יהושע פרק כב – מזבח בני גד ובני ראובן

אני רוצה לחזור לפרק הקודם על בני גד ובני ראובן קצת. לא שיש לי משהו גדול לחדש. אבל כדאי לדבר על זה.

א.

התחלת הסיפור הוא מאד יפה, חלק מן המגמה שהכל היה בדיוק כמו שציוה משה וכן קיימו. משה עשה תנאי עם ב”ג וב”ר ואכן קיימו. ויהושע מבטא בפיו שאכן קיימו, יש כזה צורך לבטא דברים בפה בכל המקרא לאשר שזה אכן קרה, מין עדות קיום כזה.

ב.

כבר בדרשה זו של יהושע רואים שיש לו איזה חשש. גם משה באמת היה לו חשש גדול על דבריהם וכבר צעק עליהם. בטח יש פה קונספירציות כמו זו של מאשה שב”ג וב”ר תמיד היו כאלה לא בדיוק משלנו לאורך הדורות וזה משתקף בזה. עכ”פ הם תמיד נחשדים מי יודע מה הם מתכוונים, גם כאשר סך הכל רוצים להיות איכרים מוצלחים.. וגם יהושע, אומר להם צעקה רק שמרו מאד וכו’. (גם לישראל הוא באמת מזהיר כך למותו וכן לב”ג וב”ר כי חוזרים לארצם והוא לא כזה שולט שם. כנראה היה להם מנהיגים בולטים משלהם, אולי זה כוונת הכתוב וירא ראשית לו שהיה להם ראשים משלהם.

ג.

והוא מברך אותם, זה באמת ברכת הפרידה של יהושע. יש גם איזה כפילות עם חצי מנשה. כפילות שכבר נמצאת בספר במדבר שבתחילה באו רק ב”ג וב”ר ואחר כך פתאום יש גם חצי מנשה. ובכלל זה מוזר שחצי מנשה ככה וחצי ככה. כנראה הפתרון הוא שמנשה לא באמת היו כיבושים של משה וישראל אלא כיבושים עצמאיים של מכיר ויאיר ונובח. רק שהכתוב מתאמץ להכניס גם את זה למסגרת של הנחלת משה ויהושע.

ד.

הם גם חוזרים עם הרבה כסף, התעשרו עוד יותר. בכלל בשן הוא כבר בשירת האזינו תיאור למקום מרעה שמן. כנראה שזה באמת היה מקום מוצלח ולא בחינם רצו לבנות שם גדרות צאן וכו’. והנה הם חוזרים אפילו עם עוד שלל וכו, יהושע מבקש מהם לחלוק את זה עם אחיהם. כלומר הרי עברו רק החלוץ רוב הציבור כבר גר בעבר הירדן וכבר פה רואים את החוק שכתוב שדוד ייסד, שראוי לחלק את השלל עם כל הציבור גם אלה שלא לחמו בפועל. ובאמת כבר נהגו כן במלחמת מדין אולי.

ה.

ועכשיו שב”ג וב”ר וחצי מנשה חוזרים לבתיהם, באמת החשש של יהושע מתמשש. או לפחות החשש מגשם את עצמו.. פתאום יש מזבח ולא סתם מזבח אלא גדול למראה, אולי היה אפשר לראות אותו אפילו מהצד השני של הירדן, זה היה על הירדן.

ו.

ובני ישראל שומעים , היה צריך להיות רואים . אבל הם שמעו משהו שלא היה אפשר לראות. כבר היה להם בשמיעתם איזה סיפור שלם. בנו מזבח ‘אל מול ארץ כנען. אל גלילות הירדן. אל עבר בני ישראל. שלשת הציונים האלה אינם רק ציוני מקום הם מבטאים איך ממשהו תמים הם פתאום שמעו סיפור שלם, זה נגדם איכשהו, זה ממש פה בגלילות הירדן, אבל זה מול ארץ כנען, וזה אל עבר בני ישראל.

ז.

כל העדה נקהלו למקום האסיפה בשילה להילחם. כמו התיאורים אחר כך בספר שופטים. פתאום כולם מתקבצים יחד. (טוב בטח לא ממש כולם, כל החיילים כל האברכים הקנאים המפקדים חמומי המח) . יש כאן משהו חשוב. מקומות המקדשים הקדומים היו גם מקומות אסיפה. כאשר כולם גרו בערי השדה המדינה המרכזית כביכול מה שנתן הצבא היה צריך מקום אחד שכולם עולים לשם ויכולים להשתתף במלחמה וכו’. וזה שכתוב ששם עלו שבטים וכו’, עמים הר יקראו שם יזבח וכו, (גם בעמים אחרים קדומים שומעים על אותם דברים), העליה לרגל של כולם אם מידי שנה ואם למלחמה היה כאילו עיקר ההתלכדות של העם, אחרת כל אחד עסוק בשדהו ובפרתו ולא רואים את הקהילה הגדולה והיא מתפוררת, כפי שבאמת קרה אחר כך, ולכן באמת התרכזות המלוכה והתרכזות הפולחן זה אותו דבר.

זה גם מסביר את החשש הגדול של ישראל. לא רק חשש דתי גם חשש מדיני. פתאום יש עוד איזה מרכז ממש פה והם יוכלו להסתדר לבד ויעלו עלינו וילחמו וכו’. אפשר לקרוא בכלל את התנאי עם בגובר שיהיו חלוצי מלחמה כניסיון לרתום את הגבורה הגדולה שלהם לצרכי הקהל בכללות שלא יהיו פראים לעצמם. ובאמת כנראה היה להם כזה תדמית של לוחמים קצת מדי פראים שקשה לסמוך עליהם בגלעד שכיחי רוצחים.

ח.

טוב אבל האברכים החמומים לא ממש היו שולטים זה עוד לא היה כזה אנרכיה, עדיין היה פנחס הכהן הכללי, והאברכים הקנאים סמכו עליו הם זכרו שהוא גם קנאי ולא איזה פשרן.. והוא הראה את המנהיגות שלו ואמר נעשה קודם משלחת של הגדויילים ונראה מה באמת קורה. הלוואי עלינו כאלה קנאים.

ט.

פנחס והנשיאים באים ומדברים אליהם דרשה. בדרשה זו כתוב עיקר החשש שלהם אז צריך לדייק בו. פנחס מדבר בשם כל עדת ישראל. שזה חשוב, בשלב זה לא העם מדבר בשם המנההיגים אלא המנהיגים מדברים בשם העם.. (ובאמת נראה שפנחס רצה להרגיע לא הוא רצה להלחם. רואים זאת גם אצל הגבעונים שיהושע והנשיאים רצו להרגיע את העם. בשלב זה בכללות המצב פפוליסטי העם תמיד דורש דברים נקמה וכו’ והמנהיגים צריכים לשלוט בזה)

י.

אז כה אמר ישראל, למה אתם מועלים בה’, לשוב מאחריו, למרוד בו. המון נוסחאות של אותו דבר. אבל מה בעצם הבעיה. הם מזכירים להם עון פעור. אשר לא נטהרנו עד היום. תגלית חשובה. פעור זה הרי פולחן ערבות מואב באותו מקום ממש. אולי חששו שזה פשוט מזבח לפעור. כנראה באמת היו עוד עובדים לפעור. ומשה גם עדיין מדבר על זה כאיום כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור. ובכללות זה מתקשר לחשש נישואי בנות הארץ. נראה שבאמת זה היה חשש. ותהי הנגף אלטר אומר אולי גם אז היה איזה נגף שתלו בזה, או שכל הזמן היו כאלה צרות (קיבלו מחלות מיניות מבנות פעור..) עכפ זה החשש וגם האיום הרלבנטי באמת.

יא.

שנית, יש כאן איזה מאבק על קדושת הארץ. ראיתי פירושים למדניים יפים על זה שבארץ כנען יש קדושת שכינה ולא בעבר הירדן אבל קדושת ארץ יש גם בעבר הירדן. ובאמת כתוב פה להיפך מהלמדנות הזאת, אדרבה קדושה שווה משכן ה’, וטומאה שווה לא משכן ה’. איך שלא יהיה, נראה שיש כאן איזה רעיון שאולי הם יעבדו לפעור כי הם חושבים שהארץ שלהם שייכת לו. וזה נקרא לפנחס טמא. אז הוא אומר נו אתם בבעיה, נמצאים בארץ פעור אז עובדים לו, מי ביקש מכם. הרי כבר משה בעצם ביקש מכם לבוא לכנען. נו וייתרנו לכם עם תנאים וכו’, אבל הנה החשש שלנו מתמשש, עדיף שתבואו לכנען אולי יש פחות מרעה שמן לצאן אבל לפחות לא תמרדו בה’.

יב.

זה כתוב קצת מוזר כאילו בני גד הם שיאמרו שארצם טמאה ופנחס אומר שהיא לא טמאה, שזה  הפוך מהכוונה. טמאה זה בעיני פנחס היא באמת קצת טמאה. והוא מדבר איתם בדרך ערמומית כזאת, כאילו נו אתם טמאים אדרבה בוא אצלנו תהיו קדושים ופה המשכן.

זה קצת כמו איזה פרומר שצועק על בעלהבאס למה אתה צריך אינטרנט טמא לפרנסה, תבוא אלינו לקדושית שם לא צריך אינטרנט לפרנסה (כן, וגם באמת אין פרנסה..)

ועכ”פ זה מזבח מבלעדי מזבח ה’. גם פה להלכה קצת קשה כי לא ברור שיש בכלל איסור במות. רק באמת אולי זה תלוי בסוג של כוונה. אם זה לאפוקי מזבח ה’ או לא. באמת בכללות נראה שהוא חושש שזה מזבח לפעור או משהו כזה.

יג.

דבר שלישי חשוב אומר פנחס, אם תאמר מה אכפת לנו. אז יש שבט בעבר הירדן שעושים מה שבא להם. אז הוא מזכיר להם עוון עכן. שאיש אחד מעל בחרם ועל כל העדה יקצוף. אם כן אין לנו אפשרות לוותר לכם כי יש ערבות.

יד.

התירוץ שלהם כבר שאלו כולם שהוא מאד מוזר, שמזבח יהיה זכר בלבד. ראה הכתוב על זה. זה באמת ראיה גדולה לשיטת רב אורי הולצמן שמזבחות האבות לא היו לקרבנות אלא לקריאה בשם ה’ ככתוב, אם כן מתאים שיהיה מזבח שאינו באמת לקרבנות אלא לקריאה בלבד. בכללות זה לא כזה הזוי אם חושבים על זה יותר כמו בית כנסת או משהו כזה, במקור מסתמא זה נראה כמו מזבח כי היו מקריבים עליו. אבל כמו כל הדברים הצורה הזו של בנין בטח קיבל עוד קונוטציות, וייפו אותו ובנו גדול וכו’ כדי לכבד את השם או המצב, עד שכבר אפשר מזבח לא לעולה. נגיד בבית כנסת שלנו יש בימה שיש לו תפקיד לקריאת התורה או החזן, אבל לא קשה לדמיין מישהו עושה בימה יפה גם במקום שלא קוראים. למשל יש שטיבלאך של חסידות שיש בהם עמוד לאדמור אפילו שהוא אף פעם לא מתפלל שם..או בקיצור המון דברים שגם בלי השימוש נשארים לסמל או משהו, אז באותם הימים זה היה מזבח. אפשר גם מצבה או אשרה אבל כנראה מזבח היה יותר כשר.

ואיך המזבח הוא עדות? הם אומרים שזה עדות לבניהם שהם יהודים ויש להם חלק בה’. בטח בנו אותו כפי מנהג או הלכות יהודים. מזבח אדמה אבנים שלימות וכדומה. זה היה בולט שזה סממן יהודי. נגיד כמו איזה עיירה רחוקה שבונים לעצמם בית מדרש גדול נגיד, לא שיש מי שילד שם רק לזכר…

טו.

אני חושב שיש פה איזה עקיצה. השבטים אומרים “אתם מפרידים עצמכם מאתנו, למה אתם לא באים לפה למה בניתם לעצמכם בית כנסת” וב”ג וב”ר עונים להם, בדיוק בגלל הטענות האלה שלכם. תראו איך אתם כבר חושדים בנו שאנחנו לא משלכם וזה בעוד אתם עוד זוכרים..שערו מה תספרו לבניכם.. לקחנו לעצמנו מזבח כי אתם דחיתם אותנו… כמו איזה מחוצף שעושה לעצמו מוסד ואז המוסד הגדול צועק שהוא פלגן עונה לו פעם הבא אל תזרוק אותי…

טז.

אבל אני רוצה להוסיף קונספירציות.. בסוף אחרי הכל מוזר שיהיה מזבח שכל התפקיד שלו זה להזכיר ‘לא לזבוח’, אני חושב שזה לא כזה פשוט. בטח אפשר לומר שהיו מזבחות בעבר הירדן וזה נועד לתרץ הקושיא ובאמת משלב מסוים הפסיקו לזבוח בהם. אבל גם אפשר שהשאירו פה לופהול גדול. הם אומרים ‘מלבד מזבח ה’ אלהינו אשר לפני משכנו’. השאלה הוא מה נחשב ‘לפני’.

 יש סיפור של רבי דוד לעלובער שפעם נסע לחוזה מלובלין לשבת אבל נתקע בדרך. אז במוצאי שבת הגיע ואמר שהיה אצל הרבי בשבת. הכיצד? כי שערו בנפשכם שכל העולם באים ללובלין, אז יש שולחן ארוך ארוך, והוא צעיר התלמידים אז הוא יושב בסוף השולחן, נו אז במקומו בלעלוב זה גם אצל השולחן של הרבי. ומה הוא אשם שבדיוק לא באו האנשים שבינתיים..

כך אפשר שהם אומרים, הכל תלוי בכוונה הרי מה הבעיה במזבח אחר לא המקום אלא שזה לא לפני ה’ אלא לפני פעור, נו בוודאי לא התכוונו לסור אחרי ה’ אלא להיפך לזבוח לה’ לא לפעור. חלילה שעשינו מזבח לפני אל אחר, אדרבה אנחנו לא זובחים אלא במזבח אשר לפני המשכן, כלומר שכוונתנו לאותו אלוה.

יז.

פנחס לא היה טיפש הוא הבין את הטריק אבל הוא חיפש תירוץ. וככה הוא אומר במענה שלו. ידענו כי בתוכנו ה’, כי באמת לא מעלתם בו, והצלתם את ישראל מיד ה’. מין נוסח מוזר נורא. צריכים להציל את ישראל מיד ה’! הכוונה אבל פשוטה כי אילו היו עושים מלחמה אז דווקא השם היה כועס עליהם. בכלל זה התפקיד של פנחס מאז להציל את ישראל מיד ה’. זה בקנאו את קנאתי. הוא טיפל בכעס של השם השיב את חמתי. אז על ידי רצח וכאן על ידי קבלת התירוץ המצחיק של בג ובר. (זה בכללות כפי התיאור בספרים ראשונים של המקרא שכעס ה’ מפחיד וצריך להנצל ממנו). ואומר לבג ובר תודה שהצלתם את ישראל מיד ה’.

יח.

ופנחס והנשיאים חזרו לישראל וסיפרו להם את התירוץ וייטב בעיניהם הדבר, ‘ויברכו אלהים בני ישראל.’  בני ישראל ברכו את האלהים? או האלהים ברכו את בני ישראל? עכ”פ באמת בא להם ברכה ולא קללה (יכול להיות כפי ההשערה שהיה איזה נגף וחשבו שהפתרון יהיה לעשות קנאות ואז פנחס סידר את זה בדרך אחרת והנגף הפסיק וניצלו בני ישראל. על זה גם דיברו בג ובר בשבועה שלהם, שהם אומרים על עצמם באלה אם אנחנו לא צודקים ‘לא יושיענו היום הזה’. משמע היו צריכים ישועה והצלה. אפשר מ הכעס של ישראל עצמם או ממשהו יותר רחב, עכ”פ יש כאן איזה כעס באוויר וזה סיפור של חכמת פנחס להפיג את המתח.

יט.

ולא עלו עליהם לצבא ולא שיחתו את הארץ. (בטח היו רוצים לשחת כי קינאו בארץ הטובה..)

כ.

ויקראו למזבח כי עד הוא, חסר פה איזה מילה של שם המזבח. בטח זה צונזר…. רש”י אומר שפשוט צריך להשלים שקראו למזבח ‘עד’.