הלכות דעות פרק ב (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב”ם הלכות דעות, פרק ב’

—

המבנה הכללי של פרק א’ ופרק ב’

פשט: פרק א’ עסק בעיקר הדין – מהי הדרך הישרה, הדרך הממוצעת בכל מידה. פרק ב’ ממשיך עם השאלה המעשית: מדוע אנשים אינם יכולים להגיע לדרך הממוצעת, ומהי הרפואה?

חידוש במבנה (מהלך למדני): ניתן להבין את שני הפרקים באופן למדני, בדומה לחילוק ההלכתי בין לכתחילה ובדיעבד. פרק א’ הוא “עיקר הדין” – כיצד היה צריך להיות באופן אידיאלי, כמו “כשהעולם היה עולם” – הדרך הממוצעת. פרק ב’ הוא ה”בדיעבד” – כשהאדם כבר אינו בנקודת ההתחלה האידיאלית, כשהוא כבר “חולה” במידותיו, כיצד ניתן עדיין לתקן. זהו בעצם דרכי התשובה במידות – חלק יסודי בהלכות דעות, שכן לכל בני האדם אין מידות מושלמות.

הפרק נותן עצות ספציפיות – בדומה לרפואת הגוף, שבה אדם חולה צריך הנהגות שונות מאדם בריא (למשל, הוא אוכל אחרת מהאידיאל), כך גם במידות צריך “חולה הנפש” הנהגות שונות מהדרך הממוצעת האידיאלית, כדי לחזור לדרך הנכונה.

—

הלכה א’ – משל החולה בגופו ונמשל לחולי הנפשות

לשון הרמב”ם (משל):

„יש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה כגון העפר והפחם, וישנאו המאכלות הטובות כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי.”

לשון הרמב”ם (נמשל):

„כן בני אדם אשר נפשותם חולות, מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, ויכבד עליהם מאד לפי חליים.”

פשט:

הרמב”ם מביא משל מאדם חולה בגופו: בחולאים מסוימים נפגם חוש הטעם – מר נטעם מתוק, מתוק נטעם מר. במקרים חמורים יותר, החולה מתאווה לדברים שאינם ראויים לאכילה כלל (עפר, פחם), ושונא מאכלים טובים רגילים (לחם, בשר). הנמשל: כשהנפש חולה, האדם אוהב מידות רעות, שונא את הדרך הטובה, קשה לו ללכת בה, והוא סבור שדרכו הרעה היא הטובה.

חידושים וביאורים:

1) עיקר המידות הרעות הוא “בעיית טעם” – האדם אינו רוצה לרצות:

בהסתמך על שמונה פרקים: החלק הגדול ממה שמהווה מידה רעה אינו שהאדם אינו יודע מה נכון – אלא שהוא אינו רוצה לרצות. אפילו כשהוא יודע באופן שכלי שמשהו רע, הוא מרגיש שזה טוב. הרגשתו עומדת בסתירה לדעתו השכלית. זה ממש מקביל לחולה הגוף – הוא יודע שאסור לו לאכול את אותו דבר, אבל זה מושך אותו. “דעות” כאן פירושו מידות – ה”טעם” הפנימי של האדם לטוב ולרע מקולקל.

2) שתי מדרגות של חולי הנפש:

הרמב”ם מביא שתי דרגות:

– דרגה ראשונה: טעמו של האדם מעוות – מר נטעם מתוק, מתוק נטעם מר. הוא סבור שמידתו הרעה היא טובה.

– דרגה שנייה, חמורה יותר: הוא מתאווה לדברים שאינם ראויים כלל – הוא אוכל עפר ופחם. הכוונה לאנשים שמערכת המידות שלהם כל כך מקולקלת שהם מתאווים לדברים שהם מחוץ לספקטרום הנורמלי לחלוטין.

3) [סטייה: קשר למורה נבוכים – האם התורה קשה או קלה:]

הרמב”ם אומר במורה נבוכים שהתורה היא בעצם קלה, לא קשה. כשאדם טוען שקשה לשמור תורה ומצוות – למשל, רוצח סדרתי שקשה לו להימנע מרציחה – זהו סימן שהוא חולה. לאדם נורמלי אין קושי להימנע מרציחה. הכלל: כל מידה שקשה לך להימנע ממנה, מראה שיש לך “חולי קטן” – וזה צריך רפואה. זה מתאים ליסוד של פרק ב’: הפרק הוא “פרק הרפואה”.

4) פסוקים כראיות:

הרמב”ם מביא את ישעיה ה:כ – „הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר” – כתיאור חולי הנפש: אנשים שכל כך מבולבלים שעל רע אומרים טוב, ועל טוב אומרים רע.

לאחר מכן מביא משלי ב:יג – „עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך” – הם עוזבים את הדרך הישרה ללכת בדרכי חושך. החידוש: לא מפני שהם רוצים בכוונה ללכת בחושך, אלא מפני שהם סבורים שהחושך הוא אור – טעמם מקולקל.

5) חולה הנפש כאן אינו אדם חולה נפשית:

הרמב”ם מדבר כאן לא על אדם עם הפרעה פסיכולוגית. הוא מדבר על אדם נורמלי שיש לו מידות רעות – הוא אינו מושלם, ה”טעם” שלו לטוב ולרע מקולקל. זהו כל אדם במידה מסוימת.

—

הלכה א’ (המשך) – מה תקנתן של חולי הנפשות

לשון הרמב”ם:

„מה תקנתן? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות, וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם.”

פשט:

הרפואה לחולי הנפשות היא: ללכת אצל חכמים, שהם “רופאי הנפשות”, והם ירפאו את חוליים על ידי “דעות שמלמדים אותם”.

חידושים וביאורים:

1) מה פירוש “מלמדים” – לא רק הסברה, אלא חינוך/הרגל:

חקירה: האם “דעות שמלמדים אותם” פירושו הסברה שכלית (מסבירים לו מה נכון), או חינוך מעשי (מרגילים אותו, מזכירים לו, מנהיגים אותו)?

מובא (בשם לוי רדר או דומה) ש”מלמד” כאן פירושו לא מלשון ללמד באופן שכלי, אלא מלשון הרגל – מנהיגים אותו, מרגילים אותו.

הסברא: במשל הרפואה, מדובר באדם שסבור שטוב לאכול חול. לאדם כזה לא מועילה הסברה בלבד. מדובר באדם שהוא יודע שמשהו לא בסדר (הוא רואה שאנשים אחרים לא אוכלים חול), אבל עדיין זה מושך אותו. לאדם כזה הרפואה היא חינוך – מחזיקים אותו, אומרים לו “עשה את זה, עשה את זה, עשה את זה”, עד שעל ידי עשייה חוזרת הוא מקבל “טעם” חדש לכך. זה מתאים ליסוד מפרק א’: אדם אוהב את מה שהוא עושה לעיתים תכופות, ועל ידי עשיית הדרך הטובה בתדירות, זו נעשית דרכו.

2) “חכמים” = “רופאי הנפשות” – הגדרה של חכמה:

כשהרמב”ם אומר “חכמים שהם רופאי הנפשות”, אין כוונתו לסתם חכמים בחכמה שכלית. חכמה כאן פירושה חכמה מעשית של מידות – החכם הוא מי שיודע כיצד לחנך אדם, כיצד להחזירו לדרך הממוצעת. זוהי חכמה מיוחדת – לא רק לדעת מה נכון, אלא לדעת כיצד מחזירים אדם חולה.

—

הלכה א’ (סוף) – מי שמכיר בחליו ואינו הולך לרופא

לשון הרמב”ם:

„והמכירין בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפאותם, עליהם אמר שלמה: מוסר אוילים בזו.”

פשט:

אנשים שיודעים שמידותיהם רעות, אבל אינם הולכים אצל חכמים להתרפא. עליהם אומר שלמה (משלי א:ז): “מוסר אוילים בזו” – כסילים מבזים מוסר.

חידושים וביאורים:

1) שתי קטגוריות של חולי הנפש:

הרמב”ם מחלק בין:

– קטגוריה ראשונה: אנשים שאינם יודעים שהם חולים – טעמם כל כך מקולקל שהם סבורים שרע הוא טוב (זהו ה”הוי האומרים לרע טוב”). עבורם הרפואה: ללכת אצל חכמים שיחנכו אותם.

– קטגוריה שנייה (גרועה יותר): אנשים שיודעים שיש להם מידות רעות, אבל אינם הולכים אצל החכם להתרפא. זהו ה”אויל” – הוא מבזה מוסר. הוא יודע שהוא צריך עזרה, אבל אינו הולך.

2) “מוסר” כאן פירושו חינוך/הרגל, לא רק תוכחה:

בהקשר של כל הקטע, “מוסר” כאן פירושו כל תהליך החינוך וההרגל שהחכם נותן.

3) שאלה: מדוע אומר דווקא “מכירים בדעות הרעות שלהם”?

הרי ייתכנו גם אנשים שאינם מכירים שדעותיהם רעות, וגם הם אינם הולכים אצל החכם – הם הרי אפילו גרועים יותר! מדוע הרמב”ם מדבר רק על מי שמכיר?

4) חידוש בפירוש “מכירים בדעות הרעות שלהם” – קריאה שנייה:

לא שהם מזהים שדעותיהם רעות, אלא שהם דבוקים בדעותיהם, הם מאמינים בדעותיהם הרעות, הם מחזיקים בדעותיהם. “מכירים” פירושו לא “מזהים כרעות” אלא “מכירים ורגילים / קשורים אליהן”. באופן זה, זוהי הסיבה השכיחה יותר מדוע אדם אינו הולך אצל החכם – מפני שהוא סבור שהוא טוב.

5) החידוש של הפשט הפשוט:

אם קוראים כפשוטו – שהוא יודע שזה רע אבל אינו הולך אצל החכם – זהו חידוש: מדוע הוא מוכן להישאר כך? רוב האנשים סבורים שנורמלי לאהוב דברים רעים, הם אינם תופסים שיש להם בעיה, ואינם תופסים שיש פתרון. יש אנשים גם בחולי הגוף שמחזיקים עצמם חכמים מהרופאים ואינם הולכים – זוהי בעיה טבעית.

6) אל מי מדבר הרמב”ם?

מי שקורא את הספר, כבר יש לו קצת עצה – שילך אצל חכם. הרמב”ם מתכוון לומר שחשוב מאוד ללכת אצל החכם, כי אין להם דרך אחרת. הוא מדבר לא על מי שאינו נמצא (בדומה לחידוש הרבי מליובאוויטש על הילד בפרק א’).

—

הלכה ב’ – “וכיצד היא רפואתם?” – מנגנון הרפואה

א) אל מי מדבר הרמב”ם – אל המטופל או אל הרופא?

לשון הרמב”ם: „וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו?”

חידוש: זוהי שאלה על כל הרמב”ם – כל הרמב”ם הוא הלכות פסוקות, ולא ברור אם ניתן לפסוק הלכות כאלה. הוא מדבר אל שניהם – אל הרופא (חכם/מחנך) וגם אל המטופל. הוא מודיע מראש מה תהיה שיטתו, כמו רופא שמסביר מראש את תוכנית הטיפול שלו.

ב) המנגנון: ללכת לקצה ההפוך

לשון הרמב”ם: „מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו.”

פשט: מי שהוא כעסן גדול, אומרים לו שאפילו כשמישהו הכה אותו או קילל אותו (שאז בדרך כלל הכעס מוצדק, כפי שלמדנו בפרק א’), עליו לא להגיב כלל – לנהוג כאילו אינו מרגיש כלום. עליו ללכת בדרך זו זמן רב עד שהחמה תיעקר מלבו.

חידושים:

1) היסוד: אם אדם אינו על הדרך הממוצעת, הוא אינו יכול להגיע לדרך הממוצעת דרך הדרך הממוצעת. אי אפשר לומר לכעסן גדול “כעס רק כשזה מוצדק” – הוא כבר כל כך מעוות שצריך ללכת אל הקצה ההפוך.

2) דיוק ב”לא ירגיש כלל”: “לא ירגיש” אין פירושו שלא ידע – הרי אי אפשר לומר לו שלא ידע. עליו לנהוג כמי שאינו מרגיש. שאלה: האם “לא ירגיש” פירושו שאינו מרגיש, או שאינו מגיב לרגשות? תשובה: אינו מגיב כמי שמרגיש.

3) מעשים לעומת רגשות – חידוש יסודי:

לכל המידות יש רגשות המחוברים אליהן, אבל הרמב”ם מדבר על המעשה, לא על הרגש. כעסן לא יפסיק להתרגז, אלא יימנע מלהגיב. אי אפשר לגשת ישירות לרגשותיו – ניגשים ישירות למעשיו, שלא יגיב כלל. ועם הזמן הוא אכן יתרגז פחות ופחות – מעשיו ישפיעו על רגשותיו. אז הוא כבר לא יצטרך להתאמץ כל כך שלא לענות.

4) שאלה: מה פירוש “עד שתעקר החמה”? האם הכוונה שעוקרים את החמה לגמרי? או שהכוונה רק לחמה הקיצונית, ואחר כך יחזירו אותו לאמצע? נשאר כשאלה.

5) דיוק ב”בעל חמה”: אצל הרמב”ם “בעל חמה” הוא השם לקיצוני – כמו “חמת המלך”. “נוח לכעוס” אינו אותו דבר כמו “בעל חמה”. בינוני אינו בעל חמה.

6) תפקיד החינוך וההרגל: המחנך צריך להרגיל את האדם – להמשיך לומר ולחזור, “עד שיחזירהו לדרך הטוב”. פעם אחת לא מספיקה. תפקיד המחנך הוא להמשיך ולומר: “זכור, עשה שוב את זה, דיברנו על כך, עשה את זה, עשה את זה” – עד שהאדם יעשה זאת פעמים רבות, יראה שזו הדרך הנכונה, ויפסיק לחשוב על רע שהוא טוב. המנגנון העיקרי של תיקון המידות אינו שכנוע שכלי, אלא הרגל על ידי מעשה – התנהגות חוזרת תחת פיקוח מחנך.

ג) דוגמה מגאווה

לשון הרמב”ם: „ואם היה גבה לב ביותר, ירחיק עצמו בזויון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו.”

פשט: מי שהוא בעל גאווה גדולה – עליו לשבת מאחורי כולם, ללבוש בגדים בלויים שמבזים את לובשיהם – עד שגובה הלב ייעקר ממנו. אז עליו לחזור לדרך הממוצעת ולהישאר בה כל ימיו.

חידושים:

1) המהלך המלא: “גבה לב” = יותר מדי גאווה. “שפל רוח” = יותר מדי ענווה (הקצה ההפוך). דרך הממוצעת = המטרה. התהליך: קודם ללכת לקצה ההפוך, אחר כך לחזור לאמצע.

2) “ויחזור לדרך האמצעית… ילך בה כל ימיו”: ברגע שהגיע לדרך הממוצעת, עליו להישאר לעולם בה. זוהי המטרה – לא להישאר בקצה ההפוך.

3) המשל של עץ עקום: מלמדים מביאים תמיד משל מעץ שעקום לצד אחד – צריך לכופפו לצד השני כדי שיתיישר. זה לא כתוב ברמב”ם – ייתכן שזה באריז”ל או במקורות אחרים, אבל לא ברור מהיכן מקורו.

ד) הכלל לכל המידות

לשון הרמב”ם: „ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה.”

פשט: על אותו קו יש לנהוג בכל שאר המידות – למשל, מי שהוא רחמן יתר על המידה, עליו להתאכזר עד שיחזור למידה הבינונית.

חידוש – האדם צריך לזכור שהוא באמצע רפואה: כל עוד אדם אינו במצב תודעתי של “אני נמצא עכשיו באמצע ריפוי”, הוא לא ישבור את עצמו. כשאדם אומר: “אני עדיין באמצע תקופת הרפואה שלי – הנה, אני מתעורר עכשיו לכעס, אבל אני באמצע תקופת ריפוי” – זה עוזר לו להחזיק מעמד.

—

הלכה ג’ – מידות שצריך ללכת עד הקצה האחר: גאווה וכעס

א) גאווה – “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית”

לשון הרמב”ם: „ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר. והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד.” ראיות: משה רבינו – „ענו מאד”. חז”ל – „מאד מאד הוי שפל רוח” (אבות). „כל המגביה לבו כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך.” „בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח, ואפילו במקצת.”

פשט: גאווה שונה מכל שאר המידות. בכל שאר המידות הדרך הממוצעת היא האידיאל, אבל בגאווה אסור להישאר באמצע – חייבים ללכת עד הקצה ההפוך של שפלות וענווה.

חידושים והסברים:

1) מדוע גאווה שונה – חידוש ה”רפואה הנצחית”:

חידוש מעניין ביותר המקשר את דין הגאווה עם כל מהלך “דרך הרפואה” של פרק ב’. היסוד: במידות אחרות (כמו כעס, תאווה וכדומה) צריך רק באופן זמני ללכת לקצה – כרפואה – ואחר כך לחזור לדרך הממוצעת. אבל בגאווה האדם תמיד חולה, כי כל אדם נורמלי יש לו נטייה טבעית לגאווה. יצר הרע דוחף את האדם תמיד לגאווה. ממילא צריך כל החיים להילחם נגד גאווה, וכל החיים להישאר בקצה של ענוו

ה.

זהו הפשט העמוק בחילוק: במידות אחרות הקצה הוא רפואה זמנית (כמו הוראת שעה), אבל בגאווה הקצה הוא רפואה קבועה, כי המחלה קבועה.

2) ה”חסיד” כבעל תשובה תמידי:

החסיד (שהרמב”ם הזכיר בפרק א’ שהוא סוטה מדרך הממוצעת) – הפשט הוא שהחסיד יודע שיש לו נטייה תמידית למידות רעות (בפרט גאווה), ולכן הוא כעין בעל תשובה – הוא עושה תמיד את הקצוות של רפואה. הוא עוסק בבחינת רפואה כל חייו. זהו הפשט ב”מידת חסידות” – לא שהוא יותר צדיק, אלא שהוא עובד תמיד על ריפוי עצמו.

3) המשל של “רפואה זמנית” – התלמיד אצל הרב:

אדם שהולך אצל הרב (מחנך) יודע שבתקופה שהוא תחת השגחת הרב, הוא יעשה עצמו כאילו אינו מתרגז כלל – ישתוק כשמישהו מרגיז אותו. הוא יודע שזה רק זמני, עד שיוכל להגיע לדרך הממוצעת. אבל בגאווה זה לא זמני – זה לנצח.

4) המשל של הוראת שעה לעומת תורת משה:

מקבילה יפה מאוד: דרך הממוצעת של הרמב”ם היא כמו תורת משה – זהו האמת הנצחי (חוקים ומשפטים צדיקים). אבל המחנך שעובד עם אדם חולה ושולח אותו לקצה – זה כמו הוראת שעה, תיקון זמני לשעת דחק. משה רבינו אומר מהו האמת; המחנך עובד עם שעת הדחק לרפא. זה גם מתרץ את הקושיה: כיצד יכולים חז”ל להתיר מידות קיצוניות? – כי זוהי הוראת שעה, רפואה, לא הדין הנצחי.

5) שני הסברים מדוע גאווה דורשת קיצוניות:

*הסבר א’:* כיוון שלכל אדם יש מחלה תמידית של גאווה, צריך תמיד להילחם – כנ”ל.

*הסבר ב’ (צד אחר):* כיוון שבמידות אחרות שני הקצוות רעים באותה מידה, אבל בגאווה קצה אחד (גאווה) גרוע הרבה יותר מהקצה השני (שפלות), כדאי ללכת לקצה הענווה. הסכנה של גאווה כל כך גדולה (כפירה בעיקר!) שצריך לפחד הרבה יותר מקצה הגאווה מאשר מקצה השפלות.

6) “כל המגביה לבו כופר בעיקר” – שני פירושים:

*פירוש א’:* זהו דבר מהותי – גאווה היא בעצם סתירה לאמונה, כי היא סתירה לביטול כלפי הקב”ה (כמו שכתוב “ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך”).

*פירוש ב’:* זהו סיבה ותוצאה – גאווה גורמת לכפירה. אדם שהולך עם גאוותו עד הסוף, מגיע אכן לכפירה בעיקר. זוהי “מידה מסוכנת” – אסור להרשות לעצמו אפילו מעט, כי זה מסוכן.

7) מחלוקת בגמרא (סוטה) – שמינית שבשמינית:

הרמב”ם פוסק כשיטה אחת במחלוקת מפורשת בגמרא סוטה:

– רב נחמן בר יצחק אומר: “לא מיניה ולא מקצתיה” – אסור כלל שתהיה גאווה, כי “תועבת ה’ כל גבה לב”.

– רבא (ורב חייא) אומר: חכם צריך שתהיה לו שמינית שבשמינית – מעט מזער של גאווה.

הרמב”ם פוסק כרב נחמן בר יצחק – כלל לא גאווה. אפשר אולי לומר ששמינית שבשמינית גם אינה “אמצע” – זה עדיין מעט מאוד, אבל הרמב”ם סובר שאפילו זה יותר מדי.

8) אשכנזים לעומת ספרדים בפסיקה:

נקודה מעשית חשובה: באשכנז פסקו יותר כשיטה האחרת (רבא/רב חייא – שחכם רשאי שתהיה לו שמינית שבשמינית), בעוד שהרמב”ם (מסורת ספרדית) פוסק שאסור כלל. כשאשכנזים מביאים פסקים חסידיים מהרמב”ם בעניין גאווה, עליהם לדעת שבאשכנז יש שיטה אחרת. יש שתי קהילות בעניין זה.

—

ב) כעס – “וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד”

לשון הרמב”ם: „וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.” אבל: „ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו… ויראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי להענישם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו.” „כאדם שמדמה איש בשעת כעסו.”

פשט: כעס הוא גם מידה שצריך ללכת עד הקצה ההפוך – להרגיל עצמו שלא לכעוס כלל, אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. אבל כשצריך לחנך אחרים (ילדים, בני בית), מותר לשחק כעס – להראות כאילו כועס – אבל מבפנים להישאר רגוע.

חידושים והסברים:

1) “ראוי לכעוס עליו” – מה פירוש “ראוי”?

“ראוי” כאן פירושו ראוי אליבא דאמת – זהו באמת דבר שמגיע עליו כעס. לא “ראוי” במובן שה”דרך מצוותיך” (פרק א’) התכוון. אפילו כשמשהו באמת ראוי לכעוס עליו, אין לכעוס.

2) החילוק בין “כעס שולט בך” ו”אתה שולט בכעס”:

הרמב”ם אינו אומר סתם “אמור דברים חמורים” – הוא אומר שיש לאומרם בלהט, עם מעין הצגה של כעס. אבל המפתח: הוא ישלוט בכעס, לא הכעס ישלוט בו.

הבעיה של כעס היא שאתה מאבד את עצמך – אתה כבר לא בשליטה. כשאדם באמת בכעס, אפילו אם “שלט” מתי להיכנס לכעס, אבל ברגע שהוא בכעס כבר איבד שליטה – הוא צועק, עושה דברים משוגעים, שובר כלים בחמתו. אבל כשמחנך עושה עצמו ככועס, הוא לא עשה דברים משוגעים, כי הוא עדיין מספיק בשליטה. “ותהיה דעתו מיושבת עליו” – הוא עדיין זוכר מה הוא עושה.

3) שתי רמות ב”כאדם שמדמה”:

הרמב”ם אינו אומר שפשוט “ישחק” כעס – הוא אומר שיהיה כמי שמשחק כעס. כלומר, הוא כן כועס קצת (זה לא משחק טהור), אבל הוא שומר על שליטה. הוא לא שובר דברים משוגעים, הוא עדיין זוכר מה הוא עושה. זהו חילוק עדין – לא קר לגמרי, אבל גם לא אבוד.

4) כעס הוא בעיה פנימית:

מקטע זה ברמב”ם רואים שבעיית הכעס היא בעיה פנימית – לא הביטוי החיצוני (צעקות, ענישה) הוא עיקר הבעיה, אלא המצב הפנימי של איבוד שליטה. לכן מותר חיצונית להראות כעס, כל עוד פנימית האדם רגוע.

5) המשל מדתן ואבירם:

כשדתן ואבירם באים לפתח אוהל מועד, המנהיג צריך לחשוב: כיצד אחנך את העולם שזוהי עבירה גדולה? הוא הולך להתלבש בכעס – לא מפני שהוא באמת בכעס, אלא כדי שיחזרו למוטב.

6) “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” – היכן כתוב?

הלשון “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” כתוב אולי בזוהר, אבל בנגלה של חז”ל אין לשון כזה ממש. מקור הרמב”ם הוא הגמרא בשבת שאומרת: “היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה” – הגמרא אינה אומרת שכעס עצמו הוא עבודה זרה, אלא שכעס מביא לעבודה זרה, כי כעס אינו ניתן לשליטה. מי שהולך אחר כעסו, אי אפשר לדעת מה מחר יאמר לו כעסו לעשות.

7) זו בדיוק ראיית הרמב”ם ל”עד הקצה האחר”:

אם עיקר הסכנה של כעס הוא שאינו ניתן לשליטה – אפילו מעט כעס יכול להביא לעבודה זרה – אז זה מאוד הגיוני שהרמב”ם לוקח מכאן ראיה שצריך ללכת לקצה ההפוך. לא שהכעס עצמו הוא עבודה זרה, אלא שכעס רגיל יכול להביא לכעס גדול יותר שיכול להביא לעבודה זרה – לכן צריך להתרחק מכעס לחלוטין.

8) “כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו”:

כעס מסלק חכמה ונבואה. זאת מפני שכעס מאפשר לרגשות להשתלט על כל האדם. אם אינו חכם, אינו יכול להיות נביא – שניהם מחוברים. לא כל חכם הוא נביא, אבל נביא חייב להיות חכם.

9) “הייתי בכעס” אינו תירוץ:

פעמים רבות אדם אומר “לא הייתי בשליטה, הייתי בכעס” כתירוץ למעשיו. לפי הרמב”ם זה אינו תירוץ – להפך, איבוד השליטה הוא עצמו הדבר הגרוע ביותר. זוהי התוצאה שמביאה לעבודה זרה.

10) “בעלי כעס אין חייהם חיים”:

כעסנים אינם חיים חיים. זה מחובר לגמרא “שלושה חייהם אינם חיים” (מביא הכסף משנה) – רחמן, “ניני הדעת” (רגיש מדי), וכעסן. לכעסן תמיד יש “תירוצים טובים” – “באמת אני אדם נורמלי, רק עכשיו הוא הרגיז אותי” – אבל הפשט הוא שהאדם אינו בשליטה על חייו. הוא קורבן – היום כועס על זה, מחר על ההוא, המכונית שלפניו הרגיזה אותו, החבילה קטנה מדי. הוא תמיד מוסר שליטה על עצמו לאחרים ולנסיבות.

11) “לפיכך ציוו חכמים… התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה”:

הרמב”ם מסכם שהדרך הממוצעת בכעס היא אכן קיצונית – בדרך כלל הדרך הממוצעת היא האמצע, אבל בכעס היא ללכת עד שלא ירגיש כלום אפילו בדברים שצריכים להכעיס.

—

ג) “דרך הצדיקים” – שמחה ביסורים

לשון הרמב”ם: „דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים. ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.”

חידושים והסברים:

1) “שמחים ביסורים” – לא בהכרח מדרגה גבוהה:

אין צורך לומר שהם שמחים ממש מהיסורים. כפי שהרמב”ם אומר בהלכות ברכות – הוא אינו יודע הכל, היסורים אינם כל העולם. הם שמחים אף על פי שיש להם יסורים, כי אולי אחרי היסורים יבוא דבר טוב.

2) המשל מהשמש – ראיה שצריך ללכת לקצה:

הפסוק “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” – השמש אינה טיפה יותר מאירה מהלבנה – השמש היא אור עצום ואדיר. כך גם הצדיקים יודעים שאינם יכולים להיות בדרך הממוצעת כשמדובר בדברים אלה – הם חייבים ללכת לקצה.

3) קשר לאהבת ה’ – “בכל מדה ומדה שהוא מודד לך”:

המילה “ואוהביו” מחוברת ל“ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. אהבת ה’ פירושה שמה שהקב”ה מביא לו, הוא מקבל בשמחה – “בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו”. זהו הטעם העמוק יותר מדוע צדיקים אינם כועסים: הם יודעים שהכל בא מן השמים, וממילא אין סיבה לכעוס על אנשים או נסיבות.

4) הרמב”ם אומר זאת “בדרך רמז”:

הרמב”ם אומר כאן משהו בדרך רמז שנמצא גם בספרי חסידות – שהסיבה שצדיקים אינם כועסים לעולם היא בגלל השמחה ביסורים, כי “עלובים ואינם עולבים” – הם יודעים שהכל מן השמים. הרמב”ם אינו אומר זאת בפירוש, אבל הוא מקשר את השמחה ביסורים עם “שומעים חרפתם ואינם משיבים”. זה דומה לפירוש רש”י שם, ולפירוש אבן עזרא ב”ולא יסחם” – שהם יודעים שהכל מן השמים.

5) קשר בין כעס, גאווה ואהבת ה’:

שתי המידות – גאווה (שנדונה קודם עם “בכל לבבך” – גילוי עריות) וכעס – קשורות לאהבת ה’ ודביקות בה’. שתיהן דורשות ללכת לקצה, ושתיהן מחוברות לפסוק “ואהבת את ה’ אלקיך”.

—

הלכה ד’ – שתיקה, דיבור ודרך החכמים

א) “לעולם ירבה אדם בשתיקה”

לשון הרמב”ם: „לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה או בדברים שהן צורך למחיית גופו.” הרמב”ם מביא: „אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש: שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו.” והוא מסביר: „זוהי שיחת רוב כל אדם” – רוב האנשים מדברים שיחה בטלה. „אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים.” הוא מביא: „כל המרבה דברים מביא חטא” ו“לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”.

פשט: שתיקה היא מידה שצריך ללכת יותר לצד אחד (לא עד הקצה כמו כעס וגאווה, אבל יותר מדרך הממוצעת). דיבור נברא ככלי שרת למה שאדם צריך – דברי חכמה/תורה או צרכי הגוף.

חידושים והסברים:

1) שיחה בטלה = רוב הדיבור של רוב האנשים:

הרמב”ם מגדיר “שיחה בטלה” לא כדבר מוזר או רע – “זוהי שיחת רוב כל אדם”. רוב האנשים מדברים שיחה בטלה, כי רוב האנשים אינם מדברים רק דברי חכמה או דברים הצריכים לגופם.

2) “כל המרבה דברים מביא חטא” – אפילו בדיבור מותר:

הרמב”ם עושה חילוק חד: “כל המרבה דברים מביא חטא” פירושו לא דברים בטלים – דברים בטלים ממילא אין מדברים, זה אינו חידוש כלל. הכוונה אפילו לדברים שמותר לדבר (צרכי הגוף), אם מדבר בהם באריכות יתרה, זה מביא חטא. יש לדבר יותר בקיצור, יותר לעניין.

3) “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” – אפילו לגוף:

אפילו לצרכי הגוף – שם צריך כן לדבר – שתיקה עדיפה על דיבור. לגוף יש צרכים שצריך לדבר עליהם, אבל אפילו שם שתיקה עדיפה. זהו “החידוש הגדול ביותר שיכול להיות” – כי לנפש אין צורך לדבר, אבל לגוף יש פעמים רבות צורך. ולא רק בדברים רגילים, אפילו בדברי תורה חל הדבר.

4) מדוע מביא הרמב”ם את השם “רב, תלמידו דרבינו הקדוש”?

הרמב”ם כמעט אף פעם אינו מביא שמות בספר זה – הוא תמיד אומר “אמרו חכמי הראשונים” באופן אנונימי. פתאום הוא מביא “רב, תלמידו דרבינו הקדוש”? זאת מפני שהרמב”ם אוהב לדבר על רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה), ולכן מביא את ייחוסו של רב לרבינו הקדוש. על רב כתוב בבירור בגמרא “שלא שח שיחה בטלה כל ימיו”, בעוד שעל רבינו הקדוש עצמו אולי לא ניתן היה לומר זאת, כי הוא היה צריך לעסוק עם אנטונינוס ועם עניינים רבים של העולם. אף שקדושתו של רבינו הקדוש ניכרת בלשון המשנה, אבל על רב הראיה ברורה יותר.

5) שתיקה היא מידה שצריך ללכת “קצת יותר לצד אחד” – לא “עד הקצה”:

לאחר שהרמב”ם דן בגאווה וכעס (שבהם צריך ללכת ממש עד קצה אחד), הוא עובר לדברים שבהם צריך ללכת קצת יותר לצד אחד ולעשות גדרים וסייגים, אבל לא עד הסוף. שתיקה היא אחת מהן.

—

ב) דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

לשון הרמב”ם: „וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים.”

פשט: אפילו בתורה ובחכמה יש לדבר מילים מעטות עם תוכן רב – “מועט המחזיק את המרובה”.

חידושים:

1) הרמב”ם עצמו הוא “נאה דורש ונאה מקיים”: יש לו לשון קצרה, לשון יפה. הוא הולך בדרכו של רבינו הקדוש, בעל המשנה, שגם לו לשון קצרה מאוד.

2) “לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה”: הרמב”ם מביא את הכלל שיש ללמד תלמידים בדרך קצרה. אין פירושו שילמד פחות – אלא שיכניס יותר תוכן בפחות מילים. בחינוך זהו דבר חזק: אדם יכול לחשוב שצריך לפרוש הכל כדי שתלמידים יבינו, אבל אולי בסופו של דבר יבינו יותר כשמכניסים הרבה והם צריכים להתאמץ קצת. הספרים ומגידי השיעורים של ימינו סבורים לעיתים קרובות שקוראיהם/שומעיהם “טיפשים” וצריך לפרוש הכל – אבל שיטת הרמב”ם הפוכה.

—

ג) סכלות – הרבה מילים עם מעט תוכן

לשון הרמב”ם: **„אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות. והוא שאמרו ‘כי בא החלום ברוב ענין וקול כ

סיל ברוב דברים’.”**

חידושים:

1) “צפיפות” של חכמה: ניתן להבין זאת דרך משל של “צפיפות” תוכן. אם לאדם יש מאה חכמות במאה מילים – כל מילה מכילה חכמה אחת. אם יש לו מאתיים מילים למאה חכמות – כל מילה חכמה רק בחצי, כי הרבה מילים הן סתם “מילוי” ללא תוכן. הסכלות ניכרת ביחס הנמוך של חכמה למילים.

—

ד) סייג לחכמה שתיקה

לשון הרמב”ם: „סייג לחכמה שתיקה.”

חידושים:

1) שני פירושים ב”סייג”: “סייג” פירושו מחיצה – שתיקה שומרת על חכמתו (כמו “עשו סייג לתורה”). אבל “סייג” פירושו גם שהולכים רחוק יותר מהדין המדויק – עושים יותר מהנדרש כדי לשמור.

—

ה) לא ימהר להשיב – לא למהר לענות

לשון הרמב”ם: „לפיכך לא ימהר להשיב.”

חידושים:

1) החילוק בין מהירות לבין שיקול דעת: אדם שממהר לענות חושב כך: “אענה, ואם התשובה אינה טובה, אענה עוד אחת, אענה חמישה תירוצים.” אבל חכם יודע: “אענה תירוץ אחד, והתירוץ יהיה הנכון, כי חשבתי עליו היטב.” ה”קול כסיל ברוב דברים” הוא מי שמדבר הרבה תירוצים; החכם אומר תירוץ אחד.

2) אחד מביא את השני: כשאדם רץ לדבר, הוא צריך אחר כך להסביר את עצמו יותר, לחזור בו, לסובב הנה והנה. אבל אדם שחושב היטב – “דברים מעטים וענינים רבים” – יאמר רק את הדבר הנכון.

—

ו) מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

לשון הרמב”ם: „מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון.”

פשט: מלמד ילמד ברוגע, ללא צעקות, ללא אריכות לשון.

חידושים:

1) צעקה באה מחוסר בהירות: לעיתים קרובות צעקה באה מכך שאדם אינו יודע היטב מה הוא רוצה לומר. הוא מתוסכל – מדוע אין מבינים אותו – והוא צריך לצעוק. כמו שאומרים: ב”נקודה חלשה” הוא צועק חזק יותר. אבל אם אתה יודע מה אתה רוצה לומר, אתה מדבר בבהירות.

2) אחד מביא את השני: אם אדם מדבר ללא שיקול דעת, לא מבינים אותו כל כך טוב, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, הוא צריך לצעוק. אבל אם הוא חושב הרבה על מילותיו ואומר מילים חזקות וברורות, הוא יכול לדבר בנחת, ברוגע.

3) ראיה משלמה המלך: “דברי חכמים בנחת נשמעים” – כשחכמים מדברים ברוגע, אז שומעים אותם. שומעים אותם לא מפני שהם צועקים, אלא מפני שמילותיהם ברורות.

[הערה:] הרמב”ם מדבר כאן ממש דרך ארץ לתלמידי חכמים שלומדים תורה. בהמשך הלכות דעות יש לו פרק מיוחד על תלמידי חכמים.

—

ז) חנופה, גניבת דעת ותוכו כברו

“לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי”

לשון הרמב”ם: „ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית.”

פשט: אדם לא ינהג בדברים חלקלקים וחנופה. לא יהיה אדם שמעמיד פנים, שמרמה, שיש לו דעה כוזבת.

חידושים:

1) “חלקות” – חלקלקות: המילה “חלקות” היא לשון חלקלקות – “דרך חלקלקות” – כמו “חלק”. מחליקים, אומרים כל מיני דברים יפים, תמיד “איש מכירות”. כשצריך למכור דברים, מותר לפעמים להיות איש מכירות, אבל אסור כל החיים להיות איש מכירות – תמיד לנסות להחניף ולעשות רושם טוב.

2) משל לבינה מלאכותית: יש סוג כזה של אדם שמדבר בהגזמה – כמו בינה מלאכותית שאומרת לך מה שאתה רוצה לשמוע.

“תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב”

לשון הרמב”ם: „ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב. אלא תוכו כברו, וענין שבלב יהיה הדבר שבפה.”

פשט: אדם אסור שיהיה דרך אחת בלב ודרך אחת בפה. עליו להיות מבפנים כמו מבחוץ.

חידושים:

1) כיוון של “תוכו כברו”: הרמב”ם אינו אומר שצריך להיות מבחוץ כמו מבפנים – כי אז צרות (היה צריך להוציא כל מחשבה שלילית). אלא להפך: ידבר יפה לאנשים, אבל ינסה באמת לחשוב טוב על אנשים. אם אתה מחזיק מישהו לטיפש ואינך אומר לו – זה בוודאי דבר רע. אלא עבוד על זה: דבר יפה, אבל עבוד על כך שתחשוב באמת טוב עליו.

2) שייכות לנקימה/נטירה: הרמב”ם למד קודם בנקימה ונטירה שאדם צריך להיות פתוח עם אנשים, צריך לומר לאנשים באמת מה הוא חושב (“או חרף תחרף אותו”). זה מתאים לכלל של תוכו כברו.

3) “איש אמת” אין פירושו להוציא הכל: “איש אמת” פירושו: כל מה שאומר, הוא מתכוון. לזה יש שייכות גם לדיבור מועט: אפילו דברים שאתה סבור, לא הכל אתה אומר – אבל מה שאתה אומר, אתה מתכוון.

4) הלשון “ענין” ו”דבר” אצל הרמב”ם: “וענין שבלב יהיה הדבר שבפה” – “ענין” אצל הרמב”ם פירושו תמיד המשמעות, הכוונה, התוכן – מה שיש לך בלב. “דבר” פירושו פעולת הדיבור – מה שיוצא מהפה. הרמב”ם משתמש בלשון “ענין” באופן עקבי במובן זה.

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

לשון הרמב”ם: „ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי.”

פשט: אסור לרמות אנשים בדברי חנופה – אפילו לא גוי.

חידושים:

1) מה פירוש “גניבת דעת”? גניבה שונה מגזילה – בגניבה לא חוטפים מהשני, אלא מסתירים משהו ששייך לו. בגניבת דעת: כשאתה מדבר עם מישהו, “אתה חייב לאותו אדם” להיות פתוח איתו. כשאתה מסתיר ממנו משהו שאתה יכול לומר לו – אתה מסתיר ממנו את “התמונה המלאה” – זוהי גניבה. לאדם השני יש זכות לראות את התמונה המלאה ולקבל החלטה בעצמו.

2) משל – חבר הכי טוב: אדם מתנהל עם אדם לפי מידת הקרבה אליו. כשאתה אומר: “ראה, אני לא החבר הכי טוב שלך, אבל אני ידיד טוב שלך, ואני מבקש ממך טובה” – זה ישר. אבל כשאתה אומר: “אתה החבר הכי טוב שלי, ממילא בוא לחתונה שלי” – גנבת את דעתו, לא נתת לו לקבל החלטה על סמך המציאות המלאה. לפעמים אכן נעשים חברים הכי טובים על ידי שמתנהגים כך הרבה – ובסופו של דבר נעשה “תוכו כברו”.

דוגמאות לגניבת דעת

לשון הרמב”ם:

– “לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה” – אסור למכור לגוי בשר נבילה כאילו הוא בשר שחוטה. לגוי בעצם אין הבדל, אבל בשבילך שחוטה שווה יותר – אתה עושה עצמך כאילו מוכר לו את “הבשר הטוב ביותר” שלך.

– “ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה” – מוכרים נעליים מנבילה כנעליים משחוטה.

– “ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך” – לא ישלח חבית יין שאינה מלאה מבלי להודיע.

חידושים:

1) אפילו לגוי: הרמב”ם מדגיש שאפילו לגוי אסור לרמות – זהו חידוש.

2) דוגמה מעשית – סעודה שלישית: בסעודה שלישית, כשמכבדים אנשים בברכת המזון, יש לפעמים ניסיון: רואים שאנשים מסוימים לא נטלו ידיים, ממילא אינם יכולים לברך. מכבדים אותם בברכת המזון כי יודעים שממילא לא יקבלו. לכאורה זוהי אחת מגניבת דעת – עושים עצמם כאילו נותנים להם כבוד, בעוד שיודעים שזה לא אמיתי.

“אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור”

לשון הרמב”ם: „וכן כל כיוצא באלו, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות.”

חידושים:

1) גניבת דעת היא איסור, לא רק מידה רעה: הרמב”ם משתמש בלשון “אסור” – זו אינה סתם הנהגה טובה או מידה רעה, אלא עבירה ממש. אפילו מילה אחת של גניבת דעת אסורה. אולי זו עבירה קלה, אבל זהו איסור.

2) “עמל והוות” – לשון פסוק: הלשון “לב טהור מכל עמל והוות” היא לשון פסוק. “עמל” הולך יחד עם “הוות” – פירושו מחשבות רעות, שקר. אדם יהיה אמיתי לגמרי – שפת אמת, רוח נכון, לב טהור.

—

הלכה ד’ (המשך) – שמחה: דרך הממוצעת

לשון הרמב”ם: „לא יהא אדם בעל שחוק והיתול, ולא עצב ואונן, אלא שמח.” וכן: „כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.” וכן: „וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.”

פשט: אדם לא יהיה ליצן שצוחק בהגזמה, וגם לא עצוב – אלא טוב לב, שמח, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

חידושים:

1) מדוע שחוק רע – הוא מביא לעבירה: הרמב”ם מביא את הטעם “שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה” – לא מפני ששחוק כשלעצמו הוא עבירה, אלא מפני שהוא מביא לעבירה.

2) “סבר פנים יפות” אסור שתהיה בו חנופה: הרמב”ם אומר שיהיה “מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” – אבל אסור שתהיה בזה טיפת חנופה. זה קשה, כי חנופה יכולה להתערבב, אבל בסופו של דבר צריך להיות שמח ואמיתי יחד.

—

הלכה ד’ (המשך) – ממון: נפש רחבה לעומת עין טובה

לשון הרמב”ם: „וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצל ובטלן ממלאכה, אלא איש חיל, בעל עין טובה, וימעט עסק ויעסוק בתורה, ואף על פי שחלקו ישמח בו.”

פשט: אדם לא יהיה “נבהל להון” – שרץ אחר כסף כמשוגע – וגם לא עצל ובטלן. יהיה “איש חיל” עם “עין טובה”, ימעט בעסק, ויהיה שמח במה שיש לו.

חידושים:

1) פירוש הרמב”ם ל”עין טובה” – לגבי כסף, לא לפרגן: הפשט הפשוט הוא ש”עין טובה” פירושו לפרגן לאחרים – לא לקנא. אבל הרמב”ם כאן לומד זאת לגבי עצמו וכסף: “עין טובה” פירושו שאדם מעריך כמה כסף הוא צריך, והוא מרוצה מכך. זהו ההיפך מ”נפש רחבה” – שפירושו שהוא רץ אחר כסף ללא גבול, אינו יודע כמה הוא רוצה.

2) “נבהל להון” – הוא אובססיבי, אינו יכול לישון: הלשון “נבהל להון” מתפרשת שהוא כל כך אובססיבי לכסף שאינו יכול לישון, הוא חייב שיהיה לו מיליון דולר. לא רק שהוא רוצה כסף, אלא שהוא שבוי בזה.

3) “חלקו ישמח בו” – שני פשטים: הלשון “חלקו” יכולה לפרש: (1) המעט שהוא עובד – שלא יתלונן שצריך לעבוד, עבודה אינה דבר רע; (2) מה שכבר יש לו – “זהו החלק שלי”, יהיה מרוצה מחלקו. הפשט השני מסתבר יותר – “חלקו” הוא לשון “זהו החלק שלי”.

—

הלכה ד’ (סוף) – קטטה, קנאה, תאווה, כבוד

לשון הרמב”ם: „לא יהא בעל קטטה, ולא בעל קנאה, ולא בעל תאוה, ולא רודף אחר הכבוד.” וכן: „הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.”

פשט: אדם לא יהיה קטטן, מקנא, בעל תאווה, או רודף כבוד. כל הדברים יהיו בדרך הממוצעת.

חידושים:

1) הלשון “בעל” – לא המעשה, אלא סוג האדם: לשון הרמב”ם היא בעקביות “בעל” – בעל שחוק, בעל קנאה, בעל תאווה. אין פירושו שאסור לעשות מעשה, אלא שלא יהיה סוג כזה של אדם – “לא המעשה, אלא סוג האדם”.

2) “מוציאין את האדם מן העולם” – פירוש הרמב”ם: הרמב”ם בפירוש המשניות לומד ש“עולם” יכול לפרש העולם החברתי – אדם עם מידות רעות נדחה מהחברה, כי הוא קנאי, הוא צריך הכל לעצמו. רש”י אומר שפירושו שניהם – העולם החברתי וגם העולם הבא, כי יש לו מידות רעות, אינו לומד כלום, חושב רק על קנאה.

3) אלה אינן עבירות, אלא מידות רעות שמביאות עבירות: להיות ליצן, בעל קנאה, בעל תאווה – אינה עבירה כשלעצמה. אבל זהו סוג רע של אדם להיות, כי “מוציאין את האדם מן העולם” – זה מביא כל מיני דברים רעים.

4) בנושאים האחרונים חוזר הרמב”ם לדרך הממוצעת: בקנאה, תאווה, כבוד רואים שהרמב”ם חוזר לדרך הממוצעת, אף שקודם (בכעס וגאווה) אמר שצריך ללכת לקצה. זה מראה שבכלל דרך הממוצעת היא העיקר, רק בדברים ספציפיים (כעס, גאווה, דיבור) צריך ללכת רחוק יותר.

—

כללו של דבר – סיכום פרק ב’

לשון הרמב”ם: „כללו של דבר: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, הוא ששלמה אמר ‘בכל דרכיך דעהו’.”

חידושים:

1) הקושי של הפרק – הרמב”ם סוטה וחוזר: הפרק “קשה למדי” כי הרמב”ם סוטה ממידת הבינונית (בכעס, גאווה) לעניינים שצריך ללכת לקצה, אבל אחר כך חוזר למידת הבינונית. הכלל נשאר: דרך הממוצעת היא העיקר, רק בדברים ספציפיים צריך ללכת רחוק יותר.

2) קושיית הלחם משנה – סתירה בין פרק א’ לפרק ב’: הלחם משנה שואל: בפרק א’ כתוב בפירוש שהמצווה היא ללכת בדרך הממוצעת אפילו בענווה (גאווה/כעס). אבל בפרק ב’ הרמב”ם אומר שבכעס וגאווה צריך ללכת לקצה. כיצד מתיישב?

תירוץ: כשאדם עושה זאת דרך תשובה – הוא עובד על עצמו – הפשט הוא שהוא זוכר שהתכלית היא להיות בדרך הממוצעת, רק שהוא באמצע העבודה על כך. הוא הולך לקצה כי הוא עדיין באמצע התהליך, לא מפני שזו המטרה. המטרה נשארת דרך הממוצעת, אבל הדרך לשם היא דרך ההליכה לקצה.

3) משה רבינו – האדם הגדול ביותר וענווה: משה רבינו – האדם הגדול ביותר, ובכל זאת “עניו מכל אדם”. זה מראה שאפשר להיות הגדול ביותר ובכל זאת להיות בעל ענווה.

4) סדר העדיפויות של הרמב”ם בפרק: הרמב”ם הכניס לפרק זה:

– דיבור – לא לדבר יותר מדי, לא להיות חנף, לא לגנוב דעת

– גאווה/כעס – ללכת לקצה הענווה

– שמחה, ממון, קנאה, תאווה, כבוד – דרך הממוצעת

להרחבה נוספת יש ללמוד את שמונה פרקים של הרמב”ם, שם הוא מאריך יותר באותם נושאים.

תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות דעות פרק ב׳ – משל החולה בגופו ורפואת חולי הנפשות

הקדמה: מבנה פרק א׳ ופרק ב׳

שמעון: אנחנו נמצאים בפרק השני של הלכות דעות בספר המדע של הרמב”ם. זהו המשך של הפרק הקודם. בפרק הראשון אמר הרמב”ם שיש דרך נכונה – הדרך הישרה, דרך ה׳ – וזוהי הדרך הממוצעת. הוא אמר שבכל מידה יש דרכים קיצוניות לנהוג, והקיצוניות אינה טובה. הקיצוניות למשל פירושה אדם שמבזבז את כל כספו; הקיצוניות השנייה פירושה אדם שקמצן ומחזיק בכל כספו; והדרך הממוצעת פירושה כשיודעים כיצד להשתמש בכסף בדרך הנכונה. וכך עם דוגמאות שונות שהרמב”ם דן בהן.

בפרק זה הרמב”ם ממשיך בנושא – מדוע באמת זה כל כך קשה? מדוע אנשים אינם רואים את הדרך הממוצעת? הרי כל אחד היה רוצה להיות טוב, כל אחד היה רוצה שיהיו לו הרגלים טובים. כאן הרמב”ם נכנס לשאלה: מה לא בסדר? מדוע אין לאנשים את הטעם הטוב לדעת מהי הדרך הנכונה ולעשותה? מדוע אין הולכים בדרך הטובה?

—

דיון: המהלך הלמדני של פרק א׳ ופרק ב׳ – לכתחילה ובדיעבד במידות

יצחק: כן, פחות או יותר. נוכל קצת, נאמר עוד – אני רוצה לחשוב על דרך שבה נוכל לתת את המבנה של שני הפרקים יותר בסגנון למדני, ולומר כך: שבכל הלכה הרי יש את עיקר הדין, כפי שהדבר צריך להיות – למשל מעשר צריך להיות כך וכך. אחר כך רואים הרבה הלכות העוסקות במה שקורה בדיעבד, אם לא הצליח, אם יש ראיה, יש כל מיני פרטי דינים. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אפשר להבין שבפרק הראשון נתן הרמב”ם מהי בעצם הדרך הנכונה. עכשיו בעצם אלו דרכי התשובה. כבר אמרנו הערה בשבוע שעבר, שדרכי התשובה הם חלק בסיסי מאוד של מידות, כיוון שלכל בני האדם הרי אין מידות טובות.

אז עכשיו הוא נכנס לפרטי דינים, אבל פרטי הדינים הללו הם קריטיים, כיוון שלא תמיד מתחילים מנקודת ההתחלה הנכונה, או שאדם אינו מושלם, או שהוא פיקח אבל אינו מושלם. אז ממילא הוא מביא הלכות שמתאימות לאותו חלק, לחלק הרפואה.

שמעון: אז אתה אומר כך, שהפרק הקודם הוא כשהעולם היה כתיקונו – כמו שאומרים, אילו העולם היה כתיקונו – היה כל אחד רואה מיד שצריך ללכת בדרך הממוצעת. והרמב”ם נכנס לשאלה מדוע העולם אינו כתיקונו. מה קורה, נכון?

יצחק: כן, וגם העצות הספציפיות. יש כאן כמו שנראה בהמשך אצל רפואת הגוף – כשאצל יהודים אדם צריך לאכול כך וכך. מאחר שאדם כבר חולה, הוא כבר לא יכול לעשות כן, הוא צריך לעשות דברים אחרים. אז מכיוון שאדם כזה חולה, הוא צריך כבר לנהוג אחרת ממה שאידיאלי שיהיה בעולם, כדי שיגיע למצב הנכון, ודברים אחרים.

שמעון: והוא אומר כעין תשובה מכשהקודם לא הסתדר, כשהמצב נפגם קצת – כיצד אפשר עדיין לתקן.

—

הלכה א׳ – משל החולה בגופו

שמעון: אומר הרמב”ם, הוא מתחיל במשל. אומר הרמב”ם כך: בכלל בגוף יש תופעה, עניין כזה, שיש אנשים שהם חולים, וטעם המר מתוק ומתוק מר – חוש הטעם שלהם נפגם. דברים שבאמת לאנשים אחרים הם מתוקים, להם הם מרים, ולאנשים אחרים מרים – להם מתוקים.

ויש מקרה חמור יותר, כשיש מן החולים מי שמתאוה ויתאוה למאכלות שאינן ראויות לאכילה – חולים שחוש האוכל שלהם כל כך פגום, שהם מתאווים ומתרגלים לאכול מאכלים שכלל אינם ראויים לאכילה, כגון העפר והפחם – הם אוכלים עפר ופחם, הם אוכלים חול ואפר – וישנאו המאכלות הטובות, והם שונאים מאכלים טובים, כגון הפת והבשר – לחם ובשר – הכל לפי רוב החולי. לפי עוצמת החולי, הם בוחרים לאכול את הדברים הרעים, הם מתאווים לאכול דברים רעים.

יצחק: אמרת פעם, ר׳ יצחק, שיש מחלה מסוימת של אנשים שיש להם חסר מסוים, ובגלל זה הם מחפשים… יש מציאות כזו, אנשים לא מודעים מדוע הם מחפשים את זה. אולי יש להם חסר ב… חסרים להם מינרלים, ובגלל זה הם אוכלים כל מיני מאכלים. אז זה רק מצביע על מחלה כלשהי, כן?

שמעון: כן, אני חושב אבל שבכלל, האמת היא שיש מחלות כאלה. זה יכול אפילו להיות שזה בא עם כל מחלה – הרי ידוע שהתיאבון יורד בדרך כלל, כשאדם חולה אין לו תיאבון כראוי.

—

סטייה: קשר לשמונה פרקים ומורה נבוכים – עיקר המידות הרעות הוא “בעיית טעם”

שמעון: אני חושב גם, כוונתי שדיברו על כך בשיעורים בשמונה פרקים על הנושא. הפרק – כן, אומרים שמורה נבוכים הוא הגמרא של “לזאת תורת האדם”. לכאורה הגמרא של הפרקים הללו אינה שמונה פרקים, זו אינה גמרא. אבל אני רוצה לדבר קצת שם על הנושאים.

שם נתבאר, הפשט הוא שחלק גדול ממה שמידה מורכבת ממנו – אומרים מדוע באמת אדם אינו טוב? בעצם כי הוא לא רוצה לרצות. אפילו כשהוא יודע, הוא שואל וסבור שטוב להיות אדם כזה שיודעים שזה לא טוב – אבל עדיין הוא מרגיש שזה טוב. אז ההרגשה שלו סותרת את דעתו השכלית. כי דעת פירושה מידות. או כשאדם יודע את האמת, הרגשתו סותרת – הוא מרגיש שזה טוב, אבל הוא יודע שזה לא טוב. אז זה ממש דומה לחולה הגוף, שהוא יודע שלא מתאים לאכול, אבל הוא מרגיש שזה מושך אותו.

—

הלכה א׳ (המשך) – הנמשל: חולי הנפשות

שמעון: טוב. או אדם שמחלתו היא שהוא מבזבז את כל הכסף – הוא לא יודע שהוא בקצה, הוא עושה לא נכון, הוא רגיל, זה מה שמושך אותו, יש לו משיכה לזה – כמו שלאדם יש משיכה לאכול דברים רעים.

אומר הרמב”ם, כן בני אדם אשר נפשותם חולות – המשל היה מגוף חולה, אומר הוא, כשהנפש חולה, כלומר חלק הנפש של האדם, זהו חולי במידות – מתאוין ואוהבין הדעות הרעות, הם מתאווים, הם אוהבים את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, ושונאין הדרך הטובה, הם שונאים את הדרך הטובה, ומתעצלין ללכת בה, קשה להם ללכת בדרך הזו, כי הם לא מתאווים לה, הם לא אוהבים אותה, ויכבד עליהם מאד לפי חליים – כי הם חולים, הם לא יודעים שהם חולים, שהטעם שלהם רע מאוד. הם ממשיכים לבחון, הם ממשיכים לעשות את הדברים הלא נכונים, אבל הם חושבים שאלה הדברים הטובים.

—

סטייה: מורה נבוכים – האם התורה קשה או קלה?

שמעון: אני זוכר מה שמוזכר בלשון הזו במורה נבוכים – מקום שבו הרמב”ם מדבר לאנשים לומר שהתורה טובה או רעה.

לא, סליחה, היא בוודאי טובה. התורה קלה או קשה? הייתי אומר שלהיות אדם טוב שמקיים את התורה זה קשה. אומר הרמב”ם: לא, התורה קלה. אה, לפעמים יש אדם שלו קשה? אומר הוא: כן. יש למשל מי שהוא רוצח סדרתי – לו קשה מאוד להתאפק מלרצוח. זה עדיין לא הופך את זה, אבל קשה לו מאוד. אתה חולה, אצלך זה קשה כי אתה חולה שמוביל אותך לרציחה חס ושלום. אבל אדם רגיל לא קשה לו להתאפק מרציחה.

אומר הוא, שואל הרמב”ם: באמת, כל מידה שקשה לך להתאפק בה – יש לך חולי קטן, יש משהו לא בסדר אצלך, וזה צריך רפואה.

—

הלכה א׳ (המשך) – פסוקים כראיות

שמעון: אומר הרמב”ם שהמשל הוא ממה שישעיה הנביא אומר: הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע – אנשים מבולבלים, ועל רע אומרים שזה טוב, ועל טוב אומרים שזה רע. שמים חושך לאור ואור לחושך – על חושך אומרים שזה אור, ועל אור חושך. שמים מר למתוק ומתוק למר – על דברים מתוקים אומרים שזה מר, ועל דברים מרים שזה מתוק.

עליהם נאמר, עליהם אומר שלמה המלך במשלי: עוזבי אורחות יושר ללכת בדרכי חושך – לא מפני שאינם רוצים ללכת בדרך הטובה והמאירה, אלא מפני שאינם יודעים – הם חושבים שהחושך הוא טוב.

—

מה תקנתן של חולי הנפשות – הרפואה

שמעון: זו בעיה גדולה שדרך המצוות היא הדרך הטובה, אבל האדם אינו רואה שזו הדרך הטובה. מה עושים?

אומר הרמב”ם: מה תקנת חולי הנפשות? כיצד מרפאים את חולי הנפשות? כיצד מתקנים שיתחילו ללכת בדרך המצוות?

אומר הרמב”ם: ילכו אצל החכמים – האנשים הללו צריכים להכניע את עצמם, לראות שהם צריכים הדרכה, וילכו אל החכמים – שהם רופאי הנפשות. עבודתם של החכמים היא זו: לרפא את הנפשות. וירפאו חליים בדעות שמלמדים אותם – שירפאו את חולי האדם, את הבלבול של האדם – זה שהוא סבור שלכעוס זה רע, זה שיש לו טעם לדברים רעים – שירפאו באמצעות מידות, באמצעות ללמד כל הזמן את המידות, לעודד כל הזמן.

—

דיון: מה פירוש “דעות שמלמדים אותם” – הסברה שכלית או חינוך מעשי?

שמעון: או… כיצד הכוונה להסביר, או שהוא לא מדבר כאן דווקא על הסברה? זה נראה יותר כמו להרגיל, כן?

יצחק: מישהו אומר לי שאצל הלוי רדר בכתביו, ש”מלמד” כאן פירושו מלשון… מלמד אבוקל… כמו… מלשון הרגל, ולא מלשון לימוד. כי ממה שאני מבין, בכל מקרה, כאן הקטע הבא מדבר לכאורה כן – מישהו שדעתו, הידע שלו, מה ללכת איתו ומה לא.

אבל בדרך כלל, רפואות חולה הנפש, לא מדברים על מישהו – כמו במשל הרפואה, מדברים על מישהו שהוא באמת סבור שטוב לאכול חול. מישהו שסבור כך שטוב לאכול חול – אני לא יודע איזו שיחת רבי אפשר לתת לו. מדברים על מישהו שהוא יודע, הוא רואה שכל שאר האנשים לא אוכלים את זה, ונראה שמשהו לא בסדר אצלו, אבל עדיין זה מושך אותו.

רפואת הנפש כאן אינה טיפול בדיבור שאומרים לו ומסבירים. מדברים כאן על חינוך, על גידול. עושים עם ילדים – ממשיכים לומר לו ככה, ככה, ממשיכים להזכיר. כי כשהאדם כבר עשה את זה הרבה פעמים, הוא כבר התחיל לפתח טעם טוב לזה.

שמעון: כן, רופאי נפשות הוא כפשוטו חכם. כשהוא אומר חכמים שהם רופאי נפשות – הוא לא מתכוון לחכמים מסוימים שרפואת נפשות היא המקצוע שלהם. חכמה כאן היא חכמה מעשית, אבל חכמה בחיים היא להיות אדם טוב.

אצל הרמב”ם עם חולה – כאן הכוונה לאדם שהכול אצלו בגדר חולי. אם לא, בשבילו אין כאן. הוא לא מדבר כאן על מישהו שיש לו בעיה פסיכולוגית, שהולכים ואומרים לו. וצריך להרגיל אותו, להוביל אותו בזרם לדרך התבל. כי אדם עושה מה שהוא אוהב, וכיצד הוא אוהב? מלעשות את זה פעמים רבות – כמו שלמדו קודם: לך פעמים רבות בדרך הזו, וזה יהפוך להיות דרכו.

אז הדרך היא: שיהיה מחנך טוב, והמחנך ימשיך לומר לו – זכור, עשה שוב את מה שדיברנו, עשה את זה, עשה את זה – עד שמלעשות פעמים רבות, הוא יראה שזו הדרך. הוא יפסיק לחשוב על רע שזה טוב, הוא יראה את הבהירות.

—

המכירין בדעות הרעות שלהם – מי שיודע ואינו עושה

שמעון: אומר הרמב”ם, ויתרה מזו כאן – האנשים שיש להם בעיה גדולה: המכירין בדעות הרעות שלהם. יש אנשים שיש להם בעיה גדולה עוד יותר – הם יודעים שמה שהם עושים הוא דבר שאפשר להיעזר בחינוך, אבל הם אינם הולכים למחנך לרפאותם, הם אינם הולכים לחכם לרפאותם.

על זה אמר שלמה: מוסר אוילים בזו. אוילים, טיפשים, הם אלה שמבזים מוסר. מוסר פירושו זה.

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ (המשך) – רפואת המידות דרך הרגל והדרך אל הדרך האמצעית

—

תפקיד החינוך וההרגל – “עד שיחזירהו לדרך הטוב”

דובר 1: אבל כוונתי, מה שהרמב”ם אומר כאן הוא: לא יועיל לומר לו פעם אחת, לא יועיל לומר לו, אלא צריך להרגיל אותו, עד שיחזירהו לדרך הטוב. כי אדם עושה מה שהוא אוהב, וכיצד הוא אוהב? מלעשות את זה פעמים רבות. כמו שלמדו קודם – לך פעמים רבות בדרך הזו, וזה יהפוך להיות דרכו.

אז הדרך היא שיהיה מחנך טוב, והמחנך ימשיך לומר לו: “זכור, עשה שוב את זה, דיברנו על כך, עשה את זה, עשה את זה.” ועד שיעשה את זה פעמים רבות, הוא יראה שזו הדרך – הוא יפסיק לחשוב על רע שזה טוב.

—

“מכירים בדעות הרעות שלהם” – מי שאינו הולך לחכם

דובר 1: אומר הרמב”ם, ואני לוקח כאן את האנשים שיש להם בעיה גדולה: מכירים בדעות הרעות שלהם – יש אנשים שיש להם בעיה גדולה עוד יותר. הם יודעים שמה שהם עושים הוא דבר שאפשר להיעזר בחינוך, אבל הם אינם הולכים למחנך לרפאותם, הם אינם הולכים לחכם לרפאותם. עליהם אמר שלמה: “אוילים בוזי מוסר” – אוילים, טיפשים, הם אלה שמבזים מוסר. מוסר פירושו זה – שממשיכים לחנך אותו ולייסר אותו לעשות את הדבר הנכון, אבל טיפשים אין להם עצה.

הוא אומר: מאי תקנתו? יש תקנה, אבל להם לא נאמרה תקנה, כי הם אינם מקבלים את התקנה. לרמב”ם אין עצה סתם למי שאינו רוצה ללכת לחכמים.

חידוש: למי מדבר הרמב”ם?

דובר 1: אני חושב שהכוונה לומר – מי שקורא את הספר הזה, כבר יש לו קצת עצה, שילך לחכם. כי בשביל זה כתב את הספר, הוא חיזק אותו. הוא מתכוון לומר שחשוב מאוד ללכת לחכם, כי אין להם דרך אחרת. הוא לא מתכוון לדבר על מישהו שאינו נמצא – כמו אותו ילד מהמשל הקודם, שהרבי מלובביץ׳ אמר שהוא לא קיים, והוא לא מדבר עליו.

—

דיון: מדוע אומר דווקא “מכירים בדעות הרעות שלהם”?

דובר 1: אבל מעניין – מדוע על אנשים אלה אומר הוא מכירים בדעות הרעות שלהם? הרי יכולים להיות גם עכשיו אנשים שאינם מכירים, אבל הם הרי גם לא הולכים לחכם, כמו המקרה הקודם. אותו אדם הוא אפילו גרוע יותר.

דובר 2: אז זה גם – ראיתי שהוא גם התכוון שזה מדבר על מי שהוא באמת חושב שהוא צודק גם כן.

דובר 1: לא, זה מדבר פעם אחת, לכאורה על מי שיודע, הוא מכיר, אבל הוא אינו הולך לחכם, הוא אינו עושה את ה… הרי זה דבר קשה, הוא אומר אני רוצה לחנך את עצמי.

דובר 2: לא, זה מעניין, כי בדרך כלל הסיבה שלא ללכת לחכם היא כי חושבים שהכול בסדר.

דובר 1: אבל זה קצת חידוש של אדם – הוא יודע שזה רע, אבל מדוע הוא מוכן שאזור הנוחות יהיה חזק כל כך? מה? אני חושב שרוב האנשים, אם כבר מדברים על כל השיחות הללו, רוב האנשים חושבים שזה נורמלי לאהוב דברים רעים.

חידוש: קריאה שנייה של “מכירים בדעות הרעות שלהם”

דובר 2: לא, אבל כאן לא מדברים על זה, מדברים על אדם שמכיר שדרכו רעה.

דובר 1: נכון, אבל זה עומד בעניין הנטיות הרעות. הרמב”ם הרי סבור שאם למישהו יש נטייה רעה, משהו לא בסדר אצלו, נכון? מדוע שתאהב להיות… רוב האנשים לא תופסים שיש להם בעיה, והם לא תופסים שיש פתרון לכך. הם חושבים שזה המצב.

יכול להיות שהם לא למדו את זה כל כך טוב ולא היו מכירים בדעות הרעות כפי שחושבים. אנשים הם כאילו תקועים בדעות הרעות שלהם – הם מכירים שזו הדרך הנכונה. לא ברוע הדעות, לא שהם מכירים שדעתם רעה, אלא כביכול הם מאמינים בדעות שלהם.

דובר 2: לא? הם מכירים בדעות שלהם, הם כן מחזיקים בדעות שלהם כטובות.

דובר 1: אני הייתי מפרש את החלק הזה כך. וזו לכאורה הסיבה השכיחה יותר מדוע אדם לא ילך לחכם – כי הוא חושב שהוא בסדר.

דובר 2: לא, אבל הלה חושב… אני חושש שבכלל לא כתוב ברמב”ם מימרא כזו של…

דובר 1: אבל הרי זה פסוק, הרי זה פסוק. הוא אומר שם, הרי הוא מביא את הפסוק.

דובר 2: מה אומר הפסוק?

דובר 1: אני חושב שאתה צודק, אבל מה כתוב בפסוק? כי מוסר אביך ופסוק?

אני מתכוון כן, שהרמב”ם לא סובר שסובלים, הוא לא סובר שנעשים טובים יותר. והוא רוצה להוציא שזו בעיה ספציפית שהוא לא הולך לרופא.

משל מחולי הגופות

דובר 1: יש אנשים גם מחולי הגופות שמחזיקים עצמם חכמים יותר מהרופאים והם לא הולכים. למה? כי זה לא סתם טבע – הוא לא הולך לרופא. יש דבר כזה.

—

“וכיצד היא רפואתם?” – אל מי מדבר הרמב”ם?

דובר 2: כן. אומר הרמב”ם: וכיצד היא רפואתם? ואיך ירפאו? נשאלה קודם שאלה – אל מי הוא מדבר כאן? אל המטופל או אל הרופא?

דובר 1: לא.

דובר 2: ורואים שזו לכאורה שאלה על כל הרמב”ם, כי כל הרמב”ם הוא הרי הלכות פסוקות, ולא ברור אם אפשר לפסוק את ההלכות הפסוקות הללו. דיברנו על כך בשיעור אחר בהרחבה.

אבל ברור, בעצם ברור, שרצו לפסוק את ההלכות הפסוקות בהלכות. זו באמת שאלה, כי אני מתכוון, למשל, אתה הולך לרופא, רופא חדש, הוא אומר לך מראש מה תהיה השיטה שלו. והאדם שכבר הודה שהוא לא בדרך הטובה – אוקיי, שידע לפחות.

הוא אומר לשניהם – הוא אומר מהי הדרך כיצד אתם הולכים לעבוד, כיצד הרופא הולך לעבוד עם החולה.

—

המנגנון של הרפואה: ללכת לקצה ההפוך

דוגמה א’: בעל חמה – כעס

דובר 2: מי שהוא בעל חמה, מי שהוא כעסן גדול – חמה היא עוד לשון של כעס – אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל.

מה שהרמב”ם הולך לומר כאן הוא שאם אדם לא נמצא בדרך האמצעית, אי אפשר להגיע לדרך האמצעית דרך הדרך האמצעית. אי אפשר לומר לו – מי שהוא כעסן גדול אי אפשר לומר לו “כעוס רק כשזה מוצדק,” כי הוא כבר כל כך מעוות שצריך ללכת לקצה ההפוך.

אומר הרמב”ם כך: מי שהוא כעסן גדול, אומרים לו שאפילו כשמישהו הכה אותו או קילל אותו – שאז זה כן נורמלי, למדנו בפרק הקודם שאדם צריך לכעוס, לשם כך נברא הכעס – אבל לו אומרים שאפילו אז לא ירגיש כלל, שלא… שיעשה עצמו כאילו אינו מרגיש, כי הרי אי אפשר לומר לו שלא ידע. לא ירגיש כלל – שינהג כמי שאינו מרגיש כלל.

וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו – עד שבאמת לא ירגיש את הכעס.

דיון: מה פירוש “עד שתעקר החמה”?

דובר 1: והוא ממשיך, הוא אומר שרוצים שבאמת תיעקר ממך החמה, ורוצים פעם להחזיר אותך לחמה. צריך לראות – אולי זה לא כל כך פשוט.

דובר 2: כשתעקור את החמה הכוונה לחמה הקיצונית, או שיש דרך איך לעשות את הקצה ההפוך ואחר כך יחזירו אותו לאמצע.

דיוק: מה פירוש “בעל חמה”?

דובר 1: צריך לראות – בעל חמה, מה פירוש הלשון בעל חמה? האם בעל חמה הוא אדם קיצוני?

דובר 2: כן, בעל חמה. בעל חמה אצל הרמב”ם היה השם של מי שהוא קיצוני. לא יהא בעל חמה נוח לכעוס – נוח לכעוס זה לא בעל חמה.

דובר 1: הוא אומר, הולכים לעשות את עצמו קשה. הולכים להיות בעל חמה, הולכים להראות שהוא בעל חמה – חמת המלך. בינוני אינו בעל חמה, הוא כעסן, הוא כועס.

דיון: מה פירוש “לא ירגיש” – רגשות או מעשים?

דובר 2: כאן כתוב הלשון משלא ירגיש. הוא אומר שההרגשה לא תהיה.

דובר 1: אוקיי.

—

דוגמה ב’: גבה לב – גאווה

דובר 2: הלאה. ומהו גבה לב? מי שהוא בעל גאווה גדול – גבה לב, לב גבוה, אני לא יודע בדיוק מה המשל לבעל גאווה.

דובר 1: מי שהוא בעל גאווה, אמרת קודם, כן. גבה לב ויותר – זה מה שהוא שפל רוח, וזה מה שהוא שפל רוח.

דובר 2: אוקיי, חזרה. כן, מה הם עושים? מי שהוא בעל גאווה גדול – ירחיק עצמו בזויון הרבה. להחזיר אותו לדרך האמצעית לא מספיק שעושים אותו לא בעל גאווה גדול, אלא שיהיה ממש ההפך של בעל גאווה. וישב למטה מן הכל – שלא ישב באמצע כפי שמגיע לו, אלא ישב מאחור. וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם – שילבש סמרטוטים שמביישים את הלובש אותם. וכיוצא בדברים אלו עד שיעקר גובה הלב ממנו – עד שגובה הלב ייעקר ממנו, הקיצוניות תיעקר.

אבל הוא אומר את זה בבירור: ויחזור לדרך האמצעית שהיא דרך הטובה, וכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו – ברגע שכבר הגיע לדרך האמצעית, ישאר עם זה לעולם.

חידוש: המהלך השלם של הרמב”ם

דובר 1: זהו הרמב”ם בשלמותו – שגבה לב פירושו, לפי הרמב”ם, יותר מדי גאווה; שפל רוח פירושו, לפי הרמב”ם, יותר מדי ענווה; ובהתחלה הוא יפרש דרך האמצעית.

המשל מעץ עקום

דובר 2: המלמדים שמביאים תמיד על זה דוגמה מעץ שעקום לצד אחד – המשל הזה נמצא איפשהו ברמב”ם או אתה יודע מאיפה מביאים את זה?

דובר 1: לא ברמב”ם. יכול להיות שזה באריז”ל או באחד המקומות, אבל אני חושב שזה משל טוב. זה איזו הקדמה, לא מדובר על עץ ש… אני צריך לדייק מאיפה המשל, אני לא בטוח.

—

יסוד: מעשים משפיעים על רגשות

דובר 1: בכלל, צריך להבין איך זה עובד. כי אדם שהוא למשל כעסן, הוא לא הולך להפסיק להתרגז, אלא הוא הולך להתאפק מלהגיב. ואי אפשר ללכת ישירות לרגשות שלו – הוא הולך ישירות על המעשים שלו, שלא יגיב כלל.

ועם הזמן הוא באמת התרגז פחות ופחות.

דובר 2: כן?

דובר 1: כלומר, המעשים שלו הולכים להשפיע על הרגשות שלו, וזה הולך פחות להרגיז אותו, ואז הוא כבר לא יצטרך להתאמץ כל כך לא לענות.

חידוש: הרמב”ם מדבר על מעשה, לא על רגש

דובר 1: אני חושב שכל המידות – כלומר, כשמדברים עליהן – לכל המידות יש רגשות שמחוברים אליהן, אבל כל המידות, הרמב”ם מדבר על המעשה, לא על הרגש. כלומר, כך הוא הרי.

כלומר, אני חושב – אולי זה אפילו לא… לפעמים כשאומרים שמישהו מרגיש, מתכוונים לומר שהוא לא מרגיש, או מתכוונים לומר שהוא לא מגיב עם הרגשות?

דובר 2: הוא לא מגיב כמו מי שמרגיש.

—

הכלל לכל המידות

דובר 1: אומר הרמב”ם: ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות – על קו זה יעשה בכל שאר המידות. אם היה רחמן יתר על המידה, יאכזר עצמו ולא ירחם על בעלי חיים עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית של כל דעה ודעה. וכך יגיע.

חידוש: האדם צריך לזכור שהוא באמצע רפואה

דובר 2: יכול להיות שהנקודה כאן היא שאדם צריך לזכור שהוא באמצע הרפואה. כל עוד אדם לא נמצא במצב תודעתי של “אני עכשיו באמצע להתרפא,” הוא לא ישבור את עצמו. כשאדם אומר: “אני עדיין באמצע תקופת הרפואה שלי – אה, עכשיו מעוררים בי כעס, אבל אני עכשיו באמצע זמן רפואה,” כן?

דובר 1: נו, זו אכן תיאוריה, צריך להבין את זה יותר טוב. אני לא מבין את זה כל כך טוב. אני לא מבין כל כך טוב איך לעבוד, ללכת לקצה ההפוך. זה לא ברור לי איך זה עובד. אני צריך לעיין היטב בשמונה פרקים כדי להבין מה הוא מתכוון. אבל לכאורה, מבחינה למדנית אני יכול לומר את זה ביתר קלות מאשר להבין למעשה איך להיות אדם.

—

חידוש במבנה: ה”ואין תמה” – הקושיה הסמויה

דובר 1: אבל מבחינה למדנית אני חושב שההקדמה כאן באה לתרץ קושיה. הרי לומדים הקדמה שלמה, תמיד יש “ואין תמה,” “ואין תמה” סמוי. לא כתובה קושיה, אבל יש “ואין תמה” שההקדמה אומרת.

—

הקושיה: ענווה, גאווה, והדרך הממוצעת

דובר 1: ההקדמה אומרת שדרך ה’ היא הדרך הישרה. תשאלו – מה פירוש? כתוב בתורה “והאיש משה עניו מאד”. אני אביא את הראיות עוד רגע. כן, יש לי הרבה ענווה, מאד – הרי יש לי יותר מהדרך האמצעית. הוא היה צריך להיות עניו בדיוק באמצע.

או כתוב “שפלות” – כלומר בוודאי דשפלות רוח – או כתוב… כשלומדים את המקורות, כשלומדים חז”ל ופוסקים, מוצאים הרבה פעמים שבחים על מידות שנראות מאוד קיצוניות. זה נראה כמעט בפשטות שחז”ל לא רצו שיהיה לאדם קצת גסות הרוח, והמסקנה של הגמרא – או לפחות שיטה אחת בוודאי – שאסור שתהיה שום גסות הרוח.

זה הרי סותר לגמרי את כלל הרמב”ם על דרך הממוצעת, ה…

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ – מידות שצריך ללכת בהן עד הקצה האחר: גאווה וכעס

—

הלכה ג’: גאווה – “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית”

הקושיה: ענו מאד מול דרך הממוצעת

דובר 1: הרי ענו מאד, הוא צריך להיות יותר מהדרך הממוצעת. הוא היה צריך להיות ענו בדיוק באמצע, כן? או כתוב “מאד מאד הוי שפל רוח”, או כתוב… בואו נלמד את המקורות. כשלומדים חז”ל ופסוקים, מוצאים הרבה פעמים שבחים על מידות, זה נראה מאוד קיצוני. זה נראה כמעט בפשטות שחז”ל לא דיברו על כך שמותר להיות קצת גאוותן, והמסקנה של הגמרא לפי שיטה אחת בוודאי שאסור שתהיה שום גאווה. זו הרי לכאורה סתירה לכלל הרמב”ם שהדרך הממוצעת היא הדרך הנכונה, נכון?

התירוץ: “רפואה תמידית” – גאווה היא מחלה מתמדת

דובר 1: ולכאורה עם היסוד הזה אפשר לתרץ את כל הקושיות הללו. אבל הרי הרמב”ם כבר טען בפרק א’ מהלכות דעות, שאלה שהולכים על הקצוות האחרים, הם חסיד.

דובר 2: זו מידת חסידות.

דובר 1: מידת חסידות, נכון, נכון. אבל לכאורה, אוקיי, אולי יש באמת שני תירוצים. או אולי, אני מתכוון באמת, שיכול להיות שמידת חסידות היא על הרבע השלישי. כי מידת חסידות הם אנשים שכל הזמן מחנכים את עצמם, כל הזמן מרפאים את עצמם. מכיוון שחסיד יודע שבדרך כלל הוא חולה, ממילא הוא עוסק בבחינת רפואה. צריך להבין, רפואה לא מתכוונת רק לחולה – זה אצל אנשים שנצרכים לכך, כן?

אילו דברים אנחנו הולכים לנהוג? אילו דברים אומר הרמב”ם שיש לנהוג בבינונית? אילו דברים? התאוות שהנפש נוטה אליהן מאוד, נכון? כעס וכדומה. זה לא הפשט שרק לאנשים מוזרים שהם בעלי גאווה, נכון? אדם רגיל הוא בעל גאווה.

דובר 2: כבר התאווה לבדה מושכת לגאווה.

דובר 1: כן. מכיוון שהחסיד, כי הוא יודע שהתאווה מושכת אותו, הוא כבר כמעין בעל תשובה. הוא כבר עושה את הקצוות קצת של בעל תשובה תמיד.

דיון: המשל של “רפואה זמנית” – התלמיד אצל הרבי

דובר 2: חשבתי שאותו… לא הבנתי מספיק בבירור את הנושא של חסידות, שזה צועד יותר לכיוון שלי מאשר לא. אבל לכאורה אני חושב שזה קשור לכך שאדם יודע שזה דבר זמני. שבדרך כלל כשמישהו מרגיז אותי, אני מתרגז. אבל עכשיו, כי אני תחת רבי, כן? יש זמן שהוא עוזב את הבית, הוא הולך לרבי, והרבי מחנך אותו. ממילא, לכל התקופה הזו אני הולך לעשות עצמי כאילו אני בכלל לא מתרגז. אני הולך להישאר שקט כשמישהו מרגיז אותי. אני יודע שזה רק זמני, עד שאוכל להגיע לדרך הממוצעת. הרמב”ם הרי אומר מיד אחר כך אבל עד שמגיעים חזרה לדרך הממוצעת.

וחיסרון שזה מרגיז אותי כל החיים, למה הם לא יכלו לומר…

דובר 1: כן. אוקיי, מגיעים לזה, זה כבר דין, הרי תמיד אפשר לומר את זה, רק לפעמים התכוונו לזה מבחינת הלמדנות, נכון? אבל איך הם יכולים להתיר מידות רעות? זו שעה רעה כזו, שזה מפחיד.

חידוש: ההקבלה להוראת שעה מול תורת משה

דובר 2: אה, כמו שזה החילוק בין הוראת שעה לנבואה שם, כן. יפה מאוד.

דובר 1: לא, זה באמת מתאים, כי הרמב”ם הרי אומר שבתורת משה חוקים ומשפטים צדיקים – אני מפרש יותר יפה – תורת משה היא מה שטוב לנצח, ורק יש כאן הוראת שעה, לזמן מסוים צריך תיקון מסוים.

דובר 2: אה, יפה מאוד. זה מאוד הגיוני. למה שיואל בן פתואל יעשה שלום כזה? אבל הדרכים הרי יזרעו. ברגע שאומרים עד כדי כך, זה הגיוני. זה ממש אותו דבר אצלך. משה רבינו אינו מחנך. משה רבינו אומר מה האמת. רק יש כאן המחנך שעובד עם הזמן הקשה, לרפא את הזמן הקשה.

—

דברי הרמב”ם: “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית”

דובר 1: אוקיי, כך הוא. אומר הרמב”ם הלאה, מלבד דרך הרפואה יש משהו נוסף. אומר הרמב”ם, “ויש דעות”. זהו פרט מדרך הרפואה, אבל הרמב”ם לא אומר את זה.

דובר 2: אה, יש דברים שצריך תמיד רפואה כזו.

דובר 1: הנושא של דרך הרפואה אומר הרי, חייבים לתרץ את כל מאמרי חז”ל שנראה שהם הולכים הפוך. הוא לא יתרץ שזה בגלל שאנשים צריכים תמיד רפואה עליהם.

אה, אומר הרמב”ם: “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית” – יש מידות, בשונה ממה שהרמב”ם התחיל שצריך ללכת בדרך הממוצעת, יש דברים שאסור ללכת בדרך הממוצעת – “אלא יתרחק עד הקצה האחר” – צריך ללכת עד הקצה האחר.

“והיא גבהות הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד” – לא מספיק שאדם יהיה רק מידה בינונית של ענווה, לא מספיק שאדם יהיה רק קצת עניו – “אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד” – אדם צריך ממש ללכת עד הקצה ולהיות שפל רוח, ענווה חזקה, לעבוד על ענווה חזקה.

ההסבר: גאווה צריכה תמיד רפואה

דובר 1: וכפי שהסביר זה עתה ר’ יצחק, כיוון שגאווה היא דבר שצריך תמיד – כשם שלכל אדם יש מחלה מסוימת של גאווה, פירוש הדבר שצריך תמיד להילחם. יש דברים שצריך להילחם בהם רק לזמן מה, ובגאווה צריך להילחם כל החיים, וכל הזמן ללכת לקצה ההפוך.

דובר 2: כדי לא להגיע לצד השני. כאילו מאוד קשה להיות באמצע עם גאווה.

דובר 1: או שהוא יכול לומר שאפילו אם מישהו יהיה באמצע, מחר הוא כבר ייפול, כי היצר הרע מיד ידחוף אותו למטה.

הוא אומר, לכן משה רבינו לקח ענוה מאוד, לא רק ענוה בלבד. מאוד פירושו יותר מהאמצע, כמו שקרא קודם לפרושים – הם הולכים ענוה מאוד.

ראיות מחז”ל

דובר 1: לפיכך צוו חכמים – על כן אומרים חכמים באבות: “מאוד מאוד הוי שפל רוח”. זה עוד “מאוד”.

עוד אמרו – ועל כן אומרים חז”ל: “שכל המגביה לבו כופר בעיקר”. זה עוד הסבר למה הוא אומר את אותו דבר.

דיון: “כל המגביה לבו כופר בעיקר” – שני פירושים

דובר 1: היינו חושבים ש“כל המגביה לבו כופר בעיקר” הוא ראיה למה צריך ללכת בדרך הממוצע. להיפך, למה צריך ללכת לקיצוניות? אם כפירה היא דבר שאסור אפילו טיפה ממנו, אם זו כפירה בעיקר, הרי זה החורבן. אם אני צודק שזוהי פנימיות הרפואה, והפשט הוא שחכמים אמרו הגזמה כה חריפה בנושא הגאווה, זה משום שבעניין זה צריך ללכת לקיצוניות.

דובר 2: לא, אני הייתי אומר בדיוק להיפך – שמכיוון שבדברים אחרים שתי הקיצוניות רעות, אבל כאן קיצוניות אחת גרועה הרבה יותר מהקיצוניות השנייה, לכן שונה הדבר שתלך לקיצוניות השנייה מאשר לאמצע.

דובר 1: אבל כאן יש סיבה למה ללכת עם ה… אדם קרוב אצל עצמו… אבל כאן אפשר לראות שמכיוון שזה גורם…

אולי נפרש “שכל המגביה לבו כופר בעיקר” – לא הפשט שזה גורם כפירה, אלא הפשט שזה מסביר מפני שזו תאווה. אבל זה הפשט בתורות העמוקות. פשט פשוט הוא אולי שזה גורם – לפעמים אדם הולך עם גאוותו עד הסוף, הוא אכן מגיע לכפירה בעיקר, כי זו אכן סתירה לנחת רוח עם הקב”ה. כמו שכתוב בפסוק “ורם לבבך ושכחת” – אפשר להבין שמכיוון שזה מביא לשכחה, ממילא צריך להתרחק. זו מידה מסוכנת מאוד, להרשות לעצמו אפילו מעט.

כי הם אמרו “כל המגביה לבו כופר בעיקר”, שנאמר “ורם לבבך” – אם יש לך גאווה גדולה – “ושכחת את ה’ אלקיך” – תשכח מהקב”ה. ממילא, כשם שזה מסוכן, צריך ללכת לקיצוניות השנייה, כי צריך לפחד הרבה יותר מהקצה של גאווה מאשר מהקצה של שפלות וענווה.

“אמרו בשמתא דאיכא ביה גסות הרוח” – חכמים אומרים, מי שיש בו גסות הרוח יהיה בחרם – ואפילו במקצת – אפילו מי שיש בו רק מעט גסות הרוח.

—

דיון: מחלוקת בגמרא סוטה – שמינית שבשמינית

דובר 2: אבל אם אני זוכר, זו מחלוקת מפורשת בגמרא. הרמב”ם לא מדבר כאן – הגמרא אומרת שחכם צריך שתהיה בו שמינית שבשמינית. גם קודם כשדיבר על חכם, הוא התבטא שחכם צריך שיהיה לו מעט כבוד עצמי, לשים לב עד כמה ענוותו מגיעה.

אז, אם אני זוכר זו ממש מחלוקת. רב נחמן בר יצחק אמר “לא מיניה ולא מקצתיה” – שלא יהיה לו כלל, כי כתוב “תועבת ה’ כל גבה לב”. אבל רבא, אם אני זוכר, אמר לא, הוא צריך שמינית שבשמינית. הגמרא היא בסוטה, אם אני זוכר. אז, אתה רואה שזו ממש מחלוקת. הרמב”ם פוסק כשיטה אחת.

דובר 1: יכול להיות, הוא טוען שהרמב”ם פוסק כמו… שמינית שבשמינית זה גם כמות קטנה מאוד, זה עדיין לא האמצע. אוקיי, אפשר לומר שזהו האמצע הנכון למידה הזו.

דובר 2: אבל אם אני זוכר זו פשוט מחלוקת, והרמב”ם החליט לפסוק כגמרא אחת.

הערה: אשכנזים לעומת ספרדים בפסיקה

דובר 1: אז אתה רואה שגאווה היא באמת משוללת רע. אם מישהו רוצה לדעת – אה, חשוב מאוד – כשהאשכנזים הולכים יותר עם הגאווה באמת, מביאים פסקים חסידיים מהרמב”ם, צריכים לדעת שבאשכנז אמרו שמביאים את השיטה האחרת – רבא ורב חייא, מחלוקת בגמרא. אז, צריך לדעת שיש שתי קהילות בעניין הזה. אם מישהו תוהה עם קצת גאווה, שיש חילוק בעניין.

—

כעס – “וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד”

דובר 1: אז, כשסיימנו את דרך הרפואה, הרמב”ם ממשיך ואומר: “וכן הכעס”. הוא מנה גאווה שצריך ללכת אל הקצה של ענווה, ואומר כך גם על כעס: “דעה רעה היא עד למאוד”. כאן הוא לא קורא לזה חולי, כאן הוא כבר מדבר על כעס, שאנחנו חשבנו קודם שכעס הוא יותר של הממוצע. לא, הוא אומר, אפילו מעט כעס הוא “דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לו לאדם שיתרחק ממנו עד הקצה האחר” – שילך עד הקצה השני של מיעוט כעס – “וילמד עצמו שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו” – אפילו דבר שראוי לכעוס עליו, צריך האדם להרגיל עצמו ולא להיכנס לכעס.

דובר 2: ראוי אליבא דאמת, לא ראוי כמו שהדרך מצוותיך אומר בפרק א’.

מתי צריך כעס? – המעשה של כעס

דובר 1: עכשיו הוא נכנס לעניין שבכעס הוא אומר תורה יפה מאוד. הוא מבאר את מה שכן – אם אתה אומר שיש דברים שראוי לכעוס עליהם, מה אסור, הוא אומר: כלומר, מתי צריך כעס? כשרוצים שאנשים יפחדו, להטיל פחד על הסובבים, שדבר זה אסור לעשותו.

כלומר, על צד ההיתר פעם אחת – באו דתן ואבירם אל פתח אהל מועד, אהרן הוא מנהיג הציבור, הוא חושב איך הוא הולך מחר לעולמו שזו עבירה גדולה, דבר כזה לא עושים. הוא הולך להתנהג בכעס – ורוצה לחזור להם כדי שיחזרו למוטב – הוא רוצה להיות בכעס כדי שיחזרו לדרך הטובה, כדי שיפסיקו לעשות את העבירה, ולא שיהיה באמת בכעס, כי הוא אמר שהכעס היא מידה רעה.

“יראה את עצמו בפניהם שכועס כדי להענישם” – שישחק את הכעס, שישלוט בכעסו.

חידוש: ההבדל בין “הכעס שולט בך” ל”אתה שולט בכעס”

דובר 2: אפשר לומר שלא יתן לכעס לשלוט בו, אלא הוא ישלוט בכעס, הוא ישתמש במעשה של כעס כדי להענישם, להעניש אותם.

דובר 1: זהו הפשט בעניין הכעס, זו הבעיה של כעס. כמו שהבעיה של כעס היא שאתה מאבד את עצמך, אז אתה לא צריך להגיע לזה.

דובר 2: אפילו אצל מי שכן כועס, לכאורה הוא איבד את עצמו, הוא כועס עם הראיה.

דובר 1: על כל פנים, כעס הוא בעיה של בעיות פנימיות. עולה מקטע התוספות הזה למעלה שהבעיה של כעס היא בעיה פנימית.

דיון: מה פירוש “לאבד את עצמך” בכעס?

דובר 2: אחר כך אני חושב שכעס זה שאתה מאבד את עצמך. אבל אני שואל אותך, אם מישהו שהוא מבוקר כשהוא מאבד את עצמו, האם הוא עדיין אבוד?

דובר 1: הוא איבד את עצמו, הוא איבד את עצמו. יכול להיות שפעם שאיבדת את עצמך אתה עושה הכל, או שאתה עדיין בשליטה כמה שתצעק – זה מה שאני מתכוון לומר.

מי שנמצא בכעס, הפשט הוא שעכשיו אני כבר יודע, אפילו הוא מנסה לקיצוניות, כי הוא עכשיו בכעס, זאת אומרת הכעס שולט בו. אפילו הוא ישלוט מתי להיכנס לכעס, אבל ברגע שהוא בכעס הוא כבר צעק והוא כבר עשה דברים מטורפים, שבר כלים בחמתו.

אבל משה רבינו כשהוא עושה עצמו כאילו הוא בכעס, הוא לא עשה – גם אז הוא לא עשה דברים מטורפים, כי הוא עדיין מספיק בשליטה. זה לא רק מעשה, זה לא סתם כעס – הוא לא אומר רק דברים חמורים, אלא הוא אומר אותם בלהט, והוא עדיין מספיק וזוכר מה הוא עושה, הוא עדיין מספיק בשליטה ש – “ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו”.

אז זה לא ברור, אני זוכר שלמדתי אחרי השבת, ורמב”ם עם רמב”ן…

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ (המשך) – כעס, שליטה, ושתיקה

—

הלכה ג’ (המשך) – “דעתו מיושבת בינו לבין עצמו”: שליטה בכעס

אבל משה, כשהוא עושה עצמו כאילו הוא בכעס, הוא לא עושה – גם אז הוא לא עושה דברים מטורפים, כי יש לו עדיין מספיק שליטה. זה לא רק מעשה, זה לא… הוא לא אומר רק דברים חמורים, אלא הוא אומר אותם בלהט, אבל עדיין יש לו מספיק… הוא זוכר מה הוא עושה, יש לו עדיין מספיק שליטה ש… כן, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, אז זה לא ברור. אני זוכר שלמדתי אחרי שבת רמב”ם, עם רמב”ם הוא לא שווה לך…

—

דיון: הגמרא “מקרע את כסותו” – שבירת כלים בכעס

כן, יש גמרא, יש גמרא שאומרת מקרע את כסותו, מקרע את כסותו, כן. והרי זה עובד עבודה זרה? הייתה שאלה, אני כבר לא זוכר בתוספות השני. הרמב”ם בכל מקרה שונה, אבל יכול להיות שלפי הרמב”ם הוא כן שובר כלים, רק כדי להראות כעס, כדי… אז, אני לא יודע.

> חידוש: אבל מה שפשוט – אפילו מי שאומר שכעס הוא דרך המיצוע, גם הוא מודה שאסור לאדם לאבד לחלוטין את השליטה. אז, צריך להבין טוב יותר, צריך ללמוד טוב יותר את העניין הזה.

—

שתי רמות ב”כאדם שמדמה”

והרמב”ם, ותהיה דעתו – אפילו אז כשהוא בכעס, תהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, שהאנשים סביבו יראו כעס, אבל הוא עצמו יהיה בשליטה, ידע מה הוא עושה. כאדם שמדמה איש בשעת כעסו – כמי שכועס, שישחק… שישחק כעס.

> חידוש: לא, הוא לא אומר שישחק כעס – הוא אומר שיהיה בעל גאווה כמי שמשחק כעס, נכון? שתי רמות. כאדם שמדמה – הוא לא אומר כדעת איש בשעת כעסו, מה הוא ישחק? אני לא יודע. לא, לא להיפך – הוא כן נהיה קצת כועס, אבל הוא שומר על שליטה.

אני מרגיש שצריך לדייק יותר במילים, אני לא מרוצה מאיך שזה מתנהל כאן.

—

“כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” – היכן כתוב?

אוקיי, בואו נלך למקור הראשון בעניין. אין לי מקור ברור על זה. אבל מה שאמרת, נאמר שאמרת בגלל מה שחז”ל אומרים שזה כל כך חמור – אמרו חכמינו הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

> חידוש: כן, זו הייתה טעות יפה שפעם שכנעו אותי שיש לשון חז”ל כזה, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. הרמב”ם אומר, אולי כתוב בזוהר, אבל בנגלה של חז”ל לא כתוב לשון כזה.

—

המקור האמיתי: הגמרא בשבת

ובוודאי שהרמב”ם התכוון לגמרא בשבת שדיברנו עליה, “שוב אינו חושש”. הרי כתוב “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”, והגמרא מסבירה למה: “היום אומר לו כך, למחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה”.

במילים אחרות, הגמרא אומרת בדיוק מה שאמרתם – שהעיקר הוא שכעס אינו ניתן לשליטה. מי שהולך אחרי כעסו, אי אפשר לדעת מה מחר הכעס שלו יגיד לו.

> חידוש: אם כך, הרי ממש – אם זו הראיה מכעס, הרי טוב מאוד שהרמב”ם מבין מכאן ראיה שצריך ללכת לקיצוניות השנייה, כי זה לא ניתן לשליטה. אכן היה כעס בלשון חמור, בלי חילוק, אבל כל הכועס הרי פירושו אפילו מעט יכול להגיע לעבודה זרה – הרי הרמב”ם לוקח מכאן ראיה שצריך ללכת לקיצוניות השנייה.

—

דיון: האם כתוב שם באמת העניין הזה?

זו לא ראיה מכך שכתוב שם הלשון – לא כתוב שם כלל העניין הזה. אנשים אומרים, לא כתוב שם העניין הזה, כתוב שם העניין שכעס חזק, לא רק שוב אינו חושש, אלא גם כי הוא יגיע לעבודה זרה. לא כתוב שהכעס עצמו הוא עבודה זרה.

> חידוש: אבל אם מציבים שכל הראיה ממה שהרמב”ם מדבר היא הכעס הרגיל שיכול להביא לכעס גדול יותר שיכול להביא לעבודה זרה, אז זה הגיוני ש…

—

חכמה, נבואה, ושליטה

כוונתי, הקטע הבא הולך גם בכיוון הזה. הוא אומר “כל הכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו” – הוא מאבד את חכמתו. אכן, הוא נותן לרגשותיו להשתלט על כל האדם. “אם נביא הוא נבואתו מסתלקת הימנו”.

דרך אגב, אם אינו חכם אינו יכול להיות נביא – זה גם מחובר זה לזה. חכם שאולי הוא נביא, זה לא ייאוש. לא כל חכם הוא נביא, זה ברור. אבל הוא אומר הרי, שימשיך לתת לדעתו לשלוט ולא לכעסו.

—

“הייתי בכעס” – האם זה תירוץ?

כמו שאדם למשל הרבה פעמים עושה דברים בכעס, וכשמעמידים אותו על כך הוא אומר, “לא הייתי בשליטה, הייתי בכעס.”

> חידוש: האם זה תירוץ? לפי הרמב”ם זה לא תירוץ, כי אתה צריך להישאר בשליטה כל הזמן. זו הקושיה – לאבד שליטה זה הדבר הגרוע ביותר. זו התוצאה שמביאה בסופו של דבר לעבודה זרה, הלוואי שלא.

—

“בעלי כעס אין חייהם חיים” – כעסנים לא חיים חיים

אומר הרמב”ם, “בעלי כעס אין חייהם חיים” – הם לא חיים חיים. זה לכאורה גם לשון חז”ל, לא? כן, כן, כן. ראית שהוא מביא את זה? זה להמשיך להוציא את הנקודה הזו.

כאן רואים שהוא הולך קצת מכעס ליותר כמו… זה אכן מכעס, בכיוון של הצד השני. זה רק כעס, ש“אין חייהם חיים”. כי כל יום הוא פוגש משהו – היום הוא כועס על זה, שמישהו חתך אותו בכביש. ומחר החבילה לא הייתה גדולה מספיק והיום קטנה מדי.

—

“שלושה חייהם אינם חיים” – הכעסן כקורבן

הוא מביא את הלשון של הכסף משנה, “שלושה חייהם אינם חיים”. אחד הוא רחמן – כי כל דבר הוא, הוא סובל מלחץ דם. הוא אומר שמי שהוא אמפתי, הוא תמיד נשפט על צרתו של חברו – “הרחמנים והניני הדעת”.

גם מי שהוא כעסן – כמו שתמיד יש לו תירוצים טובים: “באמת אני אדם נורמלי, רק עכשיו ועכשיו ועכשיו ועכשיו הלה הרגיז אותי, הדבר לא התאים.”

> חידוש: אם כן אנחנו יכולים לראות, במילים אחרות, שכעס הוא כמו קורבניות חזקה – הוא אף פעם לא… הלה הרגיז אותי, כאילו אני לא עשיתי, המכונית שלפניי ממש הרגיזה אותי, והלה הרגיז אותי. זה מסירת שליטה על עצמך לאחרים, לנסיבות. כל התירוצים האלה – הפשט הוא שהאדם לא בשליטה על חייו.

—

“התרחק מן הכעס” – דרך המיצוע בכעס היא קיצונית

אומרת הגמרא הלאה, “לפיכך ציוו חכמים ואמרו התרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, וזוהי הדרך הטובה.”

> חידוש: מה שהרמב”ם אומר – שדרך המיצוע בכעס היא כן קיצונית. בדרך כלל דרך המיצוע היא האמצע, אבל בכעס היא כן.

—

“דרך הצדיקים” – שמחה ביסורים ואהבת ה’

אומר הרמב”ם הלאה, “דרך הצדיקים היא שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים.”

כן, לכאורה לא צריך לומר מדרגה כה גדולה שהם שמחים ביסורים, כמו שהרמב”ם אומר בהלכות ברכות ש… הרי יש משהו, הוא לא יודע הכל, היסורים אינם כל העולם. הם שמחים אפילו שיש להם יסורים כי אולי אחרי היסורים בא דבר טוב.

—

המשל של השמש

“ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.” זו גם גמרא שם.

> חידוש: אפשר לומר, השמש אינה מידה ממוצעת – השמש אינה טיפה יותר מאירה מהלבנה. השמש יודעת שהיא צריכה להיות השמש העצומה הגדולה. הצדיקים יודעים שהם לא יכולים ללכת בדרך הממוצע כשמדובר בדברים האלה.

אה, לא, רציתי לומר – המילה “ואהבת” הרי לכאורה מחוברת למה שאמרת קודם.

—

קשר לאהבת ה’ – “בכל מדה ומדה שהוא מודד לך”

מהם הצדיקים? “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.” הרי אהבת ה’ – זה מה שהקב”ה מביא לו, הוא מקבל את זה בשמחה. “בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.” אני חושב שזה…

> חידוש: אז הרמב”ם אומר כאן דבר נורא. כאן הוא אומר משהו בדרך רמז, משהו שכתוב גם בספרי חסידות – שהסיבה שהם לעולם לא נכנסים לכעס היא בגלל השמחה ביסורים, כי “עלובים ואינם עולבים”, כי הם יודעים שהכל בא מן השמים, או כמו שרש”י אומר שם. כמו הפשט של אבן עזרא ב“ולא יסחם” – זה משהו מסוג כזה של עניין, כן? שהם יודעים שהכל מן השמים, וממילא… הרמב”ם לא אומר את זה כאן, אבל הוא מקשר את השמחה ביסורים ואת “שומעים חרפתם ואינם משיבים”.

—

קשר בין כעס, גאווה, ואהבת ה’

אז אומר הרמב”ם הלאה… נכון, זה מתחבר עם המידה הקודמת של גילוי עריות, “בכל לבבך”. לשתיהן יש קשר כלשהו עם אהבת ה’ או מה שזה, הדביקות בה’.

טוב, עד כאן אלו שני הדברים שצריך ללכת ממש עד הקצה.

—

הלכה ד’ – שתיקה: “לעולם ירבה אדם בשתיקה”

עכשיו הוא עובר להביא עוד דברים שצריך ללכת קצת יותר לצד אחד, ולעשות גדרים וסייגים, אבל לא צריך ללכת עד הסוף.

הוא אומר, “לעולם ירבה אדם בשתיקה” – אדם צריך לנטות יותר לכיוון השתיקה. שלא יישאר במינימום של מצוות הדיבור, אלא יותר שתיקה. אני חושב שזו הדרך ארץ בעניין הזה, אני לא זוכר היכן ראיתי את זה.

הרמב”ם סובר שבני אדם משתמשים יותר מדי בפיהם. הם אוכלים יותר מדי, אחר כך הוא יאמר שאוכלים יותר מדי, מדברים יותר מדי. “ולעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדברי חכמה” – או דברי תורה או דברי חכמה – “דברים שהן צורך למחיית גופו”. כלומר, הדיבור נוצר ככלי שרת למה שאדם צריך.

—

מדוע הרמב”ם מביא את השם “רב, תלמידו דרבינו הקדוש”?

אמר רב, תלמידו דרבינו הקדוש – אומרים על האמורא רב שהיה תלמיד של רבינו הקדוש.

> חידוש: מעניין שהוא מייחס את רב כתלמיד של רבינו הקדוש. רב הוא בעל מחלוקת גדולה עם רבינו הקדוש, אבל זה היה כל כך מזמן, שיש האומרים שרב היה תלמיד של רבינו הקדוש. ייתכן שהרמב”ם סבר כך. רב, לא מדברים אפילו על רב – אמר רב, שמקורו מרב. הוא אומר שרב, האדם, אותו אדם מסוים ששמו רב, תלמידו דרבינו הקדוש, אפשר לומר שהוא האמורא רב.

הרמב”ם כמעט ואינו מביא שמות בספר הזה, אז זה מאוד מוזר. החכם כבר שואל קושיה טובה. הוא אומר כך – חכמי הראשונים, תמיד, אפילו כשהוא כן מביא, הוא אומר אמרו חכמי הראשונים, באופן אנונימי. פתאום רב? כך. ייתכן שזה העניין – כיוון שהוא אוהב לדבר על רבינו הקדוש, אז הוא כביכול מיוחד לרבינו הקדוש. אה, זה מעניין.

—

“שיחה בטלה” = רוב דיבורם של רוב בני אדם

שלא לסוף שיחה בטלה כל ימיו.

אומר הרמב”ם, מה פירוש שיחה בטלה? תחשבו ששיחה בטלה זה משהו מוזר? לא. מה זו שיחה בטלה? זוהי שיחת רוב כל אדם. רוב בני אדם מדברים שיחה בטלה, כי רוב בני אדם אינם מדברים רק דברי חכמה או דברים הצריכים לגופם.

—

“כל המרבה דברים מביא חטא” – אפילו בדיבורים מותרים

אומר הרמב”ם, אפילו בצורך הגוף, לא ירבה אדם דברים. אמרתי שלצורך הגוף צריך לדבר, אבל איך צריך לדבר? אפשר אפילו דברים שצריך לדבר, לדבר בהם באריכות, ואפשר לדבר יותר לעניין.

זה מה שהוא אומר, וכן אמרו, כל המרבה דברים מביא חטא.

> חידוש: הכוונה, אפילו דברים שצריך, אם מדברים באריכות יתרה, יותר מדי, זה מביא חטא. אז הרמב”ם עושה לנו כביכול ניגוד. הוא אומר, כל המרבה דברים מביא חטא – מה חשבתם שהכוונה? לא לדבר דברים בטלים? לא, דברים בטלים ממילא לא מדברים, זה בכלל לא חידוש שאסור לדבר. הוא מתכוון, הכוונה כבר לדברים שמותר כן לדבר – אפילו אז צריך לדבר יותר בקיצור, זה לא עוזר.

—

“לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” – אפילו לגוף

גם זה, ואמרו, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. אפילו לגוף – דברים שצריך לדבר בשביל הגוף. הגוף הרי יש לו צרכים שצריך לדבר עליהם – אפילו לגוף עדיפה השתיקה על הדיבור.

> חידוש: זהו הרי החידוש הגדול ביותר שיכול להיות. וכוונתי כך – אפילו בצרכי הגוף יעשה כל שתיקה. פשוט שהנפש ודאי שאינה צריכה לדבר, אבל הגוף הרבה פעמים צריך לדבר. ולא רק בדברים רגילים, אפילו בדברי תורה – כל מה שמתרחש כאן.

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ הלכה ד’ (המשך) – שתיקה, דיבור, חנופה, וגניבת דעת

—

שתיקה – אפילו לצרכי הגוף

על זה, כי אמרו “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” – אפילו הגוף, הדברים שצריך לדבר, הגוף הרי יש לו צרכים שצריך לדבר עליהם, אפילו לגוף עדיפה השתיקה על הדיבור.

עכשיו אני נכנס לקטע חדש במשנה. אפילו כך, הוא אומר שאפילו לצרכי הגוף ינטה לשתיקה. פשוט שלנפש ודאי שאינה צריכה לדבר, אבל לגוף הרבה פעמים צריך לדבר. ולא רק בדברי הגוף, אפילו בדברי תורה. זה הרי ברור. הרמב”ם מאוד בקי בתחום הזה, לא רגיל.

—

דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

“וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי החכם מעטים ועניניהם מרובים.”

יש הרבה פעמים שאפשר שיהיה מעט מאוד תוכן, עם הרבה מילים. הרמב”ם אומר, דאג שמילותיך יהיו מועט המחזיק את המרובה – שיהיה הרבה תוכן, הרבה עניינים, מכוסים במעט מילים.

הלשון הקצרה של הרמב”ם עצמו

כוונתי שהרמב”ם עצמו נאה דורש, יש לו לשון קצרה מאוד, לשון יפה. אני חושב שהרמב”ם גם אהב את הלשון של רבינו הקדוש בעל המשנה, גם לו יש לשון קצרה מאוד. הרמב”ם הולך קצת בדרך לשון המשנה.

ייתכן שלכן הוא מביא את רב – פשטות רבינו הקדוש רואים בלשון המשנה שלו, אבל אולי על רב כתוב במפורש בגמרא ש“שלא שח שיחה בטלה כל ימיו”. ייתכן שרבינו הקדוש עצמו היה צריך להתעסק עם אנטונינוס, והיה צריך להתעסק עם הרבה עניינים, ייתכן שלא היה אפשר לומר עליו את ה… הוא הרי מדבר אפילו בקדושה, רבינו הקדוש פירושו שאפילו לא נהנה מעולם הזה, איזו קדושה יש במציאות הזו.

לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה

הוא אומר, “והיא שתיבת חכם, ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.” שילמד את תלמידיו בדרך קצרה. פירוש הדבר שישתדל להכניס למילים כמה שיותר. דרך קצרה אין פירושה שילמד פחות.

> חידוש: אני חושב שבחינוך זה דבר חזק. אדם יכול לפעמים לחשוב שאני רוצה שיבינו היטב, אבל אולי יש עניין שבסופו של דבר אולי יבינו יותר אם תכניס הרבה והם יצטרכו להתאמץ קצת.

הספרים של היום או מגידי השיעורים בדרך כלל סוברים שקוראיהם טיפשים, וצריך לומר הכל. לכן אני עושה כך – אני סובר שגם אתה יכול להבין. ואם לא, אקח שנייה, אסביר לך, ואחר כך תראה שאמרתי נכון. אז בואו נראה שהסרטונים שלנו יתקצרו, השיעורים שלנו.

—

סכלות – הרבה מילים עם מעט תוכן

אומר הרמב”ם, “אבל אם היו הדברים מרובים והענין מועט, הרי זו סכלות.” אם אדם מדבר הרבה מילים ומעט תוכן, “הרי זו סכלות” – זה מראה, או שזה עצמו טיפשות.

“והוא שאמרו ‘כי בא החלום ברוב ענין’.” חלומות באים עם הרבה דברים בעלי תוכן, אומרים בקצרה. “וכן דברי חלומות ידובר בהם בדברים רבים.” דברי חלומות כאלה מדברים בהרבה מילים. “וקול כסיל ברוב דברים.” שומעים את קול הכסיל – איך יודעים שמישהו טיפש? כששומעים שהוא מדבר יותר מדי מילים, הוא מדבר הרבה מילים.

צפיפות של חכמה

> חידוש: אפשר לומר שהסכלות היא כביכול, תלוי בצפיפות התוכן, של החכמה במילותיו. אם יש לו מאה חכמות במאה מילים, יוצא שכל מילה מכילה חכמה אחת. אם יש לו מאתיים מילים ומאה חכמות, כל מילה רק חצי חכמה, כי היא כוללת הרבה מילים טפלות. המילים הן סתם מילוי, הרבה מילים בלי תוכן. אבל סך כל המילים ביחס לחכמה הוא מעט מאוד.

—

סייג לחכמה שתיקה

אומר הרמב”ם הלאה, “סייג לחכמה שתיקה.” מלבד זה שאדם חכם מדבר בקצרה, גם עוזר – השתיקה גם גורמת לאדם להיות חכם יותר. היא שומרת על חכמתו, נכון?

אני חושב, סייג משמע כמו הפשט שזו מחיצה – שומרת על חכמתו. סייג זו לשון סייג, כמו “עשו סייג לתורה”. אבל גם שהולכים מעבר לדרך המצוות.

—

לא ימהר להשיב – לא למהר לענות

“לפיכך לא ימהר להשיב.” אדם לא ימהר לענות.

> חידוש: אדם חושב כך: קודם אענה, אם התשובה לא כל כך טובה, אענה עוד אחת, אענה חמישה תירוצים. אבל אם הוא לא ממהר להשיב, הוא יודע כך – אני הולך לענות תירוץ אחד, התירוץ הזה יהיה התירוץ הנכון, כי חשבתי עליו היטב מאוד.

כך אכן נוהג – יודעים מי הוא אותו “קול כסיל ברוב דברים”? אותו חכם אדם, הוא יודע… הוא מדבר הרבה. אכן, הוא אומר תירוץ אחד.

—

ולא ירבה לדבר – לא לדבר הרבה מילים

ובקטע הבא הוא אומר גם הרבה על חנופה. ולא ירבה לדבר – לא ידבר הרבה מילים.

טוב מאוד. כשאדם ממהר לדבר, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, ולחזור בו, ולסובב הנה ובחזרה. אבל אדם שחושב היטב היטב, כמו שהוא אומר שמדבר דברים מעטים ועניינים רבים, הוא הרבה חושב מראש, ויגיד רק את הדבר הנכון.

—

מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

“מלמד את תלמידיו בנחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון.” ברוגע, בלי לצעוק, בלי אריכות לשון.

> חידוש: אני חושב שזה גם קטע שאחד מביא את השני. אם הוא מדבר בלי לחשוב, לא יבינו אותו כל כך טוב, הוא צריך להסביר את עצמו יותר, הוא צריך לצעוק. אבל אם אדם חושב הרבה מאוד על מילותיו, ואומר מילים חזקות וברורות מאוד, יוכל לדבר בנחת, ברוגע.

צעקה באה מחוסר בהירות

הרבה פעמים הצעקה באה מזה שלא יודעים מה רוצים לומר, וממילא הוא מתוסכל – למה לא מבינים אותי – והוא צריך לצעוק. כמו שכתוב בפתק, שזו נקודת חולשה, הוא צועק חזק יותר. אם אתה יודע מה אתה רוצה לומר, אתה מדבר בבהירות.

הוא ששלמה אמר – זה מה ששלמה המלך אומר – “דברי חכמים בנחת נשמעים.” כשהם מדברים ברוגע, אז שומעים אותם, לא בגלל שהוא צועק.

דרך ארץ לתלמידי חכמים

אומר הרמב”ם הלאה, מה עוד יכולים להיות דברים? זו ממש דרך ארץ לתלמידי חכמים שלומדים תורה. אין שייכות להיכנס, ואחר כך הוא אומר פרק מיוחד על תלמידי חכמים.

כבר היה לו פרק על תלמידי חכמים קצת קודם, שתלמיד חכם עושה קידוש השם. יש הרבה מאוד הלכות שהן מיוחדות לתלמידי חכמים. אם אתה לומד, ואינך מקיים עדיין, אתה צריך עוד קצת לחקור את העניין. אבל הוא מתרגל, הוא – תלמיד חכם יתרגל. אבל תלמד, אתה מחזיק בפרק אחד – עשה פרק.

—

חנופה, גניבת דעת, ותוכו כברו

לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי

“ולא ינהוג עצמו בדברי חלקות ופיתוי.” לא ינהג בדברים חלקלקים, חנופה. כמו שהוא אומר הלאה, “לא יהיה בעל עלילה ובעל תרמית.” לא יהיה אדם שעושה כאילו “כוכב אחד” – זו דעתו, ויש לו דבר אמיתי, לא מה שנדמה לו, הוא משכנע את עצמו.

“אלא ינהוג עצמו” – יש סוג כזה של אדם שמדבר בהגזמה, כמו שצ’אט-ג’י-פי-טי אומר, הוא אומר לך מה שאתה רוצה לשמוע.

חלקות – אני חושב שזו לשון של חלקלקות, “דרך חלקלקות”. חנופה כזו, כאילו מחליקים למטה, זה חלקלק. אומרים כל מיני כאלה, תמיד איש מכירות. כשצריך למכור דברים, מותר לפעמים להיות איש מכירות, אבל אסור כל החיים להיות איש מכירות, תמיד לנסות להחניף ולעשות רושם טוב.

תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב

“ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב.” אדם אסור לו להיות דרך אחת בלב ודרך אחת בפה.

אני חושב שהרמב”ם אמר את זה גם – אם הבנתי נכון איך הרמב”ם למד נקימה, נטירה, או חרף תחרף אותו – אדם צריך להיות פתוח עם אנשים, אדם צריך לומר לאנשים באמת מה שהוא חושב.

“אלא תוכו כברו.” אדם צריך להיות מבפנים כמו שהוא מבחוץ.

> חידוש: הוא לא אומר שצריך להיות מבחוץ כמו מבפנים, כי אז זה צרות. אלא להפך – לא שכל מה שהוא אומר, הוא יחשוב. שידבר יפה עם אנשים, אבל שבאמת ישתדל לחשוב טוב על אנשים.

אם אתה מחזיק את השני לשוטה, אתה אומר לו. זה בוודאי דבר רשעות. אלא תעבוד על זה – דבר יפה, אבל תעבוד על כך שבאמת תחשוב טוב עליו.

איש אמת – לא לומר הכל

אפילו באמת, שואלים, האם חייב לומר הכל? אם איש אמת פירושו שכל מה שיש לו בבטן הוא אומר – לא, זה סתם משוגע. איש אמת הוא, כל מה שהוא אומר הוא מתכוון.

> חידוש: לזה יש גם שייכות לדבר מעט, שאמרנו קודם. מה פירוש לדבר מעט? אפילו דברים שאתה סובר, לא הכל אתה אומר.

הלשון “ענין” ו”דבר” אצל הרמב”ם

הרמב”ם אומר, “וענין שבלב יהיה הדבר שבפה.” הדרך הנכונה היא שמה שאתה חושב בלב, את זה תאמר.

> חידוש: דבר מעניין – הלשון “ענין” ו”דבר”. ענין פירושו אצל הרמב”ם המשמעות, התוכן. זו לשון שהוא משתמש בה. לפעמים ענין לא מתכוון לזה, אבל אצל הרמב”ם ענין תמיד פירושו המשמעות, הנושא שיש לך בלב – זה הענין. דבר, פעולת הדיבור, זה הפה.

—

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

מה זו גניבת דעת?

ההמשך: “ואסור לגנוב דעת הבריות” – אסור… מה כאן פירוש המילות? הכוונה לרמות בחנופה, אבל לגנוב את דעתו – הכוונה במילים, להחניף במילים, אפילו דעת הגוי.

נראה את המשולם, ונבין מה הוא אומר.

> חידוש: כיצד? אני חושב, ייתכן… ראיתי אנשים מתלבטים בעניין הזה. מה הכוונה? הפירוש הוא כמו גניבה – שאני מסתיר ממך משהו ששייך לך. גניבה שונה מגזילה – אני לא חוטף ממך. לא הולכים לשום מקום. סך הכל, אני מסתיר את הדבר האחד. הדבר האחד שייך לביתך, ואני מסתיר אותו ממך בביתי.

> יש לך הרי דרישה, יש לך הרי עניין – כשאתה מדבר עם מישהו, אתה חייב לאותו אדם להיות פתוח איתו. כשאתה מסתיר ממנו משהו שאתה מאמין שהוא לא יבין, אבל אתה מסתיר ממנו משהו שאתה יכול לומר לו, אתה מסתיר ממנו את התמונה המלאה – זה כך, כשאדם פתוח עם מישהו, השני צריך לראות את התמונה המלאה, והשני יקבל את ההחלטה.

דיון: משל של “חבר הכי טוב”

דובר 2: יפה מאוד. למשל, אדם מתנהל עם אדם לפי מידת הקרבה שלו אליו. אז, כשאתה פתוח עם זה – “תראה, אני לא החבר הכי טוב שלך, אבל אני ידיד טוב שלך, ואני מבקש ממך טובה.” לא, אני הולך לעשות כאילו אני החבר הכי טוב שלך, וממילא אתה חייב לעשות לי את הטובה.

דובר 1: לא, זה משל טוב מאוד.

דובר 2: אדם, מזמינים אדם לחתונה, צריך לומר לו: “תראה, אתה לא מעשרת החברים הכי טובים שלי, אבל אתה ידיד טוב שלי, ואני מבקש ממך טובה שתבוא לחתונה שלי.” אבל כשאומרים לשני, “אתה החבר הכי טוב שלי, וממילא בוא לחתונה” – גנבת את דעתו, לא נתת לו לקבל את ההחלטה שלו על סמך המציאות המלאה, על סמך התמונה המלאה.

דובר 1: או שאתה מעמיד פנים שאתה חבר הכי טוב. לפעמים נהיים חברים הכי טובים, מתנהגים כל כך הרבה, לא מעכשיו, כי אני רוצה להיות חבר הכי טוב, אבל בסופו של דבר נעשה תוכו כברו.

דובר 2: יפה מאוד.

—

דוגמאות לגניבת דעת

הרמב”ם מקצר:

“לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה.” גוי, מוכרים לגוי בשר. לגוי אין בעצם הבדל בין נבילה לשחוטה, ולך שחוטה שווה יותר. אז, אתה יכול עכשיו למכור לגוי – “תדע, אני מוכר לך את הבשר הכי טוב שלי.”

אגב, זה מאוד מעניין, כי הרמב”ם אומר שאפילו לגוי אסור לרמות. הוא אומר אפילו שזה גוי.

“ולא ימכור לו מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה.” מוכרים למישהו נעליים – הרי אין הבדל. אבל “תדע, אני מוכר לך נעל יקרה מאוד,” בעוד שהיא לא כל כך יקרה.

הלאה, “ולא ישלחנו בחבית שיעורו אלא אם כן הודיעו שאין בה אלא כך.” אני יודע שהלה לא יבוא אלי הביתה, וממילא קל לי מאוד להזמין אותו. חזק מאוד.

דוגמה מעשית – שלוש סעודות

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ (המשך) – גניבת דעת, שמחה, ממון, וכללו של דבר

—

גניבת דעת – שאלה מעשית

למשל איך, בשלוש סעודות, כשאני מכבד אנשים. הרבה פעמים יש לי ניסיון כזה שהאנשים שראיתי שלא נטלו ידיים, אתן להם כיבוד של ברכת המזון. כי אני יודע שהוא ממילא לא יענה. ואי אפשר לכבד שני אנשים. אני יכול לכבד גם את מי שאני יודע שהוא לא יוכל לברך.

אבל לכאורה זה אחד מעניני גניבת הדעת, כי שוב, אם אני יודע, אם אני עושה את זה רק בשביל גניבת הדעת. שוב, קודם כל אני רק רוצה לגלות את הסוד שלי.

את זה צריך לשלב – זה דומה לענין של חנופה ולא ליהנות כלום. יש אנשים כאלה שכל דבר אצלם הוא בלוף, חנופה.

—

גניבת דעת – שאלה מעשית

הרבה פעמים יש לי מצב כזה שהאנשים שאני רואה, הם לא נטלו ידיים. אתן להם לצטרף לברכת המזון, כי אני יודע שהוא ממילא לא יענה. אי אפשר לצרף שני אנשים. אני יכול לצרף גם את מי שאני יודע שהוא לא יוכל לברך. אבל לכאורה זה ענין של גניבת דעת, כי שוב, אם אני עושה את זה רק בשביל גניבת דעת – שוב, כן, בקיצור, אני לא רוצה כאן לגלות את הסוד שלי.

—

לשון הרמב”ם – “אסור”, לא סתם הנהגה

אבל צריך לדעת שזה… המילים של הרמב”ם, זה לא נאמר סתם בלשון הנהגה. הרי זה אדם שזה מה שהוא – כל דבר שהוא אומר הוא בלוף, חנופה. אל תהיה אדם כזה.

דוגמאות לגניבת דעת

או לרבות בתקרובות – כשהוא יודע, אדם מכין שולחן מפואר עם דברים טובים, כאילו הוא כבר מקבל מישהו, הוא יודע שממילא אותו אחד לא יאכל, רק בשביל זה הוא שם את זה.

או יפציר בו חבירו שיאכל עמו, והוא יודע שאינו אוכל – או שהוא אומר למישהו, “כן, בוא אלי לשבת,” ולמעשה מעולם לא היה כלום.

או אדם יודע שמישהו פותח לו חבית חדשה, ובעצם הוא צריך לפתוח אותה למחר, כדי שהאורח יחשוב שבשביל כבודו פתח.

הכרת הטוב של האורח

האורח צריך כן לומר, “כמה טרחות טרח בעל הבית זה בשבילי.” כן, זו הכרת הטוב – אנחנו צריכים כן לחשוב שהלה עושה הכל בשבילי. אבל צריך לדעת.

—

אפילו מילה אחת – גניבת דעת היא איסור

וכן כל כיוצא באלו, אומר הרמב”ם, ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, ושם הוא אומר במפורש “אסור לדבר”. זה אסור.

> חידוש: גניבת דעת זה לא סתם – “אסור” פירושו כמשמעו, שזה לא רק מידה רעה, זו עבירה. זו עבירה. כל מילה של גניבת דעת – עבירה קלה היא, אבל גניבת דעת היא איסור.

—

שפת אמת ורוח נכון ולב טהור

אלא שפת אמת – שתהיה שפה אמיתית. ורוח נכון – הרוח תהיה שם, שבאמת יאהב את חברו. ולב טהור מכל עמל והוות – שיהיה נקי מכל שקר.

“עמל והוות” – לשון פסוק

מה פירוש “עמל והוות”? רע… לא, זה לשון פסוק. “עמל” הולך יחד עם “הוות.” הפירוש הוא שאין לו מחשבות רעות, אין דבר כזה. אדם צריך להיות אמיתי. אדם צריך להיות אמיתי.

—

סיכום: חנופה ודיבור

שיהיה אמיתי – ענין החנופה. דיברנו על חנופה לעומת להיות אמיתי. קישרתי את זה עם הנושא של דיבור, נכון? אמרתי את הדברים העיקריים בענין דיבור.

—

שמחה – דרך הממוצע

כלל הרמב”ם

אומר הרמב”ם הלאה את אותו דבר לענין המידה הממוצעת, או המידה הנכונה של שמחה. אומר הרמב”ם כך:

“לא יהא אדם בעל שחוק והיתול” – אדם לא יהיה ליצן שצוחק ושמח יתר על המידה. “ולא עצב ואונן” – גם לא עצוב יתר על המידה. “אלא שמח” – הוא יהיה שמח, בעל מזג טוב. שיהיה בעל מזג טוב.

שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה

הרי הוא אומר אפילו בפרק הראשון, מה שהוא אומר, הוא מביא מרבנו בחיי דבר כזה: “כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.”

> חידוש: זו סיבה מעניינת למה לא להיות בעל שחוק – כי “שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.”

מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

“וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק” – אומר הוא גם, ציוו עלינו שאדם לא יהיה מופרז בשחוק. “ולא עצב ומתאבל” – ולא יהיה עצוב. “אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” – שיקבל כל אדם בפנים שמחות.

דיון: סבר פנים יפות בלי חנופה

> חידוש: צריך גם לדעת – ה”מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” אסור שיהיה בו טעם של חנופה. אז הלאה, הלאה זה קשה. חנופה היא אפשרית. אבל בסופו של יום צריך להיות שמח.

—

ממון – נפש רחבה לעומת עין טובה

כלל הרמב”ם

הלאה אומר הרמב”ם:

“וכן לא יהא בעל נפש רחבה נבהל להון” – אדם לא יהיה אדם רחב נפש שצריך הרבה כסף, ושהוא נבהל להון, שהוא מאוד נלהב ורודף אחרי כסף. “ולא עצל ובטלן ממלאכה” – וגם לא אדם עצלן שלא מחפש כסף, אלא הוא בטלן ממלאכה. “אלא איש חיל.”

“נבהל להון” – מה הכוונה?

“נבהל להון” פירושו שהוא מאוד מונע, הוא לא יכול לישון, הוא חייב מיליון דולר. גם לא צריך להיות קמצן שהוא עצל ובטלן ממלאכה. ואלו המידות הרעות שלא צריך להיות.

פירוש הרמב”ם על “עין טובה”

אלא, רק מה כן יהיה? בעל עין טובה. אני קורא את הלשון – דיברנו על זה גם.

> חידוש: הרמב”ם לומד ש”עין טובה” מתייחס לענין כסף. כן, “עין טובה” – אני חושב ש”עין טובה” פירושו הדבר האחר: להסתכל, לפרגן. כן, לרמב”ם יש פשט אחר. יכול להיות לפרגן לעצמו, שיפרגן לעצמו את המאכלים… אני חושב שצריך ללמוד שם איך זה מתקשר.

> אבל הרמב”ם כאן לומד ש”עין טובה” פירושו ההיפך כמו שהוא אומר כאן – פירושו ההיפך מלרדוף אחרי עסקים, אפשר לומר, לא לרדוף אחרי כסף, לא להתאמץ יתר על המידה. אלא כאילו שתרצה כסף – זה לא לפרגן, זה יותר כמו: יש לי כמות טובה של רצון לכסף, בדיוק כמה שאני צריך.

> זה ההיפך מ”נפש רחבה.” “נפש רחבה” פירושו שהוא רודף, הוא לא שולט בכמה כסף הוא צריך. “בעל עין טובה” פירושו שהוא מעריך כמה כסף הוא צריך.

> אה, אכן – זה יותר כמו הלשון “עין טובה”: הוא מסתכל על כמה כסף הוא צריך. “עין יפה בצרכי חברו” – הוא מעריך כמה כסף בערך הוא צריך, והוא משתדל להשיג את זה. לא “נפש רחבה” כזו שהוא חייב מיליונים, הוא לא יודע כמה הוא רוצה.

וימעט עסק ויעסוק בתורה

וימעט עסק – אדם לא… מעט עסק, שלא יעבוד יותר מדי. ויעסוק בתורה – העסק העיקרי יהיה בתורה.

“חלקו ישמח בו” – שני פירושים

ואף על פי שחלקו ישמח בו – המעט שהוא כן צריך לענין כסף, המעט שהוא כן ה”עין טובה” הנכונה – ישמח בו, שישמח. שלא יעשה… שגם לא יעשה את המעט שהוא צריך לעבוד – שלא יגיד עכשיו “אוי, נעבעך, אני חייב לעבוד.” לעבוד זה לא דבר רע.

אבל גם “חלקו” פירושו מה שכבר יש לו, הכסף. כלומר, זה מה שהוא מביא ב”שמח בחלקו.” אני חושב ש”חלקו” זה לשון כזו – פירושו כמו “זה החלק שאני צריך, זה המנה שלי.”

—

קטטה, קנאה, תאוה, כבוד

כלל הרמב”ם

אומר הרמב”ם הלאה:

לא יהא בעל קטטה – אדם לא יהיה מי שמתקוטט הרבה. ולא בעל קנאה – לא אדם שמקנא באחרים. ולא בעל תאוה – לא אדם שיש לו הרבה תאוות, שהוא צריך הכל. ולא רודף אחר הכבוד. ובכל הדברים האלה יהיה במידה הממוצעת.

הלשון “בעל” – לא המעשה, אלא סוג האדם

> חידוש: כן, אתה רואה שכל הסגנון, ה”בעל” – הלשון שהוא משתמש היא “לא אדם כזה.” לא המעשה, אלא סוג האדם. בעל רוגז, קנאה, תאוה, כבוד.

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם

כמו שחכמים אמרו: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם – הוא מאבד את עצמו, הוא לא בשליטה.

> חידוש: אולי כל הדברים האלה הם ענין של היכן שאדם אינו בשליטה?

דיון: “שליטה” – האם זו המילה הנכונה?

דובר 2: דומה אצל הליטאים?

דובר 1: לא, הרמב”ם… “שליטה” זו לא מילה טובה, כי הוא צריך גם את המידות הנכונות. אין תחנת שליטה שמנהלת כל אחד כמו המוח עם האיברים.

פירוש הרמב”ם על “מוציאין את האדם מן העולם”

לרמב”ם יש פירוש על המשנה, שמביאים אותו כאן.

> חידוש: “מוציאין את האדם מן העולם” – לפי הרמב”ם, יכול להיות ש”עולם” כאן פירושו העולם החברתי. פירושו שאדם לא יהיה עם אנשים אחרים, כי הוא קנאי, הוא צריך הכל לעצמו.

הוא מביא כאן את הפירושים על המשנה, ורש”י אומר שפירושו שניהם – “עולם” יכול להיות העולם החברתי, וגם עולם הבא, כי יש לו מידות רעות, והוא לא לומד כלום, הוא חושב רק על קנאה כל הזמן, וכן הלאה.

—

כללו של דבר – סיכום פרק ב’

דרך הממוצע הוא העיקר

עכשיו, כללו של דבר – סך הכל, סך הכל, ברגע שאתה אומר כך, רואים שכל הדברים האלה מתקשרים עם דרך הממוצע. אבל הרמב”ם אומר שהדברים שחז”ל מזהירים עליהם, צריך יותר זהירות מדרך הממוצע. נו, אבל בפשטות רואים שכאן זה כן דרך הממוצע.

לא עבירות, אלא מידות רעות שמביאות עבירות

> חידוש: אני חושב שכללו של דבר, הייתי רוצה להסתכל מה הפרק. הנושא של דיבור וגאווה הוא נושא חשוב שהרמב”ם הרגיש שחשוב להכניס כאן. אבל הנושאים האחרונים הם יותר שהרמב”ם מראה מהמשניות, מהמקורות, שזו מידה שחכמים מואסים בה.

> זו לא עבירה, זו לא עבירה. אבל להיות ליצן, מה שאתה קורא, זה משהו סוג רע של אדם. ולמה זה רע? כמו שהרבי החסידי אמר – זה מביא עבירה, לא כי זו עבירה, אלא “מוציאין את האדם מן העולם.” זה רע להיות סוג כזה של אדם, זה מביא כל מיני דברים. וכאן רואים שצריך להיות בדרך הבינונית.

רשימה שאפשר לראות מהמקורות שיש נושא של לא להיות בעל תאוה.

לשון הרמב”ם

כללו של דבר – הכלל, דיברנו כאן הרבה פרטים, אבל הכלל הוא: ילך במידה בינונית שבכל דעה ודעה, שילך במידה הבינונית של כל מידה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית, כמו ששלמה אמר “בכל דרכיך דעהו.” כל דרכיו יהיו מכוונות לאמצע.

הקושי שבפרק – הרמב”ם הולך וחוזר

> חידוש: אבל עדיין, זה די קשה, כי הוא הולך מדרך הבינונית לענינים שצריך כן ללכת לקצה מסוים, אבל אחר כך בקצה הוא קצת חוזר מזה. אבל עדיין, הוא חוזר.

> הוא הולך בכיוון הזה, שאנחנו צריכים ללמוד שכל אלה… שני דברים שהוא אומר בפירוש – אפשר לחשוב על דיבור ודברים אחרים. אלו עוד שני הדברים שהוא אומר בפירוש שצריך ללכת דווקא לכיוון מסוים.

דיון: קושיית הלחם משנה – סתירה בין פרק א’ לפרק ב’

הלחם משנה כבר שואל: בפרק א’ כתוב ברמב”ם בפירוש שהמצוה היא ללכת בדרך הממוצע אפילו בענוה. כן, בפרק הראשון כתוב בפירוש שלא יהיה בעל חמה, ובפרק השני הוא אומר שצריך ללכת לקצה.

תירוץ: דרך תשובה

> חידוש: לכאורה צריך ללמוד שזו בחינת דרך של רפואה. אבל אני חושב, מה שיכול להיות הגיוני הוא שכשאדם עושה את זה דרך תשובה, הפשט הוא: הוא זוכר כל הזמן שהתכלית היא להיות בדרך הממוצע. רק אני באמצע לעבוד על זה. אני באמצע לעבוד כדי להגיע חזרה לדרך הממוצע.

דובר 2: כן, ומה אתם חושבים על לחשוב? יש קידור המצוות למידות?

דובר 1: לא, הוא זוכר את התכלית. כלומר, ברגע שהוא לגמרי מחזיק מעמד, רואים שלעולם לא צריך… כמו משה רבינו – משה רבינו הוא האדם הגדול ביותר, שהוא חייב להיות עניו מכל אדם. למעשה, משה רבינו הוא הדוגמה של הרמב”ם.

—

סיכום הפרק

בכל אופן, הנה, זה הפרק. זה פרק שלם ויפה.

> חידוש: מעניין גם לתפוס שהרמב”ם חשב על מידות לפני שסיים את ספרו. כאן, רשימה – הנושאים מאוד חשובים: לא לדבר יותר מדי, לא להיות חנף ולא גונב דעת.

שמונה פרקים – בהרחבה יותר

וכמו שאמרת, בהרחבה יותר כדי להבין את הדברים צריך ללמוד בשמונה פרקים, ששם מאריכים יותר בזה. אולי שם מבינים ויוצאים בצורה יותר ברורה.

או ש… אפשר להאריך בקצרה, אפשר לקצר בהרחבה, ואפשר לקצר בקצרה, ואפשר להאריך בהרחבה. אותו נושא. כן. בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Hebrew, הלכות דעות, הלכות דעות פרק ב, משנה תורה להרמב"ם, ספר המדע
February 26, 2026
February 26, 2026

בית
משנה תורה להרמב"ם
ספר המדע
הלכות דעות
הלכות דעות פרק ב
הלכות דעות פרק ב (תורגם אוטומטית)

הלכות דעות פרק ב (תורגם אוטומטית)

תוכן עניינים

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב”ם הלכות דעות, פרק ב’

המבנה הכללי של פרק א’ ופרק ב’

הלכה א’ – משל החולה בגופו ונמשל לחולי הנפשות

לשון הרמב”ם (משל):

לשון הרמב”ם (נמשל):

פשט:

חידושים וביאורים:

הלכה א’ (המשך) – מה תקנתן של חולי הנפשות

לשון הרמב”ם:

פשט:

חידושים וביאורים:

הלכה א’ (סוף) – מי שמכיר בחליו ואינו הולך לרופא

לשון הרמב”ם:

פשט:

חידושים וביאורים:

הלכה ב’ – “וכיצד היא רפואתם?” – מנגנון הרפואה

א) אל מי מדבר הרמב”ם – אל המטופל או אל הרופא?

ב) המנגנון: ללכת לקצה ההפוך

חידושים:

ג) דוגמה מגאווה

חידושים:

ד) הכלל לכל המידות

הלכה ג’ – מידות שצריך ללכת עד הקצה האחר: גאווה וכעס

א) גאווה – “ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית”

חידושים והסברים:

ב) כעס – “וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד”

חידושים והסברים:

ג) “דרך הצדיקים” – שמחה ביסורים

חידושים והסברים:

הלכה ד’ – שתיקה, דיבור ודרך החכמים

א) “לעולם ירבה אדם בשתיקה”

חידושים והסברים:

ב) דברי תורה ודברי חכמה – מועט המחזיק את המרובה

חידושים:

ג) סכלות – הרבה מילים עם מעט תוכן

חידושים:

ד) סייג לחכמה שתיקה

חידושים:

ה) לא ימהר להשיב – לא למהר לענות

חידושים:

ו) מלמד את תלמידיו בנחת – בלא צעקה, בלא אריכות לשון

חידושים:

ז) חנופה, גניבת דעת ותוכו כברו

“לא ינהוג בדברי חלקות ופיתוי”

חידושים:

“תוכו כברו – ולא תהיה אחד בפה ואחד בלב”

חידושים:

גניבת דעת – אפילו דעת הגוי

חידושים:

דוגמאות לגניבת דעת

חידושים:

“אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור”

חידושים:

הלכה ד’ (המשך) – שמחה: דרך הממוצעת

חידושים:

הלכה ד’ (המשך) – ממון: נפש רחבה לעומת עין טובה

חידושים:

הלכה ד’ (סוף) – קטטה, קנאה, תאווה, כבוד

חידושים:

כללו של דבר – סיכום פרק ב’

חידושים:

תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות דעות פרק ב׳ – משל החולה בגופו ורפואת חולי הנפשות

הקדמה: מבנה פרק א׳ ופרק ב׳

דיון: המהלך הלמדני של פרק א׳ ופרק ב׳ – לכתחילה ובדיעבד במידות

הלכה א׳ – משל החולה בגופו

סטייה: קשר לשמונה פרקים ומורה נבוכים – עיקר המידות הרעות הוא “בעיית טעם”

הלכה א׳ (המשך) – הנמשל: חולי הנפשות

סטייה: מורה נבוכים – האם התורה קשה או קלה?

הלכה א׳ (המשך) – פסוקים כראיות

מה תקנתן של חולי הנפשות – הרפואה

דיון: מה פירוש “דעות שמלמדים אותם” – הסברה שכלית או חינוך מעשי?

המכירין בדעות הרעות שלהם – מי שיודע ואינו עושה

רמב”ם הלכות דעות פרק ב’ (המשך) – רפואת המידות דרך הרגל והדרך אל הדרך האמצעית

תפקיד החינוך וההרגל – “עד שיחזירהו לדרך הטוב”

“מכירים בדעות הרעות שלהם” – מי שאינו הולך לחכם

חידוש: למי מדבר הרמב”ם?