סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: הלכות יסודי התורה, פרק ח’ (הלכה א’)
—
מבנה פרק ח’ – הקדמה
דרכו של הרמב”ם היא לפתוח בעובדה (מציאות) ולאחר מכן להביא את ההלכה. בפרק ז’ העובדה הייתה כיצד הנבואה פועלת, וההלכה הייתה: חובה לשמוע לנביא כשהוא מביא אות ומופת. פרק ח’ הוא המשך – פרט בהלכה של האמונה בנביא: אם נביא, אפילו עם מופת, אומר דבר הסותר את נבואת משה, אין מאמינים לו. כדי להבין זאת, הרמב”ם צריך קודם להסביר כיצד אמונתנו במשה רבינו שונה באופן יסודי מהאמונה בנביא רגיל.
[חידוש – מדוע “לא תוסיפו/לא תגרעו” אינו כאן:] מעניין שהרמב”ם לא שילב את מצוות “לא תוסיפו” ו”לא תגרעו” (להוסיף או לגרוע מצוה) בהלכות יסודי התורה, אף שהיה מתאים היטב לפרק זה.
—
הלכה א’ – „משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה”
א) היסוד: האמונה במשה אינה מבוססת על אותות
לשון הרמב”ם: „משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף… וכל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאן, לא להביא ראיה על הנבואה. צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים… וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם כך וכך.”
פשט
בנביא רגיל מאמינים על סמך שני דברים: (1) הוא ראוי לנבואה (צדיק, חכם, וכו’), (2) הוא מביא אות ומופת – וזה נותן חיוב מן התורה להאמין, כמו עדות. אבל האמונה במשה רבינו אינה בנויה על אותות ומופתים, אלא על מעמד הר סיני, שבו כל ישראל ראו ושמעו בעצמם.
חידושים והסברות
1) „יש בלבו דופי” – חולשת האמונה באמצעות אותות:
הרמב”ם אומר שמי שמאמין על סמך אותות יש לו “דפיקת לב” – הוא אינו בטוח במאה אחוז. “שמא יש דברים בגו” – אולי יש סיבה נסתרת מאחורי הסימנים. “שמא יעשה האות בלט ובכשוף” – אולי זה תרגיל, אחיזת עיניים. כלומר: אפילו כשישראל מאמינים בנביא רגיל על סמך אות ומופת, אין זו אמת של מאה אחוז – זהו חיוב מן התורה להאמין (כשם שמאמינים לעדים, אף שעדים יכולים לשקר), אבל נשארת “נטייה של ספק”. זהו החילוק בין אמונה בנביא רגיל (בדין חזקה ועדות, כמובא בסוף פרק ז’) לבין אמונה במשה רבינו, שהיא דבר ברור וחזק יותר.
[הערה על “בלט”:] המילה “לט” פירושה שקט/נסתר – כמו “בלהטיהם” בתורה על כישוף. הרמב”ם מפרט שתי אפשרויות: כישוף (ממש), או “בלט” – תרגיל נסתר, כמו מי שמסתיר משהו מתחת ל”קלפים” שאינו נראה.
—
ב) קושיא ותירוץ: מה עם האותות במצרים?
2) קושיא: הקב”ה עצמו נתן למשה אותות בפרשת שמות (המטה, הצרעת, וכו’) כדי שישראל יאמינו בו – כתשובה על “והן לא יאמינו לי”!
תירוץ: כשהרמב”ם אומר “לא האמינו בו מפני האותות” הוא מדבר על האמונה של מתן תורה – הדין של להאמין בנבואת משה כיסוד התורה. האותות במצרים היו לצורך מעשי – שהוא שליח להוציא את ישראל – אבל זה היה לפני מתן תורה, ואין זה הדין של אמונה בנבואת משה. יש לציין שראשונים חלקו רבות על הרמב”ם בעניין זה.
הרמב”ם עצמו מתייחס לכך בהמשך ההלכה (ראה להלן סעיף ו’), שם הוא מסביר שהאותות במצרים הביאו “נאמנות שיש בה דופי ומהרהר ומחשב” – משה רבינו עצמו ידע זאת, וזו הסיבה שאמר כמה פעמים “והן לא יאמינו לי”. הקב”ה אמר לו: “אלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים” – האותות הם רק לתקופה עד שיצאו ממצרים. “אבל אחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך.”
—
ג) „לפי הצורך עשאן” – כל הניסים של משה היו מעשיים
3) חידוש: הרמב”ם מונה: קריעת ים סוף – “צריך להשקיע את המצריים”; הורדת המן – “צריכים למזון”; באר מרים – “צמאו”; בליעת קורח – לטפל במרד. כל האותות היו לצרכים מעשיים של כלל ישראל, לא כדי להוכיח את נבואת משה. משה רבינו, מלבד היותו נביא, הוא גם המנהיג, והוא דואג לצרכי ישראל.
[לשון מעניינת:] הרמב”ם כותב הכל בייחוס ישיר למשה – “קרע את הים”, “הוריד את המן” – הוא אינו אומר שמשה ביקש מהקב”ה. זוהי לשון ראויה לתשומת לב.
[עניין מעניין – “במדבר”:] הרמב”ם אומר “כל האותות שעשה משה במדבר” – הוא אינו מונה במפורש את האותות במצרים (עשר מכות), כיוון שלאלה היה צורך אחר: לשבור את פרעה, קידוש השם, “למען תספר באזני בנך ובן בנך” – אבל גם לא כדי להוכיח את נבואת משה לישראל. “וכן שאר כל האותות” – כולל הכל.
4) חידוש – נגד מהלך ה”בנייה הדרגתית”: היה אפשר לומר שכל הניסים ממצרים ומהמדבר הם הכנה למעמד הר סיני – “בנייה הדרגתית” כדי שישראל יאמינו אחר כך במתן תורה. הרמב”ם אינו אומר כך. הוא אומר שכל נס היה לצורך עצמו, ותו לא. מעמד הר סיני עומד בפני עצמו, לא כשיא של סדרת ניסים.
—
ד) „במעמד הר סיני” – יסוד האמונה במשה
5) חידוש – „עינינו ראו ולא זר”: הדגש העיקרי הוא לא מה שראו, אלא שראו בעצמם: “עינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר.” אצל נביא רגיל ישראל הם “מאזינים סבילים” – הנביא אומר, אנחנו מקבלים. במעמד הר סיני ישראל עצמם “השתתפו” – הם ראו ושמעו בעצמם. אין צורך להאמין לאף אחד בשביל זה. זהו החילוק היסודי: אצל נביא רגיל האמונה היא “בדין חזקה ועדות” (עם שארית ספק); אצל משה רבינו זוהי ידיעה ישירה.
6) חידוש – מה בדיוק שמעו ישראל? הרמב”ם כותב: “והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם כך וכך.” הרמב”ם אינו אומר שישראל שמעו ישירות מהקב”ה עצמו (כמו “אנכי” ו”לא יהיה לך”). הוא אומר שהם שמעו כיצד הקב”ה מדבר אל משה – “לך אמור להם כך וכך.” זה מפליא, שהרי בזוהר נאמר “מאן דשמעו אנכי” – ששמעו “אנכי” ישירות. אבל הדגש של הרמב”ם שונה: מה שראו הוא שהקב”ה מדבר אל משה, וזה לבדו מספיק לאמונה.
יש לציין שאולי הפרטים של מה ששמעו בדיוק אינם העיקר המעכב – העיקר הוא העובדה ש”עינינו ראו ולא זר.”
—
ה) „פנים בפנים דבר ה’ עמכם” – הפירוש
7) חידוש בפירוש “פנים בפנים”: הרמב”ם כבר פירש קודם (אצל נבואת משה) “פנים בפנים” כישירות, ללא שליח – לא “פנים” במובן הפשוט. כמו כשאדם אומר “אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים” – כוונתו לא שהוא רוצה לראות את הפנים, אלא “אל תשלח לי מכתב, אל תשלח לי שליח, דבר אתה איתי ישירות!” זהו מאפיין של נבואת משה – “לפיכך אין שליח”.
שאלה: אם “פנים בפנים” הוא מאפיין של נבואת משה, האם כל ישראל חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה במעמד הר סיני? – נאמר שזה מוכנס מבחוץ, לא מה שהרמב”ם אומר ממש. מה שעולה מכאן הוא ספציפית ההיבט של “לא על ידי שליח”, לא כל שאר מעלות נבואת משה.
—
ו) „הנה אנכי בא אליך בעב הענן… וגם בך יאמינו לעולם” – ראייה עצמית חזקה ממופת
פסוק הרמב”ם: „הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם”
פשט: הקב”ה יורד קרוב לישראל (בניגוד לזמנים אחרים שבהם משה הלך לאוהל מועד או להר סיני) – המטרה היא שכל העם ישמע כיצד הקב”ה מדבר אל משה, ובכך “וגם בך יאמינו לעולם”.
8) חידוש גדול – ראייה עצמית חזקה ממופת: הרמב”ם סובר שכאשר אדם רואה דבר בעצמו, זה שווה יותר ממופת. אנשים חושבים להיפך – “ראיתי בעצמי, אולי דמיינתי, אבל מופת זה ודאי.” אבל הרמב”ם אומר: מופת הוא דמיון כפול – ראשית ראית את המופת (אולי זה עצמו דמיון), ושנית, כל העניין שהמופת מוכיח גם הוא אולי דמיון. אבל ראייה עצמית – זה דבר חזק מאוד. וכשכל כך הרבה אנשים ראו יחד, זה חזק עוד יותר.
9) חידוש במילה “לעולם” – שני מהלכים: הרמב”ם דורש: “מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שעומדת לעולם” – עד מעמד הר סיני הייתה “נאמנות שיש בה דופי”, נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. ניסים ונפלאות מביאים אמונה שעדיין אפשר לחשוב “אולי בכל זאת לא”.
הרמב”ם מכניס פירוש חדש ב”לעולם” – לא רק זמנית (לנצח), אלא איכותית: אמונה אמיתית, יציבה, חזקה שאי אפשר להכחישה כלל. אבל זה גם זמני – הרמב”ם הוסיף: ברגע שראו, האמינו תמיד.
החילוק בין ניסים לראייה עצמית: מניסים יש “יש לו הפסק” – אדם מתפעל, אבל ההתפעלות יורדת, והוא מתחיל לחשוב ולהטיל ספק. אבל כשרואה דבר בעצמו, הידיעה המוחלטת אינה רק מחשבה תמידית (זמנית), אלא מכיוון שזהו בירור חזק יותר, היא מחזיקה מעמד לנצח.
[הרחבה: פסח ושבועות] על פי זה אפשר להבין את החילוק הידוע בין פסח לשבועות המובא בספרי חסידות: פסח הוא ניסים ונפלאות – הבזק, דבר יפה, אבל “לא לעולם”, ההתעוררות אינה נשארת. שבועות – מעמד הר סיני – הוא “לעולם”.
—
ז) ישראל כעדים – „שהם והוא אחד בדבר”
לשון הרמב”ם: „כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואין צריך לעשות להם אות… שהם והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהם עד לחבירו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהם צריך לראיה על חבירו.”
10) חידוש – „שהם והוא אחד בדבר”: משה רבינו וישראל היו שווים – שניהם קיבלו את הנבואה בבת אחת. משה אינו צריך להראות להם אות ומופת כיוון שכל ישראל ראו בעצמם.
שאלה על הלשון “כל אחד מהם עד לחבירו”: לכאורה צריך להיות “כל אחד עד לעצמו”! כששני עדים רואים דבר יחד, כל אחד הוא עד לעצמו, לא לשני. כיצד אחד הוא “עד לחבירו”?
הצעה: אולי הכוונה שכששני אנשים רואים דבר יחד, כל אחד יכול לחשוב “אולי ראיתי דמיון” – אבל מכיוון שגם השני ראה, הם מחזקים זה את זה. אבל זה נדחה – זה היה אומר ש”אני מסתכל על השני”, שאינו אותו מהלך כמו “כל אחד עד לעצמו”. הלשון נשארת “לא ברורה”.
[הרחבה: הרוגאצ’ובר] הרוגאצ’ובר מציין שאצל שני עדים יש מושג כזה שכל אחד עד לשני – הקשור לדין “עדות מיוחדת” (שני עדים שאינם יודעים זה על זה) שפסולה, כיוון שאין צירוף. זה מראה שעדים מצטרפים זה לזה. מעניין, אבל “לא ברור”.
—
ח) השאלה של דורות מאוחרים
11) חידוש: הרמב”ם מתכוון שגם לדורות מאוחרים אותו דור הוא אות לנצח – “אנו מאמינים בעניין זה.”
קושיא חזקה: אם כך, הרי אנו שומעים עדיין עד מפי עד – לא ראינו בעצמנו! ואם כן, מדוע כשנביא אחר בא עם מופת, אי אפשר לומר שזו “עוד רמה של עדות”? בהכרח יש כאן עניין עמוק יותר.
תירוץ חלקי: “רבים ברבים” – ציבור שלם שמע – חזק יותר מעדות סתם. אבל מרומז שיש תירוץ עמוק יותר שאינו נאמר כאן.
—
ט) האותות של משה רבינו במצרים – „נאמנות שיש בה דופי”
לשון הרמב”ם: „וזה שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו, בשעה שנתן לו האותות לעשותם במצרים, ושמעו לקולך… מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שעומדת לעולם, אלא נאמנות שיש בה דופי ומהרהר ומחשב.”
12) חידוש – מדוע משה רבינו היסס: זו הסיבה שמשה רבינו אמר כמה פעמים “והן לא יאמינו לי” – הוא ידע שאותות ומופתים מביאים רק אמונה שיש בה דופי, וזה הטריד אותו.
13) חידוש – האות של מעמד הר סיני כאסמכתא על מצרים: הרמב”ם מביא את הפסוק “וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” (שמות ג:יב) – מעמד הר סיני היה אות (אסמכתא בפרהסיא) גם על שליחות משה במצרים. כשהקב”ה נגלה “מלך מלכי המלכים בפרהסיא”, זה אישר שלא רק שמשה הוא נושא התורה, אלא גם שכל הניסים במצרים היו ניסים אמיתיים – “ולא ישאר בליבם הרהור”.
ה”אות” של מעמד הר סיני אינו אות במובן הרגיל (מופת שאפשר שיש בו דופי), אלא “אות שאין בו דופי” – חוויה ישירה, לא מופת שצריך לפרשו.
קושיא קשה על פירוש הרמב”ם: הפסוק “וזה לך האות” (שמות ג:יב) כתוב לפני “והן לא יאמינו לי” (שמות ד:א) – אם כן כרונולוגית בפסוקים האות בא קודם, ו”והן לא יאמינו לי” בא רק אחריו. כיצד יכול הרמב”ם לומר שהאות של הר סיני הוא התשובה על “והן לא יאמינו לי”, כשהאות כתוב קודם?
תירוץ: זו “בעיה כללית” בסדר הפסוקים שם – שהרי אחר כך משה אומר שוב “והן לא יאמינו לי”, כך שיש חזרה. הרמב”ם לא הוטרד מכך, וכנראה יש לו הסבר אחר על סדר הפסוקים.
—
י) החילוק בין האמונה במשה לאמונה בנביאים אחרים – „נמצאת אומר”
לשון הרמב”ם: „נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו – אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו… אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה”
פשט: אנו מאמינים בנביא שאחרי משה לא מפני שאותו אמיתי, אלא מפני שהתורה מצווה אותנו להאמין לנביא שמביא אות.
14) חידוש – המשל מעדים: זה כמו עדים – אין יודעים במאה אחוז שעדים אומרים אמת, אולי הם משקרים. אלא מה? התורה אמרה שיש לסמוך “על פי שנים עדים” – לנהוג לפי עדים אף שאין זה ודאי במאה אחוז. כך גם עם נביא: “כוח מצוה לשמוע” – שומעים לנביא כי התורה מצווה, לא מפני שיודעים בוודאות שאין זה כישוף.
15) חידוש – תפקיד חזקת הכשרות: בפרק ז’ הרמב”ם דיבר על חזקת כשרות כסיבה מדוע מאמינים לנביא (שאינו מכשף). כיצד זה מתיישב עם היסוד הנוכחי שמאמינים רק מפני המצוה שבתורה?
תשובה: חזקת כשרות היא רק תנאי (תנאי הכרחי), לא הסיבה. בלי חזקת כשרות לא היו מאמינים כלל – אבל חזקת כשרות לבדה אינה מספיקה. הסיבה האמיתית מדוע מאמינים היא מפני שהתורה מצווה.
—
יא) המהלך הלוגי: מדוע אין מאמינים לנביא נגד משה
לשון הרמב”ם: „לפיכך, אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובא להכחיש נבואתו של משה רבינו – אין שומעין לו”
פשט: לשון הרמב”ם היא “אין שומעין לו” – לא כדין/גזירת הכתוב, אלא פשוט אין שומעים לו, כי זה לא מסתדר. זוהי אי-אפשרות מציאותית, לא איסור הלכתי.
“שאנו יודעים בבירור שאותן האותות על ידי כשוף ולחש הן” – אנו יודעים בוודאות שאותותיו הם כישוף. מדוע?
“לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות, כדי שנערוך אותות זה לאותות זה” – אילו היינו מאמינים במשה רק מפני שעשה אותות, היה מקום להשוות אותות מול אותות. אבל “בעינינו ראינוהו ובאזנינו שמענוהו כמו ששמע הוא” – א
נו ראינו בעינינו ושמענו באוזנינו את אותו הדבר שמשה שמע.
16) חידוש – שתי בעיות עם הנביא שהולך נגד משה:
א) הוא בא עם דבר חלש (אות ומופת) כנגד מה שראינו בעצמנו – זה כמו עדים שאומרים נגד מה שאדם ראה בעצמו בעיניו. “שאינו שומע להם” – לא מפני שאסור, אלא מפני שהוא יודע ש”הם עדי שקר”. עדים עובדים רק כשהדבר יכול להיות אמת – כשאינו יכול להיות אמת, המנגנון אינו פועל.
ב) כל הבסיס מדוע אנו מאמינים למופתים הוא מפני שהתורה מצווה – אם הנביא הולך נגד התורה, נופל כל היסוד מדוע להאמין לו. זוהי סתירה לוגית: “איך נקבל מעתה אות ומופת שבא להכחיש נבואתו של משה שראינוה בעינינו ושמענוה באוזנינו?”
17) חידוש – הפסוק בפרשת ראה: הרמב”ם מביא את הפסוק “ובא האות או המופת… לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם” (דברים יג). הרמב”ם שואל: מדוע שלא אאמין לו? הרי הוא נביא עם אות ומופת, בדיוק כמו משה! התשובה: מדובר “בשתי רמות שונות לגמרי” – “שהרי זה בא אלינו באות ומופת להכחיש מה שראו עינינו”. מה אנו רוצים שיהיה לנו דבר שהוא יותר חזק ויותר ברור מהשגת העין?
—
סיכום מהלך הרמב”ם בהלכה א’
הרמב”ם לא רק אמר את ההלכה (שאין מאמינים לנביא נגד משה), אלא גם הסביר מדוע בקטע תורני ארוך:
– נבואת משה אינה מבוססת על מופתים – זוהי חוויה ישירה
– ממילא לנביא שבא עם מופתים נגד משה יש שתי בעיות: (א) הוא בא עם דבר חלש יותר כנגד מה שראינו בעצמנו, (ב) כל היסוד של האמונה במופתים בא מהתורה – אם הוא הולך נגד התורה, נופל היסוד
– ממילא פשוט אין מאמינים לו – זו אינה גזירת הכתוב אלא הכרח לוגי
[הערה:] הרמב”ם מאריך בעניין זה גם במקומות אחרים – בהקדמה לפירוש המשניות (ממש בתחילתה), שם הוא מסביר מה נביא יכול לעשות ומה לא, וגם בהמשך בפרק ט’.
תמלול מלא 📝
הלכות יסודי התורה, פרק ח’ – נבואת משה והיסוד של אמונה
הקדמה: מבנה פרק ח’
כן, אנחנו לומדים הלכות יסודי התורה, פרק ח’. המשך בנושא נביא, עניין ספציפי בנושא נביא — נבואת משה.
באופן מעניין, כפי שלמדנו, לרמב”ם יש דרך להתחיל עם עובדה, ואחר כך הוא אומר את המצווה. כל הפרק הקודם עסק בעובדה של איך נביא פועל, ובסוף הייתה המצווה האחת של לשמוע לנביא כשהוא מביא אות. כלומר ההלכה היא של אות — כשהוא מביא מופת, אז שומעים לו.
עכשיו יבוא עוד פרק שלם, שאם אני מסתכל כאן, אין בו עובדה במובן מסוים. כלומר, אין בו ממש הלכות. אבל אפשר לומר שזה בערך עוד פרט בהלכה של להאמין בנביא כשהוא מביא אות ומופת.
כלומר, אסביר: ההלכה היא שכשבא נביא והוא מביא מופת, צריך להאמין לו. אבל הרמב”ם הולך לומר שכאן בהלכות יש פרטים. אחד מהפרטים החשובים הוא שאם המופת — אפילו עם מופת — והנביא אומר משהו נגד נבואת משה, לא מאמינים לו.
עכשיו, כדי להבין למה — נראה. כדי להבין את ההלכה, הרמב”ם מסביר את העובדה שכבר מסכימים על נבואת משה, והם גם הולכים להסביר עובדה לגבי איך אנחנו מאמינים בנבואת משה, מה היחס שלנו לנבואת משה. אחרי שנבין את העובדה, נבין בפשטות למה כשבא עושה מופת נגד נבואת משה, לא מאמינים לו. זה ההסבר שלי.
בפרק הקודם הרמב”ם הסביר את החילוק הפשוט בין נבואת משה לנביאים אחרים. כאן הוא הולך לומר לנו את החילוק מבחינתנו — איך אנחנו מאמינים בנביא רגיל, ולמה אנחנו מאמינים אחרת במשה רבינו, ברמת אמונה אחרת.
> חידוש: מה שקצת מעניין אותי, שהרמב”ם לא סבר שהמצווה של לא תוסיפו ולא תגרעו — שלפי הרמב”ם פירושה להוסיף או להוריד מצווה — לא שולבה בהלכות יסודי התורה. היא הייתה יכולה להיכנס מצוין לפרק הזה. נכון, כך הדרך. אבל מצד אחר אפשר לומר שמה שנאמר בסוף הפרק הקודם — שכשמאמינים בנביא סתם זה רק בדין חזקה ועדות — אינו נכון לגבי נבואת משה. ולכן דווקא נבואת משה חזקה יותר מנביאים אחרים, כי זו לא חזקה. זה דבר ברור יותר.
—
הלכה א’: „משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה”
אמונה בנביא דרך אותות — ולמה זה לא חל אצל משה
אומר הרמב”ם:
> „משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה.”
הרמב”ם סיים עכשיו להסביר שבנביא רגיל אנחנו מאמינים בו משתי סיבות: אנחנו מאמינים כי אנחנו יודעים שהוא צדיק, וממילא מי שראוי לנבואה — הוא לא אומר סתם, הוא חכם, וכל הדברים שהרמב”ם מונה שנביא צריך להיות — יכול להיות נביא. ואחרי שהוא עושה אות ומופת, זה נותן לנו את החיוב התורני להאמין, שכיוון שהוא ראוי לנבואה והוא הראה אות ומופת, זה נהיה כמו עדות, וממילא שנקבל את נבואתו.
משה רבינו — לא האמינו בו ישראל בגלל האותות שעשה.
דיון: מה עם האותות במצרים?
דובר 2: הרי יש עניין שלם שמתחיל עם משה — העניין שהקב”ה נותן אות ומופת שהיהודים יאמינו, הרי זה לקוח מפרשת שמות, לא?
דובר 1: אתה שואל קושיה טובה, אבל הרמב”ם הולך לענות על הקושיה. כשהוא מדבר כאן על „האמינו בו ישראל”, הוא מתכוון למתן תורה, לא ל”האמינו” שהוא שליח להוציא את היהודים ממצרים. מה שהוא שליח להוציא את היהודים ממצרים, זה אכן היה בגלל האותות שהקב”ה נתן לו.
הוא מדבר כאן על דין. אין דין שהיהודים יאמינו במצרים, כי זה היה לפני מתן תורה. היהודים לא האמינו במשה בגלל איזה דין מסוים. זה כמו שאתה מקשה קצת על הרמב”ם. היו ראשונים שחלקו מאוד על הרמב”ם לגבי סוג הראיות הזה. אבל הרמב”ם עצמו הזהיר מזה בקטע הבא. הוא הולך לומר מה עם המופתים שמשה כן אמר?
—
„יש בלבו דופי” — החולשה של אמונה דרך אותות
> „המאמין על פי האותות יש בלבו דופי.”
הכוונה, יש לו דפיקת לב, הוא לא בטוח שזה אמת. למה?
אומר הרמב”ם:
> „שמא יש דברים בגו.”
לפעמים יש איזו סיבה מאחורי הקלעים. זה אמנם נראה כמו מופת, אבל כשאדם מאמין באיזה מופת, הוא חושב כל הזמן: אולי אני לא כל כך חכם, אולי זה טריק, איזו אחיזת עיניים.
הוא אומר:
> „שמא יעשה האות בלט ובכשוף.”
מה פירוש „לט”? אני לא יודע. „בלהטיהם” כתוב בתורה על הכישוף — האם זו אותה מילה? אני חושב ש”לט” פירושו בשקט, איזה סוג של… מעניין, קודם סתם נאמר „דברים בגו”, וכאן הוא מפרט: יכול להיות כישוף או בלט. זה כשאדם עושה טריק, יש לו משהו מתחת ל”שרוול”. אתה לא רואה? הוא אומר לו משהו בשקט שם. יש איזה טריק מתחת לזה.
> חידוש: הרי אפילו כשיהודים כן מאמינים על בסיס אות ומופת, הם מאמינים — כמו שהרמב”ם אמר — כשהם מאמינים, זה לא בשבילם גם כן אמת של מאה אחוז. הם עושים את זה כי התורה מחייבת אותם. נשאר איזה נטייה של ספק, נשארת נטייה מסוימת של ספק.
כמו כשבאים שני עדים — שאנחנו יודעים, יכול להיות שהעדים משקרים, יכול להיות שהעדים משקרים, יש הרבה אנשים שמשקרים — אבל התורה אומרת לנו להאמין, אז מאמינים.
כל החיים שלנו אנחנו לא עושים דברים על בסיס מאה אחוז. כשאדם משיא ילד, הוא לא מאה אחוז בטוח שזה השידוך הנכון. רק הוא שמח, כי הולכים עם דרך העולם — אז כשזה הגיוני מאוד, זה נראה כך, אולי יש יותר סיכויים, אז הולכים עם זה. כך זה בדרך כלל. אבל האמונה הזו היא יותר מזה. במשה רבינו היהודים האמינו הרבה יותר מזה.
—
„לפי הצורך עשאן” — כל הניסים של משה היו מעשיים
אלא אם כן — מיד הוא הולך לומר למה היהודים כן האמינו במשה — אבל הוא עוצר כאן רגע: אלא אם כן, מה הפשט של כל האותות והמופתים? הפרשיות הראשונות, כשפוגשים את משה רבינו, רואים שיש הרבה אותות ומופתים. אדם יחשוב שזה היסוד של משה, שזו הסיבה שאנחנו מאמינים במשה — בגלל עשר המכות וכל הדברים.
אלא, לא שזה היה חשוב. אלא, רק מה אם כן עשה משה רבינו כל כך הרבה אותות ומופתים?
> „וכל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאן.”
כל האותות והמופתים שמשה רבינו עשה במדבר — קצת מעניין שהוא לא מונה את האותות והמופתים במצרים. במצרים הייתה סיבה אחרת — לשבור את פרעה, לעשות קידוש השם. אוקיי, הוא אומר צורך. תראו, הוא הולך למנות את מצרים, למה הוא אומר במדבר.
האותות שמשה רבינו עשה במדבר, לפי הצורך עשאן. הוא עשה אותם לפי הצורך, שהיה צורך מסוים:
> „לא להביא ראיה על הנבואה.”
הסיבה שמשה רבינו עשה אותם לא הייתה להביא ראיות על הנבואה, אלא לעשות את מה שהוא עושה כמנהיג של כלל ישראל, פשוט. משה רבינו, מלבד שהוא נביא, הוא גם המנהיג, והוא דואג לצרכים של היהודים.
וממילא:
– „צריך להשקיע המצריים” — היה צורך להטביע את המצרים בים, לסיים את הסאגה הארוכה של מצרים — הים, ויצללו בו — והוא גרם לנס, למופת, שהמצרים יטבעו שם.
– הורדת המן — אנחנו היהודים היינו צריכים מזון.
– צמא — הם היו צמאים.
> חידוש: מאוד מעניין, הוא אומר בלשון שהכול מיוחס למשה ישירות — הוא לא אומר שהוא גרם לקב”ה, שהוא ביקש מהקב”ה. בכל אופן, זה עניין.
אוקיי, הפשט הוא שזו לא ראיה על נבואה, אלא היה צורך. היה צורך. זה רק היה שהוא עשה את זה כי היה צורך.
כמו בליעת עדת קורח — הוא היה צריך מה? הוא היה צריך פשוט להיפרע, הוא היה צריך לסלק את הבעיה של קורח. הוא היה צריך להראות שהיהודים…
> חידוש: יש בעיה, לא כמו שכתוב הרי כן. מאוד מעניין, הרמב”ם — אני זוכר שהרמב”ם ב… ב… איפה זה? בהקדמה לפרק חלק הוא מביא את הראיה על נבואת משה מהפסוק „אם בריאה יברא ה'” מפרשת קורח. כאן רואים שלמעשה, בעל עבודת הקודש למד שהרמב”ם סבר שזו לא הייתה הראיה, זה רק היה כמו שאתה אומר, שקורח היה לו עניין, אבל לא כדי להוכיח. הפסוקים לא לגמרי מתאימים לקטע הזה.
הרמב”ם הרי אומר „וכן שאר כל האותות” — כל שאר האותות גם היו לצורך מסוים. כל עשר המכות הרי סתם היו לצורך שכתוב כל כך הרבה פעמים — „למען תספר באזני בנך ובן בנך” — להראות הפצת השם ליהודים, לעשות קידוש השם, לא כדי להוכיח ליהודים שנבואת משה רבינו אמת. „וכן שאר כל האותות.”
> חידוש: הרמב”ם חולק על שיטה אחרת. שיטה אחרת הייתי חושב — אני יכול לשמוע כך — שכל הדברים הם הכנה למעמד הר סיני, שמשה רבינו זה בנייה הדרגתית, שהוא עושה כל כך הרבה ניסים ונפלאות מול כל היהודים, כדי שהיהודים יראו ואחר כך יאמינו במעמד הר סיני. כך, אולי יש אחרים שאומרים כך, אבל הרמב”ם לא אומר כך. כל האותות היו כי היה צורך באותו זמן.
—
„במה האמינו בו?” — מעמד הר סיני כיסוד האמונה
ואם כך:
> „במה האמינו בו?”
מה כן הייתה הסיבה שהיהודים האמינו במשה רבינו? בעצם, למה אנחנו מאמינים במשה רבינו?
כן, אם גוי שואל אותך, למה אתה מאמין במשה רבינו? היית אומר לו כי משה קרע את הים? הוא קרע את הים כי היה צריך לעבור. למה שתאמין לו? לא, מסיבה אחרת.
דיון: מה מיוחד במעמד הר סיני?
דובר 2: אולי, השאלה היא — לא מגיע אפילו במעמד הר סיני?
דובר 1: לא, לא, מעמד הר סיני הוא השינוי.
דובר 2: למה הם היו צריכים שיהיה מעמד הר סיני?
דובר 1: כן, כן.
דובר 2: מתי היה צורך?
דובר 1: למה?
דובר 2: כי היה מעמד הר סיני.
דובר 1: מה היה המעמד?
—
„עינינו ראו ולא זר” — ידיעה ישירה, לא דרך שליח
אומר הרמב”ם כך: מעמד הר סיני היה זמן שכל היהודים ראו:
> „שעינינו ראו ולא זר” — העיניים שלנו עצמן ראו, לא זר. כלומר, לא נביא אמר לנו.
> „ואזנינו שמעו” — האוזניים שלנו עצמן שמעו, „ולא אחר” — לא אחר אמר לנו.
מה ראינו? אומר הוא:
> „האש והקולות והלפידים.”
אוקיי, אני רוצה לעצור רגע כאן.
> חידוש: אתה צודק, הוא הולך לומר מה הם ראו, אבל אני מרגיש שהדגש העיקרי צריך להיות כאן על זה. מה בדיוק ראו — הרמב”ם הולך לפרט מה ראו — אבל אפשר אולי שיש פשט אחר מה ראו או מה הבינו.
>
> הדגש העיקרי כאן הוא שזה לא כמו שכתוב ברש”י — „לא בדברים אני מפתה אתכם ולא על ידי שליח”. לא מישהו סיפר לנו, ואנחנו צריכים להאמין שכיוון שהוא עשה מופת חייבים להאמין לו. אנחנו בעצמנו ראינו. כשרואים בעצמך, אין…
>
> בדרך כלל כשנביא אומר משהו, אין לנו שום קשר לנבואה. אנחנו רק מקבלים, אנחנו המאזינים הפסיביים. כאן משהו — היהודים היו משהו בזה, איזה שותף מסוים, משהו היהודים לקחו, השתתפו במעמד. מה שזה לא יהיה, מה שאנחנו מאמינים במעמד הר סיני הם דברים שאנחנו בעצמנו ראינו. לא צריך להאמין לאף אחד בשביל זה.
—
מה בדיוק שמעו היהודים במעמד הר סיני?
אומר הרמב”ם, מה הם ראו?
> „האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו ואנו שומעים.”
ראו את משה רבינו נכנס לערפל, ושמעו את הקול מדבר למשה רבינו, ואנחנו שומעים. מה הקול אומר לו:
> „משה משה, לך אמור להם כך וכך.”
שמעו את הקול איך הקב”ה מדבר למשה רבינו.
> חידוש: הוא לא אומר כאן שהיהודים שמעו מהקב”ה בעצמו. הוא אומר שהם שמעו איך הקב”ה אומר למשה, “לך אמור להם כך וכך.” פלא. בזוהר כתוב כך — „איהו ואיהי מאן דשמעו אנכי.” אבל זה עניין אחר.
>
> מה שאנחנו אומרים כאן הוא — אבל זה אני אומר, הפרטים זה כבר איך הרמב”ם מצייר בדיוק מה שמעו, אני לא יודע אם זה מעכב. אני חושב שהעיקר המעכב כאן הוא שהיהודים שמעו — „עינינו ראו ולא זר.” כך הוא הרי מביא את הפסוק.
—
„פנים בפנים דבר ה’ עמכם”
ולא רק משה רבינו אמר להם, אלא הם בעצמם האמינו. העיניים שלהם עצמן ראו.
> „כהאי ענינא” — כמו שכתוב בפסוק: „פנים בפנים דבר ה’ עמכם.”
“פנים בפנים” — לא, “פנים בפנים” הוא הרי הולך לומר — זוכרים איך הרמב”ם פירש, כשנחזור לנבואת משה — “פנים בפנים” הוא פירש ישירות. “פנים בפנים” פירושו „לפיכך לא על ידי שליח.”
> חידוש: כל היהודים חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה. זה לא כתוב, זה מה שאני עצמי הכנסתי עכשיו. “פנים בפנים” הוא מאפיין של נבואת משה.
דיון: מה נותן “פנים בפנים”?
דובר 2: כן, אבל מה זה נותן שם?
דובר 1: זה לא נותן להרבה דברים מנבואת משה. מה שזה נותן זה העניין של “לא על ידי שליח”.
דובר 1: שמעו את הקול איך הקב”ה מדבר למשה רבינו.
דובר 2: נכון. הוא לא אומר כאן שהיהודים שמעו מהקב”ה בעצמו, הוא אומר שהם שמעו איך הקב”ה אומר למשה, “לך אמור להם כך וכך.”
דובר 1: פלא. בזוהר כתוב כך, “ואינון אינון מאן דשמעו אנכי”.
דובר 2: אבל זו נוסחה אחרת. מה שאנחנו אומרים כאן הוא… אבל זה אני אומר, הפרטים זה כבר איך הרמב”ם מצייר בדיוק מה שמעו, אני לא יודע אם זה מעכב. אני חושב שהעיקר המעכב כאן הוא שהיהודים שמעו “אנכי ולא יהיה לך”. תביא את הפסוק.
—
הפירוש של “פנים בפנים”
דובר 1: כי אני אומר…
דובר 2: כי אני אומר…
דובר 1: “כי אני אומר”, כך כתוב בפסוק, “פנים בפנים דבר ה’ עמכם”. מול פניכם…
דובר 2: לא, “פנים בפנים” הרמב”ם פירש לפני רגע לגבי נבואת משה. ואומרים ש”פנים בפנים” הוא מפרש ישירות, “פנים בפנים” פירושו “לפיכך אין שליח”.
דובר 1: פנים אל פנים.
דובר 2: כל היהודים חוו לרגע משהו דומה לנבואת משה.
דובר 1: זה לא כתוב, זה תהילה עצמה הכניסה עכשיו.
דובר 2: כן, “פנים בפנים” הוא מאפיין של נבואת משה.
דובר 1: כן, אבל מה זה נותן שם? זה לא נותן להרבה דברים בנבואת משה. מה שזה נותן זה הלשון על עניין השליח. כמו כשאני אומר, “אני רוצה לדבר איתך פנים אל פנים”, אני לא מתכוון לומר שאני רוצה לראות שאין לך מסכה. זה לא הנקודה. הנקודה היא, “אל תשלח לי מכתב, אל תשלח לי שליח, דבר אתה איתי!”
דובר 2: ישירות.
—
הפסוק “וגם בך יאמינו לעולם”
דובר 1: והוא אומר, “ולא את אבותינו לבד כרת ה’ את הברית הזאת, כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים.”
דובר 2: נכון.
דובר 1: הוא אומר, הוא מביא את הראיה מהתורה ש… אבל לא כך… הוא לא אומר כאן בעצם שבמעמד הר סיני לא האמנו במשה, אלא האמנו במעמד עצמו, האמנו בקב”ה עצמו, ישירות. אנחנו מאמינים בנבואת משה כי אנחנו בעצמנו ראינו שהוא נביא. כך אפשר לנסח את זה.
דובר 2: כן.
—
לראות בעצמך חזק יותר ממופת
דובר 1: לא על מופת, זה העיקר. כי מופת זה בעיה. דבר שאתה רואה בעצמך, הרמב”ם סובר שאדם שרואה דבר בעצמו, זה נעשה יותר ממופת. דבר חשוב מאוד.
> [חידוש] אנשים חושבים, “ראיתי בעצמי, אולי דמיינתי.” וכשיש מופת, אז הוא לא חושב, “אולי דמיינתי.” מופת זה דמיון כפול. קודם כל ראית את המופת, ואולי כל העניין הוא דמיון. לראות בעצמך, זה דבר חזק מאוד.
דובר 2: וכשיש כל כך הרבה אנשים שראו את זה…
דובר 1: נכון, על זה כבר מדברים. הרמב”ם במורה נבוכים אומר שמעמד הר סיני היה…
—
העיקר ראיה על נבואת משה – הפסוק “בעבור ישמע העם”
דובר 1: העיקר ראיה שיש ליהודים על נבואת משה… הוא מביא את הפסוק ביתרו, “שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן”. הקב”ה אומר, אני אבוא לדבר אליך מתוך הענן. “בעבור”, למה יורד הקב”ה? כביכול, בזמנים אחרים כביכול הקב”ה היה בשמים, משה רבינו הלך לאוהל מועד או ליד הר סיני, אבל כאן הקב”ה מתקרב ליהודים. למה? “בעבור ישמע העם בדברי עמך”, כל העם ישמע איך שאני מדבר איתך, “וגם בך יאמינו לעולם”. על ידי שהיהודים ישמעו איך שהקב”ה מדבר למשה, כמו שהרמב”ם אמר לנו שהיהודים שמעו את הקול מדבר ואומר “משה, משה, לך אמור להם”, יהיה “וגם בך יאמינו לעולם”, יאמינו בכל מה שמשה רבינו אומר להם.
—
הפירוש של “לעולם” – שני מהלכים
דובר 1: מכלל, אנו רואים כבר, “קודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שעומדת לעולם”. “לעולם” פירושו שזו אמת ודאית שאי אפשר להכחיש כלל. עד עכשיו הרי כבר היו הרבה נסים ונפלאות, אבל עד עכשיו הייתה נאמנות שיש בה דופי, נאמנות שיש אחריה הרהור המחשבה, נאמנות שאפשר לחשוב, אולי בכל זאת, אולי זה לא היה, אולי זה לא מאה אחוז, אולי זה היה אות ומופת ש…
> [חידוש] יפה מאוד, שלרמב”ם יש גם פירוש חדש קצת במילה “לעולם”. אבל כאן, כשהיהודים ישמעו בעצמם בדברי עמך, יאמינו “לעולם”, כלומר אמונה אמיתית, יציבה, נצחית, חזקה. המילה “לעולם” כאן אינה מתייחסת לזמן.
דיון: “לעולם” – זמן או איכות?
דובר 2: הרמב”ם עשה… לא, זה גם זמן. הרמב”ם הוסיף שהפשט הפשוט הוא שברגע שראו, האמינו תמיד.
דובר 1: הרמב”ם אומר, מה הפשט שנכנס כאן? עד עכשיו לא ראו, לא האמינו תמיד? למה? הרי כבר ראו נסים. אומר הרמב”ם, לא. מנסים יש הפסק. אדם מאמין דרך נס, בסדר, זה מחזיק מעמד כמה שבועות, כמה חודשים. הוא מתפעל, וואו! אבל כשמתפעלים, אומר הרמב”ם, ההתפעלות יורדת, ואז הוא מתחיל לחשוב.
אבל כשהוא רואה דבר בעצמו, אז הוא מאמין בעצמו לנצח. כי הידיעה המוחלטת אינה מחשבה תמידית כמו שאתה אומר מצד הזמן, אלא גם מכיוון שזה בירור חזק יותר, ממילא זה מחזיק מעמד לנצח.
סטייה: החילוק בין פסח לשבועות
דובר 1: עם זה אפשר להבין את החילוק של… הרי כתוב בכל הספרים החסידיים התורה על החילוק בין פסח לשבועות. כן, פסח זה הנסים והנפלאות, לכן ההתעוררות של פסח כתוב בכל הספרים, לא נשארת. זה הבזק, זה דבר יפה, אבל זה לא לעולם. אבל שבועות זה לעולם.
—
היהודים כעדים – “שהם והוא אחד בדבר”
דובר 1: שימו לב, אומר כאן הרמב”ם דבר נפלא, שאלו ששלחם, היהודים שמשה רבינו נשלח אליהם, הם היו עדים על נבואתו שהיא אמת. הם עצמם עדות, עדות ראייה כל אחד מהם, נגמר, מה צריך להאמין? להיפך, הם עצמם העדות.
הוא מוציא שוב מה שאמרתי כל הזמן למה, שהם והוא אחד בדבר. משה רבינו עם היהודים היו שווים, הם היו אחד, שניהם קיבלו את הנבואה בבת אחת כידוע, או משהו כזה. כשני עדים שראו דבר אחד ביחד, שכל אחד מהם עד לחבירו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהם צריך לראיה על חבירו.
דיון: מה פירוש “כל אחד מהם עד לחבירו”?
דובר 2: לא, לא כך. שני עדים אין להם שתי עדויות. הם עצמם ראו את זה, וכל עד עוזר לשני, האדם יודע, לא ייתכן שראיתי רק דמיון, כי עוד אדם ראה את זה ביחד איתי, ראינו את זה ביחד, והם מתחזקים יחד.
דובר 1: לא, האדם השני לא עוזר לו. כל אחד… שכל אחד מהם עד לחבירו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהם צריך ראיה על חבירו. אני לא תופס מה הוא רוצה לומר. עד שני הוא עד בשביל העד הראשון? להיפך, כל אחד הוא לעצמו. אני מבולבל.
בואו נראה. שהם והוא אחד בדבר, משה רבינו עם היהודים היו ביחד באותו מעמד. הם מסכימים, הוא רוצה לומר. הם מסכימים, הפשט הוא לא שמשה אומר לנו, שנינו רואים את אותו דבר. כמו ששני עדים רואים משהו ביחד, שכל אחד שבא עד לחבירו, זה קצת מבלבל אותי. לכאורה כל אחד הוא עד לעצמו. איך אני יודע, אין כל אחד מהם צריך לראיה על חבירו? מה הפשט שעד לחבירו? משהו לא מסתדר לי בנוסח.
דובר 2: מה אתה שואל? משהו חזק. זה שאין כל אחד מהם צריך לראיה על חבירו זו הסתירה לכל אחד מהם עד לחבירו?
דובר 1: לא.
דובר 2: והוא לא עד לחבירו, כל אחד עד לעצמו צריך לומר. שני העדים כשהם באים ביחד, כל אחד ראה את זה לבד, אבל אפשר אולי לפעמים לשאול אולי מה שראיתי היה דמיון, אבל השני ראה את זה גם ביחד איתי, ראינו את זה ביחד, והם מתחזקים ביחד.
דובר 1: את זה לא ידעתי, זה היה אם אני מסתכל על השני, אני רוצה לומר, אבל שניהם מסכימים, משהו מוזר, לא? הייתי מסכים אם כל אחד עד לעצמו. אבל זו כבר הערה, אני רוצה סתם לעשות הערה כי אני רוצה שזה יסתדר, לא מסתדר לי הלשון, זו לא דרך נוראית, נכון? אני מסכים.
סטייה: הרוגאצ’ובר על עדות מיוחדת
דובר 1: הרוגאצ’ובר מציין שרואים אכן אצל שני עדים יש מושג כזה שכל אחד הוא עד בשביל השני. חשבתי לגבי מה האיסור של עדות מיוחדת שפסולה, עד בשביל עד, מה זה עדות מיוחדת, הכוונה שני עדים שלא יודעים אחד מהשני, כן, זה לא טוב, אז אין צירוף, נראה שהם מצטרפים אחד לשני, כן, מעניין, להציב כך. לא ברור.
העיקר הרעיון
דובר 1: אבל על כל פנים העיקר הרעיון כאן הוא שהיהודים האמינו כי הם ראו בעצמם. בסדר.
—
לשון הרמב”ם: “כל ישראל עדים לו”
דובר 1: אבל אני חושב שמה שהוא אומר כאן הוא גם, כך הוא מוציא, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואין צריך לעשות להם אות, הוא לא צריך להראות להם אות ומופת כי כל היהודים הם עצמם אות ומופת, כל היהודים ראו בעצמם. אני חושב שהוא מתכוון לומר שגם לדורות מאוחרים, אותו דור הוא אות לנצח.
דיון: השאלה של דורות מאוחרים – עד מפי עד
דובר 2: אנחנו מאמינים בזה. אבל אז, רק שיהיה ברור, זו בעיה גדולה מאוד, נכון? כי אז… צריך לומר בבירור, שאם כך, כשאנחנו שמענו, אנחנו שומעים עוד עד מפי עד, זה קשה קושיה, שאם כך, למה כשבא נביא שני, אני סך הכל יכולתי לומר עוד רמה אחת של עדות? קשה מאוד. חייב להיות עניין עמוק יותר בזה.
אבל רבים ברבים זה חזק יותר מסתם עדות אגב. ציבור שלם שמע…
דובר 1: את זה אתה יכול לומר, אבל האם זה נכון? אני חושב שיש תירוץ לזה. אם מבינים כמה יסודות, אפשר להבין את התירוץ. אבל תרצה, אני לא מגלה את הסוד ביוטיוב. תרצה לשמוע את הסוד? אפשר לבוא לשיעור יוטיוב אחר, שם כתוב הסוד, אבל לא בזה.
—
האותות של משה רבינו במצרים – “נאמנות שיש בה דופי”
דובר 1: עכשיו הרמב”ם הזכיר, מה שדיברנו מיד על המופתים שכתוב קודם… הרמב”ם לא שכח. אומר הרמב”ם, מה זה שכתוב קודם המופתים? מה הוא אומר?
וזה שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו… זהו הפשט של מה שהקב”ה אומר לו, בתחילת נבואתו של משה, בשעה שנתן לו האותות לעשותם במצרים, כשהקב”ה נותן לו את האותות לעשות במצרים, הקב”ה אומר למשה, ושמעו לקולך. כן.
מה אומר הקב”ה למשה רבינו? יודע היה הקדוש ברוך הוא, הקב”ה אמר את זה, משה רבינו ידע, שאפילו הוא יביא אותות ומופתים, והם יאמינו, ושמעו לקולך, אבל הם לא יאמינו באופן מלא, יהיה להם דופי. יסוד האמונה שיש בו דופי ומהרהר ומחשב. כשאדם רואה אותות, הוא עדיין חושב, הוא שוקל מחדש.
למה משה רבינו היסס?
דובר 1: ממילא משה רבינו היה נמלך, זו הייתה הסיבה למה שרואים שם שמשה רבינו כמה פעמים, הקב”ה שולח אותו, משה רבינו אומר שהוא לא רוצה ללכת, או שהוא מהסס, כי הוא אומר והן לא יאמינו לי. למה? למה זה מפריע למשה רבינו? כי משה רבינו מוטרד, הקב”ה אמנם נותן לי אותות ומופתים, אבל היהודים יאמינו בי לנצח רק באמונה שיש בה דופי.
הפתרון – מעמד הר סיני
דובר 1: מה הפתרון לזה? אמר לו הקב”ה, אלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים. כל האותות האלה שנחוצים עכשיו לתחילת נבואתו של משה רבינו, עד שיצאו ממצרים, אכן תהיה אמונה שיש בה דופי. אבל אחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה, ואחרי שיצאו ויעמדו בהר סיני, יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך, יסתלק ההרהור שמהרהרים על משה רבינו, שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני…
האות של מעמד הר סיני כאסמכתא על מצרים
אבל כל האותות האלה הם רק לתחילת נבואתו של משה רבינו. עד שיצאו ממצרים אכן תהיה נבואה שיש בליבו דופי. אבל “ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה” — אחרי שיצאו ויעמדו ליד הר סיני — “יסתלק ההרהור שמהרהרין אחריך”, יסתלק ההרהור שמהרהרים על משה רבינו. “שאתה נותן להם כאן אות” — שאתה נותן לך כאן אות — “שידעו ששלחתיך באמת”.
לכאורה, על כל המופתים האלה אולי היהודים חשבו מחדש, כמו שפרעה חשב מחדש כל הזמן. אולי היהודים חשבו מחדש — אולי זה אות אמיתי, אולי לא. אבל עכשיו, כשמעמד הר סיני יתגלה מלך מלכי המלכים בפרהסיא, שלא רק שמשה רבינו הוא נושא התורה, אלא גם משה רבינו הוא הגואל הגדול שעשה את כל הנסים — היו נסים אמיתיים — “ולא ישאר בליבם הרהור”.
הפסוק “וזה לך האות” — אות על השליחות במצרים
“וזה לך האות כי אנכי שלחתיך” — זה יהיה אות גם על השליחות, גם על מה שמשה רבינו עשה במצרים. ש“בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” — ואז היהודים עצמם יראו במשהו שקרוב לנבואה, הם יראו פנים בפנים, וזה יהיה אסמכתא בפרהסיא גם על שליחותו של משה במצרים.
תירוץ הרמב”ם על “והן לא יאמינו לי”
יפה מאוד. אז הרמב”ם מתרץ את מה שהיה קשה לכולם. והפסוק ממש מסכים עם מה שכתוב בתורת הרמב”ם, שהאות יהיה גם אסמכתא על מצרים.
דיון: סדר הפסוקים — האם פירוש הרמב”ם מתאים?
דובר 1: כן, זה מתאים אם מדמיינים שה”והן לא יאמינו לי” אין לו תירוץ שהולך בקלות אחר כך על זה, שהאמיתי… זה לא לפי הסדר, אבל הרמב”ם מפרש… זכרתי שאותו אות כתוב לפני “והן לא יאמינו לי”, אז זה לא מסתדר כל כך טוב. אבל… כן, ג’ י”ב, ד’ א’, כן, זה הפוך. אז זה לא מסתדר כל כך טוב עם פירוש הרמב”ם, ואלה פסוקים אחרים.
דובר 2: כן, אבל הרמב”ם נראה שעשה פשט שמתאים עם אותו אות. הפסוק לא הפריע לו.
דובר 1: כן, אבל זה לא מסתדר שאפשר לענות על “והן לא יאמינו לי”. ה”והן לא יאמינו לי” הוא אומר אחר כך. אז… אני לא יכול לומר שהוא מתכוון עד אז.
דובר 2: בסדר, הפסוקים שם בכל מקרה — סדר הפסוקים שם בכל מקרה מובן מאליו, נראה שכמה פעמים חזר על עצמו שמשה רבינו אמר “והן לא יאמינו לי”. יפה מאוד, וזו בעיה כללית איך הפסוקים כתובים, כי אחר כך הקב”ה אומר, הוא אומר שוב “והן לא יאמינו לי”. אז על זה הרמב”ם לא הוטרד, וכנראה לרמב”ם יש איפשהו הסבר אחר על סדר הפסוקים.
בסדר, הוא אומר רק שזה לא כך… יש בעיה כזו כאן. אבל רציתי לומר שהרמב”ם מתרץ את הקושיה ממה שכתוב בבירור שהקב”ה נתן אות למשה רבינו, והוא אומר, הרמב”ם אומר לא, על זה כתוב “וזה לך האות”.
חידוש: האות של הר סיני — “אות שאין בו דופי”
דובר 1: אז הוא לא אות.
דובר 2: כן, זה לא גילוי אמיתי, זה יותר כמו אות שאין בו דופי. זה נקרא אות, אתה יכול לומר בדרך…
דובר 1: זה האות בדרך שטף השם קצת.
דובר 2: נכון, זה האות שאין בו מופת. אין בו דופי.
—
החילוק בין להאמין במשה ולהאמין בנביאים אחרים — “נמצאת אומר”
עכשיו, כפי שהרמב”ם מסיים, יוצא נמצאת אומר, הוא אומר, יוצא נמצאת אומר, שכל נביא…
עם זה הרמב”ם סיים לומר כך — קודם אמר לנו את החילוק בין נבואת משה, עכשיו הוא אומר לנו את החילוק בין איך שאנו מאמינים בנביאים אחרים לבין נבואת משה. נכון, וזה הכל כהקדמה.
שבנבואת משה אנו מאמינים בו עצמו, כי אנחנו ראינו בעצמנו במעמד הר סיני. הוא מדגיש: כשדור מקבלי התורה ראה אותי במעמד הר סיני. נמצאת אומר, יוצא, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו — כל נביא שבא אחרי משה רבינו — בא טוויסט מעניין מאוד.
קודם ידענו שאנו מאמינים בנביא בגלל… נביא שאנו יודעים שהוא ראוי להיות נביא, מביא אות ומופת — אומר הרמב”ם, זה עד משה רבינו. אבל אחרי משה רבינו — אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו… אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה. הסיבה שאנו מאמינים היא לא בגלל האות, אלא בגלל שהתורה מצווה אותנו להאמין.
המשל מעדים
כמו שנאמר, מביאים אות, א’ תשמעון — כמו שני עדים. אפילו כשיש לך שני עדים, אנחנו לא יודעים בוודאות אם אמת אם שקר. ייתכן שלפעמים עדים יאמרו שקר. אז מה? התורה אמרה, שיסמכו על פי שנים עדים, שינהגו כך אפילו שאנחנו לא יודעים במאה אחוז, שינהגו כאילו מאמינים. כוח מצוה לשמוע — רואים נביא, אין הבדל אם אמת, אם כישוף ולאט.
דיון: למה אנו מאמינים בנביא, ומה תפקיד חזקת כשרות?
דובר 1: למה אנו מאמינים בנביא כשהוא מביא מופת? כי משה אמר. ולמה אנו מאמינים במשה? כי ראינו בעצמנו. איפה נעלמה חזקת הכשרות שהוא אמר קודם? ודע שכישוף הוא לא עושה בגלל חזקת כשרות. אמרתי לך, חזקת כשרות היא רק הסיבה בלי התורה — מה שלא מאמינים כך…
דובר 2: חזקת הכשרות היא רק תנאי, היא עוזרת, היא רק מוסיפה, היא לא מוסיפה. מה שהתורה אומרת זה דבר פשוט להאמין.
דובר 1: אם אתה מבין שיש חילוק בין מה שאנו מאמינים במשה לבין נביאים אחרים — שמה שאנו מאמינים בנביא נוסף הוא רק מדין תורה, כמו שהוא כבר אמר קודם, אבל עכשיו הוא מסביר את זה — אם כך יש קושיה קשה, כן?
—
נביא שבא להכחיש נבואת משה — “אין שומעין לו”
בואו נאמר כך: אם אתה אומר שמאמינים לנביא אמיתי רק בגלל שהתורה מצווה — אז על מה סומכים כשמאמינים בתורה עצמה שהיא אמת? על כרחך, לתורה אין את הבעיה הזו. בתורה אנחנו מאמינים ישירות, כי אנחנו ראינו אותה בעצמנו. לא, טוב, על זה לא צריכה להיות בעיה. בתורה שאנחנו ראינו בעצמנו כתוב שאפילו נביא שלא ראינו בעצמנו — מאמינים לו, אפילו שיש לנו חשש מאמינים לו, כי כך כתוב בתורה.
לפיכך, ממילא, אם עמד נביא ועשה אפילו אותות ומופתים גדולים — הוא עשה מופתים גדולים — אבל הוא בא רק להכחיש נבואתו של משה רבינו, הוא אומר משהו נגד נבואתו של משה רבינו — אין שומעין לו, אסור לשמוע לו.
חידוש: “אין שומעין לו” — לא דין, אלא מציאות
למה? לא שאסור — פשוט לא שומעים לו. זה לא דין, זה לא גזירת הכתוב, זה נובע מאליו. למה? כי אי אפשר, אומר הרמב”ם, לא מאמינים לו.
למה? שאנו יודעים בבירור — אנחנו יודעים בוודאות — שאותן האותות על ידי כשוף ולחש הן — הם כישוף. למה? לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות, כדי שנערוך אותות זה לאותות זה. ואילו היינו מאמינים למשה רבינו רק על סמך אותות, היה מקום לבוא מישהו אחר ולומר “אני אעשה אותות ומופתים גדולים עוד יותר”, ואז נשווה מי חזק יותר.
אבל הרי זו לא המציאות. אלא המציאות היא שהסיבה שאנחנו מאמינים בתורת משה רבינו היא כי בעינינו ראינוהו — אנחנו ראינו במו עינינו את תורת משה, ראינו את נבואת משה — ובאזנינו שמענוהו כמו ששמע הוא — שמענו במו אוזנינו את מה שמשה רבינו שמע כשהקב”ה מדבר אליו.
שתי בעיות עם הנביא שהולך נגד משה
ממילא, כשבא נביא שיש לו רק חזקה — לנביא הזה אין את מה שאנחנו שמענו בעצמנו, הוא בסך הכל בא עם משהו הרבה יותר חלש: אותות ומופתים. לא רק שזה חלש יותר — זה בא נגד מה שאנחנו בעצמנו ראינו.
אין שום סיבה אפילו להאמין לנביא. אנחנו מאמינים לנביא רק כי התורה אומרת. אם אתה נביא שהולך נגד התורה — האם ייתכן שהתורה מצווה להאמין לך? לא! כי אני כבר מאמין בתורה, אז אין להם שום סיבה להאמין לנביא הזה.
המשל מעדים מול ראיית העין
הוא הדין, זה דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה — אדם ראה משהו בבירור גמור, באו שני עדים ואומרים לו בפירוש שמה שראה אינו אמת — שאינו שומע להם, הוא לא יכול לשמוע להם, הוא לא שומע להם. הוא דן עליהם שהם עדי שקר — כשברור כשמש שהם עדי שקר, אז הוא לא מאמין להם. כי עדים זה רק כשייתכן שזה אמת — אז יש דין להאמין לשני עדים. אבל כשזה לא יכול להיות אמת, הרי זה לא יכול להיות אמת.
הכלל: תורת משה היא האמת המוחלטת
אותו דבר — התורה, תורת משה, היא האמת המוחלטת, שאנחנו בעצמנו חווינו. ממילא, כל אות שבא בנוסף, טוב רק אם הוא מתאים לזה. אם הוא מתאים, ואז התורה אומרת שצריך להאמין אפילו שזה לא מאה אחוז אמת. אם זה לא מתאים — הרי זה סותר את מה שאני יודע, ואין לי שום סיבה להאמין לו.
—
הפסוק בפרשת ראה — “כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם”
ובעיקר הדברים — עכשיו, מלבד התורה, הרי יש נבואה, אות ומופת. הרי יש פסוק בתורה, בפרשת ראה, מה כתוב שם? שאות ומופת שלא מתאים לתורה… יש מופת — כך לומד הרמב”ם לכל הפחות — נלכה אחרי אלהים אחרים, טכנית כתוב נלכה אחרי אלהים אחרים, הוא אומר לעבוד עבודה זרה, הוא אומר משהו נגד התורה. כן. אז, על זה כתוב בפסוק: לא תשמע אל דברי הנביא ההוא.
למה? מה הלשון בפסוק? “ובא האות או המופת” — שהאות והמופת עמדו בפסוק, משהו נכתב בפסוק. בא נביא ועושה אות ומופת — אל תשמע לו — כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם.
דיון: למה שלא נאמין לנביא?
הרמב”ם שואל: למה לא? הוא שואל כאן קושיה — למה שלא אאמין לו? הרי אני מאמין בתורה כי היא מנביא, למה שלא אאמין לנביא הזה?
הרמב”ם בא כאן לענות על קושיה לוגית בסיסית מאוד: למה שנאמין כשבא נביא ואומר נגד משה רבינו או אומר על עבודה זרה? אומרת התורה שלא להאמין לו. אומר הנביא: “אבל מה היא התורה? נביא. אני גם נביא.”
אומר הרמב”ם: לא, אתה לא מבין, אלה בכלל שתי רמות שונות. שהרי זה בא אלינו באות ומופת להכחיש מה שראו עינינו — הוא בא עם דבר חלש, אות ומופת. מה אנו רוצים שיהיה לנו דבר שהוא יותר חזק ויותר ברור מהשגת העין? והלא אין אנו מאמינים במופתים, וכל הסיבה שאנו מאמינים במופתים היא מצוות משה, שמשה רבינו אמר לנו שבאות ומופת נאמין לנביא כשהוא ראוי לכך. אבל איך נקבל מעתה אות ומופת שבא להכחיש נבואתו של משה שראינוה בעינינו ושמענוה באוזנינו?
—
סיכום מהלך הרמב”ם בהלכה א’
אז זהו — עד כאן זה מאוד מעניין שהרמב”ם לא רק אמר את ההלכה, אפשר ללמוד, להביא את ההלכה, והוא מסביר בתוך הדברים. ובמקומות אחרים הוא מאריך — במורה נבוכים. אם תרצו ללמוד קצת יותר פרטים על זה, אפשר לעיין בהקדמת הרמב”ם לפירוש המשניות, ממש בהתחלה הוא מאריך להסביר את הנקודה בדיוק מה נביא יכול לעשות ומה נביא לא יכול לעשות. קצת הוא ממשיך להסביר גם מאוחר יותר בפרק ט’.
והרמב”ם לא רק אמר לנו את ההלכה, אלא גם הסביר למה, עם הקטע הארוך הזה של תורה:
– דבר פשוט, שנבואת משה אינה מופת — ממילא לנביא שבא אחריו עם מופת יש שתי בעיות:
– אחת: שהוא מופת נגד מה שאנחנו ראינו בעצמנו
– שתיים: שאנחנו בכלל לא מאמינים במופתים — אנחנו מאמינים רק במופתים שהתורה אומרת להאמין. התורה לא אומרת, וכאן זה הולך נגד התורה, התורה לא אומרת להאמין — ממילא אנחנו לא מאמינים לו.
עד כאן לשון הרמב”ם בפרק ח’.