סיכום השיעור 📋
זיכרון שיעור – רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ו’
הקשר כללי – מקומו של פרק ו’ בהלכות יסודי התורה
פרקים א’–ד’ – עיקרי אמונה וידיעת הבורא (מציאות השם, מעשה בראשית, מעשה מרכבה).
פרקים ה’–ו’ – מצוות מעשיות הנובעות מן העיקרים: פרק ה’ = קידוש השם / חילול השם; פרק ו’ = לא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
פרקים ז’–י’ – הלכות נבואה.
חידוש בהקדמה: פרקים ה’–ו’ הם „דברים שבמעשה” – הלכות מעשיות הנובעות מן השרשים. הקשר: מציאות השם → קדושת השם → שמירת קדושת שמו בכתב ובמעשה. מחיקת שם השם היא כביכול הצד המעשי של חילול השם, בדומה ל„לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא” (שהוא בפה), אלא שכאן מדובר בכתב / במעשה.
—
הלכה א’: כל המאבד שם מן השמות הקדושים – לוקה מן התורה
לשון הרמב”ם:
> „כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב”ה – לוקה מן התורה. שנאמר בעבודה זרה: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה’ אלקיכם.”
פשט:
יש לאו דאורייתא עם מלקות לאבד (למחוק) אחד מן השמות הקדושים של הקב”ה. המקור הוא הפסוק בפרשת ראה (דברים יב:ג–ד): יש לאבד את שמות העבודה זרה, ו„לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – לקב”ה אין לעשות כן.
חידושים והערות:
1) פשוטו של פסוק לעומת דרשה:
פשוטו של „לא תעשון כן” (לפי רש”י על החומש) מתייחס לשחיטת חוץ / הקרבה על הבמות – שלא להקריב בכל מקום כעובדי עבודה זרה, אלא „אל המקום אשר יבחר”. „שמם” בפשט הכוונה לבמות / מקומות המיוחדים לעבודה זרה. אולם הרמב”ם (והגמרא) משתמשים בו כדרשה: כשם שמאבדים שמות עבודה זרה, „לא תעשון כן” – אל תאבד שמות הקודש. הרמב”ם מונה זאת כמצוה בספר המצוות.
2) קשר ל„לא תשא”:
„לא תעשון כן” (מחיקת השם בכתב/במעשה) מקבילה ל„לא תשא את שם ה’ אלקיך לשוא” (ביזוי השם בפה). שניהם מגנים על כבוד שם השם, אלא במדיומים שונים.
3) „קדושים הטהורים”:
הרמב”ם משתמש בלשון „הקדושים הטהורים” – הדבר צוין אך לא הוסבר בהרחבה.
4) נוטל אבן מן המזבח:
הכלל „לאבד דברים שנקרא שמו עליהם” רחב יותר משמות בלבד – הוא יכול לכלול גם שבירת המזבח או בית המקדש (כפי שעושים לעבודה זרה). אולם הרמב”ם בפרק זה נכנס באופן ספציפי להלכת מחיקת שמות.
5) „שנקרא בהם הקב”ה”:
לקב”ה אין שם באותו מובן שיש לאדם. הרמב”ם עצמו בפרק א’ לא יכול היה לומר יותר מ„הנמצא ראשון”. „שנקרא בהם” פירושו: כך אנו מתייחסים לקב”ה. אולם הואיל וזו דרך ההתייחסות שלנו, חובה לכבדה.
מקורות:
– דברים יב:ג–ד (פסוק)
– רש”י על התורה (פשט „לא תעשון כן” = שחיטת חוץ / במות)
– ספר המצוות (הרמב”ם מונה זאת כמצוה)
– גמרא (דרשת „לא תעשון כן”)
—
הלכה ב’: שבעה שמות – אילו שמות אסור למחוק
לשון הרמב”ם:
> „שבעה שמות הן: השם הנכתב י-ה-ו-ה, והוא השם המפורש, או הנכתב א-ד-נ-י, ואל, אלוה, אלהים, אלהי, שדי, צבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו – לוקה.”
פשט:
ישנם שבעה שמות קדושים שאסור למחקם: (1) י-ה-ו-ה (= שם המפורש), (2) א-ד-נ-י, (3) א-ל, (4) אלו-ה, (5) אלהי”ם, (6) שד”י, (7) צבאו”ת. אפילו מחיקת אות אחת מן השבעה שמות – לוקה.
חידושים והערות:
1) מניין השמות – שבעה או שמונה?
כשמונים, רואים שמונה שמות ולא שבעה. שני תירוצים:
– (א) י-ה-ו-ה וא-ד-נ-י נחשבים כאחד, שכן א-ד-נ-י הוא האופן שבו קוראים/אומרים את שם י-ה-ו-ה (הרמב”ם אומר „או הנכתב א-ד-נ-י” – זו צירוף של שם אחד).
– (ב) א-ל ואלו-ה נחשבים כאחד.
2) מדוע חסר י-ה (שם בן ב’)?
הרמב”ם בהלכה ד’ אומר בפירוש שי-ה הוא „שם בפני עצמו”. מדוע אינו נמנה בין השבעה? – צריך עיון, לא ניתן תירוץ. (ראה להלן בהלכה ד’ להסבר אפשרי.)
3) צבאות כשם – קושיא גדולה:
– קושיא: בכל התנ”ך לא מופיע מעולם „צבאות” לבדו כשם לקב”ה. תמיד כתוב „ה’ צבאות”. כאשר „צבאות” עומד לבדו, הכוונה לכוחות צבאיים / ישראל (למשל „צבאות ה’ מארץ מצרים”). אם כן, כיצד יכול „צבאות” לבדו להיות שם קודש?
– השוואה: בשמות אחרים (כגון אלהי”ם, אדנ”י) המילה יכולה להיות גם חול – אך שם רואים אותה לפעמים כשם השם לבדה. בצבאות לעולם לא רואים אותה לבדה כשם השם.
– מקור: הרמב”ם נסמך על ברייתא במסכת שבועות. הכסף משנה ומפרשים אחרים מביאים גם הם רק את המקור מן הברייתא, ללא הסבר נוסף.
– תירוץ אפשרי: אולי כאשר „צבאות” עומד יחד עם שם הוי”ה, שתי המילים נעשות חלק מן השם, ו„צבאות” מקבל קדושה בפני עצמו. אולם – הרמב”ם אומר שלוקים על „צבאות” לבדו, וזה נשאר קשה.
– מקובלים: המקובלים מונים תמיד צבאות כשם בפני עצמו.
– מסקנה: נשאר קושיא / פליאה. „צריך עיון.”
4) אפילו אות אחת – לוקה:
על ידי מחיקת אות אחת המילה מאבדת את משמעותה, וממילא איבדת את השם. אולם ייתכן שהמילה עדיין בעלת משמעות אף עם אות חסרה – החילוק בין שמות לכינויים מראה שבשמות יש קדושה בגופה, לא רק משמעות.
5) שם המפורש – מחלוקת ראשונים:
הרמב”ם סובר ש„השם המפורש” בחז”ל הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו (שם בן ד’). אולם המהרש”ל חולק – יש מחלוקת ראשונים מהו „שם המפורש”. כשנאמר שהכהן הגדול היה מזכיר השם המפורש, הרמב”ם מתכוון לשם י-ה-ו-ה ככתבו. מוזכרים גם הרא”ש ושם בן מ”ב, אך ללא פירוט.
6) חילוק בין שם הוי”ה לשמות אחרים:
לגבי עניינים אחרים (למשל „לא כמי שאני נכתב אני נקרא” – שבועות) יש חילוק גדול בין שם הוי”ה לשמות אחרים. שם הוי”ה הוא יותר „שם העצם” – הוא אומר משהו יותר על הקב”ה. אולם לגבי מחיקת השם נראה שכל שבעת השמות שווים – על כולם לוקים.
מקורות:
– ברייתא במסכת שבועות (מקור לשבעת השמות, כולל צבאות)
– כסף משנה (מביא את המקור מן הברייתא)
– מהרש”ל (חולק על פירוש „שם המפורש”)
– רא”ש (מוזכר בנוגע לשם בן מ”ב)
—
הלכה ג’: ניטפל לשם מלפניו ומאחריו
לשון הרמב”ם:
> „כל הניטפל לשם מלפניו – מותר למחקו. כגון למ”ד מ’להשם’, בי”ת מ’באלהים’, וכיוצא בהם. וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ”ף של אלקיך, כ”ם של אלקיכם וכיוצא בהם – אינם נמחקים. שהרי אותיות של השם – השם מקדשם.”
פשט:
אותיות המצורפות לפני השם (תחיליות כגון ל’, ב’, מ’) – מותר למחקן, שכן אינן חלק מן השם עצמו. אותיות העומדות אחרי השם (סיומות כגון כ”ף, כ”ם) – אסור למחקן.
חידושים והסברות:
1) מדוע החילוק בין מלפניו למאחריו?
טעם הרמב”ם: „שהרי אותיות של השם – השם מקדשם.” כשמגיעים למילה „אלקיכם”, כבר קראו את כל השם „אלקי”, והסיומת (כ”ם) „נתפסת” עם קדושת השם העומד לפניה. השם מקדש את מה שבא אחריו. אבל תחילית (כגון למ”ד של „להשם”) עומדת לפני השם, וטרם נתקדשה.
2) קשר ליסוד קדושת השם:
הסיומת היא חלק מאותה מילה, ומכיוון שהיא באה אחרי השם, היא מתקדשת על ידו. התחילית, אף שהיא גם חלק מן המילה, באה לפני השם ואינה מתקדשת. הדבר מתקשר ליסוד שהעצם שם מקבל קדושה – לא כל אות בפני עצמה בלבד.
3) מחלוקת תנאים:
הכסף משנה מביא שיש מחלוקת תנאים בדבר, והרמב”ם פסק כשיטה אחת.
4) [הרחבה: השוואה ל„צבאות” – סברא תוכנית:]
הסיומת (כגון כ”ם של „אלקיכם”) דומה ל„צבאות” במובן מסוים: „אלקיכם” אינו אומר דבר על הקב”ה (כתואר), אלא אומר למי מתייחס האלוקים – „אלוקיכם.” ה„שלכם” גם הוא מתקדש. כך גם „צבאות” – זו בחינה הנטפלת לשם מאחריו. זו סברא צדדית, לא פסק, ונראה בהמשך אצל כינויים אם היא מתיישבת.
קושיא על כך: אם „חנון” ו„רחום” (שהם כינויים, לא שמות) עומדים גם אחרי השם (כגון „השם חנון”), מדוע „צבאות” שונה? הרמב”ם אכן מביא ברייתא שצבאות שונה, וצריך להבין את החילוק.
5) דין מכת מרדות:
> „המוחק כל אותיות הנטפלות – הרי זה עבר, אבל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות.”
מחיקת הסיומת היא איסור דרבנן, לא דאורייתא, ולכן אין לוקים מלקות דאורייתא, אלא מכת מרדות.
[הערה חשובה על מכת מרדות ברמב”ם:]
זו הפעם הראשונה בפרק זה שהרמב”ם מביא מכת מרדות. הרמב”ם מיישם באופן עקבי מאוד את הכלל שכאשר עוברים על איסור דרבנן, מקבלים מכת מרדות. המקור מן הגמרא, שם נשאל „מלקות?” והתשובה „מכת מרדות.” הרמב”ם עשה זאת לכלל חזק – כמעט בכל מקום כותב „לוקה מכת מרדות” באיסורי דרבנן. לא הכל מסכימים שמכת מרדות עקבית כהלכות מלקות דאורייתא – לא ברור שיש לה אותו מבנה כמלקות.
מקורות:
– כסף משנה (מחלוקת תנאים)
– ברייתא (צבאות)
– גמרא (מקור למכת מרדות)
—
הלכה ד’: הכותב מקצת שם
לשון הרמב”ם:
> „הכותב אל”ף למ”ד מאלוקים, או יו”ד ה”א משם הוי”ה – אינו נמחק. ואין צריך לומר יו”ד ה”א שהוא שם בפני עצמו, שהרי מקצת שם המפורש הוא.”
פשט:
מי שכתב רק א-ל (שתי האותיות הראשונות של אלוקים) או י-ה (שתי האותיות הראשונות של הוי”ה) – אסור למחקן. י-ה אינו רק משום שהוא תחילת הוי”ה, אלא משום שהוא בעצמו שם בפני עצמו.
חידושים והסברות:
1) קושיא – מדוע לא מנה הרמב”ם את י-ה בין שבעת השמות?
אם י-ה הוא שם בפני עצמו, מדוע לא מנאו הרמב”ם קודם (בהלכה ב’) בין שבעת השמות?
תשובה: הרמב”ם מבין שי-ה קדוש רק כקיצור/כינוי של שם הוי”ה – הוא „מקצת שם המפורש.” אינו שם עצמאי, אלא חצי מי-ה-ו-ה. לכן הרמב”ם אינו מונה אותו כשם נפרד.
ראיה: הפסוק „כי ב-י-ה ה’ צור עולמים” – י-ה עומד יחד עם הוי”ה, מה שמראה שהוא קיצור/בחינה של אותו שם. גם „כי יד על כס י-ה” – חז”ל אומרים שהכוונה שהשם מופרד, י-ה מו-ה, „אין השם שלם.”
נקודה מעניינת: שם הוי”ה אין אומרים כלל (אומרים אד-ני), אבל י-ה כן אומרים ללא בעיה. הדבר מראה שי-ה הוא „במובן מסוים כינוי” – אין לו אותו מעמד כשם הוי”ה עצמו.
2) השגת הראב”ד:
הראב”ד חולק: „אבל הכותב ש’ ד’ משם ש-ד-י, צ’ ב’ משם צבאות – הרי אלו נמחקין.” חילוק הראב”ד: ש-ד לבדו אין לו משמעות, צ-ב לבדו אין לו משמעות – לכן מותר למחקם. אבל א-ל וי-ה יש להם משמעות בעצמם – הם בעצמם שם.
3) האם יש מחלוקת בין הרמב”ם לראב”ד?
לכאורה שניהם אומרים אותו דבר להלכה למעשה – א-ל וי-ה אסור למחוק, ש-ד וצ-ב מותר. אבל הטעם אולי שונה:
– הרמב”ם – נשמע שא-ל וי-ה אסורים משום שהם שתי האותיות הראשונות של שם (מקצת שם), ובנוסף הם גם שם בפני עצמו.
– הראב”ד – הסיבה היא רק משום שהם שם בפני עצמו, לא משום שהם תחילת שם.
לא ברור אם הראב”ד חולק בכלל, או שמא הייתה לו גרסה אחרת ברמב”ם.
4) יסוד – כוונה בכתיבה אינה מועילה:
כשאדם מתחיל לכתוב צ-ב בכוונה לכתוב „צבאות” (שם קדוש), אין הדבר משנה כלום – צ-ב לבדו אין בו קדושה. כוונת קדושת השם אינה מקדשת. רק המשמעות האובייקטיבית של מה שכתוב היא הקובעת.
5) מדוע אין הרמב”ם מונה א-ל כשם נפרד?
אם א-ל הוא שם בפני עצמו, מדוע אין הרמב”ם מונה אותו בין שבעת השמות? נראה שהרמב”ם מבין שא-ל הוא גם „מקצת” של אלוקים, בדומה לי-ה שהוא מקצת הוי”ה – אף שא-ל אינו ממש „חצי” מאלוקים באותו אופן.
6) י-ה מופיע בתנ”ך:
י-ה כן מופיע בתנ”ך – „הללו-י-ה”, „י-ה דלקית י-ה” – אבל זהו בעצם כינוי/קיצור של שם הוי”ה.
סיכום סוגי שמות (דאורייתא):
שלושה סוגי שמות דאורייתא:
1. שבעה שמות שאסור למחקם (מלקות).
2. נטפל מאחריו – סיומות שאסור למחקן (איסור דרבנן, מכת מרדות).
3. א-ל, י-ה – מקצת שם, שהם גם שמות בפני עצמם.
מקורות:
– ראב”ד (השגה)
– פסוקים: „כי ב-י-ה ה’ צור עולמים”, „כי יד על כס י-ה”
– חז”ל (אין השם שלם)
—
הלכה ה’: כינויים
לשון הרמב”ם:
> „שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב”ה, כגון חנון ורחום, הגדול הגבור והנורא, הנאמן, קנא, וחזק, וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש, ונמחקין.”
פשט:
כינויים – מילים המשמשות לתיאור/שבח הקב”ה – אינם שמות. הם מילים קדושות (דברי הקודש), אבל מותר למחקם.
חידושים:
1) מדוע כינויים אינם שמות?
כל הכינויים הם שבחים/תארים שאפשר לומר גם על אדם – אדם יכול להיות „רחום”, „חנון”, „חזק.” הולכים במידותיו של הקב”ה. זה רק שבח, כינוי – לא שם המיוחד לקב”ה.
2) [הרחבה: מורה נבוכים – כל השמות חוץ משם המפורש הם „פעולות”:]
הרמב”ם במורה נבוכים מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות (תארי הפעולה) – הם מתארים מה הקב”ה עושה, לא מה הוא בעצמו. למשל, „אדנ-י” פירושו „אדון הארץ” – הקב”ה מנהיג את העולם, לא מה הוא בעצמו. רק שם המפורש (הוי”ה) הוא השם היחיד המתאר את עצמות הקב”ה – ואף הוא אינו אומר מה הוא בעצמו, אלא שהוא שונה מכל שאר הדברים.
קושיא מכך: אם לפי מורה נבוכים כל השמות (חוץ משם המפורש) הם פעולות/תארים, לכאורה החילוק בין „שמות שאינם נמחקים” ל„כינויים” אינו כל כך פשוט – שניהם הרי סוג של תואר/שבח!
תשובה: ההלכה אינה מתחשבת ביסוד הפילוסופי. מבחינה הלכתית כן יש חילוק: שבעת השמות יש להם „קדושת השם” מיוחדת – הם משמשים באופן בלעדי לקב”ה, והתייחסותנו אליהם היא כשמו של הקב”ה. אבל כינויים כגון „חנון”, „גיבור” – אפשר להשתמש בהם גם לגבי אדם.
3) „כתבי הקודש” אין פירושו שמותר למחוק בידיים:
כשאומרים שלכינויים דין „כתבי הקודש” (לא קדושת השם), אין הכוונה שמותר למחקם בידיים. ייתכן שיש הלכה נפרדת שכתבי הקודש עצמם אסור למחקם – אלא שאין להם ההלכה הספציפית של קדושת השם.
מקורות:
– מורה נבוכים (כל השמות חוץ
משם המפורש הם פעולות)
—
הלכה ו’ (במניין הרמב”ם: הלכה ה’): כלי שהיה שם קודש כתוב עליו
לשון הרמב”ם:
> „כלי שהיה שם קודש כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית, והתיך את הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך את מקומו וגונזו.”
פשט:
כלי שכתוב עליו שם ה’ – צריך לחתוך את מקום השם ולגנזו. אפילו כשהשם חקוק (חרוט) במתכת או בזכוכית (לא כתוב בדיו), ואדם התיך את הכלי – לוקה. חייב לחתוך את מקום השם ולגנזו.
חידושים:
1) חידוש: אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכת הכלי:
אין עושים דבר ישירות לשם – רק מתיכים את הכלי, והשם בטל מאליו. אפשר לטעון: „לא מחקתי את השם, רק ביטלתי את הכלי!” אולם למעשה, מכיוון שבדרך זו נמחק השם, אסור הדבר, ולוקים עליו.
2) חידוש: חקיקה בכלי – לא רק כתיבה בדיו:
האיסור חל לא רק כשהשם כתוב בדיו, אלא גם כשהוא חקוק – חרוט כחלק מן הכלי עצמו.
—
הלכה ז’ (במניין הרמב”ם: הלכה ו’): שם קודש כתוב על בשרו
לשון הרמב”ם:
> „אם היה שם קודש כתוב על בשרו – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליו גמי וטובל. ואם לא מצא גמי – מסבב בחרס. ולא יהא הדוק – כדי שלא יחצוץ.”
פשט:
מי שכתוב שם ה’ על גופו – אסור לו לרחוץ (שמא ימחק השם), אסור לו לסוך, ואסור לו לעמוד במקום מטונף. כשצריך לטבול טבילה של מצוה – יכרוך את מקום השם בגמי (פפירוס/עשב) ויטבול. אם אין לו גמי – ילך לחפש באופן פעיל דבר אחר. הכריכה לא תהיה הדוקה, כדי שלא תהווה חציצה בטבילה.
חידושים:
1) „מסבב בחרס” – חייב ללכת ולחפש, לא רק לכתחילה:
„מסבב” אין פירושו רק „אם מוצא משהו יכסה” – אלא חייב ללכת ולחפש באופן פעיל דבר לכסות בו את השם. אינו יכול סתם להיכנס למקוה ללא כיסוי.
2) עיקר הטעם לכיסוי – לא משום מחיקה, אלא משום ערוה לפני השם:
חידוש מפתח: הטעם שחז”ל ציוו לכסות את השם בטבילה אינו משום חשש שהמים ימחקו את השם. שכן אפילו אם יימחק „בדרך אגב” (ללא כוונה, דרך הטבילה), אין בכך איסור – הרי אינו עושה זאת בכוונה, וזה לצורך מצוה.
הטעם האמיתי הוא: כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – אסור לעמוד עירום מול שם ה’. לכן חייב לכרוך אותו בדבר מה.
3) מדוע „ולא יהא הדוק” – קשר הגיוני לטעם:
מכיוון שהטעם הוא רק כדי שלא לעמוד ערום מול השם, די בכך שאינו הדוק. שכן אם היה הדוק, היה מהווה חציצה והטבילה לא הייתה עולה. שיטת הרמב”ם מתיישבת בשלמות: צריך רק לכסות (משום ערוה), לא בהידוק (משום חציצה), ואם נמחק על ידי המים – אין בעיה (שכן זה בדרך אגב לצורך מצוה).
4) מדוע אסור לו לרחוץ בכלל?
אם מחיקה בדרך אגב אינה בעיה (כמו בטבילה), מדוע אומר הרמב”ם שאסור לו לרחוץ בכלל? תירוץ: ברחיצה סתם אין צורך מצוה, וממילא אסור לגרום מחיקה ללא הכרח. רק בטבילה של מצוה התירו חז”ל.
—
הלכה ח’ (במניין הרמב”ם: הלכה ז’): הסותר אבן מן המזבח / שורף עצי הקודש
לשון הרמב”ם:
> „הסותר אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה – לוקה, שנאמר בעבודה זרה ‘את מזבחותם תתצו… לא תעשון כן לה’ אלקיכם’. וכן השורף עצי הקודש דרך השחתה.”
פשט:
מי שסותר אפילו אבן אחת מן המזבח, ההיכל, או העזרה דרך השחתה – לוקה. המקור: בעבודה זרה יש מצוה לנתוץ מזבחותיהם, ו„לא תעשון כן” אומר שלקב”ה אסור לעשות כן. גם מי ששורף „עצי הקודש” דרך השחתה.
חידושים:
1) חילוק בין שמות למקום המקדש – „דרך השחתה”:
חילוק חשוב: בשמות האיסור חל אפילו לצורך טוב – מכיוון שזה שם, אסור למחקו. אבל במקום המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) האיסור הוא רק „דרך השחתה” – אם רוצים לתקן את המזבח וצריך להוריד אבן, מותר.
2) מהם „עצי הקודש”?
– לא סתם עצים הגדלים במקום המקדש.
– לא סתם עצים שהקדישום (זה לבדו עדיין אינו „עצי הקודש”).
– הרמב”ם עצמו נשאל בתשובה מהם „עצי הקודש”, והשיב: עצים שהוכנו לבניין הבית – כגון „עצי ברושים” ששלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניית בית המקדש. עצים כאלה יש להם קדושה מפני ששייכים למקדש.
3) מדוע „שורף” דווקא?
המקור לאיסור השריפה הוא הפסוק „ואשריהם תשרפון באש” – בעבודה זרה יש מצוה לשרוף אשרותיהם, ו„לא תעשון כן” אומר שעצים המיוחדים לקדושה אסור לשרפם. הדבר הגיוני: בעצים המיועדים לבניין, שריפה היא ההיפך מתכליתם.
[הערה: בעצים שנתרמו להסקה (שריפה על המזבח) הדבר שונה – שם השריפה עצמה היא תכליתם.]
מקורות:
– דברים יב (פסוקים: „את מזבחותם תתצו”, „ואשריהם תשרפון באש”, „לא תעשון כן”)
– תשובת הרמב”ם (מהם „עצי הקודש”)
– חירם מלך צור / שלמה המלך – „עצי ברושים” לבניין בית המקדש
—
הלכה ט’ (במניין הרמב”ם: הלכה ח’): כתבי הקודש ופירושיהם
לשון הרמב”ם:
> „כתבי הקודש ופירושיהם וביאוריהם – אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. והמאבד ביד – לוקה מכת מרדות.”
פשט:
כתבי הקודש (= תנ”ך), וגם פירושיהם (מדרשים, גמרות, מפרשים) – אסור לשרפם או לאבדם בידיים. העושה כן לוקה מכת מרדות (לא מלקות דאורייתא – שכן כל העניין הוא מדרבנן).
חידושים:
1) „כתבי הקודש” – רחב יותר משמות:
„כתבי הקודש” הם קטגוריה רחבה יותר משמות. אפילו דף תנ”ך או גמרא שבו לא כתוב שם ה’ – יש לו דין כתבי הקודש. זהו המקור לדין שהוזכר קודם שלכינויים דין „כתבי הקודש”.
2) „ופירושיהם וביאוריהם” – גם ספרי קודש מאוחרים:
לא רק תנ”ך, אלא גם מדרשים, גמרות, מפרשים – כל מה שהוא פירוש על כתבי הקודש – יש לו אותו דין.
קושיא: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה’ כלל? הרמב”ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי”, נכנסת לסוגיה זו.)
3) דווקא „דרך השחתה” – לכאורה:
לכאורה חל גם כאן הכלל של „דרך השחתה” – אם מוחקים דבר לצורך טוב (לא דרך השחתה) הדבר שונה. אבל בשמות הדין מחמיר יותר.
4) חילוק בין מאבד ביד לסתם:
בכתבי הקודש האיסור הוא ספציפית „מאבד ביד” – איבוד פעיל. „מאבד ביד” אין פירושו דווקא הרס ממש – יכול להיות גם צורות אחרות של גרימה פעילה שהדבר הולך לאיבוד.
5) „בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה”:
הרמ”א אומר שהדבר חל רק בכתבי הקודש שיהודי כתבם בקדושה – לא כל כתב סתם.
מקורות:
– גמרא שבת (סוגיית „כל כתבי”)
– רמ”א (בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה)
—
הלכה י’ (במניין הרמב”ם: הלכה ח’ המשך): מין ישראל שכתב ספר תורה / כתבי הקודש שכתבן גוי
לשון הרמב”ם:
> „מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו עם האזכרות שבו, לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, הואיל ודעתם כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.”
> „וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי – יגנזו.”
פשט:
אפיקורס / מין שכתב ספר תורה – שורפים אותו עם שם הקודש, שכן לא כתב לשם קדושה. גוי שכתב כתבי הקודש – גונזים (מחביאים), אבל אין שורפים.
חידושים:
1) קדושת ספר תורה נובעת מכוונת/חשיבות הכותב:
יסוד עקרוני: קדושת ספר תורה (וכתבי הקודש בכלל) אינה „קדושה אינהרנטית אמיתית” השוכנת בחפץ עצמו. היא נובעת מן ההתייחסות – החשיבות שהאדם הכותב מייחס לה. כשהכותב כותב מתוך מודעות שהוא כותב תורת השם בקדושה – הדבר מתקדש. כשכותב „כשאר הדברים”, כחכמה סתם בין חכמות אחרות – „לא נתקדש השם”, השם אינו מתקדש.
זהו חידוש חזק: קדושה אינה אוטומטית על ידי מעשה כתיבת האותיות, אלא על ידי דעת וכוונת הכותב.
2) המין – איזה סוג מין?
קושיא קשה: באופן מסורתי „מין” הוא אדם שמאמין בתורה אך יש לו פירוש מוטעה – כגון „שתי רשויות”, או כפירות אחרות הנובעות מדרשות פסוקים. המינים בחז”ל הם אנשים שמביאים ראיות מפסוקים לטעויותיהם. אם כן, מדוע אומר הרמב”ם שהמין כותב „כשאר הדברים” – שהוא מתייחס לתורה כחכמה סתם? זה מתאים יותר לאפיקורס שאינו מאמין כלל, לא למין שיש לו אמונה מעוותת!
תשובה אפשרית: הרמב”ם אולי הכניס כאן הגדרה חדשה / רחבה יותר של „מין” – לא רק מי שיש לו תיאולוגיה מוטעית, אלא גם מי שמתייחס לתורה ללא החשיבות הראויה, אפילו אם „מאמין” בה באופן שטחי.
3) שתי נפקא מינות אצל מין: (א) לא נתקדש, (ב) מצוה לשרוף:
– ראשית: „לא נתקדש השם” – השם לא קיבל קדושה, וממילא אין איסור מחיקה.
– שנית: „מצוה לשורפן כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם” – יש מצוה חיובית לשרוף, כדי לעקור את שם המינות.
הטעם השני הוא סניף של מצוות איבוד עבודה זרה – לעקור את שם העבודה זרה וכליה. הדבר הופך את השריפה לא רק ל„היתר” (מפני שאינו קדוש), אלא לחיוב (מפני שצריך לעקור מינות).
4) החילוק בין מין לגוי:
– מין – שורפים, מפני (א) לא נתקדש, ו(ב) מצוה לאבד שם המינים.
– גוי – גונזים, לא שורפים. הגוי לא כתב לשם קדושה, אבל אין כאן את הטעם השני של „שלא להניח שם למינים”. אצל גוי אין דין עקירת מינות – הוא סתם אינו בר-קדושה.
הרמב”ם מציב „שבלו” (בלו / התפוררו) ו„שכתבן גוי” בקטגוריה אחת – שניהם נגנזים. משמע שאצל גוי גם אין קדושה מלאה (כמו „שבלו” שאין משתמשים בהם עוד), אבל אין שורפים – רק גונזים.
5) [הרחבה: שאלה בעניין דפוס (הדפסה) ומכונות:]
נפקא מינה לזמננו: מה דין מכונה המדפיסה כתבי הקודש? יש מחלוקת (המשנה ברורה מביא זאת) אם לדפוס יש קדושה ככתיבה ביד. אבל אפילו אם לדפוס יש קדושה – מכונה היא לכאורה כגוי או גרועה ממנו: „מכונה אינה אפילו גוי, הלוואי שמכונה תגיע לדרגת גוי.” כלומר, למכונה אין דעת וכוונה כלל, וממילא לפי היסוד שקדושה נובעת מכוונת הכותב, תוצר המכונה לא יהיה בו קדושה מצד כתיבה.
מקורות:
– משנה ברורה (מחלוקת אם לדפוס קדושה ככתיבה)
—
הלכה י”א (במניין הרמב”ם: הלכה ט’): שמות האמורים בתנ”ך – קודש או חול?
לשון הרמב”ם:
הרמב”ם מביא שורת כללים בנוגע לשמות המופיעים בתנ”ך, אם כוונתם לקב”ה (קודש) או לאדם (חול):
– כל השמות האמורים באברהם – קודש, אפילו „אדנ-י” שאמר למלאכים.
– כל השמות האמורים בלוט – חול, חוץ מ„אל נא ה'” / „הנה נא מצא עבדך חן בעיניך” – שם זה קודש.
– כל השמות האמורים בגבעת בנימין – קודש.
– כל השמות האמורים במיכה (פסל מיכה) – חול, אפילו שם הוי”ה המופיע שם.
– כל השמות האמורים בנבות – קודש.
– כל „שלמה” האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים (= „מלך שהשלום שלו”), חוץ מ„אלף לך שלמה” – שם הכוונה לשלמה המלך.
– כל „מלכיא” האמור בדניאל – חול, חוץ מ„אנת הוא מלכא מלך מלכיא” – שם הכוונה לקב”ה, והרי הוא כשאר הכינויים.
חידושים:
1) אברהם לעומת לוט – מדוע החילוק?
אצל אברהם, אפילו כשדיבר למלאכים ואמר „אדנ-י אל נא תעבור”, זה קודש – מפני שאברהם תמיד „דיבר כלפי שמיא”, תמיד ראה את הקב”ה. כפי שרש”י אומר: „וירא אליו ה'” – אברהם מבקש מהקב”ה שלא ילך. אצל לוט להיפך – הוא מדבר למלאכים, ובדרך כלל אינו מתכוון לקב”ה, חוץ מפסוקים ספציפיים.
2) גבעת בנימין – מדוע קודש?
בפרשת פילגש בגבעה כתוב שכלל ישראל שאלו את הקב”ה אם לצאת למלחמה, „ויאמר ה'”. היו תנאים שטענו שלא ייתכן שזה היה הקב”ה ממש (מפני שהתשובה הייתה מטעה), אבל הרמב”ם פוסק שכל השמות שם קודש.
3) פסל מיכה – חול, אפילו שם הוי”ה:
חידוש: אפילו כשכתוב שם הוי”ה אצל מיכה, זה חול, מפני שמיכה עשה פסל לא לקב”ה, אלא לעבודה זרה. ההקשר קובע אם השם קודש או חול.
4) נבות – קודש, למרות הקשר אחאב:
אצל נבות כתוב „ברך אלקים ומלך” – אחאב היה עובד עבודה זרה, היה אפשר לחשוב שאינו מתכוון לקב”ה. אבל הפשט הוא ששם כן התכוון לקב”ה, וממילא קודש.
5) שלמה בשיר השירים – כינוי לקב”ה:
הרמב”ם מקבל את המדרש ש„שלמה” בשיר השירים פירושו „מלך שהשלום שלו” – כינוי לקב”ה. זה אינו אחד משבעת/שמונת השמות, אבל „והרי הוא כשאר הכינויים” – יש לו דין כינוי (לא מלקות על מחיקה, אבל אסור מדרבנן).
6) „מלך מלכיא” בדניאל:
„מלך מלכיא” יכול לכאורה להתייחס גם לנבוכדנצר או למלך פרס, שכך כינו את עצמם. אבל הרמב”ם פוסק שב„אנת הוא מלכא מלך מלכיא” הכוונה לקב”ה.
מקורות:
– רש”י על „וירא אליו ה'” (בראשית יח) – אברהם מדבר לקב”ה
– מדרש – „שלמה” בשיר השירים = „מלך שהשלום שלו”
– ברייתות / דרשות חז”ל – הכללים בנוגע לקודש/חול אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל
—
יסוד כללי – המהלך בהגדרת האיסור: „התייחסות” לקדושה
מהלך הרמב”ם בכל הפרק מציב הגדרה כללית של איסור מחיקה/השחתה של קדושה:
> האיסור הוא לאבד דבר שבני אדם מתייחסים אליו בקדושה – זהו „דבר שנקרא שמו עליו”.
פירוש הדבר:
– אין זה דבר „מאגי” – לא שהנייר עצמו נושא קדושה אינהרנטית.
– האיסור הוא מפני שזהו דבר קדוש – בני אדם מתייחסים אליו בקדושה, ואסור בידיים לאבד דבר כזה.
– מין אינו מתייחס לדבר בקדושה – לכן לא נתקדש.
נפקא מינה מעשית: אם יצאו מן הדפוס עשרים ספרים פגומים וזורקים אותם לאשפה – מעולם לא הייתה להם קדושה – ייתכן שיסוד האיסור אינו קיים במקרה כזה, שכן איש לא התייחס אליהם בקדושה.
אולם – אין לפסוק הלכה למעשה מכך – זו רק הגדרה/הקדמה, ולמעשה צריך להתייעץ ולדעת יותר אילו דברים טעונים גניזה.
**קושיא
על יסוד זה: מה עם ביאור (פירוש) על תורה, שאין בו שם ה’ כלל? הרמב”ם הרי מביא שביאורים גם אסור למחוק. יתרה מזו: תורה שבעל פה – שאין בה כלל שמות – כיצד ייתכן שביאורים על תורה שבעל פה יהיה להם קדושה? הדבר נשאר שאלה פתוחה**. (גמרא שבת, סוגיית „כל כתבי”, נכנסת לסוגיה זו.)
—
סיכום הנקודות העיקריות של פרק ו’
1. שמות – המאבד אחד מן השמות הקדושים (שבעת/שמונת השמות) לוקה מלקות דאורייתא. כינויים – אין מלקות (אבל אסור מדרבנן, דין כתבי הקודש).
2. „אל” ו„י-ה” – שתי תחילות שמות אלו דינן כשמות עצמם (אינם נמחקים). חלקי שמות אחרים (כגון ש-ד, צ-ב) – מותר למחקם.
3. נטפל מלפניו – תחיליות מותר למחקן. נטפל מאחריו – סיומות אסור למחקן (מכת מרדות).
4. כלי / אדם – על כלי או על גוף אדם גם אסור לאבד את השם. בכלי – אפילו מחיקה עקיפה על ידי התכה אסורה.
5. שם על הגוף וטבילה – כשאדם כתוב שם על גופו וצריך לטבול, מותר לו להיכנס למקוה מפני שהמחיקה היא „בדרך אגב” (עקיפה) לצורך מצוה. אבל צריך לכסות את השם – לא משום מחיקה, אלא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום. הכיסוי לא יהיה הדוק, כדי שלא יהווה חציצה.
6. „לא תעשון כן” – איסור איבוד חלקים מבית המקדש (אבני מזבח, עצי הקודש) נובע מן הלאו של „לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – רק דרך השחתה (בניגוד לשמות, שבהם האיסור חל אפילו שלא דרך השחתה).
7. כתבי הקודש – אפילו ללא השם, יש להם קדושה מדרבנן (מכת מרדות), ומתייחסים אליהם תחת הקטגוריה של „דברים שנקרא שמו עליהם”.
8. מין לעומת גוי – כתיבת מין נשרפת (לא נתקדש + מצוה לאבד שם המינים). כתיבת גוי נגנזת (לא נתקדש, אבל אין דין עקירה).
9. שמות בתנ”ך – הרמב”ם מביא כללים מחז”ל אילו שמות בתנ”ך הם קודש (מכוונים לקב”ה) ואילו חול (מכוונים לאדם), אצל אברהם, לוט, גבעת בנימין, מיכה, נבות, שלמה, דניאל.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ו׳ – איסור מחיקת שמות הקודש
הקדמה: מקומו של פרק ו׳ בהלכות יסודי התורה
דובר 1: טוב, אנחנו הולכים ללמוד פרק שישי, הפרק השישי מהלכות יסודי התורה.
אני רוצה לומר משל איך נראה ההקשר. למדנו הלכות יסודי התורה, כלומר יסודי התורה, אבל בארבעת הפרקים הראשונים וגם בשלושת הפרקים האחרונים מדובר בעניינים של עיקרי אמונה, וגם כל העולם שלמדנו בארבעת הפרקים הראשונים. אחר כך יש שני פרקים באמצע, ה׳ ו-ו׳, שהם עניינים של מצוות. פרק ה׳ כבר למדנו בשיעור, את עניין קידוש השם וחילול השם, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר, שהוא הנושא של לאבד דברים שנקרא שמו עליהם.
אפשר לראות כאן במצוות, אני מביא כאן את המצוות:
– חמש המצוות הראשונות – אלו ארבעת הפרקים הראשונים.
– אחר כך „לקדש שמו ושלא לחלל שמו” – זהו הפרק החמישי.
– אחר כך לומדים ט׳ ו-י׳ – אלו הלכות נבואה, מהפרק השביעי והתשיעי והפרקים שאחריהם.
– „שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם” – זו עוד מצוה שקשורה ל… רואים שזה מחובר לחילול השם, לחלל שמו, עוד כך… אבל זו כבר ממש הלכה, ממש…
דובר 2: כולן הלכות, רק אתה מתכוון לומר, לידעת שיש שם אלוקה צריך ללמוד עניינים עמוקים של מה פירוש בורא וכדומה. אבל מאוחר יותר יהיה מה פירוש נבואה, נבואה היא הרי דבר מופלא, איך הקב”ה מדבר אל בני אדם. אלו דברים יותר פשוטים וטכניים, לא למחוק שמות הקודש – זה יותר דברים שבמעשה, הלכה למעשה של לעשות דברים עם הגוף ממש.
דובר 1: כן, נכון. אני מתכוון גם שההלכות במובן הזה, כמו שאתה אומר, יש עיקרים במובן של השרשים, ואחר כך מהם יוצאים המעשים. וכאן זה כבר לכאורה מעשים שיוצאים מזה. אבל אפשר לומר שאלו המעשים שקשורים לשרשים, כי השמירה למשל על שמירת קדושת השם היא כביכול המעשה המקביל, שמתאים – זה כנגד הנושא של עצם מציאות השם, נכון? מציאות השם, הקב”ה קדוש, וממילא גם נוהגים בשמותיו בקדושה, וממילא גם מקדשים שמו וכו׳.
אז אפשר לומר כך שזה… אם מישהו שואל מה הדבר הגרוע ביותר שיהודי יכול לעשות – אני לא יודע, אבל אחד מהדברים הגרועים ביותר הוא למחוק את השם. שזה כביכול במעשה, אתה מאמין בקב”ה, לא ממש, אבל אפשר לומר שמחיקת שם ה׳ משפיעה שתהיה אמונה חלשה יותר גם כן, כביכול. כי העיקר בעניינים אלו הוא הרי בעיקר דברים שבלב, אבל יש חלק של מעשה.
—
הלכה א׳: כל המאבד שם מן השמות הקדושים – לוקה מן התורה
דובר 1: אומר הרמב”ם כך: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקב”ה – לוקה מן התורה. הוא מקבל מלקות מן התורה.
אומר הרמב”ם כמו שהפסוק אומר: שנאמר בעבודה זרה, „ואבדתם את שמם מן המקום ההוא”. יש אחת מהמצוות עשה שהרמב”ם מנה, שכאשר יהודים מגיעים לארץ ישראל או לעיר שיש להם בה כוח, שיאבדו את שמות העבודה זרה מן המקום ההוא. „שמם”, הוא אומר, כתוב שם לא „שם” אלא „שמם” – ששם העבודה זרה, אולי כבוד העבודה זרה, צריך לאבד.
ואחר כך כתוב לאו, שלגבי הקב”ה: „לא תעשון כן לה׳ אלקיכם.” לגבי הקב”ה אסור לעולם לאבד שמו יתברך. זהו לאו שאסור למחוק את שמו של הקב”ה.
דיון: פשט הפסוק לעומת דרשה
דובר 1: זה מעניין. זה, כזכור לי, לא הפשט הפשוט של אותו פסוק, כי הפסוק ממשיך לומר שלא לעשות שחיטת חוץ. „לא תעשון כן” פירושו, כמו שלומדים – רש”י שם בחומש – שלא לעשות כמו שהם עושים. הם מקריבים בכל מקום, יש להם „שמם”. „שמם” בפשט הפשוט פירושו כמו במות, במות שנקרא שמו עליו, הוא אומר. אלו המקומות שמיוחד שמו שם, כי עובדי עבודה זרה מאמינים ששם נמצא שם העבודה זרה. לא תעשה כן, לא תבנה מזבחות בכל מקום, אלא „אל המקום אשר יבחר”.
אבל למרות זאת, הרי יש כאן דרש. זה ספר המצוות שהרמב”ם עשה אותו למצוה. זה דרש, הגמרא אומרת את זה. זה דרש שלומד ש„לא תעשון כן” – שלא תאבד את שם ה׳ גם כן.
זה הגיוני, שעבודה זרה צריך לאבד, את הקב”ה אסור לאבד. זה מאוד הגיוני, כי „לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא” הוא בפשטות הוצאה בפה, כביכול בפה מבזה את שמו של הקב”ה, וזה כמו בכתב או במעשה. זה מאוד דומה ל„לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא”.
דובר 2: זה לא לפחות דבר כמו היקש, בדיוק מה שעושים לעבודה זרה לא יעשו לקב”ה.
דובר 1: כן.
—
הלכה ב׳: שבעה שמות – אילו שמות אסור למחוק
דובר 1: טוב. אומר הרמב”ם כך, אילו שמות של הקב”ה חל עליהם האיסור של איבוד? אומר הרמב”ם כך: שבעה שמות הן. יש שבעה שמות לקב”ה.
אז כאן כבר מתחילים ממש לדבר על שמות, פשוטו כמשמעו שמות שכתובים על נייר או בפסוק. כלומר, מה שהרמב”ם אמר במצוה „לאבד דברים שנקרא שמו עליו”, יכול להיות באמת יותר כללי. כמו שהגמרא אומרת, נוטץ אבן מן המזבח – שבר את בית המקדש, אולי הוא גם עובר, כי הוא גם עשה בדיוק מה שעושים לעבודה זרה. אבל כאן הרמב”ם הולך יותר לתוך ההלכה של… יכול להיות שגם זו ההלכה, אבל כאן נכנסים יותר לתוך ההלכה של מה בדיוק מחיקת שם.
חידוש: „שנקרא בהם” – מה פירוש „שם” לקב”ה?
דובר 1: אני חושב שהרמב”ם כבר הודיע לנו קצת, „שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא” – אני מדמיין שלקב”ה אין שם באותו מובן שלאדם יש שם. כי קודם כשהרמב”ם רצה להתחיל לדבר על הקב”ה, הוא לא מצא יותר מלומר „הנמצא ראשון”, הקב”ה שקיים. אז „שנקרא בהם” – הכל על איך שאנחנו מתייחסים לקב”ה. אבל הואיל וזו הדרך שלנו להתייחס לקב”ה, צריך לכבד את זה מאוד.
שבעת השמות
דובר 1: שבעה שמות הן: השם שנכתב י-ה-ו-ה – זהו השם הראשון – והוא, אומר הרמב”ם, זה נקרא השם המפורש. אולי אפשר לומר שזהו השם העיקרי של הקב”ה, או השם המפורש, זה אומר הכי הרבה על הקב”ה.
או הנכתב א-ד-נ-י – כשכותבים אותו, כותבים הרי א-ד-נ-י, גם את זה לא מוציאים בפה, אומרים הרי אדנות. אבל כשאומרים את השם, אומרים א-ד-נ-י.
שם למשה רבינו התגלה הקב”ה בשם א-ה-י-ה, השם ש-ד-י, והשם צ-ב-א-ו-ת.
דיון: שבעה או שמונה שמות?
דובר 1: הרמב”ם אומר שיש שבעה, אם סופרים רואים שיש שמונה. צריך לומר שאו שהוא מתכוון לחשב הוי”ה ואדנ”י כאחד, כי בזה קוראים אותו, או אולי א-ל ואלו”ה זה אותו דבר.
דובר 2: הוא לכאורה אמר את אותו הדבר, שאומרים א׳ ו׳ וכותבים א׳ ד׳.
דובר 1: נכון, אבל עכשיו הוא מדבר על מחיקת הכתוב, נכון, אז זה כן נוסף.
דובר 2: אז זה… לא, לא, א׳ ו׳ ו-א׳ ד׳, זה שילוב של סוג אחד של שם, כן? יש קשר בין השניים.
דובר 1: יכול להיות. כן.
דיון: למה חסר י-ה (שם בן ב׳)?
דובר 2: דבר אחד שהוא מונה כאן וגם מה שהוא לא מונה, למשל י”ה. מה עם זה?
דובר 1: י׳ ה׳? הוא הולך לומר את זה, הוא הולך לומר את זה.
דובר 2: זה קיצור של י׳ ק׳ ו׳ ק׳?
דובר 1: הוא הולך לומר את זה בפירוש בהלכה ד׳, שזה שם בפני עצמו. אז למה הוא לא מונה אותו כאן? צריך עיון.
דיון: צבאות כשם – קושיה
דובר 1: דבר אחד שמעניין – כל אלו דברים שכתובים בגמרא – אני מסכים עם כולם חוץ מצבאות. אני לא מבין שצבאות הוא שם, כי לא רואים בתנ”ך… סתם צבאות, נכון? בדרך כלל כתוב ה׳ צבאות. לא בדרך כלל – תמיד. אין אף פעם אחת בכל התנ”ך שכתוב צבאות לבד שהכוונה לקב”ה. תמיד כתוב ה׳ צבאות.
יש הרבה פעמים צבאות – היהודים נקראים צבאות. כן, צבאות ה׳ מארץ מצרים. אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כי ה׳ צבאות זה הקב”ה, וצבאות ה׳ זה היהודים.
דובר 1: בדיוק. אז, יפה מאוד. אבל אז זה בוודאי לא שם.
דובר 2: כמו ששם אדנ”י גם יכול להיות חול, זו לא בעיה. אפילו אלהי”ם יכול להיות חול. זו לא הנקודה.
דובר 1: אבל אני אומר שאפילו לגבי הקב”ה זה לא כתוב אף פעם. זה בנוי על ברייתא במסכת שבועות שכתוב כך בין התנאים. אני לא מבין את זה. אני רק אומר שאם מישהו יכול להסביר לי איך זה יכול להיות.
יכול להיות שכשכותבים את זה יחד עם ה׳, אז שתי המילים נעשות חלק מהשם. אבל אתה מחייב שתי מלקויות על המילה צבאות לבדה. למה כך? אני רק רוצה להבין.
דובר 2: כתוב בפירוש שזה שם בפני עצמו, והמקובלים למשל תמיד מונים שמות, כותבים צבאות לבד.
דובר 1: אבל זה נראה לי מאוד מוזר. צבאות הרי פירושו צבאות, לא? הכל הרי… הקב”ה הוא זה שמנהיג צבאות השמים, צבאות הארץ, וכדומה. אני לא מבין בדיוק איך זה כינוי.
דובר 2: אם היית רואה שזה מוזכר לגבי הקב”ה, זה היה כמו הכינויים שהרמב”ם מונה אחר כך. אבל כאן הוא אומר שזה כן ממש שם.
דובר 1: מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 2: בדיוק. מוכרח להיות כך, כי אם לא – אין את ההלכה.
דובר 1: פלא. אכן לא נראה שהמפרשים במקום מסבירים את זה. הם מביאים שכתוב כך בברייתא – הכסף משנה, כולם מביאים שכתוב כך בברייתא. אבל יכול להיות שהברייתא גם מתכוונת כמו שאני אומר, שכשכתוב… לא ברור, לא ברור לי.
אפילו אות אחת – לוקה
דובר 1: טוב. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו – הרי זה לוקה. מי שמוחק אפילו אות אחת משבעת השמות האלו גם לוקה.
זה מעניין – לא הפירוש שהוא מוחק את כל המילה, אפילו אם כתוב י-ה-ו-ה ואתה מוחק את הה׳, אתה גם לוקה.
דובר 2: זה הגיוני, כי אז המילה מאבדת את משמעותה, גם מחקת את השם.
דובר 1: אולי לא, נגיד שעדיין יכולה להיות משמעות, אני לא יודע. אני חושב שהמילה… נראה ש… זהו הרי כל החילוק בין שמות שהם שמות לבין הכינויים שנראה. מוכרח להיות שבשמות יש קדושה בגופם, ואחרי שכבר יש שם…
חילוק בין שם הוי”ה לשמות אחרים
דובר 1: מעניין שיש הבדל גדול בין י-ה-ו-ה לשמות האחרים לגבי דברים אחרים, אבל לא לגבי הלכות, כך נראה כאן. לא לגבי מחיקת השם.
דובר 2: אומרים שארות, הרי יש הבדל עם אמירת השארות. לא כמי שאני נכתב – אותה הלכה, שאומרים שארות. אומרים גם שזה יותר שם העצם, כלומר י-ה-ו-ה אומר משהו יותר על הקב”ה מאשר הדברים האחרים.
שם המפורש – מחלוקת ראשונים
דובר 1: והרמב”ם לא שכח לומר איך השם המפורש – זהו השם המפורש, זה לשון חכמים. ודרך אגב, יש מחלוקת על כך, המהרש”ל לא סובר כך. הרמב”ם מניח שכשכתוב באגדתא למשל במסכת „השם המפורש”, הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים.
דובר 2: מה אומר רש”י? מה פירוש שם בן ד׳?
דובר 1: אה, אה.
—
הלכה ב׳ (המשך): ניטפל לשם מלפניו – מותר למחוק
דובר 1: טוב, אומר הרמב”ם הלאה: כל הניטפל לשם מלפניו – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אותיות לפניו, למשל כתוב „להשם”, או כן – כל הניטפל לשם מלפניו, מותר למחקו. כגון למ”ד מלה׳ ובי”ת מבאלהים וכיוצא בהן.
פירוש, אל תחשוב שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב”ה מקבלים עליה מלקות אם מוחקים אותה, אבל כתוב „באלקים” – גם האל”ף מקבלת קדושה, כי היא סמוכה ונראית, זו מילה אחת.
שם המפורש – שיטת הרמב”ם
הרמב”ם לומד שכשכתוב שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש, הכוונה לשם י-ה-ו-ה ככתבו. זה לא מוסכם על כל הראשונים בעניין זה.
דובר 2: מה אומר הרא”ש? מה פירוש שם בן מ”ב?
דובר 1: טוב.
—
הלכה ג׳ – נטפל לשם מלפניו ומאחריו
דין נטפל מלפניו – מותר למחקו
אומר הרמב”ם הלאה: “כל הנטפל לשם מלפניו” – מילה שבה כתוב שם ה׳, אבל יש עוד אות לפניו, למשל כתוב “להשם” או… כן – “כל הנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ”ד מלהשם, ובי”ת מבאלהים, וכיוצא בהם.”
הרי זה מה שהתכוונת, שכמו שאמרתי שאפילו אות אחת משם הקב”ה מקבלת קדושה, חשבת שכשכתוב “באלהים” גם הבי”ת מקבלת קדושה, כי היא צמודה וניכר שזו מילה אחת, חלק מאותה מילה. אבל אז זה לא בקדושת השם. לזה יש לכאורה קשר למה שאמרתי, שזה יותר כמו שעצם השם מקבל קדושה. זה שזה בכל זאת חלק מהמילה – אבל מיד נראה שכאן, כן, מאחריו אסור.
דין נטפל מאחריו – אינם נמחקים
“וכל הנטפל להשם מאחריו, כגון כ”ף של אלהיך” – הרי אחרי שכתוב שם הקב”ה, בסוף יש אות – “או כ”ם של אלהיכם, וכיוצא בהם, אינם נמחקים.” את זה כבר אסור למחוק.
מלפניו, מעניין, מותר כן, אבל מה שכתוב אחרי השם, את זה אסור למחוק.
טעם החילוק – השם מקדשם
“ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם.” כי זה כבר אחרי – כשאתה מגיע למילה “אלהיכם”, אתה כבר אחרי שקראת את כל מילת שם הקב”ה, ו”אלהי” כבר בא, הכ”ם כבר נתפסת עם הקדושה, או משהו כזה. “ולמה? שהרי אותיות של השם, השם מקדשם” – השם שכתוב לפני כן הוא המקדש.
יש מחלוקת בתנאים על כך, מביא הכסף משנה, כך פוסק הרמב”ם.
דיון: השוואה ל”צבאות” – סברא תוכנית
חשבתי שאולי זה דומה לצבאות. עכשיו מבינים, תחשוב על זה, כביכול, בוא נחשוב על המשמעות. אני חושב שהשם קדוש בצליל כמו שכבר יש שם מקודש.
מה הכוונה? אני יכול לחשוב דבר פשוט – כביכול כמו “אלוקים”, טוב, כמו לא “אלוקים” אבל “אלוקיך” – אלהיך, אלהיכם, אלהינו, “אלוקינו.” ה”שלנו” גם אלוקי. מובן?
דובר 2: כשאתה אומר “אלהינו”, למי האלוקים מתייחס?
דובר 1: יפה מאוד. אז האלוקים הוא, באלוקים האלוקים יותר כזה… לא כך. אני אומר כך: זה לא אומר משהו על אלוקים. “אלהינו” לא אומר משהו על אלוקים. “אלהיך” לא אומר משהו על אלוקים. כמו “אלהי צבאות”, “ה׳ צבאות” – עכשיו אתה מבין? אולי צבאות הוא רק בחינת נטפל לשם אחרון, אצל חכמים.
קושיה: חנון ורחום לעומת צבאות
דובר 2: מה אתה שואל בכלל, אם כתוב “ה׳ חנון”? כן, למה שזה יהיה כל כך שונה מ”ה׳ צבאות”?
דובר 1: צריך לדעת את ההבדל בין צבאות – שצבאות הוא לא יותר מ…
דובר 2: יפה מאוד, הוא אכן אומר בברייתא שצבאות שונה. צריך להבין למה, איזה הבדל יש כאן. אני מבין אותך.
דין מכת מרדות – נטפל מאחריו
אומר אבל הרמב”ם, ואף על פי כן, כאן אנחנו עומדים – ואף על פי כן שנתקדשו ואסור למחקן, הנטפל לשם מאחריו. הרמב”ם אמר שלמשל הכ”ף מ”ם של “אלהיכם” אסור למחוק. “המוחק כל אותיות הנטפלות, הרי זה עבר” – הוא אכן עשה עבירה – “אבל אינו לוקה” – הוא לא מקבל מלקות – “אלא מכין אותו מכת מרדות.” רואים שזה איסור דרבנן.
הערה: מכת מרדות אצל הרמב”ם – כלל חשוב
יפה מאוד, כך זה נשמע. הכלל הוא, אנחנו רואים, יש לנו עכשיו את הפעם הראשונה של מכת מרדות. הרמב”ם מביא הרבה מאוד פעמים מתי מקבלים מכת מרדות – זה בדרך כלל כשעוברים על איסור דרבנן. תמיד.
אז כך הוא הרמב”ם… זו אכן הפעם הראשונה, אני לא יודע מתי יש דרבנן. כן, הרמב”ם הביא כלל כזה… כלומר, כך כתוב במשנה, אבל הרמב”ם יישם את זה באופן עקבי מאוד, שכאשר יש איסור דרבנן, מענישים לוקה מכת מרדות.
דובר 2: כשיש מכת מרדות, יש מכת מרדות.
דובר 1: כן.
דובר 2: לא כל כך ברור.
דובר 1: הרמב”ם הבין את זה כך. בגמרא רואים כמה פעמים שכתוב מלקות כזו, שואלת הגמרא: הרי זו לא מלקות? ומשיב שזו מכת מרדות. הרמב”ם עשה מזה ממש כלל חזק, שכמעט בכל פעם הוא כותב “לוקה מכת מרדות.”
דובר 2: לא ברור שיכולה להיות מכת מרדות כפי שבית הדין רוצה. לא ברור שיש דין כזה כמו מלקות.
דובר 1: יש דבר שהרמב”ם אומר גם כן, אבל לא ברור שזה עקבי כמו הלכות מלקות, כפי שהרמב”ם עושה את זה.
—
הלכה ד’ – הכותב מקצת שם
א-ל מאלהים, י-ה מהוי”ה – אינו נמחק
סעיף ד’. אומר הרמב”ם: “הכותב אל”ף למ”ד מאלהים” – מישהו כתב, הוא לא כתב את כל שם אלוקים, אלא כתב רק אל”ף למ”ד – “או יו”ד ה”א משם הוי”ה – אינו נמחק” – אסור למחוק את זה, כיוון שזה חלק מהשמות שאסור למחוק.
“ואין צריך לומר י”ה שהוא שם בפני עצמו” – י-ה הוא בעצמו שם, את זה בוודאי אסור – לא רק מפני שאלו שתי האותיות הראשונות של השם, אלא מפני שזה בעצמו שם. “שהרי מקצת שם המפורש הוא” – זה מקצת שם המפורש.
קושיא: מדוע הרמב”ם לא מנה י-ה בין שבעה השמות?
זה מאוד מעניין – מדוע הרמב”ם לא מנה כאן את י-ה בין השמות? מדוע הרמב”ם לא מנה את י-ה קודם כשמנה את השמות?
דובר 2: שאלה טובה, הא?
דובר 1: כלומר, הכסף משנה מתקשה בזה, נכון? שהקדושה של י-ה באה מכך שזו ההתחלה של י-ה-ו-ה וכו’.
דובר 2: זה לא כתוב בתורה?
דובר 1: מאוד מעניין.
השגת הראב”ד
קודם כל, הראב”ד חולק על כל ההלכה, הוא אומר שזה לא נכון. לא, הראב”ד אומר חילוק בין א-ל וי-ה לעומת מה שאתה הולך לומר: “אבל הכותב ש’ ד’ משם ש-ד-י, צ’ ב’ משם צבאות – הרי אלו נמחקין” – כי אין לזה משמעות. אתה שומע מה שאני אומר? ש-ד לבד אין לו משמעות, וצ-ב אין לו משמעות.
דיון: האם יש מחלוקת בין הרמב”ם והראב”ד?
דובר 2: אני לא מבין, הראב”ד אומר אותו דבר כמו הרמב”ם. הראב”ד הרי אומר את אותו הדבר.
דובר 1: יכול להיות שהראב”ד אומר שהסיבה שא-ל וי-ה אסורים היא מפני שיש להם משמעות בפני עצמם, מפני שהם בעצמם שם. לא רק מפני שזו ההתחלה. מבין?
הרמב”ם אולי עושה חילוק מעניין – הוא אומר ההתחלה של י-ה או א-ל… כן, אבל הרמב”ם אולי אומר בדרך מעניינת: הוא אומר ששתי האותיות הראשונות של שני השמות הללו אסורות, אבל שתי האותיות הראשונות של האחרים לא. אבל זה לא העניין לגבי השמות – העניין הוא שי-ה לבד או א-ל לבד הוא שם. זה מה שהראב”ד אומר.
לא ברור. יש מחלוקת בעניין זה, מה הפשט – האם הראב”ד בכלל חלק, אולי הייתה לו גרסה שונה. לא ברור.
יסוד: כוונה בכתיבה אינה משנה
כן. על כל פנים, ההלכה שהרמב”ם אומר – שא-ל וי-ה יש להם קדושה בפני עצמם, יש להם משמעות בפני עצמם, וממילא הם גם כמו שם. אבל מה שאין כן שתי האותיות הראשונות של שמות אחרים שאין להם משמעות עצמית, כן, הרי אלו נמחקין.
טוב מאוד. זו ההלכה, זה ברור, כולם מודים להלכה זו, הרי אין כאן מחלוקת. זו רק הלכה מעניינת.
מה הפשט? מדוע האחד נמחק? כי כבר יש לו שם. מה שהייתה לך כוונה לכתוב את השם, זה לא עושה כלום. יהודי התחיל לכתוב צ-ב, הוא התכוון לכתוב צבאות, הייתה לו כוונה של קדושת השם – לא משנה כלום.
אבל זה מעניין, כי החשיבות של א-ל או י-ה אינה מפני שהתחיל לכתוב את השם, אלא מפני שא-ל לבד או י-ה לבד הוא שם.
מדוע הרמב”ם אינו מונה י-ה בין שבעה השמות?
אז מדוע הרמב”ם לא מונה אותו בין שבעה השמות? זה משהו מעניין. כי חשיבותם אינה באה מכך שאלו שתי האותיות הראשונות של שם. נראה שלא.
דובר 2: אי כן, אי הוא כן מונה אותו, כי היינו הך.
דובר 1: נראה שהרמב”ם הבין איכשהו שי-ה קדוש רק כשכתבו אותו בתור התחלה של כתיבת הוי”ה.
דובר 2: כלל כ’. זה כן כתוב בתורה, לא רק בתורה – בתהלים. “י-ה דלקית י-ה”, כתוב כן. “י-ה דלקית י-ה” למשל.
דובר 1: זה בעצם כינוי, קיצור של שם הוי”ה. כך הוא הרמב”ם.
י-ה – שם הוי”ה לעומת כינוי
זה מעניין, כי את שם הוי”ה לא אומרים כלל, ואת השם הזה לא אומרים אותו, אין שום בעיה לומר אותו. נראה שזה איכשהו כינוי.
חז”ל הרי אומרים “כי יד על כס י-ה” – יכול להיות שזה לבד מתכוון שזה מפריד את הי-ה מהו-ה. אין השם שלם. י-ה הוא החצי של י-ה-ו-ה. זה לא ממש השם לעצמו.
דובר 2: וא-ל הוא גם חצי מאלוקים?
דובר 1: מה? א-ל אינו חצי מאלוקים אבל…
דובר 2: א-ל כתוב אפילו “א-ל אלוקים”? כתוב הרבה פעמים.
דובר 1: אני… אני כבר לא יודע, אני אפילו הרבה פעמים, אבל כתוב כן? יכול להיות שכתוב. יכול, אפילו יכול גם להיות כן השם. כתוב גם “כי ב-י-ה ה’ צור עולמים” – זה י-ה הוי”ה. רואים כן שזה…
סיכום: שלושה סוגי שמות דאורייתא
אוקיי, אבל עד כאן זה שמות. נכון, הלאה. מה זה – אילו הם השמות? צריך להסביר בקצרה אילו הנה שמות:
– שמות – אלו השמות שאסור למחוק. יש שבעה.
– נטפל מאחריו – יש את כל האחריו.
– א-ל, י-ה – יש עוד שמיני, כן.
אלו שלושת סוגי השמות דאורייתא.
—
הלכה ה’ – כינויים
כינויים – מותר למחקן
אבל יש סוג אחר של שמות, שנקראים כינויים. לא שמות, אלא כינויים.
“כינויים – שמשבחים בהם את הקב”ה, כגון חנון ורחום” – או “הגדול הגבור והנורא” – או “הנאמן, קנא וחזק” – כתוב על הקב”ה “א-ל קנא” – “וכיוצא בהם – הרי הן כשאר דברי הקודש” – אלו מילים קדושות, מילים שמתכוונים בהן לקב”ה – אבל מכל מקום הם אינם שמות.
מדוע כינויים אינם שמות?
סייגא. הסיבה פשוטה, כי כל הדברים הללו הם כינויים – לכן אפשר אפילו לומר על אדם שהוא רחום, הולכים במידותיו של הקב”ה שהוא רחום. זה סך הכל שבח, כינוי. אפשר לומר על אדם שהוא רחום.
דובר 2: חזק או משהו כזה. עם הה’ והו’ והג’ לפניו.
דובר 1: אוקיי, העניין הוא אבל: זה לא שם שקוראים לקב”ה שהוא שייך רק לקב”ה.
הערה: מורה נבוכים – כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות
כך לומד הרמב”ם. ולמרות – רגע, אני אסביר עוד קצת – למרות שבאמת, הרמב”ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש, באמת, למשל במורה נבוכים הרמב”ם מסביר שבאמת כל השמות חוץ משם המפורש הם פעולות.
יסוד ממורה נבוכים: כל השמות חוץ משם המפורש הם “פעולות”
זה סך הכל שבח, כינוי. אני יכול גם לומר על אדם שהוא עין, אם רוצים. הכוונה חזק, או משהו כזה. עם העיניים נקראים עליו.
אוקיי, העניין הוא אבל שזה לא שם שקוראים לקב”ה, אלא זה שבח על הקב”ה. כך לומד הרמב”ם.
ואגב, צריך להסביר כאן, שבאמת, והרמב”ם הזכיר כאן את הנושא של שם המפורש – באמת, במורה נבוכים הרמב”ם מסביר שבאמת כל השמות, חוץ משם המפורש, הם פעולות. פעולות פירושן הדברים שהקב”ה עושה. למשל, הוא אומר, אדנ-י זה שהקב”ה מנהיג את העולם, ולומדים אדון הארץ, כן, פרק א’, אדון הארץ. הקב”ה עושה – לא מה שהוא. זה לא שם של מה שהוא. מה שהוא, זה רק שם המפורש, שגם לא אומר מה שהוא – שאומר שהוא לא כלום כמו כל הדברים האחרים.
דיון: אם כך, גם שבעת השמות הם מין תואר?
אם כך, לכאורה גם השמות הם תואר. אבל נראה שעדיין יש חילוק הלכתי. ההלכה לא מתחשבת ביסוד הזה. ההלכה כן עושה חילוק שיש שמות שהיחס שלנו אליהם הוא קדושת השם. בקדושת השם, שאין להם קנין, מדובר בוודאי על פעולה, כמו שהוא אומר שאדם יכול לעשות את זה.
וצריך גם לומר עוד דבר, שכתבי הקודש עדיין לא אומר שמותר למחוק אותם בידיים. יכולה להיות הלכה נוספת. כתבי הקודש עצמם אסור למחוק, אבל הכוונה שאין להם את ההלכה הספציפית של קדושת השם. צריך להבין מה הפשט, איזה חילוק.
כן? אנחנו אומרים שמות… יכול להיות שכל העניינים עם החס אינם שהקב”ה נפגע, זה עדיין קדושת השם שלנו, החשיבות שלנו כלפי הקב”ה. אז לכאורה הפשט הוא שהשמות שנמנו כשבעה שמות, הם ממש יותר מיוחסים אצלנו לקב”ה.
אני אומר, זה לא תירוץ שאומר שאין קושיא כמו שאנחנו חושבים. שאין קושיא, כך זה. רק שכך הוא, צריכים כבר האנשים לחשוש. אבל מה, הם מסבירים לי את היחס. אנחנו מסתכלים על זה כשמו של הקב”ה, לא כדבר שהקב”ה…
חילוק בין כינויים לשמות: ייחודי לקב”ה
כן, חנון הוא שבח שאפשר להשתמש בו גם על גיבור. אומרים על שמשון גיבור, אין בזה בעיה. אבל מה שאין כן הקודמים, משתמשים בהם באופן ייחודי רק לקב”ה.
—
הלכה ו’ — כלי שהיה שם קודש כתוב עליו
אוקיי, ניקח כן. אומר הרמב”ם הלאה, כל השמות האלו…
הוא יכול היה ללמוד את הכלים, הוא יכול היה ללמוד דבר טכני מסוים.
כלי שהיה שם קודש כתוב עליו — קוצץ את מקום השם וגונזו.
אם יש כלי, אסור להשמיד את הכלי, כי יש עליו שמו של הקב”ה. מה צריך לעשות? צריך לחתוך את החלק שבו כתוב שמו של הקב”ה, וצריך לגנוז אותו.
חידוש: אפילו מחיקה עקיפה על ידי השמדת הכלי
מותר אבל לשבור את הכלי – אולי זה לא חידוש, אולי זה לא פשוט? אני לא יודע, כלי הרי הוא דבר שיש לו מתירין. עומדים הרי מזה. כל שם שמים נובע הרי מכל הכלי. מה צריך הקב”ה מכל ההלכה הזו? מה הוא הכלי? הכוונה לא שזה בטל על הכלי או מה?
אפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית – לא כתוב, אלא חרוט בדרך אחרת – והתיך את הכלי, והוא התיך את הכלי, וכל הכלי משתנה, ועם זה גם שמו של הקב”ה – הרי זה לוקה.
אלא, חותך את מקומו – צריך לחתוך את המקום שבו כתוב שם שמים – וגונזו, וצריך לגנוז אותו.
חידוש: חקיקה בכלי — לא רק כתיבה בדיו
החידוש הוא שזה לא רק אם כתוב בדיו או משהו כזה – זה חלק מהכלי. הלאה, אם אתה מתכת, מתיך את הכלי…
דבר אחד, החידוש הוא אולי גם זה: שאתה לא עושה ישירות משהו לשמו של הקב”ה, אתה עושה רק לכלי כולו, ואוטומטית השם מתבטל. אפשר לומר, כל הכלי התבטל. אני לא מחקתי את שמו של הקב”ה, עשיתי אותו לא כלי – אבל למעשה הרי בדרך זו נמחק שמו של הקב”ה, צריך לחתוך ולגנוז.
—
הלכה ו’ (המשך) — שם קודש כתוב על בשרו
חיים, אם היה שם קודש כתוב על בשרו – אסור לאדם להתרחץ, כי זה ימחק את שם שמים – הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, וגם ולא יעמוד במקום הטינופת.
זה סתם לא רק האיסור שכתוב כאן, אלא סתם כהלכה אחרת של לא לבזות שם שמים – אסור לעמוד במקום הטינופת.
טבילה של מצוה — כורך עליו גמי
נו, מה עושים? אבל האדם צריך להתרחץ. יש, כשהוא צריך להתרחץ – אז לפי טבילה של מצוה שהוא צריך ללכת להתרחץ – צריך לכסות את שמו של הקב”ה. כורך עליו גמי – צריך לכסות את זה בחתיכת עשב או משהו – וטובל, וטובל כך.
דיון: מה פירוש “מסבב”?
ואם לא מצא גמי – אם לא מצא משהו לכסות בו – מסבב בחרס.
גמי פירושו פפירוס, כן? דבר שגדל, עשב כזה.
מה פירוש מסבב בחרס? תרגום? מה יעשה? מובן מאליו, מסבב ואחרב.
אבל מה הפירוש? שיחפש מחסה, שיחפש לא מגע? שיחפש… אתה אומר מגע. בוא נשאל אותו.
אם הוא לא יכול, אין לו גמי לעטוף בו, שיחפש. שיחפש משהו. הוא צריך לחפש גמי. הוא לא יכול ללכת סתם למקווה, הוא צריך ללכת לחפש משהו. זה לא פסק שלכתחילה אם הוא מוצא משהו שיכסה, אלא הוא צריך למצוא משהו ובהחלט לכסות.
ולא יהא הדוק — כדי שלא יחצוץ
ולא יהא הדוק – אבל מובן מאליו, בטבילה יש בעיה אחרת: שאם שמים משהו הדוק והמים לא יכולים להגיע לשם, זו חציצה. שלא יהיה הדוק, כדי שלא יחצוץ.
חידוש: הטעם לכיסוי — לא משום מחיקה, אלא משום ערווה לפני השם
שראינו לכרח ולב. הסיבה שציוו לכסות את השם החקוק על בשרו, אינה מפני שחוששים שימחק. כי אפילו אם ימחק כך דרך אגב – כי מעצמו אין איסור כשהוא לא עושה זאת בכוונה. אלא, הבעיה שחז”ל ציוו לעטוף אותו, היא כדי שלא יעמוד לפני השם ערום – שאסור לעמוד ערום ליד שם ה’. ממילא חייבים לעטוף אותו במשהו.
ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם היו צריכים שיהיה הדוק, אז הטבילה לא הייתה עובדת, כי הרי הייתה בעיה.
סיכום הלוגיקה
אלא מאי, אין בעיה – מותר לטבול כדרכו, הרי זה צורך מצוה, ואם ימחק אין בעיה. אבל מדוע צריך את הגמי? צריך את הגמי דווקא.
אם לא היו עושים – הרמב”ם הרי אמר שאסור להתרחץ כדי לא למחוק. אז אם גם לא היו מותרים להתרחץ כשהולכים למקווה, האדם בכלל לא היה יכול ללכת למקווה. אבל למעשה, חז”ל כן הרשו לאדם לעשות טבילה של מצוה.
ומדוע אמרו שכן ישים משהו? כדי שלא יעמוד ערום מול שם ה’. ממילא מספיק שלא יהיה הדוק, כי אם כבר היה הדוק, הרי עדיין לא היה יכול ללכת למקווה בגלל בעיית החציצה.
—
הלכה ז’ — הסותר אבן מן המזבח / שורף עצי הקודש
מספיק דף אחד, דף אחד. אוקיי. עד כאן הלכות שמות.
עכשיו נלמד עוד דברים שגם הם אסורים מצד הלכות דומות עם לא תעשון כן. דיברנו שהאיסור הוא שלא לעשות כמו שעושים לעבודה זרה. מה עושים לעבודה זרה? שוברים את בתיהם וכן הלאה. אסור לעשות אותו דבר לדברי הקב”ה – לשבור מקום עבודת ה’.
חילוק: “דרך השחתה” — במקום המקדש לעומת שמות
הסותר אבן אחת דרך השחתה – יפה מאוד, “דרך השחתה”. אז זה חידוש. למשל, השמות – אפילו אחד עושה זאת לסיבה טובה, לכאורה אסור, כי זה שם. מייפים את המזבח, אם אתה רוצה לתקן את המזבח וצריך להוריד – מה שכבר היה לנו שבטבילה, אם הולך להימחק אין בעיה, כי עושים את זה כי רוצים לטבול. אוקיי.
דברי הרמב”ם
ההורס אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה — לוקה. הוא מקבל מלקות. למה? שנאמר בעבודה זרה — בעבודה זרה המצווה היא כי את מזבחותם תתוצון — שצריך לשבור את מזבחות העבודה זרה. ועל זה נאמר לא תעשון כן. כל מה שהוא מצווה בעבודה זרה הוא איסור כלפי הקב”ה. לא תעשון כן לה’ אלקיכם.
דיון: מה פירוש “עצי הקודש”?
וכן השורף עצי הקודש — מי שמשרף עצים שהם עצי הקודש. מה פירוש הלשון הזו? עצים קדושים? עצים שנטועים במקום המקדש?
לכאורה לא מדובר על עץ במקום המקדש, מדובר על מזבח, על חפץ כלשהו. או אולי באזור מקום המקדש? אני לא מבין על מה הוא מדבר כאן. כן, הרי כתוב מקום, לא עץ. אבל עץ גם אינו עץ סתם. אבל עץ שהקדישו אותו, עדיין לא נקרא עצי הקודש.
אז מה פירוש עצי הקודש? האם זו מצווה? עצי הקדש, כן, הכוונה להקדש. אולי צריך להחזיר את המילה הקדש בכלל. איפה כתוב כאן קודש? כתוב כאן קודש באמת. אבל עצי הקדש כתוב כאן. הוא אומר כאן “דרך השחתה”. השורף עצי הקדש דרך השחתה — עצים שהקדישו אותם להקדש.
עצים לבנין הבית — תשובת הרמב”ם
כשמתנדבים עצים לבית המקדש, זה הולך להסקה — או לשריפה על המזבח. אבל אם מתנדבים עצים כדי לבנות את בית המקדש, כמו שם עצי ברושים — חירם שלח לשלמה המלך עצים מיוחדים — והעצים הללו יש להם עניין של קדושה, הם שייכים לקדושה, למזבח.
ולשרוף אותם — הגיוני למה? כי להלן עושים את ההפך, כי הם צריכים לשמש לבניין. על זה יש את המצווה שמעבודה זרה צריך לשרוף, כמו שכתוב ואשריהם תשרפון באש, ועל זה חל גם לא תעשון כן לה’ אלקיכם — שעצים המיועדים לקדושה אסור לשרוף.
יפה מאוד. הוא מביא ששאלו את הרמב”ם בתשובה: מה הפשט בפרק ו’ מהלכות יסודי התורה “עצי הקודש”? מה זה? והוא ענה כמו שאמרת, שהכוונה לעצים שהכינו לבנין הבית. יפה מאוד, יפה מאוד.
—
הלכה ח’ — כתבי הקודש ופירושיהם
והרמב”ם ממשיך, כתבי הקודש. יפה מאוד. כן, כתבי הקודש.
כתבי הקודש — המקור לכינויים
כתבי הקודש הם המקור לשמות — לא מדובר בשמות ממש אלא בכתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה’ בפנים. הרי יש שם ה’ שחוששים לו, אבל כתבי הקודש, אפילו אם אין בהם שם ה’ — למשל דף גמרא או דף תנ”ך שלא כתוב בו…
איזו פרשה לא מופיע בה שם ה’? יש כאלה, כן. לא מופיע שם משה אתה מתכוון, כן? אבל שם ה’ — יש פרשה שלא מופיע. אוקיי.
דברי הרמב”ם
ופירושיהם וביאוריהם — הכוונה לספרים. לא רק כתבי הקודש שפירושם כפשוטו תנ”ך, אלא גם ופירושיהם וביאוריהם הכוונה למדרשים, גמרות, מפרשים — אסור לשרוף אותם או לאבדם ביד. אסור לשרוף אותם או לאבד אותם ביד. והמאבד ביד — לוקה מכת מרדות. מקבל מכת מרדות. כל העניין אינו מדאורייתא. יפה מאוד.
דווקא דרך השחתה — לכאורה
לכאורה גם על זה חל הדין שדווקא דרך השחתה.
חילוק: מאבד ביד
אם מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע בספר תורה, יש הלכה שמותר למחוק אותו. כתיבת השם אסור למחוק, אפילו כך. סתם כתבי הקודש — יש חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש. בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד אינו דווקא מאבד ממש.
בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה
אומר הרמב”ם: במה דברים אמורים, בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה.
הלכה ח’: מין ישראל שכתב ספר תורה – שורפין אותו
דברי הרמב”ם
דובר 1: יפה מאוד. לכאורה גם על מה שאתה אומר, שיש את הדין שאם אתה עובר בשוק, למשל מישהו כתב קטע תורה, או אפילו קטע הלכה, אפילו ספר תורה, טעות — מותר למחוק. חס ושלום, אסור למחוק אפילו כך. סתם, אנחנו מכירים חילוק בין מאבד ביד לסתם כתבי הקודש.
בכתבי הקודש יש איסור מאבד ביד. מאבד ביד — לא כל כך אסור. אומר הרמב”ם: מדברי סופרים. בכתבי הקודש שכתבום ישראל בקדושה — שנכתבו בקדושה. כבר כתוב, החשיבות שלהם נובעת מכך שאדם כתב אותם ועשה זאת לשם לימוד התורה, וכשכתב אותם נתן להם חשיבות.
מין ישראל — לא נתקדש השם
אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה — סוג של ישראלי שאינו איש ישראל בקדושה — ספריהם והזכרותיהם מותר לשרוף עם השמות שבהם, לפי שאינם מאמינים בקדושת השם — הם אינם מאמינים בקדושת השם — ולא כתבוהו — כשכתב לא כתב לשם השם — אלא שהיה מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים — הוא כותב את זה כמו דברים אחרים, חושב שזו סתם חכמה כמו חכמות אחרות. הואיל ודעתם כן, לא נתקדש השם. הקדושה של ספר תורה נובעת מכך שהאדם שלומד אותו, האדם שכותב אותו, עושה זאת בחשיבות. ממילא, לא רק שמותר לשרוף, אלא מצוה לשורפן, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם.
חידוש: קדושה באה מההתייחסות
יפה מאוד. כאן זו ההצהרה שלמדנו, שכל ה… אמרתי את זה הרבה פעמים, שהקדושה אינה קדושה אמיתית מצד עצמה — כי אז אולי גם מין. אלא זו ההתייחסות. הראשונה אינה התייחסות, כי השטויות הן כלום. אוקיי, את השטויות אני שורף. אבל זה מעניין, כי כאן בא מין והוא כותב ספר תורה. הוא שואל אותך: יש לך ספר תורה? אה, אין לך ספר תורה. יש לי ספר תורה. יש לך ספר תורה? שורף ספר תורה? לא, אני שורף את ספר התורה שלך. יצרת ספר תורה? נו נו, אני שורף אותו.
דיון: איזה סוג מין?
דובר 2: כן, רק המצווה לשרוף היא גם סניף של המצווה לשרוף מזבחות של עבודה זרה, כי יש בזה חילול השם, כן. מין הוא סוג מעניין של דיאלקטיקה. כדי שלא להניח שם — אמרו ששורפים כי רוצים לעקור את שם העבודה זרה, וכתוב ש… כן.
דובר 1: אני שומע, יפה מאוד. שזה מעניין. כי המין עדיין קצת לא אמיתי. הוא אומר, למה הוא כותב ספר תורה? למה? כי הוא אמר את זה. חשבתי שמין הוא מי שיש לו פירוש שגוי בתורה. לא — כשאר הדברים. אצלו זה נתפס כאילו אין לזה חשיבות גדולה יותר מספרים אחרים.
דובר 2: כן, אבל שם נראה עוד יותר מדויק, כי כל העניין של מינים הוא אנשים שכן מאמינים בתורה, רק שיש להם איזה… הוא אומר שהתורה אומרת שתי רשויות. כן, כל המינים שמתווכחים איתם — אלה אנשים שמביאים ראיות מפסוקים. הוא לא אומר שהתורה היא כשאר הדברים. אז נראה שהרמב”ם הכניס כאן סוג חדש של מין.
דובר 1: אולי זה עם הסוג הזה של מין? תמיד חשבתי שזו הלכה פשוטה כך. אפילו בספרים יש איזו קדושה. כאן ברור, לצד המינים הדבר גובר יותר על הנושא של…
שתי נפקא מינות אצל מין
נו, צריכים לדעת כאן. כתובים כאן כמה דברים. מה קורה? מין שכתב אבל כתב בחשיבות? זה דבר אחד. או מה קורה כשיהודי כתב אבל לא עשה בכוונה? נניח, הוא לא ידע את פירוש המילות. הוא כתב כשאר דברים. היה נותן לסופר להעתיק — אוקיי, אבל הוא יודע שזו תורה, אין כאן עניין של כוונה, שצריך לעמוד בזה…
אני אומר, כתובים כאן שני דברים. אחד: לא מתקדש כשאדם כותב בלי חשיבות. אבל הדבר השני כאן — אז לא היתה המצווה כי צריך שלא להניח שם למינים ולמעשיהם. זה החילוק בין גוי למין.
גוי שכתב את השם — יגנזו
דובר 2: אז תראה, זה נגמר. אבל גוי שכתב את השם — נושא שלם.
דובר 1: רואים, יש לו קדושה, אבל לא רוצים את זה.
דובר 2: למה לא רוצה? רק שלא ישתמשו בזה. למה? מה רע?
דובר 1: יכול להיות נושא שלם. אתה מתכוון שצריך את זה, אבל מתכוון שזה לא… אסור. וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן גוי — יגנזו. יגנזו. יגנזו.
דובר 2: למה לגנוז? אתה מתכוון שצריך לגנוז כשלא צריכים יותר? מה הכוונה? אולי.
דובר 1: לא ברור.
דובר 2: לא כתוב כאן ברור. הם לא יודעים בבירור.
דיון: החילוק בין שבלו לשכתבן גוי
דובר 1: וכן כתבי הקודש שבלו — אה, כאן רואים כן — שבלו, או שכתבן גוי — יגנזו. מניח את שניהם באותה קטגוריה. שלא משתמשים בזה מאחת משתי סיבות: או כי בלו, או כי גוי כתב אותם. רואים, לא משתמשים במשהו שגוי כתב.
דובר 2: יוצא, אתה רוצה להשתמש בתורה שגוי כתב בבית המדרש?
דובר 1: לא תורה, אבל אני יודע… כתבי הקודש הכוונה לתנ”ך, מדפיס…
דובר 2: לא, לא הכוונה למדפיס. כתבי הקודש הכוונה לתנ”ך, זו המילה המדויקת.
דיון: דפוס ומכונות
דובר 1: אם פעם היו צריכים הרבה סופרים, מישהו מצא סופר — זה הרבה יותר מהיר דרך מכונה. אבל תראה, לפני שזו בעיה, נראה שאין דרך. באמת קשה, למה? מה רע? אם בסדר, אתה אומר שיש לזה קדושה — זה דבר אחד, יש לו קדושה, למה לא? היו גונזים אותו היטב, לא זורקים לאשפה — זה על זה.
דובר 2: לגבי דפוס זו שאלה אחרת. תראה, המשנה ברורה מביא לנו — כאן יש מחלוקת. התירוץ אומר כך, שדפוס יש לו קדושה כמו כתיבה. אבל מה עם גוי שמדפיס? אז אולי לא.
דובר 1: אם זו מכונה — מכונה היא כמו גוי לכאורה. בוודאי, מכונה אפילו אינה גוי. הלוואי שמכונה תגיע לדרגה של גוי.
—
הלכה ט’: כללי שמות — קודש או חול
הקדמה
דובר 1: אוקיי, כך. עכשיו הרמב”ם ממשיך סתם. אוקיי, הרמב”ם — עכשיו שלמדנו ששמות יש להם קדושה, נוצר ספק: שמות שונים בתורה, ולא תמיד יודעים אם הכוונה לקב”ה, או הכוונה למושל אדנות — יכול להיות סתם אדון, אדם. מביאים, הרמב”ם מביא כמה כללים. זה מעניין, כי כתוב אצל כל השמות האמורים באברהם — קודש, בהלכות כתיבת ספר תורה, משהו כזה.
אברהם — קודש
כן, אומר הרמב”ם: כל השמות האמורים באברהם — קודש. אפילו… אף זה שנאמר — השם, אדנות, כתוב א-ד-נ-י. הרמב”ם מביא את זה, כתוב א-ד-נ-י, שהוא מדבר שם אל המלאכים — יכול להיות שהכוונה לאדם. אבל מה שנראה, אברהם תמיד דיבר כלפי שמיא, הוא תמיד ראה את ה’, אפילו… תיקון הבורא.
לוט — חול, חוץ מאחד
להפך, אותו סיפור אצל לוט: כל השמות האמורים בלוט — חול, חוץ מזה “אל נא ה'” — “הנה נא מצא עבדך חן בעיניך” — שם כתוב “אדני”, אבל שם הוא מדבר אל המלאכים.
דובר 2: אבל שם הוא מדבר אל המלאכים. יכול להיות שאברהם דיבר אל המלאכים, הוא ידע שהם מלאכים חשובים שבאו מהקב”ה, לא אל הקב”ה.
דובר 1: לא, זו תורה יפה, אבל הפשט הוא שאברהם מדבר אל הקב”ה, כמו שרש”י אומר. הוא מתכוון לומר ש“אל נא תעבור” — הקב”ה לא ילך, “וירא אליו ה'”. אני הולך עם הפשט הזה.
גבעת בנימין — קודש
אוקיי, הלאה. כל השמות האמורים בגבעת בנימין — בסיפור של בנימין ופילגש בגבעה — קודש. קודש.
מיכה — חול
כל השמות האמורים במיכה — חול. מיכה הוא פסל מיכה. כתוב שם שם ה’, ומשמע שאפילו הכי זה חול.
דובר 2: כן, כתוב אפילו שם הוי”ה שם, ראיתי. זה מעניין.
נבות — קודש
דובר 1: כן? כל השמות האמורים בנבות — קודש. קודש. יפה מאוד.
שלמה בשיר השירים — קודש, כשאר הכינויים
אומר הרמב”ם הלאה: כל שלמה האמור בשיר השירים — קודש. בכל מקום שכתוב בשיר השירים המילה שלמה — “שיר השירים אשר לשלמה” — קודש. והרי הוא כשאר הכינויים — זה לא כמו קודש, זה לא מהשמונה שמות שהרמב”ם מנה קודם, או השבעה שמות שהרמב”ם מנה, אבל זה קודש. כי כפי שהרמב”ם מקבל כמו המדרש שאומר ששלמה תמיד פירושו “מלך שהשלום שלו” — זה כינוי לקב”ה. חוץ מזה “האלף לך שלמה” — הכוונה לשלמה המלך.
מלכיא בדניאל — חול, חוץ מאחד
כל מלכיא האמור בדניאל — חול. בספר דניאל כתוב מלכיא — בדרך כלל הכוונה לנבוכדנצר או למי שמתכוונים שם. חוץ מזה “אנת הוא מלכא מלך מלכיא” — שם הכוונה לקב”ה. והרי הוא כשאר הכינויים.
דיון: הסברות לכללים
דובר 2: אני חושב שאפילו “מלך מלכיא” יכול לעמוד על נבוכדנצר, ואפילו כך הוא קרא לעצמו, או על מלך פרס שם.
דובר 1: החידוש של נבות שהוא מביא כאן, הוא כי כתוב שם — לא אצל נבות, סליחה — למשל גבעת בנימין, והפשט הוא כי כתוב שם שהם שאלו את ה’ אם לצאת למלחמה, “ויאמר ה'”. היו תנאים שטענו שלא יתכן שזה היה הקב”ה. ואותו דבר אצל נבות — אני לא יודע מה הסוגיה, אבל כתוב כך: שאחאב, וכתוב “ברך אלקים ומלך”, משהו כזה. כיוון שאחאב היה עובד עבודה זרה, לא יודעים מה הוא התכוון. הפשט הוא, כאן הוא התכוון כן לקב”ה. כך לכאורה הפשט.
אותו דבר, מה עוד? כבר, אני לא מבין בכולם. כן, פסל מיכה — הוא עשה פסל, לא לקב”ה, לעבודה זרה. זה החידוש.
לכן הרמב”ם תמיד מביא “ויקרא שם בשם ה’ אל עולם” — כי משהו עם אברהם שקרא בשם ה’ יש לו חשיבות מיוחדת. אבל כל הדברים האלה, לכאורה יש עוד הרבה ספקות בתוספות, אבל למה הרמב”ם מביא דווקא את הכללים האלה שמתאימים לדרשות או לברייתות וכדומה — אני לא יודע מה קורה שם.
—
סיכום השיעור
דובר 1: בואו נעשה סיכום מהיר:
– כשמאבדים אחד מהשמות שהם שמות הקב”ה — שמונת השמות — מקבלים מלקות. מה שאין כן כינויים, לא מקבלים מלקות.
– וחוץ משבעת השמות גם כל “אל” ו”י-ה”, שהם שתי ההתחלות של שמות — גם להם אותו דין כמו השמות עצמם. מה שאין כן התחלות אחרות של שמות, כינויים אחרים, אין להם אותו דין.
– ואחר כך, גם על כלי או על אדם אסור לאבד.
– אבל מה קורה כשאדם כתב על גופו? זה נעשה יותר מסובך, כי לאדם יש מצוות טבילה. על זה אמר הרמב”ם שיוסף, כשהוא הולך לטבול, זה יימחק, וכיוון שזה נמחק אגב הדרך, הוא לא צריך לשים לב לזה. אבל הוא כן צריך לשים לב יותר שלא יעמוד ערום. הרמב”ם לא מנה הלכה נוספת שאסור לעמוד ערום מול ה… איך כתוב אחרת? כאן כתוב: אסור לעמוד ערום מול שם ה’. ממילא, שיניח משהו, ואפשר להניח באופן שלא תהיה חציצה.
– מה קורה אם כתוב “השם” על בניין כלשהו? אני לא יודע מה — אסור לעמוד שם ערום גם כן.
דובר 2: לא ידעת את ההלכה הזו באמת?
דובר 1: עכשיו אתה יודע. כן.
הרמב”ם אמר מהמצווה של “לא תעשון כן” — הרי כתוב שלא לעשות מה שעושים לעבודה זרה. לעבודה זרה יש מצווה לאבד את כל בנייניהם. אז אם מאבדים חלק מבית המקדש, או עץ שהתנדבו לבנות בבית המקדש, עוברים על אותו איסור.
אחר כך אמר הרמב”ם את ההלכה מדרבנן של כתבי הקודש. כתבי הקודש, אפילו שלא כתוב בהם שם ה’, חשובים כחלק מהתורה. הרמב”ם הכניס אותם תחת אותה קטגוריה.
זה גם קצת חידוש, כי זה לא אותה חומרה כמו “לא תעשון כן”. אבל מה ההלכה מדרבנן של זה?
אמר הרמב”ם שהקדושה מתקבלת מכך שיהודי כותב את זה בקדושה. אם מין כותב את זה, אז צריך לשרוף את זה, כי יש ממש חשיבות לאבד כל דבר מהמין. ומגוי לא צריך לאבד, אבל בכל זאת לא ישתמשו בזה, ולא תהיה לזה גניזה.
—
טוב, אחרי זה הרמב”ם מונה אילו שמות שכתובים בתורה – מתי יודעים אם זה קודש או לא. והביא מחז”ל:
– אברהם – אברהם אבינו תמיד קודש, חוץ ממקום אחד. בכל מקום אברהם אבינו קודש.
– לוט – בדרך כלל חול, חוץ ממקום אחד.
– וכן בנימין, מיכה, נבות – איזה קודש, איזה חול.
– וכן שלמה, ודניאל.
—
היסוד של קדושת כתבי הקודש – “דבר שנקרא שמו עליו”
כן, לכאורה הטעם של כתבי הקודש הוא שהקדושה של כתבי הקודש היא גם דבר שנקרא שמו עליו. זה אמנם לא… גם רוב כתבי הקודש יש בהם באמת שמות בכלל, יש ממש שמות.
דיון: ביאורים שאין בהם שם ה’
אפילו מה שאתה אומר, אתה צודק – אפילו היכי תימצי ביאור שאין בו שם – הרמב”ם הביא את ההלכה שביאורים גם אסור למחוק, כי זה הרי גם קצת חידוש. יש גמרא בכל כתבי על הסוגיא הזו.
קושיא: תורה שבעל פה
אפילו ביאורים על תורה שבעל פה – תורה שבעל פה הרי אין בה שמות בכלל. איך יכול להיות שתהיה לה קדושה? הוא אומר שזה פשט בכל כתבי, אני לא יודע.
מתעוררת שאלה?
כן.
—
הגדרת האיסור – “התייחסות” לקדושה
והלכה למעשה, אנשים מתלבטים בזה – אילו דברים שחייבים לעשות שמות. צריך לדעת את זה יותר. רואים את זה הרי, אבל נאמר בבירור – רואים הרי את ההקדמה – אי אפשר לפסוק מעניין מעשי הלכה למעשה.
הוא אמר את הפסק, אבל בבירור רואים לכאורה שההגדרה היא שהאיסור הוא לאבד דבר שאנשים מתייחסים אליו בקדושה – זה דבר שנקרא שמו עליו.
מין למשל לא – או אפשר לומר, מין שלא יודעים כלל שזו קדושה. יש הרבה שאלות, למשל אני כבר יודע, צריך להתייעץ. אבל על כל פנים, יכול להיות דברים שלא מתייחסים אליהם בקדושה – שהאיסור הוא לא סתם שזה דבר מיוחד. האיסור הוא מפני שזה דבר קדוש – לא שורפים בידיים דבר קדוש, אפילו לא בידיים. הכל קשור להתייחסות.
דוגמא מעשית: ספרים שבורים מהדפוס
אם זה דבר שיצא מהדפוס – עשרים ספרים שבורים – וזורקים את זה בחזרה לאשפה, מעולם לא הייתה לזה קדושה – יכול להיות שאין כאן את היסוד של זה.
למעשה צריך לדעת, זה נורא חשוב.