סידור כוונות התפלה

לא הכל אוהבים או מבינים סידורי כוונות האריז”ל והרש”ש, אבל מה שהם עושים זה מודל מופלא לכל אחד.
יש ספר עץ חיים, שהוא כל עיקרי התורות הרחבות והעמוקות של השיטה. ואפשר ללמוד את זה במשך שנים. ואז חושבים, אוקיי, מה עושים את זה, הלכו החכמים ועשו קיצור מופלג של כל התורות העמוקות, וכתבו את זה בסידור שמתפללים כל יום.
וכך, כל פעם שלמדו דרוש ארוך ורחב לקחו עט וכתבו אותו בצורה הכי קצרה שאפשר כדי שיהיה אפשר לכוון את זה כל יום, או אפילו בכל תפלת שמונה עשרה, או בכל ברכה.
וכך ראיתי ממש מתנהגים בישיבות הלימוד, שכל פעם שלומדים סוגיה אז מתחילים לכוון אותו, והיינו להזכיר את זה כל פעם.
זה לא ענין של הלכות כוונות, אלא זה סדר לימוד לעניינים הנוגעים לעולם הפנימי של האדם, ומודל כיצד עושים שלא יישכח מיד בשטף החיים.
ושמתי לב שהרבה יהודים לומדים דברים עמוקים ומתפלאים שזה לא משנה להם בחיים, וזה הכל כי לא למדו את המודל של עריכת סידור כוונות.
והמודל הוא פשוט, שלוקחים דף וכל פעם שתופסים איזה דבר עמוק כותבים את זה בתכלית הקיצור ומביטים בזה מידי יום או שבוע או חודש, וצריך לעשות את זה בכל לימוד של פילוסופיה או תיאולוגיה או דרושי חסידות או מורה נבוכים, הרי יש סידור כוונות מורה נבוכים לתפלה בדיוק כמו שיש סידור רש”ש, אלא שיש צורך להזכיר לעצמנו את סדר העבודה הזו.
ואם מצטרף לאדם מזה בנין שלם של סדר פנימי גם טוב.

טוב לב משתה תמיד ודרך הרמ”א

שו”ע

יום י”ד וט”ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם.

ואין אומרים מזמור יענך ה’ ביום צרה.

ואסורים בהספד ותענית.

אבל שאר דברים אין נוהגים בהם.

וי”א דאף בהספד ותענית מותרים.

רמ”א

והמנהג כסברא ראשונה.

יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי”ד שבאדר ראשון (שיטת רבינו יחיאל מפריז, רבינו פרץ והר”ן. וכן מנהג מנהגים ומהרי”ל).

ואין נוהגין כן (בדרכי משה שלא ראה נוהגים כן).

מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (דברי עצמו).

וטוב לב משתה תמיד (משלי טו, טו).

 

רבו המפרשים והדרשנים בטעם חומרת הרמ”א ובמליצת פסוק סיומו. אבל פשוטו ברור ומעניין יותר מכל הפירושים, ויש בו ללמד אותנו על דרך הכרעות הרמ”א, ודרך לימוד החומרות שהתפשטו אצל כל היוצאים ביד רמ”א.

יש לזכור את הצעת הסוגיה. יש שתי מחלוקת עיקריות בפירוש המשנה האומרת אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מגילה ומתנות לאביונים. מחלוקת ראשונה אם מדבר בכל שנה או דווקא באופן שנתעברה השנה בו ביום. שיטת מהר”ם והרא”ש שהמשנה אינה מדברת אלא באם עיברו את השנה בו ביום, ולפי זה אף הספד ותענית אינה אסורה באדר א’ שלנו, כל שכן שאין חייבים במשתה ושמחה. שיטת שאר הראשונים, שנאמרה המשנה אף בשנה שכבר נודע מתחילה שיש שני אדרים.

מחלוקת שניה הוא אם לכל שאר העניינים זה וזה שווים כולל משתה ושמחה, כפי העולה מהכללת המשנה לכאורה, או שדווקא לענין איסור הספד ותענית זה וזה שווין, וכלשון הגמרא, אבל לא לענין משתה ושמחה. דעת רבינו יחיאל ורבינו פרץ והר”ן שחייבים אף במשתה ושמחה, ואילו דעת התוספות ופשט הרמב”ם שאינו אסור אלא בהספד ותענית ואין חייבים במשתה ושמחה.

מנהג רמ”א מכריע את הדין בצורה ממוצעת, מצד אחד לאסור הספד ותענית, ולא לדחות את המשנה מהלכה כל שנה כשיטת הרא”ש, אבל מצד שני לא להגזים ולחייב במשתה ושמחה כפורים עצמו. הכרעה זו יפה מאד בעיני מי שאיננו מבקש להכריע תמיד בשיטה עקרונית אלא לחפש את הדרך הממוצעת.

אבל מצב המנהג לענין משתה ושמחה קצת יותר מסובך, מצד אחד המקורות העיקריים של מנהג אשכנז שהם המקור למנהג לאסור הספד ותענית, גם אומרים שנוהגים במשתה ושמחה בי”ד שבאדר ראשון, והיינו כנראה לפי שיטת רבינו יחיאל ורבינו פרץ. אבל בפועל בפולין לא נהגו במנהג משתה ושמחה. לכן מבחינת רישום מנהגי ארצו, אומר הרמ”א את העובדה, שלא נוהגים כן.

אבל לא כל דבר שהוא מביא ש’נוהגים’ הוא גם ההדרכה הכי נכונה בעיניו. אלא שאין דרכו לרשום הכרעת דעתו בפסקנות לעולם אלא בתור הוספה של עדיפות על המנהג, ולכן מוסיף, שמכל מקום יש לחפש לצאת ידי חובת המחמירים.

ולמה החליט שראוי כאן להחמיר? ואם כבר להחמיר, מה פשר ‘ריבוי משתה ושמחה קצת’, הרי שיטת המחמירים הוא שיש לעשות משתה גדול כמו פורים עצמו (ואולי מכך שמנהג אשכנז קראוהו ‘פורים קטן’ יש ללמוד שיש להרבות קצת, אבל באמת הוא קטן מצד שאין בו מקרא מגילה ולא מטעם זה). הוא מסביר לנו בעצמו, שכן ‘טוב לב משתה תמיד’, והיינו, צריך תמיד לחשוב מה אנחנו עושים בפועל בחומרות ובקולות שלנו. כמו שכמה פעמים בהלכה ממליץ לנו הרמ”א לחוש לסברת המחמירים, במקום שאין קשה, מהיות טוב, כך, אם אפשר להרבות מעט בסעודה, הרי לשם מה לא להחמיר. אכן אילו היה קשה, ואם נחייב לעשות כמעשה רבי יחיאל מפריז להזמין אורחים או לשלוח להם מנות, הרי הדבר טירחא ולמה להעמיס על ישראל, אבל ריבוי קצת באופן הקל, למה לא, בסך הכל מדובר במשתה, והרי זה דבר טוב. וזו דרך הדרכה בהנהגה שהוא יסוד דרך הכרעות הרמ”א, שהוא הדרכה מעשית ופשוטה ולא הכרעה למדנית ביסודות.

הרמ”א בוודאי לא כיוון לכל מיני מדרשים על הפסוק אלא לעיקר פשוטו, שהוא גם בסיס כל הדרשות. הפסוק אומר ככה, לפעמים חושבים שיש ימים רעים ויש ימים טובים. ומבקשים מתי יגיעו לנו ימים רעים. אבל הכתוב אומר, שזה לא עובד כך. אלא מי שהוא עני, כל ימיו רעים. ומי שהוא טוב לב, כל ימיו משתה. הפסוק עוסק בהדרכה פשוטה לחיים, שמוטב לטפח לב טוב שאז כל ימיך יהיו שמחים, כי הכל תלוי ביחס שלך, לא באיזה מאכלים ומשקים יש על שולחנך בפועל, ולהיזהר מלהיות עני שאז כל ימיך רעים. רוב המדרשים בסך הכל מפתחים את העיקר הזה לפי כל מיני מצבים כיצד מי שיש לו לב טוב תמיד טוב לו ומי שיש לו לב רע, או מי שנפל בחלקו להיות עני, תמיד רע לו, ונמצא הכל תלוי באדם ולא במציאות החיצונית. (לפי הפשט וכמה דרשים עני הוא סוג אדם שאינו בבחירתו וכל ימיו רעים ולפי הצד השני של הכתוב ודרשות אחרות מדובר בעני בדעת שגם זה יכול לשנות, ועכ”פ הענין הוא שהעיקר תלוי באדם ולא במציאות הסובבת)

רמ”א גוזר מכך אנולוגיה להכרעת ההלכה, שראוי לשמוע אותה. בדיוק כמו שיש ימים טובים וימים רעים בפשטות, כך ישנם הלא ימים טובים וימים רעים בהלכה. ישנם ימות החול שבהם אומרים תחנון ולמנצח ומספידים ומתענים בהם, ויש ימים טובים שאין אומרים בהם תחנון, וימים טובים מאלה שאף שותים ושמחים בהם. ובדיוק אותו הטעות שהפסוק שולל יש גם כאן. היית חושב שהשאלה אם לשתות ולהיות שמח וטוב לב תלוי בדין ‘ימים טובים’ מול ‘ימים רעים’. והיינו להיות מדקדק כזה, שאם כתוב בשו”ע שבוודאי יש להיות שמח אז יש להיות שמח מאה אחוז, ואם כתוב שזה מחלוקת ראשונים אז יש להיות רק חמישים אחוז שמח, וכן הלאה. בא שלמה המלך ואומר לך שטעות בידך, העני כל ימיו רעים, בין כתוב בשו”ע שמותר או אסור להתענות, אבל מי שיש לו לב טוב, כל ימיו משתה, בין כתוב בשו”ע שמותר או שאסור להתענות, וממילא, אני אומר לך להרבות קצת בסעודה, כלומר להיות לב טוב, שפשוטו כאן, להיות תמיד במצב רוח טוב, ומה, זה גם חומרא לחוש לשיטה בראשונים, אדרבה.

ומכאן יש לנו ללמוד לכל אופני החומרות, שכולם צריכים לעשות בלב טוב, ולא בבחינת ‘ימי עני’, ובאותו ניגון שקוראים את הרמ”א האחרון כך יש לקרוא את כל הרמ”א לאורך הספר, כי החתימה הולך על כל הספר, והיינו אל תחשבו שהוספתי לך דקדוקים וחומרות והכרעות מנהגים כי אני איזה יהודי שכל ימיו רעים, ותמיד מחפש דקדוקי עניות כאלה או אני כזה קנאי למנהג מקומי וכועס על מי שמשנה דבר קטן, אדרבה אני יהודי טוב ונחמד ונעים, טוב לי עם מנהגי מקומי ואני לא נוהג לריב ולעמוד על דתי, הכי הרבה להציע שאולי חומרא זו הוא חשש בעלמא ובמקום הצורך אפשר להקל, או להציע שלמה לא להחמיר כאשר זה לא עולה כסף, ואני הרבה פעמים בסך הכל רושם מנהג מקומי שלא יחשבו שאנחנו עבריינים שלא יודעים את השו”ע אלא גם המנהג שלנו כתוב בשו”ע, והעיקר טוב לב משתה תמיד.

וצדק אותו חסיד במעשה שצעקו עליו המתנגדים על שהתלהב לומר ההלל בליל פסח בבית הכנסת והלא הרמ”א כתב שאין נוהגים כן, ענה וכי מאיפה אתם יודעים שכאשר הרמ”א כתב ‘ואין נוהגים כן’ יש ודפק על השולחן ‘אין לנהוג כן!’, שמא כתב, אכן מנהג יפה, ומה לעשות שבמקומנו אין נוהגים כן. ובאמת מי שמכיר את ניגונו ונפשו של הרמ”א לאורך כל כתביו בין בהגהות ובין באגרות ותשובות ובין בספרי דרושיו יודע שהוא מעולם לא דפק על השולחן וכל דבריו כתב בטוב לב משתה תמיד.

380. האחדות במקום הבסיסי יותר – אין בין אדר א’ לאדר ב – זוהר תצוה פורים קטן תשפ”ד

האחדות במקום הבסיסי יותר – אין בין אדר א’ לאדר ב – זוהר תצוה פורים קטן תשפ”ד

מראי מקומות

מאור עינים פרשת תרומה –

https://www.sefaria.org.il/Me’or_Einayim%2C_Terumah.1?lang=he&with=all&lang2=he

סוד ישרים פורים אות ב, ג –
https://www.sefaria.org.il/Sod_Yesharim%2C_Purim.2?lang=he&with=Navigation&lang2=he

379. שמחה הוא מידה בין אדם לחברו – זוהר תרומה תשפ”ד

השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ שלמה פרוכטר שליט”א

שמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב