תנחומא צו – תורת השלום וויכוח משה עם הקב”ה

תוכן עניינים

תנחומא (בובר) פרשת צו
[ה]

וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז יא).

זהו שאמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז),

כל מה שכתוב בתורה, לשום שלום הוא נכתב, אעפ”י שכתוב בתורה מלחמות, לשם שלום נכתבו.

את מוצא שביטל הקדוש ברוך הוא את הגזירה מפני השלום, אימתי כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה כי תצור אל עיר ימים רבים וגו’ (דברים כ יט), וכל אותו הענין.

אמר לו הקדוש ברוך הוא שיהא מחרים אותם, שנאמר כי החרם תחרימם (דברים כ’ יז), ומשה לא עשה כן, אלא אמר עכשיו אני הולך ומכה, איני יודע מי חטא ומי לא חטא, אלא בשלום אבוא עליהם, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו’ דברי שלום לאמר (דברים ב כו), כיון שראה שלא בא בשלום הכה אותו, שנאמר ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו (במדבר כא לה).

אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אמרתי כי החרם תחרימם וגו’, ואתה באתה עליהם בשלום, חייך כשם שאמרת כך אני אעשה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ י).

לכך נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז).

אין צריך כאן פירוש. ומכל מקום אפרש.
המדרש דורש ‘וזאת תורת זבח השלמים’, כאילו על כל התורה נאמרה, התורה הזו ששם משה לפני בני ישראל, היא תורת זבח השלמים. היא תורת השלום, ככתוב וכל נתיבותיה שלום, כפשוטו, כל התורה כולה לא באה אלא לעשות שלום בעולם.
המדרש ידע שתיכף ומיד יבואו וישאלו, ומה עם כל המלחמות שהתורה מצווה עליהם? והוא עונה. מלחמות שבתורה גם הם מטרתם השלום ולא המלחמה.
אלא לפי שהועלתה כאן הקושיא הזו, התורה שלנו לא אומרת להגיד לחי שניה וכו’, נכנס המדרש לעובי הקורה. כי באמת יש סתירה. במקום אחד כתוב וקראת אליה לשלום ובמקום שני כתוב החרם תחרימם. ויש מי שקורא את ההחרמה כעיקר ויש מי שקורא את השלום כעיקר.
היה אפשר ליישב כל מיני יישובים שזה על עם זה וזה על עם אחר, כפי שאולי משמעות הכתוב בפירוש באותו פרשה, ‘כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה’ וכו’. אבל המדרש כדרכו איננו עוסק בתירוצים הלכתיים כאלה, יכול להיות שיש חילוק הלכתי בפועל בעולם הזה. אבל המדרש לא מתעסק בזה אלא ברעיון. גם אפשר לומר שהשלום המבואר הרי איננו שלום אלא כניעה ואם כן גם זה איננו ממש ‘נתיבותיה שלום’. אפשר לומר שזה סתירה בין ספר במדבר לספר דברים או חלק זה לחלק זה או שכל צד נאמר במצב אחר ושאר תירוצים כאלה.
המדרש עוזב את החקירות האלה ומספר סיפור. פעם אחת ציווה הקב”ה למשה רבינו והבטיח לו שיחרים את כל העמים אשר יפריעו לו בדרכו. הלך משה רבינו ושלח מכתב של שלום גמור לסיחון. “אעברה בארצך בדרך בדרך אלך.. אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי” לא כניעה ולא שלום פיקטיבי ולא כלום. פשוט הציע שיתן לו יעבור וישלם על כל כוס מים בכסף המגיע לו. מה הוא חושב משה רבינו? הקב”ה אומר מלחמה ואתה שולח מכתב שלום? משה חושב נכון הקב”ה אמר, אבל אני מבין שבוודאי כוונתו להרוג חוטאים בלבד ולא את מי שלא חטא. וכי אני יודע מי חטא? מה פירוש כיצד אני יודע אם הקב”ה אמר לך ללחום מסתמא הוא יודע יותר טוב?. לא, משה חייב לברר לעצמו. הוא שולח מכתב שלום וכאשר סיחון ממאן בשלום, משה אפילו לא מבין למה, הוא מניח שזה חייב להיות כי הקשה ה’ את רוחו למען תתו בידך.
אמר הקב”ה למשה, אתה יודע מה, אתה צודק, הסדר שלך יותר צודק מהסדר שלי. בפעם הבאה שנכתוב בתורה את דיני המלחמות נכתוב בפירוש כדרכך. קודם כל וקראת אליה לשלום. והרי לנו כאן אופן קריאה מחודשת באשר לסתירות שבתורה. צריכים להקשיב אל סיפור השיח שבין הקב”ה למשה. המדרש שומע בחידוש ספר הדברים להתחיל בשלום הסכמת הקב”ה לדעתו של משה לפתוח בשלום.