוא אומר השינוי, צריך לחשוב שהשינוי הזה עושה את כל השינויים. זהו השינוי הבסיסי: שמעט מים נהיים אוויר, וכן הלאה, ואחר כך המים מתערבבים באוויר. הוא לא אומר את זה כאן, אבל זה…

דובר 1: הוא כן אומר את זה, הוא אומר את זה בהלכה י”ד.

—

הגלגל מערבב את היסודות

דובר 2: משינוי זה — מי גורם שזה ישתנה? למה בעצם? למה אחד נדחף לתוך השני?

הרמב”ם אומר כך: ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל — מכיוון שהגלגל מסתובב, איכשהו קצת זה גורם לכל דבר להסתובב קצת. אז מה שהגלגל מסתובב, הוא גורם גם לאוויר ולמים להיכנס זה לתוך זה. יש הסבר טכני איך זה עובד, אבל את זה הוא לא אומר כאן.

ומסביבתו יתחברו ארבעת היסודות — מהסיבובים של ה… הכל הוא סביבון. הסיבובים של הגלגל נהיים ארבע הצדדים של הסביבון, של ארבעת היסודות שהסביבון מסובב.

ומהם יתרכבו בני אדם — מהם נוצר… כי אם שום דבר לא היה מסתובב, אם הדברים היו נשארים במקום אחד, כל יסוד היה נשאר לעצמו.

ואיך נעשים בני אדם, ונפש חיה — כלומר בעלי חיים — וצמח, ואבן ומתכת? כן, מה זה מה שקוראים הרבה פעמים דומם. הרמב”ם לא כותב בכלל דומם, אבל אני זוכר, כתוב תמיד אבנים ומתכות. אלו הם הדומם.

זה נעשה על ידי כך, שכל הדברים הם הרכבות מארבעה יסודות — נעשה על ידי כך שהגלגל מסתובב. הגלגל מערבב את היסודות: לפעמים מתערבב קצת יותר, לפעמים מתערבב קצת פחות. מכל סוגי העירובים האלה נעשים בני אדם ובעלי חיים וכו’ וכו’.

—

**[חידוש]** הגלגל לא מערבב בכוונה — פועל יוצא

דובר 2: זה מעניין, כי הגלגל מסתובב הרי עם דעת. אפשר לומר זאת כך: הגלגל שנמצא ליד ארבעת היסודות מערבב את ארבעת היסודות. הוא זה שעומד ומערבב את הסיר הגדול. אבל הוא לא מערבב כדי לעשות את ארבעת היסודות — הוא לא מערבב בשביל הסיבוב שלו עצמו, אבל בזכות זה נוצר פועל יוצא — ארבעת היסודות מתערבבים.

—

הלכה י”ג (המשך): חומר וצורה — הקב”ה נותן את הצורה

שני חילוקים בין הנבראים: חומר וצורה

דובר 2: עכשיו, כל זה בא להסביר איך נוצר החומר. החומר הוא החומר. מה עם הצורה? כל דבר צריך שתהיה לו צורה.

יש בני אדם ובהמות ופרות ודומם. זה מארבעת היסודות. ההבדל בין בן אדם לנפש חיה — שניהם הם הרכב מארבעת היסודות. במה אחד שונה מהשני?

יש שני חילוקים:

1. אחד בחומר — יכול להיות שלבהמה יש קומבינציה אחרת. החומר לבדו יכול להיות בקומבינציה אחרת.

2. ואחד בצורה — חוץ מזה שצריך להיות לו צורה אחרת, זה דבר אחר.

צריך עוד להבין איך באות הצורות.

—

**ונתן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו**

דובר 2: הוא אומר כך: הצורה — והאל נותן לכל גולם וגולם צורה הראויה לו. כל גולם צריך שתהיה לו צורה השייכת לגולם מסוים.

למשל, הקמח המעורבב עם סוכר — אי אפשר לעשות ממנו בן אדם — אפשר לעשות ממנו עוגה. עליו יכולה לחול צורת עוגה ולא צורת אדם. כל גולם, כל קומבינציה מארבעת היסודות, שנעשה ממנה מין אחר של בריאה, צריכה לקבל מין אחר של צורה. זה לא נעשה מאליו.

הקב”ה הוא זה שנותן — לגולם מסוים, מהרכב מסוים של ארבעת היסודות, הוא נותן צורה הראויה לו. זה לא סתם — כי יש חומר מסוים שמתאים לו, שיש לו את הקומבינציה הנכונה.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד’ (המשך) – צורות, חומר וצורה, וצורת האדם

הלכה י”ג (המשך) – המלאך “אישים” נותן את הצורות

עליו יכולה לחול צורת עוגה, לא צורת אדם. כדי שתהיה צורת אדם, צריך שיהיה… כל גולם, כל קומבינציה מארבעת היסודות, שנעשה ממנה מין אחר של בריאה, צריכה לקבל מין אחר של צורה. זה לא נעשה מאליו.

מה קורה כאן? הקב”ה הוא זה שנותן לגולם מסוים, להרכב מסוים של ארבעת היסודות, נותן לו צורה הראויה לו. ראויה לו — הוא ראוי לצורה מסוימת, כי יש חומר מסוים שראוי לצורה. החומר שמתאים לו, שיש לו את הקומבינציה הנכונה של ארבעת היסודות, שיכול להיעשות ממנו בן אדם טוב — נותן לו הקב”ה את הצורה הראויה לו.

מהי הראויה לו? על ידי מי? על ידי מלאך, שהוא המלאך העשירי, שהיא הצורה הנקראת אישים. העשירי, הנמוך ביותר. העשירי, שהוא קרוב לארץ, שהמלאך רואה — הוא ה… כמו שכתוב “והאיש גבריאל” (דניאל ט:כא), “איש” הוא שם של מלאך.

כשהמלאך שנקרא אישים או איש, הוא נותן את הצורות לכל מה שיש לו צורות. כל הדברים שיש להם צורות בעולם, הכל בא מהמלאך הנקרא אישים, שמובן שבמקור זה מהקב”ה. הכל מהקב”ה.

כלומר, הגלגל הנמוך ביותר מערבב את ארבעת היסודות, והנמוך ביותר מבין המלאכים הוא הממונה על נתינת הצורות.

—

חידוש: המלאכים הגבוהים יותר אינם עסוקים בתחתונים

מעניין. מה עושים הגבוהים ממנו? הם עסוקים בעצמם. הגלגלים שמעליו והמלאכים שמעליו אינם עסוקים במה שמתחת. אף אחד לא עסוק. גם המלאך העשירי לא עסוק. זה פשוט כי הוא הקרוב ביותר.

חידוש: למלאך אישים אין כוונה לברוא

הוא לא עושה — צריך לזכור — הכוונה של העליונים אינה התחתונים. אבל הקב”ה עושה את זה. הקב”ה עושה הכל, זה לא הנקודה.

טוב, אבל מה אתה רוצה לומר? הוא עושה את זה בלי כוונה? האישים עושה את זה… הכוונה שלו אינה זו. לא הפשט שהאישים חושב “אני רוצה לעשות בני אדם.” היחיד שחושב הוא רק הקב”ה. אפילו זה אולי לא כל כך פשוט.

אבל האישים, הכוח שלו הוא מה שנותן שם, זה הכל. הוא פשוט הקרוב ביותר. למה אומרים שהוא נותן את זה? כי הוא הקרוב ביותר. לא שהגבוה ממנו נותן לו. זה מגיע לשם, זה הבא בתור, צעד אחד לפני האדם או לפני כל הדברים שיש בעולם — זה המלאך העשירי. הוא מעביר וזה מגיע לשלב שלו.

זה הכל. לא שהוא נותן כי הוא עומד מתחתיו. זו הייתה דרך מאוד מגושמת לחשוב.

—

הלכה י”ד – חומר וצורה אינם ניתנים להפרדה בעולם, רק בשכל

הקדמה: מה הרמב”ם הולך לומר?

טוב. מהי היצירה? לא מהי היצירה. כן, אפשר לומר מהי היצירה, אבל לכל דבר יש צורה. עכשיו הרמב”ם הולך לומר כלל, כלל גדול בענייני צורות וחומר, דבר חשוב.

אז עכשיו הרמב”ם הסביר מהו חומר — חומר הוא הרכב מארבעת היסודות. עכשיו הוא הולך להסביר מהי הצורה של חומר. הוא כבר אמר מי נותן את הצורה, ועכשיו הוא הולך לומר…

הוא לא הולך לומר מהי צורה. הוא לא הולך לומר משהו על צורה. הוא הולך לומר דברים על צורה. מה הוא הולך לומר מה זה? הוא לא הולך לומר מה זה. הוא הולך לומר מהי הצורה של אדם — את זה הוא הולך לומר, דבר חשוב. אבל הוא לא הולך לומר מהי צורה.

צורה זה פשוט. הוא לא הסביר את המשמעות של המילה צורה, או את המשמעות של המילה גולם. צורה היא מה שדבר הוא, זה הכל. לא יותר ולא פחות.

הכלל: לעולם לא רואים חומר בלי צורה או צורה בלי חומר

אבל הוא אומר דבר חשוב, וזה מובן, זה כי לכאורה הקדמה… אני כבר יודע למה זו הקדמה. זו הקדמה נחוצה מאוד לכל מה שמדברים על חומר וצורה.

הלכה י”ד, אומר הרמב”ם, בואו נקרא את זה רגע:

“לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם”

הרמב”ם אומר, זכור דבר חשוב: אתה לא יכול לראות, מעולם לא ראית — לא גולם בלי צורה. אנשים חושבים שמה שרואים זה חומר — לא נכון. אתה לא רואה שום גולם בלי צורה, ובוודאי לא צורה בלא גולם. את שניהם מעולם לא ראית.

אז איך אתה יודע? למה אתה מחלק את זה? רואים רק את הקומבינציה של שניהם יחד. חומר שנמצא בצורה, את זה רואים. חומר שיש לו צורה — חומר שיש לו צורה ביחד, ורואים רק את שניהם ביחד. כל מה שאתה רואה הוא חומר שיש לו צורה.

חידוש: החלוקה בין חומר וצורה היא רק “בדעתו” — בשכל

אז למה בכלל חשבת על הרעיון שיש לך חומר וצורה? איך יש כאן חלוקה? איך אתה מחלק את זה לשני דברים, שזה בא מכאן וזה בא משם?

אלא — “אלא לב האדם הוא שמחלק הגוף הנמצא בדעתו” — כלומר, בראש שלי, בדעתו, אני רואה גוף, אז יש עכשיו בדעתי גוף, נכון? כשאני רואה משהו, יש לי עכשיו מושג פנימי ממנו, ואני מחלק אותו. אני יכול לראות שהגוף, למשל הכרכרה, יכול להיות משהו אחר. אני מבין שזה יכול להיות חומר וזה יכול להיות צורה.

וכיוון שאני מחלק את הגוף, עצם הנמצא בדעתי — וידע שהוא מחובר מגולם וצורה — אני יכול לדעת שהוא מחובר מגולם וצורה, אבל מעולם איני יכול לראות אחד בלי השני.

חידוש: “הנמצא בדעתו” — לא “הנמצא לחושיי”

ולא רק זאת, הוא גם יודע — “שיש שם גופים פשוטים” — גם את זה הוא יודע מהתבוננות.

הפשט הוא שוב, המילה “הנמצא בדעתו” — מה שנמצא בדעתי, לא שמחלקים את הגוף. אתה רוצה לומר שהגוף שאני ממשש, הגוף שאני רואה — בדעתי אני מחלק את חומרו וצורתו? הוא רוצה לומר שאפילו איני יכול לחלק גוף הנמצא לחושיי, בחושים שלי, ולחלק אותו — רק בראש שלך אתה יכול לראות ולהפריד את החומר והצורה.

אחר כך, אני חושב על גוף, יש לי בראש תמונה של הגוף או מושג של הגוף — את התמונה, את המושג אני יכול לחלק. איני יכול לקחת גוף לבדו ולחלק אותו לחומר וצורה — את זה איני יכול. מדובר רק על המושג.

חידוש: כל המושגים עד עכשיו הם מושגים מחשבתיים

ולא רק זאת, אותו דבר — ארבעת היסודות — זה מאוד חשוב. כל הדברים האלה, כל הדברים האלה — זו ההערה הגדולה ביותר שלי שאמרתי כל הזמן — שכל הדברים האלה הם מושגים מחשבתיים, כל הדברים האלה הם בראש. שום דבר מהמושגים שלמדנו עד עכשיו אינו דבר שאפשר לראות.

את התולדות, את התוצאות אפשר לראות — שמשתנה וכדומה — אבל עצם המושגים… אותו דבר ארבעת היסודות, כמו שגם מעולם לא ראיתי אחד מארבעת היסודות מבחוץ, לכאורה. את זה אמרתי שלא ברור אצלי, אבל נראה שהרמב”ם אומר את זה כאן.

שלוש רמות של גופים

“וידע שיש שם גופים שהגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות” — אלו כל הדברים שאנו רואים. איך אנו יודעים? כי אנו רואים שהם משתנים.

“וגופים שהגולם שלהם פשוט ואינו מחובר מגולם אחר” — אלו הגופים של הלבנה והגלגלים, החומר שלהם פשוט. פשוט פירושו שהוא פשוט, עשוי רק מדבר אחד, לא מחובר משני גלמים, אבל גם הוא גולם.

צורות בלי גולם — מלאכים

ומה עם הצורות שאין להן גולם כלל? מעולם לא ראינו אותן, לא שהפרידו אותן ממשהו.

הנקראים מלאכים — “והצורות שאין להם גולם אינם נראים לעין, אלא בעין הלב” — בעיני הלב שלך אתה יכול לראות את זה — “כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין” — בדיוק כמו שאפשר לדעת את הקב”ה בלי לראות אותו.

לראות? איך? מלהבין. כלומר, אנו יכולים לדעת את המלאכים בלי לראות אותם. להבין שמוכרח שיהיו מלאכים. כן. וגם מה הם — איזה סוג דבר הם מוכרחים להיות.

עד כאן זהו כלל גדול בעניין גולם וצורה, בעניין שלבי הסולם, ובכל שלוש הרמות שלמדנו עכשיו.

—

הלכה ט”ו – נפש כל בשר היא צורתו; צורת האדם השלם בדעתו

הקדמה: מהו אדם?

עכשיו בא פרק חדש לגמרי, אפשר לומר. לפני כן אני מתכוון — את הקטע הזה אולי שמתי כאן בצורת האדם, אבל יכול להיות שזה בבחינת מקדים הכללות. אולי שמנו את זה בשבוע שעבר, אני לא יודע.

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד מהו אדם. קטע מאוד חשוב, אבל גם סוד גדול, הרמב”ם מאוד מקצר. אז כן, בואו נקרא עד סוף השורה. כן. אל תכבה אור, נראה.

נפש = צורה של דבר חי

אני רוצה לומר כך: נפש כל בשר — הנפש. דיברנו קודם שיש בעלי נפש, כן, דבר חי. בעלי נפש פירושו סך הכל — שנזכור — נפש מייצגת את מה שעושה דבר חי לדבר חי, לא פחות ולא יותר.

אז כך, עכשיו ראינו שלכל דבר יש צורה. אמרנו שלכל דבר יש משהו שעושה אותו למה שהוא. כך שהוא משהו — הוא לא סתם עץ, הוא שולחן. כך יש לו צורה.

עכשיו יש אבל דברים חיים, שיש להם צורה יותר מורכבת. לכן קוראים להם בעלי נפש.

נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. למדנו קודם דרך המלאך הממונה, אבל הקב”ה ישירות — בסופו של דבר זה יותר מהקב”ה ככל שהדבר גבוה יותר, זה קרוב יותר להקב”ה ישירות.

הקב”ה נותן את הנפש של כל דבר — זו סך הכל צורתו. זו הנפש של בעל חי. זה כמו לומר על דבר מאוד פשוט: אפשר לומר שאילו היו קוראים לשולחן בעל נפש, היו אומרים שהנפש היא השולחניות שבו — הפורמט, הדרך שבה הוא מורכב. השולחניות שבו, השולחן — זו הנפש.

אבל לשולחן אין נפש, כי שולחן לא עושה כלום. אז אין לו את הסוג הזה של צורה, יש לו צורה ברמה נמוכה יותר, אפשר לקרוא לזה. דבר חי — הוא צריך הרבה דברים, זה מורכב — יש לו נפש. זה ההבדל. נפש היא שם של צורה של דבר חי. ואומרים שהקב”ה נותן אותה, הקב”ה נותן את הצורות של הכל, כמו שלמדנו קודם.

—

“דעת יתירה” — מה שעושה אדם לאדם

ובכן, מה הפשט? שכאן הולכים לומר שלאדם אין סתם נפש הנקראת נפש הבהמה, כמו שאמרנו נפש כל בשר, נפש כל חי. לאדם יש נפש גדולה יותר.

אומר הרמב”ם: “והדעת היתירה המצויה בנפשו של אדם” — בנפש של אדם יש עוד יותר דעת, דעת יתירה, יותר ממה שיש בבעל חי, בבעל חי אחר, לא אדם.

זוהי “צורת האדם השלם בדעתו”.

חידוש: “אדם השלם” — לא סתם אדם

כלומר, על איזה אדם מדברים? לא סתם אדם. יש אדם שאינו שלם, אדם חסר, קטן, או מישהו שאין לו ממש את הדעת, אין לו את הדעת היתירה. אבל צורת האדם השלם בדעתו…

במילים אחרות, שואלים: מהו אדם? צורה היא התשובה? זהו עוד פירוש של המילה צורה. או שזהו אותו פירוש — אני אומר כל הזמן, אתה שואל דבר: מה זה? מהו אדם?

אז כך, זה תלוי באיזה אדם. אדם שאין לו הרבה שכל — התשובה היא שהוא בעצם בהמה. בהמה שיש לה קצת יותר דעת. בסדר, אין בעיה.

אבל יש אדם, “אדם השלם בדעתו,” שהוא יודע הכל, הוא יודע כל מה שאדם יכול לדעת. זוהי הדעת היתירה שעושה אותו לאדם. כי מה הוא? הוא דבר שיודע. דבר שיודע בשלמות.

האנושיות שבו היא הידיעה שבו. אבל רק אדם שהוא אדם השלם, לא סתם אדם.

כלומר, אדם שהוא אדם השלם יש בו יותר אנושיות. הוא האדם האמיתי. האחר עוד לפניו דרך ארוכה להיות אדם שלם. הוא אדם בכוח. כל עבודתו של אדם היא להיות אדם — כמו שכתוב “נעשה אדם” (בראשית א:כו).

—

“בצלמנו כדמותנו” — כדמות המלאכים

“ועל צורה זו” — כלומר, הצורה, במילים אחרות, הדעת היתירה, שהיא צורת האדם השלם — על צורה זו, כלומר, במילים אחרות, מה שבאמת פירושו להיות אדם — “נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'” (בראשית א:כו).

“כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם עד שידמה להן.”

במילים אחרות, הרמב”ם לומד לכאורה ש”כדמותנו” פירושו כדמות המלאכים, כן, לא הקב”ה. או על כל פנים, הרי כתוב שהקב”ה מדבר אל המלאכים. “צלמנו כדמותנו” פירושו כמונו — ה”אלקים” פירושו מלאכים. כמונו, כמו הצורה שאין בהם גולם.

או יכול להיות הקב”ה עצמו, שגם אין לו גולם. כך שבמובן מסוים הוא גם דומה לקב”ה עצמו.

שני היבטים של דמיון למלאכים

לאדם יש צורה כזו שהוא מבין — בדיוק כמו שמלאך יכול להבין בלי גוף, אדם יכול גם להבין בלי גוף. אדם מבין דברים בלי גוף.

יכול להיות שאפילו הוא מבין את זה בלי גוף — זה עוד דבר.

הקב”ה — כאן כתוב שהוא מבין דברים שאין להם גוף, אין להם גולם, ובזה הוא דומה להם. כמו שלהם אין גולם, צורה אינה גולם, צורת האדם, דעת האדם גם אינה גולם, והוא גם משיג דברים שאינם גולם.

אבל חשוב לדעת, יהודי שוב, שהוא דומה להם כשהוא משיג את ה—

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד’ (המשך) – צורת האדם, צלם אלהים, והחילוק בין נפש ודעת

דעת האדם היא השגת צורה בלי חומר – דומה למלאכים

דובר 1: אדם מבין דברים בלי גוף. יכול להיות שאפילו הוא מבין את זה בלי גוף — זה עוד דבר.

הצורה בלי חומר? בזה הוא דומה להם. והוא גם משיג את זה בדעתו? הוא לא משיג את זה בחומרו? בזה הוא דומה להם?

דובר 2: כן.

דובר 1: בזה הוא דומה. בדיוק כמו שהם צורה בלי חומר, כך הדעת של האדם היא השגת צורה בלי חומר. אדם השלם.

דובר 2: כן, אני מתכוון כך.

דיון: האם השכל הוא דבר גשמי?

דובר 2: אבל, האם זה לא תלוי דרך… זה הרי שכל וגוף!

דובר 1: לא, לא. התשובה עוד תבוא. כי זה לא כתוב כראוי כאן. אבל התשובה עוד תבוא.

חידוש: השכל שמבין — השכל אינו דבר גשמי. אנחנו מאוד רגילים לדרך חשיבה גשמית, כאילו דבר שהוא גוף יכול להבין. הבנה מעצם טבעה אינה דבר גשמי! אפילו — אמרתי את זה קודם — אפילו היא אינה דבר גשמי.

דובר 2: זה נמצא במוח, כן?

דובר 1: זה לא נמצא במוח. צריך היכל של מוח — אבל אולי לא מחילת דעת. רק עכשיו, רק נרצה שיהיה בכלי. זה אמנם נמצא במוח, אבל זה לא באמת במוח. למה? ראיות שזה יכול לחיות בלי המוח, כפי שנראה.

—

החילוק בין “צורה” ו”תואר” — להבין “נעשה אדם בצלמנו”

דובר 1: אלא להפך — הפוך את זה. לכן, הרמב”ם כבר אומר, ואיננו מסתובבים עם ראיות על שטויות, אבל כך הוא מבין.

עבור חלק — אבל הדבר החשוב כאן פשוט, עבור חלק — זוכר אני שאחת הנקודות כאן היא שיש פסוקים מסוימים שאנשים טועים בהם. אנשים יכולים לטעות, אנשים הרי יכולים לומר, כתוב “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” (בראשית א:כו), אדם מבין את זה כאילו, לפחות, כמו מלך, אולי כמו הקב”ה עצמו. זה נראה מוזר — לא, אתה בכלל לא מבין מה אתה אומר. עבור חלק —

שני פירושים של “צורה”

דובר 1: אם כן, צורה היא כמו הניכרת לעיניים. לאדם יש שתי צורות. למילה “צורה” יכולים להיות שני פירושים:

– צורה יכולה לפרש את הצורה, או המבנה, שאפשר לראות בעיניים — ההשפעה והחותם והעלולותיו — זהו רושם הגוף, איך הגוף נראה.

לא על זה כתוב בתורה “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”.

הוא אומר לכן מדוע — כי זה בכלל לא אומר “צלם.” “צלם” בתורה פירושו “צורה” — לא במובן של “צורה” הניכרת לעיניים, אלא צורה שאינה גלומה. למה? כי הרי יש עין הלב.

“תואר” לעומת “צלם” — חילוקו של הרמב”ם

דובר 1: אבל מצינו שהצורה הניכרת לעיניים — אומר הרמב”ם — אינה נקראת בלשון הקודש “צורה.” היא נקראת “תואר”. על זה נאמר “תואר,” כמו שכתוב “יפת תואר” (דברים כא:יא). “יפת תואר” אינה מי שיש לה שכל יפה — מי שיש לה גוף יפה. זה ספציפית גופה, הצורה הנראית לעין — זה נקרא “תואר.”

חידוש: אבל לא כתוב בתורה “נעשה אדם ב*תארנו*” — כי לא האדם ולא המלאכים יש להם “תואר.” מה יש לאדם? “בצלמנו” — במילים אחרות, צורה. מה זה? הדעת. זה מה שיש לאדם.

דובר 2: נכון? יפה מאוד.

—

לאדם יש שתי צורות — שני רבדים של חומר וצורה

דובר 1: כלומר שלאדם יש שתי צורות, אפשר לומר. יש לו את הצורה שהיא צורת החומר, ואחרי שיש לו את צורת החומר יש לו צורה — או לא שיש לו צורה, אלא שיש צורה שיש לה איזה קשר עם ההרכב של הגוף והנפש.

לכל דבר יש שתי צורות במובן הזה. כמעט לכל דבר יש מראה חיצוני ויש גם מה שהוא — זה לא אותו דבר. למילה “צורה” יש שני משמעויות.

דובר 2: יש צורה של תואר, אבל יש גם חומר וצורה. לאדם יש חומר וצורה, אבל יש לו עוד, אתה אומר, משהו שנקרא דעת, וגם זה נקרא צורה.

דובר 1: את זה נלמד בקטע הבא — את החילוק שאתה אומר. אתה צודק, אבל בינתיים אנחנו עדיין בקטע הזה.

הלכה ט”ו — צורת האדם השלם בדעתו

דובר 1: בינתיים הוא אומר כך, שמה שאדם הוא — שעיקר האדם השלם הוא הדעת עיקרו. זה פירוש “אדם.” ממילא הדעת, מה שפירושו אדם, זה בצלם אלקים — הוא בצלם המלאכים.

הלכה ט”ז — הצלם אינו הנפש המצוי לכל נפש חיה

דובר 1: אחר כך הוא אומר — ואתה צודק — שנכון שמלבד זה יש לאדם גם צורת בהמה, הרי הוא יצור חי. הוא אומר, אבל הרי זו מלאכת ה’ תמימה ויפה מאוד.

דובר 2: למה הוא צריך ללמד את זה?

דובר 1: כי אתה שואל אותי שאלות טובות. זו לא קושיה גדולה —

דובר 2: לא, זה נכון, כי לאדם יש גם שני חומרים וצורות, יש רבדים שונים.

דובר 1: למה הוא אומר את זה? למה הנפש המצוי לכל נפש חיה — מה שאתה אומר כאן, שעל זה כתוב “צלם אלקים” — שלאדם יש צלם, איזו מדרגה גבוהה יותר של צלם, אבל האם זה לא הצלם הבסיסי?

דיון: האם ה”נפש” הוא ה”צלם”?

דובר 2: שנפש שנעשה… שוב, הצלם נקרא גם נפש.

דובר 1: לא. כי אומרים שאדם הוא חי בנפש — זה אותו דבר כמו שאומרים שאדם הוא חומר וצורה.

דובר 2: שוב, שוב, שוב — אני לא יודע מתי לומר את זה.

דובר 1: האדם, הדעת שעליה כתוב “צלם אלהים” — זוהי צורת האדם השלם בדעתו. זה פירוש “צלם אלהים.” זה לא — זו לא הצורה הניכרת לעיניים, וזו גם לא הצורה או הנפש שיש לאדם בתור כל נפש חיה, בתור בהמה. נכון?

מה פירוש נפש המצויה לכל נפש חיה? “שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר” — הוא מרגיש, הוא חושב. כן, כל הדברים האלה. “נפש חיה” כי גם לחיות יש את זה, גם לחיות יש את זה. לא על זה כתוב “צלם אלהים”!

אלא — “אלא הדעה שהיא צורת הנפש.” צורת הצורה כביכול.

הנפש היא צורת החומר — הדעת היא צורת הנפש

דובר 1: הנפש היא צורת החומר — אפשר לפרש כך, כן. יש מקומות שהרמב”ם אומר בפירוש כך. לא שמונה פרקים, בפירוש — ואני זוכר שהרמב”ם אומר בפירוש שדעת האדם היא כמו צורה לחומר.

חידוש: מה שזה אומר — תמיד לחומר וצורה יש רובד, שמעל כל התולדות יש צורה, והם נעשים לחומר עבור הדבר שנוצר. אותו דבר יכול להיות שהנפש הבהמית של האדם היא חומר עבור צורת האדם, שהיא צורת הנפש — שהיא צלם אלהים.

דובר 2: כן.

—

זהירות בשמות משותפים — “יילמד מעניינו”

דובר 1: טוב. הוא אומר “אף על פי שצורת הנפש” — קודם, לכן הוא אומר את זה פעמיים, צריך להבין למה. בסדר.

הוא אומר, הרבה פעמים קוראים — כמו בתורה, או שקוראים — לדעת קוראים “נפש” או “רוח,” ואנשים יכולים לחשוב שמדברים כאן על הנפש או הרוח הבסיסיים, שעושים את האדם פשוט חי ושותה ואוכל — כוח החיים הפשוט.

“כדי שלא תטעה בשמות המשותפים, וכל שם ושם יילמד מעניינו.”

דובר 2: כן, הוא אומר כאן ככלל, שכשבתורה כתוב “נפש,” צריכים אנו לדעת “מעניינו” — מההקשר כנראה.

דובר 1: כן, “עניינו” פירושו הקשר?

דובר 2: כמו כאן “יילמד מעניינו,” כן? מההקשר.

סיכום — חילוקו של הרמב”ם בין “נפש חיה” ו”צלם”

דובר 1: מההקשר. בסדר, בואו נסיים, ובואו שוב נעשה סיכום מהיר.

הרמב”ם אומר כאן סך הכל מה שאני אומר לך. הוא אמר שני דברים:

– הוא אמר דבר על “נפש חיה” — זוהי הנפש החיה שיש לכל בעלי החיים.

– והוא לקח כאן את “צלם” — שזוהי “צורת אדם השלם.”

אומר הרמב”ם, אל תחשוב שהתורה תמיד מקפידה לקרוא לשני הדברים בשני השמות. הרבה פעמים יכול להיות כתוב “נפש” והכוונה לצורה, או אולי להפך. להפך אולי לא. אבל הרבה פעמים יכול להיות כתוב “נפש” והכוונה לצורה.

אז צריך להיזהר בשמות, במילים שרואים, ולהבין מההקשר למה הכוונה. כמו שאמרנו חילול השם — מהורדת הקב”ה מגדולתו — אסור גם לעשות חילול שם אדם, לחשוב שיש לו רק נפש, רק נפש בסיסית. אלא צריך לזכור שיש לו נפש גבוהה יותר, נפש של צורה.

—

הלכה י”ז — למה הדעת אינה מתה

הדעת אינה מחוברת מיסודות

דובר 1: “ואין צורת הנפש הזאת…” — עכשיו אני יכול להבין למה אדם חי לנצח. הוא אמר לי קודם שבפרק הזה נבין למה אנשים מתים. חשבתי שנבין למה אנשים מתים. אבל גם נבין איזה חלק באדם אינו מת — למה אנשים מתים ולמה הנשמה אינה מתה.

הוא אומר דבר פשוט: “ואין צורת הנפש הזאת” — הוא כבר אומר. למדנו קודם שמה שגורם למוות הוא שהיסודות חוזרים ונפרדים ל… הם חוזרים חלילה, הם חוזרים תחת צירוף חדש של יסודות.

אבל הוא אומר, צורת הנפש, הדעת שהאדם יכול להשיג צורה — כמו שאמר — “אינה מחוברת מן היסודות” — אינה מחוברת מיסודות. זה לא גוף, זה לא מחובר מד’ יסודות כדי שייפרדו להם — ממילא זה לא דבר שחייב למות.

הדעת אינה מכוח הנשמה

דובר 1: הוא אומר, “ואינה מכח הנשמה” — זה גם לא מכוח הנשמה. הוא מתכוון לכוח החיים, הנשמה שעד עכשיו קרא לה “נפש.” זה לא מכוח הנשמה, מהכוח שחי באדם, שהדעת תצטרך את הנשמה — “כמו שהנשמה צריכה לגוף.” כוח החיים יכול לחיות רק בגוף — זה כוח חיים שנותן חיים לגוף וחי בגוף. אבל הדעת אינה צריכה את הנשמה.

כל זמן שאדם חי זה מחובר, זה משהו מורכב יחד, אבל זה לא תלוי בנשמה — “אלא מאת ה’ מן השמים היא” — זה ישירות מן השמים.

כמו שהוא אומר “צורה” — כל הצורות תלויות בצורה, שהיא צורה לגוף. היא צורה שאינה צורה לגוף.

מה קורה בשעת המוות — שלושה חלקים

דובר 1: לפיכך, “כשייפרד הגולם אשר הוא מחובר מן היסודות” — כשחלק הגולם שבאדם, חלק החומר של האדם שמחובר מיסודות, נפרד —

וגם כן, הנפש שלו, הצורה שלו, נאבדת — “ותאבד הנשמה.” הנפש שנתנה חיים לגולם הזה נאבדת.

למה היא נאבדת? “לפי שאינה מצויה אלא עם הגוף, וצריכה לגוף בכל מעשיה” — היא רק כוח שמחיה את הגוף. שניהם — כמו שהגוף צריך אותה, והיא צריכה את הגוף. זו דרך קצת מוזרה לומר את זה, אבל בכל אופן —

כשזה קורה שהיסודות חוזרים ונפרדים, והנשמה נאבדת — הוא לא אומר כאן לאן היא הולכת, היא נאבדת. היא לא הולכת לשום מקום, היא נאבדת.

חידוש — משל: לאן הולכת ה”שולחניות” של שולחן כשמשברים שולחן? היא לא הולכת, היא נאבדת.

הדעת אינה נכרתת

דובר 1: אבל זה עדיין לא הכל — יש עוד חלק שחי. הצורה, הדעת — “לא תיכרת הצורה הזאת” — הצורה אינה נכרתת, אינה נחתכת.

למה? “לפי שאינה צריכה לנשמה” — אילו הייתה צריכה את הנשמה, כשהנשמה נגמרת היה גם זה נגמר. אבל לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה — כוח הדעת אינו צריך את הנפש והנשמה במעשיה. “מעשיה” פירושו “בדעתה” — מעשיה הם דעתה, כן?

חידוש: “לא כתוב שהיא יכולה — כתוב שהיא יודעת”

“אלא יודעת ומשגת” — הכוח של הצורה הוא הרי שהיא יודעת ומשגת “הדיעות הפרודות מן הגלמים” — שהיא יכולה להשיג דעות שנפרדות מגולמים. היא יכולה להשיג מלאכים, היא יכולה להשיג דברים מופשטים. “ויודעת בורא הכל” — היא יכולה לדעת את הקב”ה.

דובר 2: כאילו הוא לא אומר שהיא יכולה, הוא אומר שהיא יודעת.

דובר 1: מה שמעולם לא הוצרכה — היא יודעת. הוא לא אומר שהיא יכולה.

דובר 2: אתה מכניס כל הזמן שהיא יכולה — לא כתוב שהיא יכולה, כתוב שהיא יודעת.

דובר 1: היא יכולה, וזה יש לה מהידיעה. “אינה צריכה” — מעולם לא הוצרכה. הדעת מעולם לא הוצרך!

דובר 2: אלא מה הוא עושה? מה הוא כן צריך?

דובר 1: כשהנשמה אינה כאן, הוא יכול להמשיך להתקיים, כי מלכתחילה הוא לא הצטרך לנשמה.

דובר 2: כן, מה כן?

דובר 1: אלא שהוא יכול להמשיך הלאה, ולהיות מה שהוא — שהוא יודע, ומשיג הדעות הפרודות מן הגלמים. הוא יכול להשיג צורות.

המסקנה — “ועומדת לעולם ולעולמי עולמים”

דובר 1: אבל אני מתכוון לדבר אחד — והוא יודע וממשיך לדעת בורא הכל — וממילא זהו “ועומדת לעולם ולעולמי עולמים”.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד׳ (המשך) – הדעת שייך לקב”ה; מעשה בראשית ומעשה מרכבה

—

הלכה י״ז (המשך) – הדעת אינו “שלך”

הוא יכול, וזה יש לו מהידיעה. דבר אחד — צורך מעולם לא הוצרך, את הדעת מעולם לא הוצרך בנשמה. אלא מה הוא עושה? מה הוא כן צריך? כשהנשמה אינה, הוא יכול להמשיך להתקיים, כי מלכתחילה לא הצטרך לנשמה.

כן, מה כן? אלא שהוא יכול להמשיך הלאה ולהיות מה שהוא — שהוא יודע, ומשיג את הדעות, ובורא עולמים. אפשר להשכיל צורות, והוא יודע וממשיך לדעת בורא הכל, וממילא הוא עומדת לעולם ולעולמי עולמים.

—

דיון: מה השתנה לאחר המוות?

אבל מה כן השתנה? מה השתנה בדעת, לכאורה? שלפני כן — האדם ראה את הדעת כחלק ממנו, שכבר היה, כלומר היה לו איזשהו קשר לגוף ונפש.

—

חידוש: הדעת אינו שייך לאדם — הוא שייך לקב”ה

מה עולה לך בדעת? התכוונתי רק באוזן אחת. במה הדעת שלי שונה מהדעת שלך? חושבים שזה תלוי בגוף ונפש שלי. למה זה שונה? הרי… זה לא כך. זה שלך.

זהו הדעת שלא נברא אלא לצורך הנשמה. יש לי אותו כן. הוא אומר… הנפש המצויה… לא, ה… נפש כל בשר — יצירה, כלומר שנתן, לא יועיל. כן, כן. זה — מדבר הכל, מדבר על דעת יצירה. נפש בן נפש. כל זמן שאדם חי זה מצוי בנפש. יש לו משהו עליו. נפש ישראל אדם הכוונה לרמה הבאה של אדם. אבל האדם הוא גם יציאה נפרדת, ולא… זה ברור מאוד. זה אחד מהדברים הגדולים… לא כתוב בשום מקום ברמב”ם.

זו בעיה שאנשים התמודדו איתה, כפי שאתה אומר. אבל לא כתוב כאן מעולם ברמב”ם שזה שלך. וזה אפילו לא הגיוני לומר שזה שלך. זה של הקב”ה. מאת ה׳, מאת ה׳, מאת ה׳ — כשהוא אומר הוא. זה דעת שלך.

—

חידוש: החילוק בין כח (פוטנציאל) לפועל (אקטואל)

יש לך טענה שלמה, אני רוצה להיזהר כאן, כי זה יכול להיות בקיצור נמרץ. הכנסת טענה שלמה שהוא יכול. לא כתוב מעולם ברמב”ם משה, יכול לדעת. כתוב יודע דעת. זו הידיעה בפועל — כך הוא קורא לזה, זו הידיעה. הכח הוא דבר ששייך לך. היכולת אולי שייכת לך. אבל הידיעה עצמה הרי היא הידיעה עצמה.

למי שייכת הידיעה של המציאות? מה ההבדל בארץ לחלק האחר של האדם — שמודע לידיעה? איך יודעים שזה בכל מקום? איפה כתוב כאן? לא כתוב.

—

דיון: האם הדעת מתייחס לאדם אינדיבידואלי?

במה הידיעה הזאת מתייחסת לאדם? איפה כתוב כאן שזה מתייחס לאדם פרטי? מצאת דבר כזה בפרק הזה? אני לא מצאתי.

הרי זה מה שהרמב”ם מכניס אותו בכל הלימוד של נפש ונברא. יפה מאוד, כי זה מה שהוא מתכוון. להיות אדם זה לא להיות אישיות — זה להיות יודע את בוראו. זה לא דבר ששייך ליואליש או ליצחק או לכל אדם. זה שייך לקב”ה. הוא ראוי באמת לכך, כשם שהקב”ה ראוי לו.

אבל זה לא אותו אופן שהקב”ה יודע את עצמו, אלא זה משהו אחר. זה האדם שיודע את בוראו. זה דרך הידיעה. יפה מאוד, אבל לא אדם — האדם.

—

דיון: בעיית הידיעה — כיצד הדעת מתייחס לכל אדם אינדיבידואלי?

ובאיזה אופן הוא מתייחס לכל אדם אינדיבידואלי? מצאת שכתוב כאן דבר כזה? אני לא מבין.

זו בעיה גדולה. הרמב”ם במורה נבוכים מזכיר את הבעיה הזו. אומרים שאף אחד לא יודע את התירוץ, או שקוראים שזו בעיה קשה. זו בעיה של ידיעה.

אבל צריך לזכור שזה לא ברור, זה לא כך. אני לא רואה. מי שלומד קצת חסידות, למשל, יודע שכל העניין של לחשוב על עצמך הוא הבעיה של הגוף. נשמה חושבת על הקב”ה. נשמה לא צריכה לדון, לשאול איך יכולה הנשמה לקבל שכר? מבין? הנשמה מפסיקה להיות אתה, ומתחילה להיות הקב”ה או עם הקב”ה. פשוט מאוד.

—

הלכה י״ז (סוף) – הפסוק “וישוב העפר על הארץ”

טוב, אבל… כאן. כן, שלמה בחכמתו… אפשר להיכנס לדברים עמוקים מאוד. כן, אסור. שלמה בחכמתו… יפה מאוד.

כל מה שלמדנו הוא פסוק: “וישוב העפר על הארץ” (קהלת י״ב:ז׳). מדובר כאן על האדם. חלק העפר של האדם חוזר לארץ, כפי שלמדנו קודם שארבעת היסודות חוזרים ונפרדים.

“והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה” — כאן “רוח” מדבר על היצירה, כן, ידיעת השם. “ותשוב אל האלקים” — זה חוזר. כלומר זה חוזר. היה משהו בעולם הנפרד, אבל בעולם הגופות. עכשיו זה חוזר להיות חלק מהכלליות של עולם הנשמות. “ותשוב אל האלקים אשר נתנה”. טוב, צריך להבין. הרמב”ם הסביר את זה. עד כאן.

—

דיון: האם הדעת חוזר להיות “ידיעת עצמו”?

עכשיו, אם נעשה סיכום — זה חוזר מידיעת בוראו, וחוזר להיות ידיעת עצמו?

מה? איפה כתוב ידיעת עצמו? כמו שהקב”ה יודע את עצמו?

לא, הוא עדיין דבר נברא. הוא לא יכול להפוך לאלוה. הוא יודע את הקב”ה במיטב מה שנשמה יכולה לדעת את הקב”ה.

—

הלכה י״ח – “כמר מדלי” – מעשה בראשית

טוב. אם לא הבנתם עד עכשיו מה הרמב”ם רצה מלכתחילה, אל תדאגו, כי כאן בא הרמב”ם לפרש לנו שאף שאי אפשר להבין את זה. הוא אומר שעם זה לא תבינו.

כל הדברים האלו שדיברנו בענין זה כמר מדלי הם — כמו אותה טיפת לחות של מים שנוזלת מהדלי, מהדלי, מהקערה. טיפה, טיפה מן הים.

—

חידוש: “כמר מדלי” לעומת “טיפה מן הים” — דיוק

אה, מעניין. קודם אצל המלאכים היה כתוב “טיפה מן הים”, עכשיו “כמר מדלי”. כל הדברים האלו כמר מדלי — זה מה שכתוב שם. אבל עד עכשיו דיבר על הקב”ה עצמו ועולם המלאכים, עכשיו הוא מדבר על האדם. האדם אינו גדול כמו הים, הדימוי קצת קטן יותר. נכון.

כן, עדיין זו טיפה, רק אז הטיפה מהים, ועכשיו הטיפה מהקערה. טוב.

ודברים עמוקים הם — דברים עמוקים. הוא אומר בבירור, הוא רוצה שלא יהיה עומק בעניין פרק ראשון ושני, כי שם רוצים להסביר לנו משהו שהוא כל כך הרבה רמות מעלינו, וזהו עולם המלאכים, עולם הצורות הנפרדות.

אבל עדיין אלו דברים עמוקים.

—

הלכה י״ח (המשך) – פרק ג׳–ד׳ = מעשה בראשית

אומר הרמב”ם, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית. מה שהיה בפרק ראשון ושני היה מעשה מרכבה, פרק שלישי ורביעי נקרא מעשה בראשית.

וכבר ציוו חכמים הראשונים — שלא רק מעשה מרכבה אין לדרוש בו. שם במעשה מרכבה היו דברים מחמירים יותר, אמרו שאי אפשר כלל ללמוד אפילו לא לאחד. אבל מעשה בראשית — אדם לבדו מותר ללמוד. אבל נאמר: וכבר ציוו חכמים הראשונים שאין דורשין גם בדברים האלו ברבים — שגם במעשה בראשית אין לדרוש ברבים. אלא לאדם אחד בלבד מודיעים דברים אלו ומלמדין אותו — רק לאדם אחד בכל פעם מלמדים דברים אלו.

—

דיון: הקושיה על הרמב”ם — כיצד הוא יכול לכתוב מעשה בראשית בספר?

אה, הרי זו הקושיה שהיתה לנו בפעם שעברה — איך הרמב”ם יכול לעשות זאת? קושיה על הרמב”ם, זו ממש סתירה. אומר הרמב”ם עכשיו: רק לאדם אחד בכל פעם. כותב הטקסט: אדם אחד לומד בכל פעם, אי אפשר ללמד ליותר מאדם אחד בכל פעם.

אני שמעתי מר’ מוטל — אמר הרבה פעמים שאסור ללמוד חסידות עם חברותא, צריך ללמוד לבד. חברותא מחמירה את המצב. טוב, לא אמרתי את זה בדיוק.

—

הלכה י״ט – החילוק בין מעשה מרכבה למעשה בראשית

ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית? מה החילוק להלכה? מה שאחד צריך ללמוד… לא, לא, לא “מה בין” — מה?

אומר הרמב”ם: שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשין בו — אפילו לאדם אחד שלא מלמדים אותו, אין צורך. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו — רק אם הוא חכם ומבין מעצמו. ואז מוסרין לו ראשי הפרקים — מלמדים אותו רק את ראשי הפרקים, את העיקרים שבו.

וענין מעשה בראשית — הוא דבר קל יותר. מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו — ומודיעין אותו כל שיכול לידע מדברים אלו.

אה, זה הגיוני. מכיוון שהוא אדם שצריך להסביר לו, הוא אינו מבין מדעתו, צריך לומר לו הכל. מעשה מרכבה אומרים רק למי שאין צריך לומר לו הכל.

—

דיון: החילוק בין “דורשין” ל”מלמדין”

אני חושב שזה מעניין — הלשון “דורשין” ו”מלמדין” הם שני דברים שונים. אני חושב ש”מלמדין אותו” הוא הפשט, כי מי שמלמד אותו יודע את כל מעשה בראשית, והוא מלמד אותו. מעשה מרכבה אנחנו יכולים רק לדרוש בו — פירוש, אנחנו יכולים לחדש בו חידושים, אנחנו יכולים לנסות ללמוד פשטים, כי אנחנו לא יודעים מעשה מרכבה כמו שהיא. מעשה בראשית אנחנו יכולים לדעת קצת כמו שהיא.

דובר 2: אני חושב ש”דורש” זה… “לדרוש ברבים” — אני חושב שזה הפירוש, לדרוש ברבים. אני לא מתכוון כמו דרשות, כמו ללמוד פשטים. אני לא מתכוון כמו דרשות, ללמוד פשטים. כי כשאומרים דרשה, כך אני מתכוון. בעצם, מילולית זה אומר לחקור, אבל משהו כזה. כלומר אני חושב שכשכתוב “אין דורשין” הכוונה שלא מדברים ברבים, אבל ביחיד כן.

דובר 1: למה כתוב כאן… לא, אתה צודק, אולי כי לא דורשים, לא מלמדים, רק דורשים כביכול ליחיד.

לא, אני חושב ש”דורש” פירושו שלא מלמדים אותו. כך, שכשלומדים מעשה מרכבה זה לא לימוד, כי אתה לא יודע מעשה מרכבה כמו שהיא. אלא אתה דורש במעשה מרכבה — אתה חוקר, אתה עושה משלים משלך להבין קצת מעשה מרכבה. מה שאין כן מעשה בראשית אתה יכול לדעת מספיק כדי ללמד.

—

דיון: האם הרבי יודע מעשה מרכבה?

אבל לא כתוב, לא כתוב ברמב”ם שאף אחד לא יודע מעשה מרכבה.

דובר 2: מי מניח שהרבי כן יודע? הוא כותב את כל החקירה הזו, מי לא יודע… שהרבי דורש, ממה שהוא יודע הוא עושה תורה שלמה.

דובר 1: איפה כתוב שהרבי יודע? החכם, מי שאמר את כל ההלכות האלו, זו שאלה גדולה איפה לא ללמד. מה שהוא אומר — אתם מבינים, לא ביטוי — מדוע הוא אומר שאין לו כתיבה לעשות ראשון לעשות מרכבה, הוא אומר סתם דברי תורה.

—

הלכה י״ט (המשך) – למה לא לומדים מעשה בראשית ברבים?

דובר 2: אומר הרמב”ם, אם יש היתר על מעשה בראשית, מותר כן ללמד ליחיד — אם כן, למה לא לרבים?

אומר הרמב”ם: לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.

מעניין — קודם אמר שלכל אדם יש דעת, אבל לא לכל אחד יש דעת רחבה. אגב, הוא אמר שצורת האדם השלם בדעתו — הרמב”ם מעולם לא אמר שלכל אדם יש דעת רחבה. כן, לכל אדם יש נשמה… הקב”ה עשה את האפשרות, הוא יכול היה — כלומר יכול להיות לו פוטנציאל… ידוע שצריך להיות בפועל. כן, אבל כן, לא כל אחד יש לו… לא לכל אחד יש דעת רחבה.

להשיג — פירוש — וביאור כל הדברים על בוריין — ברור, “על בוריין” פירושו ברור, בבהירות. מלשון בירור. כן, אנחנו מבינים בבירור. זה לשון חכמים. לא יודעים מה הוא מתכוון.

בכל אופן, כיוון שלא כל אחד — או שדרך דעת רחבה לא תשיג כלום עם הלימוד. זה לא שונה ממעשה מרכבה, שיש חשש שאדם ילמד פירושים מוטעים.

האם הרמב”ם אמר את זה? לא, אני שואל, אני חושב. הוא אמר בעצמו. מה אמר הרמב”ם? לא מלמדים, כי צריך להסתיר. זו לא הסיבה. כאן הוא מנמק למה. אני לא יודע. אולי זה הולך על שניהם. אולי זה הולך על שניהם, למה לא לוקחים ברבים.

דובר 2: אתה יכול — אמרת שזה הולך על מעשה בראשית, אפילו לוקחים על יחיד?

דובר 1: מעשה בראשית לא כתוב למעלה שברבים אסור. טוב.

—

משל: תינוק שאוכל בשר

קושיה ודאית — נאמר כמו שנותנים לתינוק לאכול בשר. היה אומר את המשל של בשר ויין, כן? נותנים לתינוק לאכול בשר, עכשיו זה להחריב. הוא לא — לא יעזור. כן. צריך לתת חלב, דברים קטנים.

—

הלכה כ׳ – התבוננות במעשה בראשית – אהבה ויראה

טוב. אז קודם יש — ישן מאוד שהוא אמר בשביל פרק ב׳. בפרק ב׳ אמר שאחרי שמתבוננים במעשה מרכבה, מגיעים לאהבת ה׳ גדולה. אומר הוא גם, אחרי שמתבוננים במעשה בראשית, מגיעים למדרגה.

אומר הרמב”ם כך: שיתבונן בדברים אלו.

דובר 2: פרק א׳, פרק ב׳ מדבר רק על מעשה מרכבה, לא?

דובר 1: מעשה בראשית ונפלאות, שניהם.

דובר 2: מעשה בראשית ונפלאות הגדולות.

דובר 1: אני חושב שזה אותו דבר.

דובר 2: אה, טוב.

דובר 1: לא, עכשיו הוא הולך לומר לנו בפועל. אז הוא אמר שזה יקרה, ועכשיו הוא אומר: “תראה, רואה שזה קרה.” משהו כזה.

טוב, אומר הרמב”ם כך.

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד׳ (המשך) – אהבה, יראה, והפרדס

הלכה כ׳ – אהבה למקום דרך ראיית חכמה בבריאה

הוא הולך לראות חכמה נפלאה, מוסיף אהבה למקום. הוא קורא כאן לקב”ה “מקום” — לקב”ה שאיפשר את כל העניין, את כל המציאות. מה הוא נפשו — נפשו הולכת להשתוקק, ויכמה בשרו — בשרו, לשון אחרת לנפש, גם הולך להשתוקק. הוא הולך להתחיל תשוקה עצומה לאהוב המקום ברוך הוא — לאהוב את הקב”ה. הוא יאהב אותו ויהיה לו צמאון לאהוב יותר.

חידוש: מה פירוש “אהבה” — דבר של עצם, לא רק חכמה

הוא לא אומר בבירור מה קורה לעתיד לבוא. קודם אמר שלעתיד לבוא יש גבול. אומר הוא, כן, הוא ירצה להבין, הוא יאהב את הקב”ה. אולי לאהוב פירושו פשוט… יש לו, ספר האהבה מדבר — כן, לא. הוא יאהב את הקב”ה, כך הוא אומר.

אבל האהבה עצמה מתכוונת להבין יותר את החכמה? חס וחלילה. הוא הולך להיות בעל חכמה, הוא הולך לאהוב את הקב”ה, הוא הולך לרצות לאהוב יותר את הקב”ה דרך יותר חכמה. כן, אבל יכול להיות שהאהבה היא דבר עצמי. לאהוב פירושו להחזיק שזה טוב. הוא הולך לדעת דרך אהבה, הוא הולך לראות שהקב”ה טוב. זו אהבה.

—

יראה – “ויירא ויפחד” – לראות כמה קטן האדם

ואחר כך יראה: “ויירא ויפחד”. הוא הולך לירא מפלאותיו וגדלותו. לא פחד – פחד פירושו רק שרואים שאדם קטן. יראה היא רוממות. לסגת אחורה, נכון? הוא הולך לראות כמה קטן הוא כלפי הקב”ה הגדול. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו.

—

האדם מעריך את עצמו כלפי הגלגלים והמלאכים

הוא הולך לראות את עצמו, הוא הולך להעריך את עצמו כלפי אחד מן הגופים הגדולים והגדולים. הוא לא מדבר כלפי המלאכים, כי למלאכים אין גופים. הגופים הקדושים, הקדושים הגדולים – אלו הגלגלים.

חידוש: הרמב”ם קורא לשמש “גוף קדוש”

האם ידעתם שהרמב”ם קורא לשמש קדושה? אף אחד לא יודע. הרמב”ם הקדוש אומר שהשמש היא גוף קדוש – גוף קדוש, גופות קדושים וגדולים. זה קדוש. קדוש פירושו נפרש ונבדל – זה רחוק מאיתנו. כן, אני לא יודע מה פירוש קדוש. אני אומר לך שהרמב”ם אומר שהגוף קדוש.

וכל שכן לאחת מן הצורות הטהורות הנפרדות – כשאדם הולך להעמיד את עצמו כלפי הגלגלים, או כל שכן שהוא הולך להעמיד את עצמו כלפי המלאכים הנפרדים מן הגלמים, שאינן חומר וגולם כלל – הוא הולך לראות כמה קטן הוא. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.

חידוש: החילוק בין “קדוש” (גופים) ל”טהור” (צורות)

זה מאוד מעניין. הגופים הם קדושים והצורות הן טהורות. מאוד מעניין. טהור פירושו לכאורה נקי – מה שאינו בגולם כלל. וקדוש הוא איזו צורה חזקה, חומר חזק שנשאר לעולם. כך נראה כאן לכאורה.

וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.

—

חידוש: ה”דעת” אינו מתבייש – רק ה”גבר נפש”

זה מעניין. שוב, הדעת שראה קודם – שהוא מכיר את בוראו – אינו מתבייש.

כי הוא מכיר את בוראו. לא כתוב כאן להתבייש, כתוב מכיר את בוראו. ירא, מורא. ודרך המכיר היא מורא. אין לו מורא. אלא הגבר נפש, שגם מכיר את הגלגלים והמלאכים, הוא מתבייש ביראת הרוממות.

דיון: האם הצורה הנפרדת של אדם מתביישת?

חברותא: טוב. אתה שואל על הצורה… כדי שלעולם לא יהיה כלום, ממילא הוא גם לא כלום. אתה שואל על הצורה הנפרדת של אדם…

דובר 1: הצורה הנפרדת של אדם אינה מתביישת מלהיות בעלת שמץ מורא. כי הרי היא אינה חומר וגולם, למשל. כשהרמב”ם התווכח בעניין הזה – אם לא שהחומר כן קצת תקוע בעולם, כלומר, איכשהו, נכון? זה נכון לכאורה. הקשר שלו לגולם הוא משהו בעולם, כי רואים כמה… אוקיי, קודם כל, להחזיק את זה נכון. ושנית, עדיין יכול להיות שאפילו למשל המלאך העשירי גם יש לו בושה, כי הוא לא המלאך הטהור ביותר, כן? עדיין יכול להיות שיש שם דברים גדולים ממך. אמת.

—

חידוש: יראת הרוממות – כלפי גלגלים ומלאכים, לא ישירות כלפי ה’

אבל חשוב מאוד לתפוס, או מעניין לתפוס, שכשהרמב”ם אומר יראת הרוממות, הוא מתכוון רוממות הגלגלים והמלאכים. כי אדם הרי לא יכול לתפוס גדלות ה’ לא לפי ערך. אולי המלאך הראשון – הוא שמתבייש מגדלות ה’ – אבל אנחנו יכולים להתבייש שאנחנו אפילו לא שמש, ואפילו השמש אינה מלאך.

—

אהבה לעומת יראה – היכן רואים אותן

טוב. זו יראת הרוממות, והאהבה היא הכרת חכמת ה’ יתברך שנמצאת בכל הבריאים ובכל הרמות. חכמת ה’ נמצאת גם בעולם, גם בחומר וצורה, נכון? לא רק ברמת ההכרה.

חידוש: הדעת רואה את הקב”ה עצמו, אבל הגבר נפש מתבונן בבריאים

זה הרי מעניין, שצורת האדם הנפרד, הדעת, רואה את הקב”ה עצמו, ומה שאין כן אנחנו, עם הגבר נפש שלנו, יכולים להתבונן בבריאים.

דיון: האם הדעת רואה את הקב”ה ישירות?

חברותא: [שואל קושיא]

דובר 1: אף אחד לא אמר דבר כזה. מי אמר לך את זה? שהוא רואה כאן. לא כתוב את זה. אתה כל הזמן אומר את זה, אבל לא כתוב את זה. כתוב שהדעת של האדם היא מה שהוא יכול לדעת דברים נפרדים. אבל לא כתוב שהוא יכול לדעת דברים נפרדים. הוא לא יכול לדעת לגמרי כל זמן שהוא בגוף, כך כתוב בפרק א’ שלמדנו, נכון? “כי לא יראני האדם וחי”. כי זה אמת… הוא לא מדבר אל הגוף, מדבר אל צורת האדם שנמצאת בגוף, או לנשמה שנמצאת בגוף, אפשר לומר בשתי רמות, כי זה עדיין בסך הכל… הוא גם ירא… הוא זה שחושב, יפיל את המחשבה, כלומר לא.

חברותא: [עונה]

דובר 1: אני חושב שזו הפשטות… לא, בוודאי לא, בוודאי לא, כי הוא לא מבין כלל צורות נפרדות. הוא הרי צריך להאריך בצורות נפרדות. הוא הרי צריך להאריך בצורות נפרדות. “לא נתחבר עם גולם כלל”. הוא הרי לא מחובר עם גולם. וגם, הוא הרי רמה אחת פחות. כלומר, הוא באמת רמה אחת פחות, הוא לא באותה רמה כמוהם. אז זה הגיוני אפילו בשכלנו.

—

הלכה כ”א – “ארבעה פרקים אלו… הן שחכמי הגמרא קוראין אותן פרדס”

חמש המצוות של פרקים א’-ד’

כן. אומר הרמב”ם הלאה, לכאורה כאן הוא סיים מה שהבטיח בהתחלה. בפרק ב’ הוא אמר שהוא הולך ללמד, הוא הולך להסביר לנו בדיוק ממה מורכבת ההתבוננות של אהבה וההתבוננות של יראה.

אומר הרמב”ם הלאה: “והנה ארבעה פרקים אלו שבהם חמש מצוות אלו” – לכאורה חזר על מה שאמר – שהפרקים האלה קובעים את חמש המצוות שהרמב”ם מנה, אהבה ויראה.

מה הן חמש המצוות?

1. לידע שיש

2. שלא לעלות על הדעת שיש אלוה זולתו

3. לידע שהוא אחד

4. ולאהבו

5. וליראו

פרדס = ארבעה נכנסו לפרדס

חמש המצוות: “הלכות חמש מצוות אלו הן שחכמים הראשונים קוראין אותן פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס”.

הרמב”ם עשה אותן בארבעה פרקים כדי שיתאים למילה “ארבעה נכנסו לפרדס”. אוקיי. זה “נכנסו ארבעה” יותר, לא “ארבעה נכנסו”. אוקיי.

—

הארבעה שנכנסו לפרדס – טעויותיהם

“ואף על פי שגדולי ישראל היו” – דהיינו הארבעה שנכנסו לפרדס. הגמרא (חגיגה יד ע”ב) מספרת על ארבעה תנאים: רבי עקיבא, בן זומא, בן עזאי, ואחר – אלישע בן אבויה. נכנסו לפרדס. מה פירוש הדבר? והגמרא נראית כאילו הם הגיעו לאיזו השגה גבוהה, התבוננו במעשה מרכבה ומעשה בראשית, ולא כולם הבינו את זה.

“ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – הם היו גם גדולי ישראל וגם חכמים גדולים. כן, “לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין” – גם הם לא יכלו, אפילו הם, לא כולם – רבי עקיבא כן – לא כולם יכלו לדעת ולהשיג את הדברים על בוריין.

חידוש: פירוש הרמב”ם ל”הציץ ונפגע” – טעויות בהשגה

ולכן מפרש כאן הרמב”ם שמה שכתוב “הציץ ונפגע” או “הציץ ומת” או “קיצץ בנטיעות” – הכל טעויות שהיו להם. הם לא הבינו נכון, וממילא גרם להם את כל הדברים האלה.

למשל, ש”הציץ ומת” פירושו שטעותו היא – הוא כן השיג, אבל החלק המקושר עם הגוף לא יכול היה. יכול להיות שהייתה לו סתם טעות כזו, וזה גרם לו שאכן ימות. יכול להיות שניהם.

—

הלכה כ”ב – “ואני אומר” – חידושו של הרמב”ם: אסור לטייל בפרדס לפני האכילה

אומר הרמב”ם: “ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”.

חידוש: “ואני אומר” – דרכו העצמית של הרמב”ם

מלבד מה שאמר קודם שאי אפשר ללמד את זה לאחר וכדומה, יש כאן עוד דבר אפילו לגבי האדם עצמו. מאוד מעניין, זה “ואני אומר”. כלומר, הם לא תופסים כאן מה קורה. עד עכשיו הרמב”ם בקטע הזה הביא את ההלכות. עכשיו הוא הולך ואומר “ואני אומר” – אני אומר את דרכי שלי. מעניין.

חידוש: הרמב”ם קובע איסור על האדם עצמו, לא רק על המלמד

כלומר, כאן הוא גם לא אומר רק לגבי ללמד עם אחרים, כי זה מה שחז”ל לומדים, כי מאותן גמרות משמע שאם אדם לומד לבד אין מעכבים אותו. יכול גם להיות שמכיוון שחז”ל יודעים שלאדם יש סקרנות גדולה, במיוחד שלאדם יש סקרנות להבין דברים קדושים, לא רוצים לומר לו “אל תעשה”. אדרבה, אתה יודע שיש לו סקרנות גדולה – זה דבר חשוב. הגזירה היא על המלמד – שלא תלמד.

ובכן, הרמב”ם כן קובע איסור. הרמב”ם קובע איסור על האדם עצמו שלומד. מעניין. האדם עצמו הולך לטייל.

חידוש: המשל של “מטייל בפרדס” – טיול אחרי האכילה

דרכו – הרמב”ם יצר דרך מעניינת. הוא חידש את המשל של “פרדס” על טיול. מתי מטיילים? לא לפני הצ’ולנט. קודם אוכלים צ’ולנט, אחר כך הולכים לטייל. הם אף פעם לא תופסים – תסתכלו על המשל. אי אפשר… אני אצליח…

חברותא: אוהבים דווקא להתאמן לפני האכילה, אבל כן, כך אומר ה… אולי לטייל זה לא אותו דבר כמו התעמלות.

דובר 1: כן, לטייל זה לטייל.

חברותא: לא התעמלות גדולה.

דובר 1: אני דווקא אוהב ללכת לטייל אחרי הצ’ולנט. בזוהר באמת כשיוצאים—

רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ד’ – המשל של “לטייל בפרדס” וסיכום כללי של פרק ד’

—

המשל של “לטייל בפרדס” – מה פירוש “לטייל”?

דובר 1: הוא חידש את המשל “לטייל בפרדס” על טיול. מתי מטיילים? לא לפני הצ’ולנט. קודם אוכלים צ’ולנט, אחר כך הולכים לטייל.

דובר 2: הם אף פעם לא תופסים. מסתכלים על המשל, אי אפשר… אוהבים דווקא להתאמן לפני האכילה, אבל כן…

דובר 1: כך אומר ה… אולי “לטייל” זה לא אותו דבר כמו התעמלות. אולי “לטייל” פירושו לטייל. אוקיי, זה יותר… טיול הוא יותר הנאה.

הוא אומר שהולכים אחר כך לטייל, אחרי האכילה. והזוהר באמת – כשנכנסים לסודות התורה, לא מטיילים אחר כך הרבה מאוד.

דובר 2: אהה, טוב, לפני כן.

—

הנמשל – **”אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”**

דובר 1: הוא אומר הרמב”ם, ממילא, אם זה נמשל “לטייל בפרדס” – “אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר”. קודם צריך לאכול ארוחת צהריים, מבינים? זה משל יפה. ולא הולכים לטייל אלא אחרי שכבר יש “כריסו לחם ובשר”.

—

דיון: למה צריך קודם “לחם ובשר”?

דובר 1: ומה זה לחם ובשר? למה לא?

דובר 2: שנעשים מהר רעבים ויעצרו את הטיול, כן?

דובר 1: לא נעשים… הראשון… אוקיי. אמור אתה, אמור אתה את המשל. אני רוצה שתעשה את המשל טוב יותר. אני אף פעם לא מבין את זה. מה אם הולכים לפני כן, אז מה? הוא רעב, הוא לא יבין את הפרדס? אני לא תופס מילה.

דובר 2: לא תהיה לו מנוחת הנפש להסתכל יפה בפרדס.

דובר 1: אוקיי. זה גם יכול להיות.

דובר 2: פרדס שמלא פירות – כן, הוא לא יהיה… הוא כל הזמן יתאווה לתפוח, הוא יאכל…

דובר 1: אה, אה, עכשיו אתה אומר טוב ממני! יפה מאוד, אתה אומר טוב ממני. הפרדס הוא לא סתם טיול. פרדס הוא מקום שגדלים בו… כשיש לך את הלשון “קטיפת נטיעות”, כן – הוא הולך לקטוף. הוא יכתוב בפרדס…

דובר 2: הוא ירצה לאכול את התפוז הראשון שהוא רואה, והוא לא יראה את השלם…

דובר 1: יפה מאוד! הוא לא יראה את כל הטוב, כי הוא יראה כאן תפוז, שם תפוז. יפה מאוד.

> [חידוש] המשל של פרדס אינו סתם טיול – פרדס הוא מקום שגדלים בו פירות. אדם רעב יקטוף את הפרי הראשון שהוא רואה, במקום לראות את התמונה השלמה. זה מתאים ללשון הרמב”ם “קטיפת נטיעות” – מי שאינו מוכן לפרדס “יקטוף” חתיכות תורה בלי להבין את התמונה השלמה.

—

מה זה “לחם ובשר” – ביאור איסור והיתר

דובר 1: “לחם ובשר”, אנו באשר, הוא הרי תפוז. יפה מאוד. “לחם ובשר” שיהיה “לחם ובשר” כדי “לידע ביאור איסור והיתר”.

הקיצור שבהן פירושו… השאלות הפשוטות ששאלת בהקדמה האחרת. ההלכות, ההלכות, ההלכות. הלכות שאר המצוות.

דובר 2: “ביאור” אולי פירושו ביאור איסור והיתר – ההסבר למה דבר אסור ומותר?

דובר 1: אוקיי. לא, בוודאי לא. “ביאור” לא מתכוון לזה. כמו שהרמב”ם אמר קודם – הלכה. מצוות הוא אמר בהקדמה. כל הספר הוא “ביאור המצוות” – איך לקיים את המצוות.

—

“דבר קטן” ו”דבר גדול” – למה קודם דבר קטן?

דובר 1: את זה צריך ללמוד קודם. פסול, כשר, לכאורה – פסול, כשר, הדברים האחרים שמנה – טמא, טהור, וכדומה.

“ואף על פי שכל הדברים האלו ‘דבר קטן’ קראו אותם חכמים” – כשאדם שואל הלכה – כן, הלכות המצוות, זה “דבר קטן”. “שהרי אמרו חכמים: דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא”.

“הוויות” כתוב כאן – מעניין. אוקיי. העיסוק של אביי ורבא, הקושיות-תירוצים, ההלכות שלומדים מאביי ורבא. רואים בגמרא שלנו שכן, שמעשה מרכבה הוא דבר גדול יותר.

וממילא היה אדם חושב: למה אני צריך להתעסק בדבר קטן? אני צריך להתעסק רק בדבר גדול!

> [קושיא] זו אולי גם קושיא על המשל שלו. המשל שלו הרי היה שזה הנוחות וזה לא הנוחות, זה הדבר הגדול.

—

שלוש סיבות למה צריך קודם “דבר קטן”

דובר 1: כמו שאמרנו קודם – אמרנו קודם שהוא אומר אולי שלוש סיבות, לכאורה.

סיבה 1 – ליישב דעתו של אדם תחילה

דובר 1: הוא אומר: כדי ליישב דעתו של אדם תחילה. הם מקרקעים את האדם, הם מיישבים את דעתו – לדעת מה יש לו לעשות, לדעת מה חשוב. אוקיי.

סיבה 2 – טובה גדולה ליישוב העולם הזה

דובר 1: ועוד – עוד סיבה. זו הסיבה הראשונה. ועוד, שהן – ההלכות – הן טובה גדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא.

אפילו אם בשבילך באופן אישי יש אכן מעשה מרכבה שהוא דבר גדול, אבל בשביל יישוב העולם – זה שאפשר יהיה לחיות בעולם – יש את התורה ומצוות, שזה מעמיד חברה חיה. כמו שהרמב”ם אומר בהרבה מקומות: שאדם יוכל לחיות כקהילה צריך את כל התורה ומצוות.

—

דיון: האם הרמב”ם מתכוון ל”קהילה”?

דובר 2: לא בטוח שזה מה שהוא מתכוון.

דובר 1: אני חושב שזה מתאים מאוד. קודם בשבילך עצמך זה יישוב דעתך, ואחר כך תורה. הוא לא אומר “קהילה”, הוא לא אומר “קהילה”.

דובר 2: אבל הייתי חושב שזה פשוט הסבר אמיתי. אתה רוצה יישוב – אתה אומר יישוב דעת ויישוב עולם. אבל יישוב עולם מורכב מיישוב דעת לכל אדם.

דובר 1: ממה מורכב יישוב דעת לאנשים אחרים?

דובר 2: אני חושב שהוא אומר שהיות שאתה חי בחברה, אז קודם תדע את היסודות, וכך שכל החברה תהיה אנשים שיודעים מה יש להם לעשות – שתהיה חברה.

דובר 1: אני לא חושב כך. כי מעשה מרכבה מוציא את האדם מהקהילה. הוא הולך לעולם שלו, הוא הולך להתבודד בפרדס מחוץ לעיר.

אבל הוא לא אומר את זה. אני לא יודע, אני לא בטוח. בואו נמשיך הלאה.

—

סיבה 3 – שווה לכל נפש

דובר 1: ועוד דבר – שההלכות, אולי גם העניין, הוויות דאביי ורבא, ההלכות – אולי יש משהו שכל אחד יכול לדעת, “גדול וקטן, איש ואשה”. “בעל לב רחב” – יש אדם שיש לו שכל גדול, לב גדול – “ובעל לב קצר” – יש לו שכל קטן.

אז קודם יעשו את מה ששווה לכל נפש – זה טוב לכל אחד – ורק אחר כך אפשר לעסוק במעשה מרכבה שלך.

—

חידוש: פרדס לעומת לחם – יחיד לעומת חבורה

> [חידוש] דובר 1: אז זה דבר מעניין – שפרד”ס הוא דבר שצומח רק לעצמו, רק אדם לבדו יכול להפיק ממנו. לחם אבירים הוא תמיד בחבורה, קבוצה של אנשים יחד – צריך שיהיו לכל המלאכים פה, צריך שיהיה שכל ובהמה. אז לחם אבירים זה מה שאוכלים בחבורה. פרד”ס הוא פרי טוב – מה שאוכלים בחוץ.

אדם הראשון גר שם, הוא גר דווקא יותר בפרדס, בגן עדן – היו שם עצים, ולקחו – לא היה חקלאות. אפשר לעשות שורש טוב, אבל כן.

—

שיטת הרמב”ם: תר”ח מצוות לעולם הזה

דובר 1: לכאורה מה שכתוב כאן, על כל פנים בקטע השני, זה בעצם הסיפור של הרמב”ם איך התורה עובדת באמת. התורה היא אכן לא רק מעשה בראשית, מעשה מרכבה – יש חמש מצוות. אבל יש לך עוד כמה מצוות?

דובר 2: תר”ח, כן?

דובר 1: תר”ח מצוות, כן? נכון? תר”ח מצוות הן מצוות של עולם הזה. זה מה שהוא מתכוון לומר. אתה צריך לזכור שאיך זה עולם הבא? עולם הבא – הרמב”ם אמר לך קודם: צורת האדם השלם בדעתו, שהוא ידיעת בוראו, והוא חי לנצח.

—

דיון: מה אם עושים רק תר”ח מצוות בלי החמש?

דובר 1: מה אם מישהו עושה את שאר התורה בלי חמש המצוות – יש לו רק עולם הזה ולא עולם הבא?

דובר 2: שאלת, אם כך מהי הטובה הגדולה של התורה?

דובר 1: זו הטובה הגדולה! כי באמת שאדם צריך קודם שיהיה לו עולם, קודם יישוב הדעת, כדי שיוכל להתעסק בפרדס – הקב”ה אכן נתן את התורה לישראל, על פי פשט, טובה וגדולה – כל אחד יכול לעשות זאת – ואחרי כן שיחידי הסגולה יוכלו לזכות בעולם הבא, יוכלו דרך זה להמשיך לשלב הבא.

> [חידוש] זו פחות או יותר הדרך שבה הרמב”ם מבין את התורה. לכאורה זה מה שהוא אומר כאן. אגב, צריך לדייק יותר בכל מילה.

—

עוד נקודה: הלכה היא גוף ונפש מחוברים

דובר 2: אולי עוד נקודה קטנה – יכול להיות שההלכה היא החלק שהוא גוף ונפש מחובר. הדעת של אדם הרי יש לה מספיק זמן – הדעת היא לנצח. הדעת יכלה לנצח להשיג בורא. אוקיי.

דובר 1: מה אתה צריך לתפוס כמה זמן אתה לומד את העניינים שהם גוף ונפש?

דובר 2: אני שומע, אני שומע. זו שאלה אם… אוקיי, כן. זו שאלה אם אתה צריך לבד ללמוד, או שאתה צריך רק בסיס, או שאתה כבר יודע ללמוד לבד.

דובר 1: כן, צריך להבין את זה.

—

סיכום כללי של פרק ד’

דובר 1: מה למדנו בפרק הזה? אני לא הולך לומר לך מה למדנו. למדנו…

בפרק הזה למדנו:

1. חומר וצורה / גולם וצורה – על הדברים שהם גוף ונפש. כל מה שיש בעולם מורכב מחומר וצורה או גולם וצורה.

2. ד’ יסודות – והגולם שלהם תמיד מורכב מד’ היסודות. הרמב”ם נכנס מאוד לעומק מה הם ד’ היסודות – הם מתחת לגלגל התחתון.

3. מוות – ובגלל זה, כיוון שהכל מורכב מד’ יסודות, היסודות חוזרים ונפרדים או חוזרים ומורכבים בצורה אחרת – בגלל זה בני אדם מתים. הכל מת, כל הגופים בעולם.

4. נפש – לאדם, מלבד שיש לו גוף המורכב מד’ היסודות, יש לו גם נפש.

5. דעת – ואחר כך הרמב”ם אמר שיש עוד שלב שיש לאדם – הדעת, כוח הדעת, שזה נשאר לנצח.

6. אהבה, יראה, בושה – ואחר כך הרמב”ם נכנס לכך שכשאדם מתבונן בדברים האלה, זה מביא אותו לאהבת ה’ גדולה ויראת ה’ גדולה ובושה כמה הוא קטן מול הגלגלים הגדולים והמלאכים.

7. למה לא ללמד ברבים – ואחר כך הרמב”ם דיבר הלכה שאם זה כל כך חשוב, למה לא ילמדו אותו ברבים, ולמה לא יתחילו אפילו לעסוק בזה – אלא קודם ישתלם אדם בהלכה, בעולם של אביי ורבא.

דובר 1: כן, וזה הכל הסבר למה עכשיו שאר הספר הולך בעצם להיות ספר של אביי ורבא, כי את זה צריך קודם. ואחרי שמסיימים את כל הספר בעוד שלוש שנים בערך, חוזרים לכאן.

—

חידוש: מה הם ארבעת הפרקים בכלל?

> [חידוש] דובר 1: זה מאוד מעניין. פירוש הדבר שארבעת הפרקים עדיין אינם תחילת הפרדס – זו עצה לדעת שיש פרדס. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד, עכשיו אנחנו הולכים למלא כרסנו לחם ובשר – רק שאתה חייב לדעת איזה פרדס יש.

והרמב”ם נתן לך שיש פרדס. זהו שער הפרדס, כמו שהרמב”ם כבר אומר: “פתח למבין”. זהו שער הפרדס, הפתח לעדן. ונראה לי שצריך לעסוק בעולם הזה, ביישוב העולם, ולחזור לכאן – ואז יבינו את זה כראוי.

—

מקור: פרד”ס = פשט רמז דרש סוד

דובר 1: טוב. מי המקור הראשון שאומר שפרד”ס הוא פשט, רמז, דרש, סוד? כתוב בזוהר הקדוש או באריז”ל?

דובר 2: כתוב בזוהר, רבי אבשלום.

דובר 1: כן, זה מתאים עם העניין של הרמב”ם, כי חלק הסוד הוא הרמב”ם על ה…

דובר 2: על פי רמז פרד”ס פירושו פשט, רמז, דרש, סוד. אבל על פי פשט פירושו גן עדן או איזה מקום אחר, ספק.

דובר 1: גן – זה המשל.

דובר 2: המשל, אוקיי.

—

סיום

דובר 1: יישר כוח. הציבור ש… היה שיעור ארוך. בעזרת ה’ ננסה לא לעשות שיעורים ארוכים כאלה, כי בעל לב רחב ובעל לב קצר יוכלו ללמוד, כי היה פרק ארוך ובכל זאת זה עניין מאוד מורכב.

לכן אנו מבקשים מהציבור: אם הם החזיקו עד כאן, בעזרת ה’, שילמדו את זה בכמה חלקים ולא ילמדו בבת אחת, כן.