כוונות פשטיות לראש השנה תשפ”ה  – ערב ראש השנה

• מה למדנו השנה? כלל ישראל, ארץ ישראל, העולם כולו
• כוונת אמירת לשנה טובה תכתב ותחתם וכו’ (התבודדות הוא למען התחברות)
• כוונת המשפט ומלכות השם שהוא המאפשר את התשובה
• השנה איננה נודעת עוד

א.

אנחנו מתכוננים לראש השנה. אנחנו באים עם כל ה’פעקלאך’ של השנה. אבל גם עם כל הלימודים של השנה. מתוך ש’היה’ שנה (כפי שלמדנו בשיעור שבוע שעבר) יש גם התבגרות, דעת, הבנה, נוכחות. ויש לפרט מהם לתוך הכלים אשר בהם נאמר ‘המלך’, ‘מלוך’, ‘זכרנו’, ביום מחר. ואשר מהם נעבוד עוד ליצור גלמים חדשים אשר יצוירו לתוך כלים במשך השנה.

כוונת בתוך עמי אנכי יושבת

ב.

למדנו את פירוש ‘התכללות’ בתוך הכלל. בתהליך די הפוך למה שאנחנו היינו רגילים לדבר , שבתחילה אדם כלול באימו, ועושה מה שהחברה מצפה ממנו, ושוב הוא עומד על דעתו, שהוא אכן תהליך התגברות ראשונה. מצאנו שיש גם תהליך הפוך, שהוא ממש תהליך התבגרות אבל הוא גדלות שניה. בו האדם מתחיל עם עמידה לעצמו, והוא לומד שוב ושוב שפירוש ה’אני’ שלו, איננו מוגבל לעצמו, אבל הוא כולל אחרים. ממש כאילו המחיצות שמבדילות באישיותו בינו ובין אחרים, פשוט נופלים, וכשהוא אומר ‘אני’, כולל אחרים עמהם. (וב’ גדלות אלה הם נסירה והבאה פב”פ)

ג.

התהליך הזה הוא בראשונה נישואין. העבודה של בחור הוא לעמוד על דעתו. ברגע שהוא מתחתן פתאום הוא לא עצמו אלא הוא גם אשתו. ובתחילה הוא צריך להזכיר לעצמו, לדאוג לאשתו, לשאול אותה לדעתה, להביא לה את צרכיה. אבל במשך הזמן הוא פשוט מקבל את מדרגת הדעת של אדם נשוי. וזה כבר לא איזה היזכרות, שהוא עושה איזה עבודה לזכור שיש לו אשה, אלא פשוט בשכבו ובקומו ובלכתו ובטיולו, יש לו אשה, וזה חלק ממנו. קשה לי אולי לתאר את זה אחשוב על משל. אתה מתעורר והיא לצדך הולך לישון והיא לצדך ובמשך הזמן גם בזמנים של פירוד גופני, עדיין היא לצידך.

ד.

שנית כאשר נולדים לו ילדים. ממש זו התרגלות לחיות עם השכינה. כי אדם בתחילה שקוע בעצמו ואז הוא רוצה לזכור משהו אחר אז עושה לו תזכורות, והוא מחפש איך אפשרי, ועדיין לא נראה לו לגמרי אפשרי לחשוב על השכינה עשרים וארבע שעות, זה נראה לו בלתי אנושי. אבל אז יש לו תינוק קטן, במיוחד אם הוא האימא, והוא פשוט לומד מה זה לשאת משהו אחר בלבך ובידיך עשרים וארבע שעות. לא שאתה מתעורר ואז חושב, אה אני קיים, איפה התינוק. וגם לא המחשבה של התינוק קודם למחשבה של עצמך. זה פשוט אותו דבר אתה מתעורר והתינוק לידך והמחשבה על עצמך והמחשבה על התינוק הם אותו מחשבה ראשונית.

ה.

שלישית כאשר האדם מקבל תפקיד ציבורי. אם בעבודה ויותר מכך באחריות רוחנית שאינה מתבטלת אפילו בשינה. שוב יש בו התחלה אולי אם מישהו נהיה רבי של כיתה עם עשרים ילדים והוא מבין שיש לו אחריות על נשמתם, אז הוא רושם לעצמו פתק עם רשימה של כל השמות ומסתכל בהם בבוקר ובערב, מציין לידם מה מצב ילד הזה היום ומה מצב השני ועוקב אחרי ההתקדמות. ואולי אם יש הרבה תמיד יצטרך לפתקין. אבל אם הוא מקבל את הדעת של התפקיד, אז זה לא איזה ענין אצלו להגיד שהוא נושא את החברים את התלמידים על ליבו תמיד, זה המציאות זה ההוויה שלו.

ו.

רביעית אם אדם מבין פתאום שהוא חלק מכלל ישראל, חמישית אם הוא מבין שכלל הזה הוא חלק מן העולם, חמישית אם הוא מבין את כל העולמות. שישית אם הוא מבין את הכוונה האלוהית. ואולי יש עוד מדרגות והבחנות בינתיים ובאמצע ששכחתי. השנה למדנו הכי הרבה את המדרגה של כנסת ישראל. כל המדרגות הללו הם כמו קילוף השכבות של מחיצות שמבדילים את האישיות שלנו מהשאר. ופתאום אנחנו מסתכלים על עצמנו ולא רואים אני קטן אלא אני גדול, כלומר אחד מתוך הכלל הזה. כי אנחנו לא יכולים לתאר את החיים שלנו עצמנו מבלעדיו.

ז.

ההתכללות הזו איננה ענין חיצוני, יש בה אמנם התחלה של הכרח (אולי יחוד אב”א) כשהוא מבין שהגורל שלו תלוי בגורל כל האחרים האלה, והשמחה והחדוה וההצלחה שלו לא תיתכן בלעדיהם. ואז יש בזה עדיין גם פירוש תועלתני כאילו של תן וקח, אנוס אני לדאוג לאשתי כי לא אשמח בלעדיה. אז יש לנו דיל כזה. אבל ברוב התחככות זה נעשה ענין לכתחילה, אפילו ענין מרצון, למה שארצה להיות ישות קטנה אם אני יכול להיות גדול. ואם תאמר, אני רק איש קטן בתוך הכלל הגדול. זה גם מבט של קטנות. כי זה נכון רק אם חושבים עדיין בצורה מובדלת, יש אני ויש את הכלל וצריך לראות אם אני נגדל או נקטן כשאני מצטרף עמהם. אבל אם פשוט המחיצות נפלו, אז אני כל הכלל, למרות שאני לא ‘גדול’, לא מעריך את עצמי כלפי אחרים או כלפיהם, ולא שאם איפול לא יישאר כלום, אבל עדיין כל ההצלחות שלה הם הצלחות שלי כל הכשלונות שלה הם כשלונות שלי. זכרני ה’ ברצון עמך פקדני בישועתך.

ח.

הסימן הכי אמיתי שהוא כך הוא כאשר אדם עומד בפני השם. המצב של תפלה כפי שאנחנו מתארים לעצמנו שהוא השניה של ראש השנה ‘נצבים היום לפני ה’. שזה עומד ערום בפני קונו כיום היוולדו ואין לו שום ענין ליפות את המציאות או לשקר, כמו שאנחנו מפרשים ה’ אורי בראש השנה. למה שארצה לחשוב שאני צדיק כשאני רשע או להיפך. כל הסיבה לשקר נעלמת. אפילו פחד אין לי. ואז אם הוא רואה שהדביקות הזו העצמית שלו כוללת בתוכה את צערן של ישראל ואת שמחתן, אז זה סימן מובהק שהוא אכן עמהם, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך.

ט.

לכן הנאמר בזוהר על ראש השנה ‘בתוך עמי אנכי יושבת’, הוא לא איזה המעטה או איזה עבודה של השפלה או איזה מין עצה שהוא מפחד לעמוד לעצמו כי יתפוס אותו הדין, כפשט הדברים. כי מה לו לשקר ומה לו לפחד. יעיד עליו יודע תעלומות. אבל הוא פשוט שהשונמית הבינה כי המלך והשר צבא הם אותו דבר כמו עצמה, היא לא צריכה לקדם עצמה על חשבון אחר או לבדל עצמה, כשהיא עושה ראש השנה שזה האמת לאמיתו כך בדיוק היא בתוך עמה, אמת אם תמצא עצמה בתפקיד המלך או שר צבא תעשה גם את זה, כמו כל אבר שעושה את תפקידו בגוף השלם, כי זה הנקודה של ראש השנה שהוא האמת והאמת הוא שאדם אינו רק הוא עצמו.

י.

ואז הוא גם לא צריך לרשום את עצמו בפתקא של הכלל, כביכול ‘וזכרתני עמך’, זה היה טעות של יוסף, יגיע ראש השנה ‘יום נשיאת ראש’, וממילא הטוב של הכל יתרומם, אם אתה חושב שאתה צריך דווקא פתק אז דווקא ישכחו אותך, כי זה סימן שכנראה לא היית בכלל הראש הזה, ואם כן תצטרך לעבוד שנתיים עד שתגיע שוב לראש השנה לצאת מבית האסורים, מתי תעלה בתך מבור.

כוונת איחולי לשנה טובה

יא.

נהגו לאחל לשנה טובה תכתב ותחתם. ואנחנו רגילים לזכור שזו העבודה הוא מעיקרי עבודת ראש השנה. ואנחנו מסבירים כי העבודה הפנימית הוא להסתכל בפני חברך ולומר ‘אני מסכים שתהיה לך שנה טובה’. אני דן אותך לחיים. ושזו העבודה יש לה דיבור כשהוא מדבר כך אבל גם מחשבה ומבט כשהוא נכנס לבית המדרש ואתה מסתכל עליו ומיד מתעוררים כל מיני שיפוטים ודינים כפי שיודע כל מי שמסתכל על עצמו, ואז לדון לכף זכות להביט בעין טובה, וזה נקרא לברך את עמו ישראל באהבה.

יב.

אבל כעת יש לנו פירוש חדש בעבודה זו, והבהרה נוספת גדולה. לא שאנחנו אומרים לבלוע את החברים שלך בתוך הכלל. אדרבה, האהבה והתכללות אינה כלום אם היא לאיזה יצור מופשט כמו ‘האומה הישראלית’, ואיננה פשוט לישראלים הסובבים אותך. אבל זה אינו סתירה כלל. כי מי שאוהב מאד את משפחתו ואת החברים הקרובים לו בפועל, הוא אוהב אותם עד שהם לא ענין פרטי, שבאמת כל אחד מבין שענין פרטי אינו ענין כה גדול, אז יש כמה אנשים באיזה זמן ומקום וכו’. אלא כל אהבה גדולה הוא בעצם אומר שאתה לא ענין פרטי אלא ענין כללי. וזה לא גאווה שמחליפה את החברים שלך בכל העולם. אלא כמו שאמרנו יש את כל הכלל בכל פרט ובכל חלק ואין זה התגאות החלק על חלקים אחרים גם בהם כל הכלל.

יג.

ובאמת זה הענין בכל מי שעושה ענין גדול מן הדברים האישיים שלו, שזו הדרך ההכרחית להיות גדול. כמו שאומרים אם אינך מכיר את עצמך איך תפעל על כל העולם. ואם כן האדם הכי גדול הכי מנותק והכי שקוע בעצמו ואיך יפעל על הכל שוב. אלא האדם גדול דווקא עושה ענין מדברים של עצמו לפי שהוא מבין שהם לא רק ענין של עצמו. אם הוא עושה חתונה הוא מזמין את כל העיר לא כי הם כולם עבדיו שתלוים בו אלא כי החתונה שלו זה בדיוק כמו החתונה של כולם ענין של כולם. ובגלל שהוא מעריך כל פרט ועושה מהם כלל לכן יש ממנו תועלת לכל הכלל. כמו שלמשל משורר כותב שירים על ענייניו הפרטיים אבל דווקא כל העולם נהנה מהם כי הוא לא באמת אדם פרטי אלא בדיוק כל העובר על עצמו שייך לכל הכלל.

יד.

ויש פה הבהרות דקות שלא הגדרתי לגמרי ולמעשה לא יעזור לגמרי להגדיר כי כל דבר אפשר לקלקל ולעשות מזה איזה גאוותנות ניהליסטית עצומה שאני הוא הכל, ולכן הסימן המובהק נשאר אם הוא מתנהג בהשתוות לחברים ולאשתו ולילדים ולבאי בית הכנסת, ואם נכנס בליבו התנשאות ופסיעה על עם קודש. או להיפך שהוא נשמה כללית אם כן הוא לא מובדל מכולם ולא על במה מוגבהת מכולם אלא הוא הכל. ובמיוחד מי שיש לו תפקיד ציבורי כמו להיות בעל תפלה או בעל תוקע צריך לתרגל את ההתכללות הכי פשוטה, וכפי שאמרנו לא כביכול כי יבדקו אחריו ויגידו שאין הוא ראוי, אלא כי זה באמת הפשט של להיות שליח ציבור, וכל הסגנונות בפיוטים איך איני כדאי אינם מתכוונים שיהיה כדאי אלא שיהיה לא עצמו בעצמו אלא כמו שהשופר הוא מוציא את הקול מכל כלי הנשיפה ומכל הגוף כך החזן הוא מוציא את הקול מכל הקהל שהפעולה של תקיעה הוא לשמוע קול שופר וכולם חלק ממנו וכך הדרשן הוא לבטא את הלב והתשובה של כל הקהל וכו’.

כוונת בקשת המשפט והמלוכה

טו.
נרצה לדבר גם באופן הכי פשוט על ההמלכה ועל המשפט. שני הדברים שנדמים לנו גדולים עלינו ומי אנחנו. ואפילו מפחידים אותנו כי אולי לא נזכה בדין. ולכן ממירים את זה כביכול בקריאה לתשובה שיפור אישי או סתם לתפלה שיהיה טוב. שאלה צמצומים שמרחיקים אותנו מפשט התפלות ופשט הכוונה ופשט כל העולם. ונעשה הכל מנותק השם רוצה למלוך ומי אומר שאנחנו מעוניינים בזה אולי אם נהיה צדיקים גדולים וגם אז לא יודע אני מכיר צדיקים וגם הם אומרים שהם לא באמת רוצים את המלכות. הוא רוצה לשפוט וזה כביכול דבר רע אז אנחנו צריכים לברוח מזה על ידי עשיית תשובה. ואין כל זה אמת.

טז.

אמנם הפשט הפשוט והכתוב בכל התפלות והמזמורים הוא ככה. מלכות השם הוא בעצמו המשפט שלו. מלכות השם הוא לא איזה ענין מיסטי שבני אדם יכירו בו ויאמרו, וכי למאי נפקא מינא מי צריך את זה. נכון שאנחנו צריכים לדעת את האמת אבל זה עבודה שכלית אמיתית שמגיע אחר כך. הכוונה הפשוטה של בקשת מלוך על כל העולם הוא לא שכולם יצעקו שמע ישראל בכוונה. ואם זה הכוונה אין צורך לבקש אפשר להתבונן במציאות ה’ ואפשר לבקש. אבל בינתיים לא ברור שאלה שמדברים על כך לזה הכוונה (ולא הארכתי כאן להיכנס לבעיות וצריך להבהיר).

יז.

אלא בפשטות הוא ככה. שיעשה משפט הפירוש שהטובים ינצחו והרעים יפסידו. שהטוב ינצח והרע יפסיד. וזה שבזמן הזה אין שמו אחד ואיה אלהי המשפט הוא הדבר הכי פשוט. שבינתיים נראה הרבה פעמים שהטובים מפסידים והרעים מנצחים. אין פה צורך לחשוש אולי אם אתפלל שהטובים ינצחו את הרעים אולי אני בצד של הרעים. קודם כל למה אתה בצד של הרעים ומי סיפר לך שגעון כזה. אבל שנית זה הפוך. אם הטובים יתחילו לנצח ממילא כולם ירדפו להיות מן הצד של הטובים וגם אתה כמובן הרי גם אם אתה חושב עצמך לרע קצת אינך כזה טיפש. ולכן אם יש לך בכלל בקשה לטוב אתה רוצה להתפלל שהמלכות של השם תתגלה כלומר הטובים יתחילו לנצח ואז ממילא אתה בכלל כולם יתחילו להיות טובים.

יח.

אנחנו לא שמים לב עד כמה זה מפריע לנו אבל הרמבן אמר בדרשת קהלת ששרש המרי הוא צדיק ורע לו. וזה נכון גם לגבינו וגם לגבי אלה שמדקלמים כל מה דעביד רחמנא וכו’. אמר הרוזינער והטיח דברים כלפי מעלה רבוש”ע מה אתה רוצה מעמך הרי הם רואים ברגע שאדם פורק עול יש לו כל טוב ודווקא החרדים אל דברו יש להם כל הצרות. זה העובדה הפשוטה של הגלות ושל ההסתרה והיא אחראית לכל הרע שלנו בפרט ושל כל העולם בכלל. לכן כשאנחנו צועקים מלוך לפני שאנחנו מתחילים עשרת ימי תשובה בכלל אנחנו כמעט מטיחים בו, אבל בעדינות, אומרים לו קודם כל תסדר קצת את העולם, שהטובים ינצחו והרעים יפסידו, תן קצת תקווה לדורשיך, תן קצת סתימת פיות לעוולתה, שאומרים כל הזמן שבגלל שהם רעים הם מנצחים, אחר שנסדר את זה ממילא נתחיל לדבר על להיות טובים על לעשות תשובה, תסלח גם.

יט.

ופה אנחנו חוזרים לנקודה שמקשרת את הכלל והפרט עד לאחדות אחד. היצר הרע שלי הוא לא איזה דבר שלא קשור לזה שלפעמים נראה שארצות הרשע בעולם מידי מצליחים ואין סיכוי להיות פוליטיקאי צדיק וגם בקהילה שלנו העסקנים הם המושחתים ואם יש צדיק קטן אין לו שום כח והצלחה, וזה לא איזה ענין נפרד מזה שאני הרבה פעמים הייתי רוצה ללמוד יותר ובסוף אני צופה ביוטוב.  חוץ מזה שזה הכל משורש אותו יצר הוא שטן הוא יצה”ר הוא מלאך המוות (דיברנו על זה בתחילת המלחמה בשיעורים). זה אפילו יותר פשוט ומתחיל מזה. הרוע והקלקול בעולם הוא שהרשעים גוברים בו וגם לנו לא ברור שאם נהיה טובים יהיה לנו יותר טוב וזה באמת לא תמיד ככה, אם כן איך אפשר לצפות שיהיה טוב. יש בקשה אחת תגלה מלכותך וממילא הטוב יתחיל לעבוד ונהיה טובים והעולם כולו יהיה טוב.

כ.

אמנם גם פה יש ענין של התבוננות בהבדלה, וגם כל מיני נקודות של תקווה. צריכים באמת להתבונן גם שלמרות שיש קושיות גדולות של צדיק ורע לו, הרבה פעמים בחיים האישיים שלנו כשאנחנו עושים טוב בסוף יש לנו יותר טוב. ובאמת הרבה מהניצחון של הרע הוא אשליה. כשאני צופה בוידאו במקום ללמוד דף גמרא אכן יש לי לכאורה יותר תענוג מיידי, אבל באמת אחר כך אני עצוב יותר, ואם אני מתאמץ בהתחלה הקשה לעיין בגמרא בסוף אני הרבה יותר שמח בשמחה קבועה. וזה רק נקודה אחת שאפשר לברר אצל עצמנו בחיינו שדווקא הטוב הוא טוב והרע הוא רע והשם מולך. והתבוננות בדברים כאלה הוא עיקר התחלת התיקון שצריכים להתבונן במלכות השם בראש השנה. ואכן יש עוד מדרגות שבו זה לא כך כנראה מהרבה סיבות שונות חלקם באחריותנו וחלקם אנחנו יכולים רק להתפלל, אבל פה יש לנו קצה חוט להתחיל ממנו.

כא.

ובאמת גם בכלל העולם יש התחלה קשה כפי שדיברנו, ולכן כל הגאולה מתחילה מצד שמאל, כי זה כואב בהתחלה כאשר עושה את הדבר שאינו תענוג מיידי, וכן בכלל העולם להתחיל להלחם ברע למשל זה קשה ויש אבידות, אבל אם מתגברים אז בהמשך נעשה שמחה ותענוג הרבה יתר קבוע והרבה יותר טוב. ואכן אנחנו תמיד מתפללים שלא יבא כלום על ידי ייסורים וחליים רעים, ובאמת אפשר להינצל מהרבה ייסורים פיזיים אם עושים בחכמה, אבל הנקודה של התחלה בשמאל תמיד תהיה אפילו אם הוא רק קושי הלב לעשות דבר לא רגיל וללכת נגד דעות וכו’, אבל זה לטוב ואנחנו לא מפחדים מזה ואין לנו קושי להתפלל מלוך, משל לתרנגול ועטלף שמצפים לבקר וכו’, לרשעים גמורים זה באמת לא טוב ואין להם להתפלל על המלכות אבל זה רק על נקודת הרשע אנחנו לא הרשעים האלה ואנחנו בטוחים כאשר ייגלה לעין כל שהטוב משתלם נהיה מהראשונים שנעשה את הטוב ובאמת עשינו כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה תקווה טובה שראוי לנו לכוון רק על עצמנו שיתן תקווה טובה לדורשיו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בו.

כב.

וצריך כל אחד לקבל על עצמו להראות בחייו לעצמו ולאחרים ולדבר על כך, שכאשר האדם בוחר בטוב יש לו טוב וכאשר הוא בוחר ברע יש לו רע, ולכן צריכים להתוודות על החטאים ברבים לומר אתה צדיק על כל הבא עלינו, וצריכים להודות על הטוב לומר עשינו טוב והתפללנו וקיוינו ויהי לנו לישועה, ולא להתבייש לשמוח עם הצדיקים בחיים הטובים שיש להם. ואם עושים משהו וניכר שמתוך הנדמה לנו טוב שיש תוצאות קשות אפילו רק בקושי פרנסה או קושי חיים טובים בעולם הזה צריכים לדאוג מאד על זה כי זהו חילול השם שאין נגדו כפרה, וצריכים כנראה לעשות את הטוב בדרכים יותר טובות מעשית, ולדעת זה ממש לא ענין שמי שיותר בענין של תפלה ותורה וכו’ יש לו פחות כסף, אתה אולי יכול לשכנע את עצמך שכסף לא חשוב אבל זה נשאר חילול השם בעולם, וכנראה לא תשכנע את כל העולם שזה לא חשוב, לפחות תחייך ותראה לכולם שיש לך חיים טובים, כל תפלתנו ודאגתנו הוא לדאוג שהצדיקים יהיו המוצלחים ובכן צדיקים יראו וישמחו.

ואנחנו לא נדע כי עליך עינינו

כג.

ואחרי ככלות הכל כבר ידענו וכבר חשבנו וכבר ביטינו, ועיקר כוונת השנה החדשה , כמו שאנחנו זוכרים משנים עברו, הוא שישנם עוד המון דברים גולמיים שרק מתחילים להיות, אהיה אני זמין למהווי, אנחנו מוכנים ומזומנים לקבל אותם, למרות שאין אנחנו יודעים מה הם, וגם הרבה דברים שהתחלנו לדבר עליהם לא באמת אנחנו יודעים איך נראה הניצחון של הטוב, ואנחנו לא רוצים להתפלל רק כפי שהוא נדמה לנו כי למה לצמצם את עתיד ברכותיו של מקום. לכן אנחנו אומרים תקע בשופר גדול לחרותנו, יש לנו הזיות דמיונות מעורפלים של העולם העתידי המתוקן, ואנחנו נסמכים עליהם בשופר הקטן שלנו, עשה למען שמך.

שינה אין לפניו – מקור סוגיית הדורמיטא ומשמעותה

שינה אין לפניו – סוד הנסירה שיעור ערב ראש השנה תשפ”ה – בית וועד לחכמים

ברצוני להציג קיצור של מהלך מסוים שיסביר את השתלשלות הסוגיה, לענות מעט על שאלת ‘מנא לן’, ואת משמעותה, לענות מעט על שאלת ‘ומאי נפקא לן מינה’.

השאלה

א – התחלת הסיפור. הוא שיש קושי גדול להבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. הרי ראש השנה הוא יום דין ואחר כך יום כיפור יום סליחה וסוכות הוא יום שמחה. בתחילה יש דין ואחר כך יש חסד ורחמים. אם הכוונה לחסד לשם מה הדין, ואם הסוף השמח נודע מראש מהו הפחד והיראה בהתחלה. ואם אינו נודע מה השמחה בסוף. (מדרש כי עמך הסליחה למען תיורא, מופקדת הסליחה עמך מראש השנה למען תיורא).

סיפור הדרושים

ב – הזוהר בפרשת פנחס (ריד) הסיק, (אחרי שאמר שזה לא הובן מתחילה), שזה הכל הולך על סדר היחוד. שמתחיל תמיד מן השמאל והולך אל הימין ואז אל האמצע והזיווג עצמו. וזהו סדר כללי ההווה בכל יחוד, למטה ולמעלה. זה עדיין לא תירוץ אלא בעיקר נתינת מראה מקום למעלה על אותו הסתירה, או הסבר שזה הכל תהליך מסוים שמצטרף מכל זה, וזה התחלה של תירוץ אבל צריך עדיין להסביר מה הם הצדדים איך הם מתפרטים ולמה הם מצטרפים.

ג – הזוהר בפרשת תצוה (קפז) אומר שהסדר של ראש השנה עד שמיני עצרת הוא דינים של השכינה, קשים בהתחלה ורכים בסוף. (ואילו דיני זכר הם להיפך רכים בהתחלה וקשים בסופם). בספד”צ מבואר אותו הניגוד, (אלא שאומר זאת על הזכר ושהנוקבא להיפך, ואין הסתירה מעניננו כרגע. באמת שבפרשת תצוה לא מחלק בין זכר ונוק’ אלא בין דין העליון – גבורה או בינה – לדין התחתון של המלכות, והוא מושג אחר, אבל חשוב רק שמצאנו את התהליך שיש דינים קשים בתחילתם ורכים בסופם). וזה תוך כדי הסבר ענין יצירת הזכר והנקבה בראשונה כדי להמתיק את הדינים שבהם (ששורשם מיתת המלכים).

ד – באדרא רבה (קמג) מבאר יותר הסיבה לתהליך הזה, שאלמלא נוצרו הזכר והנקבה כאחד לא היה העולם יכול לסבול, ולכן לא יצאו כאחד והוצרך להפרידם (מאב”א) ולחברם שוב (פב”פ) בכדי לבסמם. ועדיין לא נתבסמו כראוי ובא נחש על חוה ולכן יצא קין בדין קשה והוצרכנו לחכות לצדיקים שימתיקם.

ה – הוסיף האר”י (מכ”י בדרוש א) רכיב אחד, והוא שהענין הזה חוזר כל שנה. יסוד ידוע לכל מי שמבין את סדר המועדים שהם זכר למעשה בראשית וזכר למאורעות יציאת מצרים וכו’, ואנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון (ואיני יודע מקור ברור ליסוד לפני האר”י וצ”ע אבל הוא פשט מושג הזכרון למבינים). ויצא לו שמה שאומרים שתחילת החודש קשה וסופו רך הוא לפי הענין הזה גופא, שדין הנוק’ קשה בהתחלה כאשר מפרידים אותה, ושוב היא נמתקת והולכת בכמה אופנים עד היחוד ששניהם מתחברים.

ו – מכך הובן מאד ענין נוסף שהוא עיקר ראש השנה, (ענין המלכויות ברור שהלא הוא יצירת הנקבה) הוא השופר הבא לזכרון. הרמב”ם נתן לנו ציור מוחשי של הזכרת השופר (וראה פלא, הר”מ המצמצם תמיד בציורים ומפרש הכל מילולית הגדרתית, חידש לנו ציור נפלא על ראש השנה שלא מצאנו לו מקור כלל, וביארתי במ”א עי’ שיעור שנה שעברה שהציור נובע אמנם מדרך ההשכלה, מכל מקום הוא ציור עב יותר כלפי מושג הזכרון הדק) והוא שיש את הישן שמבקשים לעוררו, והשופר הוא כמו השעון מעורר, כמו שצויר אולי במדרשים על מעמד הר סיני שקול שופר חזק מאד ויחרד העם אשר במחנה והתעוררו משנתם. הזכרון הזה בפשט המקרא הוא להזכיר את השם. אבל הר”מ כדרכו הפך את הזכרון כלפינו, שאנחנו נתעורר להשכיל. הפיכה זו מובנת מצד הפשטת האל שאינו משתנה או מתקרב אבל אנחנו משתנים ומתקרבים כלפיו והתשובה שלנו הוא עצמו ההזכרה אצלו. המקובלים עם היותם מודים בהפשטת האל מדברים תדיר מצדנו כאילו הקב”ה עצמו מתקרב, הפך האר”י את השופר של הרמב”ם בחזרה אל מכונו, ואמר את המתבקש, כביכול הקב”ה ישן ומבקשים אנחנו לעוררו על ידי השופר. והוא ממש האמור באדרא באותו מקום, כי שינה זו ‘ויפל תרדמה על האדם’, הוא השינה שכלפיה נאמר ‘עורה למה תישן ה’.

המשמעות אינו בזמן

ז – כעת הגענו בחזרה אל השאלה הראשונה שלנו, והבנו שהיא ענף משאלה הרבה יותר גדול. וכי אדם הוא להנחם. והרי זה היתול אליהו “כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ”. ולעומת זאת הפסוק עומד וצועק ‘עורה למה תישן ה’. ומתוך חוסר ההבנה בפסוק זה כבר ביטל יוחנן כהן גדול את המעוררים שהיו אומרים זאת. (אמנם בגמרא פירשו שאמר שינה אין לפניו לא כי אינו גוף אלא כי נאמר לא ינום ולא ישן שומר ישראל אם כן הוא ער תמיד. ויל”ע אבל מסוף דברינו יתבאר). נפרש אם כן את שאלת ההשתנות וממנה את שאלת השינה.

ח – היסוד הוא שהשם אחד והעולם הרבה. הוא חי בכל הזמנים כאחד (פירוש היה הוה ויהיה ותמיד הווה). ואנחנו במשך זמנים מחולקים. לכן כל הדברים המתחלקים בזמן ובעולם הם אצלו כאחד, אע”פ שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. (וזה מהותי, האוזן שלנו כלומר הבינה שלנו שומעת על ידי פירוק מושגים, שהוא אופן הבנת הנשמה, שהוא לומד בדרך של מעיקרא ולבסוף, גם לנו מציץ שעצם ההבנה איננה אורכת זמן ואיננה מפורקת). מובן לנו למשל שלא לקח להקב”ה זמן מצידו לברוא את העולם, אבל בכדי שנוכל אנחנו לדבר על בריאתו את ריבוי הפרטים, הוצרכנו לספר שביום ראשון עשה כך ובשני כך, ולחלק את מעשה הבריאה שלו לשלבים, שאחרת לא נבין כלל. השלבים האלה הם הימים שהם בשורשם הספירות.

ט – לכן כאשר אנחנו עונים על השאלה אם יש דין למה רחמים ואם יש רחמים למה דין, התשובה הוא שהיום רחמים והיום דין, כלומר הספירה הזו רחמים והספירה הזו דין, כלומר רחמים ודין ושאר כל המידות מבחינתו בבת אחת, אבל מבחינת השגתנו מתחלקים הם לעולמות שונים ולזמנים שונים, זה בעצמו שיש כמה ימים שונים הוא התירוץ.

י – במילים פשוטות, אצל הקב”ה ראש השנה ויוה”כ וסוכות ושמיני עצרת הכל קורה בבת אחת, כמו שנאמר כולם נסקרים בסקירה אחת. כל השורה הארוכה העוברת אחד אחד כבני מרון הוא רק מצד המבט המפורט שלנו, כלומר מצד העולם המפורד שבו אנחנו חיים. גם הדין והשמחה הם אצלו בבת אחת אלא שאין אנחנו יכולים להכיל. (האדר”ת הקשה לרבי ישראל סלנטר דבגמרא ר”ה ז, ב שלא מנו העומר בר”ה דמידי דלא חייל מאורתא לא קחשיב, והקשה דלגבי ר”ה אמרו ח, א שהוא ר”ה לדין, והרי דין ראש השנה הוא בבקר כמבואר מכמה טעמים אם כן גם הוא אינו חייל מאורתא, וענהו ר’ ישראל דלמעלה אין מחוסר זמן. עי’ במאמר ישראל דנדרוביץ ישורון כז.)

יא – כמדומה לי, שזהו גופא האמור באדרא, שאלמלא התחברו דין הזכר והנוק’ כאחד אין העולם יכול לסבול. כי זו”ן נקרא זמן (בגי’ מ”ה ב”ן) העולם איננו יכול לסבול את אחדות הכל וממילא ‘לא היה העולם מתקיים’ כפשוטו, כי העולם שלנו נזקק להבדלה של הזמנים והשמים וארץ והזכר והנקבה ככל הבדלות פרשת בראשית. ההפרדה לזמנים שונים הוא גופא בריאת העולם.

התבודדות ה’ בעצמו והשגחתו

יב – כעת נוכל גם להסביר מהו השינה למעלה. את זאת כבר נדע כי באותו העת שהוא ישן הוא גם ער. כי השינה כזמן מסוים איננו אלא הבדלה הקיימת בעולמנו ובתפיסתנו. ולכן אין לאמיתו של דבר שום סתירה בין לא ינום ולא יישן ובין עורה למה תישן. כי הם ב’ דברים הקיימים בבת אחת אצלו אבל בהכרח אצלנו שהם ב’ פסוקים שונים. (וזהו האמור באדרא שלא ינום בעתיקא ועורה בז”א).

יג – אך מהו הבחינה של שינה? אנחנו כבר יודעים מעצם סיפור הנסירה דבר אחד. השינה הוא המאפשר את היפרדות הנקבה מן הזכר, כביכול הקב”ה הרדים את האדם לפני הניתוח של הפרדת הצלע ובנייתה לאשה. אם כן גם בנמשל השינה הוא דבר המאפשר את ההיבדלות. כביכול תוך כדי ערות הז”א לא היה הפרדת הנוק’ אפשרית, וצריך להרדימו בכדי שלא ישים לב כביכול שלוקחים ממנו את הצלע, למרות שבאמת ההסרה הזו היא לטובתו. רק הדימוי הזה מראה לנו את הדואליות הקיימת בו במידה, כלומר אפשר היה לומר סיפור השינה הוא ציור זמני של הדואליות הזו, מצד אחד הוא לא רוצה לאבד חלק מעצמו מצד שני לא טוב היות האדם לבדו.

יד – העניין הזה כלפי מעלה הוא בדיוק כך. יאמרו כל המפרשים, שינתו הוא חוסר השגחתו בתחתונים. אך יש להוסיף, כי חוסר השגחה זו איננה מצד עצמה חוסר, אבל היא שלמותו בעצמו, היותו מספיק לעצמו והיותו מעבר לכל בחינה של בריאה חוץ מעצמו. במובן מסוים הרי זה נכון גם אצל האדם הישן, שהוא אמנם מופסק מן הסביבה שלו, אבל מצד עצמו איננו מת אלא נשמתו עולה למעלה והוא מהרהר בעצמו וכדומה. אבל האדם אינו יכול לעשות את זה בגוף אחד אלא אם נאמר למשל שהאדם ישן ואשתו יכולה לסדר באותו הזמן את הבית בגלל שהוא ישן. ואילו אצל הקב”ה הכל בענין אחד, אלא שאנחנו אומרים הוא ישן כלומר מעולה מן העולם, ובאותו הפעולה הוא משגיח בעולם ובורא אותו. אלא שבני אדם אינם יכולים לראות את זה בעין אחת כי אם בשני עיניים ולכן נדמה להם כשמסתכלים על עילויו שאינו משגיח וכשמסתכלים על השגחתו שאינו מעולה.

טו – ואם אמרנו, שהשינה במעשה הנסירה הכרחית בכדי שלא יבחין בכאב כביכול, אם כן הרי ממש אותו הפעולה של הסתלקות השגחה כביכול, הוא סותר על מנת לבנות במקומו, (שנאמר ‘ויבן’) כי העלמת ההשגחה כביכול הוא התאפשרותו את הדברים חוצה ממנו כביכול. שזהו המשל המראה לנו איך בדיוק *בגלל* שהוא ישן הוא משגיח על העולם, שהרי זה פשוט דאילו לא היה אלא הוא מאוחד בעצמו לא היה עולם, והעולם הוא התאפשרות דבר מפורט יותר והיינו . דהיינו, בזמן שינת הז”א נבנית המלכות. (וזה סוד, ‘ישנו עם אחד – ישנו האחד ישן האחד – מפוזר ומפורד’. ויובן).

טז – הפלא איך נעורר אותו לא שונה מן הפלא איך נזכיר אותו, ‘המזכירים את ה’, וכי יש שכחה לפניו שנזכירו. ובאמת בתפלת זכרונות כתבו בפירוש, למה הוא זוכר, כי אין שכחה. ואם כן הוא איננו ‘נזכר’ בראש השנה ממעשה בני אדם. אבל הזכרונות הוא הופעת המציאות ש’אין שכחה לפניך’. (ולכן ממשיך שם ואומר ‘אשרי איש שלא ישכחך’, זה התגובה, הוא תמיד זוכר אותנו השאלה אם אנחנו זוכרים אותו, שזה מה שאנחנו קוראים ההיזכרות שלו בראש השנה). אבל מה שנקרא שכחה מצידו הוא התעלותו מן העולמות. ו’אין שכחה’ פירושו שהוא עושה זכור ושמור בדיבור אחד, באותו מצב שהוא נבדל כך באותו המצב הוא בורא, שזה נקרא ביום עשות הויה אלהים ארץ ושמים. ויום הזכרון בתרועה הוא כל המשחק הזה, הוא מצדו שוכח ואנחנו מזכירים לפניו בשופר. לא כנביאי הבעל שיחשבו ישן הוא ויקץ, אלא כנאמר ‘ויקץ כישן יי’, הוא קץ כמו שהוא ישן, הזכרונות אומרים כי אין שכחה לפני כסא כבודך.