מקורות
שער ההקדמות ק, ב ענין תיקון המלכים עד קא, א והנה כאשר עלה
באוצרות חיים שער הנקודים סוף פרק י’/ בעץ חיים שער ט’ סוף פרק ד’.
הקלטה
סיכום השיעור
מקום דרוש זה
קטע זה הוא סיום והמשך הדרוש על התפשטות כח”ב בשעת השבירה בסוף דרוש השבירה שבדרוש א”ק הכולל. וכך נסדר באוצ”ח וע”ח. בשער ההקדמות אהבת שלום הפסיקו בין החלקים בדרוש רפ”ח לפי הוראת רח”ו, (ראה בהערה בתחילת דרוש רפ”ח) ואכן יש הגיון בהכנסת דרוש רפ”ח בין השבירה והתיקון שהרי רפ”ח הם ניצוצות המחיים את הכלים בשעת השבירה שהוא המצב שבין שבירה ותיקון. אך הקטע הזה אינו מובן אלא בהמשך לדרוש למעלה, ושמא אף כוונת רח”ו היתה להכנסת הרפ”ח אחר סיומו של קטע זה ולפני דרוש עליית הכלים למ”ן שהוא תחילת שער התיקון באוצ”ח וע”ח. ועכ”פ ראוי לדעת שדרוש רפ”ח שייך להמשך אחר ואינו בנוי על אותם היסודות של כל דרוש א”ק (אלא באופן רחב שהוא על ע”ב ס”ג מ”ה ב”ן, אבל אינו מתחשב עם ההקשרים של דרוש א”ק) והקטע כאן אינו המשך אליו.
והקטע, כמו רוב הקטעים הפותחים ב’פקח עיניך וראה’ וכו’, נראים חישובים כלליים של רח”ו, בנוסף על פרטי הסיפור שהוא מספר, הפותחים התבוננויות כלליות במהלך האר”י שאינו מפורש בדבריו אבל עולה מן החשבון ובפרט מצירוף המבנים השונים החוזרים במקומות שונים בעולמות והקשרים שונים, שאפשר לשים מהם לב אל המהלך הפנימי ההווה בהם.
והוא מפרט כיצד כל סיפור העקודים והשבירה והתיקון הם נבחנים כהדרגות שונות של תיקון אחד, שהוא המעבר מן השבירה אל התיקון. ושבירה ותיקון זה עצמו נבחן בכמה אופנים שונים ובכל אחד מהם אפשר להראות הדרגה זו. והרי סיכומם.
ששת נקודות הדרגות התיקון
א. כלים: שלב א: לא היה כלום. שלב ב: כלי אחד בעקודים. שלב ג: עשרה כלים בנקודים.
ב. קווים: שלב א: הגר דנקודים. שלב ב: נכנסו ז”ת בכלי כח”ב בשעת השבירה. שלב ג: קווים בתיקון שעלו הכלים בקווים
ג. הגדלת זו”נ (מתפרש כאן כהמשך תיקון קווים) בעיבור ראשון תלת כלילן בתלת. שלב ד: התפשטו לו”ק ביניקה. שלב ה: נעשו עשרה שלמים בתיקון.
ד. התפשטות: שלב א: הכל זה למעלה מזה שלב ב: הכתר נתפשט עד הטבור בשבירה. שלב ג: הכתר התפשט עד למטה.
ה. מצומצם ופרצוף. שלב א: לפני עיבור רק אור וכלי מצומצם. שלב ב: תיקון התפשטות הכלי בבחינת פרצוף.
הלבשת האור בכלי הוא עיקר התיקון
האריז”ל רואה שורש הכל בתיקון שהוא הלבשת האור. ומדיוק לשונו כאן נראה שהוא סובב על שני טעמי האצילות שסידר רמ”ק בשער טעם אצילות והם להגביל האור שיוכלו העולמות להיברא בעלי גבול. ושנית להלביש האור שיהיה אפשרי לנבראים לקבל אותם. והם אחד כי על ידי בריאת העולם בסדר מוגבל אפשר לבני אדם להבין את האלוהות מאחר ולדעת המקובלים אין אנו מבינים אלא דברים מוגדרים ומוגבלים בצד מה לפחות.
לפי המבנה הנפרש פה אין התיקון מתחיל מתיקון השבירה. אדרבה הסיפור הנודע בשם השבירה המפורסמת ותיקונה אינה אלא מחזור אחד בתוך המחזור הכללי של תיקון האור מהיותו א”ס והלבשתו בכלים. אשר הוא הסיפור עצמו של עולם העקודים ושל מטי ולא מטי ושל הגדלת וייחוד הזו”נ, אשר בשלב המסוים של שביכ”כ הוא מופיע באופן זה. אבל לא עיקר התיקון הוא תיקון השבירה כאילו אילו לא היתה שבירה לא היה לנו סדר זה ועבודה זו אלא שורש הסדר היה לנו מכל מקום שהרי הא”ס צריך להתגלות על ידי כלים. וגם אם נעמיד שהשבירה עצמה הוא כמו תאונה מסוימת בדרך זה מכל מקום במבט רחב יותר אינו אלא פרט בסדר זה. ולאו דווקא שהשבירה הוא עודף כלי לעומת טרם ההלבשה כלל שהוא עודף אור אלא אף השבירה עצמה אפשר להבחין כשלב אחד של ההלבשה בכלים אלא שלא נגמר ההלבשה ולכן אינו נתקן לגמרי. וצ”ע נקודה זו.
ויסוד זה יסד האר”י בדרושים הקודמים שלו (בזמן) על האידרות ותיקוני דיקנא וכו’ שהלבשת והעלמת האור הוא תיקונו מבחינת התהוות הגבול ושיוכלו התחתונים לקבלו. ולכן כל שהאור לא מולבש בכלי עדיין הוא נחשב לא מתוקן, ואפשר לפרש תיקון לשון לבוש ותכשיט, כלומר לא מלובש. ולזה הוא מציין ‘כנודע’ שזהו עיקר התיקון.
ולפי הסדר בכל מקום הוא מתחיל מעקודים ששם יש כלי אחד, לנקודים ששם עשרה כלים נבחנים. ואע”פ שיש עולמות למעלה מעקודים כבר לימד אותנו שאינם נלמדים שהרי בשביל ללמוד צריכים כלי ובמקום שאין כלי גם אי אפשר לדבר (ומכל מקום נזכר בדרך רמז מן האחרון אל המוקדם אבל אינו נחשב באמת). ובשלב מסוים לא לימד האר”י את א”ק כלל אלא עקודים ככתר הכללי הראשון הכלי היחיד הנבחן כמו חומר היולי הפשוט בטרם קיבל שום צורה.
עד כאן סדר אחד של תיקון שהוא הלבשה בכלים, והוא נראה ההבנה השורשית בכל הסדרים המבוארים להלן שהם פירוטים בתוך זה איך התלבש בכלים ובאיזה אופן נעשו הכלים וכו’.
סידור הספירות בקווים הוא עיקר התיקון.
הדבר השני שכותב בקטע זה שהוא עיקר התיקון הוא סידור הספירות דרך קווים. ונקודה זו זכרנו מתחילת הספר שהוא מעמיד אותו על מחלוקת המקובלים בסדר עמידת הספירות, כמסוכם בשער סדר עמידתם בפרדס. והאר”י חידש דבר גדול שהמחלוקת אינה באמת אלא שהמקובלים הקודמים שידברו בסדר קווים (נראה דר”ל בטרם הזוהר) ואלה שדיברו בדרך קווים לא דיברו אלא משני מצבים שונים של תיקון מתעלה והולך. ובצד מסוים העמיד האר”י כל חידושו על תיקון קווים ומצד זה הוא עיקר התיקון בדרושים שלו. ולזה נלווה בחינת עיבור יניקה מוחין וגם ענין הפרצוף עצמו שאינו אלא ההרחבה הכי שלימה של תיקון קווים.
וגם בזה הראה לנו הדרגה, כי בתחילה היה הכל זה על גבי זה, היינו בעולם העקודים. ובשלב ראשון של יציאת הנקודים היה ג”ר בצורת קווים והו”ק זה על גבי זה. ובתוך זמן השבירה עצמה נעשה תיקון קווים באורות הז”ת על ידי התעלותם אל הכח”ב שהתארכו למקום החג”ת. (וזה אולי כבחינת עיבורם במקום העליון המצרף את הקווים כנראה להלן. וכן רואים מזה כיצד התארכות הפרצופים שהוא תיקונם באורך הוא המצרף את תיקון הקווים ברוחב. וכן רואים כאן שזמן השבירה עצמו אינו אלא צעד מסוים בדרך אל התיקון ולא מצב של חורבן). ובזמן התיקון נעשה תיקון הקווים בכלי הז”ת על ידי עיבורם באימא, כל פרצוף במקום שעליו הנבחן כאו”א שלו. (ובתיקון יש איזה היפוך מוזר שהכח”ב הם זה על גבי זה והז”ת בקווים וצריך להבין להלן)
לכאורה הבעיה בזה על גבי זה מבואר למעלה שהוא היות הספירות רשות הרבים ולכן היה השבירה. וזה קצת היפך הנקודה הקודמת שהבעיה בטרם התיקון הוא חסרון הכלים, וכאן זה נראה עודף כלים או פיזורם יותר מדי, ודווקא האחדות הוא התיקון. ולכן נראה שזה אכן שייך לצד השני של הבעיה שזה יותר מדי כלים. אך האמת נראה מדברי הרב שהוא סובר שזה שהיו רשות הרבים זה בעצמו מצד שלא היו הכלים מוכנים בהרחבה מספקת ולכן נעשו כך, ותיקון הקו והפרצוף עיקרו הגדלת והרחבת ופירוט הכלים ועל ידי זה נקשרים האורות ונעשה אחדות מסדר שני, לא אחדות של ביטול לאור הא”ס אלא אחדות של היות האצילות כולו אדם אחד הפועל כאחד בהרכבוות רבות (והשווה מו”נ ח”א בפרק על עולם קטן שהמציאות הזו בכללו אדם אחד מצד בחינה זו)
אונטולוגיה של גילוי והעלם
ודע דבתחילת ע”ח יש הקדמה שהראשונים ידעו בסוד הפרצוף אלא שהעלימו. והיינו לא שהראשונים היו ממש בעולם התוהו אלא שלא ניתן להם רשות. אבל כאשר מבינים שכל עיקר האונוטולוגיה של הרב עומד על העלמה וגילוי ולא על התחדשות מציאות, מבינים שבאמת הענין הזה של תהו ותיקון מדובר בזמנו ממש. שכן זה שלא יכלו ראשונים לספר את האצילות בדרך כלים אינו שיש חוק חיצוני שאסר עליהם אלא לפי שלא היה להם מילים מספיקות לתאר את הדברים באופן שיובנו כנכון, אלא היה מובן להם בליבם כחכם ומבין מדעתו ואינו יכול לספר לאחרים לפי שאין לו אותיות לזה, ואם יספר בהכרח ייכשל בזה ויצאו מזה מכשולות שונים. אבל בזמן הרב סבר שניתנו לו אותיות להסביר האור ולהעלים (השווה דבריו בשער מאמרי רשב”י על שבח רשב”י בהעלמת האור ולא בגילויו) והיינו גופא שהאצילות נתקנה יותר באופן של פרצופים וקווים שהוא עיקר מטרת האצילות שיהיה כלים להלביש את האור.
התארכות הכלים והתיקון
התארכות הכלים הוא עוד חלק של התיקון והוא שבמקום שכל ספירה זה על גבי זה נעשים זה לפנים מזה (אלא שלמעלה אינם מולבשים כל אחד כפי סדרו). וזה קצת דומה לסדר העיגולים אלא להיפך שכן המשובח יותר פנימי יותר כסדר האדם עורו בשרו ולבושיו. והוא תיקון גדול שהכתר נמצא בכל האצילות ולא למעלה בלבד, וכנראה שסדר זה הוא מעיקרי החידושים של הרב שלא נמצא לו מקור קודם לומר שכאשר תעבור את המלכות נראה בתוכה ממש את או”א ואת הא”א, והוא נתלה במאמר האדרא שבהסתכלות טובה אין כאן אלא עתיק והלבשותיו.
עיבור יניקה מוחין הבחנות של תיקון קווים
כאשר ראה את השורש בתיקון קווים הסביר את כל הסדר הנודע (מדרושים קודמים בזמן) של עיבור יניקה מוחין של הזו”נ שהם בעצמם הבחנות בתיקון קווים. כי מסביר כיצד העיבור הוא תלת גו תלת. והיינו אע”פ שאין בו קומה של ט’ ספירות מובחנות מכל מקום הרי הוא נקרא תלת מסודרים בג’ קווים. ואדרבה כל עיקר הצמצום של העיבור הוא לקשר את הכלים שיהיו מחוברים באופן של ג’ קווים ועל גבי זה ייבנו שאר הקומות בסדר זה. ולכן העיבור הוא שורש תחילת תיקון הקווים. ואח”כ ביניקה נוסף חג”ת ונעשה ו”ק בדרך קווים. ועל ידי עיבור ב’ של מוחין ומוחין נעשה גם החב”ד בדרך קווים על גבי זה. (וייתכן שזה ביולוגי שעיקר העיבור סידור התאים שיצורפו בדרך האברים כל אחד על מקומו וביחסי הגומלים זה עם זה).
הפרצוף המפורט
ועוד הפרש אחר שבתחילה לא היה רק מושגים של אור וכלי ואחרי זה יש מושג של פרצוף, אשר הגדרתו למדנו למעלה שכל פרצוף הוא בעצמו מבנה אדם בעל עשר ספירות שלימות. אבל אין זה פירוט תאורטי בלבד אלא מבנה אמיתי. וכן כולל הפרצוף התפרטות לתרי”ג אברים שהוא ההתפרטות השלימה ביותר שאפשר לצייר בספירות.