אפוריזימים

“על מה שעליו לא ניתן לדבר בשתי שורות, על אודותיו יש לשתוק”

[restabs alignment=”osc-tabs-right” responsive=”false”]
[restab title=”אמת ושקר” active=”active”]

וכל כך הוא פחד שיחשפו את האמת שלו, כמו שאחרים פוחדים שיחשפו את השקרים שלהם.

תנא, ארבע מאות וארבעין וחד סוגי אמת נבראו בעולם, אמ”ת בגימטריא הכי הוי.
“מכאן אמרו חכמים, שכל המחפש אמת יותר מדי נעקר מן העולם..”
(מן הגנזים)

האמת זו מילה גרועה בשביל לתאר את האמת.

כל מילה, שקר. האמת אינה קיימת במילים.

תפילת הפוסטמודרניסט: תן לי אמת ואלחם עבורה.

בשקר צריך להאמין. האמת היא פשוט אמתית.

בוויכוח בין הטקטיקה לבין האמת אני בצד של האמת. כי אם הטקטיקה לא מצליחה להשיג את מטרתה לא נשאר בידך כלום ושמא אף הזקת למטרה. ואם תלך כפי האמת גם אם אינך מצליח לפחות פעלת מתוך האמת.

The beauty of watching truth after truth blend into the vast ocean of skepticism.

[/restab]
[restab title=”יחיד וחברה”]

אז עזבת את השקרים של כל החברה . אתה כבר לא חלק מהם.
כעת אתה אחראי בעצמך על השקרים שלך.
פעם הייתי לבד, אבל חסרתי מי שיכיר בייחודי. התחברתי עם חברים, אבל כבר לא הייתי ייחודי.
It has been said one should learn from the mistakes of others rather than his own. I disagree. I would never trust another person enough to learn from his mistakes
Normal: doing what other people believe in.
Crazy: doing what you believe in.
מוזר: לעולם אין לחברה אין תועלת אלא מאלו שאינם מכירים בתכתיביה.
מוזר הוא מצבו של הפרט בתוך החברה: מחפש הוא שיהיה לו מספיק גיבוי מן החברה בכדי שיוכל למרוד בה.

[/restab]
[restab title=”קיום”]

רק משועמם שם לב לעצמו.

חפצתי להכיר את עצמי, אבל לא מצאתי שדכן.

חכם סיני היה לו פעם שני פרוטות. באחד קנה לחם ובשני בירה. והסביר: לחם, כדי לחיות. ובירה, שיהיה בשביל מה לחיות.

אתה חופשי לבחור לעצמך כל שעבוד שתרצה.
האם העשייה הוא משהו למלא בה את הזמן, או שמא הזמן הוא אמצעי לסידור המעשים השונים שאנו עושים?
עלוב האדם, שאפילו כאשר הוא מתאבד הוא משאיר פתק.
הזאת היא האומץ, להראות לכולם כמה אתה אמיץ?
רוב החיים טוענים שיש סיבה לחיות. מישהו שאל גם לדעתם של המתים?
פרדוקס האנושות: הניסיון ליצור משהו אמתי. על פי הפילוסופיה: אם זו יצירה, זה לא אמתי, כי את האמת יש לגלות, לא ליצור. ואם זה אמת, אין צורך ליצור אותו, היא כבר קיימת. אבל מי שקבל את זה ומתייאש מהנסיון ליצור משהו אמתי, הוא כבר אדם מת.
פחד מוות – אין מה שיבטיח קיום למציאות. תשובה, בטחון, אמונה, מנוחה, אלהים – הקיום קיים.
שירה – בריחה מן הדיוק אל הקיום.

 

[/restab]

[restab title=”תפלה לאין”]

תחלה היה הטוב והאמת בלבד, אבל היה נורא משמעם. המציאו את הרע ואת השקר, ומאז כולם נורא עסוקים.
תחלה היה הוא ושמו בלבד, אך היה משעמם מדי. נתן מקום לאחרים, וכבר איננו משתעמם.

 

[/restab]
[restab title=”שאר”]

אולי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות ואולי לא. מה שבטוח הדרך לגן עדן לא רצופה.

הטרגדיה של כל מי שיש לו משהו להגיד: חושבים אותו לבדחן.
הנקודה הקטנה הזו שבכוחה להפוך כל משפט לבדיחה. [..]
יש ואתה רואה אדם מתעסק במשהו ‘נחות’ וזה מערער לך את הבן אדם, ויש שזה מערער לך את ה’נחיתות’ של הדבר הזה.
סתירה זה משהו שמקשים על תיאוריה, לא על בן אדם.
עקביות היא מילה מכובסת לעקשנות.
האם אלוהים יכול לברוא אבן שאיננו יכול להרים?
-האם אדם יכול לשאול שאלה שאיננו יכול לענות עליה?

זאת המציאות שניהליסטית, לא הפילוסופיה שלי.

צריך לכתוב ספר שלם שאנשים יקשיבו למסר שניתן להיאמר במשפט או שניים.
מתני’. יש אמירה ולא רקע, רקע ולא אמירה. גמ’. אמירה ולא רקע, כגון הני פולישע ווערטער (שאפשר ללמוד מהם כל מה שרוצים לכל צד שהאדם רוצה ואינם מגבילים את עצמם ברקע וסיוג -רש”י). רקע ולא אמירה, כגון הני מאמרי דבי עיתונאי. ואיכא דאמרי, אף דבי קבצאי. (שיש בהם הרבה רקע והבהרה למה לא מתכוונים, אך לא מילה אחת של תוכן -רש”י) .

גם מי שאמר ‘בנפשו יביא לחמו’ לא העלה בדעתו ‘בלחמו יביא נפשו’

 והלא דברים קל וחומר, ומה אם מכוונות טובות יוצאים דברים רעים, מכוונות רעות לא כל שכן.
משנה דעה משנה מזל.
אתה לא משועמם אם אין לך מה לעשות.
אתה לא מיואש אם אין לך ממה להתייאש.
תפסיק לעשות כל כך ולא תשתעמם.
תפסיק לקוות כל כך ולא תתייאש.

[/restab][/restabs]