שאיבות רבות ממקור מעיין השמחה

על בסיס שיעור זוהר ערב חג הסוכות תשפ”ד

שאלתי ובקשתי

בקשתנו בערב החג הזה הוא מאיפה ניקח את השמחה.

כל מועד וכל זמן יש לו פעולות חיצוניות ופעולות פנימיות. לדוגמא חיצוניות השבת הוא שביתה ממלאכה ופנימיותו הוא מנוחה. חיצוניות התפלה הוא אמירת המילים ופנימיותה הוא שבח בקשה הודיה ודביקות. כך חיצוניות חג הסוכות הוא מצוות הסוכה וד’ המינים וקרבנות החג והקפות והושענות. ופנימיותה וודאי הוא מצוות השמחה שהיא העבודה הפנימית המיוחדת ביותר לימי החג הזה.

את החלוקה הזו ניתן לנו לראות בתפלתנו שכך אנחנו נוהגים בתפלתנו בכל חג ומועד לומר שתי שמות, יום וזמן, לדוגמא את יום חג המצות הזה זמן חירותנו, הרי שם החג מצד מצוותו ופעולתו החיצונית או הסיפור שלו הכתוב בתורה הוא חג המצות, ופנימיות התחושה שלו הוא זמן חירותנו. וכך יום חג השבועות הוא מצוותו למנות ימים ושבועות ופנימיותו הוא זמן מתן תורתנו. וכך חג הסוכות חיצוניותו הוא הסוכות ופנימיותו ‘זמן שמחתנו’. תפלתנו קודם התפלה הוא אפוא שנצליח להיגד לא רק ‘את יום חג הסוכות הזה’ בכוונה, כי אם גם ‘זמן שמחתנו’. בלשון הווה, הזמן שאנחנו שמחים בו היום.

שאיבת השמחה דרך חפירות האבות עד מקומנו

ותלך לדרוש את השם. בכל שאלה ושאלה המתעוררת לנו יודעים אנחנו את הכתובת אשר ממנו אנחנו דורשים את זה, וכבר הורגלנו בו מימים שקדמו לנו, דרשו ה’ בהמצאו. ואנחנו דורשים בתורה שהיא דרישתנו אשר בהם נמצא לנו, ומידות דרש התורה הם מידות שעל ידם קוראים אנחנו את המקור, דרוש נא דורשיך.

הולכים אנחנו אל הבאר לקראת ערב, ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. הם תלמידי חכמים נערות השכינה היוצאות כל אחת וכדה על שכמה, כ”ד ספרי התורה על ש’ם כ’בוד מ’לכותו בכל שס”ה ימות השנה, ונאמר אל אשר נמצא חן בעיניו השקיני נא מעט מים מכדך, למדנו את הדרך שבו שאבת מן באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, והשקה את הצמאים בנפשותינו ובדורותינו. ותאמר שתה וגם לגמליך אשאב, גם אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני גם את כל משאלותיך אמלא, גם תבן גם מספוא גם מקום ללון. היא האשה אשר הוכיח ה’.

ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. שואבים אנחנו מי ששון מן מקור מעיין הישועה, אשר על יובל ישלח שרשיו והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. ישאב את המים מאוצרו הטוב השמים או מן מעיינות התהום, ויעבור המים בכל ענפי האילן, עד אשר יישפכו מי השמחה על ראשנו. ופדויי הויה ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. מבקשים אנחנו ללכת ציון למקום מפולת המים על גבי הסלע ומושיטים את ראשונו מתחת למים הצוננים עד אשר השמחה תרד ותשתפך על ראשנו. ‘ששון ושמחה ישיגון ונסו יגון ואנחה’. ישיג השמחה אותנו מן התחלת רדיפתו אותנו, מן המעיין עצמו עד שהשיג אותנו, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך.

ואם היו מימי הבאר צוננים והיתה חפירת הבאר עמוקה מדי, בא חכם וקשר חבל בחבל ומשיכה במשיכה ודלי בדלי עד אשר השקה את העם ממי הבאר. מקור השמחה עמוק מכל עמוק וידיעת עצם השמחה צונן מכל צונן, הולכים אנחנו אל החכמים אשר קשרו חבל בחבל, עד אשר המשיכה האחרונה כמעט נוגע בנו, ומבקשים אנחנו עוד לקשור את החבל שנביא מביתנו אל חבליהם שנפלו לנו בנעימים, וכך נדלה את מי השמחה. הדליים האלה הלא המה ספרי התורה ופירושי החכמים ודברי המשנה והגמרא והזוהר והראשונים והאחרונים, אשר כל אחד מהם בחלקו ובתורו משך מים מן הבאר ושם בכליו. ומהם חפרו בארות חדשים אחרי אשר הבארות הראשונים מילאום פלשתים עפר או בנו כלים חדשים ותער כדה אל השוקת.

אין אנחנו מבקשים ללמוד את כל סדר השתלשלות התורה לא למען ‘מחקר היסטורי’ וידיעת העבר אין. גם לא נסכים שיישארו על ראשנו החיות רקיע כעין הקרח הנורא. קפאו תהומות בלב ים כזאת היא התורה בדלי הזה ואין בלתה, אבל תפלתינו הוא, כאשר היינו ביום אכלנו חורב וקרח בלילה, ולפני קרתו מי יעמוד. אשר ישב רוחו יזלו מים, ימיס את הקרח הנורא וביום ההוא לא יהיה עוד אור יקרות וקיפאון, וכך, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. וכל דלי ודלי וכל חבל וחבל שאנחנו מוצאים מן הפכים הקטנים שהשאיר אבינו מעבר לנחל יבק, שמחים אנחנו עליו כי המשיכו בתוכו את מימי התורה וקרבו אלינו, ולא נשאר לנו כי אם לחפור חפירה אחת קטנה על גדות הנהר ותיכף יישאבו מי התורה ויעשו השקה אחת מן מקור המקורות ועד לנקודת נפשנו.

זו היא שירת הבאר שאנחנו מבקשים, עלי באר ענו לה, שיעלו מי הבאר לקראתנו כמו שעלו המים לקראת אמותינו מאליהם, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם, אותו הבאר ששרינו הראשונים חפרוה והגיעו עד למקור, ובאו אחריהם נדיבי עם ובטובתם חרצו חריצים בקרקע בכדי שיימשכו המים עד למקום שבטם, באותם החריצים נחפור אנחנו ומכל אחד מכליהם נשאל עד אשר  נבוא אל יצחק ונאמר לו מצאנו מים.

בכל דלי וכלי שיצרו קדמוננו, בכל חבל ומשיכה שקשרו מורותינו, בכל שאיבה ושאיבה ששאבו אבותינו, בכל חפירה וחריץ שחרטו רבותינו, בכל עץ ועשב שנטעו אמותינו, טועמים אנחנו את טעם עצו ואת טעם פריו, את גוון טעם המקור שביקש כל אחד ממקומו ואת סדר השאיבה ומהלכו שמצא כל אחד. סגולת האילן להמשיך מים ממטה למעלה מן האד העולה מן הארץ ועד לסוף ענפי ענפיו. סגולת הדלי לקלוט בו את המים מן הבאר וסגולת השוקת לכלול בו מים רבים ותשת העדה ובעירם.

הסיבות השונות המביאות לידי שמחה

אם מקור השמחה אחת, אין מילותיו שווים בכל. אם ידענו את המחסור, ונדע להגיד שמחנו ה’ אלהינו, ושמח נפשנו בישועתך, והשיאנו את ברכת מועדיך. אין מילוי הבקשה זהה מאז ועד עתה. הא כיצד, אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם ותינוקות בראוי להם. כולם מקיימים את השמחה הכתובה בתורה. את פני כולם מקדמת התורה באותה המילה, ושמחת, אתה וביתך וכל אשר לך. וכולם באותה שעה הם שמחים, ושמחת בחגך. חלוקים הם ביניהם אמנם בהשכלת עצם מהות השמחה, וביותר בסיבה המביאה אותם לידי השמחה. גם התינוק השמח במעדניו שמח הוא והוא שואב ממקור מעיין השמחה, אע”פ שאין אחיזתו בו כמו הגדול, ויותר מכך שונים הם ביניהם בסיבה המביאם לידי שמחה, לתינוק די בקליות ואגוזים לעורר את מידת השמחה ולקשור את חבל נפשו בשמחה העליונה, ולגדול נידרש להנעה יותר גדולה עד שישמח בבשר וביין, ולגדול יותר בהתבוננות התורה ושמחה בבית התפלה.

כך מושפעת השמחה בכל בית ובית לכל גיל כראוי לו, ובין הבתים לכל משפחה באופן הראוי להם, ובין הדורות לכל אחד באופן הראוי לו. והכל שמחה אחת עליונה הם שמחים, אלא שהטריגרים שונים והלבושים שונים ולפי התחלפות הלבושים וניקיונם יש גם המתקרבים יותר אל עצם השמחה הטהורה עצמה ויש המתרחקים יותר ממנה.

שינויים באופן ציון הזמן העובר

המקום אשר בו יש את ההשתנות הגדולה ביותר, וגם את ההמשכיות הגדולה ביותר, הוא בשאלת התחלפות הזמנים. השאלה הבסיסית הוא כיצד אתה מציין את מעברי ושינויי הזמנים. באופנים יסודיים ישנם ציונים כמו אובייקטיביים הקובעים את הזמנים, כמו שנאמר ולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך, ונאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. הרי קביעת המאורות וסדר תהלוכותיהם מורה לבני אדם שעבר יום ובא לילה, עבר לילה ובא יום. והמחזורים היותר גדולים של הלבנה הקובעת את החודשים ושל השמש וכוכבים הקובעים את השנים והמחזורים הארוכים מכך, נותנים לבני אדם כמין שעון שמיימי אובייקטיבי זמין לכל שאנחנו יכולים לומר האחד לחברו ‘פגוש אותי בשעת שקיעת החמה’. ‘נעשה את האסיפה הגדולה של העיר ביום מלואת הלבנה’. ואפילו ‘נתראה לדון במשפטי העיר בזמן התחלת הקיץ’.

השתנות הזמנים הללו הם המסגרת הקובעת ביותר את זמני השמחה ואת זמני האבל ואת זמני השיממון ואת זמני החידוש. הלא כל בוקר הוא לכל אדם שעת התעוררות ציפיה וחדווה. שעת הצהריים הוא שעת עייפות וקושי שכבר טרח רוב היום והיום טרם הגיעה לקיצה. שעת הערב הוא שעת מנוחה ואם הצליח היום הרי הוא שעת סיפוק ושמחה על פעולות מעשה היום. וכך בדיוק במעגלים היותר גדולים שהאדם חי בהם.

אלא שכאן משתנים דרכי בני אדם הרבה, כל אחד כפי פעולתו וכפי עבודתו וכפי מקום נפשו. הרי לא השמש בשמים קובע בצורה ישירה את מצב רוחו של האדם אלא הוא בסך הכל המסמן של תחושות וחיי בני אדם. אמנם אינו מסמן בלבד שכן באמת נקבע שעת קימתו של אדם כפי החמה וכאשר החמה משתהה יטה האדם להתעורר גם הוא מאוחר יותר. ואם קבע האדם לעשות משתה ביום השלישי הרי הזמן המדויק שבו יתחיל היום השלישי איננו תלוי בקביעתו של האדם כי אם במהלך החמה והלבנה. מכל מקום הדבר שהחמה הזו מנווטת הוא דבר תלוי במצבו של האדם. אם קבע האדם שבעה ימי שמחה יביא החמה איתו שבעה ימי שמחה ואם קבע שבעה ימות אבל יביא השמש איתו ימות האבל. וכאילו יאמר האדם היום זרחה השמש עלי בשמחה אבל יום אחר נדמה לי שהיא זרחה עליו בכבדות ובקושי והיא מכה אותו.

וכן הוא במעגלים היותר רחבים. זה האיש אשר מרוויח את עיקר ממונו בקיץ יהא לו שעת התחממות האוויר והתארכות הימים סימן לחיות ושמחה. ואילו זה אשר מרוויח את עיקר ממונו בחורף והוא מוציא אותו בקיץ תהא תחושתו הפוכה בדיוק. זה אשר עבודתו בזריעת חיטים תהיה זמן שנתו חתוכה כפי פרקי תקופות זריעת החיטים וגדילתם ואסיפתם וזה אשר עבודתו דווקא בנטיעת הכרמים תהיה לו סדר שנה אחר כפי תהלוכות הכרמים.

כך שנינו “ארבעה ראשי שנים הם”. לכל דבר יש את מעגל השנה משלו, בהתאם לאופי אותו הדבר. אמת אשר כולם נקבעים בזמן המדויק בזמן התחלת החודש או באמצעיתו, לפי שאין לנו שעון שירכז את קהילתנו סביבו אלא הירח. אבל התקופה המסוימת שבו מתחילה שנת כל דבר ודבר תלוי באותו הדבר. אמרו במכילתא דרשב”י כי תשא: ״באספך את מעשיך״ – אין לך בהן אלא אסיף. מנין לכל אחד ואחד שיהא לו אסיף בפני עצמו? תלמוד לומר ״באספך״, ״מעשיך״, כל אחד ואחד בשעת אסיפו. יכול תהא ראש שנה ראש לכל פירות האילן? תלמוד לומר ״באספך… מעשיך״, כל אחד ואחד יש לו אסיף בפני עצמו. מיכן אמרו: באחד בשבט ראש שנה לאילן, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים בחמשה עשר בו.”

פעימת הזמנים לפי עונות האביב קציר אסיף

כשם שפירות יש לכל אחד מהם אסיף בפני עצמו, כך עצם שמחת בני אדם יש לכל אחד מהם שנה ודבר התעוררות בפני עצמו. כאילו נאמר לכל סוג של בן אדם יש שנה בפני עצמו וראש השנה בפני עצמו. גם אם הם כולם מסודרים באותם הזמנים ובאותם הפרקים, כפי הניווט שמנווטת סדר השנה הכללי ודיוק השעונים שאנחנו מנהלים בהם את הנפש הפרטית.

הרי הקב”ה אומר לישראל בזמן משה רבינו, שלש רגלים תחוג לי בשנה. שואלים הם, באיזה זמנים בשנה, וכיצד מסודרת השנה הזאת. עונה להם הקב”ה, הרי הינכם חיים כבר בשנה מסוימת. עשו איפוא את חג המצות למועד חודש האביב. וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. אלה הם כמו הפרקים הכי בסיסיים שבהם נחלקת השנה, בסך הכל ישנם שלשה ציוני זמן בתוך השנה שאפשר לדבר עליהם, ובהם תבואו ליראות בפני.

הוא לא אומר שהציונים הללו הם מקורות שמחת החגים, כמו שהשעון המעורר שלי הוא לא מקור שמחת החשק שלי לקום לקראת היום. אבל הוא הציון המוסכם שיקבע בפועל את היום שלי. כך הזמנים הללו יקבעו בפועל את זמני הרגלים שנחוג לי, למרות שהם עצמם יש להם מציאות לכשעצמם. הרי חודש האביב חודש יפה אבל לא בשביל האביב חוגגים אותו כפי המפורש, אלא האביב הוא הזמן שבו יצאנו ממצרים ולכן נעשה בו את חג המצות למען נזכור את יום צאתך מארץ מצרים. כך גם נעשה חג בזמן ביכורי קציר חיטים ובזמן האסיף. שכן אלה הם הפעימות העיקריות שבהם התנהלו החיים באותם הימים.

בתוך זמנים אלה ישנם גם כאלה המסוגלים להיקבע בתור זמני שמחה הכי גדולה. כמו שנאמר באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה’ ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים. ונאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך וגו’. כי הזמנים הללו כמו מעוררים את האוסף לשמוח בהם אחר אשר אסף את יגיעתו מן השדה וכבר יש לו זמן מנוחה מעט מעבודתו כי נגמרה טירחת עבודת השנה ועבודת השנה הבאה לא תתחיל לעוד כמה שבועות, לכן הוא קובע את הזמן הזה לעשות בו שמחה גדולה ולחוג בו.

חשוב שלא נטעה לומר כביכול, הרי שהפשט הכי פשוט או המקור הכי מקורי של החג הזה הוא זמן האסיף. כאילו מי שאין לו אסיף שישמח בו הרי כל חגיגתו תהא דיעבד או המצאה חדשה של טעם אחר לחג. כי אין האסיף הזה הסיבה של השמחה או של החג, אדרבה הוא הטריגר שנמצא מתאים לקבוע בו את השמחה, הן מצד שהוא זמן פנוי מעבודה וממילא אפשר לקבוע בו שמחה ארוכה. והן מצד שגמר העבודה עצמה מכשירה את העובד לשמח בהישגיו, והן מצד שבזמן הזה יש לו במה לשמוח אם הצליח האסיף שלו שכן יש לו הרבה פירות ושפע ברכה רב לעשות איתו את סעודותיו וחגיגותיו.

וכך אמרו רבותינו (הר”מ במו”נ ובספר החינוך) אשר לפי שיש צורך לבני אדם ולחברתם אל השמחה, נמצאה הזמן היותר מתאים לכך בזמן האסיף שבו יש מנוחה ופנאי ומציאות נפשית שמאפשר לקבוע בו את השמחה.

נוכל לתאר את כל זה מן הצד העליון לגמרי ולומר, הסתובבה לה מידת השמחה בעולם וחיפשה איפה יכולה לחול, והכלי הראשון שמצאה מוכן לכך היתה אצל עובדי האדמה בזמן אסיפתם, מיד נחה על ראשם ושימחה אותם בשמחה גדולה. אין האסיף אלא הדלי הראשון כפי סדר הזמנים ההיסטורי שאותה מילאו אבותינו בשאבם ממעיין השמחה, ואשר מתוך הדלי הזה נוכל להבין את טעם השמחה וגם לשפוך ממני אל הדלי שלנו להשקות את שמחתנו. אבל הוא אינו אפילו הבאר עצמו כל שכן שאיננו מקור המעיין.

כלל חודש האסיף בהתאם לזה

לפי שאמרנו כי בפעימה ראשונה של שאיבת המעיין מובן כי זמני האסיף ראויים להיות זמני השמחה היותר גדולה, ראוי לשאול אם כן לשם מה נקבעו מועדי ראש השנה ויום הכיפורים באותו הזמן. ויהרהר המהרהר שמא באמת לא היתה אימת ראש השנה ויום הכיפורים כאשר זה היה טעם המועדים, ונעשו כך בזמן אחר או מטעם אחר. אבל באמת שאין כל זה קשה כי פשוט לכל שאין ראש השנה ויום הכיפורים ימים קשים מצד עצמם, כמו שנאמר על ימי בין המצרים דרך משל מגלגלים חובה ליום חייב. ופשוט לכל שאינם זמני קושי ודין כמו אותם הזמנים העצובים.

אלא האימה הנמצא בראש השנה ויום הכיפורים תלוי כפי השאיבה הראשונה באותו נקודה עצמה, שכן כאשר נגמרת לה השנה אכן ישמח האוסף את תבואתו, אבל גם ידאג שהרי באה עליו שנה חדשה ועליו להתחיל להתכונן לקראתו ומי יודע אם יהיה הגשם עליו בחורף זה כדי שיוכל לאכול בשנה הבאה. ובכלל מתפנה לו הזמן לחשוב ולדאוג על חייו וחיי אנשי ביתו ועל כן הוא דואג ומפחד ומתפלל שיגמר דינו לטובה.

ונמצא אליבא דאמת הדאגה של ראש השנה אינו באותו הנושא שבו שמחת חג הסוכות. שמחת חג הסוכות הוא על השנה שעברה ואילו דאגת ראש השנה הוא על השנה הבאה. ולא כפי שנדמה לנו הרבה פעמים כאשר אנחנו עורכים את הסדר, שעל אותו הדבר שדאגנו בעשרת ימי תשובה אנחנו שמחים פתאום בסוכות. למרות שיש נקודה כזו אין זה הגיוני אם נחשוב על עיקר הפעימה הראשונה והטבעית של עונות השנה. אלא השמחה מתייחס לשנה אחרת מצד עצמו מאשר הפחד. ואכן אחר שדאגנו והתפללנו ששנה הבאה יבוא עלינו לטובה מתפנה לנו הלב לגמרי לשמוח על מה שיש לנו בשנה זו.

אפשר לומר שאנחנו מתפללים בראש השנה כדי שבשנה הבאה יהיה לנו חג סוכות שמח. [וכך אמר הרש”ש בסוד שעבודת הר”ה הוא חדש משנה הבאה והייחוד של סוכות הוא על מה שנעשה לפני שנתיים].

פעימות זמני הכהנים שאין להם אסיף

כל זה טוב באשר לבני אדם אשר אכן מודדים את הזמן שלהם דרך הקציר והזרע והאסיף. אבל יסוד הציוויליזציה המתפתחת ויסוד התורה הוא שלא כל האנשים צריכים להיות כאלה. שכן כאשר מתעשרים ועולים למדרגה נוספת שבו יש קיבוץ יותר עמוק של בני המדינה ואז כבר יש אנשים רבים שאינם עוסקים בחקלאות בלבד אבל עוסקים במקצועות נוספים וגם במקצועות חופשיים ופנויים להביט בחכמה ולהשכיל ולעסוק בעבודות רוחניות עליונות. הראשונים הם הכהנים שהם יושבים מסביב למקדש, והם כמו אנשי העיר הראשונים שאינם אנשי שדה ואנשי כפר, אף לא יושבי אהל ומקנה, אלא הם אנשי עיר, שיושבים במקום קבוע אחד אשר אין בו חריש וקציר, ובכוחם גם להנהיג את כל הכלל גם אלה העוסקים בשדה ובאהל שינווטו את חייהם למטרות עליונות יותר.

העניין הזה איננו מין חולשה כפי שנוטים לדמיין כמה מהדורשים אודות המדרגה החקלאית של החגים, אדרבה מעיקרי הבטחת התורה הוא הכהונה, ‘ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש’. והבטחתה הסופית ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה’ תקראו משרתי אלהינו’. נמצא הכהן שהוא הייעוד הסופי של כל ישראל איננו מנהל את חייו לפי מעגל השנה החקלאית. אבל אין זה אומר שאין לו סדר ימים שבועות חדשים ושנים. אדרבה יש לו סדר יותר טוב אשר באמת הוא גם יכול לתת סדר יותר טוב לאכרים וכורמים עצמם. כי חישוב תקופות ומזלות יש בו תועלת רב לאנשי השדה שידעו מתי לנטוע בכל שנה ולא יחכו עד לביאת העונות עצמם שאז הוא מאוחר מדי לכמה דברים. ועבור ידיעת דבר זה חייבים לכהנים וחכמים שיודעים לחשב לפי אותות בשמים ולא לפי אותות בארץ לבד, שדבר זה הוא חכמה עמוקה ומן החכמות האנושיות הראשונות שיש בהם תועלת לכל מן החכם המביט אל החכמה לשמה ועד האיכר המשתמש בלוח של החכם לדעת מה לנטוע ומתי ואיפה.

לפיכך כאשר מגיעים אנחנו אל ‘תורת כהנים’, פתאום יש למועדים סדר אחר. חג המצוות כבר איננו מתקיים בחדש האביב אלא בחדש הראשון, חג הקציר הוא זמן הקרבת מנחה חדשה אחר ספירת שבע שבתות, וחג האסיף קיבל שם חדש חג הסוכות. אף נאמר על כל המועדים באיזה יום בדיוק יהיו, תחת אשר בפרשיות ספר שמות היה זמנם עמום בתקופה לבד. אף לחג הקציר ניתן זמן מדויק הנספר שבעה שבתות ממחרת השבת הראשון. וכל זה לפי שהכהנים יושבים בעיר ויודעים לחדש את הלבנה ולחשב את זמן חידושה בדיוק עד לרמת היום. והם השולחים שליחים להודיע שנתקדש החדש, וכל זה נלמד מן אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם במועדם.

מסיבה זו גם אין בפרשיות תורת כהנים מצוות עליה לרגל והיראות, שהרי הכהן כל ימות השנה יושב הוא בעיר הקודש ואינו מיושבי מקומות הרחוקים בשדה ובהר ובמדבר שיצטרך לנדוד שלש פעמים בשנה לראות את פני האדון, והוא עומד ומשרת את פני האדון כל ימות השנה תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. נמצא גם זה איננו מייחד את המועדים מבחינת הכהן.

עכשיו תשאל את הכהן עצמו מה מביא לו את שמחתו ומאין שמחתו נובעת בכל הימים האלה, הלא לא יוכל לענות לך הנה אספתי את תבואתי ושמחתי בכל הטוב אשר נתן לי, כי אין לו חלק ונחלה אתכם ה’ הוא נחלתו. אבל כשם ששמחת ישראל מסובבת בסיבה קרובה על ידי אסיפת שמחתם, כך שמחת הכהן מסובבת בסיבה קרובה על ידי נחלתו, שהוא השם. והוא קורא ‘מקרא קדש’. וקורא ‘עצרת’. ומקריב אשה לה’. לא מצד ‘לא יראו פני ריקם’ כי אם מצד סדר הימים, כפי שהוא מפורט בפרשת פנחס, מן התמיד ועד כל תוספות מוספי ימים הטובים.

כשם שהשעון של החקלאי נמצא בארץ, והשעון המדריך אותו יותר טוב נמצא בשמים, כך נמצא השעון הפנימי של הכהן בשמי השמים. כמו שהחקלאי מתעורר בימות האביב עם עליצות כי הוא רואה את הפרחים צומחים כך הכהן מתעורר בעליצות כי הוא רואה שכבר מכינים את הקרבת הפסח. השעון הדופק אצלו בלב כל יום הוא תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. והוא מרגיש את השבת וקורא בה קודש כי הוא מקריב בה עוד קרבן מוסף. ואת המועדים הוא מכיר כי הוא מקריב בה עוד מוספים רבים.

ואם נשאל אותו במה הוא חג הסוכות זמן שמחתינו ובמה גברה שמחתו על כל ימות השנה, יענה לך הלא תראה מה אנחנו מקריבים פה, שבעים פרים וארבעה עשר כבשים כל יום, ממש חגיגה גדולה יש כאן אין דבר כזה בכל ימות השנה. וזה מה שמניע את התעוררות מוחו ואת התרגשות ליבו בחגים הללו.

נוכל לומר גם כי הכהן בוודאי שמח שמחה פשוטה כי מביאים לו הרבה לאכול מכל התרומות והביכורים והקרבנות האלה, אבל בוודאי זה יהיה חילול וטיפשות לחשוב כן, הרי הפוכים הדברים בגלל שעבודתו למעלה לעמוד לפני ה’ ולהיות שליח ישראל ושליח דרחמנא ושליח בית דין לכפר עליהם ולברך אותם לכן הוא מקבל תשלום את המתנות, ולא שעיקר עניינו הוא המתנות.

ואם תשאל את הכהן הזה לשם מה אתה יושב בסוכה, הלא כתוב בתורתו, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. אולי לאיכר יש סוכה שעניינו הוא פסולת גורן ויקב. ואולי לעולה רגל יש סוכה שעניינו הוא מקום ללון בחג. אבל הכהן בוודאי יש לו סוכה שעניינו הוא הדעת הנוספת לו והדעת שהוא מנחיל לבניו בכך שיש לו דעת חוצת דורות כי הסוכה שהוא עושה מנציח לדורות הבאים את הנגלה ביציאת מצרים.

ולא תאמר הכהן פספס את עיקר השמחה וצריך לעזור לו השמר לך פן תעזוב את הלוי ושמחת אתה וכו’ והלוי, זה נכון מצד התחתון שלא ישכחו לתת לו את מתנותיו בדיוק בגלל שלא יבינו את זה, אבל אדרבה הכהן הוא המראה לנו כי גם האיכר מעולם לא שמח בגלל תבואתו, הוא שמח עם תבואתו ובזמן הבאת תבואתו כי זה היה החוט שקישר אותו אל הכהן והחוט שקישר אותו אל השמחה העליונה, אבל השמחה העליונה עצמה נמצא אצל הכהן והוא היה כוונת הכל מלכתחילה.

סימני הזמן השונים

סוד זה עמוק מאד והוא פתח לכל הסודות, שכן פתח סודות התורה הוא להבין פירוש יום ולילה בפרשת בראשית ומה הם שבעת ימי בראשית. ובאמת כל אחד גדל עם דרך ציון הזמנים וזה יוצר את צורת האנושיות שלו שבא ילד קטן ואומרים לו הנה חושך בחוץ זה לילה אור בחוץ זה יום. ואז אומרים לו זמן שינה בלילה זמן קימה ביום. ואז מגלים לו את הפלא לא כל הימים שווים יש יום ראשון יום שני וכו’ עד שבת יום השביעי. מי שיש לו ילדים קטנים יכול לראות שזה ממש מן הדברים הפלאים אצלם, היום והלילה והילד הקטן שלי שואל אותי כל בקר מחדש בפליאה איזה יום היום. מאי משמע, שאפשר לדעת אם עכשיו יום או לילה הוא גילה שאפשר לבד על ידי הסתכלות מחוץ לחלון ולראות אם השמים שחורים או כחולים. אבל הנה יש איזה דבר של איזה יום היום שהוא לא מסוגל לגלות בכוחות עצמו הוא צריך לשאול את האבא או את האימא איזה יום היום. כשיגדל ילמד לקרוא ויגלה שאפשר להסתכל בלוח ולידע איזה היום בשבוע ובחודש ובשנה, הרי הפלא העצום שיש משהו במהות היום שאפשר לדעת רק אם יודעים לקרוא אלף בית.

ובאמת שכל אחד חי לו בתנועת זמן לבדו. עכשיו שהגיעה הרכבת לעיר יש איזה מכונה שקובעת לכל בני העולם איזה שעה עכשיו כאילו הוא הדבר האובייקטיבי הפועם בלב הכל. והנה זה נקרא לחיות בתוך סדר זמנים אחר מזה שחיו בו לפני כן. ועדיין אין היום שהילד חי בו שווה ליום שהמבוגר חי בו ואין היום שהיהודי חי בו שווה ליום שהגוי חי בו הנה אצלי עכשיו יום שלישי לפרשת האזינו אבל אצלך השישי באוקטובר, אלה ממש זמנים שונים למרות שהמחשב טוען שהוא השולט על הכל ובזמן אחד הם לפי המדע שלו.

כך, מי שזוכה לחיות חיים שראויים להיקרא בשם חיים, הרי יש לו זמן אחר, והוא כלל לא הזמן המניע את העולם הזה. אמרו בתנחומא כי תשא ” ומנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, אלא כשהקב”ה היה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו על פה משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה”. הרי המדרש שואל שאלה טובה, משה רבינו היה עם השם ארבעים יום וארבעים לילה. אני מבין שפה עברו ארבעים יום וארבעים לילה שהרי שקעה חמה ארבעים פעמים. אבל באיזה מובן נאמר ששם בשמים היה ארבעים יום וארבעים לילה הרי אין שם לא יום ולא לילה. אבל המדרש עונה כי באמת יש כן יום ולילה. כי בחינת תורה שבכתב הוא מה שנקרא בשמים יום ובחינת תורה שבעל פה הוא מה שנקרא בשמים לילה. כלומר מה שאנחנו קוראים יום ולילה הוא אך צל חיוור של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ומשה רבינו היה מתעורר בבקר עם חומש ונמצא בלילה עם משנה זה פירוש המילות ויהי ערב ויהי בקר ככה מפרשים את המקרא הזה בשמים. וכך יכול מי שרוצה להיות יהודי שראשו מגיעה שמימה לחיות, יקבע עצמו ללמוד תורה שבעל פה בלילה ותורה שבכתב ביום, ואז יש לו באמת יום ולילה הא אם אינו עושה כן אין לו באמת יום ולילה כלל, כמו הנמצא בתוכחה בערב תאמר מי יתן בקר בבקר תאמר מי יתן ערב, העיקר עכשיו אף פעם לא טוב, כי באמת אין לך יום ולילה. הקפיד האריז”ל לא לקרא מקרא בלילה שהרי הוא רוצה לקרוא כמו שקוראים בשמים כלומר הוא רוצה יום מסוג אחר.

התורה שלמעלה מהזמן והיפוכיה

כפי שכבר התחלנו לדעת, לא רק המצוות והקרבנות המשתנים בכל יום הם העושים את הזמנים עבור הכהן. אבל באמת ישנם גם סוגי תורה המתאימים ליום ולילה. הכהן הוא גם המורה הוראה בישראל, ועיקר עניינו לבד ענין העבודה הוא לדעת את התורה. ובאמת התורה הוא למעלה מן הזמן אין שעה מתאימה ללמוד תורה. וזהו סוד נוסף בשאלת המדרש מנין ידע משה אם הוא יום או לילה הרי בבחינת קבלת התורה אין זמן ואין יום ואין לילה. אבל המדרש מלמדנו שגם בתורה גופא יש משהו שהוא יום ומשהו שהוא לילה.

ולכן העוסק בתורה יש לו דרך חדשה לשמחה, הדרך החדשה הוא לא סתם שהוא יודע שמחה המנותקת מכל שינוי בעולם. אבל הוא יודע את כל דרכי השמחה ואת כל דרכי ההתעלות, ובדיוק כפי שבעולם החקלאי הזריעה מביאה לקצירה המביאה לאסיפה והם מביאים אותו לחוג את חג ה’. ובדיוק כפי שבעולם העבודה קרבן התמיד מביא לידי מוסף שבת וראש חודש וקרבן העומר מביא לידי שבועות [הרי לנו ממש הספירה מן הקרבנות ולא מדבר אחר והוא מביא את החג] וקרבנות יום הכיפורים מכינים את המקדש לסוכות. כך אצל בעל התורה שהוא ההשגה הפנימית של כל זה עצמו יש צד מסוים שהוא ראש השנה וצד מסוים שהוא פסח וצד מסוים שהוא סוכות, ולכל הדברים האלה יש גם סדר פנימי שזה המחשבה מביא את המחשבה הזו או שזה התחושה מביא את התחושה הזו, וכן הלאה. וזהו הלימוד הפנימי שנקרא לימוד הזוהר על המועדים.

הגענו ממדבר לשדה לעיר בהיסטוריה כמו בזוהר

כל זה לא היה אלא הקדמה להביא אותנו לדעת שנוכל לפתוח את הזוהר על פנימיות משמעות המועדים ולהבין איך הגענו לזה.

כל דבר הוא בפרט כשם שהוא בכלל ובכללי כלליות. למדנו עכשיו כיצד השתנה השאיבה ממעיין השמחה מן הגעת התבואה האסופה ועד הקרבנות המשתנים בתמידים ומוספים ועד התורה עצמה, שהיא עצמה היתה הסיבה המקורית לכל האסיף והקרבנות ושאר האופנים שהגיעו בהם ישראל במשך הדורות לשמחת החג. והנה זה עצמו הוא מה שלמדנו באורך בזוהר תצוה כיצד הוא סדר תיקון החודש השביעי להגיע מן המדבר אל השדה אל העיר ואל המקדש. והרי זה ממש מה שקרה הגענו מן המדבר לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות, ונכנסו לארץ ולקחנו לנו פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל מן השדה, ונכנסו אל העיר ואל המקדש ולמדנו כי כל אלה אינם כי אם מדרגות והבחנות בתורה.

צדדי וסדרי התבוננות

נשאר לנו רק לנסות לרמוז לנו רמזים כיצד הוא באמת הסדר הזה בנגיעות הדקות של הפנימית ומה משמעות סדרם.

גם בהתבוננות הכי פנימית יש דברים המביאים לזה. כמשל דברי הר”מ יסוה”ת פ”ב, שכאשר האדם מתבונן בחכמת האל יימלא ליבו תשוקה ואהבה להשיגו. ובאותו התבוננות עצמה יתמלא יראה ושפלות מול גדלות האל. הרי לך כי אותו מחשבה אחת עצמה מצד אחד מובילה לאהבה ומצד שני ליראה, ויש בדברים אלה סדרים שיש אופנים שמקדים יראה לאהבה ויש אופנים שמקדים אהבה ליראה.

ובאופן זה הוא הסדר שלומדים אנחנו בזוהר, כפי שמסוכם בצורה ברורה בזוהר פרשת פנחס, סידורא דהני יומי, שכל הסדר מבוסס על סדר היחוד שכאשר מעורר הז”א את השכינה אל היחוד יש סדר שהוא פותח תחילה בצד היראה להקימה ושוב מחבקה בימין ושוב מזדווג עמה.

וכך ישנם עוד סידורים רבים נובעים מנקודה אחת ואיך היא מתפרטת לכל האופנים כפי שהיות ההתבוננות. וכל מי שרגיל בכך יודע שישנם פתחים אשר נכנסים בהם ותמיד ההתחלה מצד אחד ושוב האמצע מצד שני והסוף מצד שלישי, ואם פותחים מצד שני כפי מצבים שצריכים לכך אז הסדר הוא אחר.

וכל הסדרים הללו אינם באים מצד הזמן אלא הזמן בא מחמתם. ואליבא דאמת הרבה מאותם הנקודות עצמם נפגשים בזמנים שונים. ולדוגמא נקודה שהואר לנו והוא מפורש בזוהר ועולה מתוך העמקת האר”י בו. התעוררות השופר וצום יום הכיפורים הם בדיוק אותו דבר. וכמו על רגע אחד הם מדברים. למרות שזה בהתחלת עשרת ימי תשובה וזה בסופו. הבין הרב לוריא כי אותו הוידוי שהוא עניינו של עליית יום הכיפורים יש לאמרו כבר בשעת תקיעת השופר כי מתוך עומק הדרך שהזוהר הוליך אותו בו בימים אלה התברר כי אלה הם נקודה אחת של שבירת כיסוי הלבנה שבראש השנה. ואם כי במעשה ישנו הבדל ובראש השנה תוקעים שופר וביום הכיפורים שולחים את השעיר, מכל מקום הם רגע אחד.

וכאשר למדנו בזוהר מצאנו סדרים רבים ושונים בנויים על סדר זה גופא, מהו נקודת ההתחלה שממנו מתחילים ומהו התפרטות הדרך מן ראש השנה ועד שמיני עצרת, הכוללים סדר שלם של העולם ושל העבודה. וראוי לפרוט על הסדר כל אחד מהם במתינות ולהבין את טעמו.

סדר עבודת ההתגברות על המדבר

הסיפור העיקרי בספר הזוהר פרשת תצוה הוא של דרך המדבר. הכל מתחיל מן המדבר, שהוא הכניסה אל ההתבוננות של מציאות העולם ומציאות החושך שבו אנחנו שרויים, כל אחד כפי תפיסתו ובינתו וכל דור כפי מקומו ושעתו וכל יחיד כפי צערו וכל מעמיק כפי קושיותיו. [כאשר הרחבנו די בשיעורים על פתיחת הסבא ובמדבר אשר ראית].

והדרך שבה מתהלכים אנחנו כל כולו הוא הדרך הזה שיש בו כמו המשכיות לוגית הכרחית, כי אין תשובה אלא מתוך שאלה ואין אור אלא מתוך חושך. וכל אדם מתוך החושך מתחיל עד שהוא מגביר ואור. וכך כל החודש הזה מן החושך של הסתרת הלבנה הוא מתחיל עד שהוא מגביר את האור בעשרת ימי תשובה ועד שהוא מגיע ליום הכיפורים ולחג הסוכות ושמיני עצרת.

במובן מסוים כל התהליך היה להגיע לסוכות שהרי הגיע היהודי לעיר על מנת לשבת בצל האמונה בסוכה, אבל אין אדם מגיע לשבת בצל סוכה אלא אם הוא הולך אחריו במדבר בארץ לא זרועה ומקבל על עצמו לסבול את עולה, כדי שמתוך כך יאיר לו צל הסוכה. והנה השעיר שנשלח במדבר ביד איש עתי יש לו סוכה על כל מיל ומיל שינוח בו האיש עתי, כי כך בכל תחנה של הפיכת המדבר לאור בכל דרכיו יש בחינה אחרת של סוכה, ועל כל אחד ואחר אומרים לו הי לחם והי מים. ולמחרת יום הכיפורים פוגש הכהן גדול את האיש עתי בשוק והוא מוסר לו כי אכן עשה שליחותו הגיע השעיר למדבר והם יכולים עם זה לגשת לחג הסוכות [ראה להלן מאמר למחרת יוה”כ ביאור בזה]

ולגבי החושך הזה ישנם שלבים ודרכים רבים כיצד להפוך את החושך הזה לאור, שעל ידי זה נגיע לעולם העליון. ונסכם מן הדרכים שלמדנו מתוך רמזי זוהר בפרשה זו שלשה עצות מסוימות ונפרשם בדרך עבודה, והכל בקיצור כחותה על גבי גחלים.

שלשת שלבי הבעל תשובה עם חבריו שופר שעיר ופרים

העצה הראשונה הוא תקיעת שופר. אשר נקודתה הוא לבלבל את השטן. מה פירוש לבלבל את השטן. נמשיל משל למה הדבר דומה, לאיש שחי את חייו במדבר העמים בין כל השטויות והתאוות וההזיות. והנה הוא מחליט להשתפר הוא יחזור בתשובה ויעשה לעצמו חיים טובים מוארים. מה כל חבריו אומרים, ראו זה אמש היה איתנו מה קרה לו הגם שאול בנביאים. ובאמת זה דבר מבלבל מאד, כי לא הפך לאיש אחר אותו איש רעים להתרועע פתאום הוא עובד את הויה. כאילו נכיר איש פשוט ופתאום נמצא אותו מקונן בתיקון חצות ומייחד ייחודים. שכולנו נאמר עליו מה היה לו וכי זו האיש שהכרנו. וכמו שאמר הראפשיצער רב על עצמו שהשטן עד יום מותו חשב שהוא משלו ואיזה בלבול והפתעה היה לו כשמת שגילה שבכלל הוא היה צדיק.

וזה הבלבול מצד האמת איננו בלבול כלל, כי רק השטן מתבלבל מכך שאותו מוישה שאתמול היה איתו ועושה כך וכך היום הוא בבית המדרש מתנועע תחת טליתו עומד לתקיעות דמיושב ולתקיעות דמעומד ומכוון בכל אחד מהם כוונות שונות של תורה ותשובה, ומה קרה וכי זה הוא. אבל מצד היהודי זה כלל לא מבלבל אדרבה ראש השנה הוא היום הכי ברור שלו ויום הכיפורים הוא היום הכי ברור שלו, אולי אתמול הוא היה מבלבל. זה נקרא להיות בן אדם המתהפך מרגע לרגע מה שמלאך כמו השטן אינו יכול להבין.

ומובן שהשטן הזה יש לו מייצגים הרבה במחשבותינו או בין חברינו המייצגים לנו את מחשבותינו, ואנחנו צריכים ליזהר ממנו לתקוע באזנו בקול רעש גדול משבר סלעים ומפרק הרים ולומר מה נראה לך כן הקול של היהודי הזה בוקע רקיעים והוא תמיד היה בוקע רקיעים אין פה שום בלבול.

העצה השניה הוא שליחת שעיר לעזאזל. משל זה שאותו החבר שהפך את עורו מפחד שהחברים הישנים שלו אכן יבלבלו אותו וימשכו אותו יותר מדי אל השטויות הישנות שהיו עוסקים בהם. ולכן מה הוא עושה, שולח להם מתנות, נותן להם כל מה שיבקשו ממנו אדרבה וכי אני רב איתכם הנה לכם לאכול ולשתות וליהנות, ואז הם שואלים נו אז אתה בא איתנו לבלות, והוא עונה כן שניה רק עוד דקה אני פשוט יש לי כמה ילדים אבל כן אני תיכף מגיע, עד אבוא אל אדוני שעירה.

זהו מין חכמה של התחמקות דרך הטבה [והרחבנו בשיעורים אחרים אודות אם רעב שונאך האכילהו לחם איך הוא צריך להיות מתוך אהבה אמיתית] ועדיין הוא מין טכסיס שהוא נבדל מהם אבל דואג שיהיה להם את מה שהם צריכים בכדי שלא יבלבלו אותנו.

וכך נוהג אדם עם מלאכי החבלה הפרטיים שלו אני רגיל לאכול כך וכך או לדבר כך וכך אין בעיה אמשיך לעשות את זה, רק איכשהו זה נופל תמיד לפני מנחה אז הוא רץ להתפלל מנחה, אבל אל דאגה אני עוד איתכם.

עצה שלישית הוא שבעים פרי החג. ומשל זה הוא שהבעל תשובה הנזכר כבר יש לו בית משל עצמו וכבר מצא מנוחה לעצמו, הוא כבר אינו צריך לשלוח את המתנות אחרי אדוניו שעירה, הוא כבר מרגיש די בטוח בעצמו ודי מרוכז במצבו שהוא יכול גם להזמין את חבריו הישנים אליו הביתה, וכאשר הוא עושה מסיבה גדולה כפי דרכו החדשה הרי הם באים וגם להם הוא מזמין אוכל טוב כרצונם ומעדנים מתוך מסיבתו. והם באמת שמחים עמו והוא באמת חולק איתם מהצלחתו החדשה.

אלא שהוא מתוך כל החגיגה הזו יש לו עוד נקודה אחת קטנה שהוא נשאר עם עצמו בסוף המסיבה או עם חבריו הפנימיים, וזהו שמיני עצרת שהוא היה מטרת הכל, וזה נקרא שהגענו מן המדבר אל ארץ המנוחה והנחלה, וזה נקרא יהי לך לבדך ואין לזרים אתך.

וכל זה איננו כי אם סדר הנובע מתוך סדר ראשון של סיפור המסגרת ופתיחת הסבא. ועוד יש סדר שלם התלוי במושגי הכיסוי והגילוי אשר בראש השנה מכוסה ועד אשר בחמשה עשר לחדש מגולה. ועוד יש סדר שלם התלוי בענין הדין אשר בתחילה קשה ובסוף בשמיני עצרת רך. ועוד סדר התלוי ביחוד כנרמז בפרשת פנחס. ועוד סדרים רבים אשר כולם על נקודה אחת הם הולכים שהסדרים של התנועות בהתבוננות עליונה בהם תלוי השתנות הזמנים למטה מיראה אל אהבה אל שמחה, ואשר כל אלה הם ימים עליונים מצד עצמם כלומר דברים מופשטים מילה לכשעצמה, רק שכפי הכניסה אל פתח אחד נצא בשער אחד וכפי ההתחלה כך הסוף באופני המשכת האור אשר מטרתו אור צדיקים ישמח בחג הסוכות ובשמיני עצרת.