סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור: ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א׳
הקדמה: הפסוק של ספר המדע
שיטת הרמב”ם:
לרמב”ם יש מנהג שכל ספר הוא פותח בפסוק – מלבד הפסוקים של המצוות, הוא מביא פסוק מתהלים או פסוק אגדי.
הפסוק לספר המדע:
“מה רב טובך אשר צפנת ליראיך צדקתך לישרי לב” (תהלים)
חידוש בהבנת הפסוק:
המגיד שיעור הסביר את הפסוק בשני אופנים:
1. “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך” – הרמב”ם אומר במקומות אחרים שלאנשים שהם יראי ה’ יש להם השגחה פרטית, יש להם יותר חסד ה’. בספר המדע הוא הולך ללמד יהודים להיות יראי ה’, לכן הפסוק מתאים.
2. “צדקתך לישרי לב” – בספר המדע יש לא רק ידיעת ה’, אלא גם הלכות דעות שזה מידות טובות. זה קשור לכלל “כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים” – מי שהוא ישר לאנשים אחרים, מקבל בחזרה יושר.
—
הקדמה לארבעת הפרקים הראשונים
הנחה חשובה:
חוץ מזה שזה “יסודי התורה”, זה גם “סודות התורה”. הרמב”ם עצמו אומר בסוף הפרק השני ובסוף הפרק הרביעי שהוא לא מבין הכל ממה שכתוב.
גישה מתודולוגית:
– אפשר לנסות לא לומר דברים שקריים
– אפשר לנסות לפרש את המילים שכתובות
– אפשר פחות או יותר להבין את המבנה – מה הרמב”ם עושה, מה הוא לא אומר, מה הוא מתכוון לעשות
הערה על מורה נבוכים:
אפשר אולי לומר שמורה נבוכים הוא ה”גמרא” של הלכות דעות – כלומר, הוא נותן את השקלא וטריא והפלפול מאחורי הפסקים שכתובים במשנה תורה.
—
הלכה א׳: יסוד היסודות – מציאות ה׳
דברי הרמב”ם:
> “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו”
פשט:
“יסוד היסודות” – לכל דבר יש יסוד, כמו שלבניין יש יסוד שהוא בנוי עליו. גם לעולם יש יסוד. אפשר גם לפרש: יש הרבה רמות של יסודות, זה היסוד של כל היסודות.
“עמוד החכמות” – הקורה, עמוד התווך שכל הידיעות עומדות עליו.
“מצוי ראשון” – “ראשון” לא מתכוון ראשון בזמן, אלא ראשון בסדר הסיבה – הוא הסיבה שגרמה לכל שאר הדברים.
חידושים והסברים:
א) המבנה של ההלכה – למה לא מתחיל עם המצוה
חידוש: לרמב”ם יש שני דרכים איך הוא מארגן את הלכותיו לגבי מצוות:
1. דרך אחת – הוא מתחיל עם המצוה: “יש מצות עשה כך וכך”
2. דרך שניה – קודם הוא מתאר את המציאות או הנושא, ואחר כך אומר איך יש מצוה
כאן מתחיל בדרך השניה – הוא מתחיל עם העובדה, אחר כך אומר שלדעת את העובדה זו מצוה.
למה זה מתאים כאן: העובדה קיימת לפני המצוה. כשאדם עושה מצוה יש לו ציווי ממלך. אבל כאן, המצוה היא לדעת את המציאות – אז הוא אומר לך את המציאות, ואחר כך אומר לך לדעת אותה.
נפקא מינה: יותר חשוב להבין את המציאות, לא רק את גדר המצוה.
ב) איך אפשר לקיים את המצוה
שאלה: איך אפשר לקיים את מצות ידיעת ה’?
שיטה ראשונה (של המגיד שיעור): אפשר לעשות את המצוה רק על ידי התעניינות איך העולם עובד, ולהגיע למסקנה שהקב”ה קיים ומנהיג את העולם. אחרי שהגיע למסקנה קיים את המצוה.
קושיא ושיטה אחרת: הרמב”ם לא אומר זאת בפירוש. אבל ראשונים קודמים – רב סעדיה גאון, חובת הלבבות, ואחרים – אמרו בבירור שיש שתי רמות:
1. בדיעבד (רוב האנשים): יוצאים ידי חובה בידיעת מה שכתוב – מאמינים מה שכתוב ברמב”ם שיש אלוקים, מאמינים לרמב”ם, יוצאים לכתחילה את המצוה ליהודי פשוט.
2. לכתחילה (מדרגה גבוהה יותר): מי שרוצה להבין בעצמו, צריך לחקור בעצמו ובאמת להבין.
מה פירוש “להאמין”: לא רק להתנהג בדרך כאילו ההנחות אמיתיות, אלא כפשוטו – לאדם יש אמון בחכם (אמונת חכמים). הוא מדמיין שהרמב”ם ידע על מה הוא מדבר, כמו בכל ההלכות שבהן הוא לא אומר את השקלא וטריא, רק את המסקנה.
ג) המספר י”ג מילים
חידוש: הרמב”ם התכוון ש”יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע” זה י”ג מילים – כנגד י”ג העיקרים. הרמב”ם ידע שיש לו י”ג עיקרים, אז זה יפה שהחלק הראשון הוא “לידע י”ג עיקרים” – זו המצוה.
הערה: זה רמז ליופי, לא עיקר הפשט.
ד) מה פירוש “ראשון” – יסוד מציאות ה׳
חידוש בהבנת “מצוי ראשון”:
ארבע השורות הראשונות מאוד פשוטות, אבל רוב האנשים לא תופסים אותן.
שאלה: מה פירוש שהוא ה”ראשון”? לא שהוא היה לפני כל הדברים (זה אולי נכון, אבל לא זה מה שזה אומר).
תשובה: אם נאמר בפשטות:
– אם הוא לא היה קיים, שום דבר לא היה קיים
– מה שאין כן, הכל לא יכול להיות בלעדיו
– כל שאר הדברים יכולים להיות או לא להיות; הקב”ה לא יכול לא להיות
משל: שולחן קיים כי יש מתחתיו רצפה שמחזיקה אותו – זה לא הדבר הראשון. כך גם כל הדברים בעולם יש להם סיבה, הם לא הדבר הראשון, הם לא עושים את עצמם, הם לא קיימים בגלל עצמם. חוץ מזה יש את הדבר הראשון שכל הדברים באים ממנו.
—
המשך הלכה א׳: “אם יעלה על הדעת”
דברי הרמב”ם:
> “ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם”
פשט:
צד ראשון: תאר לעצמך שהוא לא קיים – שום דבר לא יכול להתקיים. למה? כי אמרנו שהוא גורם לכל שאר הדברים להתקיים.
צד שני: אם כל השאר לא יתקיים, לא משתנה שום דבר בו – הוא לא ייפסק כי הם נפסקים, כי הם צריכים אותו והוא לא צריך אותם.
מסקנה: “שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם” – הוא לא צריך אף אחד מהם, לא את כולם, לא אחד מהכלל.
חידושים והסברים:
א) המושג “מחויב המציאות”
חידוש: יש דרך אחרת לומר את אותו הדבר – “מחויב המציאות”. הלשון הזו לא כתובה כאן, אבל הרמב”ם אומר את זה בדרך אחרת, קצת יותר פשוטה.
הסבר: כל שאר הדברים חוץ מהקב”ה – במקרה הם קיימים, אבל הם לא חייבים להתקיים. מה שאין כן הקב”ה הוא הקיום הבסיסי ביותר עצמו, הוא הקיום, המציאות עצמה.
הבהרה: לא חס ושלום שהוא הקיום עצמו במובן שהוא זהה לקיום – אלא שהוא לא קיים בגלל משהו אחר.
ב) מה עושה את הקב”ה לקב”ה
חידוש: אם דבר הוא מציאות, מה עושה את הקב”ה לקב”ה? זה שהוא ה”מצוי ראשון” – לא כל שאר מיני התארים שאפשר לומר, או מעשים וכדומה.
משל: אדם הוא מעורר (הוא מעיר), אבל זה לא עושה אותו לאדם. מה עושה אותו לאדם זה השכל שבו. כך גם אצל הקב”ה – מהותו היא שהוא המצוי הראשון.
הערה על ביקורת טקסט:
יש בעיה עם הסיפא (סוף ההלכה) – הסיפא המקורית היתה אחרת, והדפיסו בתוכה מתישהו הכל נדחף לתוך הסיפא והחלוקות. זה עושה מאוד קשה להבין, במיוחד קטעים כאלה.
—
הלכה ג׳-ד׳: אמיתת מציאותו של הקב”ה לעומת שאר הנמצאים
דברי הרמב”ם:
> “ולפיכך אין אמתתו כאמתת שאר הנמצאים… הוא שאמר הנביא וה’ אלקים אמת, שהוא לבדו הוא האמת ואין לאחר אמת כאמיתתו… הוא שאמרה תורה אין עוד מלבדו”
פשט:
האמיתיות של הקב”ה אינה כמו כל שאר הדברים. כל הדברים קיימים באמת, אבל לא לגמרי באמת. הקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים באמת, כי כל שאר הדברים צריכים להגיע אליו.
חידושים והסברים:
א) הגדרת “קיים באמת”:
המגיד שיעור הסביר מה “באמת” אומר בהקשר הזה. “קיים באמת” פירושו קיים בגלל עצמו – לא מקבל את הקיום ממשהו אחר.
משל לחכם: כמו שאפשר לומר ש”חכם אמיתי” הוא מי שהוא בעצמו חכם. אם מישהו צריך לשאול גוגל כל דבר, יש לו אולי בחינה של חכמה, אבל הוא לא בעצמו חכם – הוא צריך לשאול גוגל את חכמתו. אותו דבר לגבי מציאות.
ב) מציאות “מזויפת” – מושג:
המגיד שיעור הכניס את המושג של מציאות “מזויפת”. כל שאר הדברים חוץ מהקב”ה הם במובן מסוים מציאות “מזויפת”.
הבהרה חשובה: “מזויף” לא אומר שזה לא קיים באמת – זה קיים באמת! אבל אין לו בעצמו את הקיום. מציאותו שאולה, מתקבלת מהקב”ה.
משל לכסף: למי יש באמת כסף? לעשיר, למי שיש לו את המקור של הכסף. מי שקיבל את כספו יש לו גם כסף בכיס, הוא לא עני, יש לו כסף – אבל אין לו כסף אמיתי. למה? כי הוא לא עשה אותו בעצמו, הוא צריך להגיע לאחר בשביל כספו.
עוד משל: אפשר לומר שלאדם יש “במקרה” כסף, ולאחר יש “במציאות” כסף. כל שאר הדברים קיימים במקרה, כי הקב”ה רצה שיתקיימו.
מקורות:
א) פסוק מירמיה:
“וה’ אלקים אמת” – הרמב”ם מפרש שהקב”ה הוא אמת פירושו שהוא לבדו אמת, ושום דבר אחר לא קיים באמת כמו הקב”ה.
חידוש בפירוש הפסוק: היה אפשר לפרש ש”וה’ אלקים אמת” פירושו ששום דבר אחר הוא גם האמת, או שהקב”ה הוא באמת אמת. לא – הרמב”ם מפרש שהקב”ה לבדו יותר אמיתי מכל השאר, כי כל שאר הדברים צריכים להגיע אליו.
ב) פסוק ממשה רבינו:
“אין עוד מלבדו” – הרמב”ם מפרש שזה לא אומר שאין שום דבר אחר. זה אומר: “אין שום מציאות אמת מלבדו כמוהו” – אין שום דבר כמוהו. ההבדל העיקרי הוא שהקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים מצד עצמו, כל שאר הדברים קיימים בגללו.
הערה על דרכו של הרמב”ם:
א) מילים פשוטות לדברים עמוקים:
המגיד שיעור העיר שהרמב”ם כאן עבד מאוד קשה לומר את כל הדברים העמוקים מאוד במילים פשוטות שאפשר לומר בחדר. המילים כמו “מחויב המציאות” או “מציא מצד עצמו” הן מילים קצרות יותר שאומרים בגמרא, אבל פחות פשוט לדעת מה הוא אומר. כאן הרמב”ם ניסה לומר את זה באופן פשוט: הקב”ה לא צריך שום דבר, הכל צריך את הקב”ה, הקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים באמת. זה מאוד עמוק, אבל אומרים את זה כאן במילים מאוד פשוטות.
ב) נוסח הרמב”ם – “והוא ברוך הוא”:
תלמיד העיר שהרמב”ם אומר “והוא ברוך הוא” – מה שמעניין כי “ברוך הוא” בדרך כלל אומרים על שם. המגיד שיעור העיר שהרמב”ם מאוד מקפיד, בכתבים כשהוא מזכיר את הקב”ה הוא תמיד אומר “יתעלה” או “יתברך” – הוא מזכיר את הקב”ה עם איזשהו שבח.
[סטייה: מזכיר שם שמים]
גם אנחנו אומרים כך – כשיהודי אומר “השם יתברך” או “הקדוש ברוך הוא”, כבר טמונה בזה ברכה, אין שאלה של “מזכיר שם שמים לבטלה”.
—
הלכה ה׳: הקב”ה כמנהיג הגלגל
דברי הרמב”ם:
> “המצוי הזה הוא אלוה העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו תכלית ואין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסובב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ולא גוף”
פשט:
לקב”ה יש “תפקיד” – הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ. איך מתבטא שהקב”ה הוא אלוה העולם? הוא מנהיג את הגלגל בכח שאינו נגמר.
חידושים והסברים:
א) פירוש “אדון” ו”אלוה”:
תלמיד שאל מה פירוש “אדון” או “אלוה” – האם זה אומר רק שהוא הגבוה ביותר?
המגיד שיעור הסביר: הפירוש הוא לא רק שהוא הגבוה ביותר, אלא שהוא מנהיג. כמו למשל, רב שני בקהילה שלי הוא לא ה”אדון” – הוא אדון גדול, אבל הוא לא “אדון כל הארץ”. “אדון כל הארץ” פירושו שיש לו איזה קשר, הוא עושה משהו להם – לא רק שהוא הדבר הגדול ביותר, יש לו איזו שייכות אליהם.
ב) הבנת הרמב”ם את העולם:
הרמב”ם הבין (ורואים את זה מפורש בפרק השלישי) שכל העולם הוא עיגול גדול אחד (כדור). אנחנו באמצע, וסביב סביב הכל מסתובב. יש יותר מגלגל אחד, אבל בסוף הכל מגיע לעיגול ענק אחד. כל העולם הוא כדור ענק אחד, והכדור מסתובב כל הזמן, ובאמצעות ההסתובבות מסתובב שאר העולם.
ג) ההסתובבות יוצרת אנרגיה:
ההסתובבות גורמת שיהיו תנועות, גורמת שכל השאר יזוז, וזה הכל בעולם.
[הערה:] המגיד שיעור העיר ש”אנרגיה” היא מילה שהרמב”ם לא שמע עליה, ומדע של היום לא לומד כך – אז אולי צריך לפרש מחדש או לא.
ד) ראיה מ”כח שאין לו קץ”:
ראיית הרמב”ם: אנחנו רואים שהגלגל מסתובב כל הזמן, הוא אף פעם לא מפסיק להסתובב. אם הוא אף פעם לא מפסיק, פירושו שהכח שמסובב אותו הוא לא סתם כח קטן, כח מוגבל.
משל: יש לי כח מוגבל – אני יכול לדחוף, אני יכול להזיז דברים, אני יכול לחיות. אבל אני חי רק שבעים שנה, אני לא חי לנצח. כנראה הגלגל מסתובב לנצח – כמה שרואים אותו, רואים שהוא מסתובב. ממילא מי שמסובב אותו חייב לסובב אותו בכח שאין לו קץ.
ה) “ואי אפשר שיסובב בלא מסבב”:
דבר לא יכול להסתובב לבד – זה פשוט. ממילא, כל דבר שאנחנו רואים כאן מסתובב, יש משהו שמסובב אותו, עד שאנחנו מגיעים למסובב הראשון.
ו) “בלא יד ולא גוף” – שני פירושים:
פירוש א: הקב”ה מסובב אותו לא פירושו שלקב”ה כביכול יש גוף. הוא לא המסובב כמו שאני מסובב משהו. כשאני מסובב משהו, אני מסתובב איתו – אני דוחף אותו, אני דוחף את היד שלי, אני דוחף את עצמי איתו. הקב”ה דוחף אותו, והוא לא דוחף את עצמו איתו. הוא לא נפעל ממה שהוא מסובב. איכשהו הקב”ה עשה שיסתובב לנצח.
פירוש ב: “ולא יד ולא גוף” אומר גם שזה כח של אין לו קץ – כי ליד או לגוף יש קץ (גבול).
ז) הגלגל אינו הנמצא הראשון:
תלמיד שאל: מי אומר שהגלגל אינו הנמצא החשוב ביותר?
המגיד שיעור ענה: כי הוא לא יכול להסתובב לבד. ברגע שאנחנו יודעים שהקב”ה הוא הנמצא העיקרי ששום דבר לא יכול להתקיים בלעדיו (מההנחות הקודמות), והגלגל עצמו יש לו סוף – אם הגלגל היה המצוי הראשון, היה יכול אולי להסתובב לבד. אבל המסקנה היא שהכח שמנהיג את הגלגל אין לו סוף, הוא מסתובב כל הזמן, חייב להיות שיש כח לזה, והכח חייב להיות לא גוף.
שאלה שנשארה פתוחה:
תלמיד שאל: זה שהגלגל מסתובב קשור גם לזה שהוא התחיל פעם? צריך כבר להאמין בבריאה כדי לדעת את זה?
המגיד שיעור ענה: “הם לא מגלים את הסוד, אני לא רוצה לגלות את הסוד, בואו נשאיר את זה כך.” הוא לא רצה להיכנס לעניין הזה.
[הערה על קדמות העולם:] במקום אחד הרמב”ם אמר שהדעה הרוחנית הולכת עם ההנחה של קדמות העולם – “מי שיודע מה זה אומר יכול לדעת, אני לא הולך ללכת הלאה.”
—
הלכה ה׳ (המשך): וידיעת ד
תמלול מלא 📝
שיעור בספר המדע – הלכות יסודי התורה: פרק א׳
פתיחה: הפסוק של ספר המדע
מגיד שיעור:
אנחנו לומדים עכשיו להתחיל ספר המדע, יסודי התורה, פרק א’. קודם כל יש כאן פסוק. אומרים את הפסוק? לרמב”ם יש מנהג שכל ספר הוא מתחיל עם פסוק. חוץ מזה שהוא מתחיל עם הפסוקים של המצוות, הוא מתחיל עם פסוק כזה שהוא יותר פסוק בתהלים, פסוק כזה של דברי אגדה. יש להם מסורה כזו שלספר המדע הפסוק הוא בתהלים:
> ״מַה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ צִדְקָתְךָ לִבְנֵי אָדָם״ (תהלים ל״א:כ׳)
ואני חושב שהפשט הוא, שהרמב”ם אומר במקומות אחרים שלאנשים שהם יראי ה’ יש להם השגחה פרטית, יש להם יותר חסד ה’. נכון? זה יכול להיות? יכול להיות. אז כמו שכאן בספר המדע הוא הולך ללמד יהודים להיות יראי ה’, אז “מַה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ”.
ו”צִדְקָתְךָ לִבְנֵי אָדָם” [בתמלול: “לישרי לב”] אני חושב שזה גם כן, כי בספר המדע זה לא רק ידיעת ה’, אלא גם ה”ישרי לב”, יש כאן הלכות דעות שזה מידות טובות. שהקב”ה נותן חסד ליראי ה’, הם מקבלים השגחה פרטית, ו”צִדְקָתְךָ לִבְנֵי אָדָם” זה כמו “כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים”, כך גם יש עניין שמי שהוא ישר לאנשים אחרים, הוא מקבל בחזרה יושר. יפה מאוד.
הקדמה להלכות יסודי התורה
יש כאן עשר מצוות בהלכות יסודי התורה, ואנחנו הולכים לדלג על הנושא של המצוות כי כבר יצאנו ידי חובה עם לימוד ההקדמה שבה הוא עשה את הכל. זה ממש העתק-הדבק, הסתכלתי על חילוקים קטנים כל פעם, וכמעט לא נכנסנו לחילוקים הקטנים שיש. אז אנחנו צריכים להתחיל מההתחלה.
ותסלחו לי אם אני מנסה להקריא את ההלכות הראשונות, כי אי אפשר הכל… ההקדמה לארבעת הפרקים הראשונים היא, שחוץ מזה שזה יסודי התורה, זה גם “סודות התורה”. אז כל הדברים שכמו שהרמב”ם עצמו יכול לומר בסוף הפרק השני ועוד בסוף הפרק הרביעי: אני לא מבין שום דבר ממה שכתוב. אבל לפחות כל כך הרבה אני חושב שאפשר לנסות לא לומר דברים שקריים, לא לומר ללמוד שטויות, לנסות לפרש את המילים שכתובות, ואפשר פחות או יותר להבין את המבנה שהרמב”ם אומר, מה הוא עושה, מה הוא לא אומר, מה הוא מתכוון לעשות.
לכן סידרתי כאן קצת, זה עוזר קצת, שאלתי את הגליון דברים שהוא הכניס, אפשר קצת להבין. מה סדר הדברים שהוא אומר, וכבר מסכים. כן. לא הסכמנו? כן, נו.
הוא מתחיל, הראשונה היא על המצוה של “לידע שיש שם אלוקה”. הוא אמר שזו המצות עשה הראשונה, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹקֶיךָ”. בואו ננסה ללמוד קצת, ונראה אם זה יתאים. לא, זה יתאים.
הלכה א׳: יסוד היסודות ומציאות ה׳
הרמב”ם, כן, זה בנוי על מצוות. כל הרמב”ם בנוי על מצוות. אבל למדנו כבר כמה פעמים, ולמדנו בפנים, אני אומר, שתי דרכים איך הרמב”ם מארגן את ההלכות שלו לגבי המצוות:
1. דרך אחת היא שהוא מתחיל עם המצוה, “יש מצות עשה כך וכך”.
2. הרבה פעמים זה הולך הפוך, קודם הוא מתאר את המציאות, או שהוא מתאר את הנושא, ואחר כך הוא אומר איך יש מצוה.
זה אחד מהמקומות שמתחיל הפוך, לא מתחיל עם המצוה, מתחיל עם העובדה, אחר כך הוא אומר שלדעת את העובדה זו מצוה. אז כנראה יש סיבה למה לפעמים הוא עושה ככה ולפעמים הוא עושה ככה.
כאן זה מתאים דווקא, כי העובדה קיימת לפני המצוה. כשאדם עושה מצוה יש לו ציווי ממלך. כאן, המצוה היא לדעת את המציאות. אז הוא אומר לך את המציאות, ואחר כך הוא אומר לך לדעת את זה. מובן מאליו שיש בעיה איך יכולה להיות מצוה וכו’, אבל לרמב”ם אין בעיה, אז אנחנו לא נכנסים לזה. אבל זה בטוח שיותר חשוב להבין, לא את גדר המצוה שאנחנו רוצים להבין, אנחנו רוצים להבין את המציאות, אחר כך הרמב”ם אומר שלדעת את המציאות יש מצוה.
אמונה וידיעה
אז זו גם הדרך איך אנחנו יכולים לקיים את המצוה. כן, אנחנו יכולים רק לקיים את המצוה על ידי שמתעניינים איך העולם עובד, ולהגיע למסקנה שהקב”ה קיים, ושהקב”ה מנהיג את העולם וכו’. אחר כך כשהגענו למסקנה קיימנו את המצוה, כן?
אני לא לגמרי מסכים, כי זה בטוח… הרמב”ם לא אומר בפירוש אף פעם את זה, אבל הראשונים הקודמים, כמו רב סעדיה גאון ואחרים, אמרו מאוד ברור, וחובת הלבבות, שאפשר לקיים… יש שתי רמות של לקיים את כל המצוות האלה, כלומר כל המצוות מהסוג של ידיעת ה’:
* בדיעבד, כלומר רוב האנשים יוצאים ידי חובה על ידי שיודעים מה שכתוב. מאמינים מה שכתוב ברמב”ם, שיש אלוקים, מאמינים לרמב”ם, יוצאים לכתחילה את המצוה בשביל יהודי פשוט.
* מי שרוצה להיות במדרגה גבוהה יותר, שרוצה בעצמו להבין, אז הוא צריך בעצמו לחקור ובאמת להבין.
אבל זה בטוח שיוצאים כדי לצאת את המצוה, לא רק לצאת את המצוה, אלא מה שראוי לרוב האנשים זה פשוט להאמין מה שאומרים לו, ואולי להבין קצת את המילים שאומרים, אבל לא הרבה יותר.
כשאני אומר להאמין, אני מתכוון לפחות להתנהג בדרך כאילו ההנחות הן אמת. לא, כשאני אומר להאמין, אני לא מתכוון כל כך להתעמק בדברים, אלא להתנהג בדרך הנדרשת. את זה אני לא מתכוון לומר, אני מתכוון את זה כפשוטו, שאם למישהו יש אמון, הוא בנוי על אמון בחכם, כמו אמונת חכמים. הוא מדמיין שהרמב”ם ידע על מה הוא מדבר, כמו בכל ההלכות, הוא לא אומר הרמב”ם את השקלא וטריא, הוא לא אומר מי אומר לו שזה כך, הוא אומר רק את המסקנה. אז גם כאן כתובה רק המסקנה, לא כתוב איך מגיעים למסקנה. נכון, בספרים אחרים שלו הוא כן מביא את הפלפול איך מגיעים למסקנה, אבל כאן הוא אומר את ההלכה הפשוטה, פסקים.
אפשר לומר כאילו מורה נבוכים זו הגמרא של הלכות דעות אולי. קצת, קצת, כן, אפשר אולי לומר כך.
ביאור “מצוי ראשון” ו”מחויב המציאות”
בסדר, אז העובדה היא כך, קודם הוא מתחיל לומר את היסוד:
> יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת
התרגום פשוט, היסוד של הכל. לכל דבר יש יסוד, כמו שלבניין יש יסוד שהוא בנוי עליו, לעולם יש גם יסוד שהוא בנוי עליו. אפשר גם לפרש את היסודות, יש הרבה רמות של יסודות, היסוד של כל היסודות. אותו דבר, לכל החכמות יש יסוד, “עמוד” פירושו גם אותו דבר, כמו יסוד, הקורה, עמוד התווך שהכל עומד עליו, חכמות, כל הידיעות.
אז כך, לדעת, לִידַע, אבל העובדה ש… הרמב”ם התכוון שיש י”ג עיקרים, נראה כך. כן, כי הוא התכוון, אין שום ספק, כי הוא התכוון. אבל זה כבר רמז, זה סתם ליופי. הרמב”ם לא יכול היה נגד הי”ג עיקרים, כי הוא ידע שיש לו י”ג עיקרים. זה יפה, כי כך יוצא שהחלק הראשון הוא “לידע י”ג עיקרים”. כן, זו המצוה של ה… זו הסיבה שהוא פירש את זה כך.
אבל מה צריך לדעת? מה היסוד של הכל? אז כך:
> שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן
יש כאן דבר קיים ראשון. “ראשון” אנחנו לא מתכוונים כאן בזמן, אלא אנחנו מתכוונים ראשון בסדר הסיבתיות, כלומר הוא הסיבה שגרמה לכל שאר הדברים, זה המסביר. “ראשון”, הפירוש של המילה ראשון הוא באמת מה שכתוב כאן:
> וְהוּא מַמְצִיא כָּל נִמְצָא
כלומר “ממציא” יש כאן דבר שקיים, שבאמת קיים. הדבר הראשון, זה דבר שני בפשט, נסמך, הוא על דבר שני. שולחן למשל קיים, יכול להיות כאן כי יש מתחתיו רצפה שמחזיקה אותו, זה לא הדבר הראשון. כך גם כל הדברים בעולם יש להם סיבה, הם לא הדבר הראשון, הם לא עושים את עצמם, הם לא קיימים בגלל עצמם, וחוץ מזה יש את הדבר הראשון שכל הדברים באים ממנו, לכן הוא הראשון.
ממילא הוא מסיק:
> וְכָל הַנִּמְצָאִים מִן שָׁמַיִם…
[הערה: כאן יש קטע על הנוסחאות בסיפא של ההלכה]
שהסיפא היא הסיפא המקורית, והדפיסו פנימה כשמתישהו הכל נכנס לסיפא ולחלוקות, וזה מקשה מאוד להבין, במיוחד קטעים כאלה.
אני חושב שכשאומרים “אמיתי”, הכוונה כמו שאומרים, אה… מה הפשט האמיתי של אדם? אדם הוא לא… אדם הוא שעון מעורר, וזה לא עושה אותו לאדם. מה שעושה אותו לאדם זה השכל שבו וכו’. אם דבר הוא מציאות, מה שעושה את הקב”ה להיות הקב”ה זה שהוא המצוי הראשון, לא כל שאר מיני התארים שאפשר לומר, או מעשים וכו’.
עכשיו, יוצא, מה זה אומר? ארבע השורות הראשונות של הסיפא הן מאוד פשוטות, אבל רוב האנשים לא תופסים את זה. מה זה אומר שהוא הראשון? מה הפירוש של המילה “ראשון”? לא שהוא היה לפני כל הדברים, זה דווקא אולי נכון, אבל לא זה מה שזה אומר.
מה זה אומר שהוא הראשון? זה אומר דבר פשוט. אם אומרים ביידיש, תוריד… אם לא היה כלום… בוא לא נריב על המילים של הרמב”ם, סליחה. אם הוא לא היה קיים, לא היה כלום. מה שאין כן, הכל יכול להיות בלי שהוא יהיה… סליחה, מה שאין כן, הכל לא יכול להיות אם הכל לא יכול להיות לולא הוא. מתאים? כל שאר הדברים יכולים כן או לא להיות. הקב”ה לא יכול לא להיות. זה העניין. כי אם הקב”ה לא קיים, כלום לא קיים. יפה מאוד.
יש דרך אחרת לומר את אותו דבר, שנקראת בלשון הקודש “מחויב המציאות”. לא כתוב כאן הלשון הזה. אבל הרמב”ם אומר את זה בדרך אחרת, קצת יותר מסובכת וקצת יותר פשוטה. הוא אומר, תדמיין שכלום לא קיים, עדיין קיים הקב”ה. תדמיין שהקב”ה לא קיים, לא קיים כלום. זה הפירוש “מצוי ראשון וכל הנמצאים מאמתת המצאו נמצאו”. כן?
אומר הרמב”ם:
> וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי, אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצְאוֹת
לא יכול להתקיים כלום. למה? כי אמרנו, הוא גורם לכל שאר הדברים להתקיים. אם הוא לא קיים, לא קיים כלום.
ואותו דבר אבל הפוך:
> וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁאֵין כָּל הַנִּמְצָאִים מִלְּבַדּוֹ מְצוּיִים
אם כל השאר לא יתקיים, לא משתנה כלום בו.
> הוּא לְבַדּוֹ יִהְיֶה מָצוּי, וְלֹא יִבָּטֵל הוּא לְבִטּוּלָם
הוא לא ייפסק כי הם נפסקים, כי הם צריכים אותו, והוא לא צריך אותם. הוא מסיק:
> שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים צְרִיכִים לוֹ
למציאותם,
> וְהוּא בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם, וְלֹא לְאַחַד מֵהֶם
באופן פרטי. הוא לא צריך אף אחד מהם, לא את כולם, לא אחד מהכל. כל שאר הדברים, חוץ מהקב”ה, במקרה הם קיימים, אבל הם לא חייבים להתקיים. מה שאין כן הקב”ה הוא הקיום הכי בסיסי עצמו, הוא הקיום, המציאות עצמה. לא חס ושלום אני מתכוון הקיום עצמו, הוא לא קיים בגלל משהו אחר. על זה הוא אומר כך מאוד פשוט, מה שאתה אומר זו דרך לומר את זה, אבל רוב הפעמים אנשים לא מבינים למה אתה מתכוון.
שיעור ספר המדע – הלכות יסודי התורה – פרק א׳ (המשך)
נושא השיעור: אמיתת מציאות הבורא והנהגת הגלגל
מקורות: רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק א׳, הלכות ג׳-ה׳
—
אמיתת מציאותו של הקב”ה (הלכות ג׳-ד׳)
מגיד שיעור:
כדי שהקב”ה יתקיים הוא לא צריך משהו אחר. הוא צריך רק את עצמו כדי להתקיים, כביכול. וממילא יוצא, אומר הרמב”ם:
“ולפיכך אין אמתתו כאמתת שאר הנמצאים”
האמיתיות של הקב”ה היא לא כמו כל שאר הדברים. כלומר, כל הדברים קיימים באמת, אבל לא לגמרי באמת.
מה “באמת” אומרת כאן המילה? “להתקיים באמת” אתה יכול לחשוב שפירושו להתקיים בגלל עצמו, מתקיים בעצמו.
כמו שאני יכול לומר למשל, אני יודע, “חכם אמיתי” זה מי שהוא בעצמו חכם. אם מישהו צריך לשאול גוגל כל דבר – יש לו אולי בחינה של חכמה, אתה לא יכול לקרוא לו כך ממש, אבל הוא לא בעצמו חכם, הוא צריך לשאול גוגל את החכמה שלו.
אותו דבר לגבי מציאות. דבר שקיים באמת פירושו שהוא יכול בעצמו להתקיים. אם משהו שואל את הקיום שלו, הוא מקבל את הקיום שלו ממשהו אחר, הוא קיים – לא שהוא לא קיים – אבל לא כל כך באמת כמו מי שקיים פשוט בגלל עצמו, מצד עצמו. מתאים?
ממילא, האמיתיות של קיומו של הקב”ה, אפשר לומר שהקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים, כי כל שאר הדברים, כביכול, הם “נראים” כקיימים. הם נראים, הם באמת קיימים. אבל האופן שבו הם קיימים הוא רק כי משהו קיים שגורם להם להתקיים. הם מקבלים.
אז הקב”ה הוא הקיום האמיתי שלא יכול להיות בלעדיו, והקב”ה לא צריך לקבל את מציאותו משני. ממילא הוא באמת מצוי.
כל שאר הדברים הם במובן מסוים מציאות “מזויפת”. “מזויף” פירושו רק לומר “מקבל”, זו המילה מציאות “מזויפת”. זה לא אומר שזה לא קיים באמת, זה קיים באמת, אבל אין לו בעצמו את הקיום. המציאות שלו שאולה, כביכול, היא מתקבלת מהקב”ה.
על זה אומר הרמב”ם:
“הוא שאמר הנביא”
על זה אומר הנביא ירמיה:
“וה’ אלקים אמת”
הקב”ה הוא אמת. כלומר הקב”ה הוא אמת – “שהוא לבדו הוא האמת”. שהוא לבדו הוא אמת. “ואין לאחר אמת כאמיתתו”. אין שום דבר אחר כל כך אמיתי. במילים אחרות, שום דבר אחר לא קיים כל כך באמת כמו הקב”ה.
כן, היה אפשר לפרש “שום דבר אחר הוא גם לא האמת”, או משהו כזה, שהקב”ה הוא באמת אמת. לא, הרמב”ם מפרש שהקב”ה לבדו הוא *יותר* אמיתי מכל השאר, כי כל שאר הדברים צריכים להגיע אליו.
כמו שלמישהו יש כסף, כן? הוא אומר “יש לי כסף”. למי יש באמת כסף? לגביר, למי שיש לו את המקור של הכסף. מי שקיבל את הכסף שלו יש לו גם כסף בכיס, הוא לא עני, יש לו כסף, אבל אין לו *באמת* כסף. למה אין לו באמת כסף? כי הוא לא עשה את זה בעצמו, הוא צריך להגיע לאחר בשביל הכסף שלו.
זה העניין לגבי מציאות, שהקב”ה הוא היחיד שבאמת קיים. אתה יכול לומר כאילו לאדם יש “במקרה” כסף, ולאחר יש “במציאות” כסף, כביכול. אני יכול לקרוא לזה כך. כל שאר הדברים קיימים במקרה, כי הקב”ה רצה שהם יתקיימו, או כי הוא עשה אותם. אפשר לומר את זה כך, אבל זה יותר מסובך. אני מנסה להישאר בדרך הפשוטה.
הערה: סגנון הרמב”ם – עומק בפשטות
מגיד שיעור:
הרמב”ם עבד כאן מאוד קשה. כל המילים שאתה אומר הן מילים אמיתיות שאומרים בגמרא; כתובה המילה “מחויב המציאות”, כתובה המילה “מצוי מצד עצמו”. כל הלשונות האלה הן מילים קצרות יותר, אבל פחות פשוט לדעת מה הוא אומר.
כאן הרמב”ם ניסה מאוד לומר את כל הדברים העמוקים מאוד במילים פשוטות שאפשר לומר אותן בחדר. כל הדברים שאמרת אני חושב שאפשר לומר אותם בחדר, כל אחד מבין: הקב”ה לא צריך כלום, הכל צריך את הקב”ה, הקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים באמת. כל הדברים האלה פשוט להבין, לא צריך להיות עמוק מדי. זה מאוד עמוק, אבל אומרים את זה כאן במילים מאוד פשוטות שאפשר לומר.
אומר הרמב”ם, אותה מילה שכתוב “וה’ אלקים אמת”… גם כשכתוב בתורה, משה רבינו כבר אמר:
“אין עוד מלבדו”
מה פירוש “אין עוד מלבדו”? לא שאין שום דבר אחר, שלא קיים כלום. לא הכוונה “באמת לא קיים שום דבר אחר”.
“כלומר, אין שום מציאות אמת מלבדו כמוהו”
אין שום דבר כמוהו. למה? כי ההבדל העיקרי בין הקב”ה לכל שאר הדברים הוא: הקב”ה הוא הדבר היחיד שקיים מצד עצמו, כל שאר הדברים קיימים בגללו.
אז זהו העובדה הראשונה על מציאות הקב”ה. הרמב”ם לא אומר את המילה “הקב”ה”, הוא אומר “מצוי”. הוא לא אומר אפילו שום מילה עליו. דבר שקיים, אבל הוא קיים לפני כל שאר הדברים. שכל שאר הדברים קיימים בגללו, הוא לא קיים בגללם.
דיוק בלשון הרמב”ם: “והוא ברוך הוא”
תלמיד:
כמה פעמים [הוא אומר] “ברוך הוא”? כן, הוא נותן לו ברכה. אבל זה לא שם “ברוך הוא”. שיתברך. מעניין באמת. “ברוך הוא” בדרך כלל אומרים על שם או משהו כזה. אני לא יודע, אולי זה כבר קטן, “והוא ברוך הוא”, כמו “יתברך”. כן, מעניין.
מגיד שיעור:
עכשיו, הרמב”ם היה מאוד מקפיד על הנוסח הזה דווקא. לא שמתי לב מעולם ל”והוא ברוך הוא” שאתה שמת לב אליו. אבל הרמב”ם מאוד מקפיד, הוא אומר בכתבים, כשהוא מזכיר את הקב”ה הוא תמיד אומר “יתעלה” או “יתברך”. הוא מזכיר את הקב”ה, אבל הוא תמיד אומר איזה שבח. זה כאילו הוא אומר עם כינוי וכדומה.
על זה גם אנחנו אומרים כך. אנחנו אומרים “לכל השמות” או “על כל המצוות”. כשאנחנו אומרים… לא, אדם אומר את כל השאלה של “מזכיר שם שמים לבטלה”, אבל אם אומרים “ישתבח”, אבל כשיהודי אומר “השם יתברך” או “הקדוש ברוך הוא”, כבר טמונה בזה ברכה, זה לא… בסדר.
הקב”ה כמנהיג הגלגל (הלכה ה׳)
מגיד שיעור:
עכשיו, כל זה הקב”ה לבדו. עכשיו מה עושה הקב”ה? מה עושה הקב”ה? אתה שואל עניין, מה הוא עושה? אז כך:
“המצוי הזה”
המצוי, יש לו תפקיד. אני אומר את זה בצורה הכי פשוטה. יש לו תפקיד. מה התפקיד שלו?
“הוא אלוה העולם”
הוא האלוה של העולם.
“אדון כל הארץ”
הוא האדון של כל העולם. זה התפקיד שלו. ואיך הוא עושה את התפקיד? איך מתבטא שהקב”ה הוא “אלוה העולם”?
“והוא המנהיג הגלגל”
הוא מסובב, הוא מנהיג את הגלגל. גלגל, הפירוש שהרמב”ם הבין היה…
תלמיד:
אני רוצה לשאול אותך, מה פירוש המילה “אדון” או “אלוה”? אני חושב שזה הגבוה ביותר.
מגיד שיעור:
לא, לא, אני אומר לך שהפירוש הוא הפירוש. אני אומר לך, הפירוש הוא מה שכתוב עכשיו. הפירוש הוא מה שכתוב עכשיו. “מנהיג” – זה שמנהיג. אבל איך הקב”ה מנהיג? מה הכוונה שהוא מנהיג? הכוונה מה שכתוב “והוא”. ו”והוא” זה הפירוש של זה.
מה הפירוש של זה שהוא “אדון כל הארץ”? טוב מאוד שהוא האדון. אבל מה הכוונה שהוא האדון? רגע, הפירוש הוא הפירוש, אבל מה הכוונה? אולי הפירוש של “אדון” הכוונה שהוא הגבוה ביותר, שהוא הגבוה ביותר, זה בטוח? לא, הכוונה שהוא מנהיג, לא רק סתם שהוא הגבוה ביותר.
כמו למשל, רב אחר אצלי בקהילה הוא לא האדון. הוא אדון גדול, אבל הוא לא “אדון כל הארץ”. “אדון כל הארץ” הפשט הוא שיש לו איזה קשר, הוא עושה משהו להם, נכון? לא רק שהוא הדבר הגדול ביותר, הוא גם משהו שעושה משהו להם, יש לו איזו שייכות אליהם.
ואיך הקב”ה מנהיג את העולם? מה הכוונה שהקב”ה הוא “לאלקי עולם אדון כל הארץ”? הכוונה כך. הרמב”ם הבין, וכך נראה מפורש בפרק השלישי לדעתי, שכל העולם הוא מעגל גדול אחד. זה מאוד פשוט לראות, אנחנו באמצע, ומסביב מסביב הכל מסתובב. גלגל יש יותר מגלגל אחד, אבל בסוף הכל מגיע למעגל ענק אחד, כדור. כל העולם הוא כדור ענק אחד, והכדור מסתובב תמיד, ומתוך הסיבוב הזה מסתובב שאר העולם. זו המציאות הבסיסית של העולם שהרמב”ם הבין.
והסיבוב הזה גורם שתהיה אנרגיה. “אנרגיה” זו מילה מוזרה שהרמב”ם לא שמע עליה, אבל זה גורם לתנועות, זה גורם שכל דבר אחר יזוז, וזה הכל בעולם. אנחנו רואים את זה בפרק השני ובמקומות אחרים, אבל הרמב”ם אומר את זה הרבה פעמים, אתה יודע מה אתה מתכוון. המדע של היום לא לומד כך, אז צריך אולי לפרש מחדש או לא, אבל זה לפי מה שהרמב”ם אמר.
עכשיו, זה מסתובב תמיד. אתה יודע, אתה רואה כל יום השמש עולה, זה בגלל שהגלגל מסתובב. אז מי מסובב אותו? הקב”ה הוא המניע, הוא זה שמנהיג את הגלגל. איך הוא מנהיג אותו?
“בכח שאין לו תכלית, בכח שאין לו הפסק”
זאת אומרת, לקב”ה יש כוח, כוח אינסופי שלא נגמר… בואו לא נגיד מילים שלא כתובות כאן. כוח שלא נגמר, בזה הוא מסתובב.
במילים אחרות, למה? אומר הרמב”ם:
“שהגלגל סובב תמיד”
אנחנו רואים שהוא מסתובב תמיד, הוא אף פעם לא מפסיק להסתובב. אם הוא אף פעם לא מפסיק להסתובב, הפשט הוא שהכוח שמסובב אותו הוא לא סתם כוח קטן, כוח מוגבל. כך יש לי כוח מוגבל. כל דבר בעולם הוא כוח. אני יכול לדחוף, אני יכול להזיז דברים, אני יכול לחיות. אני הרי חי רק שבעים שנה, אני הרי לא חי לנצח. כנראה הגלגל מסתובב לנצח. כמה שרואים אותו, רואים שהוא מסתובב. ממילא זה שמסובב אותו, הוא חייב לסובב אותו בכוח שאין לו קץ, כוח שאין לו סוף, שהוא מסתובב תמיד, תמיד, פשוט בלי סוף.
“ואי אפשר שיסובב בלא מסבב”
דבר לא יכול להסתובב לבד. זה פשוט לכאורה. ממילא, כל דבר שאנחנו רואים כאן מסתובב, יש משהו שמסובב אותו, כן? עד שאנחנו מגיעים למסובב הראשון, שזה הגלגל. הוא הרי לא מסתובב לבד. מי מסובב אותו?
“והוא ברוך הוא”
שוב, הברוך הוא מסובב אותו.
“הוא המסבב”
הוא מסובב אותו.
“ולא יד ולא גוף”
מאוד חשוב לתפוס, הקב”ה מסובב אותו זה לא פשט שלקב”ה כביכול יש גוף, חס ושלום, כי נראה עוד רגע, אין לו גוף. הוא לא המסובב, כתוב שם שהוא מסובב, במילים אחרות, הוא לא המסובב כמו שאני מסובב משהו. כשאני מסובב משהו, אני מסתובב איתו, נכון? אני דוחף אותו, אני דוחף את היד שלי, אני דוחף את עצמי איתו. הקב”ה דוחף אותו, והוא לא דוחף את עצמו איתו. הוא לא נפעל ממה שהוא מסובב. אבל איכשהו, איך הוא לא אומר כאן, אנחנו לא מבינים את זה, אבל איכשהו הקב”ה עשה שיסתובב לנצח.
“ולא יד ולא גוף” אומר גם שזה כוח של אין לו קץ, כי יד או גוף יש להם קץ. נכון, זו הראיה. את זה נראה עוד מעט, לדעתי.
וגם הדבר השני, הקב”ה מנהיג הגלגל בכוח, היוצא מזה שהגלגל הרי לא הנמצא הראשון, הנמצא החשוב ביותר. ממילא חייב להיות שזה שכן הנמצא הראשון הוא זה שמגלגל בכוח.
תלמיד:
מי אומר שהוא לא החשוב ביותר? כי הוא יכול להסתובב לבד.
מגיד שיעור:
לא, אני אומר, ברגע שאנחנו יודעים שהגלגל הוא לא הנמצא הראשון… איך אנחנו יודעים את זה? עם ההנחות הקודמות שאמרנו קודם שהקב”ה הוא הנמצא העיקרי שכלום לא יכול להתקיים בלעדיו. הרמב”ם לא הביא כאן את הראיה. אני אומר לך איך אנחנו יודעים, כי לגלגל עצמו יש הרי סוף. אם הגלגל היה הנמצא הראשון, הוא היה יכול אולי להסתובב לבד. תיאוריה ישנה של תנועה, לא צריך סוף. אבל הגלגל קיים. הרמב”ם כאן מחדש שלגלגל יש סוף, ואתה יכול לראות שזו סתירה. אבל המסקנה היא שהכוח, מנהיג… לגלגל אין סוף, הוא מסתובב תמיד, חייב להיות שיש כוח לזה, וכמו שאתה אומר, הכוח חייב להיות לא גוף.
שאלות ותשובות: נצחיות העולם והבריאה
תלמיד:
אז זה שהגלגל מסתובב יש לו גם קשר לזה שהוא פעם התחיל? צריך כבר להאמין בבריאה כדי לדעת את זה?
מגיד שיעור:
הם לא מגלים את הסוד, אני לא רוצה לגלות את הסוד, בואו נשאיר את זה כך. כך כתוב, הוא מסתובב תמיד, הוא מסתובב יותר מבלי סוף, וממילא חייב להיות מסובב שמסובב אותו.
שיעור ספר המדע: הלכות יסודי התורה – פרק א׳ (המשך)
נושא השיעור: מצוות ידיעת ה׳ ואחדותו, ושלילת הגשמות
מגיד שיעור:
אבל הגלגל מסתובב אין לו קשר לזה שהוא פעם התחיל, צריך הרי להאמין בבריאה כדי לדעת את זה. אני לא רוצה לגלות את הסוד, בואו נשאיר את זה כך. כך כתוב, הוא מסתובב תמיד, הוא מסתובב יותר מבלי סוף, וממילא חייב להיות שהקב”ה מסובב אותו, כי לא יכול להיות שהוא מסתובב לבד.
ואם אתה רוצה, זה לא לפילוסופים גדולים, אבל במשפט אחד הרמב”ם אמר שהדעה הרוחנית הולכת עם ההנחה של קדמות העולם. מי שיודע מה זה אומר יכול לדעת, אני לא הולך להמשיך הלאה.
הלכה ה׳: מצוות ידיעת ה׳ ואיסור עבודה זרה
מגיד שיעור:
עכשיו, עד כאן זו העובדה, עד כאן יודעים שהקב”ה קיים, ושהקב”ה מנהיג את העולם. פשוט, נברא מנהיג את הגלגל בשפה של הרמב”ם, במדע של הרמב”ם.
עכשיו הרמב”ם מסיק, כאן מגיעים למצווה: וידיעת דבר זה מצות עשה היא, לדעת את כל הדבר הזה שאמרת עכשיו, שמצוי ראשון לכל עולם, היא מצות עשה, שנאמר “אנכי ה’ אלקיך” (שמות כ, ב). זה הפירוש של “אנכי ה’ אלקיך”, לדעת שיש מצוי ראשון שהוא מנהיג את העולם, הוא קיים לנצח.
עכשיו, חוץ מזה, כמו שיש מצוות עשה לדעת, יש גם מצוות לא תעשה לא לדעת. אומר הרמב”ם: וכל המעלה על דעתו, מי שעולה לו לחשוב, שיש שם אלוה אחר חוץ מזה — מעניין, הוא לא אומר מי שחושב שאין אלוה, הוא אומר מי שחושב שיש אלוה אחר — הרי זה עובר בלא תעשה, הוא עובר על לא תעשה, שנאמר “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” (שמות כ, ב).
חוץ מזה שהוא עובר על לא תעשה, זה הרבה יותר גרוע מזה, כי יש הרבה לאווין בעולם, אבל הוא כופר בעיקר. מה זה כופר בעיקר? שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו. למדנו את “יסוד היסודות”, היסוד — יסוד ועיקר זה אותו דבר — השורש, היסוד, העיקר שהכל תלוי בו, זו מציאות האל, ושאף דבר אחר הוא לא אלוה.
זאת אומרת, שאם מישהו חושב שמשהו אחר הוא האלוה, למשל הוא אומר שהגלגל הוא אלוה, הוא מעלה על דעתו שיש אלוה אחר, לא שאין אלוה. המצוי הראשון לא קיים [לשיטתו], האלוה הראשון הוא לא האלוה. ממילא, “לא יהיה לך אלהים אחרים” זה ההיפך המדויק של “אנכי ה’ אלקיך”, לפי מה שהרמב”ם מבין. זה כמו שהוא אמר קודם “ואם יעלה על הדעת”, והוא אומר “חלילה וחס אם יעלה על הדעת”.
שאלות ותשובות: גדר “מעלה על הדעת”
תלמיד:
אה, טוב. אז ה”ואם יעלה על הדעת” מקודם זה גם עובר על “אנכי ה’ אלקיך”?
מגיד שיעור:
לא, קודם הוא מתכוון לומר אם מישהו יעלה על הדעת, זה היפותטי. שם הוא מתכוון לומר אם היה יכול להיות, הוא רק רוצה להסביר את היחס בין העולם לקב”ה.
תלמיד:
אני רוצה לומר שזו קצת ראיה שהעבירה היא לא בעצם המעלה על הדעת, אלא בלעשות את המסקנה מהמעלה על הדעת.
מגיד שיעור:
לא, אמרתי לך כבר, דיברנו כבר בפעם שעברה, שכשכתוב כאן “מעלה על הדעת”, הוא מתכוון לומר שאי אפשר באמת לחשוב כך, זה רק מישהו שמעלה על הדעת.
הלכה ו׳: מצוות ייחוד ה׳
מגיד שיעור:
בסדר. נו. עד כאן הלכות מציאת השם, מצות אנכי ודע כיוצא בו. עכשיו נלמד גם את העובדה וגם את המצווה. קודם יהיה אותו סדר: קודם הוא יגיד את העובדה, אחר כך הוא יגיד את המצווה, איזו מצווה מקיימים בידיעת העובדה.
תלמיד:
לא, באמת, עד כאן למדנו עד הלכה ה’, קיימנו את המצווה. הרמב”ם אמר שיש. עכשיו הוא אומר, אתה יודע שעד עכשיו עסקת במצווה של ידיעת השם, של “אנכי ה’ אלקיך”. כבר קיימת את המצווה של “אנכי”. ועכשיו נלמד את הייחוד, המצווה השנייה, שהבורא הוא רק אחד.
מגיד שיעור:
בכלל, אני רק אומר שהסדר הולך כמו ש… עכשיו הוא עשה את המצווה.
תלמיד:
מתי עשינו את המצווה? עכשיו.
מגיד שיעור:
בסדר, עכשיו נלמד את הדבר השני, שזה גם מצווה.
לא, זה מעניין. באמת, אדם לא יכול לומר “אני הולך עכשיו לקיים ‘אנכי ה’ אלקיך'”, כי הולכים להתחיל לחשוב, ואולי לא תגיע למחשבה הנכונה. רק כשחשבת והגעת למחשבה הנכונה, אז הצלחת והגעת ל”אנכי ה’ אלקיך”. הרמב”ם לא עושה סתם, הוא לא אומר “חקירה” כאן, הוא אומר “אמת הדבר”. אבל עכשיו שאתה חושב את זה, המצווה היא החשיבה, או האמונה, הידיעה, איך שתרצה לקרוא לזה.
עכשיו, זה כך, לדעת צריך כך: דע — לא כתוב כאן “דע”, אבל זו הכוונה. האלוה שדיברנו עליו עכשיו, אלוה זה אחד הוא. מה זה שהוא אחד? הכוונה כך, הכוונה שני דברים. הכוונה שהוא לא שניים ולא יותר, זאת אומרת הוא לא שני גופים, כמו שהרמב”ם אומר. אין עוד אלוה.
הוא אומר שהאלוה אינו לא שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, רק אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים המצויים בעולם. אנחנו יודעים שהרבה דברים הם אחד. למשל, יש אדם אחד, או יש מין אחד של אדם, יש אנושות אחת, כי כל בני האדם הם אחד בדרך מסוימת, כי כולם בני אדם. יש מין אחד של אדם. אלה שני סוגי האחדות שאנחנו מכירים. הקב”ה אבל הוא לא אחד מהדרכים האלה. הוא אחד שאין כייחודו אחד מן האחדים המצויים בעולם.
איזה סוג אחדים יש בעולם? שני סוגי אחדים, כמו שכתוב כאן.
1. יש אחד כמין, סוג של דבר, שהוא כולל אחדים הרבה. זאת אומרת מין. למשל, יש קו אחד בעולם. יש קו אחד. יש הרבה קווים, אבל יש סוג אחד של קו, יש דין אחד של קו, שכל הקווים הם אחד, כן? אבל המין הוא לא פשוט, הוא באמת כולל הרבה אחדים, הרבה קווים ספציפיים, הרבה קווים אינדיבידואליים.
2. אה, לומר קו אחד, אדם אחד, או אבן אחת. אבן אחת, אדם אחד, עץ אחד, זה הרי לכאורה כן אחד, או לא? לא, אחד כגוף שנחלק לחלקיו ולקצותיו. כל גוף אפשר הרי לחלק. במילים אחרות, יש את הצד הימני שלו, ויש את הצד השמאלי שלו. כשאומרים אדם אחד, החלטנו להסתכל על זה כאחד. אפשר כשהחלטנו להסתכל שזה שלוש מאות איברים ולא מחוברים, ואפשר לחלק את זה. לא החלטנו שזה לא יחיד, נכון שזה אחד. לא החלטנו שאפשר להחליט. זה נכון.
למה הרמב”ם אומר? הוא לא אומר מה שאתה אומר, שאפשר לעשות שזה סתם אקראי. נכון שזה גוף אחד. הוא אומר שהאחד הזה הוא לא אחד כזה מוחלט, כי אנחנו מסתכלים, אנחנו מדברים על זה בתור אחד, כי זה אחד בדרך אחת, אבל בדרך אחרת זה לא אחד. זה סוג אחר של אחד. זה סוג של אחדות, זה אחד, זה אדם אחד, אבל זה לא האחד המוחלט.
הדבר שאתה מסתכל מצד האיברים, אפשר לומר שמתחלקים. כל דבר, כל דבר גוף יש לו שני צדדים, נכון? זה כבר שניים, נכון? כל דבר שהוא גוף יש לו צד ימין וצד שמאל, ואם לא, הרי אין לו גוף. זה כבר שניים. ממילא, כל דבר גוף בעולם אינו אחד. אלא, הקב”ה הוא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. בעולם, בעולם הנברא, או לפחות מהגופים — אולי יש דברים שאינם גופים, אבל בעולם הגופים אין אחדות כזו כמו האחדות של הקב”ה. זהו הפירוש שאחדות פירושה פשוט, הוא באמת פשוט, הוא לא עשוי משני דברים. אפילו לא, אפילו גוף אפשר לומר שחתיכת עץ היא רק עץ אחד שיש לו שני צדדים. הקב”ה אינו עשוי משני צדדים, הוא דבר שהוא אחד לגמרי, דבר פשוט, דבר פשוט.
הלכה ז׳: הוכחת האחדות ושלילת הגשמות
מגיד שיעור:
עכשיו הרמב”ם הולך לומר כעין הוכחה, זה מאוד מעניין. הוא סובר שצריך לדעת, אין מקיימים את מצוות האחדות אלא אם מבינים להתבונן בזה, אפשר ללמוד כמה שנים או יותר מכמה שנים, אבל הוא מנסה להסביר מה השייכות, מאיפה מגיעים לכך שהקב”ה אחד? מהו העניין שהקב”ה אחד, או שיש רק אחד?
אומר הרמב”ם כך: אילו היו הרבה אלים, “אילו היו אלוהות הרבה”, האלים היו הרבה, “היו גופים וגויות”. חידוש מאוד מעניין. אילו היה יותר מאל אחד, היו צריכים להיות להם גוף. למה? כי היה צריך להבדיל בין הרבים. יפה מאוד. “לפי שאין הנמנים השוים במציאותן נפרדין זה מזה אלא במקרים שיארעו בגופות ובגויות.”
הרי יש דברים שהם שניים, אבל הם אותו דבר. תחשוב, אילו היו שני אלים, היו שווים במציאותם, שניהם אותו דבר, נכון? כמו שתי פרות, שתיהן אותה מציאות, אותו סוג דבר. מה עושה אותם שניים? כי הם שניים. הם שני גופים, נכון? אם היו שני אלים, היו צריכים להיות להם גוף, איזשהו גוף, כי הדברים שהם שווים אינם נפרדים זה מזה אלא במקרים שיארעו בגופות ובגויות. דברים שקורים, זה הכוונה מקרים. רק עם היותו… מה פירוש גוף? גוף הוא במקום אחד, גוף הוא בגודל מסוים, מי שאינו בגודל כזה אינו אותו אחד.
עכשיו, זוכר, אמרנו קודם שהקב”ה מנהיג את העולם, יש לו כח שאין לו קץ. “ואילו היה היוצר גוף וגויה”, אילו היה האל… כן, טוב, האל היה יוצר, גוף — גויה פירושו אותו דבר כמו גוף, זו לשון כפולה — אז “היה לו קץ ותכלית”, היה לו סוף. למה? “שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ”. גוף חייב להיות לו סוף, אי אפשר להיות גוף שהוא אין סוף. ההוכחה לזה כתובה במורה נבוכים חלק ב’, אבל זה די פשוט, אתה לא יכול לדמיין את זה. כי כן היה ממלא הכל, לא היה יכול להיות…
כשהיה גוף והיה בלתי מוגבל, שום דבר לא היה יכול להתקיים. גוף היה אוכל הכל.
אבל זה מה שהוא אומר, הוא אומר שגוף לא יכול להיות אין סוף. דבר גוף הוא דבר מוגבל, לא יכול להיות. יש סיבה למה לא יכול להיות, אבל לא יכול להיות. זה לא פשוט מה היה, היה סוף אחד, היה סוף אחד. לא יכול להיות, אפילו לא אחד לא יכול להיות, זה לא נכון. אפילו אחד לא יכול להיות. גוף הוא דבר שיש לו גבול, זה דבר מוגבל, לא יכול להיות גוף שהוא בלי סוף.
ממילא, הרי פשוט, וכל שיש לו תכלית יש לו כח קצוב. דבר שהוא עצמו דבר שיש לו סוף, לא יכול לעשות משהו, לא יכול… כח פירושו סך הכל מה שהוא יכול לעשות, לא יכול לעבוד בלי סוף, נכון? כמו סוללה, הסוללה בגודל כזה, יכולה לעבוד שעתיים. לא שסוללה בגודל כזה יכולה לעבוד כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה יכולת לעבוד שהיא יכולה לעבוד כל כך הרבה.
עכשיו, זוכר, עבור ואלהינו ברוך שמו, אלוקינו, מסיים, מסיים, הפסק. הואיל וכחו אין לו קץ ואין לו הפסק. כן, כוחו של הקב”ה אינו סופי. כמו שאתה יודע, אנחנו שהרי הגלגל סובב תמיד, העולם הרי מסתובב תמיד. אין כוחו כוח גוף, חייב להיות שכוחו של הקב”ה אינו כח התלוי בגוף, אלא הוא כח אין סוף.
שאלות ותשובות: כח אין סוף וגוף
תלמיד:
הואיל אין לו קץ פירושו בזמן או כמו במקום?
מגיד שיעור:
לא, פירושו לא בזמן ולא במקום. פירושו המושג. לא זמן ולא מקום.
תלמיד:
לא, אבל הוא אומר הרי סובב תמיד, פירושו לנצח בזמן.
מגיד שיעור:
פירושו לנצח בזמן, כן.
תלמיד:
אבל למה צריך לזה שיהיה לו אין לו קץ כמו במקום?
מגיד שיעור:
אמרתי לך הרי את המשל הגס שלי, גס על גס מסוללה. אם יש לך כאן דבר שיש לו סוללה, תניח שהסוללה גדולה כמה שתרצה, אבל לא בלתי מוגבלת, היא לא יכולה להפעיל מכונה לנצח. היא יכולה לשנתיים, לעשר שנים, לאלף שנים, אבל לא לעד.
תלמיד:
אין לו קץ מבחינת זמן, אבל…
מגיד שיעור:
אני הרי לא מדבר על השאלה. סוללה שיש לה סוף לא יכולה לעבוד לנצח, נכון?
תלמיד:
אם זו סוללה ש…
מגיד שיעור:
צריך שיהיה לך כח מבחוץ.
איך זה בא? שלא יכול לעבוד לנצח. אם זה מתנהל, העולם מסתובב לנצח, חייב להיות שזה בנוי על משהו שהוא כח שאין לו סוף. שהכח הזה פירושו היחידות שלי. פירושו שהכח הזה אין לו סוף, פירושו שהוא רק אחד. ממילא, אם זה כח שאין לו סוף, זה לא מתאים לגוף. חייב להיות שזה כח שאינו מגוף. זה לא מתאים לעגלה כזו. מה הראיה על הכח של הגלגלים?
ספר המדע – הלכות יסודי התורה
פרק א׳: מצוות מציאות האל וייחודו (המשך)
נושא השיעור: שלילת הגשמות וביאור הגשמת האל במקרא
—
ביאור המושג “אחד” ושלילת הגשמות
תלמיד: אבל חשבתי שהתורה אומרת הרי שלקב”ה יש גוף אחד. הרמב”ם אומר שכתוב “אחד”, וגוף אינו אחד. אנשים שואלים תמיד קושיא: איך כתוב? הרמב”ם הרי הולך לומר להיפך. אבל “אחד” כתוב בוודאי על גוף אחד, כי גוף אינו אחד, ואחד הוא גוף אחד. זו המצווה שכתובה.
הרב: עכשיו הרמב”ם הולך לענות כשאתה קופץ לו שכתוב בפסוקים אחרת. הוא הרי הולך לענות שלקב”ה אין גוף.
אי, רגע, כתוב הרי “אחד”, והם טענו ש”אחד” הוא גוף? יש לך הרי טעות. מישהו יחשוב שזה… אי, אני משוכנע שלקב”ה אין גוף. אז בסדר. אז הוא רוצה קודם להביא ראיה מפסוקים. הביאו “שמע ישראל”, אבל “שמע ישראל” כתוב עוד שאינו גוף. כתוב רק אחד, מה שנכון, לפי הרמב”ם מוכרח שאינו גוף. אבל הוא רוצה להביא פסוקים גם להבין שהוא בלי גוף.
—
הלכה ט׳: ראיות מן הכתובים שאינו גוף
אומר הרמב”ם: הרי מפורש בתורה ובנביא שאינו יתעלה גוף וגויה.
כתוב כך, בתורה כתובים שני פסוקים מהתורה ופסוק אחד מנביא הוא הולך להביא.
[א. הראיה מנוכחותו בכל מקום]
שנאמר: “כי ה’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת” [דברים ד׳:ל״ט].
אילו היה גוף, לא היה יכול להיות בשמים ובארץ בבת אחת. גוף הרי במקום אחד. אפילו זה גוף גדול מאוד. הוא אומר הרי “ה’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”.
אם מישהו מסכים שהדרשה תאמר את זה, אני מבין שזה טוב. אבל השני… מה הוא יכול לומר? שהוא הכח הגדול ביותר? הוא כח גדול מאוד, הוא שולט בשמים ובארץ. הוא רוצה שיהיה באותו זמן. הוא מסכים. באותו אופן, באותו זמן, שיהיה בשני מקומות — זה לא יכול גוף.
גם ה”אחד”, “ה’ אלקינו ה’ אחד”, אותו אלוקים, ושיהיה בשני מקומות. זה הצמצום שאמרנו קודם, שהוא פשוט, אין לו חלקים. או לומר, אם הוא אחד, הוא לא בשום מקום. הוא לא בשמים ולא בארץ, כי הוא לא בשום מקום. מה פירוש כוחו? “בשמים ממעל”, שהוא נותן קיום לשמים ולארץ.
[ב. הראיה ממעמד הר סיני]
ונאמר: זה פסוק פשוט. “כי לא ראיתם כל תמונה” [דברים ד׳:ט״ו], כתוב בואתחנן. כשהיינו אצל הקב”ה לא ראינו שום תמונה.
אז יוצא, “תמונה” פירושה לכאורה לא רק תמונה, פירושה צורה, דבר שיש לו גודל, צורה.
[ג. הראיה מהעדר דמיון]
ונאמר: “ואל מי תדמיוני ואשוה” [ישעיהו מ׳:כ״ה]. כן, ישעיהו הנביא אומר בהפטרה השנייה של שבת נחמו, והאמת היא, למי תוכלו להשוות אותי ואהיה שווה?
כן, אומר הרמב”ם, הוא אומר שהקב”ה אינו שווה. כל דבר שווה, כל דבר בעולם שווה. אפשר לעשות איזו השוואה. כל דבר, לפחות בדרך הבסיסית ביותר, כל הדברים בעולם שווים בכך שכולם גופים. ואילו היה גוף, אילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים. היה שווה. יכול להיות הגוף הגדול ביותר, היפה ביותר, המאיר ביותר, אבל הוא שווה בכך שהוא גוף.
ועכשיו שהקב”ה הוא הממציא כל נמצא, והוא אינו שווה לשום דבר, כי אתה מציאות ואני מציאות, אין השוואה.
תלמיד: [מישהו שאל שזה שווה ששניהם קיום, שניהם קיימים?]
הרב: אבל זה לא שווה כי זה סוג אחר של קיום, קיום גבוה יותר. זה כתוב בפסוקים בישעיהו, אבל כאן זה לא כתוב. כאן זה הולך קצת יותר פשוט שהוא לא גוף.
—
הלכה י׳: ביאור הגשמת האל במקרא (“דברה תורה כלשון בני אדם”)
עכשיו הרמב”ם הולך לשאול את השאלה: אם כן, מה הוא זה שנאמר בתורה…
תלמיד: אני רוצה להיכנס קצת. אני רוצה לומר, “ואם כן, כן, רק עם קושיא.” לא, אני רוצה, כי לא אוכל לשתוק, אצטרך להיכנס לדבר. קודם אני רוצה לומר את הפירוש שלי, אם אתה מסכים תוכל לומר. אני רוצה לנסות לפרט כאן.
הרב: הרי… כתוב הרי בתורה לשונות שונים שנראה שלקב”ה יש גוף:
* כתוב “ותחת רגליו” [שמות כ״ד:י׳] — יש לו הרי רגליים.
* כתוב “כתובים באצבע אלקים” [שמות ל״א:י״ח] — יש לו הרי אצבעות.
* כתוב “יד ה'” [שמות ט׳:ג׳] — יש לו הרי יד.
* כתוב “עיני ה'” [בראשית ו׳:ח׳] — יש לו הרי עיניים.
* כתוב “אזני ה'” [במדבר י״א:א׳] — יש לו הרי אוזניים.
* “וכיוצא בדברים הללו”.
אומר הרמב”ם כך: הכל לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ודברה תורה כלשון בני אדם.
אני מתכוון שהפירוש של זה הוא: כשאומרים לאדם שהקב”ה קיים, מה הוא חושב? אדם הרי מעולם לא חשב שדבר קיים בלי להיות גוף. או שאפשר עוד לא לשלול מזה, אבל קודם אפילו קיום. מתכוונים, אומרים לאדם שהקב”ה קיים — הדרך לדבר לאדם, בלשון בני אדם, אדם פשוט שלא מבין קיום בלי גוף, ועוד לא למד רמב”ם — צריך לומר לו שהוא קיים שהוא אדם, שיש לו ידיים ורגליים, ולא שהוא לא קיים.
זה אומר בפירוש הרמב”ם במורה [נבוכים]. לא המצאתי את הדרך הזו. אני אומר את זה כי ידעתי שאתה הולך להתווכח איתי.
כשהוא אומר שהוא קיים בלי גוף, כשהוא רוצה להסביר את העניינים, כשהוא רוצה לומר למשל שהקב”ה מלך, צריך לומר שיש לו כסא. זו הדרך שהתורה מדברת.
תלמיד: אני רוצה לומר, אני יודע שידעתי שאתה הולך לומר את זה. אבל זה לא נכון. כתוב בפירוש במורה נבוכים, וזה אמת. כתוב בפירוש במורה נבוכים, וזה אמת. אבל רוב האנשים לא מבינים שאחד פירושו אחד עצמו. רק מי שמסונוור, הוא מבין את זה.
הרב: אז קודם כל, לדבר לאנשים, אדם פשוט, מדברים אליו בשפה של גוף. הוא לא יודע מה שפה אחרת. ממילא, זו הדרך היחידה שאפשר לדבר אליו על הקב”ה.
חוץ מזה הוא צודק, שכל דבר מתכוון למשהו. אחד, השם הוא רמז על השגחתו של הקב”ה וכדומה. זה גם לא בגוף. הקב”ה הרי מנהיג את הגלגל בלא יד ולא גוף. זה לא נכון שלקב”ה יש אצבע שבה הוא מנהיג את העולם. הוא מנהיג את העולם בלי אצבע. אבל פירוש הדברים קשה. איך תסביר לאדם? אדם, הקב”ה מעניש — ברור, אדם מדמיין, הוא דוחף את זה ביד. בסדר, הוא דוחף את זה בידו. כך מדברים את פירוש הדברים.
אבל באמת, כמו שהוא אומר, “והכל כינויים הם”, כמו שכתוב: “אם שנותי ברק חרבי” [דברים ל״ב:מ״א], שם כשהקב”ה אומר תוכחה, שם הרי ברור, שזה מבין כל אחד, אפילו ההדיוט, שזה לא כי הקב”ה הולך להרוג בחרב. “וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?”, אלא משל, זה משל לפורענות שהקב”ה עושה. איך זה מתרחש, יש דרכים שונות. ורק שם מבינים שזה משל.
אבל זה הכלל משל בכל מקום, שבו הוא רוצה להסביר משהו והוא משתמש בשפה גשמית, זה משל.
—
הלכה י״א: ביאור מראות הנבואה הסותרים
ראיה לדבר זה, ראיה לזה, שמה שכתוב הכל בגוף לא מתכוון לגוף אמיתי, אלא משל או כינוי.
ראיה לדבר זה, שנביא אחד אומר, נביא אחד, הנביא דניאל, אומר, שראה הקדוש ברוך הוא, הוא ראה את הקב”ה, והוא ראה ש“לבושיה כתלג חיור” [דניאל ז׳:ט׳], הוא לבוש כמו שלג לבן.
ואחד [ואחר], נביא אחר, ישעיהו, ראה את הקב”ה, והוא “מדוע… חמוץ בגדים” [ישעיהו ס״ג:ב׳, א׳], כאילו הוא הולך עם בגדים אדומים, הוא בא עם בגדים אדומים, כן, בגדים שמרוחים בדם, “מבצרה”.
הכי פניו כך? האם אפשר שהחליף את בגדיו? אולי הוא פשט את הבגדים בינתיים? כתוב הרי שהיה לבוש בגד אחד. בסדר, הלאה, נראה.
ומשה רבנו עצמו, גם, שראהו על הים כגבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח ציבור עטוף, כמו שכתוב במדרשים. על הדברים האלה יש מדרשים, לכאורה, אולי הם מדייקים בפסוקים? בסדר. “ה’ איש מלחמה” [שמות ט״ו:ג׳]. כן, ברש”י כתוב… אה, ה”ויעבור ה’ על פניו ויקרא” [שמות ל״ד:ו׳]. כן, זה השליח ציבור… סיני הוא לא מתכוון, לא מעמד הר סיני, הוא מתכוון בנקרת הצור. נקרת הצור הייתה בסיני?
לומר שאין לו דמות וצורה, כמו כל המשלים, זה לומר שבתפיסת משלים הפוכים מראים שהמשל הוא רק משל. אילו היה כתוב תמיד רק אותו משל, היינו חושבים שהמשל הוא האמיתי. אבל כי תופסים פעם משל כזה, פעם משל כזה, תופסים שזה רק משל.
אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, זה רק הדרך שמגשימים דברים מופשטים, כדי שיראו אותם במראה הנבואה. זה מאוד ברור, בקיצור, טוב.
—
סיכום: שלוש דרכים בהבנת הגשמה
קודם כבר עמדו שלושת ההסברים למה כתובים דברים שונים שלקב”ה יש כביכול גוף:
1. קודם הוא אמר כבר “לדעתם של בני אדם”, שמדברים לאדם בשפה היחידה שהוא יכול להבין. כמו שאתה אומר לתינוק שלך, שלקב”ה אין גוף הוא לא יבין, הוא חייב לדמיין משהו.
2. אחר כך הוא אומר עוד דבר שזה כינויים, כמו שהוא מביא ראיה מ”הרגעתי בחרבי”, שהוא מתכוון כמו פעולותיו, כל אחד מבין שלקב”ה אין חרב, מתכוון רק שהוא הורג אותך בלי חרב. כשאומרים רק חרב, זה בדרך כינוי. זה הפירוש השני.
3. ועכשיו הוא אומר פירוש שלישי.
תלמיד: לא תאמר שזו הרחבה על “דיבר הכתוב כלשון בני אדם”?
הרב: לא, לא הסברתי. אבל זו רשימה, יכול להיות שזו הרחבה, אבל זו עוד נקודה. יכול להיות שאתה יכול להכניס את זה לכל דבר, אבל זו עוד דבר. אבל כאן כתוב אפילו בראייה, אפילו אצל הנביא עצמו אפשר לראות הפוך.
עכשיו כתוב דבר שלישי, “במראה הנבואה” פירושו שהנביא התדמיין, הוא ראה דמיון, מראה, זה באמת נראה כך. לפעמים הוא ראה כך, לפעמים הוא ראה כך. אבל ראה רק במראה הנבואה, אין הפירוש שהקב”ה באמת נראה כך. כך מראה הקב”ה לנביא מאיזו סיבה, יש משמעות עמוקה יותר בזה, אבל הקב”ה מראה לנביא כך כדי ללמדו משהו, וכדומה. אבל זה לא… זהו פירוש שלישי. אתה מבין? זהו פירוש שלישי.
תלמיד: אם זה העניין, הפירוש הוא שה… זו לא רק הגבלה באיך שמבינים כשלומדים את זה, אלא יש אפילו הגבלה בראייה. אפילו שם צריך את זה… שאפילו בראייה צריך את זה…
שיעור ספר המדע – הלכות יסודי התורה – חלק ה
נושא: בקשת משה רבינו “הראני נא את כבודך” ושלילת מקרי הגוף
מגיד שיעור:
לפעמים זה משל, לפעמים הוא “ראה”. אבל “ראה” זה רק במראה הנבואה, אין הפירוש שהקב”ה באמת נראה כך. כך מראה הקב”ה לנביא, כפי שרואים מסיבות רבות. זו אפילו מעין בעיה [לומר שהוא רואה], אבל הקב”ה מראה לנביא המחשה כדי ללמדו משהו, וכדומה.
אבל זה לא הפירוש השלישי, אני מקווה שזה לא הפירוש על מהות ה’. זו לא רק הגבלה באיך שמבינים כשלומדים את זה, אלא יש גם הגבלות רבות בראייה. אפילו [כש]צריך לראות, צריך משהו [ש]הוא משל. מה הוא הולך לראות? הרי אי אפשר לראות את הקב”ה, אין לו שום דבר [גוף]. עיניים יכולות לראות רק דברים שאפשר לראות. אמת, [אדם] יש לו אפילו דמיון, אפילו במוח אפשר לראות רק דברים שאפשר לראות.
אני אומר, כאן באה הציפייה השנייה מאמיתת הדבר. אבל אמיתת הדבר, שהקב”ה הוא אמיתי – דעה אחת היא לא ישיגוהו ולא יחקרוהו, אי אפשר להשיג, אפילו לא יכולים לחקור אותו. כמו שכתוב בפסוק (איוב יא:ז): “הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא”. אי אפשר להגיע להבין את הקב”ה.
בקשת משה רבינו: “הראני נא את כבודך”
אם כך… עכשיו יש קטע מעניין אחד, אם כך… אמרתי שכתוב כאן בפירוש שלי. אם אתה אומר לי עכשיו שאי אפשר לראות את הקב”ה, יש לי קושיה גדולה, שמשה רבינו כן רצה לראות. מה ביקש משה רבינו – “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” (שמות לג:יח)?
הקטע הזה הרי לכאורה… אי אפשר [לראות] אותך, אפשר רק דרך… אי אפשר בכלל. אי אפשר לראות את הקב”ה עצמו. אז מה מבקש משה רבינו? את המשל הוא כבר ראה. על מה אמרנו הוא מדבר, “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”, הוא רוצה לראות יותר מהמשל. יותר מהמשל הרי אי אפשר.
או שאפשר אפילו לקרוא שהוא לא ידע את זה. הוא שואל קושיה, מה הפירוש? הוא אומר שמשה ראה אותו כבר פעמיים. כאן הוא כבר אחרי שני הדברים. הוא כבר אחרי קריעת ים סוף ואחרי מתן תורה. הוא מבקש שוב “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ”. הוא חייב לבקש את זה. הוא יודע ששני הדברים שהוא ראה היו משל.
מה היתה בקשת משה? ביקש משה לידע אמתת המצאו של הקב”ה, הקיום האמיתי של הקב”ה, למה הוא ביקש את זה. לא, תן לי לקרוא את זה. תן לי לקרוא את הקטע, זה יקל על ההבנה.
הקושיה מובנת, כן? אפשר לחשוב שזה פורש, אפשר לפרש אחרת, אבל זו בוודאי שאלה שאנשים מיד שואלים. משה כן ראה את הקב”ה, יש משא ומתן שלם. הקב”ה אומר “לֹא יִרְאַנִי [הָאָדָם וָחָי]”, אפשר כן לראות, אפשר לראות את האחור, אי אפשר לראות את הפנים, משהו אפשר לראות.
משל הראיה: פנים ואחור
אומר הרמב”ם כך, אני אסביר לך מה קורה כאן. משה רבינו רצה לדעת את מציאות הקב”ה כל כך טוב, בדרך משל, כמו שאדם רואה אדם אחר בפניו, הוא רואה אותו מלפנים, הוא יודע בבירור את ההבדל בין האדם הזה לאדם אחר. זה הפירוש.
במילים אחרות, הרמב”ם כאן מפרש את המשל של פנים ואחור. מה פירוש פנים ואחור? הפירוש כך:
כשאני רואה אדם מאחור, אני לא רואה… אני יכול לראות, האדם גבוה, אני יודע, אני יכול עם סימנים מסוימים לדעת במה האדם הזה שונה מאדם אחר. כן, מה פירוש לדעת אדם? לדעת אדם אין פירושו לדעת שזה אדם – כל בני האדם הם בני אדם. הפירוש לדעת את ההבדל בינו לבין אדם אחר. נכון, מה מיוחד באדם הזה? במה הוא שונה מאנשים אחרים?
אז, כשאני רואה אדם מהפנים, זו הדרך הברורה ביותר. אני יכול לראות שיש לו פנים אחרות מאדם אחר, אני רואה אותו בבירור, אני יודע בבירור את ההבדל בינו לבין אדם אחר, אני יכול לזהות אותו. אני רואה אדם מאחור, אולי לפעמים אני יכול לזהות אותו קצת, אבל זה לא כל כך ברור. אני חושב שמאחור רוב האנשים נראים דומים.
אומר הרמב”ם, בקשת משה רבינו היתה שהוא יראה את פני הקב”ה. מה פירוש פני הקב”ה? שיהיה לו ברור איך הקב”ה שונה מכל שאר הנמצאים, אותו סוג של בהירות כמו שיש לאדם כשהוא רואה אדם מלפנים – מה שונה מכשאדם רואה אדם מאחור.
אמר לו הקב”ה שאדם לא יכול להבין את זה לגמרי כל זמן שהוא חי. מה פירוש שהוא חי? כי יש לו גוף. כי גופו חושב שהקב”ה אינו דומה לגופים, ממילא לא יכול אדם שהוא בגוף להבין את הקב”ה שאינו דומה לשאר גופים. הוא עדיין הולך – אפילו נביא, אפילו חכם גדול כמו משה – קצת הוא חושב שהקב”ה הוא כמו גוף או דומה לכל שאר הדברים.
אבל הוא הראה לו מספיק, כמו אדם שרואה אותו מאחור, או אדם שהולך עם מלבושים מסוימים שהם שונים – מלך הולך עם מלבוש, אפילו מאחור אפשר כבר מיד לראות שהוא מלך. כך גם הקב”ה הראה לו כל כך הרבה שהוא יבין בבחינת אחור.
מה פירוש בבחינת אחור? אחרי שהבין בחינת “אחור”, הוא כן הבין שמציאות הקב”ה שונה מכל מציאות. זה לא כל כך טוב [כמו פנים], אנחנו גם אומרים את זה, אבל נראה שיש רמות בזה. הרמב”ם הרי בפרק נ”ט במורה נבוכים, שיש רמות בזה. לגבי ההבנה האמיתית של זה, הוא לא ראה אלא בבחינת כמו בדרך משל, כל כך טוב כמו שאני יודע את ההבדל בין אדם אחד לאדם אחר שראיתי מאחור.
זהו פירוש הרמב”ם. עכשיו תוכל לקרוא את זה, תראה כמה ברור.
קריאת הרמב”ם (הלכה יב-יג)
הוא אומר כך: “ביקש משה רבינו לידע אמיתת מציאותו של הקב”ה”, משה רצה לדעת את האמת של קיום הקב”ה, והוא רצה לדעת את זה באופן “עד שתהיה ידיעה בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו”.
אדם יכול לדעת על אדם אחר בראשו, אבל לא בלבו, לא להיות לו תמונה ברורה ממנו. “ונמצא הוא נפרד בדעתו משאר האנשים”. מה זה אומר, הוא אמר… זה לא רק שיודעים שאותו אדם קיים, אלא גם שיודעים להבחין בו בין כל שאר האנשים.
ולכאורה זה מה שהוא אומר “ונחקקה צורתו”, הוא רוצה לומר שזו לא הראייה. המשל הוא לא הראייה, המשל הוא ההבנות שמגיעים מראייה. אפשר אולי לומר קצת שמי שראה אדם בבירור, יש לו כמו העתק ממנו איפשהו במוחו, אף שאין לו העתקים קטנים של אנשים, מרגישים את זה. שוב כשיודעים על מישהו, אין העתק של התמונה שלו בראש שלך. זה ההיקף של הראייה, הוא רוצה לומר שהראייה היא משל למשהו שכשאתה רואה פני מישהו, אחר כך יש לך בשכלך הבנה.
משה רבינו רצה להבין שההבדל בין מציאות הקב”ה למציאות של כל האחרים, שמציאות הקב”ה היא עצם הקיום, המציאות הראשונה, את זה הוא רצה להבין היטב.
אמר לו הקב”ה שכל זמן שאדם חי… זה מאוד מעניין, נראה שאם אדם לא היה לו החיסרון של לחיות, אולי כשאדם מת, אם הוא צריך לדעת, ואז אין לו את הגוף, אז היה יכול להשיג עצם קיום בלי גוף. אבל כל זמן שאתה, משה רבינו, עדיין חי, עדיין יש לך את החיסרון, ההגבלה של גוף.
“כך ביקש משה רבינו” והוא רצה, הוא חיפש שמציאות הקב”ה תהיה בלבו, בידיעתו, בהרגשתו, מציאות הקב”ה נפרדת מכל שאר המציאויות במציאות, שהוא יבין את ההבדל בין שאר המציאויות למציאות הקב”ה.
והוא רצה לדעת את המציאות האמיתית של הקב”ה איך הוא יודע את זה, ואיך הוא יודע את זה איך הוא באמת קיים. הוא רצה לדעת את זה בלי משל. בלי משל. כי על ידי זה הוא רואה ראש, הוא רואה בלי משל. כשרואים גב רואים בלי משל [?]. כשרואים פנים לא רואים בלי משל. הוא רצה לראות ראש, רואים את ההבדל של האדם הזה מאנשים אחרים, רואים אבל רואים רק את ההבדל הכללי יותר בינו לבין אחר.
“והשיבו הקב”ה שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו”, עד הסוף, משהו מזה לא רואים אף פעם.
“והודיעו הקב”ה”, הקב”ה כן הודיע לו משהו שאדם לא יכול, “מה שלא ידע אדם לפניו”, הקב”ה הודיע לו משהו שאדם לא ידע לפני משה, ואדם לא השיג אחרי משה. אכן הוא כן נתן לו את הידיעה הגדולה ביותר שכל אדם אי פעם קיבל, “עד שהשיג אמיתת מציאותו”, עד שהוא כן השיג ממציאות הקב”ה, “דבר שנפרד הקב”ה בדעתו משאר הנמצאים”, הוא כן הבין את קיום הקב”ה אחרת מאיך שמבינים קיום של כל בני האדם, כל הנמצאים.
“כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר האנשים”, כמו שכשאדם רואה מישהו אחוריו הוא הרבה יותר מאשר כשהוא לא ראה אותו בכלל, כי כשהוא ראה אותו אחוריו הוא ראה אותו שונה מכל האחרים. באותו אופן משה רבינו כן השיג את אמיתת מציאותו של הקב”ה אחרת מכל מציאות של שאר בני האדם, אבל עדיין לא באופן שהוא ביקש לראות את הפנים.
כי זה הרי מה שהפסוק אומר, “וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי”, אתה יכול להשיג את אמיתת המציאות שלי באופן במשל לכמו שרואים אחורי אדם, “וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ”.
עכשיו לכאורה שאר הפרק הבא, אני לא יודע בדיוק מה הוא מחדש, אני חושב שהוא חוזר על מה שאמר, הוא מסביר כן. אני חושב שהוא מדבר על מקרי הגופים יותר מזה שלא, הוא אמר שהקב”ה אינו גוף, עכשיו הוא אומר שממילא לא קורים לקב”ה התכונות שיש לגופים. הוא מסביר במקומות אחרים מה משה רבינו רצה להבין יותר טוב מאנשים אחרים, כי זה שמציאות הקב”ה שונה מכל דבר אחר, את זה גם משה רבינו הבין. הוא רצה להבין יותר טוב ופחות, אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו.
כמו שרבי דוד’ל מלעלוב אמר, “בסוף השולחן, עד הסוף…” בכל אופן, בואו נסיים את הפרק.
שלילת מאורעות הגוף (הלכה יד)
“וכיוון שנתברר שאינו גוף וגויה”, בואו ננסה לומר מה הוא אומר כאן. עכשיו הוא אומר שהוא מוסיף עוד דבר חשוב. למדנו עכשיו שהקב”ה אחד, למדנו שהקב”ה אינו גוף, והוא תירץ כל מיני פסוקים שנשמע שהקב”ה הוא גוף. הוא היה יכול לומר שמכיוון שהוא אינו גוף, הרי פשוט, אבל הוא מוסיף את זה.
ממילא לא קורים לו דברים שקורים לגופים. יש כל מיני דברים, אנשים הרבה פעמים מדמיינים שהקב”ה אינו גוף, אבל הוא יכול לצחוק, הוא יכול להיות “שמח”. “שמח” זה דבר ששייך לגוף. בלי גוף אין שמחה, יש אולי דבר שהוא משל לשמחה, אני לא יודע, אבל לא גוף.
אז ממילא, אם אין לו גוף, יוצא, “נתברר”, נעשה ברור, “שלא יארעו לו מאורעות הגופים”, שום אחד מהדברים שקורים לגוף. מאורעות הגופים פירושו להיות גדול, להיות קטן, להיות בצדדים. כל הדברים האלה הם לא מה שהוא גוף, אלא מה שקורה לגוף. זה נקרא בלשון הראשונים “מקרי הגופים”, או “מאורעות הגופים” קורא לזה הרמב”ם כאן.
כן, זאת אומרת, אני מבין שהוא אומר שהשולחן שלי לבן – זה משהו שקרה למה שזה גוף. זה לא אותו דבר. אבל כי הקב”ה אינו גוף, ממילא לא קורים לו דברים שקורים לגופים, וממילא אין לו רשימה ארוכה של דברים.
* “לא חיבור ולא פירוד” – פירושו שהוא לא מתחבר לדברים אחרים, הקב”ה לא נוגע. הוא גם לא רחוק, כי רחוק אפשר להיות כששני גופים רחוקים אחד מהשני. אבל כשלא גוף, אפשר להיות לא קרוב ולא רחוק.
* “ולא עליה ולא ירידה” – הוא לא יכול לעלות ולרדת.
* “ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה”.
אה, סליחה, סליחה, סליחה, דילגנו. הוא אומר:
* “לא מקום ולא מידה” [במקור: ולא מקום ולא מידה]. “לא מקום” פירושו שהוא לא נמצא בשום מקום, ו”לא מידה” פירושו שאין לו מידה, הוא לא גדול עשרים אמות.
והוא לא יכול לעלות ולא לרדת, אין לו צד ימין וצד שמאל, לא פנים, לא אחור, לא ישיבה, לא עמידה. כל המילים האלה הן מילים שכתובות בתורה על שלושת המלאכים. כן, זוכר?
שיעור ו: שלילת הגשמות והשינוי (הלכות י״ד-י״ז)
ספר המדע: הלכות יסודי התורה – פרק א׳ (המשך)
מגיד שיעור:
[המשך ביאור שלילת הגשמות]
ולא עליה ולא ירידה, הוא לא יכול לעלות ולרדת. ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה.
יש עוד קטע שדילגנו עליו. יש “לא חבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה”.
“מקום” פירושו, שאין לו שום מקום.
ו”מדה” פירושו, שאין לו שיעור, הוא לא גדול עשרים אמות.
והוא לא יכול לעלות ולא לרדת, אין לו צד ימין ולא צד שמאל, לא פנים, לא אחור, לא ישיבה, לא עמידה. כל המילים האלה הן מילים שכתובות בתורה על הקב”ה [אבל אינן כפשוטן].
שלילת הזמן והשינוי
“ואין לו זמן עד שיהיה ראשית ואחרית ומנין שנים”, כי רק לגוף יש זמן. ממילא, לקב”ה אין זמן, ממילא אין אצלו התחלה וסוף.
אין “פעם” הקב”ה, אין הקב”ה “פעם”. אין שהקב”ה “היה הווה ויהיה”. כשאנשים מתכוונים לזה, הם מתכוונים שהקב”ה מאוד זקן. הוא לא מאוד זקן; הוא לא נעשה זקן והוא לא נעשה צעיר. ממילא אין לו שנים. אין “שנותיך לא יתמו” [תהלים ק״ב:כ״ח], אין לו שנים בכלל, הוא מחוץ לזמן.
“ואינו משתנה”, הוא לא משתנה, “שאין לו דבר הגורם שיגרום לו שינוי”.
זה קצת דבר יותר מסובך, אבל גוף יכול להשתנות. מה יש לו שהוא יכול להשתנות? הוא יכול מאחד מהמאורעות להיעשות אחר. הוא היה גבוה, הוא נעשה נמוך יותר. הוא היה במקום הזה, הוא נעשה במקום ההוא. אם הוא לא גוף, הרי אין לך מה שישתנה, ממילא הקב”ה לא יכול להשתנות.
ממילא יוצא, לא רק שאין לו… והוא מונה לך עכשיו שינויים, כן? “ואין לו” – אין לו כל השינויים האלה.
יכול להיות, יכול להיות שאתה צודק. אין לו את השינויים. מיתה היא שינוי, אין לו מיתה.
אוקיי, “ואין לו” – יכול להיות, אתה אומר פירוש טוב, אני לא תפסתי את זה. ממילא אין לו לקב”ה…
“לא מות ולא חיים כחיי גוף החי”.
זהו לשון חשוב מאוד שהרמב”ם אומר כאן, כי הוא כן אומר לך שהקב”ה חי. אבל כשהוא אומר “חיים”, הוא לא מתכוון ל”חיים כחיי הגוף”. מה פירוש שגוף חי? פירושו שהוא משתנה, הוא נושם, הוא מכניס ומוציא, וכיוצא בזה. סוג כזה של חיים אין לקב”ה.
אבל ודאי שלקב”ה יש חיים במובן של איזשהו סוג קיום. לקב”ה כן יש, כשאנו אומרים שהקב”ה חי, “חי” הוא אחד מהתארים של הקב”ה. אבל לא סוג החיים שיש לנו אין לו. אפשר גם לומר שיש לו מיתה עליהם, אבל מיתה זה לא רע שלא אומרים. אם זה משל, אפשר כבר לומר משל של מיתה גם כן.
“ולא סכלות”, לא אי-ידיעה של משהו, טיפשות, “ולא חכמה”.
אבל כשיש לו חכמה, יכול חכמה, הוא חכם. למה שיהיה לי חכמה? כי כל חכמה שהיא היא שינויים. בינתיים השתניתי, אתמול לא הייתי חכם, עכשיו נעשיתי חכם, נכון? אז החכמה שלי היא שינוי מסוים שקרה לגוף שלי, או לחלק הגוף. אבל הקב”ה לא יכול להיעשות חכם, אין לו סוג כזה של חכמה.
ממילא שהוא “לא שינה”, כי הוא לא יכול לישון, הוא לא מתעורר [ולא הקיצה].
אז “לא כעס, לא שחוק”. מעניין ששחוק אולי פשט שחוק, הכוונה כאן לכאורה לא שחוק לצחוק, אלא יותר להיות מרוצה, נכון?
“לא שמחה, ולא עצבות”, הוא לא שמח, לא עצוב.
“לא שתיקה, ולא דיבור כדיבור אדם”.
עוד דבר, שהקב”ה לא מדבר. מישהו אומר הרי כן, הקב”ה מדבר, “וידבר ה'”? אז זה לא כדיבור אדם. אולי יכולה להיות שתיקה גם כן, נכון. אבל הקב”ה לא שותק, כי לשתוק פירושו הרבה פעמים שאני לא מדבר. ולדבר אני גם מדבר, יותר מזה זה שינוי. אני צריך גוף, אני צריך את כלי הדיבור. הקב”ה לא מדבר כמו שאדם מדבר.
והוא מביא כמו שאמרתי לך: “כך אמרו חכמים, אין למעלה לא ישיבה, ולא עמידה, לא עורף, ולא עיפוי”.
לא “עורף” – פירושו גב.
ו”עיפוי” – לא יודע מה הוא מתכוון. אתה יודע מה הוא מתכוון? פנים, זה לשון של עיניים, כמו הפנים. לפנים יש פנים אחרות.
אבל “למעלה” פירושו הקב”ה. אבל “למעלה” כאן הוא משל לקב”ה.
משל ומליצה: דברה תורה כלשון בני אדם
הוא שואל שוב קושיא: חוץ מזה שרואים שלקב”ה נותנים לנו כינויים מהגוף, שהוא כבר תירץ קודם, גם רואים אצל הקב”ה שנותנים עליו דברים שהם עניין של שינוי.
“כמו שנאמר בתורה”, מה הפשט של כל הדברים האלה? “וכל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים, הכל משל ומליצה הם”.
זה מאוד מעניין. מה כתוב כן, כתוב שבאופן משל מליצה… כמו “משל מליצה” כבר היה כתוב, זה היה כתוב פעם אחת, בהשגת הנבואה. אני חושב, שאולי יש כאן דברים שהם מה שאומרים שיש דברי תורה בשביל מליצה מליצה, ויש משל מליצה, במקום זה מחות הנביאה, שצריך עוד פעם, משל מליצה. אני צריך לחשוב על זה.
“כמו שנאמר: יושב בשמים ישחק” [תהלים ב׳:ד׳] – הקב”ה צוחק.
“כיעסוני בהבליהם” [דברים ל״ב:כ״א] – שהקב”ה כועס.
ש“הכעס הוא סוס השם” וכיוצא באלו. אי אפשר לפרש באמת שהכוונה שהוא בכעס, כי כעס הוא שינוי. נו אז מה? זה משל ומליצה, כמו שכבר הזכרתי קודם ש“על כל אלה הדברים אמרו חכמים דברי תורה כלשון בני אדם”, שהקב”ה רוצה פשוט שבני אדם יבינו.
קודם הוא גם אמר “דברי חכמים”? לא. קודם הוא סתם לבד אמר “דברי תורה כלשון בני אדם”, וכאן הוא אומר “דברי חכמים” [אמרו חכמים]. מעניין. משהו קורה כאן, צריך להסתכל כאן בעיניים טובות.
הפשט הוא כך? הוא אומר שהוא מזכיר שחכמים כבר אמרו את זה. קודם הוא סתם אמר, זה “דברי תורה כלשון בני אדם”, הוא לבד אמר. הוא אומר שכשהתורה מדברת כלשון בני אדם, זה עולה על כל הדברים האלה.
“וכן הוא אומר”, כך הוא מביא ראיה מפסוק, איך הפסוק אומר שהקב”ה לא יכול להיות בכעס: “האותי הם מכעיסים” [ירמיהו ז׳:י״ט]. כי אצל הקב”ה לא שייך כעס.
אם כך, אפשר לשאול מירמיהו, הוא הרי אומר “האותי הם מכעיסים”, הרי כתוב “כי הכעיסוני”? אה, אתם מוכרחים לומר לי שזה משל, הכוונה לומר שהקב”ה כאילו ממש ירגיז בכעס וכדומה.
גופים שפלים ושינוי
“הרי הוא אומר”, הוא מביא עוד ראיה, הרי כתוב בפסוק “אני ה’ לא שניתי” [מלאכי ג׳:ו׳], אצל הקב”ה לא שייך שום שינוי.
“ואילו היה פעם כועס ופעם שמח, הרי הוא משתנה”, היה הרי שינוי בו.
“וכל הדברים האלו”, כל הדברים האלה של שינוי, “אינם מצויים אלא לגופים השפלים” [האפלים], הגופים החשוכים הנמוכים, “שוכני בתי חומר”, שנחים בחומר, בדבר חומרי, “אשר בעפר יסודם”. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה, הקב”ה גבוה וגבוה מכל הדברים האלה, ולא שייך אצלו שינוי.
מעניין, מה כן יש כאן לכאורה? לא גופים, אפילו גופים לא שפלים. אתה יודע אילו גופים כן? השמש היא גוף, היא לא גוף עפר, ובכל זאת לא משתנה באותו אופן. היא לא כועסת, השמש לפעמים כועסת? אני חושב שלא. אולי כן? אני חושב שלא. אבל על כל פנים, זה בטוח, אה, זה כדור חומר, נכון? אתה צודק.
כל הדברים האלה לא רק מצויים לגופים. שינויים הם רק אצל הגופים החלשים מאוד מצויים. לא רק גופים, אלא גופים אפלים ושפלים. “שפלים” הכוונה במדרגה נמוכה.
אפילו בגלגלים אין שינוי. כל שכן הקב”ה, כמו שכולם יודעים, על כל זה, אפילו על הגלגלים הוא גבוה. זה הרי רק לאדם, “בתי חומר”, אלה שגרים בבתי חימר, כן, זה אומר מגוף שעשוי מחומר, או מעפר, “אשר בעפר יסודם”. הרמב”ם הולך להביא אחר כך את הפסוק, הוא הולך להסביר אותו.
אז ממילא, הקב”ה ודאי גבוה מזה. ממילא, שכתוב כל הדברים האלה, זה חייב להיות מועבר. זה אדם המשלים. מה שאתה לא לוקח, הוא לא אומר שצריך להאמין שזה משל, אבל העיקר הוא להאמין שהקב”ה הוא אחד, אין לו גוף, אין לו מקרות הגוף, ואין לו השתנות. מה שאמרת כאן יותר טוב למקרות הגוף, זה הרי הדבר של השתנות, אבל אחד גורם לשני.
סיום הפרק
נפלא, סיימנו את הפרק הראשון. זה פרק קשה, ותלמדו אותו כמה פעמים, ואפשר לשאול שאלות על… על רוב היום אפשר לשאול. אבל גם, לא הולכים לענות על שאלות על הפרק הזה. לא, כי זה סודות התורה, אבל פחות או יותר מה שאמרתי הוא אמת. את זה צריך לדעת.
נפלא, יישר כח.