חלוקת הספר חלק א (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

סיכום השיעור: הקדמת הרמב”ם – סדר י”ד הספרים

חשיבות הסדר בעבודת הרמב”ם

הרמב”ם בסוף ההקדמה מסביר את סדר הספר – איך הוא מסדר את הספר. זה יכול להיות קצת משעמם לאנשים אחרי שכבר למדנו את מנין המצוות, שמרגישים שאין בזה למדנות או משהו מעניין. אבל סדר זה חשוב מאוד – סדר עוזר לזכור, וזה חלק מהמטרה הגדולה של הרמב”ם.

יש דבר טוב על רבי יהודה שהיה ראש המדברים בכל מקום – למה? כי אפילו לדבר פשוט כמו עשר מכות, הוא היה זה שנתן סימנים: דצ”ך עד”ש באח”ב.

מרבינו הקדוש לרמב”ם

רבינו הקדוש בעל המשניות כבר סידר משהו לפי סדר – נתן שמות לששת ספריו, שהסימן שלהם הוא זמ”ן נק”ט: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות. אבל הרמב”ם לא הולך עם הסדר הזה – הוא עשה יותר, חילק את זה ליותר קטגוריות, לארבעה עשר ספרים.

הסוד של ארבעה עשר

כמו שהרמב”ם לא כותב טעמים לשום דבר בספר הזה, כך גם את הסדר שלו הוא לא מסביר – רק אומר לך את המעשה, למה הוא מסדר כך.

ברור שכשהרמב”ם התיישב לעשות את הספר, הוא חשב כמה שנים. אולי עיקר העבודה שלו, עיקר המאמץ, היה לפענח את הסדר. כנראה עבד על החלק הזה אפילו יותר מאשר על רוב פרקים או חלקים ברמב”ם, כי זה כמעט העיקר שלו – לעשות את הסדר.

כשלוקחים אלפי אלפי מאמרים מבבלי וירושלמי וכל ספרי חז”ל ומחברים הכל ביחד – יש ערימה ענקית של חתיכות. צריך לחלק את זה ולעשות סדר בראש ובארבע עשרה קטגוריות – זו עבודה אדירה. ברגע שיודעים את ארבע עשרה הקטגוריות של הרמב”ם, יודעים קצת איך לשים מה היכן.

סודות הסדר

יש גם סודות בסדר. מי שרוצה לדעת את הסודות שילמד ספרי קבלה. יש ספר שמסביר למה הרמב”ם עשה ארבע עשרה – לפי קבלה יש ארבע עשרה עולמות.

גם לפי הרמב”ם עצמו בספר המדע יש ארבע עשרה עולמות, אם סופרים בדרך מסוימת: עשר שכלים וארבע יסודות – יוצא ארבע עשרה. זו המבנה של כל העולם. הרמב”ם סידר י”ד, כמו “יד החזקה”.

שואלים: למה הרמב”ם עשה י”ג עיקרים ולא י”ד? התשובה: כי הארבע עשרה נכנסת לתוך הלב – “שים בלבבך”, תולה בלב כל אדם, מכלילים את זה.

שלוש עשרה פשוט – י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וי”ג מידות הרחמים. ארבע עשרה צריך מקורות.

—

ספר ראשון: ספר המדע

> רמב”ם: “וראיתי לחלק חיבור זה לארבעה עשר ספרים. ספר ראשון אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת משה רבינו וצריך לידע אותם תחילה לכל, כגון ייחוד שמו ברוך הוא ואיסור עבודה זרה. קראתי שם ספר זה ספר המדע.”

“ראיתי” לא מתכוון “הסתכלתי” אלא “החלטתי”.

החומש כבר מחולק לחמישה ספרים בצורה מסודרת: בראשית מדבר על מעשי אבות, שמות על סיפור יציאת מצרים ותחילת המדבר, ויקרא נקרא תורת כהנים, במדבר על תלאות היהודים במדבר, ודברים הוא הצוואה והדרשות הארוכות של משה. החידוש כאן הוא שהרמב”ם חילק לארבעה עשר ספרים, וזה עוזר ללומדים.

שני חידושים של הרמב”ם

חידוש ראשון: “עיקר דת משה רבינו” – המצוות הכי חשובות. כששואלים אותך מה עיקר דת משה רבינו, מה התורה, הדת היהודית של משה רבינו – תאמר לו את הדברים הכי חשובים, הדברים החשובים ביותר. לכן זה הספר הראשון.

חידוש שני: לפי שיטת הרמב”ם, הדברים העיקריים של דת משה רבינו הם לא דברים שעושים, אלא בעיקר דברים שיודעים. “צריך לידע אותם” – יש דברים שצריך לעשות ויש דברים שצריך לדעת. ספר המדע, כשמו כן הוא – “מדע” פירושו לדעת.

המילה “עיקר” כשורש

המילה “עיקר” יכולה להתפרש גם כ”שורש” – שורשים. אחרי שיודעים, יודעים מה צריך לעשות – המעשים יוצאים מהידיעה.

הרמב”ם הולך לשיטתו: במצוות “אנכי ה’ אלקיך” ראיתי ראשונים אחרים שאומרים שהכוונה לקבלת עול מלכותו, שמתבטאת בעיקר דרך מעשה המצוות. אבל הרמב”ם אומר שהידיעה עצמה, עוד לפני קבלת עול מלכות שרואים דרך מעשים – הידיעה עצמה היא המצווה.

חידוש גדול

זה חידוש גדול של הרמב”ם – אף אחד לפניו או אחריו לא היה לו קבוצת מצוות כזו כמו ספר המדע.

ספר המדע הוא גם הספר היחיד שיש לו ה’ הידיעה – “המדע”, לא סתם ספר של ענייני מדע, אלא זה הדבר שצריך לדעת, הדבר הנכון, אולי הדבר היחיד או הכי חשוב שצריך לדעת.

—

ספר שני: ספר אהבה

> רמב”ם: “ספר שני אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד, כגון קריאת שמע ותפלה ותפילין וברכות. ומילה בכללן, לפי שהיא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין לו תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן.”

מצוות תדירות

ספר המדע הוא גם תדיר – צריך לדעת את זה תמיד. אבל כאן הכוונה למעשים שהם הכי תדירים. בין כל המצוות, אלה המעשים הכי תדירים.

ספר המדע הוא לא תדיר במובן שלא עושים אותו – הוא רק תמיד קיים. “תמיד” יכול להיות “לעולם”, ויש “תמיד” שפירושו באופן קבוע, יומיומי – כל יום. ספר אהבה הוא לא “לעולם” כמו ספר המדע, אלא “תדיר” – תדירות.

מצוות שגורמות אהבה

הסיבה שהמצוות האלה כל כך תכופות שצריך לעשות אותן כל יום – כשמצוות נעשות בתדירות כזו, זה עוזר להוציא את אהבת המקום. המצוות מביאות ישירות לאהוב את המקום.

כתוב “כדי לאהוב” – לא “מתוך שעובד”. כשכתוב “כדי לאהוב”, זה פירושו שהמצוות גורמות לאהבת ה’, או שהן ראיה על אהבת ה’. יכול להיות שהרמב”ם מפרש “לאהוב” כ”לזכור”, אבל לא כתוב כך להיפך.

מילה בכלל ספר אהבה

מילה נכללת בספר אהבה, אף על פי שעושים אותה רק פעם אחת. היא בכלל מצוות התדירות כי יש בה היבט של תדירות: “אות בבשרנו להזכיר תמיד” – בזמן שאין לאדם תפילין ולא ציצית, יש לו לפחות מילה שהיא אות.

תפילין נקראים אות, ציצית כתוב “למען תזכרו”. גם מילה מזכירה ליהודי מי הוא ואת מי הוא צריך לעבוד.

הקשר בין הספרים

אחרי שיש מדע – כבר יודעים מה לדעת – עכשיו זה לזכור את הדבר תמיד, לאהוב אותו ולדעת אותו תמיד.

זה לא דווקא תדיר, אני מתכוון שזה דבר שמביא לאהבה. זה “כדי לאהוב”, לא “מתוך שאתה אוהב”, אלא “כדי לאהוב”. האחרונים אומרים שזה “מתוך שאתה אוהב”, אבל אצלו כתוב “כדי לאהוב”.

איך, מה פירוש לאהוב את הקב”ה? או שזה הולך בכיוון ההפוך. יכול להיות, אבל לא כתוב בכיוון ההפוך. יכול להיות שהוא מתרגם “לאהוב” ל”לזכור” בדרך מוזרה. אבל המצוות הן מצוות של אהבת ה’. זה גם דבר שאף אחד אחריו לא כתב.

המושג של זכירה תמידית

זה לא זמנים, לא זמנים מסוימים, כי אחרי שיש לך את המדע, אתה כבר יודע מה לדעת, עכשיו זה לזכור תמיד את הדברים. עכשיו אתה כבר יודע, עכשיו זה לאהוב ולדעת תמיד.

אבל הנקודה היא שאפשר לשכוח. כשאתה אומר “ספר המדע”, זה לא בזמן, זה פשוט ככה זה. אחר כך אתה יכול לשכוח. כשבאה אהבה, לזכור תמיד את הענינים של מדע, לזכור תמיד את הקב”ה וכן הלאה.

השוואה לספרים אחרים

אתה מכיר עוד מישהו שכתב ספר על הלכות ציצית שנקרא “ספר אהבה”? אני לא מכיר. זה יפה… אני לא מדבר רק על ציצית.

אור החיים, בעצם. כלומר, אור החיים יש לו גם את החלקים של זמנים, אבל החלק הראשון של אור החיים, כן, זה בעצם זה. ועוד מילה.

ברכות ואהבה

אפילו בהלכות ברכות הרמב”ם אומר את זה, שיש כל כך הרבה ברכות, כמו שחז”ל תיקנו מאה ברכות ביום, כי זה מבטא אהבה. כשיש לך אהבה, זה כמה פעמים ביום. זה לא משהו שמסודר באופן מעשי.

—

ספר זמנים – הספר השלישי

ספר שלישי, “אכלול בו המצוות שהן בזמנים ידועים”. ספר שלישי הם כבר דברים שכן תלויים בזמן. בזמנים ידועים, לא תדיר תמיד, אלא בזמנים מסוימים. דברים ש… בלשון אחרת הוא אומר, “זמן גורם”. דברים שזמן גורם אותם, את החיוב.

המושג של “זמנים ידועים”

אבל תפילין זה גם זמן גרמא. זה זמן מסוים במובן של כל יום. כאן, “זמנים ידועים” הוא מתכוון לומר… אני מבין ציצית כך שה”זמנים ידועים” מתכוון שציצית בלילה לא. מה הסיבה לא בלילה, אבל… כן, הלכה.

אני לא הייתי בהלכה, המושג של זמן גרמא. אבל אני רוצה לומר ששבת גורמת את המצוות של המועדות. מה פירוש ש”זמנים ידועים” מתכוון? פשט לא נשאל שיש לו זמנים. זה מה שאני אומר, צריך לפרש “זמנים ידועים” כזמנים מסוימים, לא כל הזמנים. זמנים ספציפיים כגון שבת וכל המועדות. והדברים האלה נכנסים לספר זמנים.

השוואה לסדר של רבינו הקדוש

שלושה מהספרים ברמב”ם הוא נתן להם שם זהה לספר של רבינו הקדוש, בעל המשנה: נשים, זרעים, נזיקין. וטהרה גם כן.

אם אתה רוצה אפשר לכלול גם מועד? זמנים הוא נתן לו שם מועד, אבל זה אותו רעיון. חסר רק איזה? חסר רק קדשים. במשנה יש גם בסדר של רבינו הקדוש, הוא הכניס את זה בזמנים, אבל כן. אצל רבינו הקדוש זה בזרעים… וקדשים, אבל כאן נקרא ספר קדושה ולא קדשים. קדשים כאן פירושו קרבנות או עבודה.

זה מאוד מעניין שהרמב”ם לקח את כל ששת הסדרים חוץ מקדשים שהוא חילק לשניים: עבודה וקרבנות.

—

ספר נשים – הספר הרביעי

הספר הרביעי – “אכלול בו מצוות שהן בביאה”. דברים שקשורים לאישים ונשים, יחסי אישים ונשים.

הוא לא קורא לזה “ספר ביאה”, אלא קידושין וגירושין, כי אלה הם גדרים של זמנים. לא עושים ביאה לפני קידושין, ולא עושים באשה שעדיין לא היה לה גירושין באשת איש, וכדומה ואפילו בחליצה.

וגם בסדר של רבינו הקדוש זה נקרא ספר נשים. נשים הוא הראשון שהוא גם סדר במשנה, או זרעים.

נדה – היכן שייכת?

נשאלת השאלה למשל, מה שגם לא בנשים – נדה היא בטהרה, כי מה שהשפיע על חיי המשנה היה בעיקר נדה מצד טהרה. הענין של נדה היה ה… אני אומר למשל, במשניות נדה לא בנשים, כי זה היה טהרה. עיקר הענין של נדה היה כטומאה וטהרה. אבל כאן הרמב”ם למשל כבר הכניס נדה בנשים, כי נדה נכנסת בגדר ביאות אסורות.

—

ספר קדושה – הספר החמישי

ספר חמישי הוא “אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות”. ביאות אסורות ומאכלות אסורות – שני ענינים שמקדשים את הגוף.

“ושני ענינים אלו קשורים זה בזה, ובשניהם הבדילנו הקב”ה מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות.” אנחנו קיבלנו הגבלות על עריות ועל מאכלות אסורות.

“ואבדיל אתכם מן העמים”

“ובשניהם נאמר” – על שני הדברים האלה אומרת התורה “ואבדיל אתכם מן העמים”, או מה שכתוב אצל מאכלות אסורות “ואבדיל אתכם מן העמים”.

זה אצל מאכלות אסורות. כתוב אצל שניהם, למעשה. כתוב כאן אצל מאכלות אסורות, וכתוב גם בפרשת קדושים, סוף קדושים. באותו פסוק כתוב “ואבדיל אתכם מן העמים”. זו אותה פרשה. אצל שניהם הקב”ה מבדיל יהודים מגויים עם שני הדברים האלה – שלא מתנהגים כמו גוי עם ביאות אסורות ועם מאכלות אסורות.

המושג של קדושה

“וקראתי שם ספר זה ספר קדושה.” זו קדושה. קדושה פירושה הפרשה, הבדלה – שיהודי קדוש בכך שהוא פורש מדברים מסוימים.

אם אני חושב למשל על שמונה פרקים, זה שייך לנושא של פרישות – קדושה, הבדלה מתענוגים, ההגדרה של עריות ומאכלים.

זולל וסובא

אנחנו למדנו אתמול שיש מצוה של להיות זולל וסובא. את זה הרמב”ם הכניס בספר קדושה. כי יש מאכלות אסורות, ויש להתאכזר באכילה. זה לא שיש מאכל שאסור, אלא האדם עושה יותר מדי.

אני באמת לא יודע, אבל ביאות אסורות הוא… הרמב”ם סובר שאפשר גם להגזים באופן המותר, מה שהרמב”ם יכניס בקטגוריה אחרת של איסור.

—

ספר הפלאה – הספר השישי

הספר השישי מארבעה עשר הספרים של הרמב”ם, “אכלול בו המצוות שיתחייב בהם מי שאסר עצמו בדברים” – דברים שאדם אוסר על עצמו. כלומר, חוץ ממה שהקב”ה אסר ביאות שונות ומאכלות אסורות ודברים אחרים שונים, אדם יכול להוסיף לעצמו עוד הבדלות והפרשות, ולקדש את עצמו בדברים, “כגון שבועות ונדרים”.

“בדברים” פירושו במילים, בהוצאת מילים. איזה סוג מילים? שבועות ונדרים. נזיר גם בכלל זה – הלכות נזירות, הלכות ערכין וחרמין. כל מה שאדם פועל איסורים, הוא פועל חלות של דברים שיהיו אסורים במילים שלו עצמו.

“וקראתי שם ספר זה ספר הפלאה.” אבל המילה “הפלאה”, “יפליא”, אומרים שם מפרשי המקרא מה זה פירושו – להפריש. אדם אומר להפריש משהו, להוציא מגדרו, להפריד מעצמו. מבדיל, מפריש.

—

ספר זרעים – הספר השביעי

הספר השביעי. “אכלול בו מצוות שהן בזרע הארץ” – מצוות שקשורות לזרע הארץ, לגידולים. “כגון שמיטין ויובלות” – זמנים שצריך להשבית את השדה. “מעשרות ותרומות” – ששם צריך לתקן את הפירות החדשים דרך מעשרות ותרומות. “ושאר מתנות עניים המיוחדות להם מן הזרעים, וקראתי שם ספר זה ספר זרעים.”

רוב מצוות התלויות בארץ, רוב הדברים שם.

—

ספר עבודה – הספר השמיני

הספר השמיני. “אכלול בו מצוות שהן בבנין המקדש” – מצוות שקשורות לבנין בית המקדש. “והלכות בנין בית הבחירה” – המצוה לבנות בית מקדש. והדבר שתמיד, כשיש בית מקדש תמיד יש קרבנות שצריך להקריב כל יום ביומו או מזמן לזמן, קרבנות ציבור.

החילוק בין עבודה לקרבנות

הרמב”ם אמר שם תמידים? כי קרבנות הם לא תמידים, הוא מוציא לקטגוריה אחרת. פסח או המוספים הוא מוציא לקטגוריה אחרת… פסח הוא בספר קרבנות.

קרבנות ציבור שאינם תמידים, כמו כמה דברים של ציבור, יוצא שחטאת שייכת לספר קרבנות, לא לספר עבודה. תמידים, הוא אומר שוב פסח הוא בספר קרבנות.

עבודת יום הכיפורים – זה מעניין, דברים מסוימים, למשל יום כיפור, הלכות יום כיפור יש בזמנים, אבל הלכות עבודת יום כיפור זה דין בקרבנות, זה בספר הזה. וכך עוד דברים. אותו דבר עם קרבן פסח.

עבודה היא עבודת בית המקדש, מבנין בית המקדש עד כל סדר העבודה. אתה רוצה להיות יהודי שרוצה לבנות את בית המקדש, אתה צריך לדעת את ההלכות. צריך גם לדעת ספר קרבנות, אבל זה כבר קצת אחרת.

זה מעניין שהוא מחלק שמיני ותשיעי. אנחנו רואים את הלכות עבודת יום הכיפורים, שהן מאוד דומות לזה, רק שזה קצת אחרת, כי זה קרבנות היחיד. חוץ ממה שיש קרבנות ציבור, יש קרבנות היחיד, כמו חטאות, עולות, שלמים. וזה פחות נוגע – כלומר, זה לא עיכוב, אבל בית המקדש יכול לעמוד גם בלי זה, זה רק אם יחיד יש לו חטאת.

החילוק בין ספר עבודה לספר קרבנות

זה מעניין שהוא מחלק שמיני ותשיעי. ספר תשיעי, רואים שהוא כולל בו מצוות שהן מאוד דומות לזה, רק שזה קצת אחרת – הוא מדבר על קרבנות היחיד. חוץ ממה שיש קרבנות ציבור, יש קרבנות היחיד, כמו חטאת, עולה, שלמים. וזה פחות נוגע, זה לא עיכוב – בית המקדש יכול לעמוד גם בלי זה. זה רק אם יחיד יש לו חטאת שהוא מביא. חלק זה לא כמו קרבן פסח שחייבים להביא, אבל עיקר החילוק הוא יחיד וציבור.

הוא אומר הרי, אפשר לראות: בנין מקדש וקרבנות ציבור – כי זה כמו קטגוריה אחת. יש לך מקדש עם קרבנות ציבור. קרבנות יחיד זה כבר תוספת, זה סוג אחר של דבר.

למה הוא באמת חילק את זה? פשוט כי אלה שני חיבורים גדולים, הרמב”ם גם רצה שכל אחד מהם יהיה כרך, שיוכלו לעשות סדר הרמב”ם, שידעו בערך כמה זמן לוקח ספר, לא שיהיה ספר אחד ארוך מאוד.

יכול להיות, אבל אלה כמעט אותן קטגוריות. זו מציאות שהוא באמת חילק את זה מסיבה מעשית. אבל זה הגיוני – החילוק של ציבור ויחיד הגיוני. אולי בגלל שאנחנו לא לומדים קרבנות בכלל, אצלנו הכל מושג גדול אחד, אבל מי שחושב לעומק יראה שזה מאוד הגיוני החילוק של סדר עבודה וקרבנות. אתה מביא קרבן – זה סוג אחר של דבר.

ספר טהרה

הספר העשירי: אכלול בו מצוות שהן בטהרות ובטומאות, שקשור לטומאה וטהרה. וקראתי שם ספר זה ספר טהרה. הוא מתחיל עם טהרה, כמו שפרשת תזריע קוראים לה פרשת טהרה – הוא מדבר על החיובי.

—

ספרים י”א-י”ד: בין אדם לחבירו

ספר נזיקין

הספר האחד עשר: אכלול בו מצוות שהן איסורין לחבירו. כבר הולכים לראות שיש יותר מ”ואהבת לרעך כמוך” אחד. אבל הוא הולך לומר את המצוות שבין אדם לחבירו שיש בהן היזק תחילה – מצוות שבין אדם לחבירו שהן מיד נזיקין, בממון או בגוף. אם מישהו הזיק למישהו בממון או בגוף, כל הענינים האלה – קראתי שם ספר זה ספר נזיקין.

ספר קנין

הספר השנים עשר הוא גם הענינים של בין אדם לחבירו: אכלול בו מצוות מקח וממכר. זה מעניין, הוא קורא לזה מצוות – זה לא מצוות. המצוות הן איך להתנהל עם מקח וממכר, שלא לרמות, ואיך לעשות את הלכות קנינים.

ספר משפטים

הספר השלושה עשר: אכלול בו המצוות שבין אדם לחבירו בשאר דינים שאין תחילתן היזק. כשיש סכסוכים בין אנשים או מחלוקות על כסף, אבל לא כאלה שהתחילו עם היזק. אלא בדרכים אחרות – כגון שומרים, כל הלכות השומרים, בעלי חובות, טענות, כפירות (כשאחד כופר בטענות של השני). טענות וכפירות – הכוונה טוען ונטען, אצל הרמב”ם זה טוען וכופר. קראתי שם ספר זה ספר משפטים.

דרך אגב, כמו שאמרנו לגבי קרבנות ועבודה, אפשר לשאול את אותה קושיא על משפטים ונזיקין. משפטים ונזיקין שניהם משפטים, רק יש קטגוריה של משפטים שנקראת נזיקין. בחושן משפט הכל אחד – כל שלושת הספרים הם בעצם חושן משפט. אז לכאורה אותה סיבה – כי זה היה גדול מאוד, אף שאלה ספרים קצת יותר דקים מעבודה וקרבנות.

ספר שופטים

הספר הארבעה עשר: הכנסתי מצוות השייכות לסנהדרין, מצוות שקשורות רק לסנהדרין – כגון מצוות מיתות בית דין, קבלת עדות (איך מקבלים עדות), ודין המלך ומלחמותיו. עם זה מסתיים הרמב”ם – הלכות מלכים ומלחמותיהם. וקראתי שם ספר זה ספר שופטים.

הוא גם אמר שזה ספר שמאוד מחובר למשפטים. כשיש נזק או מחלוקת, צריכים כולם לדעת הלכות עדות למשל. הלכות עדות זה החלק ששייך למבנה של בית הדין, לא לשאלה האם הוא צודק – יותר לסדר הדין ודברים כאלה.

נביא לעומת מלך

אם אתה זוכר – איך צריך להתנהג עם נביא כתוב בהלכות יסודי התורה. איך צריך להתנהג עם מלך כתוב בסוף בספר שופטים. זו נקודה חזקה: זה עניין של יסודי האמונה – איך הקדוש ברוך הוא מדבר לאנשים. וזה עניין של איך מתמודדים עם אנשים. יש דווקא דברים בספר שופטים שהם קצת יסודות בנושא של בית דין, תורה שבעל פה.

—

אם אתה זוכר את הסדר שלי – אמרתי שיש עשרה עולמות, עשרה ספרים, וארבעה יסודות בעולם התחתון. תראה שארבעת הספרים האחרונים הם בפירוש בין אדם לחבירו, שזה ממש באותו עולם הזה. זו הסיבה שיש ארבעה. הכל עד אז יש בו חלקים רוחניים קצת. יש – הרמב”ם אומר הרי שחמשת הראשונים בין אדם למקום וחמשת השניים בין אדם לחבירו. כאן יש יותר – זה ארבעה עשר.

והרמב”ם הרי מסביר למה ארבעת הספרים האחרונים הם ספרים קטנים יחסית, וגם מאוד מחולקים. יכול להיות שדווקא צריך להיות ארבעה.

—

דיון: למה ספר נשים הוא קטגוריה נפרדת?

זה מעניין, כי חלק מספר אהבה הוא כבר בעצם עניינים של בין אדם לחבירו. בספר אהבה יש מידות.

בעצם, למשל, ספר נשים הוא גם – אפשר לומר בדרך מסוימת – איך אתה מתמודד עם אישה. הלכות אישות זה הכל עניין של בין אדם לחבירו, של לקיים לאישה, לעשות את המצוות שבין איש לאשתו, וכן הלאה. שלא יגרש סתם לעולם.

זה מעורב. חלק מעורב. יש קרבנות וזרעים. בעצם זרעים, שמיטה, תרומת המעשר אומר הוא בין אדם לחבירו. התורה היא, אפשר לומר, 50/50 מעורבת מבין אדם למקום, בין אדם לחבירו.

אבל אתה שואל שאלה מעניינת: למשל, למה בכלל יש קטגוריה נשים? נשים הרי זה כמו סוג של קניין, וכשהלכות קידושין כתוב “אשה נקנית, בהמה נקנית.” אבל זו האם של כל הקניינים – מהו הקניין הגדול ביותר? כשאתה בונה משפחה. להיפך, זה רק קניין בדרך משל באמת. יש נשים – זה לא באמת סוג של קניין.

אתה עדיין מבין שיש חילוק. אלה לא הלכות ששייכות לבית דין. הלכות קידושין הן דבר יפה מאוד, אבל לא באמת הלכה ששייכת לבית דין, לסדר של דיני ממונות, של דברים כאלה. זו קטגוריה אחרת.

אני מבין, זה שונה. אבל בדרך מסוימת זה עוד… יש דברים שאישה לא יכולה להיות אפוטרופוס, ובדרך כלל שיטת הרמב”ם היא שאפשר על כמעט הכל לעשות דין עם בית הדין.

אבל את זה צריך להבין יותר טוב. שוב, העניין העיקרי הוא – שני הדברים זהים: שהתורה רוצה לתת תשומת לב שגבר אלים לא יוכל לדרוס את השני. על זה עשו כללים וגדרים שונים. ואותו דבר יש כאן – שבעל לא יוכל לדרוס אישה וכדומה. זה היסוד העיקרי: שהתורה מגינה על הנרדף. זה דבר בסיסי, בסיסי.

אני חושש שיש משהו יותר יסודי בנושא הזה. מהו ספר נשים? יש הלכות אישות, אחר כך הלכות גירושין, אחר כך הלכות יבום וחליצה – להקים שם לאחיו המת. זה פשוט הכל רחמנות על המת, אבל יש בזה משהו יותר, משהו עניין של…

אני חושש שיש משהו מאוד בסיסי בהלכות של סדר נשים. אתה יכול לקרוא לזה בין אדם למקום, בין אדם לחבירו – משהו לא אותו דבר. אלה לא הלכות טוען ונטען, זה לא… משהו קורה שם.

ירושה למשל – באיזו קטגוריה זה ברמב”ם? נחלות, שופטים.

—

מבנה ההלכות ברמב”ם

“וזהו חילוק ההלכה של חיבור זה לפי ענייני הספרים.”

הרמב”ם עושה שני דברים: אחד – להכניס לארבע עשרה הקטגוריות. אבל גם – להכניס את זה להלכות של המצוות. הרמב”ם קודם עשה את ארבע עשרה הקטגוריות, ובכל קטגוריה עשה הלכות – כמו הלכות מהגמרא מכניסים.

הלכות הכוונה כמו הלכות יסודי התורה, הלכות דעות. המסכתות – מה פירוש הלכות? למשל, בספר עבודה יש הלכות בית הבחירה, הלכות כלי המקדש. זה היה הרמה השנייה. זה כמו במקום מסכת – כמו שבמשניות יש סדר, כמו שהוא אומר כאן הלכות שבת, הלכות פסח, הלכות חמץ ומצה. זה כמו המסכתות של המשנה. הרמב”ם, במקום מסכתות, קורא לזה הלכות.

זה קצת מבלבל, כי הרמב”ם קורא לשני דברים הלכות: יש את ההלכות הקטנות כמו משנה, ויש את הדבר הגדול שהוא קורא הלכות – הקבוצה של הלכות. אם הוא היה קורא לזה מסכתא, היו מבינים יותר בקלות. כי הוא קורא לזה הלכות, אולי לא הבינו מה הוא מתכוון – המילה מסכתא.

מבנה ספר משנה תורה – הלכות כמסכתות

ההלכות אצל הרמב”ם הן כמו במקום מסכתות. כמו שבמשניות יש סדרים, יש הלכות שבת, הלכות פסח, הלכות חמץ ומצה – זה כמו המסכת של המשנה. הרמב”ם, במקום מסכת, קורא לזה הלכות.

זה מבלבל, כי הרמב”ם קורא לשני דברים הלכות. יש את ההלכות הקטנות כמו משנה, ויש את הדבר הגדול שהוא קורא הלכות – קבוצת ההלכות. אם היה קורא לזה מסכתא, היו מבינים יותר בקלות למה הוא קורא לזה הלכות.

סדר העבודה של הרמב”ם

אחר כך עשה בתוך כל קטגוריה הלכות. אולי להיפך – אולי קודם עשה את ההלכות ואחר כך הכניס אותן לקטגוריות גדולות יותר, אני לא יודע.

ובכל אחת מההלכות באות מצוות מסוימות. באמת, להיפך – קודם, סדר העבודה של הרמב”ם היה הפוך. קודם למד כל מצווה, מצא איפה כתובות הלכות של המצווה, חיבר על הלכות את המצוות, ואת ההלכות הכניס לספרים.

צריך לדעת, באגרות הוא מספר הרבה על משנה תורה, במיוחד שם שהוא מגן על עצמו נגד אלה שביקרו אותו, ושם הוא אומר קצת יותר איך עבודתו התנהלה. אולי שם הוא אומר אם סיים ללמוד את כל הש”ס והתחיל לעבוד איך לחלק אותם, או להיפך – למד את תרי”ג המצוות והתחיל לראות איך כל המאמרים בגמרא הכניס לזה. בספר המצוות, שם בהקדמה כתוב קצת יותר, אבל לא הרבה יותר. אפשר לדמיין איך העבודה התנהלה.

—

ספר המדע – הלכות יסודי התורה

אומר הרמב”ם: בספר המדע, הלכות – הקטגוריה העיקרית כמו מסכתות – הן חמש, והן הן היסודות:

– הלכות יסודי התורה

– הלכות דעות

– הלכות תלמוד תורה

– הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים

– הלכות תשובה

עשר מצוות בהלכות יסודי התורה

אומר הרמב”ם: הלכות יסודי התורה יש בכללן עשר מצוות – קודם חילק לנו את כל מצוות עשה ואחר כך את כל מצוות לא תעשה, כי רצה למנות את תרי”ג המצוות. אבל עכשיו הוא לא רוצה לעשות כך, עכשיו הוא רוצה לשים בקטגוריות לפי ההלכות. כל הלכות הוא מכניס את כל המצוות שיש בהן.

בהלכות יסודי התורה יש עשר מצוות – שש מצוות עשה וארבע מצוות לא תעשה. וזהו פרטן:

1. לידע שיש שם אלוה

2. שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה זולתי ה’

3. ליחדו

4. לאהבו

5. לירא ממנו

6. לקדש שמו

7. שלא לחלל את שמו

8. שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהן

9. לשמוע מן הנביא המדבר בשמו

10. שלא לנסותו

הערה על שיטת הרמב”ם

זה דבר מעניין – הרמב”ם לא נותן הגדרה כל כך ברורה של כל הלכות על מה היא עוסקת. הוא נותן לך רק את רשימת המצוות שהכניס, וצריך להבין לבד איך כל המצוות האלה קשורות.

למשל, יסודי התורה זה די פשוט להבין. אבל בניגוד לספרים שנתן הגדרה לכל סעיף שמגדיר את הסעיף – לא על כל הלכות הוא נותן הגדרה. הוא לא אומר על ההלכות “מהן הלכות יסודי התורה? הרי הן בעניין יסודי התורה” – וממילא מכניס לעשר המצוות. ולפעמים יש מצוות שקשה להבין למה זה נכנס לשם.

לדוגמה, בספר המדע אמר הכל שצריך לדעת. זה שצריך לשמוע מן הנביא, צריך להקשיב – זה אולי עוד לא הקטגוריה שזה אומר שצריך לדעת. אבל להאמין בנביאים זה כן יסוד בתורה. הוא אומר את הלשון של מה המצוות הן – הוא לא אומר את היסוד שנביאים מדברים בשם הקדוש ברוך הוא, רק המצווה היא לשמוע מן הנביא. זו המצווה, הוא לא נכנס ליסוד.

מרשימת המצוות לא תמיד אפשר לדעת בדיוק מה הרמב”ם רוצה עם הקבוצה של ההלכות. אפשר רק לדעת איך הוא הכניס את כל המצוות.

למשל, כאן יש דבר מפורסם שנכנס – “לא תחלל את שם קדשי”. זה לא לגמרי ברור למה זה נכנס בהלכות יסודי התורה. הוא עושה לכתחילה הכל כחיובי – קידוש השם – ו”לא תחלל” כשלילי. אבל למה זה נכנס בהלכות יסודי התורה?

לכתחילה הכוונה שצריך לדעת מה הנפש צריכה להיות. כי בעל התניא התכוון שיהודי זוכר שהוא הולך להיות עם מסירות נפש, יודע שהוא אוהב את הקדוש ברוך הוא, והוא קיבל עול מלכות שמים.

הרמב”ם גם התגלגל עם התורה הקיימת. הוא לא יצר עולם חדש – יש תרי”ג מצוות, הוא צריך לשים את כולן בקטגוריות. אבל הוא לא אומר מפני מה, הוא לא נותן הסבר על מה נמצא בזה.

—

הלכות דעות – אחת עשרה מצוות

ההלכות השניות בספר המדע – הלכות דעות, יש בכללן אחת עשרה מצוות, חמש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה. וזהו פרטן:

1. להידמות בדרכיו – להידמות ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא

2. להידבק ביודעיו – להתדבק ביודעים שיודעים בהקדוש ברוך הוא, תלמידי חכמים

3. לאהוב את רעים – לאהוב יהודים אחרים, או לאהוב חברים

4. לאהוב את הגרים

5. שלא לשנוא אחים – האיסור לשנוא יהודים אחרים

6. להוכיח – צריך להוכיח. את זה הרמב”ם הכניס בהלכות דעות

להוכיח – ההיפך מלא תשנא בלבבך

להוכיח זה הצד השני של שלא לשנוא. אל תשנא, אבל תגיד לו מה אתה רוצה ממנו. להוכיח זה ההיפך של “לא תשנא בלבבך” – “הוכח תוכיח”, תגיד לו כן. אבל להוכיח זה גם דרך להראות שאתה אוהב יהודי, כי אכפת לך ממנו, אתה אומר לו מוסר.

הרמב”ם התכוון לזה בעיקר בין אדם לחבירו, בעיקר כשאתה במחלוקת איתו. זו דרך ארץ.

7. שלא להלבין פנים – גם קשור. שכשתוכיח אותו, אל תעשה את זה באופן שמלבין פנים. כי לנפח על השני – אם אתה אוהב אותו, אתה לא מלבין את פניו. אתה לא אומר לו בפנים מה יש לך לומר לו – אבל החיסרון הוא שאתה לא אוהב אותו. העצה היא להוכיח אותו, אבל לזכור לא להלבין את פניו.

8. שלא לענות אומללים – לא לצער אנשים שבורים, אנשים פגיעים

9. שלא להלך רכיל – מה אמר הרמב”ם? לרגל – לרגל אחרי יהודים על אדם אחר. באידיש: לא להיות יענטע.

10. שלא לנקום

11. שלא לנטור – אפילו כשמתאפקים מנקמה, אבל לומר לשני שמתאפקים מנקמה. זה מעניין, כי אדם יכול לטעות – לנטור עם “וחי אחיך עמך”, הוא יכול לומר שאסור להחזיק בחיים, צריך לומר לו. לא, לא, לא – צריך לומר לו שאני לא הולך לנקום, צריך ללכת לומר לו. יש דרך איך לומר לסיים מחלוקת, לסיים כאב, ויש דרך של לומר להתחיל כאב.

—

הלכות תלמוד תורה – שתי מצוות עשה

הלכות תלמוד תורה, יש בכללן שתי מצוות עשה:

1. ללמוד תורה

2. לכבד מלמדיה ויודעיה

זה מעניין – נראה שלכבד מלמדיה ויודעיה זה לא עניין של “ואהבת לרעך”, אלא זה חלק מקניין תורה. דרך לכבד את הלומדים נעשים תלמיד חכם.

כי “להדבק ביודעיו” זה גם דבר דומה מאוד – להידבק בתלמידי חכמים – אבל זה אחר, זה בהלכות דעות. כאן מדברים על איך לקנות תורה – יש שתי דרכים: דרך ללמוד ודרך להיות עם תלמידי חכמים. כבוד התורה הוא חלק מהדרך איך התורה נלמדת אצל הציבור.

—

הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים – 51 מצוות

הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים, יש בכללן אחת וחמישים מצוות – 51 מצוות שקשורות לעבודה זרה וחוקות הגוים. שתי מצוות עשה – בעיקר זה לא תעשה – ותשע וארבעים מצוות לא תעשה. ואלו הן פרטיהן:

1. שלא לפנות אחר עבודה זרה – לא ללכת אחרי עבודה זרה

2. שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העינים – לא ללכת אחרי הרהור הלב וראיית העינים לגבי עבודה זרה

3. שלא לגדף – לא לגדף את הקדוש ברוך הוא, זה סוג של דרך לקלל

4. שלא לעבוד אותה כדרך עבודתה – לא לעשות את עבודת העבודה זרה

5. שלא להשתחוות לה – לא להשתחוות

6. שלא לעשות פסל לעצמו

7. שלא לעשות פסל אפילו לא לעצמו

מצוות לא תעשה בהלכות עבודה זרה

א’ – שלא לפנות אחר עבודה זרה. ב’ – שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים לגבי עבודה זרה. ג’ – שלא לגדף, זה סוג של דרך לקלל את הקדוש ברוך הוא. ד’ – שלא לעובדה כדרך עבודתה. ה’ – שלא להשתחוות לה. מצווה ו’ – שלא לעשות פסל לעצמו. מצווה ז’ – שלא לעשות פסל אפילו לאחרים. מצווה ח’ – שלא לעשות צורות אפילו לנוי, זה בהלכות עבודה זרה, נראה שאסור אפילו לנוי.

מצווה ט’ – שלא להדיח אחרים אחריה, לא להסית ולהדיח יהודים אחרי עבודה זרה. מצווה י’ – לשרוף עיר הנדחת. מצווה י”א – שלא לבנותה, לא לבנות אותה מחדש אחר כך. מצווה י”ב – לא ליהנות מכסף של עיר הנדחת. מצווה י”ג – לא להסית יחיד לעבודה זרה. מצווה י”ד – לא לאהוב מסית. מצווה ט”ו – לא לשנוא מאוד מסית. מצווה ט”ז – שלא להצילו, לא להציל מסית. מצווה י”ז – לא ללמד זכות על מסית.

בדיני נפשות רגילים צריך ללמד זכות אפילו על רוצח, אולי יש לימוד זכות, אבל לא על מסית. והבאה דומה מאוד – לא להתאפק מללמד חובה, מלחפש חובה על מסית.

נבואת שקר וכישוף

מצווה י”ח – לא להתנבא בשם עבודה זרה. מצווה י”ט – אם מישהו אומר שהוא מתנבא בשם עבודה זרה, לא לשמוע לו.

מצווה כ”א – לא להתנבא בשקר, אפילו אם מישהו אומר את זה בשם ה’.

מצווה כ”ב – לא לפחד מלהרוג נביא שקר. כאן יש לי קושיא – מצווה כ”א לכאורה צריכה להיות בהלכות יסודי התורה, להתנבא בשקר בשם ה’. נראה כשנלמד, זו נבואת שקר.

מצווה כ”ג – לא להישבע בשם עבודה זרה.

מצווה כ”ד – לא לעשות את סוג הכישוף שנקרא אוב. מצווה כ”ה – לא לעשות את סוג הכישוף שנקרא ידעוני. מצווה כ”ו – לא לעשות את העבירה שנקראת להעביר זרעו למולך.

מצבה, אבן משכית, ואשרה

מצווה כ”ז – שלא להעמיד מצבה, שהיא מזבח שלא בבית המקדש. מצווה כ”ח – שלא להשתחוות על אבן משכית, על אבן מרוצפת. מצווה כ”ט – שלא לנטוע אשרה.

מצווה ל’ – לאבד עבודה זרה וכל מה שנעשה לשם עבודה זרה. מצווה ל”א – שלא ליהנות מעבודה זרה ומכל משמשי עבודה זרה. מצווה ל”ב – שלא ליהנות מהציפויים והתכשיטים שהונחו על עבודה זרה.

יחס לעובדי עבודה זרה

מצווה ל”ג – “שלא לכרות ברית”, שלא לכרות ברית עם עובדי עבודה זרה, אלא להילחם בהם. מצווה ל”ד – “לא תחנם”, שלא לרחם עליהם, אולי לא לתת מתנות, נראה ברמב”ם. מצווה ל”ה – שלא להניח לעובדי עבודה זרה לגור בארץ השייכת ליהודים, או בארץ ישראל. מצווה ל”ו – שלא להידמות למנהגיהם או להתלבש כמותם.

סוגי כישוף

כאן באות כמה מצוות הקשורות לכישוף: מצווה ל”ז – שלא לעשות ניחוש. מצווה ל”ח – שלא לעשות קסם. מצווה ל”ט – שלא לעשות עונן. מצווה מ’ – שלא לעשות חובר חבר. מצווה מ”א – שלא לעשות דורש אל המתים.

קודם דיבר על המעשה שהמכשף עושה. עכשיו הוא מדבר שאדם לא ילך לבעלת האוב או הידעוני או המכשף. מצווה מ”ד היא שלא לשאול ממכשף. הרי יש איסור “לא תעשו אוב וידעוני” שכבר היה קודם, צריך עיון.

מנהגי עובדי עבודה זרה

מצווה מ”ה – שלא לגלח כל שיער הראש, והרמב”ם מכניס זאת תחת עבודה זרה כי כך נהגו עובדי עבודה זרה ללכת. מצווה מ”ו – “שלא להשחית פאת הזקן”, שלא לגזוז את הזקן. וזוכרים שקודם ברשימת המצוות אמר “כדרכי עבודה זרה”.

מצווה מ”ז – שאיש לא ילבש תכשיטי אישה. מצווה מ”ח – האישה לא תלבש תכשיטי איש. וגם זאת אמר שכך נהגו עובדי עבודה זרה לעשות, או שזה היה חלק מעבודה זרה.

מצווה מ”ט – שלא לעשות כתובת קעקע, לכתוב משהו בבשר. מצווה נ’ – שלא לגדוד, זה סוג של שריטה על המצח, שגם היה מנהג של עבודה זרה. והאחרונה – שלא לעשות קרחה על מת, שלא לשרוט על מת, קרחה פירושה לגלח בחוזקה את השיער על מת, וזה גם עניין של עבודה זרה.

הלכות תשובה וסיכום ספר המדע

והדבר האחרון בספר המדע הוא הלכות תשובה, שזו אכן מצווה אחת. זה פרק ארוך וגדול, הוא מונה מה פירוש תשובה, ושם הוא נכנס הרבה מאוד ליסודי התורה. יש בו גם יסודות, אבל זה לא מוכנס ביסודי התורה, אלא אלו יותר יסודות לעבודת האדם.

מצווה אחת – “ויהי כי ישוב אחיו מחטאו לפני ה'”, מצווה לעשות תשובה ולעשותה באופן של וידוי.

כל המצוות בספר זה – בספר הזה כיסינו 75 מצוות, 16 מהן מצוות עשה, ו-59 מצוות לא תעשה. נפלא, סיימנו את הסדר של ספר המדע.

זה ספר גדול יחסית לאחרים, יש בו 75 מצוות, בעיקר כי כאן יש הרבה מאוד מצוות עבודה זרה.

ספר אהבה

ספר ב’, הספר השני הוא ספר אהבה.

מבנה ספר אהבה

מה משיגים כשלומדים את כל הספר? וזכרו שכל הצדיקים אומרים שיהודי לא צריך לדעת את כל ההלכות, אלא לדעת איך לחפש. הרבי מקוסוב בא ללמד איתנו בכולל, כמו שר’ יצחק גם למד איתנו, שהם למדו אבן העזר. קשה לזכור, אבל כולל הכל יודעים מספיק איך לחפש, לדעת מה היא שאלה.

יש כאן שש הלכות: הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים – ברכת כהנים נראית כסוג אחר של מצוות, מצווה על הכהן, אבל היא חלק מהלכות תפילה כי עושים אותה בזמן התפילה. הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. הלכות ציצית. הלכות ברכות. והלכות מילה.

מילה בספר אהבה

זה מה שהרמב”ם אמר – אפילו שזו רק מצווה חד-פעמית, אבל היא עניין ש”מזכיר תמיד”, ולכן היא אהבה. וזה לכאורה המדרש – דוד המלך נזכר, כשהיה ערום נזכר ב”אות ברית מילה שלו”.

נראה כאן שהרמב”ם לא קיבל להלכה מה שהוא עצמו אומר שמילה היא “להחליש כח התאוה”, אלא כמו הרמב”ן שהיא “לזכור את שמו יתברך”. הוא מביא גם את הטעם ההוא במורה נבוכים, הוא אומר שלושה טעמים על מילה. זו לא סתירה, אבל נכון שנראה מכאן שהוא לקח יותר את הדרך ההיא.

פרדוקס במספר המצוות

מעניין איך מצוות עובדות, וזה הרי גם “סוד ה’ ליראיו”. יש מצוות שאנחנו עושים כל יום כמה פעמים, וזו מצווה אחת. ויש לנו כאן בהלכות עבודה זרה 51 מצוות, שזה משהו שאנחנו לא הולכים לעשות בכל חיינו. אבל התורה הסבירה זאת כי “בעלי ידעו”, וטוב לדעת – 51 מצוות! מה שאין כן קריאת שמע שאנחנו עושים פעמיים ביום היא מצווה אחת.

הלכות קריאת שמע

הלכות קריאת שמע יש בה מצווה אחת – לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום. מצוה אחת, והיא לקרות קריאת שמע פעמיים ביום.

הלכות תפילה וברכת כהנים

הלכות תפילה וברכת כהנים יש בהן שתי מצוות – תפילה וברכת כהנים. כל ספר אהבה קטן מאוד, יש בו 11 מצוות בסך הכל.

לרמב”ם הייתה שיטה, ויש שלומדים כך בתפילה, שיש מצווה “לעבוד את ה’ בתפילה בכל יום”, לעבוד את הקב”ה, כי זו לשון הפסוק “ועבדתם את ה'”, וכל יום גם.

וכל יום עושה את זה לקטגוריה של אהבה, לא של יראה.

כן, כן, כן, אני הולך לומר את זה – לא יכולתי לקרוא מילים של אנשים אחרים. אתה יודע, יותר צדיק לומד, קורא מה שכתוב. אני אומר מה שאני חשבתי. כוונתי לומר, כן, היה טוב, אבל אני אומר את זה בפשטות – תפילה וברכת כהנים.

שיטת הרמב”ם בתפילה

כמו שהרמב”ם אומר – לרמב”ם הייתה שיטה והוא הולך ללמוד הלכות תפילה, שיש מצווה לעבוד את השם בתפילה בכל יום, לעבוד את הקב”ה. כי זו לשון הפסוק “ועבדתם את השם”, וכל יום גם.

אני מדבר – כל יום עושה את זה לקטגוריה של אהבה. כי זה לא בשביל הדבר עצמו, כי זה נופל אחרת לגמרי. אילו תפילה הייתה רק בעת צרה, הרמב”ם היה מכניס אותה איפשהו בהלכות מלחמות. תפילה בעת צרה היא מצווה לפי הרמב”ם, והיא בהלכות תעניות.

כי זה מדבר על המצווה התמידית, לא על יום שמועות. זה אכן כי חבורה של עניינים של תמידות – זו מצווה כל יום.

ברכת כהנים – עניין הבכל יום

אכן כשכותב גם ברכת כהנים כאן, בגלל העניין של בכל יום. כהן, כשהוא סתם כך מברך יהודים, הוא תופס גם את המצווה של ברכת כהנים. אבל זה מזווית אחרת – זו מצווה שמוטלת על כהן.

אבל כאן הוא רוצה לומר את הבכל יום. צריך ללמוד ששם גם הוא נלקח – זו מצווה בכל יום. אבל יש כאן שתי מצוות כל יום – כל יום הכהן מברך את היהודים כל יום.

את התפילה אפשר להבין – הרב הבין שתפילה היא לא רק הקרבה, אלא יותר היא חלק מאהבה, היא דרך להזכרת השם. זה מתאים מאוד. רואים שגם ברכת כהנים שהיא מצווה, שהכהנים יברכו אנשים כל יום, היא גם אחת מהתמידיות.

—

פירוט מצוות ספר אהבה

הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

אחרי תפילה יש מזוזה וספר תורה. חייב להיות לפחות שלוש מצוות.

למה כאן מהמצוות? טריק מספר אחד הוא מה – יש שתי מצוות בתפילין. ראש ויד. אחת היא תפילין של ראש, ושתיים היא תפילין של יד. למשל, יש לשון אחרת בשתיהן, אבל הוא נמצא במצוות נוספות.

התפילין – זו לא העשייה. ראש צריך להיות.

בכל אופן, אבל כדי להצדיק את ספר המצוות שיש שתי מצוות, אני זוכר.

אחר כך מזוזה היא מצווה אחת – מובן לשים מזוזה בפתחי השערים.

ספר תורה יש בו שתי מצוות. יש מצווה פשוטה לכל יהודי לכתוב ספר תורה לעצמו. ויש מצווה למלך לכתוב ספר תורה שני, חוץ מזה שהוא יהודי פשוט וצריך להיות לו ספר תורה – הוא כותב עוד ספר תורה ונכנס לשני ספרי התורות. אלו הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה.

הלכות ציצית

הלכות ציצית היא מצווה אחת – איזו מצווה? לעשות ציצית על כנפי בגדיהם.

הלכות ברכות

הלכות ברכות היא מצווה אחת, וזו לברך את שמו אחר אכילה – זו ברכת המזון דאורייתא. הוא מביא שם כבר את כל שאר הלכות ברכות, אבל הדאורייתא ארוכה מאוד. כתוב שם גם תלתא דפורענותא, זה הרי עניין של הסדר – זה המחבר.

הוא כבר אמר את היסוד, הוא הסביר את סדר הספר – שבכל מצווה נכנסות הדרבנן’ס שמחוברות לדאורייתא.

הלכות מילה

הלכות מילה יש בה גם מצווה אחת – זו למול את הזכרים ביום השמיני. כתוב שם גם שאם לא ביום השמיני יש גם מצווה, אבל זו עיקר המצווה.

סך הכל מצוות בספר אהבה

יוצא שיש אחת עשרה מצוות בכל ספר אהבה – מספר יפה מאוד.

—

שאלה: למה ספר תורה באהבה?

קטנה – למה ספר תורה באהבה? זה גם דבר חד-פעמי. זו שאלה טובה.

לכאורה, להחזיק ספר תורה הוא עצמו גם עניין של אהבה – הוא מזכיר את כל מצוות התורה. אולי כי הוא צריך להחזיק את ספר התורה כל החיים. יהודי כותב ספר תורה, כן, הוא הולך לכתוב אותו פעם אחת, אבל יש לו אותו. הוא יכתוב תפילין גם פעם אחת, אבל הנקודה היא לא לכתוב, אלא להניח.

ספר תורה המצווה היא לכתוב, נכון. אבל זה לא מדויק, כי רואים שכשקונים ספר תורה גם יוצאים ידי חובה. אבל קנייה היא גם עשייה חד-פעמית – זה לא משהו שאתה עושה כל הזמן. יש לך ספר תורה אצלך.

ודאי, אתה יכול לראות איך מתייגעים בספר תורה, נכון, אתה יכול ללמוד אותו. אבל רואים שהנקודה היא להחזיק, ללמוד. רואים הרי אצל המלך כתוב בפירוש “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”. הנקודה היא שהוא יראה אותו, הוא ילמד אותו.

את המזוזה עושים פעם אחת גם. כן, אבל המזוזה היא עדות. יהודי צריך להחזיק תורה – זו ההלכה.

“והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו” כתוב אצל המלך, אבל לכאורה אצל ספר התורה של כל יהודי גם לא נעשה כדי לשכב בארון קודש. עיקר התכלית של להחזיק ספר תורה היא שיהיה לו אצלו ספר התורה וישתמש בו – אצלו בארון, איפה שמניחים אותו.

ודאי, מי שכותב ספר תורה ומניח אותו בבית כנסת ולא מקיים שום מצווה – הרא”ש כבר אמר את זה: המצווה היא להחזיק ספרים וללמוד איתם.

—

ספר זמנים

נפלא, יפה. עכשיו ספר זמנים.

הרי לומר מה ספר זמנים הוא – גם הסדר פשוט למדי, וכל אחד יודע את כל המצוות שיש שם.

ספר זמנים, אומר הרמב”ם, הלכותיו עשר. ספר זמנים יש בו עשר מסכתות, כמו שהיינו קוראים להן – עשרה סוגי הלכות.

עשר ההלכות בספר זמנים

רואים כאן את הרמב”ם:

הלכות שבת, הלכות עירובין – מסכת עירובין הוא לא הכניס לקטגוריה הרגילה של שבת, כי זה שונה – אין שם חיוב סקילה. יש הרבה, זה כבר מספיק – זה כבר שלושים פרקים הלכות שבת. זו הסיבה – שזה גדול מדי, וגם הגמרא כך. כן, הגמרא גם עשתה מסכת עירובין.

הלכות שביתת עשור – המצווה של יום כיפור.

הלכות שביתת יום טוב – הכלליות… ובמסכתות גם עשו כך – הרי יש מסכת ביצה, שזו הלכות יום טוב בכלליות.

הלכות חמץ ומצה – אלו המצוות של פסח. הוא קורא לזה הלכות חמץ ומצה, כי פסח הוא בעיקר קרבן פסח. חג הפסח הוא החג שיש בו מצוות של חמץ ומצה. הלכות קרבן פסח הולכות אחרת – זה קרבנות.

הלכות שופר וסוכה ולולב – אלו ההלכות, המצוות של חודש תשרי.

הלכות שקלים – שהרמב”ם מכניס בספר זמנים כי זה דבר שעושים פעם בשנה. טוב, זה נכון.

הלכות קידוש החודש – שזה היסוד של כל הלכות זמנים. הרי תלוי בזמן – צריך לדעת את הזמנים, צריך להיות הלכות קידוש החודש.

הלכות תעניות – חלק תלוי בזמן, חלק הוא כשיש בצורת. אבל הרי יש חלק גדול אפילו שזה כשמגיע הזמן – כל שנה זה בא, כשתשעה באב צריך לצום.

הלכות מגילה וחנוכה – אלו מצוות יום טוב דרבנן, הימים טובים הרבניים.

—

הלכות שבת – חמש מצוות

אומר הרמב”ם: הלכות שבת יש בכללן חמש מצוות. הלכות שבת יש בהן חמש מצוות בתורה – שתי מצוות עשה ושלוש מצוות לא תעשה.

וזהו פרטן:

לשבות בשביעי – לשבות, לא לעשות מלאכות בשביעי. וההפך של זה, מצוות לא תעשה היא לא לעשות מלאכות. לשבות פירושו לא לעשות מלאכות – שניהם מאותו מעשה של לא לעשות מלאכות. אלו שתי דרכים לומר את אותו דבר. הנפקא מינה היא רק טכנית – יש עשה ולאו. יכול להיות גם ששת ימים תעשה, שכשאתה עושה כל השבוע מלאכה מראים ששבת משובתת. כן, אבל זה ה… אני אומר שם שזו מלאכה.

חוץ מזה יש עוד לאו:

המצווה של קידוש – לקדש היום בזכירה.

שלא לענוש בשבת – לא לשפוט או להעניש מבית דין בשבת.

שלא לצאת חוץ לגבול בשבת – המצווה של תחום שבת.

לקדש היום בזכירה – הרמב”ם אומר ביציאתו ובביאתו – קידוש והבדלה.

—

הלכות עירובין

הלכות עירובין – מצות עשה אחת. וכאן הוא לא מונה שום פסוק, כי זה “והוא מדברי סופרים”.

אה, נכון – זה אחד מהמניין, העניין. אנחנו רוצים עוד כאן להיכנס לספור את המספרים כדי לדעת את סך הכל – שהתאימו כל תרי”ג מצוות. והם לא סופרים את זה, כי זו מצווה דרבנן.

מה כוללות הלכות עירובין?

הלכות עירובין של הרמב”ם זה לא בעיקר מבואות, חצרות, הדברים. הלכות עירובין של הרמב”ם כתוב רק שני סוגי עירובין – שיהא עירוב חצרות ועירוב תחומין. אין כלום על הלכות מחיצות. מחיצות זה בהלכות שבת של הרמב”ם.

המצווה הרגילה של יציאה דרך הלאו דאורייתא של מלאכות – הלכות עירובין שהיא מדברי סופרים היא בעיקר חצרות, מבואות, הדברים. המצווה של לעשות פס הדלת שעושה את המבוי ראוי לטלטל, המצווה של לעשות עירוב חצרות – לא ברור איזו מצווה זו.

גם המצווה של שלא לצאת חוץ לגבול היא הלאו. כאן אבל הוא מדבר על התקנה – המצווה של לעשות עירוב תחומין. יש מצווה מהרבנן שאם רוצים ללכת חוץ לתחום יעשו עירוב תחומין.

אז לכאורה עיקר האיסור של לא לצאת חוץ לתחום כותב הרמב”ם בהלכות עירובין? נראה את זה – יכול להיות שכל גדרי מצווה. לא, הוא כותב את זה אכן לא – הוא כותב את זה בהלכות שבת. הלכות עירובין זה רק על המילים של מצווה. גם לעירובי תבשילין.

—

חידוש: עניין העירוב והפת

לכל השלושה הפתרון הוא עם חתיכת לחם. אלו לא דברים מיסטיים.

זו הסיבה למה אברהם אבינו יכול היה אפילו עירוב חצרות, עירוב תחומין. למה אברהם אבינו היה צריך לחלק לחם ליהודים? הוא רצה שכל היהודים ייכנסו לבית הכנסת.

חידוש חדש

זה חידוש מהיום, חידוש חדש שנפל לי היום. אני אגיד לך את הפשט. אני רוצה שתכתוב את זה בספרים שלך – “קן גלי יצחק”.

הסבר החידוש

בואו נחזור במילים פשוטות:

הבעיה של זה שאדם לא יכול לצאת חוץ למקומו, וזה שאדם לא יכול לצאת מהמבוי או להסתובב בתוך המבוי או בתוך החצר אם היא מחולקת בין רשויות נפרדות, והבעיה שאסור לבשל ביום טוב כי יש חשש מיום אחד לשני – את כל שלושת אלה מתקנים על ידי הכנת לחם ואמירה על הלחם, כביכול להניח את הדעת על הלחם.

עושים בזה גם עירוב תחומין, גם עירוב חצרות, גם עירוב תבשילין – ועל כן כל השלושה נקראים עירוב.

הקשר לאברהם אבינו

אמר רבי יצחק שעם זה עומד בחז”ל שאברהם אבינו קיים אפילו עירוב.

אבל הוא אומר, לאברהם אבינו הייתה בעיה אחרת – איך מודיעים לכל העולם שהקב”ה הוא בורא. אבל אברהם אבינו עשה “ויטע אשל בבאר שבע” – קודם הוא עשה אשל: אכילה, שתיה, לינה. הוא עשה מקום שאפשר לבוא אליו, ואחר כך “ויקרא שם בשם ה'”.

גם הוא השתמש בטריק של לחם – כי לאכול יחד יהודים זו עצה שהיא פתרון.

שלש סעודות ועירוב

אפשר גם לומר שעם זה – כן, עושים… איזו מצוה היא לתת לחיים ותיקון ליהודים? זו המצוה של עירוב.

זה שיהודים אוכלים יחד – כמו שאמרתי לך ששלש סעודות היא עיקר מצות העירוב, כי אז יהודים באמת אוכלים יחד, חולקים פת.

אה, הוא אומר שיוצאים ידי הפת לעירוב במה שקונים לבית הכנסת. לא צריך לעשות שום… זו העצה של לאכול יחד – כך עושים באמת שהכל רשות אחת.

תשובה לליטאים

וואו, את זה צריך לומר לליטאים שאין להם השגה למה חסידים אוכלים שלש סעודות בבית הכנסת!

אתה אומר להם שהפת שלהם שהם מניחים בבית הכנסת על מצבה שם איפשהו – יוצאים… בית הכנסת בנוי לשמוע את הדבר הזה. ובזה מקיימים את המצוה דרבנן שחכמים תיקנו לעשות עירוב חצרות – שבשבת יהיו יהודים יחד, שולחן אחד.

טוב מאוד.

—

בואו נחזור לצד הפשוט של הרמב”ם. לא ניכנס לחידושים. או אולי כן ניכנס לחידושים. יש כאן חידוש מאוד מעניין.

אילו השיעורים שלנו היו בשידור חי, היה אפשר גם לשתף לפעמים לאכול.

ספר זמנים – הלכות שביתת עשור ויום טוב

מבנה מצוות יום כיפור

הלכות שביתת עשור – לשבות בעשור, היום העשירי לחודש השביעי, יום כיפור. ארבע מצות, שתי מצות עשה ושתי מצות לא תעשה, וזהו פרטן:

לשבות בו ממלאכה – שביום כיפור שובתים מכל סוגי המלאכות. והלא תעשה היא שלא לעשות מלאכה. זה שבתון כמו שבת, כל מיני מלאכות. שני סטים: אחד, לא עושים מלאכה, ושניים, שלא לעשות מלאכה. ועוד עשה לעינוי, והעינוי על ידי אי אכילה – אלה שני הסטים.

כך יש לכל ימים טובים את הסט. אני מגלה לכם את הסוד – העשה ולא תעשה של יום טוב, של כל הימים טובים, כולם רק תאוה ופחד, אותו דבר.

הלכות שביתת יום טוב

שתים עשרה מצוות, שש עשה ושש לא תעשה. יש ששה ימים טובים. אילו ששה ימים טובים יש? היום הראשון של פסח, היום השני של פסח, שבועות יום אחד, ראש השנה יום אחד, והיום הראשון והשני של סוכות. כל אחד מהם יש לו מצוה לשבות, ואיסור שלא לעשות מלאכה.

הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה – יש בכללן שמונה מצוות, שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה, וזה פירוטם:

המצוה הראשונה היא שלא לאכול ערב פסח. אבל יש שמונה מיליארד דעות שמחצות לא אוכלים. אולי מ”לא תשחט על חמץ” – לא צריך לומר שיש לו פסוקים, כי הדברים האלה הרבה פעמים לא כל כך ברורים. שלא לאכול חמץ מערב פסח.

מצות העשה היא להשבית את החמץ, את השאור, מבתינו.

ג’, מצות לא תעשה – שלא לאכול חמץ כל שבעה, כל שבעת ימי הפסח. גם לא רק חמץ עצמו, אלא גם לא משהו שיש בו תערובת חמץ.

המצוה החמישית היא שלא יראה חמץ, והשישית היא שלא יימצא חמץ, לא ימצא חמץ. ודיברנו אתמול שאנחנו לומדים חמץ ומצה כדי להבין את החילוק בין שני הדברים.

המצוה השביעית היא לאכול מצה בליל הפסח, והמצוה השמינית היא לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.

איזה לילה? אותו ליל פסח, בלילה הגדול, “הלילה הזה לה’ הלילה”. לכאורה כאן זה פשוט בהמשך לליל פסח, באותו הלילה, ליל פסח.

הלכות שופר וסוכה ולולב

אילו שלוש מצוות יש שם: לתקוע בשופר, לשבת בסוכה, וליטול את הלולב.

מעניין, כי לגבי מצה הוא אמר “בליל הפסח”, לשון רבים. אולי הוא התכוון לומר כי גם בשביעי של פסח הרי יש מצוה של עונג יום טוב שחייבים לאכול מצה, אבל לא המצוה. הוא מתכוון למצוה של בליל פסח. זה יסוד גדול אחר.

הלכות שופר וסוכה ולולב – אלו המצוות הפרטיות של חג התשרי. יש בהן, יש בהן, כלומר חוץ מהמצוה של שביתה בימים שהוא כבר מנה בשביתת יום טוב. נאמר שיש שלוש מצוות: שופר, סוכה, ולולב. וכל אחת יש לה מצוה אחת.

שמיעת קול שופר – המצוה היא השמיעה באחד בתשרי. לישב בסוכה שבעת ימי הסוכות. וליטול לולב, ואלה שמנענעים לולב, במקדש כל שבעת ימי החג.

הלכות שקלים וקידוש החודש

הלכות שקלים היא מצוה אחת, והיא שיתן מחצית השקל כל שנה. כל איש יתן מחצית השקל בכל שנה ושנה.

קידוש החודש גם מצוה אחת, והיא לחשוב ולדעת ולקובעו – שאלה שממונים על כך ידעו ויהיו מעודכנים באיזו שנה יהיה ותחילת כל חודש וחודש, אף שהיום זו מצוה של בית הדין לעת עתה.

כך אומר הרמב”ם, שהקביעות הן בוודאי של בית הדין, אבל יכול להיות גם שמי שיודע מתי קידוש החודש, מקיים את המצוה – שתהיה לו הידיעה. יתר על כן, שהרמב”ם מביא שבתחילת כל ראש חודש, כן, כבר קיימת את המצוה.

הלכות תעניות

הלכות תעניות היא מצות עשה אחת, והיא להתענות ולזעוק לפני ה’ בעת כל צרה גדולה שתבוא על הציבור. כשבאה צרה, רק גדולה – צרה קטנה לא צריך. אנחנו מקיימים את זה שגם נשמור לעד את התעניות, וכל העולם עוד אנחנו בקצת זיכרון של הצרות.

סיכום ספר זמנים

יוצא סך הכל שיש שלושים וחמש מצוות, תשע עשרה מצוות עשה ושש עשרה מצוות לא תעשה, ושלוש מצוות מדברי סופרים שהן אחת עם מנין.

מגילה וחנוכה שתיהן מצוות דרבנן. מצוה לקרוא את המגילה, מצוה להדליק נרות חנוכה. שתיהן מצוות מדברי סופרים הוא קורא לזה כאן.

קח שהמצוות שבספר זמנים הן שלושים וחמש מצוות, תשע עשרה עשה ושש עשרה לא תעשה, ושלוש מצוות מדברי סופרים – שזה אומר הלכות עירובין ומגילה וחנוכה.

—

ספר נשים

נשים יש בו חמש הלכות: הלכות אישות שכולל קידושין וכתובות בעיקרון; הלכות גירושין; הלכות יבום וחליצה; הלכות נערה בתולה שכולל אונס מפתה ומוציא שם רע; והלכות סוטה.

הלכות אישות

הלכות אישות יש בהן ארבע מצוות, שתי מצוות עשה ושתי מצוות לא תעשה.

מצות העשה הראשונה ומצות לא תעשה שהן זוג הן “לישא אשה בכתובה וקידושין” ו”שלא תבוא אשה בלא כתובה וקידושין”.

אחר כך יש שתי מצוות לא תעשה שאינן מחוברות – רק שלא ימנע שאר כסות ועונה, ומצות עשה לעשות פריה ורביה ממנו, מאותה אשה שהחזיק בכתובה וקידושין. אף שבאמת פריה ורביה יוצאים גם בלי כתובה וקידושין, אבל כאן הרמב”ם שם אותם יחד.

הלכות גירושין

הלכות גירושין – שתי מצוות גדולות שיש.

מצות עשה שיגרש המגרש בספר – אם רוצים להתגרש, שיעשו זאת באופן זה, עם ספר כריתות. ושלא יחזיר גרושתו משניסת – גם מצוה גדולה, אם היא התחתנה בינתיים.

הלכות יבום וחליצה

אילו שלוש מצוות? שתי מצוות עשה ומצות לא תעשה אחת.

שתי מצוות העשה הן ליבם ולחלוץ – כלומר אם הוא לא רוצה לייבם, שיחלוץ. ומצות לא תעשה היא שהיבמה אסורה לזר עד שהיא עושה רשות היבם – כלומר או שהוא מייבם או שהוא חולץ. או מייבם או חולץ, אז היא הולכת כן ברשותה.

הלכות נערה בתולה

אלו כל הפרשיות שהתורה קוראת “נערה בתולה”. מעניינת מאוד קבוצת המצוות שהרמב”ם שם יחד.

חמש מצוות, שלוש עשה ושתיים לא תעשה:

קודם כל יש מצוה לתת קנס למפתה.

אחר כך יש מצות עשה שהאונס יתחתן עם האנוסה. מצות לא תעשה היא שלא יגרשנה – זה זוג.

אחר כך יש מוציא שם רע, יש להם גם זוג. מצות עשה היא שישאר איתה, שיתחתן איתה לעולם. ומצות לא תעשה היא שלא יגרש את אשתו המוציא שם רע.

הלכות סוטה

עוד הלכות סוטה יש בהן שלוש מצוות, עשה אחת ושתי לא תעשה.

מצות העשה, מצות עשה אחת היא לעשות לסוטה כתורת הקנאות – שכל פרשת הסוטה, לעשות את המנחה וכל הסדר.

ויש בזה מצוות לא תעשה – שתי מצוות לא תעשה שהן באמת רק בקרבן: אחת לא לשים שמן, ושתיים לא לשים לבונה.

סיכום ספר נשים

יוצא סך הכל שבע עשרה מצוות, תשע עשה ושמונה לא תעשה.