הלכות דעות פרק ה (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — רמב”ם הלכות דעות פרק ה’

—

הקדמה כללית לפרק

מקומו של פרק ה’ במבנה הלכות דעות

– פרקים א’–ב’: הדרך הממוצעת — הדרך הטובה הכללית לאדם.

– פרק ג’: המשך — הדרך הממוצעת בתאוות הגוף, „כל מעשיך יהיו לשם שמים”.

– פרק ד’: בריאות הגוף — גם כן חלק מ„כל מעשיך לשם שמים”.

– פרק ה’: פרק חדש — במיוחד עבור תלמידי חכמים, שמחכם נדרשת רמה נוספת של הנהגה.

שאלה: כיצד משתלב פרק ה’ במבנה?

– הצעה ראשונה: פרק ה’ הוא המשך של הדרך הממוצעת — אלא שהדרך הממוצעת של חכם שונה. לחכם לא מספיק לאכול בריא כמו כל אדם; הוא צריך להחמיר יותר. לחכם יש דרך ממוצעת משלו.

– קושיא: זה נשמע כמו מידת חסידות, שהרמב”ם הגביל קודם לכן. תירוץ: עבור החכם זו אינה מידת חסידות, אלא דרכו הממוצעת שלו.

– הצעה שנייה (עדיפה): פרק ה’ הוא הקדמה לפרק ו’. פרק ו’ עוסק במצוה של „להידבק בתלמידי חכמים”. קודם צריך לדעת כיצד נראה תלמיד חכם — מהם סימני החכם. פרק ה’ נותן את הסימנים, ופרק ו’ אומר שצריך להידבק באנשים כאלה.

– חידוש: זה נוגד את הסוברים ש„להידבק בתלמידי חכמים” פירושו סתם להאמין שמישהו הוא תלמיד חכם. לא — צריך לראות שהוא מתנהג בכל האופנים כחכם, ואז להתקרב אליו.

שאלה: מדוע נדרש מחכם יותר?

– מחשבה ראשונה: הדבר קשור לקידוש השם / חילול השם — אם חכם אינו מתנהג כראוי, הדבר מביא חילול השם.

– אולם הרמב”ם אינו מזכיר כאן קידוש השם. ענין קידוש השם כבר נדון במקום אחר (בנוגע למפורסם בחסידות). כאן מדובר על כל חכם, לא רק על צדיק גדול.

– תירוץ עדיף (חידוש): הלכות דעות עוסקות בכיצד להיות „אדם שלם”. אבל אין זה ריאלי לדרוש מכל אדם שלמות. לכן מתחלקות הלכות דעות:

– עבור אנשים רגילים: מה שאפשר לדרוש באופן ריאלי.

– עבור חכמים: מה שהוא באמת תכלית השלמות — דברים שכל אדם היה צריך לעשות, אלא שאין זה ריאלי לצפות מכולם. מחכם אבל כן מצפים לכך.

– כלומר: אין זה רק „יחסי ציבור” או סימנים חיצוניים — זוהי תביעה אמיתית שחכם צריך להיות טוב יותר גם במעשה, כי חכמתו ודעתו דורשות זאת ממנו.

—

הלכה א’ — יסוד כללי: החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דברי הרמב”ם

„כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו — במאכלו, במשקיו, בבעילתו, בדיבורו, בהילוכו, במלבושו, בכלכלת דבריו, ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר.”

פשט

חכם כבר ניכר בחכמתו ודעותיו — הוא מובדל משאר העם. אבל זה לבדו אינו מספיק. הוא צריך להיות ניכר ומובדל גם במעשיו — באכילה, בשתייה, בתשמיש, בדיבור, בהליכה, בלבוש, בכלכלת דבריו, ובמשא ומתן. כל מעשיו צריכים להיות „נאים ומתוקנים ביותר.”

חידושים והסברות

1. „בדעותיו” — מה הכוונה? „דעותיו” יכול לפרש דעות (השקפות/ידיעות) או מידות. הרמב”ם הרי ממשיך לדבר על מידות, אם כן מה פירוש „דעותיו” כאן? נשאר שאלה פתוחה — אולי הכוונה אכן לדעות במובן הפשוט (ידיעות/השקפות), והמידות באות רק אחר כך.

2. „מעשיו” — לא „מדותיו”: הרמב”ם אומר דווקא מעשיו (מעשים, פעולות), לא מדותיו. הכוונה לביצועים הקונקרטיים — כיצד הוא אוכל, כיצד הוא מדבר, כיצד הוא לבוש — לא תכונות אופי מופשטות.

3. „כלכלת דבריו”: המילה „כלכל” פירושה לתקצב. הוא מתקצב את דבריו בחכמה — בדומה למה שנלמד קודם על „דרך קצרה” (דיבור קצר ומדויק).

4. „ניכר” — בפני מי? האם „ניכר” פירושו שאנשים אחרים מכירים בכך (סימנים חיצוניים), או שהדבר מוגדר כך שהוא שונה? מסקנה: שניהם — הדבר מוגדר וגם ניכר כלפי חוץ. הרמב”ם הרי אומר „מובדל משאר העם” — כלומר הדבר ניכר לאחרים.

5. התביעה מן החכם: החכם יודע בעצמו שהוא חכם — הוא יודע שהוא יודע יותר מאנשים אחרים. ממילא הוא מחויב בכל שאר הדברים. אין זה שאחרים מטילים עליו את החובה — הוא עצמו יודע שהוא צריך יותר.

6. לא סתם „מובדל” — אלא „טוב יותר”: החכם אינו צריך סתם להיות שונה (מרוחק מן הבריות), אלא טוב יותר משאר העם. חכם יכול לטעות ולחשוב: „אני כבר טוב יותר כי אני יודע יותר.” לא — אם אתה יודע יותר, אתה חייב גם להיות טוב יותר בכל הדרכים.

—

הלכה א’ (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב”ם

„תלמיד חכם לא יהא גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ואפילו מן המאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה, ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שממלאין מאכל ומשתה עד שתפוח כריסן. ועליהן מפורש בקבלה: ‚וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם’. אמרו חכמים: אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים.”

„והם האומרים ‚אכול ושתו כי מחר נמות’. וזהו מאכל הרשעים… ‚כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום’.”

„אבל החכם אוכל תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודיו. הוא שאמר שלמה: ‚צדיק אוכל לשובע נפשו’.”

פשט

תלמיד חכם אינו רשאי להיות רעבתן (גרגרן). הוא אוכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו. אפילו ממאכלים בריאים אינו אוכל אכילה גסה. הרמב”ם מעמיד זה מול זה שני סוגי אנשים: ה„רשעים” שאוכלים ושותים כל יום כיום טוב, וה„חכם” שאוכל תבשיל אחד או שניים ורק כפי שצריך לחייו.

חידושים והסברות

1. מדוע מביא הרמב”ם את הפסוק „וזריתי פרש” דווקא כאן, ולא בפרק ד’ (בריאות)? בפרק ד’ הענין היה רפואה/בריאות — שם הפסוק אינו רלוונטי. כאן בפרק ה’ מדובר על סוג אדם, אורח חיים — „עושים כל ימיהם כחגים” — זו אינה רק בעיית בריאות, אלא שקיעות בעולם הזה, אורח חיים שלם של חומרנות. הפסוק „וזריתי פרש” מגנה את סוג האדם, לא רק את המעשה.

2. „בני אדם” מול „חכמים” — שני סוגי אנשים: כאן רואים בבירור שהרמב”ם מדבר על שני סוגי אנשים — „בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים” מול „חכמים”. זה מאשר את היסוד שפרק ה’ מדבר על סוג אדם מיוחד — החכם — שהוא שונה מסתם „בני אדם”. פרק ד’ לא אמר „אל תהיה סוג כזה של אדם” — הוא רק אמר „תחלה”. כאן זו קטגוריה של אנושיות.

3. „מאכל הרשעים” — ההיפך הפילוסופי של הצדיק: קודם (פרק ג’) אמר הרמב”ם שצדיק מבין שאכילה מביאה לבריאות כדי שיוכל לעבוד את ה’. הרשע הוא בדיוק להיפך — הוא חושב „ממילא אני הולך למות, בוא נספיק כמה שיותר”. אלו שתי השקפות עולם מנוגדות.

4. „כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום”: ה„שולחן” של הזוללים הוא כבר בעצמו „מלא קיא צואה” — סוף האכילה הוא הצואה, והשולחן כבר מבחינה מושגית זהה לתוצר הסופי. זהו גינוי של סוג האדם, לא רק הידור.

5. „תבשיל אחד או שניים” — דבר חדש שחורג מבריאות: הרמב”ם עדיין לא אמר לנו קודם שאוכלים רק תבשיל אחד או שניים. מבחינת בריאות אין זה בהכרח כך — אפשר לאכול מעט מהרבה דברים ולהיות בריא. החידוש כאן הוא שאין מדובר רק בכמה אוכלים, אלא בסגנון — לא לערוך שולחן עם „מגוון מיני מאכלים”. זהו ענין של מותרות וסוג אדם, לא רק כמות.

6. שתי סיבות לסגנון האכילה של החכם — ההבדל בין פרק ד’ לפרק ה’: בפרק ד’ אוכלים בריא כדי לא לחלות (בריאות). בפרק ה’ החכם אוכל בריא כדי שיהיה מפנה חכמתו לידיעת השם — המניע הוא חכמתו, לא סתם רפואה. אותו מעשה (אכילה בריאה) יכול להיות מונע משתי סיבות שונות לגמרי, וסיבת החכם היא מה שעושה אותו ניכר — חכמתו היא ששולטת על אכילתו, לא סתם עצות רפואיות.

7. עוד נפקא מינה — ביטול תורה מטרדת אכילה מרובה: אפילו אם אדם אוכל מעט מכל דבר (בריא), אבל הוא טרוד בהכנת מיני מאכלים רבים — זה לבדו הוא ביטול תורה וטרדה באכילה שאינה הולמת חכם. זהו „דומה לאוכל תפנוקים” — מצד בריאות הוא אוכל הרבה מאכלים, אבל הוא סתם טרוד באכילה.

—

הלכה א’ (המשך) — היכן החכם אוכל

דברי הרמב”ם

„וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות.”

„ולא יאכל אצל עם הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים כל טוב כצואה.”

„ולא יאכל בסעודות שיש בהם קיבוץ גדול… אלא סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין, ובלבד שיהיה תלמיד חכם נושא בת תלמיד חכם.”

„והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם.”

פשט

החכם אוכל רק בביתו שלו, על שולחנו שלו. לא בחנות, לא בשוק, אלא בצורך גדול. אינו אוכל אצל עמי הארצות, לא ליד שולחנות מפוארים, לא בסעודות ציבוריות גדולות — רק בסעודות של מצוה של תלמידי חכמים. החסידים הראשונים מעולם לא אכלו אצל אחרים.

חידושים והסברות

1. „כדי שלא יתגנה בפני הבריות” — ענין של קידוש השם: הסיבה שחכם אינו אוכל ברחוב או בחנות דומה לקידוש השם — שלא יתגנה בעיני הבריות.

2. תנאי חדש: אפילו אוכל מעט, אבל ליד שולחן מפואר — אסור: אפילו החכם אוכל רק מעט, אבל אם השולחן ערוך במותרות ובהגזמה („שולחנות המלאים כל טוב כצואה”), לא יאכל שם כלל. זה חורג מכמה הוא אוכל — זה נוגע להיכן הוא אוכל ועם מי הוא מזוהה.

3. [סטייה: מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים?] מה עם רב שיש לו תומכים (תורמים) שעורכים סעודה גדולה, והרב יושב שם בראש כדי „לפעול” (להשיג תמיכה למוסדות)? אולי זהו קידוש השם, והרמב”ם עצמו לא היה מגביל אם המטרה היא לגייס כספים ליהודים לכסות מוסדות — זו השתדלותו. אבל הרמב”ם מדבר כשהדבר שייך — כשאין צורך כזה.

4. „חסידים הראשונים” — פירוש הרמב”ם: „לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם” — אפשר ללמוד זאת בכמה אופנים: (א) בענין גזל — רק מכספם; (ב) בענין כשרות; (ג) בענין שלא ליהנות משולחן אחרים (כמו שמואל הנביא). אבל הרמב”ם מבין שהענין הוא: כשאתה הולך למסיבה גדולה, אתה פחות ניכר — תלמיד חכם צריך להיות ניכר, הוא צריך להיות שונה. עמי הארצות יושבים תמיד ביחד — תלמיד חכם אף פעם לא שם. הוא אוכל אצלו בבית, בסגנון אחר — „אצלכם אוכלים כזוללים, אצלי אוכלים כיהודי ישר.” אין צורך לראות אותו בשעת אכילתו.

—

הלכה א’ (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב”ם

„אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו.”

„וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו.”

„ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילול השם.”

„ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט… ואין אסור אלא יין שלאחר המזון.”

פשט

חכם שותה יין רק כדי „לשרות” (להרטיב) את האוכל במעיו — זה מסייע לעיכול. שכרות היא חטא, גנאי, ואיבוד חכמה. שכרות בפני עמי הארץ היא חילול השם. שתייה בצהריים אסורה אפילו מעט — אבל רק יין שלאחר המזון, לא יין בתוך המזון.

חידושים והסברות

1. „לשרות אכילה שבמעיו” — קשר לפרק ד’: הרמב”ם אמר קודם בפרק ד’ שצריך שהעיכול יהיה קל. כששותים מעט יין, האוכל נרטב וזה מסייע לעיכול. מהמעט הזה לא משתכרים.

2. „חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו” — שלוש דרגות: (א) חוטא — זהו חטא; (ב) מגונה — זהו גנאי (כנראה כשעושה זאת ברבים); (ג) מפסיד חכמתו — הוא מאבד את חכמתו. „מפסיד חכמתו” פירושו שבאותן שעות שהוא שיכור אין לו חכמה — יש חשש על אותן שעות.

3. „משתכר” — אורח חיים, לא פעם אחת: „המשתכר” פירושו אורח חיים של שכרות — לא שהשתכר פעם אחת בפורים. אבל אולי גם פעם אחת היא בעיה — פורים הוא יוצא מן הכלל שצריך לדון בו בנפרד.

4. „בפני עמי הארץ — חילול השם”: מלבד העבירה הרגילה של שכרות, כשזה בפני עמי הארץ זהו חילול השם — כי לעמי הארצות יש דימוי מסוים שהם נושאים על תלמיד חכם, וכשהם רואים אותו שיכור הדבר נפגם.

5. מקור לשתייה בצהריים — משנה אבות (רבי דוסתאי בן הרכינס): „שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם.” זהו אורח חיים שמוציא את האדם מן העולם.

6. [סטייה: דבר על אברכים]: המשנה מדברת נגד אורח חיים מסוים — לישון בשחרית (לבוא מאוחר לתפילה), לשתות לחיים אחר הצהריים, לפטפט פוליטיקה, ללכת ל„ישיבת כנסיות של עמי הארץ” — ועדיין מחזיקים את עצמם כאברך כולל.

7. חילוק בין יין בתוך המזון לשלאחר המזון: האיסור הוא רק על יין שלאחר המזון. יין ששותים כדרך סעודה, כחלק מהאכילה, אינו שכרות — זה נכלל בכלל של „אכילה לשם שמים”. „שתיה בכלל אכילה” הולך רק כשזה חלק מהסעודה.

8. מדוע דווקא בצהריים? אחר הצהריים הוא זמן שבו האדם בעבודה, בלימוד — אין זה מתאים לשתות. בלילה, כשאוכלים את הסעודה הרגילה, זה יותר זמן שבו ניכר שכוונתו לשם שמים. אבל אחר הצהריים אינו זמן לשתייה — זה מעיד על אורח חיים של בטלנות.

9. פורים — יוצא מן הכלל: הרמב”ם בהלכות מגילה אומר שמצוות „עד דלא ידע” היא חלק מסעודת פורים: „כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין.” אפילו בפורים היין בא בתוך המזון — כחלק מהסעודה — לא כיין שלאחר המזון. מה שאומרים „יותר מלימודו” אולי פירושו יותר מכמה שתלמיד חכם רגיל לשתות לפי לימודו.

—

הלכה א’ (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב”ם

„אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח.”

„וכשיספר עמה, לא יספר לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו.”

„ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה: מגיד לאדם מה שיחו — אמרו חכמים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.”

**„ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנים, ולא עצבים… אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב

נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד.”**

פשט

תלמיד חכם נוהג בקדושה יתרה בענייני תשמיש: לא בתדירות מרובה (מליל שבת לליל שבת), לא מיד אחרי האכילה ולא כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה. לא יהיה קל ראש יותר מדי, לא ידבר ניבול פה אפילו בינו לבינה. שניהם לא יהיו שיכורים, עצלנים, או עצובים — אלא ברצון. ידבר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל הביאה עצמה תהיה בבושה, לא בעזות פנים, ויפרוש מיד.

חידושים והסברות

1. דיוק: „תלמיד חכמים” ולא „תלמיד חכם”: הרמב”ם כותב תלמיד חכמים (עם מ”ם). „תלמיד חכם” אינו מובן — אתה תלמיד או חכם? הרמב”ם מתכוון לתלמיד של חכמים — מי שעדיין לומד אצל חכמים. חכם בעצמו כבר אינו צריך שהרמב”ם ידבר אליו, הוא כבר יודע הכל.

2. „אם יש בו כח” — שני פירושים: (א) אם יש בו כח להתאפק ולעשות רק פעם בשבוע. (ב) אם יש בו כח לקיים בליל שבת — כי הגמרא אומרת „תורה מתשת כחו של אדם”, וממילא תלמיד חכם גדול שלמד הרבה בליל שבת, או אדם מבוגר, אולי אין לו כח אפילו לליל שבת. זה מתאים למה שהרמב”ם אמר קודם בפרק ד’ שכשאין כח מסוכן לבעול.

3. מצוות עונה — לפי כחו: גדר מצוות עונה הוא לפי כחו. מי שאין לו כח כלל פטור מעונה — עונה פירושה שאחרי שיש לך כח, אומרים לך כל אחד לפי ענינו.

4. „יספר עמה” — לשון מ„ספר”: הרמב”ם משתמש בלשון „יספר” שמקורה בלשון הגמרא „אדם מספר עם אשתו”. „מספר” פירושו ממש תשמיש, לא רק שיחה. אבל הרמב”ם שינה את הלשון באמצע — „וכשיספר עמה” פירושו כשהוא עוסק עמה בענין תשמיש. זו לשון יפה: תלמיד חכם תמיד עם ספר — אפילו „מספר” עם אשתו הוא מעין ספר. הרמב”ם תפס לשון זו כי רצה לרמז שתלמיד חכם יקדיש גם זמן לכך — לשוחח עמה, לעשות את הענינים — אבל בעדינות.

5. [סטייה: קבלת ספרים אחרי צ’ולנט]: מה שאנשים יודעים מ„קבלת ספרים אחרי צ’ולנט” בא בעצם מכאן — לא מיד אחרי הסעודה (בתחלת הלילה כשהוא שבע), ולא מאוחר מאוד כשכבר עייף ורעב.

6. „ולא יקל ראשו ביותר” — איזון: כתוב „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה” — צריך מידה מסוימת של קלות ראש כדי להיכנס לאותו מצב. אבל תלמיד חכם לא יעשה ביותר — הוא שומר על איזון.

7. חידוש גדול — „ולא ינבל את פיו… אפילו בינו לבינה” מראה את ההבדל בין תלמיד חכם לאדם רגיל: ניבול פה בינו לבינה מותר לאדם רגיל — אולי זו אפילו מצוה, חלק מ„הרגל דבר” (הכנה לתשמיש). אבל תלמיד חכם נדרש ליותר עדינות — הוא גם „מספר עמה”, אבל עושה זאת בעדינות יותר, לא בדברי הבאי. כאן רואים בבירור הבדל בין מה שנדרש מכל אדם (הלכה) לבין מה שנדרש מתלמיד חכם (פרישות/דרך תלמידי חכמים). הדברים מותרים — הרמב”ם מדבר כאן על מדרגה גבוהה יותר, לא על איסור.

8. „מגיד לאדם מה שיחו” — פסוק ודרשה: הרמב”ם מביא את הפסוק (עמוס ד:יג). רש”י אומר „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו”. „שיחו” אינו רק שיחה, אלא מה שהוא עושה. אבל הגמרא (חגיגה ה:) דורשת: „אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.” חידוש: זה הולך רק על תלמיד חכם — אצל עם הארץ, כשמגיעים ל„שיחה קלה שבין איש לאשתו” יש לו עוד רשימה ארוכה של דברים רציניים יותר לתת עליהם את הדין. כלומר, זהו דבר עדין — פירושו קצת פחות ממה שגס רוח היה עושה.

9. ממדים מרובים בבת אחת: תלמיד חכם צריך לשמור על כמה קריטריונים בבת אחת: (א) בריאות — לא לבעול כשאין לו כח (פרק ד’). (ב) מצוות עונה — לפי כחו. (ג) דרך תלמידי חכמים — פרישות. אלו „רמות שונות” — הלכה, חושן משפט, אבן העזר, פרישות — וצריך להתחשב בהכל.

10. „ולא יהיו שניהם” — ציווי גם על האשה: כאן הציווי עולה גם על האשה — „שניהם” — שניהם לא יהיו שיכורים, לא עצלנים, לא עצבים.

11. „שיכורים” — לא בכוונה, לא בדעת: „שיכורים” מתפרש לא כשיכור ממש מיין, אלא שאין זה בכוונה — זה קרה, ואחר כך הוא מרגיש כבר במצב של שכרות. זהו „דבר קשה” שמופיע גם בשולחן ערוך סימן ר”מ.

12. „ויפרוש מיד” — גבול: הפירוש המדויק אינו ברור לגמרי, אבל הכלל הוא שיהיה גבול — לא יותר מדי.

13. שולחן ערוך סימן ר”מ — תלמיד חכם או כל יהודי? בסימן ר”מ כתובים הרבה דברים שבעצם הם על תלמיד חכם. השולחן ערוך אבל לא דקדק כל כך בהבדל הזה — השולחן ערוך רוצה שכל אחד ינהג כתלמיד חכם.

—

הלכה א’ (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה”

דברי הרמב”ם

„כל זה… לא כל אדם נוהג מנהג זה אלא מי שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו… אלא שמועיל לבנים — בן נאה ובשונה.”

פשט

כל ההנהגות הללו הן רק למי שקידש את נפשו, טיהר את עצמו, ותיקן את מידותיו. השכר לכך הוא שמועיל לילדים — „בן נאה ובשונה”.

חידושים והסברות

1. „נאה” — נטייה למידות טובות: „נאה” אולי אינו רק יפה בגוף, אלא שהילד נולד עם נטייה למידות טובות. זה מתאים למה שהרמב”ם אומר בשמונה פרקים, שאדם יכול להיות בעל נטייה טבעית למידות טובות. „בשונה” פירושו במידות או בתורה.

2. קודם אמר הרמב”ם — לבעול כדי שיהיה לו בן גדול בתורה וחכם; עכשיו הוא אומר כיצד צריך לעשות זאת.

3. „העם ההולכים בחשך” — לשון חריפה: מי שאינו הולך בדרך זו, ילדיו הם „כמו אותם העם” — כמו כולם. „העם ההולכים בחשך” היא לשון חריפה מאוד. הלימוד זכות הוא ש„הולכים בחשך” פירושו אנשים שאינם מבינים יותר — הם אינם יודעים מדרך זו. להמון העם אין אומרים פרק זה כלל — הוא עושה מה שעושה. אבל חכם צריך לדעת שאם אינו נוהג כך, ילדיו כמו אצל כל אחד אחר.

—

הלכה א’ (המשך) — צניעות של תלמידי חכמים: כיסוי ראש וגוף

דברי הרמב”ם

„צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם.”

פשט

תלמידי חכמים נוהגים בצניעות גדולה — הולכים תמיד עם כיסוי ראש ומכסים את גופם.

חידושים והסברות

1. כיסוי ראש — ממנהג תלמידי חכמים עד חיוב לכל ישראל: בשולחן ערוך כתוב שאדם פשוט אינו חייב בהכרח ללכת עם כיפה. אבל הרמ”א פסק שבזמנים אלו כל אחד צריך ללכת עם כיפה. הפוסקים האחרונים הביאו חידוש: מכיוון שכל היהודים הולכים עם כיפה, מי שאינו הולך עם כיפה עובר על חוקות הגוי — וזה יכול להיות איסור דאורייתא ממש, לא סתם מנהג.

2. „לא יגלו ראשם” — אפילו באופן ארעי? לשון הרמב”ם „לא יגלו ראשם” יכולה לפרש שאפילו באופן ארעי (לזמן קצר) לא יגלו את הראש — זו מדרגה מחמירה יותר מסתם כיסוי ראש בדרך כלל.

—

הלכה א’ (המשך) — צניעות בבית הכסא

דברי הרמב”ם

„ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין… יצטרך כל אדם ויתקן לו חדר בחדר, ואם נפנה אחורי גדר ירחיק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נסרח, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פריעתו. ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול… דרך צניעות בית הכסא ביום כך נוהג בלילה, אפילו כשאין שם אדם.”

פשט

תלמיד חכם לא יגלה את גופו עד שישב, לא יקנח ביד ימין. יתקן לו בית כסא בחדר פנימי (לא ליד הדלת). אם נפנה מאחורי גדר, ירחיק כדי שלא ישמעו קולות. אם בבקעה (שטח פתוח), ירחיק כדי שלא יראו. לא ידבר בשעת הפנייה, אפילו לצורך גדול. וכל הדינים חלים גם בלילה כשאין איש רואה.

חידושים והסברות

1. „לא יקנח בימין” — צניעות או מעשי? הטעם הוא: ביד ימין מניחים תפילין, וביד ימין משתמשים הרבה — צריך לשמור אותה נקייה. הרמב”ם מכניס זאת כחומרה של תלמידי חכמים.

2. „חדר בחדר” — עמוק יותר פנימה: בית הכסא יהיה במקום פנימי יותר — אם בבית, חדר פנימי; אם במערה, לפנים ממערה. העיקר שלא יהיה ליד הדלת, אלא קצת עמוק יותר פנימה.

3. בלילה — צניעות בינו לבין עצמו: כל הדינים חלים גם בלילה כשאין איש רואה. הענין הוא צניעות בינו לבין עצמו, לא רק בפני אנשים אחרים.

4. סתירה עם פרק ד’ — „עשר פעמים” בבית הכסא: הלוקח טוב אמר שתלמיד חכם צריך להסתדר (לסדר את עצמו) כדי שלא יצטרך באמצע היום לחפש מקום. אבל הרמב”ם אמר קודם בפרק ד’ שצריך לצאת עשר פעמים לבית הכסא (לבריאות)! מנסים לתרץ: אולי אותו (עשר פעמים) הוא לכל אדם (רפואה), וזה (להסתדר) הוא מדרגה גבוהה יותר לתלמיד חכם. התירוץ העיקרי: הרמב”ם מתכוון שתלמיד חכם יסתדר באופן שהוא יודע מתי צריך ללכת — שיהיה בשליטתו. אבל נשארת קצת סתירה שצריך עוד לתרץ.

5. [סטייה: בתי כסא של ימינו]: בתי כסא של ימינו (כמו בבתי ספר או ישיבות) שפתוחים משלושה צדדים, אולי אינם עומדים בכל ההלכות הללו של צניעות.

—

הלכה ב’ — כיצד תלמיד חכם מדבר

דברי הרמב”ם

„תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות.”

פשט

תלמיד חכם לא יצעק כשהוא מדבר כבהמות וחיות, לא ירים את קולו יותר מדי, אלא ידבר בנחת עם כל הבריות.

חידושים והסברות

1. „בנחת” — לא עדין, אלא רגוע: „בנחת” אינו דווקא „עדין” (שזה קצת שונה), אלא רגוע, ביישוב הדעת.

2. שאלה עקרונית: האם זה רק לתלמידי חכמים? הרמב”ם אינו אומר זאת לכל אחד, כי הוא סובר שאי אפשר לדרוש מכולם. אדם רגיל הוא כן צעקן. תלמיד חכם צריך להיות אדם טוב יותר.

3. אתי או אסתטי? — מחלוקת חשובה: האם הנהגות תלמיד חכם הן „אתיות” (מוסריות-ערכיות) או „אסתטיות” (להיראות יפה, למצוא חן בעיני הבריות).

– שיטה א’: זה אסתטי — תלמיד חכם צריך למצוא חן בעיני הבריות, צריך להיראות יפה. אין זה רע מבחינה אתית לצעוק, אלא שזה לא יפה, לא אנושי.

– שיטה ב’ (שהוסכם עליה): זה כן אתי, אלא שיש רמות של אתיקה. אין זו עבירה לצעוק, אבל זה קצת לא עדין. זו מדרגה של מוסר שאי אפשר לדרוש מכולם, אבל זו אכן מידה טובה אמיתית.

– [סטייה — חסידות קוצק]: „חסיד חד” (כמו קוצקער) אולי היה מבטל את הענין של „להיראות יפה” כלא חשוב. אבל אפילו הרבי מקוצק, כשצעק על חסידים זה היה לצורך — אבל עם אדם ברחוב גם הוא דיבר ברוגע.

4. גם ל„בנחת” יש שיעור — לא מקצועי מדי: אין לדבר בצורה כל כך מלוטשת ומאולצת-עדינה שזה צועק גאווה. „רחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח” — אין לדבר כמו פסיכולוג שכל מילה „מהודרת”. זה מטריד לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר. האיזון הוא: לא כמו שני בחורים במעונות, אבל גם לא כמו שמדברים לנשיא — עדינות מסוימת.

5. המחשה מעשית — בנחת מוגזם: קל למצוא אנשים שמדברים „בנחת באופן מוגזם” — צועק מתוך דיבורם: „אני ראש ישיבה גדול ואני גם בעל מידות.” אנשים מרגישים חיוך מזויף, נדיבות מוגזמת. גם זו אינה הדרך — צריך להיות אמיתי, באיזון, כמו „דרך אברהם” — דרך האמצעי.

6. „בנחת” לא תמיד פירושו שקט: לפעמים צריך לדבר רגיל. העיקר הוא: לא לצעוק, לא להיות פרוע, אבל לפעמים לדבר רגיל.

—

הלכה ב’ (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב”ם

„מקדים לשלום כל אדם”

פשט

תלמיד חכם מברך כל אדם בשלום ראשון — אינו ממתין שהלה יברך אותו.

חידושים והסברות

1. הטעם — „כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו”: שהבריות יהיו מרוצות מתלמיד חכם, שאנשים יחבבו אותו. „מקדים” הוא „משחק חן” גדול שאנשים משחקים — מי מברך ראשון. תלמיד חכם אינו ממתין לשלומו של הזולת.

2. דרך האמצעי גם כאן — לא לרדוף אחרי סנוב: אם הלה פשוט מבולבל או חש יראה מחשיבותו של תלמיד חכם, צריך לקרבו. אבל אם מישהו מתנשא כלפי תלמיד חכם, אין תלמיד חכם צריך לרדוף אחריו. גם כאן יש דרך האמצעי.

—

הלכה ב’ (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב”ם

„והדן את כל האדם לכף זכות”

פשט

תלמיד חכם צריך לדון כל אדם לכף זכות — תמיד לחשוב טוב על אדם.

חידושים והסברות

1. „דן” — לא רק חושב, אלא ממש דן: „דן” אינו סתם חושב טוב. תלמיד חכם הוא זה שממש דן לכף זכות — „דן” אינו נכנס בדיבור בלבד, זהו פסק, משפט.

2. חידוש: אולי רק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות: דווקא תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות, כי סתם אדם אינו צריך כלל „לדון” — מי שואל אותו? תלמיד חכם הרי הוא הדיין — אותו שואלים עצות לשידוכים, אותו שואלים אם להיות חברו של פלוני. הוא זה שנשאל, וממילא ידון לכף זכות.

3. אדם פשוט אין לו את האחריות: לאדם פשוט אין את הרמה של רצינות, אין לו השפעה כזו. מי שיש לו כבוד — מה שהוא אומר יש לו השפעה גדולה, כי אנשים הולכים לחשוב על כך. כשאדם נכנס לאדם גדול, הוא הולך אחר כך לרשום בדיוק מה שאמר לו. ממילא יש הרבה יותר אחריות לאדם חשוב לחשוב מה הוא אומר.

4. עוד טעם — כשתופסים שזה עושה נפקא מינה, מתחילים לדון לכף זכות: הרבה פעמים אנשים ביקורתיים כי הם לא תופסים שהביקורת שלהם נלקחת ברצינות. כשאדם תופס שהביקורת שלו עושה נפקא מינה, הוא מתחיל יותר לדון לכף זכות. זה לא בא מענווה או שפלות — זה בא מחוסר התבוננות ש„למילים שלי יש טווח” (השפעה).

—

הלכה ב’ (המשך) — תלמיד חכם שומר על דבריו

חידושים

תלמיד חכם מקפיד שדבריו יישמעו. אם הוא מרגיש שצריך לעשות משהו, הוא אומר. אבל אם לא, הוא שותק. הוא שומר על דבריו גם מהסיבה שדבריו לא יהיו זולים. אם הוא מוציא „קול קורא” שאיש אינו קורא, הוא איבד את הקול קורא שלו.

הערה על שיטת הרמב”ם

הרמב”ם מכניס הרבה משניות ממסכת אבות — „דן את כל האדם לכף זכות”, „הוי שפל רוח” — אבל הוא עושה סדר יפה מאוד, מקשר דברים, פסוק במשלי, ומציב הכל בדרך שעושה מזה „סיפור”. הוא ליקט מה שרצה בסדר שלו, הכל תחת ה„כותרת” של דברי חכמים — כיצד תלמיד חכם מדבר.

—

הלכה ב’ (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב”ם

**„לא ירצה חבירו בשעת כעס

ו, ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו, ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, וכן כל כיוצא באלו”**

פשט

אין לדבר דברי ריצוי לאדם כשהוא בכעס — אז זה לא יעזור. אין לשאול אדם על נדרו בשעת הנדר — הוא עכשיו סוער. יש להמתין שיירגע. אין לנחם כשהמת עדיין מוטל לפניו — הוא בצער עמוק מדי. אחרי הקבורה הוא הזמן לנחם.

חידושים והסברות

1. הכלל: חשוב מה אתה אומר — שיבוא בזמן הנכון: „וכן כל כיוצא באלו” — תלמיד חכם צריך חוש לדעת מתי לומר מה, ולהימנע מתסכול ועגמת נפש.

2. „בשעת כעסו” — אפילו כשהוא כועס עליך: לפעמים בא אדם כועס עליך. תלמיד חכם בעל שכל שומע, הוא יודע שגם לו יש הרבה פעמים מה לענות — אין הפשט שאנחנו תמיד צודקים. הוא שומע ואומר „כן, בסדר”, הוא מקבל. לאנשים קשה לסבול שמישהו כועס עליהם — „אני חייב להתגונן!” אינך חייב. הוא כועס, אי אפשר עכשיו. יום אחר.

—

הלכה ב’ (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב”ם

„ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — יעלים עיניו ממנו”

פשט

כשתופסים את חברו בשעת עבירה — „ביד אדומה” — אין להראות שראו אותו. יש להעלים עין.

חידושים והסברות

1. בחינוך — דבר חזק מאוד: כשילדך רואה שאתה כבר יודע, אין לו יותר סיבה להסתיר. הוא מאבד את הכבוד שלו, והוא הולך ולא מנסה יותר להרשים, כי הוא יודע שאתה יודע.

2. נפקא מינה מעשית — כשהמלמד מתקשר: אם המלמד התקשר אליך שהילד שלך לא לומד כל כך טוב — אם אין לך מהלך מה לעשות עם זה, אין טעם ללכת ולומר לו „הרבי שלך אמר לי שאתה לא לומד.” להיפך — אמור לו „אתה לומד, תלמד יותר טוב!” זה סתם לבייש אדם.

3. עוד סיבה — הוא כבר מספיק מתבייש: כשהלה רואה שראית, הוא כבר לא צריך מוסר עכשיו — הוא כבר מספיק מתבייש. מוסר הוא צריך כשהוא חושב שאין רואים.

—

הלכה ב’ (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב”ם

„ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע, אלא בדברי שלום וכיוצא בהן”

פשט

לא ישנה ממה שאומר. לא יגזים — לא יוסיף ולא יגרע. יאמר דברים כמו שהם, אמת. רק בדברי שלום — כשצריך לעשות שלום — מותר להוסיף או לגרוע.

חידושים והסברות

1. „ולא ישנה בדבורו” — לא לסלף, לא להגזים: „בדבורו” פירושו כנראה לא שלא יקיים משהו שאמר, אלא שלא יסלף, לא יגזים.

2. המדרש על אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום: אהרן הכהן היה הולך לאשה ואומר „בעלך רוצה כל כך שלום”, אפילו שהוא לא אמר (במפורש) שרוצה. ולהיפך. אבל — לכאורה אהרן גם לא אמר שקר. אהרן ידע שאדם פשוט מסוכסך — הוא רוצה לעשות שלום עם הלה, הוא לא יודע שהוא רוצה, כי יש לו „ערבוב רגשות”, אבל איפשהו בתוכו יש גם כח שרוצה לעשות שלום.

3. אדם רגיל תמיד מוסיף או גורע: אדם רגיל כשהוא מדבר תמיד או מוסיף או גורע — הוא עושה את זה יותר מהמציאות. אבל תלמיד חכם אינו רשאי: „הייתי בחוץ, הייתה תאונת דרכים כזו, 24 מכוניות” — כשהיו שלוש מכוניות. תלמיד חכם אינו רשאי להיות ככתב עיתון. הוא אינו רשאי כלל לדבר כמו „איש מכירות” — לא שיווק.

—

הלכה ב’ (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב”ם

„כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן”

פשט

תלמיד חכם רשאי לדבר רק או משהו שהוא גמילות חסדים, או דברי חכמה — להחכים יהודים.

חידושים והסברות

1. תחת „גמילות חסדים” — גם דברים של מה בכך: תחת גמילות חסדים הוא כן גם משוחח — הוא רוצה לחזק אדם, ידבר עמו אפילו דברים של מה בכך. צריך לעזור ליהודי, צריך לדבר מידע לשידוכים וכדומה.

2. מדוע אומר הרמב”ם „חכמה” ולא „תורה”? הרמב”ם כמעט אף פעם לא אומר „תורה” — הוא אומר „חכמה.” תירוץ: תורה הרי אינה סתם דבר רשות — תורה היא כבר מצוה לומר. הרמב”ם מדבר כאן על דברי רשות — מה מותר לדבר כשאין זו מצוה? גמילות חסדים או דברי חכמה. אבל ודאי כוונתו כולל גם תורה.

3. [סטייה: המעשה עם ר’ דניאל פריש וואהבת לרעך כמוך]: ר’ דניאל פריש (חסיד גדול) בא לבקר את ר’ יענקעלע. הוא ראה יהודי מבוגר עם זקן לבן יפה משוחח עם אנשים לפני התפילה. ר’ דניאל פריש אמר לו: „ר’ מנדעלע אמר שכל דיבור לפני התפילה סותם את כוונת התפילה.” ענה לו אותו יהודי: „אמרתי ‚הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך’ — אבל לכל המצוות יש במחשבה, דיבור ומעשה. אתה קיימת אותה במחשבה באמירה. אבל מה הוא בדיבור?” — השיחה עם אנשים לפני התפילה היא הקיום בדיבור של ואהבת לרעך כמוך.

4. מעשה עם ר’ יענקעלע — גמילות חסדים על ידי דיבור על „חדשות” ו„ספורט”: ר’ יענקעלע ידע שיהודי בדרך לבית הכנסת כבר הסתכל בכותרות העיתונים, וכואב לאדם כשאין לו למי לספר את החדשות שלו. ר’ יענקעלע היה שואל בחור „נו, מה היה לאחרונה משחק מעניין? מי ניצח?” — כי זה נקרא לדבר גמילות חסדים, והרמב”ם מתיר בגמילות חסדים אפילו שטויות.

5. דיוק: אפילו דברי חכמה אפשר להוציא דרך שטויות: המשל לדבר חכמה יכול לבוא משטויות, כי התכלית היא להחכים את הזולת. הבעל שם טוב אמר שאפשר לייחד יחודים אפילו כשמדברים דברי שטויות. ר’ נחמן אמר שאם זה יכול להביא שמחה, זו גם דרך.

—

הלכה ב’ (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק”

דברי הרמב”ם

„ולא יספר עם אשה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו.”

פשט

תלמיד חכם לא ידבר עם אשה בשוק — אפילו עם אשתו, אחותו, או בתו — כי העובר אינו יודע שזו אשתו, וזה נראה כאדם פשוט.

חידושים והסברות

1. הענין הוא חשד / מראית העין, לא איסור: העובר ושב אינו יודע שאותה אשה היא אשתו. מי מבקש ממך לחשוד בתלמיד חכם? לחשוד בתלמיד חכם הוא עצמו ענין של חילול השם — ובכל זאת צריך תלמיד חכם עצמו להיזהר.

2. „בשוק” — מה הכוונה? „בשוק” אינו סתם ברחוב, אלא בשוק — מקום של משא ומתן, עסקים. במצב אחר, כמו ללכת לשמחה שבה מקובל ללכת עם האשה, וברור לכולם שזו אשתו — לכאורה היה אכן שונה.

3. תלמיד חכם רשאי לעשות משא ומתן: הרמב”ם משמיע שתלמיד חכם רשאי (וצריך) לעשות משא ומתן — אבל צריך לשמור על הכבוד.

—

הלכה ג’ — הליכת תלמיד חכם

דברי הרמב”ם

„ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי… ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים… ולא ירוץ ברשות הרבים כמשוגע… ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת, אלא מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך בשובה… כענין שנאמר ‘ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה’… ‘וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא’.”

פשט

הרמב”ם מציב דרך ממוצעת בהליכה: לא ללכת בגאווה עם ראש מורם (קומה זקופה, גרון נטוי), לא ללכת לאט מדי כנשים (עקב בצד גודל), לא לרוץ כמשוגע, לא להתכופף כבעל חטוטרת (גיבנת). אלא ללכת ישר, עם עיניים מושפלות, כמי שעומד בתפילה.

חידושים והסברות

1. זו לא רק אסתטיקה — זו ענווה ומוסר: להתנהג אסתטית הוא עצמו ענין של מוסר. אפילו כשאנשים לא רואים, צריך להתנהג אסתטית — זה לא סתם כי אנשים מסתכלים.

2. מעשה מישיבת חברון — כבוד אפילו באמצע הלילה: בישיבת חברון הקפידו מאוד על דרך זו. באמצע הלילה, כשמישהו קם לברך אשר יצר, לבש את המעיל — לא הלך ערום או בפיג’מה. זהו כבוד, ענין של כבוד לפני הקב”ה כשאומרים ברכה.

3. „קומה זקופה וגרון נטוי” — גאווה, לא רק פריצות: הרמב”ם מביא את הפסוק „ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים” — שבפשטות מדבר על נשים וצניעות. אבל הרמב”ם מפרש זאת כענין של גאווה, לא רק פריצות. צניעות עצמה היא דרך חזקה להיות בעל ענווה — צניעות וענווה קשורות.

4. „קומה זקופה” — לא רק לתלמיד חכם: סתם יהודי שהולך בגאווה, זהו סתם שוטה. אבל הרמב”ם דורש את הסטנדרט ספציפית מתלמיד חכם כי: (א) זו מדרגה גבוהה יותר של עדינות, ו-(ב) על תלמיד חכם מסתכלים בזכוכית מגדלת — על אדם רגיל אף אחד לא שם לב איך הוא הולך, אבל תלמיד חכם נצפה.

5. „גרון נטוי” — מעשית: מי שמוציא את הבטן, תנוחה גאוותנית כזו.

6. „בנחת כמו הנשים” — לאט מדי: „הלוך וטפוף” — הליכה רקדנית, גאוותנית. באנגליה הוויקטוריאנית היו קורסים לאנשים איך ללכת — את זה אין לעשות.

7. „ירוץ ברשות הרבים כמשוגע”: „כמשוגע” פירושו ממש משוגע — לא רץ שרץ לספורט. יש שני צדדים: מצד אחד „כהנים זריזים” — לרוץ למצוה זה טוב; מצד שני, סתם לרוץ ברחוב הוא סימן של שיגעון.

8. ה„רץ” מול ה„טיול” — שני קצוות: (א) ה„רץ כמשוגע” — מי שרץ לחינם; (ב) „טיול” — אנשים שמטיילים כל היום, מסתובבים בעיר, לא צריכים לעבוד. זו הגאווה — אדם שרואים שאין לו מה לעשות עם זמנו. אדם שעובד, רץ, תמיד יש לו מה לסדר — זה כנראה מי שהוא בעל ענווה.

9. „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת” — ענווה מוגזמת: לא ילך כפוף כמי שיש לו גיבנת. „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה” — ילך ישר, אבל עיניו מושפלות. ה„מסתכל למטה” אינו כשמירת עיניים, אלא כענווה — לא להסתכל לאנשים ישר בפנים, לא „גבה עיניים”.

10. שאלה: מי שעושה כך כשמירת עיניים — האם הוא עובד? הוא עובד על משנה אחרת — במסכת סוטה כתוב על „מכות פרושים” (מכת זבלי זרים) — פרוש שנוקף ראשו בקיר כי אינו מסתכל. אלא אם כן הוא הולך במקום שבו שם לב לסיבה ספציפית — אבל אין שום גמרא שצריך ללכת כפרוש סתם כך.

11. „וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא” (קהלת י:ג): הדרך שבה סכל הולך, מפרסמת שהוא סכל. יש דבר כזה שנקרא „שפת גוף” — הדרך שבה אדם הולך אפשר לראות אם הוא בעל דעה או שוטה וסכל.

12. „מהלך בשובה”: אדם שהולך ברחוב, רואים שיש לו מה לעשות עם חייו — הוא הולך עם תכלית.

—

הלכה ד’ — מלבוש תלמיד חכם

דברי הרמב”ם

„מלבוש תלמיד חכם — מלבוש נאה ונקי. ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שכל העם מסתכלין בהם, ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יתעטף בטליתו כדרך בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים.”

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים כמו גסי הרוח, אלא עד עקבו. וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו. ולא יהא שולטן תלוי.”

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע… אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה.”

פשט

מלבוש תלמיד חכם צריך להיות יפה ונקי — ללא כתמים, ללא שומן. לא מלבוש מלכים (זהב, ארגמן) שמושך תשומת לב, לא מלבוש עניים שמבזה את לובשו. אלא בינוניים — הגונים, נאים. גם לא בגדים דקים מאוד (כמו הפשתן ממצרים) שרואים דרכם את הגוף. הבגדים לא יהיו ארוכים וסוחבים, אלא עד העקב. השרוולים עד קצות האצבעות. לא בגדים תלויים כישמעאלים. לא נעליים מטולאות או בגד קרוע — אלא אם כן בקור לצורך מעשי.

חידושים והסברות

1. „בגדי קדש להרן לכבוד ולתפארת” — לבגדים יש השפעה גדולה: קשור לפרשת תצוה/תרומה — „המדיום חשוב מאוד” — הדרך שבה אדם מציג את עצמו.

2. „כתם” ו„שמנונית” — שני סוגי כתמים: שמנונית פירושה שמן או שומן, וכתם הוא סוג אחר של כתם. לא יהיה מלוכלך, לא מרוח.

3. רבנים עם בגדי זהב — קטגוריה אחרת: זה אולי ענין אחר — כמו הכהנים שלבשו בגדי זהב. ברגע שיש לו את התואר „רבי”, צריך לראות איך הרבנים הרגילים הולכים, וזו דרך המצוה שלו. הרמב”ם עצמו מודה שמלך הולך בבגדי מלכים — אנו מדברים על תלמיד חכם רגיל.

4. „בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים”: במצרים (אפריקה, חם מאוד) היו להם בגדים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף — ממש שקופים. זו אינה הדרך שתלמיד חכם הולך.

5. „עד עקבו” — ארוך מאוד, אבל לא סוחב: „עקב” פירושו כף הרגל (לא הברך), כך שהבגד ארוך מאוד — אבל לא כל כך ארוך שנגרר על הארץ.

6. אי אפשר היום להתלבש כמו הרמב”ם — העיקר הוא ההקשר: אי אפשר לקחת את המידות הספציפיות של הרמב”ם וליישם אותן היום מילולית. העיקר הוא לתפוס את ה„ראש” של הרמב”ם — העיקרון. למשל, היום יש יהודים שהולכים דווקא עם בקיצ’עס ארוכות מאוד — זה היום המקבילה של „בגדים סחובים ארוכים”. הכלל הוא: צריך להיות לבוש כמו שהציבור הולך, לא בולט.

7. „עד ראשי אצבעותיו” — ארוך יותר ממעילים של היום: בזמנים קדומים השרוולים היו עוד יותר ארוכים, ולכן כשנוטלים ידיים „עד ראשי אצבעותיו” לכתחילה, זה כי עד שם היו הידיים מכוסות.

8. „שולטן תלוי” — בגדים תלויים: סגנון של בגדים תלויים, רפויים, כישמעאלים.

9. „מנעלים מתולאים” — נעליים עם סמרטוטים קשורים: עניים היו כורכים סמרטוטים על רגליהם במקום נעליים רגילות.

10. „מפני הצינה” — כשזה מעשי, מותר: כשקר והוא משתמש בנעליים מטולאות כ„מגפיים” כי אין לו טובות יותר, מותר — כי אז זה לא סימן של רשלנות אלא צורך מעשי.

—

הלכה ד’ (המשך) — בשמים ויציאה בלילה

דברי הרמב”ם

„לא יצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים, ולא יתבשם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר.”

„לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו.”

„כל אלו מפני החשד.”

פשט

תלמיד חכם לא יצא מבושם, לא עם בגדים מבושמים, לא עם בשמים בשיער. רק כדי להסיר ריח רע מותר. לא יצא לבד בלילה, אלא אם יש לו סדר לימוד קבוע. שני הדינים מפני חשד.

חידושים והסברות

1. שלושה סוגי בשמים: (א) לצאת מבושם (בושם על הגוף), (ב) בגדים מבושמים (כביסה עם ריח), (ג) בשמים בשיער (שמפו מריח). כל השלושה אסורים לתלמיד חכם לצאת בשוק.

2. „להעביר את הזוהמה” — לנטרל ריח רע מותר: ההיתר הוא רק כשמניחים בשמים כדי להסיר ריח רע — לא כדי להריח טוב. נפקא מינה מעשית: מי שהולך למקווה ר

ק פעם בשבוע ויש לו זיעה חזקה — מותר לו להניח מעט בושם כדי לנטרל את הריח הרע.

3. „יחידי בלילה” — לא לבד בלילה: תלמיד חכם לא יצא לבד בלילה, אלא אם יש לו סדר לימוד קבוע — אז הציבור יודע לאן הוא הולך.

4. „כל אלו מפני החשד” — שני הדינים: ה„כל אלו” עולה על שניהם — בשמים ויחידי בלילה. אדם שמתבשם ויוצא לבד בלילה — זה מביא חשד.

—

הלכה ה’ (חלק ראשון) — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

דברי הרמב”ם

„תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי.”

פשט

תלמיד חכם מתקצב את עניניו בחשבון. הוא אוכל, שותה, ומפרנס את משפחתו לפי כמה שיש לו — לא יותר.

חידושים והסברות

1. „לא יטריח על עצמו יותר מדאי” — לא להוציא יותר ממה שיש: לא יערוך סעודות גדולות לאשתו יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו — כי זה מוביל לכך שצריך לעבוד יותר, להרוויח יותר, ללוות כסף, וכדומה. זו „טרחה לעצמו”.

—

הלכה ה’ (המשך) — אכילת בשר

דברי הרמב”ם

„צוו חכמים בדרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, שנאמר ‘כי תאוה נפשך לאכול בשר’. ודי לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום, אוכל.”

פשט

בשר יאכלו רק כשיש תאבון חזק לכך. לאדם בריא מספיק פעם בשבוע (שבת). אדם עשיר רשאי לאכול בשר כל יום.

חידושים והסברות

1. בשר שונה מלחם — זהו תענוג, לא הכרח: לחם אוכלים כי צריך לאכול. בשר הוא משהו שאוכלים „בתור תענוג”, בתור משהו מיוחד — כמו שבת. הפסוק „כי תאוה נפשך” מראה שבשר הוא רק כשתוקפת תאווה מיוחדת.

2. בזמנים קדומים — בשר פירושו לשחוט היום: בזמנים קדומים לא היו מקפיאים. לאכול בשר פירושו לשחוט בהמה או עוף היום. לכן סעודה עם בשר היתה ענין ציבורי — כי אדם אחד אינו יכול לאכול לבד בהמה שלמה.

3. בזמנינו — מה הגדר? היום בשר שוכב במקפיא, כך שהמציאות הספציפית שונה. אבל העיקרון נשאר: אין לקנות כל השבוע אותו דבר שקונים לשבת. בשר צריך להישאר משהו מיוחד.

—

הלכה ה’ (המשך) — חובת הלבבות: אכילה, בגדים, אשה וילדים

חידושים

1. חובת הלבבות — מאמר יפה על איזון: „לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו” — לעצמו יאכל קצת פחות ממה שיכול להרשות לעצמו. „וילבש כראוי לו” — בגדים יקנה לפי מה שיכול להרשות לעצמו. „ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו” — לאשתו ולילדיו יוציא יותר ממה שיכול להרשות לעצמו — יתאמץ קצת, אפילו ילווה.

2. איך זה מתאים עם הרמב”ם על מלבוש? הרמב”ם אמר קודם שתלמיד חכם לובש בגדים נאים. תירוץ: אם תלמיד חכם שייך למעמד גבוה יותר, רשאי להתלבש קצת יותר יפה — זה „כראוי לו”.

3. „מכבדה יותר מגופו” — יישום מעשי: הכלל שאדם יכבד את אשתו יותר מעצמו מתפרש בפרט עם בגדים/לבוש — „מנה מכבדיתא” (כבוד דרך בגדים). לעצמו יקנה פשוט, לה בגדים יפים. בזמנינו: אם אפשר רק מכונית יפה אחת, יקנו לאשה.

4. [סטייה: מעשה עם הספינקער רבי, ר’ הערשעלע — תוציא על המטבח]: יהודי שאל את הספינקער רבי כשבנה מחדש את ביתו. הרבי אמר לו: תוציא על המטבח — שם אשתך מסתובבת — יותר ממה שאתה מוציא על חדר הספרים שלך ועל החדר שלך.

5. לפרנס לפי המצב — „כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא”: אדם מחויב לפרנס את ביתו לפי מצבו — כמו שכותבים בתנאים.

—

הלכה ה’ (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך חתונה

דברי הרמב”ם

„דרך בעלי דעה: שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר: ‘מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו’, ‘אשר בנה בית חדש ולא חנכו’, ‘אשר ארש אשה ולא לקחה’.”

„אבל הטיפשים: תחילה נושא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה.”

„וכן הוא אומר בקללות: ‘אשה תארש… בית תבנה… כרם תטע…’ כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? ‘ויהי דוד לכל דרכיו משכיל’.”

פשט

הסדר הנכון לאדם חכם: (1) קודם פרנסה/קריירה, (2) אחר כך בית, (3) אחר כך חתונה. טיפש עושה הפוך: קודם חתונה, אחר כך בית, אחר כך מחפש פרנסה או חי מצדקה.

חידושים והסברות

1. „מלאכה המפרנסת אותו” — לא רק עבודה, קריירה: הרמב”ם אומר „מלאכה” ו„אומנות” — הכוונה לקריירה שיש לה עתיד מעצמה, לא רק עבודה זמנית. והלשון „שיקבע” פירושה שיקבע — להתבסס היטב.

2. „לדאוג לא עוזר — לקנות כן”: אין „לדאוג” בענין פרנסה — דאגה לא עוזרת. צריך „לקנות” — באופן פעיל לקבוע לעצמו מלאכה.

3. הפסוק „מי האיש” — כרם, בית, אשה: הסדר בפסוק הוא: כרם (פרנסה), בית, אשה. זהו הסדר הנכון.

4. „אבל הטיפשים” — הקללה היא שאדם טיפש: בקללות כתוב הסדר ההפוך: קודם אשה, אחר כך בית, אחר כך כרם. החידוש: הקללה הגדולה ביותר היא שאדם טיפש — כשהוא טיפש, הוא תמיד עושה הפוך, וזה גורם לכל הבעיות.

5. המחשה מעשית — „הוא תמיד מאחור”: כשאדם קודם מתחתן, אחר כך קונה בית, ורק אז מחפש עבודה — עד שמצא עבודה, כבר לווה שנתיים. יש לו תקציב עצום (אשה, ילדים, בית) אבל אין הכנסה. הוא תמיד „מאחור”.

6. „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל”: דוד המלך היה „משכיל” — הוא הבין את סדר הדברים, מה לעשות קודם.

—

הלכה ה’ (המשך) — ענייני ממון: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו”

דברי הרמב”ם

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות”

„ולא ימכור שדה ויקנה בית… ולא בית ויקנה מטלטלין… או יעשה סחורה במעותיו”

„אבל מוכרין מטלטלין וקונין שדה”

„כללו של דבר, יתום בקומתו… להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה”

פשט

הרמב”ם מקדם הנהגה פיננסית זהירה ושמרנית מאוד. אסור להפקיר את כל הנכסים ואחר כך להטריח על אנשים אחרים לצדקה. אסור למכור שדה (מקור הכנסה) כדי לקנות בית יפה, ולא למכור בית (יציבות) כדי לקנות מטלטלין או לעשות השקעות מסוכנות. להיפך — מוכרים את הפחות יציב וקונים את היציב יותר. המטרה היא לא להגיע למצב שצריך לבקש עזרה מאנשים.

חידושים והסברות

1. שיטת החתם סופר אינה מתאימה לרמב”ם: שיטת החתם סופר שתלמיד חכם בעל מסירות נפש רשאי ללכת הפוך (כלומר קודם ללמוד ואחר כך לחפש פרנסה) אינה מתאימה היטב לרמב”ם, כי הרמב”ם מדבר כאן הפוך — אדם פשוט עושה כך (קודם לומד), אבל תלמיד חכם הוא דווקא זה שמתנהג בחכמה פיננסית. תירוץ החתם סופר הולך בכיוון של תוספות שחולקים על הרמב”ם ואומרים שמותר ייהרג ואל יעבור על מצוות אחרות — אבל הרמב”ם אינו סובר כך.

2. מדוע אין נוהגים כרמב”ם? במציאות הגלות, לא יכלו לנהוג כסדר האידיאלי של הרמב”ם (קודם פרנסה, אחר כך חתונה, אחר כך לימוד). תמיד פחדו, לא היתה פרנסה יציבה, ואם היו ממתינים עד גיל שלושים אף אחד לא היה מתחתן. אבל — הנקודה של הרמב”ם נשארת נכונה: נאבקים עם זה, התירוץ לא „פתר” את הבעיה.

3. [סטייה: בדיחה על חייו של הרמב”ם עצמו]: הרמב”ם עצמו לא המתין — היה לו טריטוריה/נחלה וחותן עשיר. „אמונה טובה וחותן עשיר.”

—

הלכה ו’ — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

דברי הרמב”ם

„משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה”

פשט

העסקים של תלמיד חכם הם באמת ובאמונה. כל יהודי צריך שמשאו ומתנו יהיה באמונה, אבל תלמיד חכם צריך רמה גבוהה מאוד של אמת ואמונה — „כל אחד צריך, אבל לא כל אחד כך. תלמיד חכם אכן כך.”

—

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן”

פשט

הוא אומר את האמת — „לאו” פירושו לאו, „הן” פירושו הן.

—

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים”

פשט

הוא מדקדק מאוד בחשבונו (הנהלת חשבונות), מאוד ישר.

חידושים והסברות

1. „מדקדק על עצמו” — לא לקחת מהשני; „מוותר לאחרים” — לתת לשני: „מדקדק על עצמו” אינו כמו אנשי עסקים שמדקדקים שאף אחד לא ייקח מהם. להיפך — תלמיד חכם מדקדק על עצמו שהוא לא ייקח מהשני. אבל כשמדובר לתת לשני, הוא מוותר. אם הוא עושה עסקה עם מישהו והלה סילף קצת, הוא מוותר. אבל לעצמו הוא „יקרן” — הוא לא לוקח.

—

„ונותן דמי הלוקח לאלתר”

פשט

כשהוא קונה משהו, הוא משלם מיד.

חידושים

1. קידוש השם ומראית עין: זהו קידוש השם, וגם ענין של מראית עין — שלא יחשבו שאינו רוצה לשלם.

2. לא רק קידוש השם — גם הנהגה מעשית: אם יש לך כסף ואין לך טענות, „לך תשלם מיד.”

—

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן”

פשט

אינו ערב על כסף, ואינו קבלן.

חידושים

1. חילוק בין ערב לקבלן: ערב פירושו: אם הלה לא ישלם, אני אשלם. קבלן (ערב קבלן) פירושו: הוא משלם תחילה עבור הלה, הוא מוציא עבורו. שניהם אין תלמיד חכם עושה.

—

„ולא יבוא בהרשאה”

פשט

לא יקנה/יעשה דברים בהרשאה.

חידושים

1. הרשאה = ייפוי כח = „טוען”: הרשאה פירושה ייפוי כח (פאוור אוף אטורני) — תלמיד חכם לא יקבל הרשאה ללכת לטעון עבור אחר. „טוען” (עורך דין/מתדיין) אינו עיסוק לתלמיד חכם. כמו שחז”ל אומרים: „אל תהי עורך הדינים” — לא יחפש מחלוקת, לא יחפש איך להיות סנגורם של „האנשים הנכונים.”

2. אבל עבור עצמו — כן: אין בעיה להיות מגן על עצמך — רק לא סנגורו של הזולת בדין.

—

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה, כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה”

פשט

תלמיד חכם מחמיר על עצמו במקח וממכר אפילו היכן שאינו מחויב מן התורה — כדי שיעמוד בדיבורו.

חידושים והסברות

1. הסבר ראשון: מעדיף להפסיד כסף מאשר לומר שקר: אדם רשאי לטעון טענה מסוימת (כמו „קים לי” או „אני מוחזק”) שתעזור לו, אבל תלמיד חכם מעדיף לוותר על כספו מאשר לומר משהו שאינו מאה אחוז אמת.

2. הסבר שני (מסתבר יותר): „מחוסר אמנה”: הדברים עוסקים בנושא של „מחוסר אמנה” — שלוש רמות:

– רמה 1: קנין — אי אפשר לחזור בו.

– רמה 2: „מי שפרע” — אפשר לחזור בו, אבל זה לא מכובד, מקללים: „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו”.

– רמה 3: „מחוסר אמנה” — עוד יותר קטן, אין שום חיוב, הוא רק אמר. תלמיד חכם — אפילו רק אמר, יקיים, „ולא ישנה”. או אם רוצה להחמיר — מוטב שלא יאמר.

—

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין… מאריך להם ומוחל להם”

פשט

אם אנשים אחרים חייבים לו, אינו הולך עד סוף הדין לתבוע — הוא מאריך (נותן יותר זמן) ומוחל.

חידושים

1. „מאריך” = יותר זמן; „מוחל” = קושיא: „מאריך להם” פירושו כנראה כשהלווה, ייתן להם יותר זמן. אבל „מוחל להם” — מתי צריך למחול לגמרי? אולי הכוונה למצב שבו הלה הבטיח אבל לא היה חיוב מלא. אבל אם יש לו תביעה אמיתית — הלה גנב ממנו — „אני לא רואה שתלמיד חכם צריך לוותר.” (זה נשאר צריך עיון.)

—

הלכה ו’ (סוף) — „ולא יצא לאדם בעולם מחייו” — לא לרדוף

דברי הרמב”ם

לא יצער שום אדם לעולם — „בעולם מחייו” — אלא אם כן צריך.

חידושים והסברות

1. „אתה אף פעם לא צריך להיות התופס של המצוה לרדוף את הזולת”: הקב”ה הרי נתן מצוות אחרות — לפעמים חייבים כן לפעול בתוקף. אבל אתה אף פעם לא צריך להיות ה„תופס” של המצוה לרדוף את הזולת. הקב”ה יש לו „אנשים כאלה” — כבר יימצאו אנשים שעושים זאת. כשאתה רואה שמישהו נתפס לרדיפות, דע שאינו תלמיד חכם — כי תלמיד חכם היה שומע לרמב”ם כאן.

2. עדיף נרדף מרודף, עדיף נעלב מעולב: אם אדם טוען: אם אני לא יכול להיות הרודף, אני חייב להיות הנרדף — כן, עדיף שתהיה הנרדף ולא רודף, עדיף שתהיה הנעלב ולא העולב.

3. בושה גדולה יותר להיות הצועק: יש דרך של „לא להיות מבויש” על ידי להיות זה שצועק. אבל בושה גדולה יותר להיות הצועק מאשר להיות זה שצועקים עליו. אם אלו שתי האפשרויות — עדיף שתהיה נרדף מרודף.

4. יישום מעשי — קולות קוראים: הרבה פעמים אנשים מפחדים — „יזרקו עלי.” תשובה: „תהיה המבויש. זה לא מסוכן.”

—

סיום פרק ה’ — „ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”

דברי הרמב”ם

„וכל המעשים האלה וכיוצא בהם” — מי שמתנהג בכל הדרכים הללו, „עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” (ישעיהו מ”ט, ג’).

חידושים והסברות

1. הפסוק מופיע גם בהלכות תלמוד תורה פרק ה’: הרמב”ם מביא את אותו פסוק בפירוש בהלכות תלמוד תורה פרק ה’, באותה לשון.

2. כאן זה עמוק יותר — הוא אכן ראוי: שם בהלכות תלמוד תורה זה יכול להיות כמו „פרסומת מזויפת” — מספרים עליו. אבל כאן הוא אכן זה שראוי לספר — הוא אכן אדם. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם” — „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” — הוא האדם. הקב”ה התכוון ממנו לעשות אדם.

3. המשמעות העמוקה של „מסופר” — הוא ראוי לספר: „מסופר” אינו רק שהוא נראה מכובד, אלא שהוא ראוי לספר — הוא שווה שיספרו עליו, כי הוא אכן אדם במובן המלא. כל פרק ה’ עם כל הנהגות תלמיד חכם — זה מה שעושה אותו לאדם במובן האמיתי, ולכן הוא ראוי לספר. שלושה רבעים מהענין הוא שהאדם נעשה אדם על ידי ההנהגות הללו.

4. „נס עד אין מבארכו”: זהו „ממש נס עד אין מבארכו” — הקב”ה התכוון ממנו לעשות אדם, והוא אכן נעשה האדם.

5. הערה: הפרק הולך רק על חכם: אם מישהו אינו חכם, הוא פטור מההנהגות הספציפיות של פרק זה. אינו צריך לדאוג לכל הפרטים. אבל — ישתדל להיות חכם, כדי שיוכל לקיים את ההנהגות.

—

זהו סיום פרק ה’ מהלכות דעות.

תמלול מלא 📝

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ — הנהגותיו של תלמיד חכם

הקדמה: מקומו של פרק ה’ במבנה הלכות דעות

דובר 1: טוב, בואו נלך ללמוד פרק ה’ הלכות דעות. מאוד מעניין.

בשני הפרקים הראשונים למדנו באופן כללי את הדרך הטובה, הדרך הממוצעת של האדם. פרק ג’ היה אולי המשך לכך — פרק ג’ עסק בכך שהדרך הממוצעת היא הדרך הנכונה בתאוות הגוף וכדומה, ו”כל מעשיך יהיו לשם שמים”. לפני כן בא פרק ד’, שדיבר על איך שהגוף צריך להיות בריא — גם זה חלק מ”כל מעשיך לשם שמים”.

עכשיו מגיע פרק חדש, מאוד מעניין. כמעין מסגור, הערה על הפרק: לכאורה זה לא פרק בשבילנו, כי הפרק מיועד במיוחד לתלמידי חכמים. כל הפרק אומר שכשם שלכל אדם יש את הדרך הממוצעת הרגילה שלו, הדרך הטובה לאנשים רגילים, אבל מחכם נדרשת רמה נוספת.

דיון: כיצד פרק ה’ משתלב במהלך?

דובר 1: צריך להבין — האם זה יותר מהדרך הממוצעת? האם זו מדת חסידות? איך זה עובד עם הדרך הממוצעת?

כי בדרך כלל הרמב”ם מביא את הפסוקים, וההלכות מבוססות על הפסוקים. בתחילת הלכות דעות אכן זה מבוסס על הפסוקים, כי הדרך הממוצעת היא דרך ה’, והרמב”ם מביא את המצוה של “וללכת בדרכיו”. אבל אחר כך זה לא מבוסס על פסוקים.

אני חושב שהכל עדיין תחת הקטגוריה של הדרך הממוצעת. האכילה בדרך בריאה היא הדרך הממוצעת. ואני חושב שאולי אפשר לומר שכביכול לחכם יש דרך ממוצעת משלו. כן, זו הדרך הממוצעת של חכם — שלחכם לא מספיק לאכול בריא כמו כל אדם, אלא הוא צריך להחמיר קצת יותר באכילה בריאה, וכן הלאה.

זה נשמע מוזר, כי אז זה נכנס לתחום של מדת חסידות, שלמדנו שזה לא כל כך פשוט — יש דברים מסוימים שאפשר. אבל הוא צריך לעשות את זה לא כמדת חסידות, אלא כי עבורו הדרך הממוצעת שונה. זה קצת קשה להבין.

אבל אני חושב שהקשר היחיד של זה לפרקים הקודמים הוא שזה המשך של הדרך הממוצעת. זו לא דרך אחרת שמחברים יחד, נכון?

דובר 2: כן, אבל זה לא נראה נכון. נראה לי, אם כבר רוצים לחבר את זה למבנה, הייתי חושב — מה שהתחלתי לומר לפני דקה — שאולי זה הולך יותר כהקדמה לפרק ו’.

כל הפרק הוא לא מצוות. אם כן מצוות, כמו שגם אתה אמרת, היו טענות לגבי אלה שלמדו — מהו קידוש השם, מהו חילול השם, פרק ה’.

דובר 1: אה, שם הרי דיברנו בבית, כיצד על החכמים להתנהג כדי לעשות קידוש השם.

פרק ה’ כהקדמה לפרק ו’ — סימני החכם

דובר 2: אבל כאן זה יותר בסיסי. אולי — כיצד יודע אדם מיהו חכם? המצוה הבאה תהיה שצריך להידבק בחכמים. אז הוא אומר עכשיו: כיצד נראה חכם?

דובר 1: נכון, זו אולי דרך טובה יותר. הוא רוצה את זה…

דובר 2: צריך לחשוב כך: הלכות דעות הרי כך — יש אדם, ואחר כך יש החברה, הסביבה החברתית, ובחברה יש אנשים טובים ואנשים רעים. ואחת מהמצוות הבסיסיות כאן, כפי שלמדנו שהלכות דעות הן המצוות הבסיסיות בין אדם לחבירו — לא דווקא פרטים — המצוה הבסיסית היא להסתובב עם האנשים הטובים.

אז קודם צריך לדעת מה… לשם כך צריך לראות אנשים טובים יותר. אז צריכים להיות אנשים ברמה גבוהה יותר — אלה הם החכמים — וכיצד הם מתנהגים.

דובר 1: נדמה לי שאפשר לומר שצריך להסתובב אצל האנשים — אם החכמים לא מתנהגים כראוי, אין צריך להסתובב אצלם, נכון?

דובר 2: יכול להיות כך. כי אם חכם לא מתנהג כך, ההסתופפות אצלו עלולה יותר להביא לחילול השם.

זה לא יעזור — יכול להיות שכל פרק ה’ הוא תנאי לפרק ו’. פרק ו’ יאמר שצריך מצוות להידבק בתלמידי חכמים. קודם צריך לדעת כיצד נראה תלמיד חכם. לא כי תלמיד חכם הוא… כי תלמיד חכם קשור ללימוד תורה, אלא כיצד נראות דעותיו החיצוניות. כי אף אחד לא הולך לבחון אדם לפני שמסתובב אצלו, אלא הוא מסתכל על הסימנים החיצוניים.

דובר 1: זה גם — אבל אלה סימני החכם, סימני החכם, ואחר כך הוא אומר שצריך להידבק בחכמים.

אפשר אולי לומר כך. זו תורה יפה, כנגד אלה שחושבים שלהידבק בתלמידי חכמים פירושו להאמין שהוא תלמיד חכם. לא — אם אתה רואה שמישהו מתנהג בכל האופנים האלה, אז תסתובב אצלו, אז תידבק בו.

—

הלכה א’ — החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דובר 1: כך אומר הרמב”ם. כן, כך אומר הסימן הראשון:

> “כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו” — כשם שחכם ניכר בחכמתו.

דיון: מה פירוש “בדעותיו”?

דובר 1: אני חושב ש”בדעותיו” כוונתו בדעותיו — פירוש דעותיו ממש דעות, חכמה…

דובר 2: אה, על המדות הרי הוא ידבר בהמשך.

דובר 1: אני לא יודע, אכן קשה. לא יכול להיות שהוא לא מתכוון למילה דעות בפשטות, שזה יהיה משהו אחר. אני לא בטוח. שיהיו דעותיו — זה מדות? הרי הוא הולך לדבר על מדותיו.

המשך הלכה א’

דובר 1: והוא חכם יותר משאר העם, ויש לו מדות טובות יותר משאר העם.

> “כך צריך שיהא ניכר במעשיו” — כתוב “מעשיו”, לא “מידותיו”. מעשיו — דברים שהוא עושה, הדרך שבה הוא עושה, העיסוק הפשוט, הדברים שהוא יודע. או דעות, טוב. לא יודע.

> “וכמו שהוא מובדל משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו” — מלבד שהוא מובדל משאר העם בהיותו חכם, צריך שיהיה מובדל משאר העם בהתנהגותו בכל הענינים באופן שונה משאר העם.

ו”מעשיו” כוונתו לומר למשל:

– מאכלו — הדרך שבה הוא אוכל

– משקיו — שתייתו

– בועל — כיצד הוא מקיים תשמיש

– דיבורו — כיצד הוא מדבר

– מלבושו — כיצד הוא לבוש

– וכלכלת דבריו — כיצד הוא מנהל את דבריו, כיצד הוא מתקצב את דבריו. כן, “כלכל” פירושו לתקצב. הוא מתקצב את דבריו בחכמה.

דובר 2: יכול להיות כמו שלמדנו — כלומר, למדנו קודם דרך קצרה, דברים כאלה, לא טעות.

דובר 1: אה, כן.

> “ובמשאו ובמתנו” — הדרך שבה הוא עושה עסקים.

> “ויהיו כל מעשיו נאים ומתוקנים ביותר” — חכם צריך שכל דבריו ייראו שונה מאנשים אחרים, וצריך להיות עוד יותר יפה ועוד יותר מתוקן, נכון, מכל שאר האנשים. ללא ספק.

—

דיון: מדוע נדרש מהחכם יותר?

דובר 1: אז זה מאוד מעניין. כלומר, אני מרגיש שחסר לי משהו. אולי הדבר האחד מהשיעור — שאומרים דברים שחסרים לי, ולאט לאט אפשר למלא אותם ככל שלומדים יותר טוב.

כאן צריך שלא יהיה שם בלבד. אז זהו חכם — הוא שונה מכולם, טוב מכולם. מצד היותו חכם, דעתו שונה, הוא מובדל משאר העם כי הוא יודע, הוא לומד. זהו הפשט של חכם. אבל עכשיו, אם כן, צריכים גם מעשיו להיות מובדלים משאר העם — טובים יותר. לא סתם מובדלים, שאפשר לראות שהוא מרוחק מן הבריות, אלא טובים יותר משאר העם.

זהו דבר בסיסי בחכם שהוא טוב יותר משאר העם. אבל חכם יכול לטעות — הוא יכול לחשוב: “טוב, אני טוב מכולם בכך שאני יודע יותר.” לא — אם אתה יודע יותר, אתה צריך להיות גם בכל הדרכים טוב יותר.

כיצד יודע החכם שהוא מחויב?

דובר 2: והכל יותר כלול. אבל לא רק יותר — אתה יכול לומר כאן, הוא מדבר כאן אל מי שהוא חכם. כיצד יודע אדם שהוא חכם וכל הדברים האלה מחייבים אותו?

דובר 1: כי הרי הוא יודע מה שהוא יודע. הוא יודע שהוא חכם, הוא יודע שהוא יודע יותר מכל שאר האנשים. ממילא הוא עכשיו מחויב בכל שאר הדברים הנלווים.

דיון: מה פירוש “ניכר”?

דובר 1: “ניכר” לא פירושו לכאורה ניכר… אולי גם כן. ניכר פירושו שזה ניכר לאחרים, או שניכר שהחילוק הוא אמיתי?

דובר 2: זה מוגדר. נכון, הוא לא בטוח. הרי הוא אומר “מובדל משאר העם” — פירושו כן, שלא רק מוגדר, אלא נראה. כלומר, זה בא לידי ביטוי.

דובר 1: אם במילים אחרות — אם העולם היה שונה, נאמר, הרבה פעמים זה כך, נכון? העולם קיים, כל אחד יודע — יש חכמים, יש שאינם חכמים. ומה עושה את החכמים? שהם חכמים. זה לא מצב טוב. צריך לדעת שהחכמים הם גם חכמים יותר וגם טובים יותר.

דיון: האם זה קידוש השם או תביעה אמיתית?

דובר 2: ומהי הצמיחה? חסר לי משהו, חסר לי. למה? מה היה רע אם זה כך? חסר לי משהו.

דובר 1: קודם דיברנו על קידוש השם — זה מובן. אבל הוא לא אומר על קידוש השם. הוא אומר סתם: אם אתה שונה כך, אתה חייב להיות שונה גם יותר.

דובר 2: חסר לי משהו, חסר לי משהו הסבר בזה.

דובר 1: קידוש השם — למה שיהיה קידוש השם? טוב, אני לא יודע.

ולכאורה כל הדברים שהוא הולך לפרט לנו — רובם אינם מדת חסידות. זה קשה.

דובר 2: הרי צריך לדעת — מדברים כבר אחרי שכל אחד מתנהג כיהודי, כן? כבר למדנו עכשיו פרק כיצד אוכלים, כיצד מתנהגים, קידוש השם. למה לא מספיק שהחכם, מלבד כל מה שהוא מתנהג כמו כל יהודי רגיל, הוא עוד גדול יותר בחכמה ובדעת? משהו צריך להיות הנהגה נוספת להיות עוד יותר מכולם, על בסיס חכמתו ודעתו.

דובר 1: נכון. החכמה והדעת דורשות ממנו יותר.

חידוש: הלכות דעות מתחלקות לשתי רמות

דובר 2: ושוב, נכון — או הדרך שלי לנסח את השאלה היתה: אם כל הדברים שנלמד כאן, האם אלה דברים שכל אחד צריך בעצם, רק שהחכם אכן עושה אותם, או שזו אכן מדת חסידות?

דובר 1: לא, לכאורה זה לא חסר לאנשים רגילים, כי התכלית של כל הדברים האלה היא לכאורה ענין של — אני לא רוצה לומר מילים מכוערות — אבל זה ענין של יחסי ציבור. שהוא לא ייראה כמו אנשים אחרים. שיראו עליו שהוא חשוב יותר. שהוא לא יסתובב עם אנשים פשוטים.

דובר 2: שיהיה מבדיל. זו המילה — שיהיה מבדיל. למה שיהיה מבדיל? כי אם אתה מפורסם בחסידות, הרי יש אנשים שיסתכלו שהמפורסם בחסידות לא עושה אפילו מה שצריך.

דובר 1: טוב, כאן כבר יש לך תירוץ. כאן הוא לא אומר חכם דווקא שמפורסם בחסידות. נכון — שזה משהו בסיסי שנדרש מכל חכם. ושם נדרש משהו מצדיק גדול.

דובר 2: יפה מאוד.

דובר 1: אז שם זה על יחסי ציבור באופן רשמי — “ולא תחללו את שם קדשי”. אבל אני חושב שהפשט כאן הוא לא על זה. הפשט הוא תביעה אמיתית שחכם צריך להיות טוב יותר גם במעשה. זה לא… שזה לא נושא של קידוש השם.

זה מה שאני אומר — זה לא ענין של קידוש השם. אגב, זה דומה, זה נושא דומה, אבל זו לא המילה כאן.

אני חושב שהמילה היא… יכול להיות שזה קשור לכך: כאשר הלכות דעות — הלכות דעות זה כמו כיצד להיות אדם מושלם. המציאות היא שרוב האנשים לא יכולים להיות מושלמים. זה דבר מצחיק לומר “הלכות” — כשכותבים הלכות, תמיד הלכות שוות לכל נפש. אבל להיות באמת אדם טוב — זה לא ריאליסטי לדבר על כך שכל אחד יהיה אדם טוב.

לכן הלכות דעות מתחלקות ל: הרגיל שאפשר לדרוש מאדם רגיל, ומה שאפשר לדרוש מחכם. נראה חילוקים מסוימים כאן שאפשר לראות שברור שמאדם רגיל לא דורשים את זה — לא כי זו לא באמת תכלית השלימות, אלא כי זה לא נדרש, לא מצפים לכך. אבל מחכם כן מצפים לכך. אבל באמת אלה דברים שהם כן שלימות הנפש, וזה בסיסי מה שאדם היה צריך להיות, רק שזה לא ריאליסטי.

דובר 2: כי הרבה מהדברים שהוא מונה כאן הוא מנה גם לאנשים פשוטים. למשל, תראה את הדבר הראשון.

דובר 1: בוא נראה. אולי נראה בהמשך.

—

הלכה א’ (המשך) — מאכלו: כיצד חכם אוכל

דובר 1: טוב, הלאה. אומר הרמב”ם בקיצור. יותר טוב. למשל, הוא התחיל שצריך להיות ניכר במעשיו ובמאכלו. הוא הולך עכשיו להיכנס למה שזה אומר — המאכלו:

> “תלמיד חכם לא יהא גרגרן” — תלמיד חכם אסור לו להיות רעבתן.

> “אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו” — שיאכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו.

ואפילו מהמאכלים הבריאים, לא יאכל אכילה גסה — לא יאכל מהם יותר מדי או מהר מדי.

> “ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתפוח כריסן” — ולא יהיה כמו אותם אנשים שאוכלים עד שכמעט בטנם מתפקעת.

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ — ניכר במאכלו ובמשתהו

תלמיד חכם לא יהא גרגרן — סגנון האכילה של החכם

אבל באמת אלה דברים שהם כן שלמות אנושית, זה בסיסי מה שאדם צריך להיות, רק שזה לא ריאליסטי. כי הרבה מהדברים שהוא מונה כאן, הוא מנה גם לאנשים פשוטים. למשל, תראה את הדבר הראשון. בוא נראה. יפה מאוד. טוב, אז אולי… בוא נראה בהמשך. המשך, אמור את הרמב”ם. טוב. יותר טוב.

למשל, הוא התחיל שצריך להיות ניכר במאכלו ובמשתהו, הוא הולך קודם לדבר בנוגע למאכלו. “תלמיד חכם לא יהא גרגרן” — תלמיד חכם אסור לו להיות רעבתן. “אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו” — שיאכל רק מאכלים הראויים להבריא את גופו. “ואפילו מן המאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה” — ואפילו מהמאכלים הבריאים לא יאכל אכילה גסה, לא יאכל מהם יותר מדי או מהר מדי. “ולא יהא רודף למלאות בטנו כאותן שממלאין מאכל ומשתה עד שתפוח כריסן” — ולא יהיה כמו אותם אנשים שאוכלים עד שכמעט בטנם מתפקעת.

“ועליהן מפורש בקבלה” — ועל אותם אנשים שאוכלים יתר על המידה כתוב בדברי קבלה — “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם” — אזרוק את הלכלוך של חגיכם, של סעודותיכם הגדולות אפרוש עליכם. “אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים” — אלה אנשים שתמיד, כל יום אצלם פורים, כל יום הם אוכלים סעודות גדולות ואוכלים ושותים יותר מדי.

[חידוש] מדוע מביא הרמב”ם את הפסוק דווקא כאן ולא בפרק ד’?

אני רוצה להבין למה הרמב”ם לא הביא את הפסוק הזה קודם כשדיבר על… אה, כי קודם הוא לא הזכיר — כאן יש ענין של דרך ארץ, זה לא בריא, מלבד שזה לא בריא זה אולי ענין של… אני לא יודע, לעשות כל יום יום טוב זה… אז אני חושב שני דברים. אז שקיעה יתרה בעולם הזה, זה מלבד הבריאות, זה אולי חיסרון אחר.

[חידוש] “בני אדם” לעומת “חכמים” — שני סוגי אנשים

נכון, חשבתי שני דברים שאני חושב. דבר אחד אני חושב, קודם כל כאן אתה רואה שזה בני אדם, ואכן נכון למדנו שמדובר בבני אדם, כי כאן במיוחד, יש סוג כזה של אנשים, ויש חכמים שאינם מסוג זה של אנשים. הוא לא אומר — הלכות פרק ד’ שלמדנו אינו שלא תהיה סוג כזה של אדם, סתם, שלא לאכול כי תחלה. כאן אתה רואה שיש שני סוגי אנשים: יש אנשים כאלה שאוכלים ושותים ועושים כל ימיהם כחגים, ויש אנשים אחרים, חכמים, שאינם אותם אנשים.

מאכל הרשעים — ההפך מהצדיק

והם האומרים — והאנשים הללו הם האומרים, אולי זה שייך להיות סעיף אחד — האנשים הללו הם האומרים “אכול ושתו כי מחר נמות” — בואו נאכל ונשתה כי מחר נמות. וזהו מאכל הרשעים — זו הדרך שבה רשעים אוכלים. רשעים, מאוד טוב, כי קודם לכן אמר שצדיק יודע שאכילה מביאה לבריאותו, והאדם הזה הוא בדיוק להיפך — הוא חושב הרי ממילא אני הולך למות, בואו נחטוף כמה שיותר אכילה.

די שולחנות אלו — השולחנות שעליהם עורכים תמיד סעודות, היינו שגינה הכתוב — זהו מה שהפסוק מגנה ואומר: “כי כל שולחנות” — השולחן, אתה חושב שזה שולחן טהור, זה שולחן של “מלאו קיא צואה בלי מקום” — הוא מלא בלכלוך, בזוהמה, בלי מקום, אין מקום פנוי.

אלו באמת פסוקים מאוד גרפיים, כי הוא אמר שסוף האכילה הוא הצואה, שולחנך כבר הוא הצואה, הוא כבר מלא דם. אבל בהמשך רואים שיש כאן סוג מסוים של אדם שהוא מגנה, נכון? זה לא רק עניין של הידור, הוא אומר “רשעים”, הוא קורא לזה רשעים.

אבל החכם — תבשיל אחד או שניים

הפסוק הבא הוא כבר הביא בהקדמה הקודמת גם כן: אבל החכם אוכל אלא תבשיל אחד או שניים. זה מעניין שהוא עדיין לא אמר לנו את הדבר הזה, שאוכלים רק תבשיל אחד או שניים. האם זה הולך מצד בריאות? מצד בריאות זה לאו דווקא.

ואוכל ממנו כדי חייו, ודיו — הוא אוכל רק כמה שצריך לחייו, ודי בכך. הוא שאמר שלמה, “צדיק אוכל לשובע נפשו” — צדיק אוכל רק כמה שצריך לנפשו להיות בריא, להיות שבע.

[חידוש] כאן הוא לא מדבר מצד רפואה — זה סוג של אדם

נכון? וכאן הוא לא מדבר מצד הרפואה. הנפקא מינה יכולה להיות פשוטה מאוד, שאפילו אם הוא אוכל קצת מכל דבר, אבל אל תעמיס, אל תמלא שולחן עם שפע מיני מאכלים — זה יותר הלוקסוס, ה… זה סגנון, סגנון, סוג של אדם.

[חידוש] שני טעמים — החילוק בין פרק ד’ לפרק ה’

יכול גם להיות — וזה מה שהתחלתי לומר קודם, הדבר השני — יכול גם להיות שמלבד העובדה שזה סוג של אדם, החכם, איזה סוג אדם הוא? כמו בדבר שעמד בפרק ג’, נכון? הוא מתכוון לידיעת ה’.

אז הטעם, יכול להיות כאן חילוק בטעם. מאוד טוב, שני הפרקים הם ממש שני הטעמים, נכון? פרק ד’ — הדבר שהרמב”ם אומר בפרק ג’, שמי שאינו אוכל יותר מדי כדי שיהיה בריא, זו אינה שלימות. אז חכם, למה הוא אוכל רק מאכל הראוי? כדי שיהיה — וכדי שיוכל להיות מפנה חכמתו לידיעת השם. אז ה”חכם ניכר במאכלו” הוא דבר אחר לגמרי. אף שאולי בפועל זה עושה אותו דבר — שניהם, אדם רגיל שאינו רעבתן גם אוכל בריא — אבל החכם אוכל בריא בגלל חכמתו. אז חכמתו היא מה ששולטת על כך, לא סתם הרפואה.

[חידוש] ביטול תורה על ידי עיסוק יתר באכילה

יכול גם להיות שהוא דומה לאוכל תפנוקים, שמצד בריאות הוא לוקח הרבה מאכלים, הוא לא צורך יותר מדי, אבל זה ביטול תורה, הוא סתם עסוק באכילה.

הרמב”ם הסכים לדבר הידוע שמלך זה תפוח, חלב, אטריות, תפוחי אדמה. הרמב”ם אומר שיאכל מין אחד או שניים, אחד זה טוב.

היכן החכם אוכל — בביתו על שלחנו

אז אומר הרמב”ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו — זה כמה שהוא אוכל. אפילו כשהוא אוכל, נלמד את הדרך כיצד הוא אוכל והיכן הוא אוכל וכן הלאה.

אומר הרמב”ם: וכשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו — שיאכל בביתו שלו ועל שולחנו שלו. ולא יאכל בחנות — שלא יאכל בחנות, ולא בשוק — ולא ברחוב, אלא מפני צורך גדול — רק אם יש צורך גדול, הוא לא היה בבית והוא צריך לאכול בחוץ, מותר לו לפעמים.

למה? הסיבה לכך היא כדי שלא יתגנה בפני הבריות — שלא יתגנה בפני הבריות, שלא… זה עניין דומה לקידוש השם, שלא יתגנה בפני הבריות.

לא לאכול אצל עם הארץ ולא על שולחנות מפוארים

אומר הרמב”ם: ולא יאכל אצל עם הארץ — שלא יאכל אצל עם הארץ, את זה כבר הזכיר קודם בהלכות קידוש השם. ולא על אותן השלחנות המלאים כל טוב כצואה — גם לא על שולחן שמעמיסים עליו אכילה מופרזת.

הוא אומר תנאי חדש: אפילו אם הוא אוכל רק מעט, אבל מהשולחן שמוכן בלוקסוס ובהגזמה, שם החכם לא יאכל כלל.

[דיגרסיה] מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים?

זו בעיה — מה עושה תלמיד חכם שצריך לגייס כספים? יש לו תומכים, והם עורכים סעודה. צריך לחשוב על כך. כי יש גביר שמציב שולחן מלא כל טוב כצואה, והרב יושב שם בראש השולחן כדי לפעול — זו הסיבה. מבינים? אולי זה קצת קידוש השם. אולי.

כשהרמב”ם דיבר בהלכות קידוש השם הוא גם הזכיר שלא להתערבב עם עמי הארץ, אבל הוא כן נתן עצה שלא להיות מופרש מדי מההמון. מעורב, לפעמים כשקוראים לו לסעודה והוא אוכל בעדינות. בסדר, שולחן מלכים אינו מצווה, זה לגדולים, לאנשים טובים יותר, לא מובנת שום סיבה.

רק סעודת מצוה של תלמידי חכמים

ושלא ילך לאכול בסעודות שיש שם קהל גדול שאוכל יחד. אלא מותר לו לאכול במקומות ציבוריים — שיאכל רק בסעודות של מצוה, כמו למשל סעודת אירוסין ונישואין, סעודה של חתונה. ואיזו חתונה? לא חתונה של עם הארץ, אלא של תלמיד חכם שנושא בת תלמיד חכם. זו חתונה שהתלמיד חכם שייך אליה ושם מותר לו להצטרף לסעודה.

חסידים הראשונים — מעולם לא אכלו אצל אחרים

ממשיך הרמב”ם: והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מעולם בסעודה שאינה שלהם — הם ממש תמיד הקפידו. תלמידי חכמים סתם — עדיף פחות, אבל צדיקים וחסידים הראשונים מעולם לא אכלו שלא בביתם.

[חידוש] פירוש הרמב”ם — להיות ניכר, לא רק כשרות או גזל

הרמב”ם מפרש — אפשר ללמוד בדרכים שונות שם. אפשר לומר שזה בגלל גזל, רק מכספו שלו, רק מדבריו שלו, הכשרות. הרמב”ם אומר שזה עניין של עדינות. או אפשר ללמוד שזה עניין של לא ליהנות משולחן אחרים — יש נקודה כזו, סוג כזה של אדם הוא כמו שמואל הנביא, הוא לוקח רק, אוכל רק משלו.

הרמב”ם הבין שזה קשור לכך: שכשאתה הולך למסיבה גדולה, הוא עורך בעצמו את הסעודה, אתה נהיה פחות ניכר. התלמיד חכם צריך להיות ניכר, הוא צריך להיות שונה. עמי הארצות יושבים תמיד יחד — התלמיד חכם אף פעם לא שם.

כן, טוב. תשאל, הרי התלמיד חכם אוכל ממילא. תשאל, הרי אתם נותנים לתלמיד חכם לאכול, שיאכל כאן. לא, אני אוכל אצלי בבית, כי כך הוא יהיה ניכר. אתם לא צריכים לראות אותי באכילה. לא צריך לראות אותו. אצלי בבית אוכלים בסגנון אחר ממה שאוכלים אצלכם. אצלכם אוכלים בסגנון של רעבתן, אצלי אוכלים כיהודי ישר.

כשהוא כן אוכל, שיאכל לא על שולחנו של האחר, כי הם לגמרי נמוכים יותר, ואין להזדהות עם הסעודות של עמי הארצות. כי אותו שולחן הוא שולחן של רעבתנים, שם אין שום…

[דיגרסיה] רב שמנהל שולחן גדול לעמי הארצות

וצריך לשאול את הרב כשהוא מנהל שולחן גדול לכל עמי הארצות עד שהוא דוחף את זה. זה עניין אחר, זה לקרב יהודים, שוב. הרמב”ם עצמו לא היה מציב הגבלות אם הוא עושה זאת כי הוא צריך לגייס כסף ליהודים, זו עבירה פשוטה שלו, זו ההשתדלות שלו שיש לו לגייס כסף ליהודים לכסות את המוסדות. מדברים כאן כשזה שייך, וכשזה שייך.

ממשיך הרמב”ם בעצה, אתה יכול מחסידים הראשונים. לא למדתי. כן. בערך כך — חכם לגבי שתייה.

ניכר במשתהו — כיצד תלמיד חכם שותה

הרמב”ם כבר הזכיר ששתיית יין אינה דבר רע. אבל כששותה יין — אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו — כדי להרטיב, כלומר שהאוכל במעיים יהיה לח. כמו שהרמב”ם אמר קודם שצריך שיוכל לצאת בקלות — כששותים זה יעזור ליציאה. אבל לא לשתות יותר מדי.

נראה שכששותים לשרות אכילה שבמעיו, מזה לא נעשים שיכורים.

שכרות — חוטא, מגונה, מפסיד חכמתו

אבל מי ששותה כן הרבה מספיק ונעשה שיכור — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. כלומר, מגונה — ומסתמא אם הוא עושה זאת ברבים. אה, לא, הוא הולך לומר. אפילו כששותה לבד, אף אחד לא רואה — הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, הוא מאבד את חכמתו. הוא מאבד את חכמתו סתם בשעה ששותה. אותן שעות שהוא שיכור אין לו חכמה — יש חשש על אותן שעות.

“משתכר” — אורח חיים, לא פעם אחת

גם “המשתכר” פירושו… משתכר… שוב. אומרים את הדברים… משתכר פירושו שיש לו אורח חיים של שכרות, לא שהוא משתכר פעם אחת בפורים. בואו נסיים את המשפט.

כן, משתכר, בדיוק. אז אפילו פעם אחת… אולי גם פעם אחת, הוא צריך לדבר על פורים עם הרמב”ם, אומר שאולי צריך לעשות. בסדר, אבל יוצא מן הכלל. אבל באופן כללי זה מפסיד חכמתו. הוא נעשה שיכור. כן, מאוד טוב. הוא נעשה שיכור, הוא מתחיל להשתכר כל יום.

שכרות בפני עמי הארץ — חילול השם

ואם השתכר בפני עמי הארץ — מלבד העבירה הרגילה של שכרות — הרי זה חילול השם — הוא מחלל שם שמים, כי עמי הארצות יש להם תדמית שנושאים כלפי תלמיד חכם כשרואים אותו כך.

אומר הרמב”ם: ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — ענייני שתיה בצהריים ועניין בעילה

—

“ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט”

דובר 1: אולי גם פעם אחת הרמב”ם אמר בפורים, אולי צריך לעשות. בסדר, אבל יוצא מן הכלל. אבל באופן כללי זה מפסיד חכמתו — הוא נעשה שיכור, כן, מאוד טוב. הוא נעשה שיכור, הוא מתחיל להשתכר כל יום.

ואם הוא לא ממש בפני עם הארץ, מלבד העבירות הרגילות של שכרות, יש לו חילול השם כזה, הוא מחלל שם שמים, כי למראה עיניים — איזה פנים נושא תלמיד חכם כשרואים אותו כך.

אומר הרמב”ם: “ואסור לשתות בצהריים אפילו מעט.”

למה ביום, אחר הצהריים, אסור לשתות יין?

מקור — משנה אבות: “שינה של שחרית ויין של צהריים”

דובר 2: כן, יש משנה — שינה של שחרית ויין של צהריים.

דובר 1: יש משנה שכתוב כך, רבי דוסתאי בן הרכינס אומר: “שינה של שחרית, ויין של צהריים, ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ — מוציאין את האדם מן העולם.”

הוא אומר שזה דבר גדול אחד… אורח חייו.

דיגרסיה: מילה על אברכי כולל

פעם שמעתי מרבי, הוא אמר שזו משנה שמדברת נגד אברכי כולל מסוימים. “שינה של שחרית” — הרמב”ם גם הזכיר קודם שצריך לישון בלילה ולקום מוקדם בבוקר. כן, אחר כך הוא בא לכולל וישן, ומגיעים לשחרית מאוחר, ועושים לחיים, ואחר כך מפטפטים קצת פוליטיקה, ואחר כך הולכים לאיזו “ישיבת כנסיות של עמי הארץ”. בקיצור, ועדיין מחזיקים את עצמם כאברך כולל אחרי הכל. בסדר.

דיון: מה פירוש “אסור לשתות בצהריים”?

דובר 2: טוב, אבל בצהריים בכלל לא לשתות? או בכלל לאו אכילה?

דובר 1: אה, אומר הרמב”ם בבירור, ואתה שאלת קודם, מה עם השתייה שבכלל אכילה?

דובר 2: זה לא בכלל אכילה מי שהוא שיכור.

דובר 1: לא, הוא אומר פשוט שכשאוכלים, הרי שותים כדרך סעודה, וזה לא שכרות, זה חלק מהסעודה, זה מוכל. מה קורה כאן? הרי הוא אמר שבכלל תמיד צריך לשתות רק לשם אכילה לשם שמים. אז מה קורה בצהריים? מה הוא מוסיף בצהריים?

דובר 2: אכילה לשם שמים לא אומרת אבל שזה רק כמה שאתה צריך, זו לא נפיחה. זה חלק מהסעודה, יוצא ששותים קצת. אבל מה זה “אסור לשתות בצהריים”? סתם אסור לשתות אלא בכלל אכילה.

דובר 1: הוא אומר, אה, אולי צהריים הכוונה לאיזה רגע כזה, אחר הצהריים היה איזה מנהג שלאחרונה שותים כך אחר הצהריים, אולי זו הנקודה.

או אולי הכוונה יותר קרוב ללילה, כשאוכלים את הסעודה הרגילה. או בלילה אפילו לא בשעת סעודה, אולי בלילה כן יש זמן שניכר שכוונתו לשם שמים.

דובר 2: שיהיה קביעות, אבל אחר הצהריים הרי אין זה זמן, כי הרי נמצאים בעבודה. אתה בחור נמרץ או שאתה כבר מסריח אחר הצהריים?

“ואין אסור אלא יין שלאחר המזון”

דובר 1: “ואין אסור אלא יין שלאחר המזון.” מה שמזהירים עליו אינו היין ששותים בשעת האכילה שמסייע לאכילה, אלא היין שלאחר המזון.

אה, טוב. אז יש עצה — אם מישהו רוצה לשתות יותר, שיאכל יותר.

דובר 2: אבל יש לך בעיה, אסור לאכול יותר מדי, “אלא כמו מאכל תבשיל אחד או שניים”.

פורים — יוצא מן הכלל

דובר 1: בסדר, אבל אני כן חושב על פורים. הרמב”ם בהלכות קדושה אמר שמצוות עד דלא ידע היא חלק מסעודת פורים. לא כמו שיש הלומדים שזה דברים נוספים. הרמב”ם אומר “כיצד? אוכל בסעודה זו, שותה יין.” יכול להיות שאפילו בפורים היין בא בתוך המזון, לא בעניין יין לאחר המזון. זה חלק מהסעודה. כן.

יכול להיות שמה שאומרים שישתה יותר מלימודו, הכוונה יותר ממה שבדרך כלל מתירים לתלמיד חכם שלומד, והוא מותר אפילו לשתות קצת יותר ממה שמותר לו לפי לימודו.

בסדר, אבל שוב, ההלכות הן כלליות. אם יש יוצא מן הכלל לפורים, יכול להיות שזה יוצא מן הכלל. אבל כמו שאומרים, לומדים עכשיו, עדיין יכול להיות שיש יוצא מן הכלל. הרי מדברים כאן באופן כללי.

—

ניכר בבעילתו — כיצד תלמיד חכם נוהג בענייני תשמיש

עד כאן בעניין אכילה, נכון? עכשיו נדבר על בעילתו — כיצד הבעילה של תלמיד חכם שונה מההמון. כן.

“ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה”

אומר הרמב”ם: “אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד” — כתוב תמיד כשהיא בטהרה. שוב, כן. לא כל דבר אפשר…

“ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו” — הרמב”ם לא אומר תלמיד חכם, תלמיד חכמים.

דיוק: “תלמיד חכמים” ולא “תלמיד חכם”

מי שהוא תלמיד של חכמים. נכון, כי תלמיד חכם לא עושה הגיון. אתה תלמיד או חכם. אבל אני אומר גם, חכם כבר לא צריך שהרמב”ם ידבר אליו, כי הוא כבר יודע הכל. מדברים כאן כל עוד הוא עדיין תלמיד חכמים. כן. הרמב”ם תמיד מדייק לומר כך. אנחנו היינו אומרים תלמיד חכם, שזו עם הארצות. תלמיד חכמים? לא, יכול להיות ש… תלמיד חכמים הוא חכם מסוים. היום זה יותר תלוי אם יש לו רב מובהק. בסדר.

דובר 2: אני חושב שאומרים תלמיד חכם זה לא שם של עולם. הכוונה תלמיד של חכם. של חכמים. כן.

“ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול — אלא מלילי שבת ללילי שבת”

דובר 1: בסדר. אז “ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה” — שינהג בקדושה גדולה יותר. “ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול” — שלא יהיה תמיד אצל אשתו כמו תרנגול.

“אלא מלילי שבת ללילי שבת” — שיהיה עם אשתו רק בשבת, מליל שבת לליל שבת.

דיון: “אם יש בו כח” — שני פירושים

“אם יש בו כח” — הכוונה אם יש בו כוח להתאפק ולעשות רק פעם בשבוע, או גם אז, כי זה קשור למה שהגמרא אומרת שתורה מתשת כוחו של אדם, וממילא הם עשו רק בליל שבת.

אז אם זה תלמיד חכם גדול מאוד ואין לו כוח אפילו לא לזה?

דובר 2: כן, אני מתכוון שלכאורה זה חוזר למה שלמדו בפרקים הקודמים, שכאשר אין לאדם כוח הוא מסוכן לבעול. כך שאם יש תלמיד חכם שלמד גם בליל שבת, והוא כבר מותש מהלימוד, או שזה יהודי מבוגר שאין לו כוח, מה שיהיה — הדברים נאמרים לפי אם יש לו כוח לקיים את ליל שבת.

מצוות עונה — לפי כוחו

דובר 1: זה כמו שלמדו, אני חושב שהרמב”ם כבר שאל, כלומר הרב כבר שאל את זה בפרקים הקודמים או באחד מהפרקים הקודמים — מה עם מצוות עונה.

אבל למדו שהגדר של מצוות עונה הוא לפי כוחו. יכול להיות שאין לך כלל מצוות עונה, הרי זו עונה. עונה היא אחרי שיש לך כוח, אומרים לך כל אחד לפי עניינו. אבל מי שאין לו כלל כוח פטור מעונה, זה לא…

„וכשיספר עמה” — לשון מ”ספר”

דובר 2: כן. „וכשיספר עמה” — אומר הרמב”ם, כשהוא עוסק עמה בעניין תשמיש. „יספר” לא מתכוון לשוחח, כן? הכוונה למה שנקרא הכנה לתשמיש, מה שכתוב שלא יהיה „בועל ודורס” או „דורס ובועל”, אלא „שפיר מנהגא ריש”. שישוחח קצת לפני כן.

„לא יספר לא בתחלת הלילה” — זהו הפשט בלשון. הסיבה שהרמב”ם אומר לשון זו היא פשוט כי ההדרכה של „בתחלת הלילה” היא לשון הגמרא, „אדם מספר עמה”.

דובר 1: אבל לכאורה „מספר” מתכוון ממש לתשמיש, הוא לא מתכוון לשיחה.

דובר 2: אה, „מספר” מתכוון לתשמיש עצמו, לא להכנה לתשמיש. הרמב”ם שינה את הלשון באמצע.

„לא בתחלת הלילה… ולא בסוף הלילה… אלא באמצע הלילה”

דובר 1: „וכשיספר עמה, לא יספר לא בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו.”

לא כשהוא עדיין אחרי אכילה, כמו שהרמב”ם אמר קודם שלא לקיים תשמיש מיד אחרי אכילה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשנתעכל המזון שבמעיו. כל זה כבר אמר קודם, רק הוסיף את העניין שהזמן הטוב לכך הוא באמצע הלילה.

חידוש: „מספר” — תלמיד חכם תמיד עם ספר

דובר 2: זה מאוד יפה, אבל תלמיד חכם נקרא „מספר”. תלמיד חכם תמיד עם ספר, עם ספר ספר. אישה מספר. זו דרך עדינה יותר, אבל הוא גם מדבר בצורה עדינה יותר.

מה שאנשים יודעים מקבלת ספרים אחרי צ’ולנט, זה בעצם בא מכאן. פשוט לא מיד אחרי הסעודה, ולא מאוד מאוחר, כשכבר עייפים, כשכבר שוב רעבים.

דובר 1: כן, כאן הוא תפס את הלשון „מספר”, כי רצה גם לרמוז על כך — שתלמיד חכם יקדיש גם קצת זמן לזה, שישוחח עמה, שיעשה גם את העניינים הללו.

—

„ולא יקל ראשו ביותר” — קלות ראש וניבול פה

קלות ראש — איזון

אומר הרמב”ם הלאה: „ולא יקל ראשו ביותר.”

אה, כאן צריך לחזור אחורה. כי כשנמצאים עם האישה, יש עניין של קלות, כמו שכתוב „שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה”. צריך רמה מסוימת של קלות ראש כדי להיכנס לאזור הזה. אבל שלא יעשה ביותר. תלמיד חכם, כן.

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה”

„ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, אפילו בינו לבינה.”

אפילו שאמרנו שצריך להיות מספר עמה, כלומר ה”מספר” פירושו לשוחח, צריך גם קצת לשוחח עמה, אבל שלא יאמר דברי הבאי, שלא ישוחח דברים שטותיים, טיפשיים. ניבול פה הוא דברי הבאי, אפילו בינו לבינה.

אפילו בינו לבינה פירושו אפילו ניבול הפה הוא בינו לבינה, אפילו הוא מדבר רק בעניינים שבינו לבינה. הוא מדבר אליה. ניבול פה פירושו שמדברים על עניני תשמיש. לא מדברים על עניני תשמיש של אנשים אחרים, מדברים על שלהם, המצב של בינו לבינה.

חידוש: חילוק בין תלמיד חכם לאדם רגיל — ניבול פה בינו לבינה מותר

תלמיד חכם, אפילו לאשתו שלו, מדבר ברמת עדינות גבוהה יותר מאדם רגיל.

מותר, מותר, מותר — זה מה שאני רוצה להוציא. הדברים הללו מותרים. כאן רואים בבירור חילוק, בפרק הזה, בקטע הזה, רואים בבירור חילוק בין מה שדורשים מתלמיד חכם, ומה מתאים לכל אדם, ומה דורשים מתלמיד חכם.

זו ההלכה — לא דורשים מאדם אחר. לתלמיד חכם אומרים שזה גס. אותו דבר — ניבול פה בינו לבינה מותר לאדם רגיל, אולי זו אפילו מצווה, זה חלק מהרגל הדבר. תלמיד חכם, ואפילו תלמיד חכם מספר עמה, אבל הוא עושה את זה קצת יותר עדין, לא עם דברי הבאי. יש לו רמה מסוימת של עדינות.

„מגיד לאדם מה שיחו” — פסוק ודרשה

„הרי הוא אומר בקבלה” — קבלה כאן פירושה דברי נביאים.

כתוב „מגיד לאדם מה שיחו” — הקב”ה מגיד לאדם…

דובר 2: כן, הפסוק כתוב… כתוב, יש לך את זה במחשבה? הפסוק אומר „מה שיחו”. אני חושב שהכוונה… מה פירוש הפשט? כשלומדים פסוק, למדת שהיהודים החסידיים לא לומדים תנ”ך, אבל כן ראיתי מהצדיקים שכשפוגשים פסוק בגמרא צריך לבדוק אותו, ולא להיות ממש עם הארץ.

זה מה שרש”י אומר…

דובר 1: אה, אז מה הפירוש?

דובר 2: רש”י אומר „כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו”.

דובר 1: מה פירוש „שיחו” אבל? מעשיו? מה שיחו… מחשבתו הוא אומר?

דובר 2: לא, זה לא מעניין. אבל אני חושב שהם אומרים על שיחו, הכוונה לא מלשון שיחה, שמועסן, הכוונה… מה שהוא עושה.

דובר 1: אבל הגמרא דורשת, כן? אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתידין ליתן עליה את הדין.

חידוש: „שיחה קלה שבין איש לאשתו” הולך רק על תלמיד חכם

וכאן רואים שהעמדה היא שזה הולך רק על תלמיד חכם, כי על עם הארץ הולכים… כשכבר מגיעים לשיחה קלה שבין איש לאשתו, הרי הוא כבר בסוף, יש לו עוד רשימה ארוכה הלאה.

דובר 2: אה, כלומר, לפי זה זה דבר עדין. הכוונה קצת פחות ממה שגס רוח היה עושה.

דובר 1: זה מאוד מעניין, כי הפשט כאן הוא שאדם צריך לדעת להחזיק ראש על כמה ממדים, כי הוא צריך הרי להיות עם אשתו לפי מצב שכבו וזרעו, כמו שהרמב”ם בפרק הקודם אומר כשיש לו יותר מדי. ואחר כך, הוא צריך לזכור מצוות עונה. והוא צריך לזכור את העניין של להיות תלמיד חכם. צריך הוא לקחת הכל בחשבון.

צריך, יש רמות שונות של… רואים את זה, צריך, אפשר לומר קריטריונים שונים, דברים שונים. לפי, לפי, לפי. עונות פועלים, חברים, הלכה, חושן משפט, אבן העזר. צריך, יש כאן פרישות, כולו — כאן מדברים כבר על פרישות מדרך תלמידי חכמים.

—

„ולא יהיו שניהם” — מצב הנפש בשעת תשמיש

אומר הרמב”ם הלאה: „ולא יהיו” — כאן מזכיר הרמב”ם את העניין הקשור לבניית המידות, באיזה מצב נפשי צריך להיות.

„ולא יהיו שניהם” — מעניין, כאן הציווי עולה גם על האישה. התלמיד חכם עם אשתו שלא יהיו שיכורים.

„ולא עצלנים” — שלא יהיו עצלים. קרה, בינתיים מתאים לו. לא במצב הנפשי הנכון, משהו כזה לא…

דובר 2: כן, כן. בסדר. כלומר, אני חושב שזה לא בכוונה, שזה קרה, אני יודע. אבל זה כבר שיכורים, כן.

דובר 1: אז כאן כתוב „לא עצלנים” „ויבואו בחשק”. מעניין. אז מצד אחד אין לו יותר מדי דעת, אבל מצד שני הוא לא ישנוני.

דובר 2: כן, אמרתי ששיכורים זה מבני תמותה, אז זה בכלל אין דעת.

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — ענייני תשמיש (סוף), צניעות בבית הכסא, ודיבור של תלמיד חכם

—

הלכה א’ (המשך) — ענייני תשמיש המטה: „לא שיכורים ולא עצלנים”

דובר 1: כן, כן. בסדר. „שיכורים” פירושו שזה לא בכוונה, שזה קרה, ואחר כך הוא מרגיש את עצמו. אבל זה כבר שיכורים. כאן כתוב „ולא עצלנים” — יבואו בחשק.

מעניין. מצד אחד לא יותר מדי דעת, אבל מצד שני לא ישנוני. אני אומר, שיכורים זה מבני תשמיש, זה דבר חמור שכתוב גם בסימן ר”מ.

עכשיו מדבר הרמב”ם, אנחנו לא יודעים. בסימן ר”מ הרי כתובים הרבה דברים שהם על תלמיד חכם. השולחן ערוך לא דקדק כל כך בחילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ. השולחן ערוך רוצה שכל אחד יהיה תלמיד חכם.

—

דיון: „עצלנים” — עצלים או עצובים?

„ולא עצלנים” פירושו עצוב, נכון? באידיש, או בעברית, עצבות פירושה עצוב.

דובר 2: לא, באידיש הכוונה שהוא עצלן. בלשון הקודש הכוונה עצבות, שהוא עצוב.

דובר 1: שיהיו בחשק. כן.

—

„ולא תהיה ישנה… אלא ברצון שניהם ובשמחתם”

דובר 1: „ולא תהיה ישנה” — שלא תהיה ישנה. „ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה” — שלא יאנוס אותה כשהיא לא רוצה. הוא לא מתכוון דווקא ממש אונס, הוא לא מתכוון בלחץ. „אלא ברצון שניהם ובשמחתם” — שיהיו שניהם מסכימים ושמחים.

זה הצד השני של שיכורים, כל הדברים הללו להיות בשמחה. „יספר מעט וישחק עמה מעט כדי שתתיישב נפשו, אבל ביאה אפילו היא בשמחה לא תהיה בעזות פנים אלא בבושה, לא בעזות, ויפרוש מיד.”

מה בדיוק „ויפרוש מיד” אני לא יודע — לא יותר מדי. בקיצור, איזשהו גבול.

—

„כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה” — רק לחכם

דובר 1: כל זה, אומר הרמב”ם, הרי ברור שמדברים רק על חכם. „לא כל אדם נוהג מנהג זה אלא מי שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו.” לא רק שקידש את נפשו וטיהר את עצמו ותיקן את מידותיו, כן — „אלא שמועיל לבנים” — זה מועיל לבנים, יש לו ילדים נאים ובשונים. נאה פירושו פשוט בגוף, אני לא יודע, או בשונה, במידות. הנהגת החכמים והחסידים.

אולי זה כמו הבית של מידות שלומדים, שלא למדנו כאן. בשמונה פרקים מדברים על כך, שיש אדם — הרמב”ם כן אמר, הוא מתכוון שיש אדם שיהיה לו נטייה למידות טובות. אולי נאה פירושו שהילד נולד עם נטייה למידות טובות.

—

„העם ההולכים בחשך” — לשון חריפה

דובר 1: הרמב”ם הרי גם אמר קודם שצריך לבעול כדי שיהיה לו בן גדול בתורה וחכם. עכשיו הוא הולך לומר איך צריך לעשות את זה. בכלל ההולך במנהג שאר העם ההולכים בחשך — שלא יודעים מה הם עושים — אבל הבנים כמו אותם העם. הרמב”ם היה הגדול ביותר בכלל: יש לך ילדים כמו כל שאר היהודים. לחכם, להמון העם לא אומרים את הפרק הזה בכלל, הוא עושה מה שהוא עושה. אבל חכם שידע שכאן צריך להתנהג כמו כולם — ילדיו כמו של כולם.

לשון חריפה מאוד, העם ההולכים בחשך. אולי אומרים שהכוונה לגויים באמת, לא יתכן שהכוונה ליהודים.

דובר 2: הרמב”ם זה לימוד זכות, הוא לא יודע יותר טוב.

דובר 1: יכול להיות. הולכים בחשך פירושו, כן, אנשים שלא יודעים, לא מבינים יותר טוב. הם… הרמב”ם כבר הזכיר קודם, הולכים בחשך פירושו אנשים שלא מבינים יותר טוב, כן?

דובר 2: איפה אולי?

דובר 1: אני לא זוכר. בסדר. חושך הולך, איפשהו אני זוכר משהו מאחד הפרקים הקודמים. לא שייך.

—

צניעות של תלמידי חכמים — כיסוי ראש וגוף

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן. עכשיו מדברים לכאורה על צניעות לא דווקא בשעת תשמיש, אלא בכלליות. לא יתבזו ולא יגלו ראשם ולא גופם. הם תמיד הלכו עם כיפה או משהו על ראשם.

כיסוי ראש — ממנהג תלמידי חכמים עד חיוב לכל ישראל

דובר 1: ראיתי בשולחן ערוך שיהודי פשוט לא צריך ללכת עם כיפה, ומלמטה ראיתי שהרמ”א פוסק שכל אחד צריך ללכת עם כיפה בזמנים שלנו. והפוסקים האחרונים באו עם חידוש, שמכיוון שכל היהודים הולכים עם כיפה, ומי שלא הולך עם כיפה זה חוקות הגוי — יכול להיות שזה ממש דאורייתא, לא סתם מנהג.

אבל יכול להיות שלא יגלו ראשם אפילו באופן עראי, שזו כיפה שהולכים בדרך כלל — אפילו בשעת כיסוי ראש, רואים כאן שה”לא יגלו” פירושו תמיד, אפילו בדיוק כשהולכים לבית הכסא.

—

צניעות בבית הכסא

דובר 1: זה עוד נושא. „ויצנע ולא יגלה אבר גופו עד שישב, ולא יקנח בימין.”

„לא יקנח בימין” — צניעות או מעשי?

דובר 1: האם לזה יש קשר לצניעות? לכאורה זה עניין, כי על ימין מניחים תפילין, או שימין משתמשים בה סתם הרבה, ובצד ההוא צריך לשמור על ניקיון. זה עניין, הרמב”ם אומר שזו חומרא של תלמידי חכמים.

„חדר בחדר” — עמוק יותר פנימה

דובר 1: „יצטרך כל אדם ויתקן לו חדר בחדר.” יש שאומרים שזה חדר לקחת חדר, או אם זה במערה, שיהיה לפנים ממערה — שיהיה איפשהו עמוק יותר. שלא יהיה ישר ליד הדלת, שיהיה קצת עמוק יותר פנימה. „ונפנה שם.”

בחוץ — מאחורי גדר או בבקעה

דובר 1: „ואם נפנה אחורי גדר” — אם נמצאים בחוץ תחת כיפת השמים, לא בבניין — „ירחיק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נסרח” — אם הוא עושה רעש בשעת יציאה, שלא ישמעו אותו. „ואם נפנה בבקעה” — אם צריך לצאת במקום שטוח, אין אפילו גדר, צריך לראות שזה מקום שטוח — שלפחות יהיה רחוק מספיק „כדי שלא יראה חבירו פריעתו” — שחברו לא יראה את גילויו.

לא לדבר בשעת נפנה — אפילו בלילה

דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, „ולא ידבר כשהוא נפנה, אפילו לצורך גדול.” וכל המנהגים הללו הוא נוהג אפילו בלילה כשאף אחד לא רואה, חשוך. „דרך צניעות בית הכסא ביום כך נוהג בלילה, אפילו כשאין שם אדם” — אפילו כשאנשים לא רואים, כי אנשים ישנים, אבל זה עדיין עניין של צניעות בינו לבין עצמו.

הרמב”ם לא אומר למה, זה פסוק של צניעות.

—

דיון: סתירה עם פרק ד’ — „עשר פעמים” בבית הכסא

דובר 1: קשה להבין, כי הלוקח טוב אמר שתלמיד חכם צריך להכין את עצמו, כדי שלא יצטרך באמצע היום לחפש מקום. הרמב”ם הרי אמר קודם שצריך לצאת עשר פעמים. אולי זה לתלמיד חכם? אולי ההוא לכל אחד, וזה לתלמיד חכם? תלמיד חכם צריך לשמור על בריאותו, תלמיד חכם הוא רק רמה גבוהה יותר מזה.

אבל אולי המוצא את עצמו בודק, ועל פי רוב הוא לא יצטרך, כי זה לא ברור. זו ממש סתירה. מישהו אומר בצד משהו על יום?

דובר 2: נראה כמו סתירה.

דובר 1: בואו נראה. אולי כתוב בבית יוסף משהו על זה?

אולי המילה כאן היא דווקא — בסדר, זה מביא לשון, זו גמרא בברכות ס”ב, שרב אמר. אבל יכול להיות, יכול להיות שזו הסתירה — הטענה היא ששם דיבר מבחינת רפואה, כאן הוא מביא גמרא. אבל יכול להיות, עדיין אפשר לומר, בסדר, זו סתירה, הפרט הוא סתירה, אבל אפשר לומר שכאן הוא מתכוון לומר: סדר את עצמך באופן שאתה יודע מתי אתה צריך ללכת לבית הכסא.

את זה אפשר לומר אפילו היום, שיש כאן בית כסא — לפעמים יש מישהו שלא חישב נכון באמצע הדרך. אבל ראיתי יהודים, הם הולכים לבית הכסא לפני האכילה, אחרי האכילה, לפני מעריב, אחרי מעריב.

עדיין נראה לי כמו קצת סתירה, וצריך לתרץ. אבל אתה מבין מה שאני אומר, שזה יותר נושא של שהדברים בשליטה. כמה שבשליטתו, שינסה לעשות את זה בזמן שהוא מתרחק.

דובר 2: הרי יש לו בעיה, כי זה עניין של סכנה, תלמיד חכם הרי היה צריך ללכת עם שמירה, והוא הרי לא הזכיר שמירה.

דובר 1: לא, לא סכנה, כי אפילו ההתרחקות היא בדרך עראי — הוא הולך רחוק בבקעה, זו הרי עדיין לא דרך. אז אם חישבת מראש, אתה יכול לכתחילה ללכת אולי למקום צנוע ביותר, אולי גדר, אולי מערה, אפילו במערה, מה שהדרך הנכונה היא.

הערה: בתי כסא של ימינו

דובר 1: בתי הכסא של ימינו — עושים את השיעור שפתוח משלושה צדדים, אולי לא יוצאים ידי כל ההלכות הללו. צריך לדבר עם המנהלים שעושים את ה…

—

הלכה ב’ (תחילה) — איך תלמיד חכם מדבר

דובר 1: כך ממשיך הרמב”ם, כיצד צריך תלמיד חכם לדבר? אומר הרמב”ם, תלמיד חכם לא יצעק ויצווח.

שאלה עקרונית: דיני דרך ארץ — רק לתלמידי חכמים?

דובר 1: רגע, אגב, הרמב”ם עדיין לא הביא דיני דרך ארץ לאנשים סתם, נכון? הוא הביא כיצד יהודי צריך לאכול. דיני דרך ארץ לאנשים רגילים — יש את זה איפשהו?

דובר 2: מה הכוונה דיני דרך ארץ?

דובר 1: למשל, הדברים שלא לצעוק בשעת דיבור — האם זה תקף גם לאנשים רגילים? או שזה דין מיוחד לתלמיד חכם?

דובר 2: לגבי אנשים רגילים אין עם מי לדבר.

דובר 1: הוא הולך אחר כך למנות, למשל, לא לדבר לשון הרע — הרי זה לאו מן התורה. כן יש, הרמב”ם הולך אחר כך בהלכות לשון הרע. אולי כן, שזה הלכות מדות. אולי זו מדה טובה לא לצעוק על אדם אחר. אבל אני חושב שכאן מדברים על דברים שצריך להיראות יפה, שיהיה…

—

דיון: אתי או אסתטי?

דובר 2: לא, אני לא מסכים. כבר דיברנו על זה. אגיד לך את החילוק שלי. הדברים הם באמת טובים, רק שהרמב”ם לא אומר את זה לכל אחד, כי הוא סובר שאי אפשר לדרוש מכל אחד. אדם רגיל הוא כן צעקן. תלמיד חכם צריך להיות אדם טוב יותר.

דובר 1: רק מה שאני רוצה לומר הוא, שהדברים האלה הם לא דווקא רעים מבחינה אתית, אלא רעים באופן של… איך אומרים את זה? לא אנושי. זה לא יפה, זה לא… אסתטי. זה לא אתי, אלא אסתטי. תלמיד חכם צריך שיהיה לו יופי… צריך שיהיה לו חן אצל בני אדם וצריך להיראות יפה.

דובר 2: לא, אני לא מסכים. אגיד לך, אני לא מסכים. זה כן אתי, רק במה שאתה צודק זה שיש רמות של אתיקה. אתה יודע, זה לא עבירה לצעוק, זה קצת לא עדין. אתה יודע, זה לא עדין. וזה לא רק פרסום, מה שאתה אומר שלצעוק זה עניין של קידוש השם — יש דברים מסוימים שתראה באותם דברים שאמרת לגבי קידוש השם.

דובר 1: אני חושב שכל הדברים האלה שחסיד חד, קוצקער, מבטל בטענה שזה יופי, שזה עניין של יופי, של להישמע טוב, או יותר אסתטי — זה חסיד חד.

דובר 2: כן, לא, אני לא מתכוון לזה. להיות אדם ולא לדבר יפה עם בני אדם זה לא דבר אתי?

דובר 1: לא מדברים כאן דווקא על לא לדבר יפה עם בני אדם. סתם, זו דרך של דיבור, להיות בחן, שיהיה טעם. מהו בחן? לדבר בנחת, ״ודבורו בנחת עם הבריות.״

דובר 2: חסיד קוצקער לא מדבר מתוך יישוב הדעת?

דובר 1: אני לא יודע, לא בטוח. הוא עושה הרבה יישוב הדעת, ואחר כך צועק. אוקיי, אבל זה לצורך. אבל הרבי מקוצק סובר שהוא רוצה לצעוק על החסידים, אבל לדבר עם אדם ברחוב, הוא גם מדבר כך? לא.

—

לשון הרמב”ם: „לא יהא צועק וצווח… אלא דבורו בנחת”

דובר 1: אומר הרמב”ם, ״תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות״ — שלא יצעק כשהוא מדבר כבהמות וחיות — ״ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות.״ למעשה, כשהוא מדבר, הוא מדבר בעדינות. וכשהוא מדבר בעדינות, ״יזהר שלא יתרחק…״

דובר 2: בנחת פירושו… עדין זה משהו אחר, יותר כמו… רגוע, מיושב, כן.

שיעור בנחת — לא מקצועני מדי

דובר 1: אבל הרמב”ם אומר הלאה שיש שיעור בכמה בנחת. אם ידבר מקצועני מדי, מלוטש מדי, טוב מדי, זה נראה כאילו אתה בעל גאווה גדול.

כך שלא ירחיק כל כך, שירגיש רגוע ונינוח. רק שלא ידבר כמו מישהו שהוא משהו, כאילו כל מילה מפוצצת ומלוטשת מאוד. לא, זה נכון, נוח לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר. יש מידה מסוימת של חברות, אבל לא חזק מדי כמו חבר — לא כמו שני בחורים במעונות. אבל לא כמו שאתה מדבר עכשיו לנשיא, אלא מידה מסוימת של עדינות. הנשיא אני לא יודע, אבל יש אנשים כאלה.

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — ענייני דיבור של תלמיד חכם: בנחת, מקדים שלום, דן לכף זכות, לא ישנה בדבורו, כללו של דבר

—

דיבור בנחת: האיזון — לא יותר מדי ולא פחות מדי (המשך)

אבל הוא אומר, הרמב”ם בהמשך, שיש גם שיעור בכמה בנחת. אם ידבר מקצועני מדי, מלוטש מדי, טוב מדי, זה נראה כאילו אתה בעל גאווה גדול. ולא יתרחק עד שיורגש לדובר גסות הרוח — שלא ידבר כמו מישהו שהוא פסיכולוג, כל מילה מפוצצת ומלוטשת. לא, זה נכון — זה מטריד לאדם כשמדברים אליו לא כמו חבר.

יש מידה מסוימת של חברות, אבל לא חזק מדי כמו חבר. לא כמו שני בחורים במעונות, אבל לא כמו שאתה מדבר לנשיא — אלא מידה מסוימת של עדינות.

המחשה מעשית — בנחת מוגזם

הנשיא אני לא יודע, אבל יש אנשים כאלה שהם מדברים… אם תגור בלייקווד כאן, קל למצוא את האדם שמדבר בנחת באופן מוגזם, שצועק מתוך דיבורם ש”אני ראש ישיבה גדול ואני גם בעל מדות בנוסף.” תירגע, אתה מבין למה אני מתכוון?

דובר 2: כן. כבר יש לך שם, התחילו?

דובר 1: לא, אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לעשות את זה אפילו אם הייתי רוצה — לא נולדתי עם זה. אנשים מרגישים את זה, אנשים מרגישים מישהו שיש לו חיוך מזויף, נדיבות יתר מוגזמת. “כן, ואולי אני יכול לעזור לך, רוצה שאעשה לך טובה.” אתה לא עושה שום טובה, אוקיי?

צריך להיות עדין עם איזון. כאן יש לך גם כמו דרך אברהם — יפה מאוד, יש מידה מסוימת של איזון. האיזון הוא יותר מעניין של שכל.

בנחת לא תמיד אומר שקט

כלומר, צריך את זה בעדינות. לפעמים יש מישהו, אומרים לו “דבר בנחת”, הוא חושב שצריך לדבר תמיד שקט ורגוע. לפעמים צריך לדבר רגיל. אומרים לו הרבה בבית ספר — לא לצעוק, לא להיות פראי, וכדומה.

—

מקדים לשלום כל אדם

אומר הוא בהמשך: מקדים לשלום כל אדם. הוא מברך כל אחד בשלום. מקדים — הוא לא מחכה שהשני יברך אותו קודם, כי כך ראוי. יש לו כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו — כשאנשים מרגישים, שיהיו מרוצים. אנשים צריכים להיות מרוצים, אנשים צריכים לחבב את התלמיד חכם.

יפה מאוד. “מקדים” זה משחק כוח גדול שאנשים משחקים הרבה פעמים — יש עניין גדול: הוא עם השלום בשבילך, הוא מחכה שתגיד לו שלום. אנשים — ושלום פשוטו, כמובן, יש לו עדיין את הכבוד שלו, לא אומר שזה חבר שלך — אבל הוא יכול לברך אותך.

דרך האמצעי גם כאן — לא לרדוף אחרי סנוב

לגבי אנשים מסוגרים — אם צריך הרבה פעמים לזכור שאולי השני פשוט אבוד, שאתה שיש לך קצת אישיות חשובה, יש לו פחד מסוים. אם השני בצרות, הדירה לא מסתדרת — עכשיו אתה באמת צריך לשמור על הכבוד שלך ולא ללכת אליו. מה שצריך תמיד לחשוב שיכול להיות שהשני פשוט קצת אבוד, כלומר צריך לקרב אותו.

אבל לא מדברים על האבודים — לא, אני אומר, לכאורה כאן גם יש דרך האמצעי. אם מישהו הוא סנוב כלפי תלמיד חכם, לא צריך התלמיד חכם לרדוף אחריו. הוא לא צריך לחכות לנצח שהשני יאריך ימים.

—

דן את כל האדם לכף זכות

והדן את כל האדם לכף זכות. דווקא הספר “בורא פרי עץ חיים” שלא היה להם את זה כבר — כן, היה להם גם במידות ומצוות, וגם אני חושב קודם אצל התלמיד חכם לכבוד חוד. והדן את כל האדם לכף זכות — תלמיד חכם צריך לדון כל אדם לכף זכות. הוא צריך תמיד לחשוב טוב על אדם.

דיון: מה פירוש “דן” — לחשוב או ממש לדון?

דובר 2: “דן” אני חושב שלא, הוא לא מדבר על לחשוב. לכאורה כשהוא מדבר על אנשים, הוא זה שדן לכף זכות, כי “דן” לא נכנס כאן — הוא לא מדבר על דיבור.

דובר 1: תסתכל הלאה: והמספר בשבח חברו, והרואה את נגעיו, וכל אוהב שלום. שאני מספר בשבח חברו, והרואה את נגעיו וכל אוהב שלום ורודף שלום — צריך לרדוף אחרי שלום.

חידוש: אולי רק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות

דובר 2: אני חושב שיכול להיות שרק תלמיד חכם צריך לדון לכף זכות, כי אדם רגיל בכלל לא צריך לדון. מי ביקש ממנו לדון? תלמיד חכם הרי הוא הדיין — אותו שואלים עצות לשידוכים, אותו שואלים שיהיה חבר של פלוני. הוא הדיין — שידון לכף זכות.

דובר 1: כן, יכול להיות. גם, מה שאתם אומרים — אדם פשוט אין לו את הרמה של רצינות, לא השפעה כזו על מה שהוא עושה. מישהו שיש לו קצת כבוד, יש לזה משקל. נכון. הוא צריך הרבה יותר לחשוב, כי מה שאתה אומר יש לו השפעה גדולה, כי אנשים הולכים לחשוב על זה שוב. זה נכון כך — כשמישהו נכנס לאדם גדול, הוא הולך אחר כך לרשום בדיוק מה שאמר לו. יש הרבה יותר אחריות לאדם חשוב לחשוב מה הוא אומר.

דובר 2: יכול להיות לא רק בגלל האחריות, אלא גם לחשוב שזה נושא. הרבה פעמים אנחנו כל כך ביקורתיים, אומרים ביקורת — לא תופסים שיכול עוד להיות שמישהו ייקח את הביקורת ברצינות. כי אתה כל כך בטוח שהכל לא נוגע, ממילא אתה אומר ביקורת. מישהו שתופס שהביקורת שלו עושה נפקא מינה, פתאום מתחילים קצת יותר לדון לכף זכות.

דובר 1: אז אם מישהו שמע אותי פעם איך “נסעתי” על מישהו — כולם יודעים שזה בא מענווה של ר’ סאליש. זה גם מתכוון כך. זה באמת לא מענווה, משפלות. זה בא מחוסר מספיק התבוננות שלמילים שלי יש משקל.

דובר 2: אה, כתוב שלפעמים צריך לצעוק על השני כשמגיע לו, כמו שלמדו…

דובר 1: אוקיי, אוקיי.

—

דברי חכמים בנחת נשמעים — הוא שומר על מילותיו

כאן למעשה — דברי חכמים בנחת נשמעים. התלמיד חכם רואה שמילותיו נשמעות. אם הוא מרגיש בדעתו שהוא צריך לעשות משהו, הוא אומר. אבל אם לא, הוא שותק. הוא שומר על מילותיו גם מאותה סיבה — שמילותיו לא יהפכו לזולות. אם הוא מוציא קול קורא שאף אחד לא קורא, הרי הוא איבד את הקול קורא שלו בשוליים.

—

שיטת הרמב”ם: לקט משניות אבות

כיצד? אומר הרמב”ם. והרמב”ם מכניס הרבה מהדברים שהם משניות במסכת אבות — דן את כל האדם לכף זכות, הוי שפל רוח — כל הדברים האלה הם משניות באבות. אבל הרמב”ם עושה, כדרכו, סדר יפה מאוד של דברים. הוא מחבר דברים, פסוק במשלי — הרמב”ם מרכיב את זה יחד בדרך שעושה מזה סיפור. הרמב”ם לקח מה שהוא סבר שהוא רוצה ללקט בסדר שלו, והרכיב את זה יחד.

הדברים שהוא הולך כאן — כתובים באבות, אבל תחת הכותרת שזה קשור לדברי חכמים.

—

לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

לא ירצה חבירו בשעת כעסו — המשמעות היא שהוא לא מדבר אליו דברי ריצוי כשהוא בכעס, כי אז זה לא יעזור.

ולא ישאל לו על נדרו בשעת נדרו — כשהוא נודר הרי הוא עכשיו סוער, הוא נדר מסיבה. אתה הולך עכשיו לנסות… רק תחכה שיירגע, ואז אפשר.

אותו דבר — ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו — כי עכשיו הוא בצער חזק מדי והוא לא רוצה לשמוע נחמה. הוא עדיין לא יכול להפוך את הדף ולחשוב עכשיו על העתיד. אבל אחרי שייקבר, אז הזמן לנחם.

וכן כל כיוצא באלו — תחשוב מה אתה אומר, שייכנס בזמן הנכון. זה דבר חשוב — יש חוש מסוים לדעת מתי לומר מה, ולהימנע מתסכול ועגמת נפש.

בשעת כעסו — אפילו כשהוא כועס עליך

ה”בשעת כעסו” פירושו אפילו שהוא כועס עליך. לפעמים בא אדם והוא כועס עליך. ראיתי, אני מדבר עם אנשים שכועסים על אנשים. התלמיד חכם שיש לו שכל, הוא יודע — אפילו אני בא לטעון עליו או על חברו, שכנו — הוא מקשיב, הוא יודע שיש לו גם הרבה פעמים מה לענות. הפירוש הוא לא שאנחנו תמיד צודקים.

הוא מקשיב והוא אומר “כן, אוקיי”, הוא מקבל. קשה לאנשים לסבול שהשני כועס עליהם — “אני צריך להתגונן!” אתה לא צריך. הוא כועס, אי אפשר עכשיו בזמן הזה להיות בחרם. יום אחר.

—

ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

אחר כך יש עוד הנהגה יפה מאוד, השורה הבאה. מה הוא אומר בהמשך? ולא יראה חבירו בשעת קלקולו — שלא, כשהוא תופס את חברו בשעת קלקולו, חברו בדיוק נתפס מדבר, כמו שאומרים, ביד אדומה — הוא תפס אותו בעשיית עבירה — אל תראה שראית אותו. יעלים עיניו ממנו — שיעלים עין ממנו.

בחינוך — דבר חזק מאוד

זו אמת מדהימה, ואני חושב שבחינוך זה דבר חזק מאוד, כי הילד שלך רואה שאתה כבר יודע, אז אין לו יותר סיבה להסתיר את זה. הוא מאבד את הכבוד שלו, והוא כבר לא מנסה בכלל להרשים, כי הוא יודע שאתה יודע.

נפקא מינה מעשית — כשהמלמד מתקשר

אז אפילו אם המלמד התקשר אליך שהילד שלך לא כל כך בסדר — אם אין לך איזה מהלך מה לעשות עם זה, אין שום טעם ללכת ולומר לו “הרבי שלך אמר לי שאתה לא לומד”, כי לא יצא מזה כלום. להיפך — תגיד לו “אתה לומד, תלמד יותר טוב.” אדרבה, כן.

וגם זה סתם לבייש אדם. נו, אתה יכול לעזור במשהו? זה לא עוזר לך, הוא כבר יודע. הוא הרי כבר עושה את זה כי כבר יש לו איזו בעיה. זה גברא בלי עצה.

דובר 2: כן.

עוד סיבה — הוא כבר מספיק נכלם

דובר 2: נו, זה גם נכון מסיבה נוספת, כי כשהשני רואה שראית, הוא כבר לא צריך שום מוסר עכשיו בכלל. הוא כבר מספיק נכלם. מוסר הוא צריך כשהוא חושב שלא רואים ויש לו עוד את ה…

דובר 1: כן.

—

ולא ישנה בדבורו — ולא יוסיף ולא יגרע

אוקיי, והלאה. ולא ישנה בדבורו — שלא ישנה ממה שהוא אומר. “בדבורו” הכוונה כנראה לא שלא יקיים משהו שהוא אומר. אני חושב שהכוונה שלא יסובב ראש, שלא יגזים. כמו שהוא אומר בהמשך: ולא יוסיף ולא יגרע. הוא מציין כמו שהגמרא אומרת שעת לעשות לה’ הפרו תורתך — מותר רק לשנות במקרים מסוימים.

הפירוש, שיאמר דברים כמו שהם, אמת. שלא יסטה מהאמת. ולא יוסיף ולא יגרע — שלא ידבר גוזמאות, שלא יוסיף או יגרע.

אלא בדברי שלום וכיוצא בהן — אם צריך לדבר דברי שלום, כמו שאמר קודם “אוהב שלום ורודף שלום”, אז מותר כן להוסיף ולגרוע, כמו שהגמרא אומרת שעת לעשות לה’ הפרו תורתך — מותר לשנות.

המדרש על אהרן הכהן — אוהב שלום ורודף שלום

אני חושב, הרמב”ם מביא אולי — הוא חשב על המדרש שאהרן הכהן, הדרך שבה היה אוהב שלום ורודף שלום, היא שהיה הולך לאשה ואומר “תדעי שבעלך רוצה כל כך שלום”, אפילו שהוא לא רצה. ולומר להיפך. וכך הביא שלום.

ולכאורה אהרן גם לא אמר שקר. אהרן ידע שאדם פשוט מתלבט — הוא רוצה לעשות שלום עם השני, הוא לא יודע שהוא רוצה, כי יש לו חבילה של רגשות, אבל איפשהו בתוכו יש גם כוח שרוצה לעשות שלום איתך. תמיד יש דבר כזה.

אדם רגיל תמיד מוסיף או גורע

אבל אתה רואה שאדם רגיל כשהוא מדבר — יש את הנקודה שמדברים כל הזמן רק אמת. אדם רגיל כשהוא מדבר תמיד או מוסיף או גורע — הוא עושה את זה יותר מהמציאות, הוא תמיד חכם. בכלל, הוא מדבר טוב מאוד.

אבל תלמיד חכם אינו רשאי לספר: “הייתי בחוץ, הייתה תאונת דרכים כזו, 24 מכוניות.” היו שלוש מכוניות! אתה לא צריך להיות כתב עיתון — הוא תמיד מוסיף או מגרע, מבינים?

תלמיד חכם אינו רשאי כלל לספר חדשות. כאן מדובר כנראה כשהוא כבר מדבר על משהו שהוא עניין, או כמו שנאמר כאן למשל שכשמגיע לדבר חשוב, מפני דרכי שלום, אז אפשר להשתמש בזה. אבל אסור להיות כמו שיווק — תלמיד חכם אינו רשאי לדבר כמו איש מכירות.

—

כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

כללו של דבר, אין אדם מדבר אלא או בגמילות חסדים או בדברי חכמה וכיוצא בהן. תלמיד חכם רשאי לדבר רק על דבר שהוא גמילות חסדים — ייתכן שתחת גמילות חסדים הוא גם משוחח, ייתכן שהוא רוצה לחזק אדם, אז ישוחח עמו אפילו דברים של מה בכך. אבל בכל זאת, צריך לעזור ליהודי, צריך לדבר מידע לצורך שידוכים וכדומה.

כן. או בדברי חכמה — לספר חכמה לאנשים אחרים, להחכים יהודים. הרי הן וכיוצא בהן.

מדוע אומר הרמב”ם “חכמה” ולא “תורה”?

זה מאוד מעניין — הרמב”ם מחזיק בחכמה, הוא כמעט אף פעם לא אומר “תורה.” זה מפתיע — האם חכמה שווה יותר מתורה?

הרמב”ם אומר בפירוש במקומות אחרים: כי תורה הרי אינה סתם דבר הרשות — תורה היא כבר מצווה לאומרה. הוא מדבר כאן על דברים של רשות. אבל ודאי כוונתו גם לתורה — לא שהוא לא מדבר על כך. כוונתו יכולה לכלול גם תורה. אבל העניין הוא, דברים רבים שאינם מצווה לדבר — אם זה גמילות חסדים, או דברי חכמה.

ייתכן שצולאס סובר שפוליטיקה היא דברי חכמה — יש לו בקיאות גדולה בזה, אני יודע.

מעשה עם ר’ דניאל פריש — ואהבת לרעך כמוך בדיבור

ידוע המעשה עם ר’ יאנקלה, שר’ דניאל פריש בא לבקרו. ור’ דניאל פריש היה חסיד צעיר, הוא לא ידע מי זה — זה עוד בחיי ר’ יצחק’ל. והוא ראה איזה יהודי מבוגר עם זקן לבן יפה, מסתובב ומשוחח עם אנשים לפני התפילה. והדבר הרגיז אותו כל כך, אז הוא אמר לו — נו, אתם לא יודעים — “הרבי ר’ מנדלה אמר שכל דיבור שמדברים לפני התפילה, זה סותם את כוונת התפילה.”

אמר לו: “אמרתי קבלת עול מצוות טהורה — אמרתי הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. אבל כל המצוות יש במחשבה, דיבור ומעשה. אתה קיימת אותה בדיבור באמירה, או בכוונה כלומר, במחשבה אמרת. אבל מה הוא בדיבור?”

הוא אומר, אותו יהודי — אני לא יודע מי אותו יהודי — בדרך לבית הכנסת הוא כבר הסתכל על הפרשה הנפלאה—

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — גמילות חסדים דרך דיבור, „לא יספר עם אשה בשוק”, הילוך של תלמיד חכם, ומלבוש תלמיד חכם

—

דיבור: גמילות חסדים דרך דיבור על “שטויות”

מעשה עם ר’ יאנקלה — ה”דיבור” של ואהבת לרעך כמוך

אמר לו… הרבי ר’ מנדלה אמר שכל דיבור שמדברים לפני התפילה סותם את כוונת התפילה. אמר לו: אמרתם „הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך” — אבל כל המצוות יש במחשבה, דיבור, ובמעשה. זה מעולם לא היה בדיבור. באמירה או בכוונה, כלומר במחשבה אמרת — אבל מה הוא בדיבור?

הוא אומר: יהודי, אני יודע שאותו יהודי בדרך לבית הכנסת כבר הסתכל על הכותרות של העיתונים. הוא הרי יודע כמה כואב לאדם כשאין לו למי לספר את החדשות שלו שהוא יודע, ואת כל הדברים. ר’ יאנקלה היה מומחה בזה — הוא נהג לשאול, הוא ידע שבחור מתעניין בספורט, אז שאל אותו: “נו, מה היה לאחרונה איזה משחק מעניין? מי ניצח?” כי זה נקרא לדבר גמילות חסדים, שהרמב”ם אומר שבגמילות חסדים מותר לדבר אפילו שטויות.

דיוק: דברי חכמה דרך שטויות

הוא לא אומר את זה, אבל זה דיוק טוב מאוד. כן, הוא אומר אפילו שזה היה בגמילות חסדים, אבל דברי חכמה מותר. זה יכול להיות אפילו דברי חכמה גם בחכמה — כמשל. אתה רוצה להוציא איזה דבר חכמה, המשל יכול להיות משטויות, כי התכלית היא להחכים את הזולת.

הבעל שם טוב אמר שאפשר לייחד יחודים אפילו כשמדברים דברי שטויות. זה כבר דרכים אחרות. אם זה יכול להביא שמחה, אמר ר’ נחמן. אבל כן, טוב.

—

„ולא יספר עם אשה בשוק”

עניין החשד ומראית העין

רוצה אני עוד הלכה מעניינת. הרמב”ם סובר „ולא יספר עם אשה בשוק”. כאן מדובר על עניין של חשד, שתלמיד חכם יראה שאף אחד לא חושד בו. מראית העין — שלא ידבר עם שום אישה בשוק, אפילו אשתו או אחותו או בתו, אפילו אישה שמותר לדבר עמה. אפילו אישה שמותר לדבר עמה לא ידבר בשוק, כי מי שעובר אינו יודע שהיא אשתו. זה נראה כאדם פשוט.

כאן יש חיוב — מי מבקש ממך לחשוד בתלמיד חכם? לחשוד בתלמיד חכם זה עניין של חילול השם.

דיון: מה פירוש “בשוק”?

ייתכן שזה מדבר גם במקום שידוע — אם ברור לכולם שזו אשתו, הוא הולך לשמחה ומקובל ללכת עם האישה לשמחה, לכאורה זה אכן היה שונה.

דובר 2: בשוק… “בשוק” פירושו תמיד כמו בשוק. “עסקה, משא ומתן”. בשוק. שוק.

דובר 1: כן. אוקיי. רק כשהוא במקום מבודד, הוא עושה עסקים. זה לא כל כך פשוט. איך צריך אני לדבר עם שמואל?

תלמיד חכם ומשא ומתן

אומר הרמב”ם שתלמיד חכם רשאי גם לעשות משא ומתן, צריך לעשות משא ומתן, ואם אינו רוצה, הוא רוצה להתפרנס מלימוד, אבל הוא צריך לשמור על הכבוד.

—

הילוך של תלמיד חכם — „ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטוי”

מעבר מדיבור להילוך

אומר הרמב”ם הלאה: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי”. עד עכשיו דיברנו על דיבור. לרמב”ם הייתה רשימה של עשרה, חמישה עשר דברים שונים — מאכל ומשתה. עכשיו עוברים להילוכו, איך הוא הולך. מאוד מעניין. יש דרך הילוך של תלמיד חכם.

דיון: אסתטיקה או ענווה?

דובר 2: אתה חייב להסכים שזה עניין של אסתטיקה?

דובר 1: לא. זה עניין של ענווה. כבוד.

דובר 2: לא, הוא הולך ללמוד.

דובר 1: כאן בזה אסתטי, אבל להתנהג אסתטית — אם הולכים ללמוד עכשיו, לא ללכת מלוכלך — זה כשלעצמו עניין של מוסר. זה לא סתם כי אנשים… אם אנשים לא רואים, צריך גם להתנהג אסתטית. את זה אני רוצה להדגיש.

מעשה מישיבת חברון — כבוד אפילו באמצע הלילה

אני יודע, ראיתי שהייתה ישיבה בחברון, והם הקפידו מאוד על הדרך, שתלמיד חכם צריך ללכת יפה. ובאמצע הלילה הוא קם ובירך אשר יצר — הוא לבש את המעיל. הוא לא ישן במעיל, הוא לבש את המעיל, ובירך אשר יצר. הוא לא הלך ערום או בפיג’מה. זה כבוד. זה עניין של כבוד לפני הקב”ה כשאומרים ברכה.

דובר 2: אוקיי. כן, אני לא מדבר רק על גבהות דעת.

דובר 1: כן.

„קומה זקופה וגרון נטוי” — גאווה, לא רק פריצות

אומר הרמב”ם: „ולא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי” — תלמיד חכם לא ילך מורם ראש בהליכה גאוותנית. הוא לא מתכוון לזה רק לתלמיד חכם. סתם יהודי, זה סתם שוטה, הגאוותנות הזו. מה יש לך ללכת עם ראש מורם? אבל זו עדינות שלא דורשים כל כך מכל אחד, רק מתלמיד חכם.

גם כי בתלמיד חכם מסתכלים. על סתם אדם אף אחד לא ישים לב אם אתה הולך ככה עם הראש, ככה עם הראש. אבל בתלמיד חכם מסתכלים בזכוכית מגדלת.

דובר 2: חלק מהדברים, זה כל הזמן. כלומר, חלק מהדברים הם כך, חלק מהדברים הם… בכלל, מה שמסתכלים, גם מה מסתכלים? האדם מסתכל אם אתה משוגע, יש לו ציפיות. איזה סוג כבוד עצמי, האם הוא הולך באנושיות, או שהוא הולך כמו פסח.

דובר 1: אני לא יודע מה “גרון נטוי” בדיוק, אבל זה מישהו שהולך עם כזה… מוציא את הבטן אל ה…

דובר 2: כן. משהו כזה. אנחנו היינו אומרים מישהו שמוציא את הבטן.

הפסוק „ותלכנה נטויות גרון” — גאווה, לא רק פריצות

„כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים” — בפשטות הרמב”ם מתכוון כאן לעניין של צניעות, לא? נשים שהולכות. כך אומרים המשגיחים של ימינו. אבל נראה שהרמב”ם מפרש אחרת — שזה עניין של גאווה.

בכלל, צניעות היא לא רק מעלה גדולה — צניעות היא דרך חזקה להיות בעל ענווה. על פי רוב בפסוק הכוונה לאו דווקא גאווה, לאו דווקא פריצות.

דובר 2: כן.

„בנחת כמו הנשים” — לאט מדי

ונראה את הקטע הבא: „ולא יהלך בקומה זקופה” — לא ללכת בהליכה גאוותנית, „בנחת כמו הנשים” — ללכת לאט לאט מאוד כמו נשים. הנשים רשאיות ללכת כך, או שהנשים נוהגות כך.

ראיתי פעם הצגה, כשילדים עושים הצגה והם רוצים לשחק את הפריץ שהולך ככה… אוקיי, “בקומה זקופה” — זו הליכה רקדנית כזו. „שנאמר הלוך וטפוף” — זה אותו פסוק — „הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה”. מישהו שהולך בהליכה גאוותנית.

יפה מאוד. ראיתי בעיתונים, איזה דבר מדברי השטות שקראתי, שבאנגליה, אנגליה הוויקטוריאנית, הם היו מאוד שקועים בסוג הזה של גאווה — היו קורסים לאנשים איך ללכת. את זה אסור לעשות.

„ירוץ ברשות הרבים כמשוגע” — דרך הממוצע

אוקיי, מצד שני, דרך הממוצע. אבל גם לא הדרך ההפוכה של… תארו לעצמכם שזה אפשרי, כמו שלמדנו, שדוגמה לאדם עשיר שיש לו הכל, יש לו מספיק זמן, הוא “תלונה” — אנשים שהולכים לטייל כל היום, הם מסתובבים בעיר, הם לא צריכים לעבוד, הם גובים שכר דירה פעם בחודש. אז זו הגאווה. אדם שכבר עובד, רץ, תמיד יש לו מה לסדר — אז זה כנראה מתוך ענווה.

אוקיי, “וכל זה מצד שני” — והגאווה שאנו אומרים, הענווה המוגזמת, ולרוץ “ברשות הרבים כמשוגע” — שפלות, סתם לרוץ ברשות הרבים כמו בטלן.

דובר 2: לא, לא, אבל “כמשוגע” פירושו משוגע, לא ריצה. לא רץ.

„ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת” — ענווה מוגזמת

אחר כך, הקטע הבא הוא על ענווה מוגזמת: „ולא יכפוף קומתו כבעל חטוטרת” — שלא ילך כפוף כמו מי ש… בעל חטוטרת פירושו מי שיש לו גיבנת. אלא, „מסתכל למטה כמי שעומד בתפילה” — שילך זקוף, אבל עיניו יסתכלו למטה.

ו”מסתכל למטה” — לא כשמירת עיניים הוא מדבר כאן, אלא כעניין של ענווה. לא להסתכל לאנשים ישירות בפנים או משהו. הוא לא מתכוון להסתכל מלמעלה למטה על מישהו, הוא מתכוון להסתכל למטה — לא “גבה עיניים”, להסתכל אוטומטית למעלה. הוא מנסה להוציא דרך ממוצעת.

דיון: „מהלך בשובה” — מה פירושו?

„מהלך בשובה” — ישר. “שובה” — הכוונה היא השיטה שהפסוק אומר כאן. מה כוונתו לומר? כוונתו לומר כך: שיש אדם שהולך ברחוב, ורואים שאין לו מה לעשות עם זמנו. הוא הולך, הוא מסתכל… יש מישהו שאתה הולך, אתה רואה שיש לו מה לעשות עם חייו. הוא הולך — יש צורת הליכה שרואים שהוא אדם עסוק.

דובר 2: לא דווקא עסוק, כאן הוא כבר… אני חושב שזה הוא עדיין מקיים מצווה, כי מי שרץ בשיגעון הוא עבד שהולך ברעדה, הוא חייב לרוץ לבעל הבית שלו. ומתוך עניות, אדם עני, הוא חייב כל הזמן לעבוד קשה…

דובר 1: לא, לא, אני חושב שהרץ הוא סתם שיגעון, זה איזה בחור שרץ, הוא רוצה לרוץ, בחור משמירה. אמרתי לו פעמיים, אמרתי לו שהוא מבוגר.

ויש שני הצדדים בוודאי — כהנים זריזים, כך, ויש ההפך שהוא הולך ככה, כל הזמן ככה. ויש נורמלי.

דיון: שמירת עיניים או “מכות פרושים”?

ושאלתי אותו: מי שעושה כך כשמירת עיניים, האם הוא לא עובד על זה? הרי יש לו סיבה למה הוא עושה כך. הוא עובד על משנה אחרת במסכת סוטה, שנקראת מבעלי עולם — מכות פרושים, פרוש שמכה את ראשו בקיר. אלא אם כן הוא הולך במקום שהבחין שבמקום שלא… לא כתוב שום גמרא שצריך ללכת כמו פרוש — מכת זבלי זרים נקרא זה במסכת סוטה.

„מהלכו של אדם ניכר” — שפת גוף

ולהמשיך — גמרא: „מהלכו של אדם ניכר” — הוא מסיק על הנושא, שהדרך שאדם הולך, ניכר אם חכם ובעל דעה הוא. יש דבר כזה שנקרא “שפת גוף” — זו שפת גוף. הדרך שאדם הולך אפשר לראות אם הוא בעל דעה או שהוא שוטה וסכל.

וכך אומר שלמה אכן: „וגם בדרך שהסכל הולך” — הדרך שהסכל הולך — „לבו חסר ואמר לכל סכל הוא”. הדרך שהוא הולך, הוא מפרסם שהוא סכל.

דובר 2: לא, אני לא פירשתי, אני לא פירשתי את הפסוק. אמרתי שהרמב”ם פירש כך.

דובר 1: אמרתי שהרמב”ם פירש כך, אמרתי סתם. כל המפרשים אומרים כך, אבל הרמב”ם אומר ש„בדרך שהסכל הולך” זו הליכה אחרת שמראה לכל אחד שהוא שוטה. אתה מבין? שוטה לא מספר לכולם, אתה מבין?

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אחד אומר שהוא שוטה, אחד אומר שהוא חכם. אבל כל אחד רואה בדרך שהוא אומר שהוא חכם או שהוא שוטה — כי הוא הולך כמו שק, הוא מגושם, הוא הולך או גבוה מדי או נמוך מדי.

—

מלבוש תלמיד חכם

„בגדי קדש לאהרן לכבוד ולתפארת” — לבגדים יש השפעה גדולה

וזו הדרך שתלמיד חכם צריך להיות לבוש. ואנו רואים זאת בפרשת השבוע — בגדי קדש לאהרן לכבוד ולתפארת. לבגדים יש השפעה גדולה מאוד, המדיום חשוב מאוד, הדרך שהוא מציג את עצמו.

„מלבוש נאה ונקי” — יפה ונקי

מלבוש תלמיד חכם צריך להיות מלבוש נאה ונקי — יפה ונקי. ואסור שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן — אסור שיימצא על בגדו… כתם ושמנונית אינם אותו דבר — סוג אחד של כתם, שני סוגי כתמים. שמנונית פירושה שמן או איזה שומן כזה. וכתם זה כמו כתם של דם? בדרך כלל, כמו שכתוב שם בנידה. אני לא יודע.

על כל פנים, שלא יהיה מלוכלך, פשוט מאוד, שלא יהיה מרוח.

דרך הממוצע בלבוש — לא מלכים, לא עניים

וכאן הוא רואה הלאה שזו דרך המצווה: ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שכל העם מסתכלין בהם — שלא יחפש למשוך תשומת לב — ולא מלבוש עניים שמבזה את לובשו, אלא בגדים בינונים נאים. שיהיה הגון, שיהיה אנושי, ממוצע.

דיון: רבי’ם עם בגדי זהב — קטגוריה אחרת

הרבי’ם שהלכו בבגדי זהב — אולי זה עניין אחר, כמו הכהנים. זה לא סתם תלמיד חכם. צריך לדעת, טורבנים ענקיים — אולי זו לא דרך המצווה. או אולי זו דרך המצווה לרבי’ם. ברגע שיש לו את התואר רבי, הוא צריך לראות איך הרבי’ם הרגילים הולכים, וזו דרך המצווה שלו. הרמב”ם מודה שמלך הולך בבגדי מלכים. אנו מדברים על תלמיד חכם רגיל שאין לו תפקיד של מלכות.

„בגדי הפשתן הקלים שעושין במצרים” — לבוש שקוף

ולא יתעטף בטליתו — רק שיהיה לבוש היטב, לא בגדים דקים מאוד שרואים אותו דרכם. ולא יתעטף בטליתו כדרך בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצרים — שם באפריקה חם מאוד, היו להם בגדים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף, וזו לא הדרך שתלמיד חכם הולך.

דובר 2: כן, הפשט הוא שזה ממש שקוף, אתה רואה, אתה יכול ממש לראות את צורת הגוף. זה מאוד דק, ורואים דרך הגוף. אפשר קצת לראות.

דובר 1: אבל לא איבוד גדול וסחובים מהצד השני —

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — מלבוש תלמיד חכם, בשמים, הנהגת ממון, סדר הדברים בחיים

—

הלכה ב’ (המשך) — מלבוש של תלמיד חכם: פרטים נוספים

בגדים דקים — שקופים למחצה

שם באפריקה חם מאוד, יש שהיו להם מלבושים דקים מאוד שאפשר היה לראות דרכם את הגוף, וזה לא — אפשר לראות את הגוף, זה… כן, זה קצת… מה שממש שקוף, שאתה יכול לראות את צורת הגוף. זה מאוד דק, ורואים את הגוף. שקוף למחצה. אפשר קצת לראות.

—

„ולא יהיו בגדיו סחובים ארוכים” — לא ארוך מדי, לא קצר מדי

„ולא יהיו בגדיו סחובים” — מהצד השני, גם לא יהיו לו „בגדיו סחובים ארוכים”, גלימות ארוכות מאוד, „כמו גסי הרוח” שהולכים לבושים, כמו מלך אנגליה פעם בזמנים. אלא מה? „אלא עד עקבו” — הבגד צריך להגיע עד העקב שלו.

דיון: מה הכוונה ב„עקב”?

דובר 1: העקב זה הברך?

דובר 2: הרגליים. זה די ארוך.

דובר 1: כן, זה די ארוך. זה די ארוך.

דובר 2: כן, זה די ארוך.

דובר 1: לא, לא, הוא אומר לך כאן בהקשר.

[חידוש] אי אפשר היום להתלבש כמו הרמב”ם. צריך לנסות לתפוס את ראשו של הרמב”ם. הרי יש יהודים כאלה שהולכים דווקא עם בקיצ’עס ארוכות מאוד — כלומר, זה היום “בגדים סחובים ארוכים”. צריך להתלבש כפי שהציבור הולך.

אבל יכול להיות שזה עניין של צניעות יותר, שזה כן דבר בסיסי.

—

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו” — שרוולים עד האצבעות

„וידיו יצאו מתוך שרווליו עד ראשי אצבעותיו” — עד יותר ארוך מהמעילים של היום.

דובר 2: לא, לא רק עד כאן.

דובר 1: ונראה שהארוכים יותר היו עוד יותר ארוכים, היו מתנופפים עד לא יודע לאן.

[חידוש] זה לא סתם, שלמשל בזמנים שנוטלים ידיים, לכתחילה נוטלים רק עד ראשי אצבעותיו — רואים שלכתחילה היו… אחרת צריך להפשיל את הבגד.

—

„ולא יהא שולטן תלוי” — לא בגדים משתלשלים

„ולא יהא שולטן תלוי” — שלא ילך… שולטן תלוי פירושו משתלשל, עוד סוג של דרך של משתלשל, כמו ישמעאלים, כן? גם כן. „נאר שיהא נראה כגדולים”.

והרמב”ם אומר כן, שילך אלגנטי, אבל לא קדחת גדולה עם דברים מיותרים.

—

הלכה ב’ (המשך) — נעליים ובגדים: לא קרועים

„ולא ילך במנעלים מתולאים ולא בבגד קרוע”

אומר הרמב”ם הלאה, „ולא ילך במנעלים מתולאים, ולא בבגד קרוע”. שלא ילבש — הרי יש נעליים שעשו מסמרטוטים על הרגליים, במקום נעליים רגילות אפשר כאילו להתעטף. עניים עושים כך. על הנעליים שמו טלאים כאלה.

דיון: מה הם „מנעלים מתולאים”?

דובר 2: או על הנעליים? או שזה נעליים?

דובר 1: כן, כן, מנעלים מתולאים, בגד תלוי. כלומר הנעליים שלו הם נעליים שקושרים עליהם סחורות.

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה”

„אבל מותר לצאת בהם בחמה מפני הצינה” — כשקר מותר, כי אז הוא עושה זאת כי הם בשבילו כמו מגפיים. במקום המגפיים שלו יש לו את זה, כי אין לו מגפיים.

—

הלכה ב’ (המשך) — בשמים וחשד

„לא יצא מבושם לשוק” — שלושה סוגי בשמים

אומר הרמב”ם הלאה, „לא יצא מבושם לשוק” — שלא יצא מריח טוב, שלא ישים בושם. „ולא בבגדים מבושמים” — שלא ילבש בגדים שיש להם ריח. „ולא יתבשם בשערו” — שלא ישים שמפו מבושם.

„אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר”

„אבל אם משח” — זה מפני שלא מתאים, כי זה פתח לשד. אבל הוא הולך להסביר פתח לשד. „אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר”.

[חידוש — נפקא מינה מעשית] הרבי שאל: מישהו שהולך למקווה פעם בשבוע, ויש לו זיעה חזקה מאוד — אומר הוא, שם קצת בושם, לא שיריחו טוב, אלא שינטרלו את הריח הלא טוב. אז מותר, כי אז זה לא נוי, זה לא נוי. יפה מאוד.

—

„לא יצא יחידי בלילה” — לא לבד בלילה

אומר הרמב”ם, „לא יצא יחידי בלילה” — שלא יצא לבד בלילה. למה? „אלא אם כן יש לו מקום קבוע לצאת בו לתלמודו” — רק אם הוא יודע שהוא הולך עכשיו ללמוד, רואים שיש לו סדר.

„כל אלו מפני החשד”

„כל אלו” — כל אלו מתייחס כנראה למבושם ולבד בלילה, כן? — „מפני החשד”. כי כשאדם מתבשם בבשמים, זה קשור לחשד שהוא יוצא לעשות עבירות.

—

הלכה ג’ — תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט: הנהגת ממון

טוב, עכשיו נלמד איך תלמיד חכם משתמש בכספו וכדומה.

תקצוב לפי הממון

תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט. הוא מתקצב היטב את ענייניו. הכל אצלו מדויק, איך הוא עושה, הוא עושה הכל בחשבון. אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו ועשרו, ולא יטריח על עצמו יותר מדאי.

מה הכוונה „ולא יטריח על עצמו יותר מדאי”? הוא לא מוציא יותר ממה שיש לו. זו הכוונה. הוא לא עושה כמו מי שחושב שצריך לערוך סעודות גדולות לאשתו, יותר ממה שיש לו. הוא לא עושה. כי זו טירחה לעצמו — הוא יצטרך לעבוד יותר, להרוויח יותר, ללוות וכדומה.

—

אכילת בשר — „שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון”

צוו חכמים בדרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון. בשר יש לאכול רק כשיש תיאבון גדול לכך, כשזה חשוב מאוד. כמו שכתוב בפסוק „כי תאוה נפשך לאכול בשר”. שבשר זה לא משהו… לחם אוכלים כי צריך לאכול, כי רעבים. בשר זה משהו שמדי פעם תוקף תיאבון גדול, נו, אוכלים בשר. או שזה יותר כאכילת תענוג, כמשהו מיוחד, כמו שהוא הולך לומר — שבת, משהו מיוחד.

ודי לבריא לאכול מערב שבת לערב שבת. מספיק שאדם כזה יאכל בשר כל שבוע. ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום, אוכל. אם הוא עשיר מספיק לאכול בשר כל יום, אוכל.

בשר בזמנים קדומים — ללא מקפיאים

בזמנים קדומים היה צריך להיות עשיר כדי לאכול בשר, כי לא היו מקפיאים. לאכול בשר פירושו לשחוט פרה היום, או לשחוט עוף היום. כמו שלמדנו אתמול בפרקים הקודמים, שאוכלים בשר שהוא יותר מ… בשר ישן אינו טוב. ואני חושב שבגלל זה גם היה הסדר שכשהיתה סעודה גדולה יותר זה היה לציבור, כי אתה לא יכול לבד לאכול בהמה שלמה או עוף שלם. כך שסעודה שהיא יותר מסתם לחם היתה הציבור אוכל יחד, או משפחה גדולה.

דיון: מה הגדר היום?

דובר 2: לא מדברים ממש כך.

דובר 1: כן, זה עדיין משהו בשר, משהו שמונח במקפיא, שאין לו את כל שאר האוכל.

אז מה הגדר, ההלכה? אני לא יודע, העיקר הוא שלא צריך לקנות כל השבוע מה שקונים לשבת. צריך רק איזה בשר מיוחד, יודעים, לשון לא יאכלו אלא מילתא מילתא, יודעים, מה שיהיה.

—

חובת הלבבות — אכילה, בגדים, אשה וילדים

כחומרה, הוא מביא מאמר יפה מחובת הלבבות. חובת הלבבות אומר כך: לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו — אדם יאכל, אדם יקנה אוכל קצת פחות ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. וילבש כראוי לו — בגדים ילבש לפי מה שהוא יכול להרשות לעצמו. ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו — לילדיו ולילדי אשתו ישלם יותר ממה שהוא יכול. הראוי לו פירושו, אני חושב שילווה כסף, שיתאמץ קצת.

דיון: איך זה מתאים עם הרמב”ם לגבי מלבוש?

הרי הרמב”ם הוא שאמר קודם שתלמיד חכם לובש דווקא בגדים נאים, כך שאין זה קשור לכמה כסף יש לו. כאן למשל, אם יש לו כסף, שיקנה יפה. יכול להיות שזה מתאים לו, כאילו אם התלמיד חכם שייך למעמד הביניים הגבוה, מה שיהיה, מותר לו להתלבש קצת יותר יפה.

—

„מכבדה יותר מגופו” — יישום מעשי

כן, נכון שכל אחד, כשלומדים בסדר נשים — כן, יש ציבור שמדברים על כך. אדם מחויב לפרנס את ביתו לפי המצב. אם הוא בעל בית, הרי הוא מחויב לקנות כבעל בית, כמו שכותבים בתנאים: כמנהג בעלי בתים חשובים דמדינתא. יש מצב כזה.

כאן, זה גם לדעתי מה שמתכוונים כשכתוב מכבדה יותר מגופו, כן? פירושו שאדם יעשה לאשתו — שאשתו בעצם, מכבד פירושו עם בגדים כנראה, מנה מכבדיתא. אדם לעצמו יקנה פשוט, לה יקנה בגדים יפים. יודעים גם שנכסים זה כיבוד, בגדים זה ישירות עניין של כבוד. בימינו מכונית — או אם היא יכולה רק מכונית יפה אחת, תקנה לאשתך, כך כתוב בתורה.

מעשה עם הספינקער רבי — תשקיע במטבח

טוב, הציבור לא נוהג כך. אולי כן, אני לא יודע. אבל יש סיפור נפלא: יהודי סיפר לי שהלך, לפני שהוא שיפץ את ביתו, הלך לשאול את הספינקער רבי, ר’ הערשעלע. אמר לו: תשקיע במטבח שבו אשתך מסתובבת, יותר ממה שאתה משקיע בחדר הספרים שלך ובחדר שלך. וזה גם הגיוני — היא הרי בבית יותר, הרבה יותר זמן בדרך כלל. כמו אדם שעובד יום שלם.

—

הלכה ג’ (המשך) — סדר הדברים בחיים: קודם פרנסה, אחר כך בית, אחר כך נישואין

דרך בעלי דעה — הסדר הנכון

טוב. הוא מכניס עוד דבר שבעלי דעה עושים. הוא אומר כאן רמב”ם, דרך בעלי דעה. הדרך שבעלי דעה נוהגים היא:

שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה — הדבר הראשון שצריך לדאוג — לא לדאוג, צריך לקנות. דאגה לא עוזרת. צריך לקנות, לקבוע לעצמו מלאכה שמביאה לו פרנסה. ואומנות, עבודה, שיש לה קריירה מעצמה.

ואחר כך יקנה בית דירה — ואחר כך יקנה דירה.

ואחר כך ישא אשה — ואחר כך ישא אשה, יתחתן.

שנאמר — זה הפסוק: „מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו” — כתוב שכרם זו פרנסה. אחר כך, „אשר בנה בית חדש ולא חנכו” — כי אחרי שיש כרם אפשר לקנות בית. ואחר כך, „אשר ארש אשה ולא לקחה”.

יש הרי סוגיה על כך, כן, כי יש שני מקומות בתורה, מקום אחד כתוב כן הבית נדמה לי לפני הכרם… אני לא יודע, רק לומדים את הפירוש.

—

„אבל הטיפשים” — הסדר ההפוך

אבל הטיפשים, אבל טיפשים הולכים אחרת. תחילה נושא אשה — קודם הוא מתחתן. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית — ואחר כך, אם יש לו קצת כסף, קונה בית. ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה — ואחר כך, בסוף ימיו, כשהוא מבוגר יותר ודאג לאשה, כבר יש לו ילדים, וכבר יש לו בית, אז הוא מתחיל לחפש אומנות, או שהוא מתפרנס מצדקה.

זו הדרך המעוותת. כי הפשט הוא, עכשיו כשכבר יש לך אשה, כבר יש לך תקציב עצום, ואתה צריך לעבוד קשה מאוד — זה לא חכם.

—

„וכן הוא אומר בקללות” — הסדר ההפוך הוא קללה

וכן הוא אומר בקללות — וזו קללה, כך כתוב בקללות: „אשה תארש” — קודם הוא מתחתן, ונקלע לילדים שקשה לפרנסם. ואחר כך, „בית תבנה”. ואחר כך, „כרם תטע”.

כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. זו הקללה.

[חידוש] הקללה היא שאדם הוא טיפש. רואים שהקללה הגדולה ביותר היא שאדם טיפש, וכשהוא טיפש הוא תמיד עושה הפוך. גם כפי שאפשר לראות, כי זה גורם לבעיות. כמו שרואים היום שאנשים שעושים כך, בסוף דבר הוא תמיד מאחור, כי מעולם אין לו מספיק כסף. עד שהוא מצא עבודה, הוא כבר שנתיים בחובות, כי הוא התחתן והיו לו ילדים והוא קנה בית.

—

„ויהי דוד לכל דרכיו משכיל” — דוד המלך הבין סדרי עדיפויות

הוא אומר, כלומר, מעשיך יהיו הפוכים כדי שלא תצליח דרכיך. אבל בברכה מה הוא אומר? מה כתוב אבל בברכה? „ויהי דוד לכל דרכיו משכיל” — דוד היה משכיל, הוא הבין את סדר הדברים. סדרי העדיפויות מה לעשות קודם. איך הקב”ה עומד — קודם הוא הולך לעשות את ההשתדלות שצריכה להיות, הוא קיבל הצלחה.

—

תזכורת: חתם סופר

יפה מאוד. יש על כך מהחתם סופר, על קודם לקחת קריירה ואחר כך… אני לא זוכר.

דובר 2: אה, זה מה שרצית לומר, החתם סופר על קודם לקחת קריירה ואחר כך… כן.

דובר 1: אז מה? אני לא זוכר.

רמב”ם הלכות דעות פרק ה’ (המשך) — ענייני ממון, משא ומתן באמונה, רדיפה ונרדף, וסיום פרק ה’

—

„ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו” — הנהגה פיננסית זהירה

דובר 1: אבל הברכה מהאי יומא. מה כתוב אבל בברכה? כמו יהודה שהיה משכיל, הוא הבין את סדר הדברים, סדרי העדיפויות מה לעשות קודם, וה’ עמו, קודם כל הוא הולך לעשות את ההשתדלות שלו, הוא הולך לעשות את ההשתדלות שצריך לעשות, והוא קיבל הצלחה.

דיון: החתם סופר על סדר הדברים

דובר 2: יפה מאוד. יש דבר כזה מהחתם סופר, אני לא זוכר. זה מה שאמרת על החתם סופר על קודם כל לומד משנה. אז מה? אני לא זוכר. תגיד אתה תגיד לי, אני לא זוכר. אני זוכר חתם סופר כזה. אולי הוא מדבר על כל פנים על מי שממש נפשו חשקה בתורה, הוא יכול לעשות כך.

לא, המציאות היא שהמנהג אינו כך, לא רק מהיום, כבר הרבה זמן. אולי זה קשור לגלות, כי תמיד פחדו, אי אפשר לדעת. אם לאף אחד אין פרנסה, למשל מה שהיה בהרבה תקופות, אז אם ינהגו כך אף אחד לעולם לא יתחתן, כמו שכתוב שם בגמרא „לא נשא אשה”. מעולם לא יכלו לעשות כך.

אז המנהג של רוב היהודים מזמן רב לא היה לנהוג כך, כנראה כי זה לא ריאלי. או שאפשר לומר היום שלהתחיל לחפש פרנסה, ללמוד עשר שנים מקצוע, ואחר כך כשהוא כבר בן שלושים יתחתן. לא מדברים על זה, מדברים הרי על מה שעובד.

אז בדיעבד, אבל זה עדיין אמת. זה תירוץ אם מישהו שואל קושיה למה לא נוהגים כמו הרמב”ם, הוא ענה את התירוץ שבלית ברירה עושים כך. אבל מה שהרמב”ם אומר שמתקשים בגלל זה, זה נשאר, זה לא פתר את הבעיה.

דובר 1: כן.

דובר 2: אז אני לא יודע מה צריך לעשות למעשה.

דובר 1: כן.

—

הרמב”ם: „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו”

דובר 2: אז אומר הרמב”ם הלאה, „ואסור לאדם”, עוד על איך תלמיד חכם נוהג בענייני ממון, „ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות”. אדם אסור לו לחיות בדרך, את זה בעצם גם אמר אצל מידות המיצועות לגבי איך מוציאים. אדם אסור לו להפקיר לצדקה או להקדיש את כל נכסיו, ואחר כך יטריח על הבריות, יטיל עצמו על אנשים לצדקה.

ואותו דבר, „ולא ימכור שדה ויקנה בית”. אדם אסור לו למכור את שדהו שהיא הכנסתו ולהשתמש בכל כספו כדי לקנות בית יפה. או ולא בית, הבית שנותן לו יציבות ותמיד יש לו היכן לגור, ולקנות בזה דברים יפים, מטלטלין. או יעשה סחורה במעותיו, או למכור את ביתו ולעשות השקעות מסוכנות עם כסף הבית, לעשות סחורה.

דובר 1: יפה מאוד, דבר חשוב מאוד.

דובר 2: להיפך, כן. אבל מוכרין מטלטלין שזה פחות בטוח, שזה פחות יציב, וקונין שדה. זה מרשים. הרמב”ם כאן מקדם עסקאות זהירות מאוד, זהירות מאוד עם כסף. ככל תורה ומשפט הוא קורא לזה.

כללו של דבר, יתום בקומתו, שישים את מטרתו, שישים את המיקוד שלו להצליח נכסיו, לא יאכל אלא סמוך לפי שעה, לא לבזבז כסף על, מה אני יודע, מכונית יפה או בית יפה, או יהנה מעט ויפסיד הרבה, או ליהנות קצת ועם זה לבוא להפסד מרובה. הוא צריך לתת את דעתו כדי לא להגיע למצב שבו יצטרך לבקש עזרה מאנשים.

—

שיטת החתם סופר אינה מתיישבת עם הרמב”ם

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה, זה בעניני ממונות. ועכשיו רבי יצחק סקעפעל עשה משא ומתן, מה עושים אם תלמיד חכם צריך פרנסה? אומר הרמב”ם שהחתם סופר אומר שתלמיד חכם כן רשאי, אם יש לו מסירות נפש הוא יכול ללכת להיפך.

אני לא יודע, יכול להיות שהרמב”ם לא סבר שתלמיד חכם יש לו מסירות נפש על דברים אחרים. זה לא מתיישב, הרמב”ם הרי מדבר דווקא על תלמיד חכם. אני חושב שהחתם סופר הולך בשיטת התוספות, מאלה שחולקים על הרמב”ם ואומרים שמותר יהרג ואל יעבור על מצוות אחרות. הרמב”ם לא סובר כך, שיהרג ואל יעבור על מצוות אחרות.

לא, הוא אומר שלאדם יש צדקות והקב”ה יספק לו, אבל כאן זה לא מתיישב כל כך טוב ברמב”ם, כי הרמב”ם מדבר כאן להיפך — אדם פשוט עושה כך ותלמיד חכם לא עושה כך. הבנת? זה ממש להיפך.

דובר 1: כן, צריך להבין את ההקשר מאיזה תקופה מדברים ואיזה מצב סביב, ו…

דובר 2: אבל כמו שאמרתי לך, הרמב”ם לא חיכה והלך, היה לו טרקלין. היה לו חותן עשיר. אז היתה לו אמונה. אמונה טובה וחותן עשיר. אוקיי, זו בדיחה.

—

הלכה ה’ — משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה

אמת ואמונה בעסקים

דובר 2: אומר הרמב”ם הלאה, משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה. הוא אומר, מלבד מה שכל אחד צריך שמשאו ומתנו יהיה באמונה, אבל תלמיד חכם צריך שתהיה לו רמה גבוהה מאוד של אמת ואמונה. כל אחד צריך, אבל לא כל אחד כך. תלמיד חכם אכן כך.

„אוהב את האמת, לאו לאו והן הן”

אומר הלאה, אוהב את האמת, לאו לאו והן הן. הוא אומר את האמת.

„מדקדק על עצמו בחשבון ונותן, ומוותר לאחרים”

מדקדק על עצמו בחשבון ונותן. הוא מדקדק מאוד בחשבונו, הנהלת החשבונות שלו מאוד ישרה. ומוותר לאחרים.

דובר 1: אני חושב שמדקדק על עצמו הכוונה…

דובר 2: תגיד הלאה.

דובר 1: מדקדק על עצמו ומוותר לאחרים. לאחרים שיקח, אני חושב שמדקדק על עצמו הכוונה שיהיה כמו אנשים שמאוד מקפידים בעסקים, כלומר שלא יתן לאחר לקחת מהם, הם תמיד מתעקשים. שידקדק מאוד על עצמו שלא ייקח מהשני, אבל כשמדובר לתת לשני, יהיה מוותר.

דובר 2: כלומר, הוא עושה עסקה עם הלה, אם הלה סיבב קצת, הוא מוותר, אבל לעצמו הוא מאוד מדקדק.

—

„ונותן דמי הלוקח לאלתר”

דובר 2: ונותן דמי הלוקח לאלתר. כשהוא קונה משהו הוא משלם מיד. זה קידוש השם, וגם מראית עין שלא יחשבו שהוא לוקח בתביעה. אולי מדברים אפילו לא רק מצד קידוש השם, מה שאכן נכון — אם יש לך כסף ואין לך טענות, אבל יש לך כסף, לך תשלם מיד.

—

„ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן”

דובר 2: ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן. הוא לא ערב על כסף, ולא קבלן.

דובר 1: קבלן הכוונה ערב קבלן, שהוא משלם תחילה בשביל הלה, נכון?

דובר 2: כן. ערב פירושו שאם הלה לא ישלם אני אשלם, וקבלן פירושו שהוא משלם בשביל הלה, הוא מוציא בשביל הלה. את זה הוא לא עושה.

—

„ולא יבוא בהרשאה” — לא להיות „טוען”

דובר 2: ולא יבוא בהרשאה. שלא יקנה דברים בהרשאה.

דובר 1: מה זה הרשאה? שליחים ושותפין?

דובר 2: אני חושב שהרשאה פירושה שכן, הוא מדבר בשם…

דובר 1: הרשאה זה כמו ייפוי כוח כמו שקוראים, נכון?

דובר 2: כן, הרשאה פירושה שלא יהיה טוען, שתלמיד חכם לא יקבל הרשאה, ייפוי כוח, שילך לטעון בשבילו. טוען זה לא תפקיד בשבילו. אל תהי עורך הדינים, כן. ושלא יחפש מחלוקת, ויחפש איך אפשר לקחת על עצמו בשביל האנשים הנכונים.

אבל בכלל, הרי אין בעיה להיות המגן של הלה, המגן של הלה. אתה תהיה המגן של עצמך.

—

„מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר” — לעמוד בדיבורו

דובר 2: אומר הלאה, „מחייב את עצמו בדברי מקח וממכר במקום שאין חייב לו מן התורה”. תלמיד חכם צריך להחמיר בזה. יש דברי מקח וממכר, הוא יכול אולי לטעון „קים לי”, או שיכול לומר שהוא מוחזק בזה, אבל שיוותר, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה”. כדי שלא…

אולי מדובר כאן, אדם רשאי לומר שקר קטן, לטעון טענה מסוימת שתעזור לו, אבל תלמיד חכם עדיף שיוותר על כספו מאשר לומר דבר שאינו מאה אחוז אמת.

חידוש: מדובר כאן על „מחוסר אמנה”

יותר נראה לי שמדובר כאן, כפי שהוא מביא מהגמרא, יש את הנושא של „מחוסר אמנה”. כלומר, לפעמים אחד אומר, „אני הולך לקנות לך מזה בדינר”, אין כאן קניין, לא מחייב. הוא יכול לחזור בו, אפילו אין כאן „מי שפרע”.

יש הלכות שאי אפשר לחזור בהן, או שיש רמה שאפשר כן לחזור בה אבל זה לא הגון, עושים עליו „מי שפרע”, אומרים לו קללה, „מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו”.

אומר כאן עוד רמה קטנה יותר, שנקראת „מחוסר אמנה”, אין כאן שום… הוא סתם אמר. תלמיד חכם, אפילו סתם אמר, שיקיים, „ולא ישנה”, שלא ישנה. או אם הוא רוצה להחמיר, עדיף שלא יאמר.

זה ה… אפילו התורה לא מחייבת, אולי לא היה צריך לקנות במחיר שאמר, לא היה קניין בדבר הנכון, „כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנה”. שיעמוד בדיבורו. „ולא ישנה” זה כמו „שארית הגז” שזה „שארית הניי”, כמו שקוראים לזה היום. לעמוד בדיבורו.

—

„ואם נתחייבו לו אחרים בדין — מאריך להם ומוחל להם”

דובר 2: „ואם נתחייבו לו אחרים בדין”, להיפך, אם אנשים אחרים חייבים לו, „אינו הולך עד סוף הדין לתובען, אלא מאריך להם ומוחל להם”. שיאריך להם, כוונתו מסתמא כשהלווה שייתן להם יותר זמן, ומוחל להם.

מתי בכלל צריך למחול? אולי הכוונה לדבר כזה, שהלה הבטיח לו אבל לא היה… אם הוא יכול לתבוע, אני לא רואה שתלמיד חכם צריך לוותר אם יש לו תביעה אמיתית, הלה גנב ממנו. לכאורה.

—

„מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה”

דובר 2: „מלוה ונותן, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה דברים עם האשה בשוק”, הכוונה שלא יפתח בית מדרש ליד בית המדרש הקיים.

—

„ולא יצא לאדם בעולם מחייו” — לא לרדוף

דובר 2: „ולא יצא לאדם בעולם מחייו” — שלא תכאיב לשום אדם לעולם. דבר גדול, „בעולם מחייו”, חוץ מכשצריך, או כשהוא לא אדם לעולם. הוא הרי מדבר כאן על סוג כזה של דברים.

לא, אתה לא תהיה הרודף, אוקיי.

דיון: „הקב”ה הרי נתן מצוות אחרות”

דובר 1: שואל ר’ יאנקלה, אומר הוא, שהקב”ה הרי נתן מצוות אחרות.

דובר 2: כן, תעשה את המצוות האחרות. הרי תמיד יש אנשים שחוטפים את המצווה של הזולת. אתה לא צריך לעולם להיות החוטף של המצווה של לרדוף את הזולת. הקב”ה אמר על אנשים כאלה.

וכך זה אכן. כשאתה רואה שמישהו נתפס לרדיפות, דע לך שהוא אינו תלמיד חכם, כי אם הוא כן תלמיד חכם היה שומע לרמב”ם כאן.

עדיף נרדף מרודף, עדיף נעלב מעולב

כללו של דבר, אני חושב שהוא מדגיש, אם אדם בא לטעון, אם אני לא יכול להיות הרודף, אם אני לא יכול להיות הרודף, אני מוכרח להיות הנרדף. עדיף שתהיה הנרדף ולא רודף, עדיף שתהיה הנעלב ולא העולב.

בושה גדולה יותר להיות הצועק

„וכן אומר שלמה ‘אסוף כל המעשים האלה וכיוצא בהם'”. זה דבר מעניין, הוא אומר כאן כך הרמב”ם, שיש דרך של לא להיות מבויש, כי אני זה שצועק. הדרך השנייה של מבויש היא שצועקים עליך. אבל בושה גדולה יותר להיות הצועק מאשר להיות זה שצועקים עליו. אם אפשר לא להיות מי שצועקים עליו זה טוב מאוד. אבל אם אלה שתי האפשרויות, עדיף שתהיה נרדף מאשר רודף.

יישום מעשי — קול קוראות

אבל את זה הרי אמר יפה מאוד, הרבה פעמים אנשים מפחדים, אני לא רוצה חלילה על הקול קורא שקורא להגן עלי, יזרקו עלי. אתה יודע מה? תהיה המבויש. זה לא נורא.

—

סיום פרק ה’ — „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”

דובר 2: „וכל המעשים האלה וכיוצא בהם”, מי שמתנהג בכל הדרכים האלה, תלמיד חכם, זו הרי המדרגה. ראו למה הוא מגיע גם על תלמיד חכם שואף, גם מי שרוצה להיות תלמיד חכם. „תלמיד חכם אתם קרויים אדם”, „נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”, הוא האדם.

„עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”. הקב”ה אומר ליהודי, הקב”ה אומר לישעיהו, „עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”, אתה היהודי שבו אני מתפאר, אתה מתנהג כיהודי.

חידוש: החילוק בין הלכות תלמוד תורה להלכות דעות

את הפסוק הזה הרמב”ם הביא בפירוש בהלכות תלמוד תורה פרק ה’, ממש את הפסוק, אותו לשון.

אבל יכול להיות שכאן זה כבר עמוק יותר. כאן הוא אכן זה, לא רק מסופר כמו פרסומת מזויפת, הוא מסופר כי הוא אכן ראוי לספר. הוא הרי אדם. אני חושב שזו ממש הערה נפלאה. הקב”ה התכוון ממנו לעשות אדם. נפלא. נו.

—

סיום

דובר 2: עד כאן פרק. איזה פרק היה? פרק ה’. פרק חמישי.

וברוך השם, אם הוא אינו חכם, הוא לא צריך לעשות את כל הדברים של הפרק הזה.

דובר 1: ר’ פנחס…

סיום פרק ה’ — המשמעות העמוקה של „מסופר” והערות מסכמות

—

חידוש: „מסופר” — הוא ראוי לספר

אז רואים ש… אבל יכול להיות שכאן זה כבר עמוק יותר. כאן הוא אכן זה — לא רק מסופר כמו מזויף לשם משהו, הוא מסופר כי הוא אכן ראוי לספר, הוא הרי אדם.

אני חושב שזו ממש הערה נפלאה — שלושת רבעי העניין הוא שנעשה אדם. נפלא.

—

סיום פרק ה’

נו. עד כאן פרק… איזה פרק היה זה? פרק ה’, פרק חמישי.

—

הערה: הפרק חל רק על חכם

אבל ברוך השם, אם הוא אינו חכם, הוא לא צריך לעשות את הדברים האחרים בפרק הזה, הוא פטור, הוא לא צריך לדאוג. שינסה להיות חכם. אם ינסה להיות חכם.

היתה מחלוקת אם הוא אמר. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Hebrew, Transcripts, הלכות דעות, הלכות דעות פרק ה, משנה תורה להרמב"ם, ספר המדע
March 1, 2026
March 1, 2026

בית
משנה תורה להרמב"ם
ספר המדע
הלכות דעות
הלכות דעות פרק ה
הלכות דעות פרק ה (תורגם אוטומטית)

הלכות דעות פרק ה (תורגם אוטומטית)

תוכן עניינים

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור — רמב”ם הלכות דעות פרק ה’

הקדמה כללית לפרק

מקומו של פרק ה’ במבנה הלכות דעות

שאלה: כיצד משתלב פרק ה’ במבנה?

שאלה: מדוע נדרש מחכם יותר?

הלכה א’ — יסוד כללי: החכם צריך להיות ניכר במעשיו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — ניכר במאכלו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — היכן החכם אוכל

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — ניכר במשתהו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — ניכר בבעילתו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (סוף) — „כל זה לא כל אדם נוהג מנהג זה”

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — צניעות של תלמידי חכמים: כיסוי ראש וגוף

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה א’ (המשך) — צניעות בבית הכסא

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ — כיצד תלמיד חכם מדבר

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — מקדים לשלום כל אדם

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — דן את כל האדם לכף זכות

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — תלמיד חכם שומר על דבריו

חידושים

הערה על שיטת הרמב”ם

הלכה ב’ (המשך) — לא ירצה חבירו בשעת כעסו, לא ישאל על נדרו, לא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — ולא יראה חבירו בשעת קלקולו

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — כללו של דבר: אין אדם מדבר אלא בגמילות חסדים או בדברי חכמה

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ב’ (המשך) — „ולא יספר עם אשה בשוק”

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ג’ — הליכת תלמיד חכם

דברי הרמב”ם

פשט

חידושים והסברות

הלכה ד’ — מלבוש תלמיד חכם