הלכות דעות פרק א (תורגם אוטומטית)

הלכות דעות – הקדמה, מצוות, ופרק א: הדרך האמצעית

הקדמה: מקומן של הלכות דעות בספר המדע

דובר 1: אנחנו לומדים רמב”ם. סיימנו ברוך השם הלכות יסודי התורה. אנחנו כבר מחזיקים בסוגיה השנייה, ההלכות השניות ברמב”ם, בספר המדע — הלכות דעות. דעות פירושו מידות, מה שאנחנו קוראים בדרך כלל מידות.

—

הקשר בין הלכות יסודי התורה להלכות דעות

למדנו שההלכות מתאימות מאוד. למדנו, ראינו בהקדמה שכתוב “משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב”. פירשנו שיש דעת של ידיעה, מה שנקרא דעת תיאורטית — לדעת את האמת, לדעת את הקב”ה ומלאכיו והעולם וכו’, גם כיצד הקב”ה מדבר עם העולם, שזה מה שסיימנו עכשיו בהלכות נבואה. אבל הכל עניינים של יסודי התורה, כלומר עובדות — אני לא רוצה להשתמש במילה עובדות, אלא דברים, דברים אמיתיים שצריך לדעת.

מלבד זאת, הדבר השני — הרמב”ם אומר הרבה פעמים במקומות אחרים שעיקר שלמות האדם היא שני דברים: לדעת, ולנהוג לפי המידות הנכונות. לאו דווקא לפי אותה ידיעה. אני לא יודע אם ה”לעשות” הוא לפי דעות. זה לפי דעות, אבל לא באופן של… לא, כי אם דעות פירושו ה’ ד’ ת’, שיש אלוקים, דעות לא אומרות לנו ללכת בדרך האמצע. אלו שני דברים, יש מעשה וכו’.

שני כללים של כלל התורה כולה

הדבר השני — מהם שני הכללים האמיתיים של כלל התורה כולה? הלכות יסודי התורה והלכות דעות הם באמת הכללים של כלל התורה כולה. כי הרבה מאוד מצוות עוסקות בכך שיהיו לאדם האמונות הנכונות, או דעת שאנו קוראים דעת. והלכות דעות זה להתנהג נכון, להיות בעל מידות נכונות, כי זה לפי הרמב”ם טעמי המצוות — הרבה מאוד מצוות נעשו כדי להביא למידות טובות וכו’.

אז זו הקבוצה השנייה. זה מתאים מאוד שזה ממש הדבר הבא — זה יוצר ישרות לב. הרמב”ם אומר הרבה פעמים שלב רומז על מעלות המידות כולם. אז זו ההלכה השנייה.

מדוע דווקא מצוות אלו בהלכות דעות?

עכשיו הלאה, צריך קצת… אנחנו הולכים עכשיו לראות אילו מצוות נכנסות בהלכה הזו, אבל צריך להמשיך לחשוב בדומה למה שדיברנו על המצוות של הלכות יסודי התורה.

אין הפשט שרוב המצוות הן דעות, נכון? כל הלכות חושן משפט הרי בעיקר עוסקות בכיצד לא לקחת את של חברו — הרי זה גם דעות. אלא הפשט הוא, אלו המצוות שעוסקות ישירות בנושא של דעות.

הלכות יסודי התורה = בין אדם למקום; הלכות דעות = בין אדם לחבירו

אפשר לומר כך: שהלכות יסודי התורה הן היסודות של המצוות שבין אדם למקום, והלכות דעות הן היסודות של המצוות שבין אדם לחבירו. כלומר, כמו שעשרת הדברות מורכבות חצי וחצי, הרי השניים הראשונים — שאפשר אולי… אני לא יודע, השניים הראשונים שהם שני הפרקים המרכזיים של ספר המדע של הרמב”ם — הראשונים עוסקים ביסודות שגורמים לאדם לרצות לקיים מצוות, כי הוא מאמין שיש בורא וכן הלאה, הוא מאמין שהקב”ה מדבר אל בני אדם דרך הנביא, וממילא צריך לשמוע. וכאן הוא הולך לדבר על היסודות של מה שמעצב את האדם בין אדם לחבירו.

דיון: האם הלכות יסודי התורה הן רק מכשיר למצוות, או מצוה בפני עצמה?

דובר 2: נכון, אני לא יודע אם ה”ממילא צריך לשמוע”. ממילא צריך לדעת. הרי זו מצוה בפני עצמה. אלו חמש מצוות, המצוה לדעת. זו מצוה בפני עצמה. זה לא רק כדי לקיים מצוות. הרי זו בעצמה מצוה.

דובר 1: נכון, אבל הוא רואה שזה גם יסוד. הרמב”ם אומר שזה מיסודי הדת. נכון, אבל זה גם יסוד שצריך לדעת איך זה עובד, וכדומה.

דובר 2: והדבר השישי…

דובר 1: אחר כך יש, כמו שאתה אומר את הדבר, החילוק של הלכות דעות. לא כתוב “לא תעשה” בהלכות דעות. הדברים שכתובים שם הם כבר תוצאה של הדעות הנכונות. זה מעשה, ומזה יש עוד פרטי הלכות. אבל כאן מדובר על המצוות שהן ישירות זה — שיהיו לאדם המידות הנכונות.

—

המצוות של הלכות דעות

דובר 1: טוב מאוד. אז, אומר הרמב”ם כך: “הלכות דעות יש בכללן אחד עשר מצות, חמש מצות עשה ושש מצות לא תעשה, וזהו פרטן”. אלו המצוות:

1. להדמות בדרכיו — להידמות, כלומר לעשות בדומה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא, ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. כיצד הולכים בדרכיו של הקדוש ברוך הוא? “באיזה דרך ידבק בהן האדם”.

2. לדבוק ביודעיו — צריך להידבק ביודעי ה’, והם תלמידי חכמים וצדיקים.

3. לאהוב את הרעים — לאהוב יהודים ישרים, יהודים שמתנהגים כראוי בתורה ומצוות.

דובר 2: “רעים” פירושו כבר חברים. אהבת חברים. לא מתכוון דווקא לרעים.

דובר 1: ומלבד זאת יש עוד מצוה שהיא לאהוב אנשים מסוימים:

4. לאהוב את הגרים — לאהוב גרים, יהודים שהתגיירו או יהודים שבאו לגור בין יהודים. גרים הם בכלל רעים, אבל יש מצוה נוספת, כמו הרבה פעמים כלל ופרט. כי צריך יותר עזרה, צריך יותר אזהרה.

5. שלא לשנוא אחים — לא לשנוא אחים, יהודים. הנה, כאן כתוב “אחים”. הלאה, אותו דבר — “אחים”, פשוט לשון הפסוק היא על זה “רעים” ועל זה “אחים”. אין באמת חילוק בהגדרת המצוה.

6. להוכיח — להוכיח, למסור מוסר כשרואים יהודי אחר שאינו הולך בדרכים טובות, מיד צריך לטפל בכך.

7. שלא להלבין פנים — לא לבייש אדם, להלבין פניו על ידי ביושו.

8. שלא לענות אלמנות ויתומים — לא לצער אנשים פגיעים, אנשים חלשים ושבורים.

9. שלא להלוך רכיל — לא להיות רכלן, לא לשאת ולהביא לשון הרע ורכילות.

10. שלא לנקום — לא לנקום ביהודי, כלומר להחזיר רעה תחת רעה כי הלה עשה רעה.

11. שלא לנטור — כלומר, לא לשמור בלב, לזכור שהלה עשה רעה, אפילו אם אינו מחזיר לו.

—

ניתוח מבנה המצוות

מצוה א’ — כלל כל הכללים

דובר 1: אני רוצה רק לראות כאן לרגע, רק את המבנה של המצוות, נכון? מה המצוות הן, בכל המצוות, נראה בפרקים אי”ה. אבל מה שצריך רק לראות הוא שעכשיו, לכאורה מצוה א’ היא כלל כל הכללים. אחר כך יש מצוות — אני רוצה רק להבין מדוע את המצוה הזו הכניס בהלכות דעות ממש.

המצוה היא לכאורה כלל של כל שאר המצוות. כל מה ש… במובן מסוים, אילו לא היתה כתובה שום מצוה אחרת אחריה, כבר היה יכול לעמוד כל הלכות דעות.

דובר 2: כי “להידמות בדרכיו” פירושו דרכים לטובה וישרים, וכל אלו הם לאו דווקא דרך טוב וישרים. אלא כמו שרואים הרבה פעמים, יש פרטים ש… אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות? אלא מאי, לאו נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. אבל בערך, רואים כאן פרטים שהם גם מצוות.

מצוות בין אדם לחבירו — סדר של מדרגות?

דובר 1: טוב. אחר כך יש מצוות שקשורות ל, הוא אומר, בין אדם לחבירו. יש מצוות שאחרי שאתה חבר צריך להרגיש כך, לא לגנוב ממנו וכדומה. עכשיו יש את המצוה של להיות לך חבר. קודם כל, המצוה שתתחבר עם היהודים הטובים, עם יודעי ה’. זו המצוה עם מי להסתובב. זו כבר המצוה הכי כללית שיכולה להיות בנושא של בין אדם לחבירו — מי יהיה חברך, נכון?

אחר כך יש את המצוות של לאהוב את כל החברים, כל היהודים, ובמיוחד אנשים מסוימים שצריך להיזהר בהם במיוחד.

דובר 2: אולי אפשר לומר קצת אחרת — הכל מדרגות של כמה חזק צריך להיות קרוב לזולת:

– עם הקב”ה צריך להיות הקרבה הגדולה ביותר — הקרבה הגדולה ביותר היא ללכת בדרכיו.

– עם הצדיקים צריך לא רק סתם לאהוב אותם, אלא להידבק בהם, לרצות להיות איתם, לרצות ללמוד מהם.

– ואחר כך יש סתם לאהוב יהודים.

– והמדרגה הנמוכה ביותר היא להוכיח אותו כשעושה רע, ולא להציק לו, לא לצער אותו, לא לנקום בו.

דיון: האם אלו באמת רמות?

דובר 1: אני לא יודע אם אלו רמות, אני לא יודע אם אתה צודק. אני לא רואה שאלו… אפשר אולי לומר כך, אבל “לדבוק ביודעיו” לא מתכוון… זה פירושו פשוט להיות חברו. זה לא פירושו רמה מיוחדת. זה לא פירושו שתלמד ממנו, שתרצה להיות שם כדי ללמוד ממנו. זה טוב מאוד, אבל באהבת רעים לא מתכוון באמת לדבר אחר. כלומר אולי… בסדר, אולי הם לא פחות נראים כרמה, אולי כן.

סטים של מצוות שקשורות זו לזו

דובר 1: אבל אני אומר, למשל, אחר כך — לא תלך רכיל, זה פשוט הלאו של רכילות, זה אותו דבר. ואחר כך, הוכח תוכיח ולא תלבין פנים הם גם סט, כמו שנראה. להוכיח פירושו שיש לך טענות על החבר ולומר לו, אז זה קשור ללא תלך רכיל. לא תלך רכיל והוכח תוכיח, ומצד שני, לא תשא עליו חטא. כך כתוב בתורה, כך אומר הרמב”ם כאן — כדרך אחת של התמודדות עם אנשים, תקשורת עם אנשים. כיצד התקשורת עם האנשים שאתה הולך להיות איתם, אז זה מאוד בסיסי כיצד התקשורת צריכה להיות.

אזהרה מיוחדת לאנשים פגיעים

אחר כך יש לאו של לא לצער אנשים פגיעים. בסדר, זה כמו שראינו כמו שכתוב לא תונה את הגר — כאן צריך אזהרה מיוחדת לא לצער.

כלומר, במילים אחרות, אנשים רגילים שבעומק לא שונאים אותם, יחיו אותם ולא ילבינו פניהם. אבל אחר כך, אפילו מתנהגים רגיל, אצל אותו אדם חלש צריך להיות בזהירות מיוחדת כדי לא לצער אותו, שזה מה שחסר.

מצוות כלליות שבין אדם לחבירו

אחר כך יש את מצות רכילות, שהיא ודאי דבר כללי מאוד — כיצד אדם מדבר על אדם אחר. לא תקום ולא תטור הם עוד דבר בסיסי מאוד של לא לנקום בזולת, זה דבר כללי יותר.

כלומר, אפשר להבין שהכל, כמו שאתה אומר, מצוות שבין אדם לחבירו. המצוות הן כיצד מתייחסים ליהודי אחר, לאדם אחר. אלו מצוות כלליות מאוד הנוגעות לאדם באשר הוא אדם, לא כיצד הוא קונה חפצו — זה כבר דבר פרטי יותר.

—

פרק א: הדרך האמצעית — סקירה כללית

דובר 1: בסדר. אז אלו המצוות. אז הפרק הראשון, רבי יצחק עשה לו את הכותרת “הדרך האמצעית”. הרמב”ם אומר “להדמות בדרכיו” — כיצד נדמים בדרכיו של הקב”ה. עכשיו הרמב”ם הולך לומר כיצד הולכים בדרכיו של הקב”ה, מהם דרכיו של הקב”ה.

מבנה הפרק

אז הפרק הזה הוא עוד אחד מהפרקים בדומה לכל הפרקים של הלכות דעות — חוץ מהפרק החמישי והשישי — שהולך גם עם המבנה שהוא אומר לך קודם, הוא מסביר לך עובדה שלא ידעת, דברים יותר מורכבים, דברים עמוקים יותר שלא היית יודע בלעדיהם, ואחר כך הוא מודיע כיצד עומדת המצוה לפי אותו הסבר.

החילוק בין “דעות” ל”מידות”

אז מה שהרמב”ם עושה — אני רוצה רק לומר סקירה כללית לפני כן. כמו שאני אוהב לעשות, אני לא יודע אם אתה אוהב את זה, תגיד הערה ותאמר שצריך לעשות הפוך, אבל דרכי היא כך:

הרמב”ם מסביר שיש דעות. דעות אמרנו שפירושן מידות. אולי דרך טובה יותר לתרגם מידות — דעות זה עוד לפני המידות. דעות הפשט הוא: בני אדם אוהבים דברים מסוימים, שונאים דברים מסוימים, יש להם נטיות שונות.

> חידוש: דעות הן מה שגורם למידות. דעות הן מה שהמידות מארגנות. דעות הן החומר שהמידות הן הצורה שלהן. דעות, כמו שהוא הולך להסביר, להיות בעל תאוה — זו דעה. הכמות הנכונה של תאוה — זו המידה. אז המידה נותנת את השיעורים. מידה היא פשוטו כמשמעו שיעור. המידה נותנת את השיעור של כמה מכל דעה צריך שיהיה לך — אז יש לך מידה. דעה לבדה אינה מידה. מידה היא כמות של דעה.

אז ממילא, הרמב”ם קודם מתאר את הדעות — שלבני אדם יש שונות במה שהוא קורא דעות. אנחנו יכולים לקרוא לזה נטיות, לאהוב דברים, לשנוא דברים.

רמב”ם הלכות דעות – פרק א, הלכה א

סקירה כללית של מבנה הפרק

אז, מה שהרמב”ם עושה – אני רוצה רק לומר סקירה כללית לפני כן, כמו שאני אוהב לעשות. מי שלא אוהב את זה, שיגיד הערה ויאמר שצריך לעשות אחרת, אבל דרכי היא כך.

הרמב”ם מסביר שיש דעות. דעות אמרנו שפירושן מידות. אולי דרך טובה יותר לתרגם: מידות זה דעות, זה עוד לפני המידות. דעות הפשט הוא – בני אדם אוהבים דברים מסוימים ושונאים דברים מסוימים, ויש להם נטיות שונות, שונות… דעות הן מה שגורם למידות. דעות הן מה שהמידות מארגנות. דעות הן החומר שהמידות הן הצורה שלהן. דעות, כמו שהוא הולך להסביר, להיות בעל תאוה – זו דעה. להיות בעל הכמות הנכונה של תאוה – זו המידה. אז, המידה נותנת את השיעור, מידה היא פשוטו כמשמעו שיעור. המידה נותנת את השיעור של כמה מכל דעה צריך שיהיה לך, אז זו מידה. דעה לבדה אינה מידה, מידה היא כמות של דעה.

אז ממילא, הרמב”ם:

– קודם מתאר את הדעות – שלבני אדם יש שונות במה שהוא קורא דעות, אפשר לקרוא לזה נטיות, לאהוב דברים, לשנוא דברים, וכן הלאה.

– אחר כך הוא מסביר כיצד מקבלים את הדעות. והוא מסביר שבדעות יש מידות קיצוניות, דרכים קיצוניות של התנהגות, ודרכים נכונות של התנהגות. זה שלב שני.

– שלב שלישי הוא מסביר שהדרך השלישית, היא הדרך הטובה, והוא מביא את הגמרות כיצד אפשר לעשות את השלישית, את דרך הממוצע, לפי כל אחת מהדעות, לפי כל אחד מהנושאים מאותו סוג דעות שהזכיר בתחילה – הוא נותן דוגמה כיצד אפשר להתנהג בדרך הממוצע. ואחר כך הוא נותן פרטים בזה.

– אחר כך הוא מוציא שדרך הממוצע, זו המצוה של “והלכת בדרכיו” – ללכת בדרך הממוצע, זו המצוה.

זה פחות או יותר המבנה של הפרק, מלבד כל הפרטים שיש בפנים. מסכים? אז עכשיו נוכל להתחיל לקרוא.

—

הלכה א: **”דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם”**

אומר הרמב”ם: “דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם.” יש סוגים שונים של דעות, או תכונות הנפש, על כיצד בני אדם מסתכלים על דברים, או כיצד בני אדם מתנהגים. לכל אחד ואחד מבני אדם יש דעות רבות – לכל אדם יש מידות שונות, דעות רבות.

ננסה לומר את לשון הרמב”ם, כי זה יבלבל אותנו כשנתרגם. אם רוצים לתרגם, נאמר אולי מילה בעברית, אבל כשאומרים על דעות “מידות” וכדומה, נתבלבל.

לכל אדם יש דעות רבות

אז, אדם רואה, לאדם יש דעות רבות. אין הכוונה שלכל אדם יש אחת מהן – לכל אדם יש הרבה. יש לו הרבה רגשות שונים, אפשר לומר. דעות הן רגשות. הרבה רגשות.

**”וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר”**

יש לו גם הרבה דברים שונים זה מזה. הפירוש כמו סתירות פנימיות, או שונה זה מזה. יכול להיות גם שהוא מתכוון לומר, אנשים אחרים רחוקים מאוד זה מזה.

חידוש: ההבדל בין בני אדם לבהמות

זה דבר מעניין אצל בני אדם, והרמב”ם מסביר זאת במקום אחר. אבל בבהמות או חיות או דברים טבעיים, אינם כל כך שונים זה מזה. מסתכלים על שתי פרות – בדרך כלל לכולן אותן דעות, אותם רגשות. לפרה יש רגשות של פרה. בני אדם, אפשר לראות אדם אחד שהוא לגמרי שונה מהאדם השני – לא בגופו, אלא בדעותיו.

חידוש: דעה פירושה סוג של אדם, לא פעולה רגעית

זה הדבר… הוא מוציא כל מיני סוגים של דעות כאלה שיכולות להיות. וזה מאוד חשוב – כל אלה הם סוגי בני אדם. כלומר, להחזיק בדעה או במידה של דעה, זה להיות סוג של אדם. זה שונה מלהתרגז. להתרגז יכול גם מי שאינו רגזן – להתרגז. אבל להחזיק במידה פירושו שאתה סוג כזה של אדם. אתה רואה את האדם הזה? הוא רגזן. השני אינו רגזן, הוא מיושב. אילו לא היינו יודעים ששניהם מאותו מין ואישיות, היינו חושבים שיש כאן שני מיני בריות – יש רגזנים ויש שאינם רגזנים. כי הם מתנהגים בצורה שונה לגמרי.

—

הדוגמאות של דעות שונות

(א) כעס

כך הוא מוציא: “יש אדם שהוא בעל חימה” – יש לו טמפרמנט, יש לו חימה. חימה היא לשון חמימות. כעס, כעס, כעס. טמפרמנט, טמפרמנט. יש לו רוגז. זה בעל… יש בעל מצוה, בעל עבירה, ויש בעל חימה, רגזן. בעל חימה דומה מאוד לחימה – הכוונה שיש לו חמימות מסוימת שמביאה אותו להיות כועס תמיד – תמיד בכעס.

“ויש אדם שדעתו מיושבת עליו” – דעתו מיושבת, רגועה – “ואינו כועס כלל”, והוא אינו כועס בכלל. “ואם יכעס” – אם הוא מתרגז לפעמים – “יכעוס כעס מעט בכמה שנים” – יהיה לו כעס חלש באיכות, וגם מעט כעס בכמות. אפילו כשהוא מתרגז, הוא מתרגז קצת.

ואלה שני סוגי בני אדם, אתה רואה?

חידוש: “ביותר” בדוגמאות הקיצוניות

החכם יראה שכל הזמן נכנס ה”ביותר” מיד. היינו מבינים מדוע – כי בעל החימה כועס תמיד, לא שהוא מתרגז פעם אחת, תמיד הוא מתרגז.

(ב) גאווה

“ויש אדם שהוא גבה לב ביותר” – יש מי שהוא נורא גדול, הוא מחזיק עצמו מאוד גבה לב. “ויש שהוא שפל רוח עד מאד” – יש מי שהוא להיפך.

גבה לב פירושו שהוא מתנהג בהתנשאות גדולה, הוא תמיד מדבר מלמעלה למטה לאנשים, הוא אינו מתנהג בשוויון עם אף אחד. שפל רוח – הוא נותן לדרוך עליו, הוא מתנהג בשפלות מאוד.

שניהם הם לשונות… גבה לב אפשר לפרש לב גבוה. שפל רוח, רוח חלשה. זה לא רוח, זה לא לב, זה משהו אחר. אבל שניהם לשונות של גאווה – יש בעל גאווה גדול יותר ובעל גאווה קטן יותר.

(ג) תאווה

ואותו דבר לגבי תאווה. בני אדם שונים מאוד לגבי כעס, בני אדם שונים מאוד לגבי גאווה, ובני אדם שונים מאוד לגבי תאווה.

“יש בעל תאוה שלא תשבע נפשו מהלוך בתאותו” – נפשו לעולם לא תהיה שבעה מללכת בתאוותיו. תמיד יש לו עוד תאוות שהוא רוצה לעשות, והוא אינו שבע, יש לו רצון גדול לעוד ועוד תאוות.

“ויש טהור גוף ביותר” – אדם שגופו טהור – “שלא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם” – אין לו אפילו תאוות לדברים פשוטים שהגוף צריך. אפילו מה שהגוף צריך, הוא עושה רק מעט, בקושי. אין לו תיאבון, הוא אינו רודף כל כך אחרי תאוות.

(ד) נפש רחבה – תאוות ממון (עשיית כסף)

אותו דבר, יש עוד סוג של מידה: “ויש בעל נפש רחבה” – אדם שהוא מאוד רחב, הוא מבזבז על עצמו. הוא לא מדבר על נדיב, או צרכן גדול. הוא צריך הרבה מאוד לעצמו, הוא צריך הרבה מאוד כסף, והוא צריך הרבה מאוד…

כן, זה לא מדבר על הוצאות, זה מדבר על עשיית כסף. נפש רחבה נוגעת אחר כך לקמצנות בעניין הוצאת כסף. טוב מאוד. שיש מידה שנושאה הוא עשיית כסף. הוא צריך הרבה מאוד כסף לעצמו, הוא צריך שיהיה לו הרבה מאוד כסף, הוא רוצה לצרוך. הוא אינו שבע עד שיש לו כל ממון שבעולם, עד שהוא נעשה עשיר כקורח.

“שלא תשבע נפשו” – זה לא תאוות, זה רק אדם שאין לו חשק לכסף, הוא צריך תאוות. כאן האדם, נפשו נשבעת מתאוות, נפשו נשבעת מכסף. כן, שניהם קיימים. “לא תשבע נפשו מכל ממון העולם” – נפשו לא תהיה שבעה מכל הכסף בעולם. “כענין שנאמר: אוהב כסף לא ישבע כסף” – מדובר בסוג מסוים של אדם שהוא אוהב כסף, ולעולם אינו שבע מכסף.

“ויש מי שהוא מקצר” – אדם שצריכיו מועטים – “שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו” – הוא מסתפק במועט. מה שהערנו: כל אלה השניים הם התיאורים הקיצוניים. אפילו כמה שהוא לא רוצה, מה שהוא באמת צריך, גם זה לא כל כך חשוב לו. “ולא ירדוף להשיג כל צרכו” – הוא אפילו לא רודף להשיג את כל מה שהוא צריך.

זה לגבי עשיית כסף, לגבי תאוות ממון, כן. לא תאוות של תענוגי הגוף – זו הקודמת. תאוות ממון, תאוות של גשמיות שהוא מוכרח להרוויח כדי לחיות.

(ה) קמצנות – הוצאה על עצמו

ועכשיו מדברים לגבי המידה של קמצנות, כמה הוא מוציא:

“ויש מי שמסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו” – הוא קמצן גדול מאוד, עד שהוא מסגף עצמו ברעב, ואת הכסף המעט שיש לו, הוא אוסף על ידו ואינו מוציא אותו. “ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול” – הוא אינו אוכל, אין לו הנאה להשתמש בכספו שלו, אלא מצטער מאוד כשהוא צריך להוציא את כספו.

“ויש מי שמאבד כל ממונו בידו לדעתו” – להיפך, הוא מבזבז את כל כספו.

—

דיון: האם אדם יכול לסתור את עצמו במידותיו?

הרי אדם יכול להיות בעל כל מיני… זה לכאורה איך שאדם יכול לסתור את עצמו. אדם שלגבי גאווה הוא מאוד עדין, והוא צריך מעט מאוד, ולגבי תאווה יש לו תאווה גדולה מאוד. זו סתירה. כל זה…

דובר 2: לא, מה שאני יכול לומר, כמו שאדם יהיה עם הכל באותו… אתה יכול לשים אותו תמיד באותה עמודה, שהוא לא אוהב כבוד, לא אוהב לאכול… אולי יש אדם כזה, ויש אדם כזה, ויש אנשים עם הרבה סתירות.

דובר 1: לא, אני אומר, יש כל הסוגים, זה מה שאמרת. אין סתירה למשנה “וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר”.

דובר 2: כן, אבל אני חושב שהמשנה “וזו משונה מזו” התכוונה לבני אדם, לא באדם אחד. הוא מתכוון לומר שבני אדם, שזו הפערים כל הזמן – יש אנשים שרחוקים מאוד מאנשים אחרים. ההבדלים בין בני אדם גדולים מאוד.

דובר 1: אוקיי, אוקיי. אבל זה… כן, זה לא שהמידות כפי שהרמב”ם מחלק אותן לפי מה שהן עוסקות בו. זה לא… יכול להיות לפעמים אדם שהוא מסתפק במועט, והוא מסתפק במועט בכל התחומים. נכון, יכול להיות אדם כזה. אבל כשהרמב”ם מחלק מידות, יש מידה נפרדת לעשיית כסף, מידה נפרדת להוצאת כסף, כי זה נושא אחר, מדובר על משהו אחר. זה דבר נפרד. כל אחת מהן יכולה להיות אצל אדם בכל מיני שילובים, כמו שאתה אומר. אולי זה לא הרגיל, אבל המידה מתחלקת כך.

—

הלכה א (המשך): עוד דעות

(ו) שמחה ועצבות – מהולל ועונן

כך יש ארבע מידות, ויש עוד… אה, חמש. ויש לנו עוד: “ועל דרכים אלו שאר כל הדעות” – גאווה.

יש אדם שהוא מהולל, שזה… מלשון הוללות. הוא תמיד נרגש, הוא תמיד שמח.

ואחר כך יש אדם שהוא עונן – הוא אדם מאוד מדוכא. הוא מדוכדך מדי.

דובר 2: כן. עונן, זה כמו בטלן?

דובר 1: כן. עונן זה כמו אנינות. כן, כן.

(ז) כילי – לא לתת לאחרים

אחר כך יש אדם שהוא כילי, שהוא מאוד קמצן. כילי זה קמצן, אבל זה שונה מקמצנות. קמצנות דיברנו על מי שאינו מוציא על עצמו, הוא לא קונה לעצמו. כילי פירושו שהוא לא נותן לזולת כלום.

יש שני סוגי קמצנות, זה לא אותו דבר. יש אדם שמוציא רק על עצמו ולא לזולת, ויש מי שאינו מוציא לא לזולת ולא לעצמו. זה לא אותו דבר.

ואדם שמוציא לאחרים.

רמב”ם הלכות דעות – פרק א (המשך) ופרק א הלכה ב

דוגמאות נוספות של קצוות (קיצוניות)

ואחר כך יש אדם שהוא עונן, הוא אדם מדוכא כזה, הוא מדוכדך. עונן זה כמו אבלות.

יש לנו אדם שהוא כילי, שהוא מאוד קמצן. כילי זה קמצן, אבל זה שונה מקמצנות. קמצנות דיברנו על – שמוציא על עצמו, הוא לא קונה לעצמו. כילי פירושו שהוא לא נותן לזולת כלום. יש שני סוגי קמצנות, זה לא אותו דבר. יש אדם שמוציא רק על עצמו ולא לזולת, ורק לזולת ולא לעצמו – זה לא אותו דבר.

ושוע – ואדם שמוציא לאחרים ברוחב לב. ואכזרי – אדם שהוא אכזרי. ורחמן – מי שיש לו רחמנות על אחרים. ויש לנו רך לבב – אדם שהוא פחדן, הוא מפחד ואינו לוקח שום סיכון. ואמיץ לב – יש לנו אדם שהוא גדול, יש לו הרבה אומץ, הוא לוקח הרבה סיכונים. וכל כיוצא בהן.

—

טוב מאוד. כאן תיארנו ניגודים, כלומר, קיצוניות, כל מיני קיצוניות, אחד כנגד השני. קיצוניות בכעס, קיצוניות בגאווה. אנו נותנים תשע דוגמאות של אנשים שונים, שאחד כך ואחד כך. ארבע מהן אמרנו בהרחבה, עוד ארבע בקיצור. ואלה הדוגמאות.

—

דעות בינוניות – בין הקיצוניות

עכשיו: ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר דעות בינוניות זו רחוקה מזו. לא כל בני האדם הם קיצוניים, שהם מאוד קמצנים או מאוד בזבזנים. יש גם כל מיני רמות בין שתי הקיצוניות. דעות בינוניות זו רחוקה מזו – יש גם, בכל מידה יש דעות בינוניות זו רחוקה מזו. זו רחוקה מזו פירושו שהן רחוקות זו מזו.

דיון: מה פירוש “זו רחוקה מזו”?

אני חושב שאולי הוא מתכוון לומר, שאם לא כן – דעות בינוניות פירושו שיש הרבה רמות באמצע. אולי הוא מתכוון לומר – ומאוחר יותר כשהוא ידבר הוא בוודאי יתכוון כך, אני לא יודע אם כאן הוא כבר מתכוון כך – שיש קיצוניות כילי וקיצוניות שוע, ובאמצע יש דעה בינונית שרחוקה משני הצדדים בשווה. זו רחוקה מזו – רחוקה משני הצדדים בשווה. כך הוא יאמר מאוחר יותר בוודאי.

או – יש דעות, כל אחת מקבוצות הדעות, כולן מהנוטים של הדעות, יש ביניהן בין הדעות.

כך אני חושב שזה הפירוש. או זו רחוקה מזו – הוא מתכוון שיש מידות בינוניות הפוכות? זה לא הגיוני. כמו שנאמר קודם זו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר – הוא מתכוון שם מה? שיש אנשים שנמשכים, אבל ממה שני אנשים שונים במידותיהם הבינוניות?

הוא מדבר הרי מהלחם משנה, אבל קשה מאוד לומר שזה הפשט הפשוט כאן. הוא אומר שהמידה הממוצעת רחוקה. יש מידות מסוימות שהמידה הממוצעת קרובה לקצה אחד – למשל דברים שהרמב”ם אומר שצריך להתרחק עד הקצה – ויש שהמידה הממוצעת ממש באמצע. אבל קשה לומר, כי הרמב”ם עדיין לא מדבר על המידות הבינוניות. משהו לא ברור, הרמב”ם לא ברור כיצד לפרש את זו רחוקה מזו אצל הבינוניות.

—

מקורות הדעות האנושיות – טבע מול סביבה

אוקיי, אומר הרמב”ם, מאיפה באמת בא הדבר שבני אדם כל כך שונים? זה דבר מוזר – כל בני האדם מורכבים מאותו חומר וצורה ומאותם אש מים רוח עפר. מאיפה זה בא? למעשה לומדים שלא כל בני האדם מורכבים מאותם ד’ יסודות – חלק בא מזה.

את זה רציתי להעיר:

קטגוריה א: טבע גופו – מלידה

יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו. יש אנשים שטבעם כך שהם נוטים לכיוון מסוים – הוא בעל חמה. הרמב”ם אינו אומר מה שאחרים אומרים, למשל שיש לו יותר מחומר מסוים, יש לו יותר מחומר האש והוא בעל חמה. הוא לא נכנס לזה. לפי טבע גופו.

האם הרמב”ם אומר איפשהו דבר כזה, שאם יש לו יותר מחומר האש הוא יהיה יותר בעל חמה? כן, זה לא יותר מפורט מזה, אבל כן, יש מקומות שהוא מדבר על כך. אבל לכאורה זה לא – הוא מדבר הרי על הפאזל של הארבעה. הפאזל יכול לצאת בכל מיני דרכים. כן, זה יכול להיות יותר מסובך מזה. אבל לפי טבע גופו כולל – יכולים להיות עוד דברים, אני לא יודע בדיוק איך גופו של אדם עובד, יש הרבה מורכבויות.

מה שהרמב”ם אומר כאן זה מה שקוראים טבע או סביבה.

קטגוריה ב: מוכן – פוטנציאל

ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מוכן ועתיד לקבל אותם במהרה יותר משאר הדעות. לא שהאדם מטבעו כבר בעל חמה, אלא שלאדם יש פוטנציאל להיות בעל חמה. כלומר, זה קל יותר, במילים אחרות.

למשל, אצל בעל חכמה זה קל יותר לראות, או אצל בעל מידות. יש אדם – נאמר כך – יש אדם שכשנלך לראות את הדרך השלישית איך הוא לומד, הוא לומד מאחרים, הדרכים השונות איך אפשר ללמוד מאחרים. אז רואים שלפעמים שני אנשים שנחשפו לאותה חשיפה – הוא הסתובב אצל אותם יהודים טובים או יהודים רעים, גויים רעים – והוא למד והשני לא למד. חלק מזה הוא בחירתו. יכול גם להיות שגופו, טבעו, הוא נוטה יותר ללמוד, גופו הוא סוג כזה של גוף שהוא מושפע יותר מסביבה כזו מהשני. הוא לא היה – בלי הסביבה, אבל הוא בעל טבע כזה שהוא יושפע יותר.

סיכום שלוש הקטגוריות

יש אנשים שטבעם כל כך חזק שבכל מקרה, לא משנה מה יקרה להם אחר כך, כבר תהיה להם מידה מסוימת. יש שגופם נוטה מספיק לכיוון מסוים, שאם ייחשפו לנסיבות מסוימות, יגיעו למידה מסוימת.

קטגוריה ג: ללא טבע – הכל מהסביבה

ויש – ויש מהם שאין לו דעה מתחלת בריאתו, אין לו טבע גופו מסוים, אלא למד דעותיו מאחרים – הוא פיתח דעות לפי מה שלמד מאנשים אחרים, בדרכים אחרות.

או – למד פירושו כנראה לא שמישהו הסביר לו. למד פירושו דרך לימוד, הוא מתכוון הנהגה, הוא התרגל. הוא ראה, הוא הושפע, ו”אצלנו כולם עושים כך” – והוא חיקה. לא בכוונה, אלא לימוד בלשון הרגל.

או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו – או ששמע איזה רעיון, או שקרא משהו, עלתה לו מחשבה מסוימת, והוא החליט להתנהג בדרך מסוימת. מחשבה שעלתה בלבו – נפלה לו לבד דרך מסוימת.

או ששמע שזו דעה טובה לו… והנהיג עצמו בה עד שנקבעה.

פירוש: אנשים שדעתם אינה בגלל שהם טבע הגוף, אלא בגלל שקנו אותה באחת משלוש דרכים:

– או שקנו אותה כי חיקו את כל שאר בני האדם,

– או שנפלה להם מחשבה מסוימת והתחילו לעשות,

– או ששמעו מאנשים שזו הדרך שצריך להשתדל בה, והשתדלו ללכת בדרך זו.

והוא התנהג – כמו שהוא יאמר אולי קצת יותר בהרחבה בקרוב – הוא הנהיג את הדבר, הוא עשה את המעשים הקשורים למידה, עד שקנה את המידה, עד שקנה את הדעה.

—

מעבר: מתיאור להלכה

עד כאן כללים – כללים של איך דברים עובדים. שיש דעות שונות, יש דעות בינוניות, דעות קיצוניות, יש שתי דרכים שונות איך לקנות דעות. עדיין לא נאמר כלום הלכות – מה טוב ומה רע. רק נאמר מה קיים.

עכשיו הולכים להתגלות, עכשיו הולכים לגלות מה זה טוב.

עד עכשיו דיברנו על מה שאדם כזה הוא כברירת מחדל, או איך אדם כזה הוא. עכשיו הולכים לומר מה אדם כזה צריך להיות.

—

הלכה ב (התחלה): שתי קצוות אינן דרך טובה

אומר הרמב”ם: שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה. הרמב”ם בהתחלה מנה שיש אחד שהוא בעל חמה גדול מאוד, ואחד שהוא בעל חמה קטן מאוד, שאינו כועס לעולם. אחד שיש לו תאווה גדולה מאוד, ואחד שממש — אינו רוצה להיכנע לתאוותו כלל. אומר הרמב”ם, כל אלה הם קצוות רחוקות, והקצוות הרחוקות, הקיצוניות, אינן דרך טובה — זו אינה הדרך הטובה.

ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן — אין ראוי שאדם ילך בדרך הקיצונית. ולא ללמדן לעצמו — אין טוב שאדם ילמד את עצמו ויתרגל לעשות כן.

כלומר, אם הוא כבר נתפס באחת מהמידות, שלא ימשיך הלאה… אם הוא כבר במידה ממוצעת — הנה מה טוב ומה נעים, הוא אדם מבורך, שטבעו היה באמצע, או שלמד להיות באמצע.

מה עושים אם כבר נמצאים בקצה?

אבל אם מצא שטבעו נוטה לאחת מהן — שטבעו נוטה לקצה אחד, אם נוטה הכוונה כמו הדבר הראשון שאמר, שיש לו מתחילת ברייתו לפי טבע גופו.

או שהוא רואה שנוטה פירושו פשוט להיות בקצה, הוא לגמרי בקצה אחד.

או מוכן לאחת מהן — ממש טבעו נוטה יותר לדרך מסוימת. הוא יותר מוכן, מוכן פירושו מזומן. זה הדבר השני שהוא אומר — טבעו מוכן — כלומר הוא רואה שכשהוא הולך לכיוון הזה, הוא מיד מושפע.

או הדרך השלישית: או שכבר לומד אחת מהן ונהג בה — או שכבר למד אחת מהקיצוניות, הלך באחת מהדרכים כבר לקצה אחד.

יחזיר עצמו למוטב — שיחזיר את עצמו, שיזוז לדרך האמצעית. וילך בדרך הטובים — שילך בדרך הטובים. מהי דרך הטובים? הדרך שבה הולכים אנשים טובים. ומהי הדרך? והיא הדרך הישרה.

—

חידוש: תשובה היא “מובנית” בהלכות דעות

אז זה מאוד מעניין שכאן כבר יש מיד קצת תשובה מובנית. אפשר לשאול שאלה כזו: למה הרמב”ם לא אומר “יש את הדרך הנכונה הטובה, וזה שצריך להשתנות, אם נמצאים בדרך הלא נכונה צריך להשתנות”? זה מה שכתוב אחר כך בהלכות תשובה, זה פשוט. מה עושה אדם שמצא עצמו נוטה לקצוות? שיפסיק.

מה שמעניין מאוד — לכאורה אפשר לשאול שאלה. אם טבע אינו מצווה — אוקיי, אז אם לאדם יש טבע רע, זו מצווה שיהיה לו טבע טוב. לא עשית את העבירה, אתה אשם, אתה לא אשם? אפשר לדון מה ההבדל. תעשה את זה.

אבל נראה שהרמב”ם מבין שזו הסיבה שיש מצווה, למה צריך לדבר על כך שיהיו לאדם הדעות הנכונות — זה דווקא כי יש כל מיני דרכים שבהן לאנשים כבר יש מידות. כברירת מחדל, בדרך כלל — הוא אומר שייתכן שלאדם יש בדיוק את הדרך האמצעית, אבל לא נראה לי שכמעט קיים דבר כזה. כמעט — קצת יש לך יותר ופחות, קצת אתה צריך את שירותי התשובה שלך.

אז הלכות דעות מלכתחילה יש בהן קצת תשובה מובנית. אי אפשר לדבר על השגת הדעות הנכונות בלי לדבר על “כבר יש לך קצת טעויות” — ואחרת לא היינו צריכים לדבר על כך.

הלכות דעות בנויות על דעת

האמת היא, הרבה אנשים היו אומרים שהלכות דעות זה לא הדעה הנכונה — זה לא הלכות דעות. הלכות דעות בנויות הרבה על דעת — שעם זה אתה עושה את כל מיני הדרכים שבהן לאנשים יש מידות רעות, וממילא צריך ללמוד ולהתרגל.

רמב”ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) והלכה ה (התחלה): הדרך הישרה ודוגמאות מדרך האמצעי

—

למה קיימות הלכות דעות?

כבר נגעת בזה קצת, ואחרת לא היינו צריכים לדבר על כך. אילו היו רוב האנשים, או אפילו שליש, אבל הרבה אנשים כבר היו להם מתחילת הבריאה הדעת הנכונה, לא היו הלכות דעות. הלכות דעות בנויות הרבה על כך שבדרך כלל יש כל מיני דרכים שבהן לאנשים יש מידות רעות, וממילא צריך ללמוד ולהתרגל, לעשות תשובה.

—

דיון: למה כל כך קשה לנחות על הנכון?

דובר 2: אפשר היה לומר, זה קשור לכך שהרמב”ם אמר שיש כל כך הרבה חילוקים, ומאוד קשה שנחתת בדיוק על הטוב. יש מאה דרכים להיות, ואתה נחתת בדיוק על מספר חמישים. אולי זו הנקודה, נכון? אילו היו שלוש, אבל כמו שאמרת, שליש מכל האנשים הם בדרך הממוצעת. זה קשה. אבל יש דרכים להיות חולה.

דובר 1: אני לא יודע מה הסטטיסטיקה. העובדה היא, אני יודע, העובדה היא שרוב האנשים אינם כאלה. במילים אחרות, העובדה היא שכדי שתהיה לאדם מידה טובה צריך ללמוד, צריך שימת לב, צריך — כמו שהוא יביא את הגמרא מאוחר יותר, סתם דוגמאות — צריך שימת לב, צריך דעת כדי להשיג את המידה הטובה. זה כמעט אף פעם לא נכון, אולי פה ושם, יוצא מן הכלל, אחד מעשרה מיליון, שאין זה דבר שיש דרך קלה לעשות אחרת.

—

הלכה ד (המשך): מהי הדרך הישרה — המידה הבינונית

עכשיו נמשיך הלאה. אז מהי הדרך האמצעית? מהי המידה הבינונית? מהי הדרך הישרה? הוא עדיין לא אמר מהי הדרך הישרה, הוא רק אמר מה אינה הדרך הישרה.

אומר הרמב”ם: הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לאדם — הדרך האמצעית בכל אחת מהדעות, בכל אחת מהמידות, האמצע שלה. והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו — הטובה היא זו שרחוקה בדיוק באותה מידה מהקיצוניות, למשל מתאווה מרובה, כמו מהקיצוניות של תאווה מועטת.

—

חידוש: “ריחוק שוה” הכוונה ברעיון, לא בכמות

צריך לומר כאן הערה חשובה ש”ריחוק שוה” אין הכוונה בכמות, נכון? אין הפירוש שיש עשר — לאכול עשר סופגניות זה יותר מדי תאווה, ואף סופגנייה אחת לא זה מעט מדי, וממילא צריך לאכול חמש סופגניות. לא זו הנקודה.

“ריחוק שוה” הכוונה ברעיון, במחשבה. הנקודה שהוא רוצה להוציא היא שהאמצע הוא בדיוק — חשוב מאוד להבין — הוא בדיוק לא יותר מדי כמו שהוא לא מעט מדי. זו הנקודה. לא שרק ילך כמה שאפשר ולא — לא ישאר תקוע בקצה הזה כמו בקצה הזה, אלא שניהם יתרחקו מהקצוות הצדדיים אל מה שהוא באמת טוב.

—

חידוש: “באמת טוב” אינו מוגדר על ידי התרחקות מקצוות בלבד

מה שבאמת טוב צריך אז להיות לפי מה שהתורה אומרת שטוב, או לפי מה שהחכמים אומרים שטוב. אז הטוב האמיתי אינו מוגדר על ידי ריחוק. לא מספיק להתרחק מהקצוות כדי להיות טוב. צריך גם לדעת מה טוב, ולהיפך, אחרי שמבינים שזה בדיוק באותה מידה רחוק מהקצוות.

בעיית הרלטיביזם — משל הסופגניות

כי מי שגר בבית שבו כולם אוכלים עשר סופגניות, יחשוב שהוא אוכל חמש זה נורמלי. ומי שבביתו הקיצוניות היא חמש, יחשוב שרק שתיים זה נורמלי. זה לא עוזר.

—

“לפיכך צוו חכמים הראשונים” — הערכה עצמית מתמדת

אומר הרמב”ם, מביא מגמרא, חכמים הראשונים. “לפיכך צוו חכמים הראשונים” — החכמים הראשונים, קודם אמרנו שחכמים הראשונים הכוונה חכמי המשנה, ולפיכך חכמי הגמרא. “צוו חכמים הראשונים” — חכמים ז”ל אמרו. חכמים הראשונים הכוונה האמוראים, החכמים.

“שם” — מלשון שומא, הערכה

כן, אני מתכוון שכתוב שם בחז”ל: “שיהא אדם שם” — אדם צריך תמיד להעריך, מלשון שומא, מעריך. אני לא זוכר באיזה מקום כתוב ובאיזה מקום.

“שם מעשיו” — אני מתכוון שזו הלשון. דהיינו “שיהא אדם שם דעותיו תמיד” — שיעשה תמיד שומא, שיעריך תמיד.

בפסוק כתוב “שם” בשי”ן. הגמרא אומרת שצריך לקרוא “סם”. סליחה, להיפך — בפסוק כתוב בסמ”ך. התבלבלתי פעם בעניין הזה. יש פסוק, “ושם” בסמ”ך פירושו לשים, ובשי”ן פירושו להעריך. זו לשון שומא. שומא הרי בשי”ן, כן? אין לי מושג. אז שי”ן, בשי”ן צריך להיות?

“שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם.”

דובר 2: “עומד”, מלשון עמידה, כן, שם.

דובר 1: כן, כמו שומא. אז זו דרשה.

—

חידוש: צריך למדוד את עצמו כל הזמן — לא סתם הרגל

אבל מה שהוא רוצה להוציא הוא שצריך למדוד את עצמו כל הזמן, להעריך — זו לשון מידה, כן, מודד — להעריך שמידותיו יהיו בדרך הנכונה, כדי שיהיה שלם.

מה הכוונה? במילים אחרות, שהדרך שבה אתה כברירת מחדל, הדרך שבה אתה מטבעך או שהתרגלת, אינה מספיקה. לא מספיק לומר “אני טוב.” אתה צריך להתבונן ברצינות לפי האמת, ורק הדרך שאתה מפתח לפי האמת, זו הדרך הנכונה.

—

חידוש: “כדי שיהא שלם” — דרך האמצעי מוגדרת על ידי שלמות

גם שדרך האמצעי מוגדרת על ידי מה שעושה את האדם שלם. לא מספיק למדוד כמה רחוק אתה מעשר הסופגניות. צריך לראות כדי שיהיה שלם — לראות מהי הדרך השלמה למשל לגבי תאווה, לגבי כעס, לגבי כל הדברים האלה. וזה מחשב את דעותיך, שאז אכן יתאימו לדרך האמצעי, לדרך הנכונה.

—

חידוש: אדם שהוא “כברירת מחדל” באמצע — האם זה מספיק?

חשבתי פעם שכאשר אדם שבמקרה הוא כבר בדרך הנכונה, אבל זה ייקרא הדרך הנכונה רק אם הוא התבונן והחליט שזו הדרך. ואז, אפילו אם הוא נשאר שם, זה טוב, כי זה טוב מתוך התבוננות, לא כי הוא התרגל במקרה כך.

דובר 2: מה קורה עם אדם שהוא יושב על שמריו והוא מחליט שבדיוק כמה שהוא אוכל זו הדרך הטובה?

דובר 1: עכשיו זה טוב, כי אתה עושה את זה אחרי מחשבה, אחרי התבוננות, אחרי שאתה יודע שזו אמת.

—

חידוש: ההבדל בין “מידה” לבין “נטייה/טבע”

דובר 2: זו לא כל כך שאלה של אחרי ולפני, אלא שאלה שהמידה האמצעית היא לעשות מה שהדעת אומרת. הדעת אומרת כך, לא סתם.

דובר 1: במילים אחרות, אם נניח שיש אדם שהרגלו בדיוק התרגל, או בדיוק בלי שכל, אלא שבדיוק התרגל שטבעו לאכול כמות מסוימת, זו עדיין לא המידה של אכילה, אלא הנטייה, הטבע של אכילה. מידה היא דבר אנושי, מידה היא משהו שהוא יודע — לא שהוא לא היה צריך לבנות את זה, זה סתם טבע.

הנפקא מינה המעשית — כשמשהו משתנה

ואחר כך, הנפקא מינה תהיה שאותו אדם, כשיהיה פתע פתאום שלא ידע בדיוק מה לעשות, מיד יהיה אבוד. אם ישתנה קצת — למשל, נניח שהוא אוכל כל יום שלוש סופגניות, ואחר כך המאפייה שינתה והסופגניות נעשו גדולות יותר — הוא לא יתפוס, כי הוא רגיל לאכול שלוש סופגניות. מי שיש לו שכל יודע שזה בנוי על כמה שזה בריא. ממילא, או שהוא מזדקן וצריך לאכול פחות יותר, וכדומה. כל הדברים — אי אפשר באמת לעשות בלי שכל.

—

הלכה ה: כיצד — דוגמאות מדרך האמצעי

סקירה כללית של שיטת הרמב”ם כאן

ממשיכים, והרמב”ם הולך לתת לך משל. כן, הרמב”ם חוזר לרשימה שלו של חמש, שש — אני לא זוכר כמה — כאן יש חמש, הוא עושה את זה כך קודם. הוא עובר על חמש, לא אותן חמש, הוא עובר חמש בהרחבה, ולאחרות עושה ראש קצר. הוא הולך להראות לך איך אפשר למצוא את דרך האמצעי.

תראו כאן בבירור שחלק מדרך האמצעי יש לו הגדרה בפני עצמו — אין הפירוש לא כך ולא כך, אלא באמצע. לאמצע יש משמעות משלו.

—

פירוש הרמב”ם לדברי רבי יהודה הלוי

אני רוצה נקודה קטנה — זה הרמב”ם מפרש את דברי רבי יהודה הלוי. הרמב”ם למד, רבי יהודה הלוי אומר שמי ששוקל אורחותיו ושומר אורחותיו זוכה לישועת ה’. אמר הרמב”ם שישועת ה’ היא שלמות — כדי שישולם, הכוונה שיזכה לישועת ה’ שהיא שלמות.

אין הכוונה שישועת ה’ היא איזה שכר שיקרה לו, אלא זה עצמו — הוא הולך לזכות לישועה של להיות אדם שלם. ובוודאי לאדם שלם יש ישועות, זה יקרה. “ישע אלקים” — מהי שלמות האלקים, שהקב”ה עשה את האדם בצלם אלקים, ולמדנו, זהו אדם שלם. זו בוודאי ישע אלקים, מאה אחוז.

החומר מול הנשמה

כן, אבל אי אפשר להבין, כי בפשטות גם, כי האדם הוא כפי שהוא מצד חומרו, אבל אם הוא משתמש בשכלו, בדעתו, הפירוש שהוא מתעלה למדרגה גבוהה יותר — הוא קרוב יותר לנשמתו, לפנימיות שלו יותר. זו ישע אלקים.

—

דוגמה א: כעס — דרך האמצעי

מצוין. אומר הרמב”ם: כיצד? מהי דרך האמצעי? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס — לא יהיה אדם שנכנס מהר לכעס — ולא כמת שאינו מרגיש — אבל גם לא יהיה כמי שאין לו כעס כלל, כמו אדם מת, אינו מרגיש, שאינו מרגיש כלום.

שימו לב שכאן הוא מוציא את הבעיה. במילים אחרות, שההיפך ממידת הכעס אינו להיות מת, אדם שאינו מרגיש כלום, שאין לו פגיעה ואינו נפגע. לא נאמר שצריך להיות עלוב, כן? לא צריך להיות מאלה למעלה ש”אני עץ.” עץ אינו נפגע, אדם הוא נפש. צריך כן להרגיש.

אלא בינוני — צריך להיות במידת הבינוני, באמצע. מה הכוונה? לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו — יכעס רק על מה שראוי לכעוס עליו — כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת — למה יכעס? כדי שלא יעשו שוב פעם הבאה. הקב”ה עשה כעס מסיבה — כדי לעצור מתעללים.

—

לכעס יש תפקיד לגיטימי

כן, ראיתי שמישהו אמר דבר טוב, שכעס מועיל. למשל, אדם עובד במשרד ואין לו אומץ לעמוד על שלו. עשה הקב”ה את מידת הכעס, שלפעמים יאבד שליטה וסוף סוף יעמוד על מה שמגיע לו. כאן הכעס בא בדרך טובה.

—

דיון: כעס מבוקר — להיכנס לכעס לעומת לגרום לעצמו להיכנס לכעס

מצוין. נראה מיד שהרמב”ם רוצה לסבך את זה, אבל כן, כאן הוא נותן את הפרטים של דרך האמצעי.

דובר 2: גם, זה שהוא מאבד שליטה יכול כבר להיות בעיה, כי לפעמים אדם יכול להכריע שעכשיו נכון לכעוס.

דובר 1: במילים אחרות, נכון לכעוס. דרך האמצעי אינה שיכעס כל שלושה ימים או כל שלושה חודשים, אפילו על דבר שראוי.

למה יש דברים שראוי לכעוס עליהם? אגיד לך מהו דבר גדול שראוי לכעוס. נכון, אבל אני רוצה לומר לך את ה”כדי.” למה זה ראוי? למה ראוי לכעוס לפעמים? כי אנשים מבינים שאז לא יעשו את זה שוב. ביופי אדם לא תמיד תופס. אילו כל האנשים היו יותר רציונליים, אולי לא היינו צריכים לכעוס.

דובר 2: לא, כאן רואים שלא היינו יכולים לחשוב שהנקודה היא שישלוט בכעסו.

דובר 1: לא, זה לא. הכעס רשאי לשלוט בו, אבל רק כשזה מאוד חשוב. אז שייכנס לכעס, לא שיגרום לעצמו להיכנס לכעס.

Speaker 2: אני לא מבין, לא התכוונתי שזו סתירה. הוא כן שולט בעניין מסוים.

Speaker 1: לכעס יש טון דיבור, כלומר שיש לו איבוד שליטה מסוים, הוא נכנס למצב מסוים. הוא יכול להיות בשליטה על עצם ההוויה שלו.

Speaker 2: כן, אבל אז יש לו הרי שליטה.

Speaker 1: “דבר גדול שראוי” — “ראוי” זו חכמת הדעת.

—

משל: יישוב הדעת לעשות בהלה

נהגתי לספר את הסיפור על פלוני אלמוני שפעם חגר את עצמו ביישוב הדעת. הוא שאל: “מה קרה פעם?” אני יודע שלפעמים יש מצב שצריך להיות בבהלה. אמר: “כאן חסר לי. אשב ואחשוב, ואחליט ביישוב הדעת שאני צריך לעשות בהלה.”

יש לכם כאן נקודה. לא, הזעזוע בא עם הכעס, אבל זה מבוקר במובן ש… הרי רואים בבירור, מה הפירוש של אדם רע עם הסרקזם? הוא מתרגז על דברים אקראיים — אין בזה אפילו שכל.

רמב”ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ד (המשך) והלכה ה

כעס – כעס מבוקר לעומת כעס בלתי מבוקר

“ראוי” הוא הרי מושג של דעת. לא רציתי לספר את הסיפור על פתאים וחסידים, כי אמרתי שצריך תמיד ללכת עם יישוב הדעת. שאלת מה זו מלחמה? אני יודע, לפעמים יש מצב שצריך להיות בבהלה. אומר כאן הרמב”ם, שישב ויחשוב, וביישוב הדעת יעשה מה שצריך לעשות בבהלה. כאן יש לכם הצהרה.

אותו דבר בא עם הכעס. זה מבוקר במובן ש — הרי רואים בבירור, מה הפשט שמידה רעה היא כעסנות? הוא מתרגז על דברים אקראיים, אין בזה אפילו שכל. אה, אבל מידת הגדולים — הוא לא מתרגז על דברים אקראיים, אלא כשצריך. “כשצריך” הגיוני, כי האדם שכועס, לא בהכרח שזה קשור למה שקרה לו, הוא כועס כי הוא כעסן. מה שאין כן מי שכועס כי דברים מסוימים גורמים כעס. אוקיי, כן, דרך לומר את זה.

אז יש כאן כן לוגיקה בדבר. אפילו אם אומרים שכעס אצל גדול הוא קצת איבוד שליטה, אבל זה לא בלתי מבוקר. זה כן מבוקר, וזו דרך המצוה ששולטת בזה.

—

תאווה – **”לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם”**

טוב מאוד. אומר הלאה את הדוגמה הבאה: “וכן, לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן”. שיהיו לו תאוות רק לדברים שהגוף צריך, ושאי אפשר בלעדיהם. כלומר, מה שהגוף צריך, שיעשה כן בהנאה פשוטה. הרי הוא מביא פסוק: “צדיק אוכל לשובע נפשו”. צדיק אוכל מה שצריך לגופו כדי להיות שבע.

חידוש: שובע נפשו – סיפוק, לא רק שביעה פיזית

לא, זה לא הפשט. הפשט הוא, במילים אחרות, אפשר לדמיין שצדיק שהוא “בעל תאוה לעולם”, הוא אף פעם לא מרגיש מרוצה מאכילתו, כלומר ממידת השביעה, אבל הוא אוכל מעט כי הוא אומר שרוצה לסגף את עצמו, נכון? הוא אומר, שיאכל כמה שצריך. הרמב”ם אומר שצריך לפעמים גם גלידה. הוא לא אומר כאן שיאכל רק לחם ומים. הגוף יכול לכלול גם את הצד הרגשי וכדומה.

אבל מה שהוא אומר הוא, שאז יהיה מרוצה. להיות מרוצה. הוא מרוצה מהכמות הנכונה. אז הסיפוק חשוב, כי אם לא — הוא אדם שבור.

דיון: מה פירוש “תאווה” אצל הרמב”ם?

אני לא יכול לומר לו ש”לא יתאוה” פירושו תאווה לא לדבר מלבד האוכל. האוכל עצמו הוא התאווה. כלומר, כבר, שלא — איך יודעים שהוא אוכל אוכל טוב? כי הוא מוציא את האוכל ואוכל אותו. אבל זה מה שאני אומר, אבל סתם לא אומר שהוא — אנחנו חושבים כאילו תאווה פירושה שהוא חושב, “מתי אני הולך לאכול? זה אוכל טוב.” לא צריך את התאווה הזו. ההתלהבות אולי מוגזמת, אבל כשהוא אוכל, הוא אוכל בתיאבון.

אני כן מסכים שהוא אוכל בתיאבון, כי קודם כל, זה בריא לאכול בתיאבון. מי שאוכל בלי תיאבון, זה חלום רע. וגם כי אני חושב ששובע הנפש יוצא מזה. הוא שמח.

חידוש: ברכת המזון ושביעה כדבר פסיכולוגי

כשהצדיק — אני אומר, אם יש צדיק שלפעמים אומרים שאין לו טעם באכילה, הוא לא יכול לברך ברכת המזון, כי אין לו שביעה אף פעם. שביעה היא דבר פסיכולוגי. כלומר, הרי זה — שביעה לא אומרת קיבה. כשמישהו אוכל בסלידה, הוא לא מברך ברכת המזון. כלומר, לא שאלתי את הפוסקים, אבל אין שביעה בזה.

כן, שביעה פירושה שאני שמח. זה קצת רגשי. זה רגשי. יש לי הנאה. הנה, יש לי הנאה.

החילוק בין צדיק לרשע בתאווה

להיפך, רשע, רשע, אני יודע, מי שהוא בעל תאווה גדול מדי, יש לו הנאה, יש לו הנאה רק כשהוא זולל את כל הצ’ולנט. אדם מעובד, יש לו הנאה מהמעט שאכל, והוא שמח.

חידוש: “ויתאוו תאוה” – תאווה לתאווה

או שאומר את זה אולי קצת אחרת. יש את המילה “ויתאוו תאוה” — הם התאוו תאווה לתאווה. הצדיק, מה שגופו דורש ממנו, זה עצמו כבר תאווה. כשאדם מרגיש רעב, אין כאן שני דינים, יש רעב ויש תאווה. זה פירוש תאווה, יש לו רצון לאכול. זה פירוש תאווה.

אבל יש אדם שיש לו יותר, הוא זוכר כמה טוב היה האוכל, ו”מתי כבר אהיה שוב רעב כדי לאכול שוב?” זו תאווה.

לצדיק יש תאווה אחת: כשהוא רעב, הוא הולך ומספק את הרצון לאכול. זה המינימום של תאווה.

לא לקרוא את הדברים כקיצוניות

אני נותן את זה דרך אגב, לפעמים קוראים את הדברים האלה כקיצוניות, לא להיות בעל תאוות כלל. אבל להיפך, הקיצוניות הייתה לא להיות בעל תאוות אפילו כשאוכלים, או לאכול אפילו פחות ממה שצריך, הוא מתגבר על עצמו. הוא אוכל כמה שצריך. יכול אפילו להיות שבלי תאווה צריך אדם לאכול הרבה מאוד, שלא ירגיש רעב אף פעם. לפני שהוא מרגיש רעב, שכבר יהיה אכול, וכן הלאה.

—

עשיית כסף – **”לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה”**

אותו דבר לגבי עשיית כסף, כן? כמה עסקים צריך אדם לעשות? כמה עבודה? “לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה”. שלא יהיה עובד כפייתי שאוהב את עצם עשיית הכסף, את עצם צבירת הכסף. או בכלל, שיעשה כסף שהוא צריך עסק בשביל הילדים, שלא יחסוך כסף. זה כבר יותר מדי.

בחיי שעה הרי הוא צריך לחיות, הוא צריך כסף. אי אפשר בלי זה, כמו שכתוב “טוב מעט לצדיק”. צדיק צריך — את המעט שהצדיק צריך זה כן טוב, זה טוב. יש לו חשק.

חידוש: את המעט שצריך, יעשה בחשק

ועכשיו, את המעט שהוא צריך, שיעשה כן בחשק. זה לא כאילו יבכה “אוי ואבוי, אני חייב לעבוד.” לא, מה ש — אפשר לומר כך, שכל הדברים האלה הם גם קצת להיכנע לקב”ה. הקב”ה עשה כך בבריאה שאדם צריך לאכול וצריך לעבוד, שיעשה את זה בחשק מסוים, לא בדיעבד גדול, כשזה הולך לקיצוניות.

אני לא אומר, זה אולי — אני אומר את זה כדבר נוסף, אבל כאן הוא מראה שהקב”ה עשה את העולם, שהעולם המתוקן הוא שלאדם תהיה תאווה מסוימת, וכשזה חורג מדי הוא עושה חורבן, ובזה אין דרך ה’ יתברך.

הרי רואים שכשאוכלים יותר מדי, כואב הראש וכואבת הבטן. אם אוכלים את המידה הנכונה בתיאבון, זה טעים. הרי רואים שזו דרך ה’ יתברך.

—

צדקה והלוואה – **”נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלוה כראוי למי שצריך”**

טוב מאוד. והוא ממשיך, מדברים על תרומות. לפעמים הוא אומר בלאו משני הצדדים, ולפעמים אומר רק את הלאו. “ולא יקבוץ ידו ביותר” — שלא יאסוף את כל הכסף ויחזיק אצלו, וגם לא “ולא יפזר כל ממונו”. אלא, רק מה אז? “נותן צדקה כפי מיסת ידו”. מה פירוש “מיסת ידו”? מה שהגיע לידו. “מיסת ידו” זה לשון שם במעשר שני, כן? “ומלוה כראוי למי שצריך” — והוא מלווה למי שצריך.

חידוש: הרמב”ם מכניס מיד מצוות

מאוד מעניין שלרמב”ם מיד עולה בראש לדבר על עניי עירך. אלה כבר מצוות. “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך”, כן? מה כתוב, איזה דבר צריך להלוות? מיד כתוב כאן נתינה והלוואה.

הלוואה היא גם חלק מהרוחב, חסר משהו לאדם. הוא לא רוצה, הוא לא יכול לסלק את כספו, אולי זה יחזור. הוא מלווה. אפשר להלוות קצת יותר ממה שאפשר לתת, נכון? כי אולי זה יחזור.

הדרך האמצעית בצדקה – יתר על החומש

זה לכאורה מאוד מעניין. כאן יש לפעמים דבר שמיד שואלים, מהי הדרך האמצעית? הלכות צדקה, כן. כולם יודעים עד יתר על החומש. זה ממש, על זה הרי כמעט אין הלכות, ממש, על כמה צדקה חשוב לתת. מעניין, במידה לא כתוב אפילו הלכות זרעים, למעשה כמה צדקה לתת, אבל יש לראות שם.

וזה ממשיך. הרי ההלכה, מובן מאליו, גם באדר.

—

שמחה – **”שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות”**

לגבי הוללות, מה שהתכוון קודם: “ולא יהא מהולל ושוחק” — שלא יהיה אדם מופקר וצוחק, “ולא עצב ואונן” — גם לא אדם שתמיד עצוב ומדוכא, “אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות” — עם חיוך, הוא תמיד שמח, והמידה הטובה של שמחה.

חידוש: שמחה היא מידה אמצעית, לא קיצונית

אז שמחה היא מידה אמצעית. אנשים חושבים ששמחה היא קיצונית.

דיון: איך מתיישב “משנכנס אדר מרבין בשמחה” עם המידה האמצעית?

זו שמחה של כל השנה, משנכנס אדר מרבין בשמחה, הולכים קצת לקיצוניות השנייה. אדרבה, משנכנס אב ממעטין, הולכים קצת לקיצוניות השנייה.

שאולי פשוט — יכול להיות שאין סתירה, כי הרי למדנו שמידה אמצעית כוללת תמיד שלפי העניין, כן? יכול להיות שבאדר זה חודש טוב, צריך להיות קצת יותר מרוצה. וכשמישהו שואל שזו סתירה למידה האמצעית של שמחה — לא, כי המידה האמצעית אומרת שעכשיו זה זמן אבלות, לא צריך קיצוניות לגמרי, אבל קצת יותר נוטה לצד הזה, בכל זאת מהמידה האמצעית. כשמשווים את המידה האמצעית של תשעה באב למידה האמצעית של פורים.

רוב האנשים נוטים יותר לעצבות

לדעתי בדרך כלל רוב האנשים עצבים ואוננים, מותר להיות קצת יותר שמח כל ימיו בנחת. רבינו יצחק פוסק כך, שצריך להיות קצת יותר שמח.

כי נראה כך, שהמידות שהיינו שואלים וחושבים שהמידות, שתי הקיצוניות הן — ברסלבר, קיצוניות אחת, הקיצוניות השנייה היא ליטאי, ובאמצע מה? איזה יהודי בעל-ביתי פשוט. לא, באמצע זה ברסלבר. שמח.

שמחה לא אומרת התרגשות – שמחה עם רוגע

נלמד על זה עוד. הרמב”ם בהלכות ברכות אומר מה פירוש שמחה. שמחה לא אומרת להתרגש, לא משמחה ולא מעצבות. מאוד רגוע. אני יודע שזה בידיים טובות, אני יודע שזה עם ביטחון.

אבל כאן כתוב כן שמח. הרי כתוב בנחת. שמחה ורוגע, אולי יש מידה של רוגע גם.

אבל “טוב לב משתה תמיד”. משתה פירושו להיות תמיד כמו במשתה, זה שמח. במצב רוח טוב, אבל לא חצוף מדי, לא יותר מדי — זה טוב מאוד.

חידוש: שמחה היא דבר עמוק יותר – תמימות ורוגע

אבל אני חושב שאולי הכוונה לרוגע מסוים, תמימות מסוימת, דבר עמוק יותר.

סבר פנים יפות – שמחה נוגעת לאנשים אחרים

סבר פנים יפות, בהגדרה, פירושו שהוא מחייך לאנשים, הוא שמח. אני חושב שבהגדרה שמחה נוגעת גם לאנשים אחרים.

אתם זוכרים שרבי ישראל סלנטר אמר שפניו של אדם הן רשות הרבים? הפנים שלך לא שלך, הפנים שלך שייכות לאנשים אחרים. אני לא מבין, אתה רואה בעצמך את הפנים שלך? רק כשאתה מסתכל במראה. פירוש הדבר שכשהווידאו פתוח, יש מצווה נוספת להיות יותר בשמחה, סבר פנים יפות.

זה לא מהולל, לא הוללות, אבל זה לא מספיק. כשאנשים רואים שנחת לא מספיק, לכן צריך סבר פנים יפות.

שתי משניות באבות

כתוב גם במשנה “והוי מקבל את כל האדם בשמחה”. יש שתי משניות, זוכרים? פעם אחת כתוב “סבר פנים יפות”, ופעם אחת כתוב “בשמחה”. זה גם עניין.

—

“וכן שאר כל דיעותיו”

“וכן שאר כל דיעותיו” — כך הכל השאר. רואים, הוא לא מפרט, את זה צריך לחפש בספרים אחרים או לעבד בעצמו להיות באמצע.

—

הלכה ה: חכם, חסיד, ו”לפנים משורת הדין”

דרך החכמים – מי שהולך במידה בינונית

עכשיו, “ודרך זו היא דרך החכמים”. כאן בא דבר חדש — עכשיו הרמב”ם אומר חידוש מאוד מעניין, שאפשר ללמוד עשרים שנה כדי להבין את החידוש. אבל הוא אומר חידוש מעניין.

“ודרך זו היא דרך החכמים”. חכמים הם ההולכים בדרך המצוה. “והלכת בדרכיו” היא מצווה. הם נקראים טובים. חכמים, טובים, ישרים, יש הרבה שמות יפים. ואדם, “כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות וממוצעות, נקרא חכם”.

החסיד – יותר מחכם

אבל שמעתם שמלבד חכמים יש עוד דברים. יש דבר שנקרא חסידים. עכשיו, מאוד מעניין, מהו חסיד? אם האמצע הוא חכם, מהו חסיד?

אומר הרמב”ם דבר מעניין: “ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה” — מי שמעריך מהי הדעה הבינונית, ועושה עוד קצת יותר ממידת הבינוניים לתכלית מסוימת, תראו כבר, אז “נקרא חסיד”, הוא נעשה חסיד.

קשר להלכות יסודי התורה

וחסיד כבר למדנו גם בהלכות יסודי התורה, חסיד המפורסם במעשיו יש לו מצוות קידוש השם, מי שהוא חסיד.

והוא צריך לחשוב על אותו דבר, אוקיי, ואותו דבר הוא המשך על אנשים שהולכים לחשוב.

דוגמה לחסידות: גאווה

אומר: “מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון” —

רמב”ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ה (המשך) והלכה ו

מידת חסידות: החילוק בין חסיד בטבע לחסיד בחכמה

וחסיד כבר למדנו גם בהלכות יסודי התורה — חסיד המפורסם במעשיו יש לו מצוות קידוש השם, מי שהוא חסיד. אוקיי, ואותו שהוא המשך על אנשים שהולכים לחשוב…

אין זמן, אומר: מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון — מי שהולך רחוק מגובה הלב, ממידת הגאווה, במקום להתרחק ממנה קצת ולהגיע למה שהחכמים היו רואים כמידה ממוצעת, הולך לקיצוניות השנייה — והוא שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות.

שאלה: מה ההבדל בין שפל רוח בטבע לחסיד?

צריך הרי להבין, כי מה קורה עם מי שסתם כך הוא שפל רוח ביותר? הוא לא חסיד, הוא אפילו לא תמיד חכם.

אז כן, אז מה אמרנו? שמי שהולך לגמרי מגובה הלב והוא שפל רוח — כן, אז כמו שר’ יואל אשר אומר, לכאורה חייבים לומר שקודם כל יש בעיה בסיסית, כי המידה הממוצעת אומרת לך שיותר מדי זה בדיוק כמו פחות מדי. חייבים לומר שיש יוצא מן הכלל, יש אופנים שכן יש מידה ממוצעת במובן שזה בסדר, אבל אפשר להיות יותר מסיבות מסוימות, וזה חייב להיות בשכל. בוודאי שהרי כתוב לא עם הארץ חסיד, כן? הרי יכול להיות שחסיד פירושו מי שסתם קיצוני.

תירוץ: חסיד בחכמה לעומת שפל רוח בטבע

לא, אפשר לומר, אבל את ההגדרה כן אפשר לומר: מי שהוא שפל רוח מפני שכך הוא בטבעו, ודאי שזו סתם מידה קיצונית. מי שמגיע למידה הממוצעת, ולאחר מכן מחליט שצריך ללכת קצת יותר לקיצוניות של שפלות רוח, ועושה זאת בכוונה, בדרך חכמה אולי, הוא יודע מה הוא עושה – זהו חסיד.

כלומר הפירוש הוא, חסיד שבטבעו הוא שפל רוח, הוא צריך עוד ללכת לקיצוניות השנייה ולחזור להיות שפל רוח. תמיד הוא שפל רוח מפני שזה טבעו. הרמב”ם חזר ואמר דבר זה בפרק ב’ – וכיצד הולכים לקיצוניות השנייה.

החילוק בין ענווה לשפלות רוח

אבל מה שהוא אומר הוא בסך הכל, אם הוא מתרחק ב’ אז הוא חסיד, ואם הוא מתרחק א’ בלבד – והיא הענוה – שהרמב”ם עושה חילוק: יש ענווה ויש שפלות רוח. ענווה היא המידה הממוצעת. כתוב והאיש משה עניו מאד, ומשה לא כתוב שפל רוח – משה היה בדרך הממוצע. המשנה שאומרת מאד מאד הוי שפל רוח, רואים שזה דבר קיצוני, וזו מידת חסידות. זה נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה.

חידוש: החילוק בין ענווה ביסודי התורה פרק ב’ לענווה בהלכות דעות

מעניין – קודם בהלכות יסודי התורה אמר הרמב”ם שהענווה נוצרת כשמתבוננים בגדלות הבורא ובכל הברואים, ומבחינים כמה קטן האדם. אבל כאן לא מדובר על כך, כאן מדובר לגבי להתנהג עם בני אדם, לא בדרך של התבוננות כלפי הקב”ה, כלפי הבריאה. כך אני מבין.

אני חושב שחסידים נהגו לדבר הרבה על ענווה, אבל הם מתכוונים לענווה של פרק ב’ ביסודי התורה, של להרגיש קטן כלפי הקב”ה. כאן הוא מדבר כלפי בני אדם, ואני חושב גם שאין הכוונה להרגשה. אני חושב שענווה פירושה כמו שרש”י אומר על והאיש משה עניו מאד – שפל וסבלן. כלומר הוא מדבר עם בני אדם, הוא מרשה להם, הוא מזיז את עצמו בשבילם. להרגיש – להתבונן בבריאה – זה הרמב”ם מדבר עוד בחכמת השם.

ענווה אינה זאת, ושפלות פירושה למשל, כמו שאמרת, קצת חסיד מתנהג אפילו עם אנשים חלשים ממנו כאילו זה מתאים לו, או קצת הוא נכנע יותר מדי לאנשים אחרים. הוא הוריד את עצמו לאנשים. זה לא עניין של לחשוב כמה גדול האדם – זה נושא אחר לגמרי, כך אני מבין.

הערה דרך אגב: אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים

דרך אגב, על אותם אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים – בדרך כלל הם קשים מאוד לאנשים אחרים. הם לא כל כך נוחים לאנשים אחרים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

חסידים הראשונים

טוב. אומר הרמב”ם הלאה: חסידים הראשונים היו מטין דעות שלהם מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות. החסידים הראשונים אכן נהגו כך, כך היו חסידים. כן, מזמן לזמן חסידים. כמו קודם החכמים הראשונים. אולי חסידים של ימינו כבר לא נוהגים כך, איני יודע. אולי הם עדיין לא מחזיקים באמת, איני יודע.

דיון: מי הם “חסידים הראשונים”?

טוב. אם לא חסידי הבעל שם טוב – הוא מדבר על נושא אחר. חסידים הראשונים, חסידים מזמן הראשונים. לא, כמו שהוא אומר חכמים הראשונים, כן. אולי הוא מתכוון לדבר מסוים שכתוב במשנה.

אולי הוא מתכוון – האמת היא שהחסידים הראשונים, כפי שהרמב”ם מביא, תיקנו את הדעות של בני אדם, ועשו לפי המצב. לפעמים עשו את הקיצוניות של ממש פרישות, ולפעמים עשו אחרת.

הערה: מתי יש חשש מאיזו קיצוניות?

עכשיו, מתי יש חשש שילכו לקצה האחרון של מיעוט? יש לו מעט מדי גאווה, או מעט מדי ממון, או מעט מדי תאווה. מתי יש חשש שילכו לקצה הראשון? רק הרבה. רק הרבה, פעמים רבות מעט מדי.

לפנים משורת הדין – ביאור המושג

בזה יובן מה שנקרא לפנים משורת הדין. שורת הדין היא המידה הממוצעת, מה שהדין אומר. דין קשור לשכל ולחכמה. מה שהחכמה אומרת, בדרך כלל דין הוא תוצאה של חכמה. הדין הוא לפי מה שהחכמה אומרת שהוא האמת. שורת הדין היא הדרך האמצעית.

לפנים משורת הדין פירושו אחרת – להיכנס יותר מאשר שורת הדין לאחד הכיוונים. שורת הדין היא כמו דימוי: יש קו, כן? אני חושב שמדובר בדרך כלל בדיני חברות. יש קו בין אני לבינך, כן? עד כאן רשותי, ומשם והלאה רשותך. חסיד – הוא דוחף את רשותך קצת לתוך רשותו. הקו, הוא מחזיק את עצמו קצת רחוק יותר מהשורה, מהקו.

סיכום הלכה ה

עכשיו הרמב”ם הולך לדבר על המצווה. עד כאן למדנו את היסודות של מהי טעות שבדעות, מהי דרך הממוצעת, ושני דברים חשובים:

– יש מידת דרך חכמה, שזו ללכת על דרך התבוננות

– ודרך חסידות, שזו ללכת לפנים משורת הדין לפי כל מידה

דיון: האם החסיד מקיים את המצווה?

אני רוצה להבין – החסיד קיים את המצווה של דרך התבוננות, ואחר כך עשה יותר מזה? כך הוא נעשה חסיד?

לא, החסיד עובר מעבר למצווה. שורת הדין היא לקיים את המצווה בהידור. אז השאלה, בין מי השאלה? אחד שהוא בקיצוניות אחת ובכלל לא מקיים את המצווה, ואחד שהוא בקיצוניות אחת ומקיים יותר מהמצווה. מה צריך להבין?

הרי לכאורה העניין הוא, שזה עושה כן מפני שכך הוא בטבעו, והשני עושה כן מפני שכך ראה בחכמה. אבל אל דאגה, כל הדברים שיש עם החסידות ללכת לקיצוניות – אף אחד לא נולד עם זה.

אהא, טוב. נחזור לזה לפי פירוש מסוים. שפירושו להחזיק את עצמו קטן. כי דרך אגב, על אותם אנשים שמחזיקים את עצמם קטנים, בדרך כלל הם קשים מאוד לאנשים אחרים. הם לא כל כך נוחים לאנשים אחרים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

הערה דרך אגב: צדקה מרובה מדי – בעיה מציאותית?

ולמשל, האם אין דבר כזה להיות פזרן בממונו בטבע? פזרן זה יותר מדי. אתה מכיר אנשים שנותנים יותר מדי צדקה? מפני שהם לא כל כך שמים לב לצרכיו של האדם. אולי הוא לא צריך כל כך הרבה. אתה יודע, הוא לא מוציא. הוא יותר מוציא לקיצוניות השנייה. כך אני מבין. ובדרך כלל אין צריך לחשוש.

יודעים, מישהו אמר שעדיין לא קיבל הרבה שאלות על ההלכה של אל יבזבז יותר מחומש. ואם קיבל שאלה כזו זה היה מעני שאכן אסור לו. העשירים בדרך כלל לא שואלים את השאלה הזו, כי בדרך כלל יותר מצוי שרוב האנשים יש להם את הבעיה ההפוכה, מבינים?

—

הלכה ו: המצווה של “והלכת בדרכיו”

המצווה ללכת בדרכים בינוניים

אומר הרמב”ם: ומצווים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים. הוא חזר ואמר כל כך הרבה פעמים “דרכים טובים וישרים”. ודאי שהוא מתכוון לומר שכתוב הרבה פעמים בתורה וללכת בדרך טובה וישרה וכו’. כי זה מתאים, כי “דרך טובה וישרה” פירושה הישרה – לא ימין ולא שמאל, אלא ישר באמצע.

שנאמר “והלכת בדרכיו”. מה פירוש ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא?

פירוש חז”ל על “והלכת בדרכיו”

אומר הרמב”ם: כך למדו בפירוש מצוה זו, אמרו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. בדיוק כמו הקב”ה – לשונו היא נקרא חנון. הקב”ה אינו חנון, כי חנון היא מידה אנושית. אבל הקב”ה “נקרא חנון”, כי מעשיו הם מעשים של חנון. אף אתה היה חנון – גם אתה תהיה חנון. חנון פירושו מי שנותן מתנת חינם, מי שמרחם על בני אדם.

ומה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש – שתפריש את עצמך מתאוות, מדברים גשמיים. זהו פירוש ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, בדרכים הממוצעות.

שאלה: כיצד רואה הרמב”ם מפסוק זה “דרכים ממוצעות”?

השאלה היא כיצד הרמב”ם ראה מכאן דרכים ממוצעות, הרי אפשר לומר: תהיה רחום עד הקצה, או קדוש עד הקצה. זה הדבר שהרמב”ם ניסה להוכיח מהפסוק.

אולי מהלשון “דרך” – דרך פירושה דרך סלולה, לא ימין ולא שמאל. אולי הוא הולך בשביל צר, איפשהו שיש דרך אחת שם. איני יודע, כתוב דרך אחת שם.

יכול להיות שאנו יודעים שהקב”ה הוא רחום רק למי ש… הקב”ה הוא גם קנא ונוקם למי שמגיע לו קנאה ונקמה. זה לא כתוב בפסוק הזה, אבל יכול להיות שכך הבין הרמב”ם. הקב”ה רחום כשצריך, ואותו בורא הרי כתוב גם שהוא משלם לשונאיו, וקנא ונוקם. הפשט הוא שהוא בדרך הממוצע.

הרי אמרתי שזה בנוי על כך שזה פשוט. אני חושב שהנושא של והלכת בדרכיו באמת פשוט שחנון לרשעים אינו חנינות. זו אכזריות למי שסובלים ממנו. פשוט שחנון פירושו למי שראוי. אפילו אם חנון פירושו אפילו למי שאינו ראוי, אבל הרי יש דרך שבה זה ראוי. זה לא…

הכינויים של הקב”ה – מדוע אמרו אותם הנביאים?

אומר הרמב”ם הלאה: ולפי שדרך זו קראו הנביאים לקל בכל אותן הכנויים – כפי שכבר למדנו במצוות האיסור למחוק שמות הקודש, היה לנו שם ש”קנוא” מותר למחוק, כי זה אינו שמו של הקב”ה. מדוע אינו שמו של הקב”ה? כי אלו רק דרכים שהן דרכים טובות, שהדרכים מיוחסות לקב”ה.

למשל: ארך אפים – פירושו לעצור את הכעס; רב חסד – לעשות חסד; צדיק וישר – ישר זה ממש דרך הממוצע; תמים, גבור, חזק, וכיוצא בהם. כל הדברים האלה אינם שהקב”ה הוא כך, אלא מה?

חידוש: מטרת שבחי ה’ היא ללמד בני אדם

כל הדברים האלה כתוב: להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם. אה, מעניין. וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהדמות אליו כפי כחו. ה”וחייב אדם” מתייחס לנביאים – שהנביאים קראו כך כדי לדעת אילו דרכים עלינו לבחור. הם לא בחרו סתם לומר שבח על הקב”ה, אלא לומר שבח על איך שבני אדם צריכים להתנהג.

מדוע אומרת התורה שהקב”ה הוא מידת הרחמים? לא כדי לדעת על הקב”ה, כי אין אנו יודעים על הקב”ה כך, אלא כדי שנלמד.

—

מעשה המצווה: כיצד מקיימים את המצווה?

עד כאן למדנו את המצווה. עכשיו כיצד מעשה המצווה. אני צריך להוסיף כמו כותרת: מעשה המצווה. כן, כיצד מקיימים את המצווה? יש לנו את שני העניינים. אין דבר כזה שאדם יקום בבוקר ויאמר “יש לי את המידה”. הוא צריך לדעת כיצד הוא עושה זאת. כמו לעשות סוכה – איך נוצרת הסוכה? צריך לדעת כיצד עושים אותה.

אומר הרמב”ם: וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו. אולי נכביד – כיצד יעשה אדם… אה, העניין כאן הוא שברגע שלאדם כבר יש את הידיעה זה כבר בא בקלות, הוא כבר עושה הכל לפי הידיעה. אז כיצד יגיע אדם לידיעה שאחר כך יבוא לו בקלות כל המעשים, כן? שיעשה…

רמב”ם הלכות דעות – פרק א, הלכה ו (המשך) והלכה ז

כיצד לקנות את המידות – “יעשה וישנה וישלש”

הוא צריך לדעת כיצד הוא עושה זאת, כמו לעשות סוכה – איך נוצרת הסוכה? הוא צריך לדעת כיצד עושים אותה. אומר הרמב”ם: “וכיצד ירגיל אדם עצמו במעשים ובדעות אלו עד שיקבעו בו?” כיצד יעשה אדם…

העניין כאן הוא שברגע שלאדם כבר יש את הדעה, זה כבר בא בקלות – הוא כבר עושה הכל לפי הדעה. אז כיצד יגיע אדם לדעה, שאחר כך יבוא לו בקלות כל המעשים?

“יעשה” – שיעשה.

טוב, זה דבר פשוט: טוב להיות חסיד, או לא חסיד, נאמר ישר. טוב, כיצד אהיה ישר? הרי הוא עדיין לא אמר עכשיו כיצד לעשות, הרי יש לי מידות רעות, מה אעשה?

אומר הוא: “יעשה” – שיעשה את הדברים שישר עושה. “יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות” – שיעשה דברים לפי המידה הממוצעת, או במילים אחרות, שיעשה את מה שמי שכבר הוא בעל דעה ממוצעת היה עושה. “ויחזור בהן תמיד” – שיחזור תמיד פשוט לעשות כך, “עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהן טורח” – עד שהמעשים יהיו קלים עליו. ואחר כך כבר תיהפך לדעה, כבר לא יצטרך פשוט לחזור בהן תמיד, אלא זה כבר יהפוך לטבע – “ולא יהיה בהן טורח, ויקבעו הדעות בנפשו”.

כלומר, הדרך לקנות דבר היא על ידי עשייתו פעמים רבות, או כמו שאנו מכירים את הלשון “הרגל נעשה טבע”.

—

חזרה לשאלה: האם החסיד גם מקיים את המצווה?

עד כאן הייתה המצווה. עכשיו אפשר לקבל על ידי ברכה מהרמב”ם הקדוש – לא מהרמב”ם, מהקב”ה – על מה שהרמב”ם מביא. אבל עדיין לא הבנתי כל כך אם החסיד שלמדנו קודם גם מקיים את המצווה. איני יודע. יכול להיות שהחסיד חייב היה פעם ללכת עם המידה הממוצעת – זה מה שאני חושב – והוא הלך משם לעשות יותר.

אני מבין מדוע אתה צריך הוכחה שהחסיד גם מקיים את המצווה עם חסידותו, כי אתה צריך לזכור שהמצווה לא כתובה באותיות של עצמות. הרמב”ם אומר, המצווה אומרת “דרכים ישרות”. עכשיו “ישרות”, לפי מה שהרמב”ם אומר – אני צריך להסביר לך, אני מבין שאתה כבר מבין. אבל המצווה, המצווה אומרת: לך בדרכים הנכונות. עכשיו מה נכון? יש נכון רגיל, ויש נכון מיוחד במינו. כמו כל מצווה – החומרא של משמרת דיניא: יהודי פשוט לא עובד בשבת, ויש לי חומרא, אני שומר גם על בקרת הדלת בשבת. זה אותו דבר, יותר קיצוני. טוב, זו שאלה בהלכה, אבל כוונתי, אלה לא איסורים, אבל זה לא הידור – זו מידת חסידות.

אתה אומר שהחסידות היא לכאורה רעה, אתה אומר שזו קושיא על כל הרעיון של מידת חסידות. אבל, עם זאת, כפי שמבינים שזה איכשהו טוב יותר, זה אותו דבר – כמו שכל מצווה אפשר לעשות מידת חסידות, כך גם כאן, את המצווה עושים מידת חסידות. אני לא רואה בעיה כל כך גדולה.

דיון: אם בינוני טוב וקצוות רע, כיצד יכולות קצוות להיות טובות לפעמים?

והבעיה היא בעיה עמוקה יותר, שצריך באמת להבין: אם בינוני זה טוב וקצוות זה רע, כיצד יכול להיות שקצוות טוב לפעמים? אני חושב, אולי במקומות אחרים הוא מוסיף יישוב לקושיא. במקומות אחרים, יותר מסביר? אולי. כוונתי, במקומות אחרים הוא רואה שמידת החסידות אינה לעולם – שזה חלק מעבודה, עד שמגיעים ל… כך כתוב בשמונה פרקים במקום אחד, במקומות אחרים הוא אומר סתם. אז צריך שם להבין יותר טוב.

—

דרך ה’ – מדוע נקראת כך?

יפה מאוד. אומר הוא הלאה: “לפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'”.

מדוע נקראת דרך ה’? לא נקראת דרך ה’ מפני שזו הדרך שהקב”ה מתנהג בה. היא נקראת על שמו. אלא, נקראת כך מפני שאלו הדרכים שיש בהן מצווה. שוב, שוב: הרי הוא אמר עכשיו שהדרכים שהתורה מלמדת אותנו, המידות הבינוניות, מובן שהולכים בדרך שהקב”ה נקרא בה. דרכו של הקב”ה היא לעשות את הדברים שהקב”ה נקרא בהם. זוהי דרכו של הקב”ה.

דיון: דרך ה’ – ניכר במידותיו או דרך בינוני שנוח?

דובר 2: זה כבר נקרא דרך ה’ מפני שניכר במידותיו, לא מפני שזו דרך בינוני שנוח לו ולאחרים.

דובר 1: בדיוק, בדיוק. הוא אומר שהחידוש הוא שהדרך הבינונית היא דרך ה’. הדרך הבינונית היא דרך ה’ מפני שאלו הדרכים שניכרות אצל הקדוש ברוך הוא.

ברור שמה שהוא מתכוון לומר הוא שאצל הקב”ה אין את שני הקצוות והוא בחר באמצע. אצל הקב”ה הרי זה סתם כך, הקב”ה עושה כך בלי כל ה… הקב”ה צריך בכלל להחזיק בראש קצוות? אלא ממילא עבורנו, שאנחנו צריכים להחזיק בראש את הקצוות, זה נקרא “דרך ה'”. לא שהקב”ה רק… קשה לומר, הקב”ה לא… לקב”ה אין עניין לעצור אגב מכעס, כי לקב”ה אין מידות וכו’. זה לא העניין.

העניין הוא רק לחבר את המידה הבינונית, שהיא סתם… לא – “דרך ה'” לא מתכוון למה שהקב”ה אומר כביכול, הכוונה היא לדרכים שהקב”ה הולך בהן, בבחינת ניכר, בבחינת מעשה – איך שלא נבין את התיאולוגיה של מה פירוש “דרך ה'”. אבל המילה, הוא רוצה פשוט לחבר שהפירוש של המילה “דרך ה'”, הדרך של הקב”ה, היא דרך המידות הבינוניות.

—

הפסוק של אברהם אבינו – “ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”

“והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר ‘כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט'” – הקב”ה אומר “אני אוהב את אברהם, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו”, כי הוא מצווה את בניו “ושמרו דרך ה'” – הם שומרים את המידה הממוצעת שנקראת דרך ה’ – “לעשות צדקה ומשפט”. “צדקה ומשפט” עצמם מתפרשים עם המידה הממוצעת. “משפט” פירושו הדרך האמצעית.

—

“וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו”

אומר הרמב”ם: “וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו”. שהוא כותב הלאה באותו פסוק, שכיוון שהוא כותב שאהב את אברהם הוא נתן לו את כל הדברים הטובים – “למען הביא ה’ על אברהם את אשר דבר עליו” – כל הברכות. אז מה מביא לאברהם אבינו את כל הדברים הטובים? הליכתו בדרך האמצעי.

מכאן לומדים שכל יהודי שהולך בדרך ה’ מקבל את כל הברכות – לא רק מעשה מיוחד לאברהם. וזהו בעצם ההסבר על פי סוד לכל הברכות שהתורה נותנת. כל התורה באה ללכת בדרך ה’. מובן מאליו שזה הרבה יותר מרחיב, אבל התורה באה ללכת בדרך ה’, ולכן התורה מבטיחה שמי שהולך בדרך התורה יש לו כל מיני ברכות.

—

צדקה ומידות – שתי מצוות במעשה אחד

אבל עוד דבר קטן שרציתי להבין כאן: אם הוא רחמן, שיש עני, שייתן לו צדקה – זו מצווה. נו. נראה שיש כאן משהו, מלבד המצווה, יש עוד משהו – שהמצווה תבוא באופן טבעי, שיהיה רחמן בטבעו. יש מלבד המצווה הכללית של צדקה.

אפשר אולי לומר שכשאדם נותן צדקה הוא עושה שני דברים: אחד, הוא עושה עכשיו מעשה של צדקה, ואחד, הוא משתדל ללכת בדרך הממוצע.

דובר 2: זה לא דווקא שני דברים.

דובר 1: יפה, זה טכנית שני דברים, כי זה שתי מצוות, אבל זה לא דווקא שני דברים, כי הרמב”ם יבין שהמצווה של צדקה היא דווקא היכי תימצי כדי להשיג – זה בכל זאת מהדרך איך להיות אדם טוב, איך להשיג את מידת הצדקה, ואת המידה של נתינה ליהודים אחרים.

—

סיום: ברכות דרך הליכה בדרך ה’

והוא אומר שהמאמר הזה בא לעשות: הדרך הטובה, שהיא הפשרה של המידה הממוצעת, יש בה טובות וברכות שונות. וכך יזכה כל אחד ואחד לטובות וברכות דרך הליכה בדרך האמצעי.