מצוות לא תעשה רמ”ה – שס”ה (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

אוקיי, עכשיו אנחנו מחזיקים בחלק השלישי של מצוות לא תעשה. אנחנו עדיין באמצע חלק של לא לגנוב. הבאנו רשימה שלמה של דרכים איך אפשר לגנוב מהזולת, מה שאסור לעשות. קודם כבר למדנו אתמול לא לגנוב אדם, וגם לא לגנוב ממון.

רמ”ה – שלא לגזול

המצוה היא שלא לגזול, שנאמר לא תגזול. בשונה מגניבה שמשמעותה לחטוף כשהלה אינו רואה, גזילה משמעותה “ליסטים מזוין” – באים וחוטפים מהזולת בפניו.

רמ”ו – שלא להסיג גבול

עוד דרך איך אפשר לגנוב בקרקע היא על ידי הזזת הגבול, שלא להסיג גבול, שלא להיכנס לשטח של הזולת. מכאן יוצא הדבר שנקרא “הסגת גבול” בתחומים אחרים, שאפשר להיכנס לטריטוריה של הזולת. זה נהיה שגור בפי הלשון של מסיג גבול – אני מאמין שזה לשון חז”ל, “זה בא בתחומי”, שהוא נכנס ל”קליחא דקודשא בריך הוא” שלי. לאדם יש טריטוריה, למשל הוא הוציא ספר, ועכשיו הספר הוא הטריטוריה שלו, ומישהו הולך ומדפיס אותו מחדש.

רמ”ז – שלא לעשוק

המצוה היא שלא לעשוק. מה ההבדל בין גזילה לעושק? נראה את זה כשנלמד הלכות גזילה ואבידה, אבל הכוונה להוציא ממון מהזולת.

רמ”ח – שלא לכחש בממון חבירו

כשאדם הלווה למישהו כסף, והוא מכחיש, אומר שמעולם לא קיבל ממך כסף, זו דרך אחרת של גניבה. או פיקדון וכדומה. שנאמר לא תכחשו.

רמ”ט – שלא להשבע על כפירת ממון חבירו

כשמישהו מכחיש שקיבל כסף מהזולת, חוץ מזה שהוא עובר על “לא תכחשו”, אם הוא הולך ונשבע, הוא עובר על לאו נוסף, והוא מקבל מלקות נוספות על השבועה, שנאמר ולא תשקרו, כלומר לא תשבע לשקר בממון שיש לחברך בידך.

ר”נ – שלא יונה במקח וממכר

שלא לרמות אנשים במקח וממכר. בדיוק מה הן הלכות הונאה, זה נלמד ברמב”ם, אבל אסור לרמות, שנאמר אל תונו איש את אחיו. הכוונה למכור משהו ביותר ממה שהוא שווה. עד כמה שיודעים כמה זה שווה, הרי אין זו אונאה.

רנ”א – שלא יונה בדברים

חוץ מזה יש אונאה שנקראת לצער בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו. שלא לצער אדם אחר בדברים, לומר דברים שגורמים לו צער. סתם נראה שהצער במקח וממכר אינו הגזילה, אלא שנתת לו להתרמות, וזה מצער אותו. חושבים מה הקשר ש”יונה” משמעותו עניין של צער. זה לשון כפולה, יש פעמיים, אז עשו אחד לזה (ממון) ואחד לזה (דברים).

רנ”ב-רנ”ג – אונאת הגר

חוץ מלצער יהודי אחר, יש איסור נוסף שלא להונות את הגר בדברים, שנאמר וגר לא תונה. זה לאו נוסף. כשמצערים גר, עוברים על שני לאווין. ובנוסף גם במקח וממכר, שלא להונות את הגר במקח וממכר (שנאמר ולא תלחצנו). לכאורה גר צריך יותר הגנה, הוא יותר פגיע, אין לו קרובים, אין לו מלכים בתרבות הגויית, לכן התורה אמרה במיוחד עליו שלא לצער אותו.

רנ”ד-רנ”ה – עבד שברח

שלא להחזיר עבד שברח לארץ ישראל, עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, לא יחזירו אותו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו, שלא להסגיר אותו.

ועל אותו עבד יש לאו שלא להונות עבד זה, שלא לצער אותו. שנאמר עמך ישב בקרבך… בטוב לו לא תוננו, שלא להרע לו.

יש רמות של מי פגיע: גר פגיע מאוד, עבד שברח עוד יותר פגיע, עוד יותר עלול להיות מוטרד. “לא תוננו” משמעותו אונאת דברים או אונאת ממון.

רנ”ו – עינוי יתום ואלמנה

שלא לענות יתום ואלמנה, לא לענות ולצער, שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. הרמב”ם אומר במקומות אחרים שזה לא דווקא יתום ואלמנה, אלא כל מי שחלש, שאין לו מי שיעמוד בעדו. אבל הרמב”ם אומר שיתום ואלמנה, אפילו יש להם כסף, אפילו יש להם הכל, והם לא מרגישים חלשים, צריך להיות מאוד זהיר.

רנ”ז – עבודת עבד בעבד עברי

שלא לעבוד בעבד עברי עבודת עבד. עבד עברי לא יעבידו אותו בעבודה קשה או מבזה, שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד.

רנ”ח – מכירת עבד עברי

שלא למכור אותו ממכרת עבד. שלא למכור אותו בשוק, כמו שיש שוק שמעמידים על במה וכל אחד יכול למשש את העבד ולוודא שהוא עבד טוב. לא כך יתנהגו עם יהודי, ימכרו אותו בדרך כבוד.

רנ”ט – עבודת פרך

שלא לעבוד בעבד עברי בפרך. זה חוץ מהאיסור של עבודה מבזה, כאן העניין שמעבידים אותו בעבודה קשה, שנאמר לא תרדה בו בפרך. הוא מציין שהכוונה לומר משהו שאתה לא באמת צריך. סתם כך, אתה מנצל, חבל שהעבד לא יעבוד, ואתה נותן לו לעשות משהו שאתה לא צריך. פרך זה מה שעשו במצרים.

אני חושב שהאיסור הוא גם כשזה לא עבד. אולי זה קל וחומר, מישהו יש לו פועל והוא נותן לו לעבוד דברים שהוא לא צריך, או נותן לבן לעבוד. אני חושב שכשמלמד אומר לילד שיכתוב חמישים פעם אותו דבר, האם זה עבודת פרך או לא? הוא עובר על “לא תעבוד בו בפרך”? יכול להיות. כל אחד ישאל את המנהל המקומי שלו… אבל צריך לדעת, אם המלמד חושב ש”צורך חינוך” זה היתר על כל המצוות שבתורה… עבד עברי כבר מכר את עצמו בגניבתו, זה כבר חלק מחינוך, ועליו אומרים שזו עבודת עבד. ילד בחדר הרי לא גרוע ממנו.

יכול להיות שכשמכריחים ילד לעשות עונש שהוא בבחינת עבודת פרך, זה הצער מזה – שרבי לא מוצלח עכשיו קימט לי את האוזניים או זרק לאשפה… זה כאב נורא. יש עניין של חינוך, אבל יש איך מותר לתת עונש, אבל זו עבודה אמיתית.

ר”ס – עבד עברי הנמכר לגוי

שלא להניח הגוי לעבוד בעבד עברי… בפרך. לא רק שאסור בעצמך להעביד עבד עברי בפרך, אלא אם עבד עברי נמכר לגוי, לא להניח לו, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך, שלא תאפשר שיעבידו אותו קשה.

אני חושב שיכול להיות שמצוות פדיון שבויים כפי שאנו מכירים אותה, כמו שרבי משה לייב מסאסוב רץ והציל יהודים מהפריצים, היתה יותר דומה למצוה הזו. העניין שלפריץ יש יהודי והוא יכול לעשות בו מה שרוצה, הוא יכול להיות כל כך רשע אליו, אל תאפשר את זה.

רס”א – מכירת אמה עבריה

שלא למכור אמה עבריה לאחר. אמה עבריה, אחרי שלקחת אותה, אסור למכור אותה הלאה, שנאמר לא ימשל למכרה… בבגדו בה. הוא בגד בה בכך שלא קיים את מצוות “יעדה”, לקחת אותה לשידוך.

רס”ב – שארה כסותה ועונתה

שלא למנוע מאמה עבריה היעודה שארה כסותה ועונתה. אמה עבריה שהיא יעודה, שנעשתה כלה, לא ימנע ממנה שלושת הדברים. שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

למדתי אתמול עם חתן, והוא אמר לי ש”שאר” יכול להיות כל הצרכים הפיזיים (מזונות), “כסות” זה עניין של כבוד, כי צריך לקנות בגדים יפים, זה אומר לתת לה כבוד, ו”עונתה” זה לתת לה כל מה שהיא צריכה רגשית.

והוא הדין לשאר נשים, זה קל וחומר: אם לסוג אשה שהיא אמה העבריה צריך לעשות כך, בוודאי שלאשה רגילה כך המצוה. יכול להיות כמו שהיה לנו כאן שלא להונות את הפגיעים יותר (גר, עבד), יכול להיות שהיא גם האשה הכי פגיעה, כי אין לה אבא חשוב שנלחם בעדה, לכן התורה אומרת “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”, וכך גם כל שאר הנשים.

רס”ג-רס”ד – אשת יפת תואר

שלא למכור אשת יפת תואר. אדם הלך למלחמה וראה אשת יפת תואר, היא התגיירה, הוא לקח אותה איתו. אחרי שעשתה “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים”, אסור לו למכור אותה הלאה. זה מאוד דומה לשלא למכור אמה עבריה. שנאמר ומכור לא תמכרנה.

שלא לכבוש אשת יפת תואר להיות שפחה. כשהוא לוקח אותה הביתה, הוא יכול לקחת אותה לאשה, אבל הוא לא יכול לקחת אותה להיות שפחה. שנאמר לא תתעמר בה.

רס”ה-רס”ו – לא תחמוד ולא תתאוה

שלא לחמוד, שנאמר לא תחמד אשת רעך.

הבאה היא שלא להתאוות, שנאמר לא תתאוה בית רעך.

הרמב”ם לומד בהלכות גזילה ש”לא תחמוד” הכוונה כשעושים פעולות מבוססות על החשק, שמים לחץ גדול על הזולת שימכור לך. אבל “לא תתאוה” זה בלב, עוברים על לא תתאוה אפילו אם לא עושים אחר כך פעולה. זו ההתאוות העיקרית שמביאה אחר כך לפעולות.

על הקושיא של אבן עזרא ואחרים, איך אפשר בכלל לצוות שלא יהיה רגש כזה? התירוץ כמו שלמדנו אתמול ב”שלא לחשוב” – נאמר במשמעות של לקבל החלטה, יכול גם כאן להיות לא לתת לרגש (לא לבדר את המחשבה).

אוקיי, אוקיי. צריך לשאול את הרבנים מתי עוברים על “לא תתאוה”, אני לא יודע את התירוץ. שאלתי מישהו בענייני שידוכים לדעת מתי עוברים. ולכאורה היהודים שמסתובבים ומציעים לאנשים כסף על הבתים שלהם, זה ממש “לא תחמוד” הנסיעה. זה ממש מדבר על זה. אבל יכול להיות לפי הרמב”ם [שזה איסור], אבל לפי אחרים סתם להציע רגיל זה לא, אלא לשלוח שליחים, לעשות וללחוץ. זה האופן הראשון.

האופן השני, כי זו דרך המקח וממכר בעולם. אבל אני חושב דבר אחר. הרי כתוב, מתי כן מותר להיות קנאה? “קנאת סופרים תרבה חכמה”. אבל איזה סוג קנאת סופרים תרבה חכמה? לא זה שהולך וחושב “אה, הייתי רוצה להיות תלמיד חכם”, עם זה לא קורה כלום. הכוונה כשמתחילים באמת ברצינות לעבוד על זה. זו אותה מידה בלא תתאוה ולא תחמוד, אותה מידה שהקנאה שהיא היתר, גם כוונתה כשמתחילים לעשות משהו ברצינות, לא המחשבה לבד ולא עושים כלום.

מצוה רס”ז – שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו

רס”ז, שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר. ולמדנו קודם שמניחים לאכול מהפירות בשדה. אבל כשהוא לא באמצע, שלא בשעת גמר מלאכה, אז הוא יכול לאכול מהפירות שנקטפו, אבל אסור לו ללכת לקטוף מהעץ. שנאמר וחרמש לא תניף [על קמת רעך], שלא ילך לקטוף מהפירות שעדיין מחוברים.

מצוה רס”ח – שלא יקח השכיר יתר על אכילתו

רס”ח, שלא יקח השכיר יתר על אכילתו. שכיר אוכל, בשעת העבודה הוא יכול לטעום קצת מהאוכל, אבל אסור לו לקחת יותר מדי. שנאמר ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.

פעם חשבתי שבמציאות שלנו זה כמו אדם שהולך לשלום זכר, הוא יכול לטעום קצת, אולי הוא יכול אפילו לקחת הביתה כמה שוקולדים לילדים או חבילה. אבל אם הוא מוציא שקית גדולה מהכיס ומתחיל לארוז, זה כבר… התורה אומרת לנו שצריך לדעת את המידה והמשקל. מצד אחד צריך לרחם על הפועלים בשדה של הזולת, ואתה רואה שיש לו תאווה, כן, זה נעבעך עם תאווה, אתה מתאווה לתבואה, לחומרי העבודה, אבל זה לא אומר שאתה יכול עכשיו להוציא סכין ולחתוך ולקחת הביתה יותר מהשיעור. אבל זה בשכיר, אבל בשלום זכר יש הלכה אחרת בעניין. בכל מקרה, זה לא שלך, זה רק שלך כדי שתוכל לאכול. כן, אני אומר, שהמצוה היא לדעת איפה פנימה ואיפה בחוץ. מרחמים עליך ואתה יכול לאכול, אבל זה לא אומר שאין גבול.

מצוה רס”ט – שלא יתעלם מן האבדה

הלאה. מצוה רס”ט, שלא יתעלם מן האבדה. אסור להתעלם כשרואים אבידה, ואם יש, יקח אותה ויקיים מצוות השבת אבידה. שנאמר לא תוכל להתעלם.

מצוה ר”ע – שלא להניח בהמה רובצת תחת משאה בדרך

ר”ע, אם אדם רואה בהמה, למדנו גם בשיעורים הקודמים, שיש מצוה של עזוב תעזוב. יש לאו שלא להשאיר אותה כמו שהיא. שלא להניח בהמה רובצת, שהבהמה שוברת תחת משא כבד. שנאמר כי תראה חמור שונאך וגו’ לא תעזוב לו, אלא מה? לעזור. זו מצוות פריקה.

שתי המצוות האלה הן למשל דוגמה טובה למה שאמרתי לך בין השיעורים, שזה קצת מוזר שלוקחים את מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי השלילה לא אומרת כלום. זה חיסרון, אבל שלא תבין את השיעור. כלל למעיין אפקמינא, יש סיבה, יכול להיות טכני, למדני, הלכתי, אבל מוצדק שעושים רשימה. לאו שאין בו מעשה גם יכול להיות נתינת טעם? יכול להיות. אני אומר שזה קצת מוזר כשמספרים את הסיפור כך… אנחנו לא יודעים, זה יכול להיות מסודות התורה, למה דברים מסוימים הקב”ה אמר, גם באופן חיובי, גם שלילי, לא ברור. סודות התורה זה שאנחנו עדיין לא יודעים. אנסה למצוא תשובה. אני יכול אחת בשביל לא, זה סוד. אני לא יודע. צריך לעשות את הרשימה ביחד, כך באמת נעשה בתוך הספרים. אבל לא כתוב אף פעם שצריך לעשות את הרשימה כך.

מצוה רע”א – שלא לעשות עול במדה

רע”א, כאן מתחילים עניינים מסוימים של לכבד אנשים אחרים כראוי, לא לגנוב מאנשים אחרים, לא רק כסף, נראה “לא תעשו עול במשפט” וכן הלאה.

רע”א, שלא לעשות עול במדה. למדנו קודם אונאה במקח וממכר. זה מאוד מעניין, כי זה מאוד דומה לאונאה במקח וממכר, אבל זה אופן אחר. שנאמר לא תעשו עול במשפט [במדה]. מה זה אומר? למשל, להיות לא מדויק… שהמאזניים שלך יגידו שזה ליברה כשזה פחות מליברה, תוכל לקחת יותר כסף. באה התורה ואומרת לא תעשו עול במשפט המדה. מה זה במשפט במדה? הנכונות של המידה שלא תהיה משובשת. הדרך האחרת לפרש, היתה אומרת שהפסוק אומר שני דברים: עול במשפט, חוץ מזה במדה, במשקל ובמשורה. אבל סתם ספרי חכמים קיבלו ממשה רבינו והם אמרו לא, “משפט המדה”. כלומר, כשיהודי הולך לחנות ומבקש חתיכה, אז כמה מקבלים… המאזניים הם כאילו הדיין שפוסק מה הליברה הנכונה. יש לך דרך לשחד ולקלקל את הדיין ולעשות שהמידה לא תהיה טובה.

מצוה רע”ב – שלא להיות אצלנו אבן ואבן איפה ואיפה

אומר, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה. זה הפסוק, שלא רק שלא ישתמשו בזה, אלא שבכלל לא יהיו כלי מרמה כאלה של איפה ואיפה, אבן ואבן, לא יהיה לך בביתך [וגו’]. הכוונה באמת לא להחזיק בכלל, או לא להחזיק לשימוש? לא להחזיק. מה זה לשימוש? מוזיאון? למוזיאון צריך להיות הלכות משלו. לא יהיה לך, שלא יהיה בכלל. יכול להיות שההחזקה היא כמו שלא להיכנס לניסיון, אדם לא יבוא קרוב לניסיון. יש הרבה מצוות שקרובות למצוות אחרות, לאו דווקא שכל דבר הוא הבעיה.

לא תחמוד גם כן, הרבי אמר פעם בשיעור הרמב”ם שהרמב”ם אומר שלא תחמוד הוא להלכה הסוף של גניבה. זה לא פירוש שהחימוד עצמו הוא איסור, אלא כשחומדים, בדרך כלל זה מגיע לגניבה. אז, לא תתאוה מביא ללא תחמוד. יכול להיות כך. בספר המצוות כתוב גם “סופו מלסטם”. הרמב”ם גם אמר שהאיסור הוא עצם הלחץ. אבל יכול להיות גם ההוא, יכול להיות שזה האיסור כי רוצים ללחוץ, וכדאי שלא יהפכו לגנב.

מצוה רע”ג – שלא לעול המשפט

רע”ג, שלא לעול המשפט. לא לעשות עוול במשפט. זו מצוה על הדיינים, כמו שרש”י אומר בפרשת יתרו, לא תשא שמע שוא.

מצווה רע”ד – שלא ליקח שוחד

וגם שלא ליקח שוחד, שהדיין לא יקח שוחד, לקחת שוחד לטובת הצדק. שנאמר ושוחד לא תקח.

צריך לדעת אם האיסור הוא אולי גם על יהודים פשוטים. למשל, בעל הבית של מוסד והוא מקבל את מי שנותן לו כסף, יכול להיות שהוא עובר על לא תקח שוחד. כמו שלמדנו שהמידה היא מין משפט, יכול להיות גם שהאדם שצריך לעשות משפט אם לקבל את הילד ההוא או לא, הוא שופט עכשיו, וכשהוא עושה זאת, הוא עובר על לא תעוול במשפט. אני זוכר שיש, כי היום למשל בחוק, למשל אם מישהו הוא חבר כנסת וכדומה, והוא אומר שהוא לא לוקח שוחד, איזה דין? על פי הלכה לא ברור, הוא לא עושה דין. יש כן פוסקים שאומרים שיש איסור. אפשר לומר ששופט יש דרכים שונות להיות שופט. כל אדם שיש לו איזו כוח מסוימת והוא מנצל לרעה את כוחו, דומה לשופט שמעוול במשפט. אם הוא עושה זאת בשביל שוחד, אם מי שנותן לו כסף, במקום לטובה. יש לו הנאה, הוא צריך לחפש טובת הציבור, כמו מנהל שצריך לחפש לטובת המוסד, לטובת כלל ישראל, אבל הוא מחפש את טובת עצמו. אני שומע, אני שומע. ואם כל המוסד הוא לטובת עצמו, שזה מוסד פרטי, אז כמו מוסד צריך להשתנות משער התלמוד, וצריך לקרוא לזה מקח שוחד. מוסד הוא מקח שוחד. בסדר.

מצווה רע”ה – שלא לכבד גדול בדין

רע”ה, גם יש הלכה חשובה. בא יהודי גדול בתורה? צריך להסתכל רק על העניין של עצמו, ולא לכבד גדול בדין. כמו שלמדו, מילה יפה בפרשה השבועית פרשת יתרו, ובפרשה השבועית הקודמת יתרו אמר שלמשה יביאו “כל דבר הגדול”. לא כתוב התיקים שמדברים על מיליון דולר, או ששני אנשים חשובים יש להם דין תורה. אבל למעשה כתוב “כל דבר הקשה”. קשה להבין, לא אלה שזה דבר הגדול, יכול להיות כסף קטן, או אנשים פשוטים, ובגלל שזה דבר הקשה יביאו למשה.

בכל אופן, זו הלכה קשה מאוד לקיים את שלא לכבד גדול בדין, שנאמר ולא תהדר פני גדול. כי אני לא ראיתי אף אחד שמצליח לעשות זאת. אין דבר כזה שבא יהודי נאה שהוא מהתורה יחד עם… זה אתגר. כי הדיין לא יוכל לעמוד, זה קשה מאוד. האחד חבר מאוד עם השני, עם המחותן שלו. אני לא מדבר רק חבר, זה חלל. אם בא יהודי נאה, גביר, בא מישהו ולוקח אותו בתורה. זה לא אפשרי ל… אני לא יודע איך מקיימים. חוץ אם עושים את עצמו כמו עיוור. אפשר רק אולי לא לחשוב אם יש איפשהו פנים, אין לזה דין. כי דין פירושו שיש בית דין ששייך לעיר, וזה רק ששני אנשים קיבלו שזה בית דין של הדיוטות שאין לו דין זה. מותר, צריך לדעת. עוזר, זה פתרון טכני שמשאיר את הבעיה האמיתית, נכון? כן.

מצווה רע”ו – שלא יירא הדיין בדין מאדם רע

הדבר האחר גם קשה, שלא יירא הדיין בדין מאדם רע. שנאמר לא תגורו מפני איש. זה גם קשה, כי הרבה אנשים מהעני דורשים להוציא ממנו כסף – זה גם לא דבר קשה. האם הם אנשים עם “רגש”? יש אנשים טובים כמוך, אל תשאל אותי, אותו יש לי לשאול. אני שלא להתדל—אני כבר גם יהודי טוב ר’ יוסף. מצווה רע”ו. אדם גם לא יפחד. לא תגורו, לא לפחד שהוא יתנקם. שלום, לא תגורו. זה מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לדיינים. אדם טוב, גביר, עני, אדם רע. אחד מפחד מהאיש המכובד, אחד מפחד מהגבר האלים, אחד מפחד מהעני.

מצווה רע”ז – שלא לרחם על עני בדין

כתוב כבר כזה, שלא לרחם על עני בדין [שנאמר ודל לא תהדר בריבו], שיפסקו דין באמת. אתה יכול כבר לקחת כאן לפי מכתב היידר, אתה צריך הרי להודיע לפוסטן אם מותר אחרי לסיים את התורה אם מותר לומר לעשיר, אבל יש לך הרי רחמנות על מי ששייך לך.

שלא יפחד.

זה הרי מעניין, כל סוגי האנשים הם בעיה לבית דין. בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא גביר, בין אם הוא עני, בין אם הוא אדם טוב, בין אם הוא אדם רע. דיין אחד מפחד מאיש מלחמה, דיין אחד מפחד מגבר אלים, ודיין אחד מפחד מהעני. לכן הרי כתוב (רע”ז) שלא לרחם על עני בדין, שיפסקו דין באמת.

לרב מקישינב יש מכתב שבו הוא דן בפסיקה, אם מותר אחרי לסיים את התורה לומר לעשיר: “אבל יש לך הרי רחמנות על מי שאתה הולך לדון”. יכול להיות, פעם שאמרת עם התורה, כעוגן הדין, דין תורה, עם התורה נחיה, כך זה. אבל עכשיו אני מבקש ממך בתור… אתה הרי גם הרב שדואג לקהילה, חוץ מהדין, שיעשה פנייה חוץ מבית הדין.

אבל צריך לזכור שדין הוא דין. לא רק זה, אלא אפילו רש”י בפרשת קדושים על לא תעשו עול במשפט, אומר רש”י: “שלא תאמר איש פלוני עשיר הוא או בן גדולים הוא, היאך אכלימנו ואראה בבשתו? לכך נאמר ולא תהדר פני גדול. ושלא תאמר איש פלוני עני הוא ובעל הבית עשיר הוא ומצוה לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות. לכך נאמר ודל לא תהדר בריבו“. אפילו שלשני מגיע עונש, אבל אתה עושה זאת כדי שיתפרנס, זה לא אצל התורה.

גם זה דבר קשה מאוד לאנשים מסוימים. כן, רש”י בפרשת משפטים, (רע”ט) שלא לרחם על המזיק בדיני קנסות. כשבאים דיני קנסות לבית דין, אחד בא ואומר, “השני גנב ממני והוא צריך לשלם לי קנס, קנס כפל”, אל תרחם ותאמר, “אני לא לוקח את הסכום הכפול”.

רש”י בפרשת דברים, (ר”פ) שלא להטות משפט גרים ויתומים, דומה מאוד לשלא לרחם על עני בדין. אבל כאן הכוונה להיפך, שלא, בגלל שהוא יתום, תפחד לקחת ממנו שוחד ולפסוק נגד היתום.

זה גם קשה מאוד. האמת היא, אפילו מטאפיזית, פילוסופית, ההלכות האלה קשות מאוד. אולי תבין את זה יותר טוב, כי לא באמת יש דבר כזה דין שאין לו קשר למה שאנושי, מה שנכון. אתה יכול לומר, רחמנות פירושה קצת יותר, אבל כל הדין בנוי על רחמנות. השני גנב ממני, ואין לך רחמנות עליו?

אבל שוב, אם אתה מתמקד במה שהסיפור היה, בדיוק איך זה היה, איך הוא לקח את זה, אתה לא מתמקד באנשים. היה יהודי, שאני מתכוון לר’ אשר פריינד, הוא מאוד אהב לדעת רק את השמות הפרטיים של האנשים שבאים אליו. הוא אמר: “אני יודע את שם המשפחה? אותו אני אכבד כפרידמן, אותו אני אכבד כחבר? לא. אשר, יענקל, משה, שלמה. אל תסתכל על האנשים, אתה תסתכל על הסיפור. מה היה? מה היה הנזק? מי עשה את הנזק?”

זה היה שהאברכים ישבו עם הטליתות, ואני הסתכלתי, הם אמרו על המרדכי: אל תסתכל על האנשים, תסתכל על ההיסטוריה, המעשה כפי שהיו. אתה הולך הלאה לאותה שאלה, הוא יכול להיות מלמד בחדר, או משהו כזה, יש לו גם איזה דין דיין באותו אופן. גם “להטות משפט” הוא שם דבר חשוב מאוד. כי לפעמים, הנה הילד, תמיד הוא עושה בעיות, אולי הוא לא עשה את הדבר הזה, הוא עשה דברים אחרים? לא, הלו. אם הוא לא היה מגיע לנקודה הזו, היית שם לו את הפחד. הוא היה רגיל לעשות כך. אבל הוא לא חושב עם העיקרון.

מצווה רפ”א

(רפ”א) שלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו.

זה קל יותר הרבה פעמים, בסדר, בוא נשמע אדם אחד בפעם אחת את הטענות. אסור לעשות זאת, כי כמו שכתוב לא תשא שמע שוא. מעניין, זה נקרא שוא, כי כשהשני לא שומע, זה הולך להיות שוא. הכוונה אולי ללשון הרע? כי לשון הרע, זה באמת הדין צריך להיות, לשני צריכה להיות הזכות. לא, לשני צריכה להיות הזכות להגיב.

זו גם הלכה קשה מאוד, הלכה מסנהדרין. זו הלכה קשה, כי כשאתה מתעסק עם שני אנשים, תמיד האדם תופס מה הוא רוצה לעשות. אתה יודע תמיד, כי אחד מהשניים ישמור את הדברים שלו לומר. האמת תצא יותר כשהם יכולים לדבר והשני לא שם. אבל בדין תורה זה הפוך, אתה רוצה שהשני יקבל את הבירור. כי כאן האמת מצד בעל חוב אחד, אתה לא יודע שאדם יכול לומר את זה בשקר, בגלל זה זה שמע שוא.

מצווה רפ”ב

(רפ”ב) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד.

פירוש, הרי בבית דין הולכים תמיד אחרי מה שהרוב אומר. אבל זה רק אם הרוב הוא יותר מאחד. אם הרוב הוא בבית דין של כ”ג, ויש שנים עשר נגד אחד עשר, אתה לא יכול לעשות שאדם אחד יהיה ה… בדיני נפשות. “ונטו אחרי רבים להטות”.

מצווה רפ”ג

(רפ”ג) שלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות.

היה דיון של דיני נפשות, ואדם למד זכות, שלא יחזור בו ואחר כך ילמד חובה. שנאמר לא תענה על רב לנטות. נו, מעניין, מה קורה שהמלמד זכות נפל לו אחר כך שהוא לא היה צודק? הוא לא יכול. זו ההלכה. מחפשים דרכים לא להעניש בדיני נפשות.

מצווה רפ”ד

(רפ”ד) שלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות.

זה דווקא דבר שכיח למדי. לוקחים הרבה פעמים בבית דין, רוצים שיהיה דיין שמבין טוב בפיננסים, שיבין את החוקים, שיבין. מכניסים דיין שהוא קצת עובד סוציאלי בדיני תורה… אבל צריך לוודא שהוא גם יודע את ההלכות. שנאמר לא תכירו פנים במשפט.

מעניין, אני זוכר “לא תכירו פנים במשפט” הפירושים האחרים הם גם מין דרך של לא לכבד אדם חשוב. אבל מה שהרמב”ם לומד, הרי המדרש לומד, שחז”ל מפרשים שזה אומר “לא תכירו פנים במשפט” אלה שממנים את המשפט. פירוש, שיש כאן משפט של לעשות את המשפט. מדברים על המשפט, שהם יקחו רק את אלה שראויים כי הם יודעים ללמוד. כש”לא תכירו פנים”, הרמב”ם עושה, אומר חכמה חכמות אחרות, אבל אני זוכר ששם כתוב גם שאם יש לו זקן גדול, הוא יהודי נאה, אל תסתכל על פניו, אלא תסתכל על מה שהוא יודע ללמוד, את ההלכות.

מצווה רפ”ה

(רפ”ה) שלא להעיד בשקר, שלא יישבעו על שקר, שנאמר לא תענה ברעך עד שקר.

מצווה רפ”ו

(רפ”ו) שלא יעיד בעל עבירה. מי שאינו כשר לעדות, שלא יקבלו את עדותו, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.

מצווה רפ”ז

(רפ”ז) שלא יעיד קרוב. קרוב לא יכול להעיד על קרובו, שנאמר לא יומתו אבות על בנים. ופירוש השמועה למדו מכאן שלא יומתו אבות בעדות בנים, וכן שאר קרובים.

מצווה רפ”ח

(רפ”ח) שלא לכרות הדין על פי עד אחד. דין אפשר לפסוק רק לפי שני עדים, שנאמר לא יקום עד אחד באיש.

מצווה רפ”ט

המצווה הבאה היא (רפ”ט) שלא להרוג נקי, שלא להרוג אדם שאינו מחויב מיתה, שנאמר לא תרצח. אתה רואה שהרמב”ם גם סובר שרציחה פירושה murder, לא סתם killing. אנשים אומרים, אסור להרוג אנשים, מה שכתוב לא תרצח. זה לא סתם. לא תרצח היא מילה לדבר מסוים, להריגת נקי. מי שאינו נקי, מה כתוב? כל האנשים נקיים. אני מתכוון לומר, שכשפסקו שלשני מגיעה מיתה, הוא לא הריגת נקי, זה פשוט כך. או, הוא מתכוון לומר הריגת מלחמה, למשל. הוא אומר שההריגה היא לא ייהרג ואל יעבור, שאני מתכוון רציחה. להרוג ורציחה זה לא אותו דבר.

מצווה ר”צ

(ר”צ) שלא לחתוך הדין באומד הדעת. שדיין לא יפסוק דין סתם כי כך נפל לו. מדברים כאן על דיני נפשות, אני מתכוון. ששני עדים גופו של דבר. בודקים רק על עדות ברורה, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. זה המעשה של העדות שראו את הסכין, כן, שהוא רץ פנימה עם סכין. כן. אבל יש רמב”ם כזה שלא אומר בבירור שהוא מתכוון כאן בדיני נפשות, אבל מבינים את זה רק מהפסוק, כן.

מצווה רצ”א

(רצ”א) שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אם עד אחד ראה דיני נפשות, שלא יבוא בכלל להעיד אם אין לו שני עדים. אתה רואה כך? אני מתכוון שכתוב שעד אחד… “שלא יורה”, שלא יהיה אחד מהדיינים. “אין עד נעשה דיין”, זו ההלכה של “אין עד נעשה דיין”. סליחה, לא למדתי טוב. “שלא יורה”, העד לא יהיה המורה, לא יהיה הדיין, בדין שהעיד בו בדיני נפשות. אחרי שהעיד בדיני נפשות, הוא לא נעשה בעצמו הדיין.

מצווה רצ”ב

(רצ”ב) שלא להרוג מחוייב הריגה קודם שיעמוד בדין. אפילו כשיודעים שהוא מחויב הריגה, שלא יהרגו אותו לפני שהעמידו אותו בדין, שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.

מצווה רצ”ג

(רצ”ג) שלא לחוס על הרודף. מי שהוא רודף, זה מקושר. כמו שכשמישהו הרג בעבר, אז צריך לעשות דין תורה שלם. אבל מישהו עכשיו רודף אחרי חברו להורגו, שלא ירחמו עליו, להרגו קודם שיגיע לנרדף, ויהרגהו, אפילו אם הרודף הוא קטן או אשה, שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. מקרה כזה שאין לרחם. רחמנות צריך להיות כשאי אפשר בכל מקרה להציל, ועכשיו רק השאלה על עונש. אז צריך לרחם. אבל כשהשני באמצע הרציחה שלו, צריך לעצור אותו בכל מחיר.

מצווה רצ”ד

(רצ”ד) שלא לענוש האנוס. אישה שאנסו אותה, לא מגיע לה עונש, שנאמר ולנערה לא תעשה דבר. אי אפשר להאשים אותה. זה האיסור, איסור ידוע היום, אי אפשר להאשים את הקורבנות. הוא אומר, זה אומר באמת כל האונסים.

מצווה רצ”ה

(רצ”ה) שלא ליקח כופר מן הרוצח. שלא יקחו, שלא יתנו לרוצח לשלם כסף במקום עונשו.

מצווה רצ”ז

(רצ”ז) שלא לעמוד על הדם. “לא תעמוד” פירושו להתמהמה, להתעכב, אסור שיהיה חיסרון בזריזות. להיפך, אם אתה רואה מישהו בסכנה, תהיה זריז, ולא תישאר עומד בשקט.

מצווה רצ”ח

(רצ”ח) שלא להניח מכשול, שנאמר ולא תשים דמים בביתך. אנחנו משאירים מכשול, זה אומר “לא תשים דמים בביתך”. לגביך מכשול פירושו, אצלך בבית או בכלל? כשאתה רואה מכשול אצל אנשים אחרים, זה לא סניף של “לא תשים דמים” בבית. זה סניף, נכון, אבל כל אחד אחראי לעצמו בבית.

מה השאלה כאן? יש דברים ש”לא תשים דמים בביתך”, לא אומרים על מעקה שאף אדם נורמלי לא יורד מהגג. לא, לפעמים יש חיוב ש”דברים העשויים להביא לידי מכשול” צריך לעשות מעקה וכו’.

מצווה רצ”ט

(רצ”ט) שלא להכשיל תם בדרך. תמים שלא יודע… זה הולך ל… “שלא להכשיל תם” פירושו כנראה אם השני יודע את הסכנות, והשני משוגע, ואתה לא אומר את המצווה לשני סתם. אבל מי שלא יודע, אתה משאיר את המכשול. ל”לא תשים דמים בביתך” יש אולי כאן רמות, צריך להבין, אולי צריך ללמוד את זה ולראות מעט.

מצווה רצ”ט: לפני עיוור לא תיתן מכשול

אבל השני לא יודע, אתה צריך להיות ה… ובכן, מכשול הוא אולי לכולם. לולפני עיוור לא תיתן מכשול יש אולי רמה, צריך להבין. יש דברים ש”לפני עיוור לא תיתן מכשול” לא אומרים על מכיר; אדם נורמלי, אף אחד לא מצפה. לא, אומרים שיש חיוב שדבר שיש בו חשש היזק צריך לעשות מכיר וכדומה.

אבל דברים שהם עבירה – צריך עבירה? בסדר. או שאומרים טעם, הוא תם בדבר, הוא עיוור בדבר. ומזה לומדים גם ברוחניות, שלא תכשיל יהודי ברוחניות. כמו שאתה אומר, שלא תכשיל יהודי בעבירה.

מצווה ש’: שלא להוסיף במלקות

מצווה ש’, שלא להוסיף במלקות המחויב מלקות. כשנותנים מלקות לאדם שחייב מלקות, אסור להוסיף. “נו, בוא נוסיף עוד אחת” – אסור. שנאמר לא יוסיף פן יוסיף. ולומדים מכאן שסתם להכות יהודי – אה, מכה – קל וחומר שאם הוא לא חייב מלקות אסור לתת יותר מכלום מלקות. כן, היית יכול לומר שהוא כבר עבר את השלושים ותשע, אבל סתם סטירה אחת? נו, גם לבד אסור.

מצווה ש”א: שלא לרגל

מצווה ש”א, שלא לרגל. זו עוד אחת מהמצוות שלא… אחד היה נופל לו לתת סטירה, הוא לא היה יודע את המצווה. מצווה ש”א, שלא לרגל, לא לרגל. ובזה לומדים כל עניין רכילות, לשאת, “נודע לי דבר מעניין על פלוני”, דבר רכילות. שנאמר לא תלך רכיל בעמיך.

מכאן רואים שמה ששדכן עושה לא נקרא רכילות, כי אם כן לא היינו כאן, כי תמיד היו שדכנים. צריך לדעת מה כן נקרא רכילות ומה לא נקרא רכילות. חס ושלום, לא כל מה שעושים מותר.

מצווה ש”ב: שלא לשנוא בלב

מצווה ש”ב, שלא לשנוא בלב, לא לשנוא יהודי אחר בלב. שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. נדמה לי שהרמב”ם אומר על זה, שאם יש טענה, שיאמר לו, שידברו על זה.

מצווה ש”ג: שלא להלבין פני אדם

מצווה ש”ג, שלא להלבין פני אדם מישראל, לא לבייש יהודי. כשמביישים הוא מלבין, כמו שהגמרא אומרת, “אזיל סומקא”, הולך הצבע האדום מפני האדם ונעשה לבן. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. מאוד מדויק. הולא תשא עליו חטא פירושו ש”הוכח” – כשצריך לומר לו מוסר, שיאמר לו מוסר, אבל אסור לביישו כשאומרים לו מוסר.

מצווה ש”ד: שלא ליקום

מצווה ש”ד, שלא ליקום. האיסור של לא לנקום על פי התורה, המצווה של לא לנקום, שנאמר לא תקם. שלא ליקום פירושו, אפילו כשלא עושים בחזרה, אבל מחזיקים את השנאה בלב. זה דומה לאיסור של שלא לשנוא בלב, שאפילו לא שונאים אותו, אבל מחזיקים לו את הטענה, מחזיקים לו בלב. ליקום פירושו שאומרים הרי, “אני לא נוקם בך, אבל יש לי הרי טענה”.

מצווה ש”ו: שילוח הקן

מצווה ש”ו, המצווה של שילוח הקן, שלא ליקח אם על הבנים. האיסור, הלאו של שלא ליקח אם על הבנים, שלא לקחת את הביצים או האפרוחים מהאם. שנאמר לא תקח האם על הבנים.

ומעניין ששילוח הקן נכנס כאן. רואים שהרמב”ם הבין ששילוח הקן הוא עניין פשוט של צער בעלי חיים, למרות שכתוב במשנה שלא. בכל אופן, אתה רואה מה אני רוצה לומר כאן? זה גם ניצול הפגיעות של השני. שעכשיו זו הזדמנות טובה לקחת גם את האם, כי היא שומרת על ילדיה. זה עניין של יושר, זה עניין נוסף של צדק. סוג של צדק כמו יושר.

מצוות ש”ז-ש”ח: טומאת צרעת

עכשיו נראה בטומאת צרעת, שתי מצוות שקשורות לצרעת.

מצווה ש”ז: שלא לגלח שער הנתק. אם לאדם יש נגע על זקנו או על שערו, אסור לו לגלח את השער. שנאמר ואת הנתק לא יגלח.

מצווה ש”ח: שלא ליתן סימני צרעת. יש לו על בשרו, על עורו, צרעת, לא יסיר אותה, שנאמר השמר בנגע הצרעת. את זה אי אפשר לפסוק מיד, צריך לחשוב. דבר שיושבים עם בית דין, בוא נראה. אבל את זה אין לו.

מצווה ש”ט: נחל איתן

זו ש”ט, שלא לעבוד ולזרוע בנחל איתן. ששם יש מקום שנקרא נחל איתן, נחל מסוים ששם עשו את העגלה ערופה. במקום הזה עושים עגלה ערופה, ובמקום הזה – הוא מתכוון אחרי שעושים עגלה ערופה – אסור שם “לעבוד ולזרוע”, שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע.

מצווה ש”י: שלא יתחייב חתן

מצווה ש”י, שחתן, שלא יתחייב חתן בדבר מצורכי הרבים כל שנה ראשונה. שבשנה הראשונה של חתן לא יטילו עליו צורכי רבים, כגון צבא ושמירת החומה וכיוצא בהם, דברים שמחייבים בדרך כלל אנשים, שהם צריכים ללכת לצבא, הם צריכים לשמור את החומה. לחתן לא עושים את זה, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר.

זה לא שה… מי שממונה על צורכי ציבור לא ייתן צורכי ציבור לחתן. זו גם מצווה של “נקי יהיה לביתו”, שזו מצווה על החתן, וזו מצווה שמי שמחלק את העבודה לצורכי הרבים לא יטיל עבודה על החתן.

מצווה שי”א: מכשף

מצווה שי”א, שלא לחוס על מכשף. שבית הדין יעניש, יתן עונש למכשף, ולא ישאיר בחיים מכשפה, שנאמר מכשפה לא תחיה. מכשף גם כן.

מצוות שי”ב-שי”ט: מורא מלכות ובית דין

עכשיו מתחיל משי”ב… החבר’ה ששלח את השאלה על הסדר, כדי שיחזיק ראש, ר’ פלוני בן פלוני, יש משהו מעניין איך זה נכנס. אפשר להבין שאלה גם העניינים של רבנים, כי הנגע היא דבר שהכהן צריך לטפל בו, זה דבר ששייך לסמיכה, גם צורכי הרבים, המכשף הוא לבית דין.

ועכשיו משי”ב הרי העניינים של סמיכה, של כבוד לבית דין, וכבוד לסמכות לנשיא.

* מצווה שי”ב: שלא להמרות על פי בית דין, לא להורות בבית דין, זאת אומרת לא לציית לבית דין, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך.

* מצווה שי”ג: שלא להוסיף על מצוות התורה, לא להוסיף על מצוות התורה, בין תורה שבכתב בין פירושה שקיבלו על פה, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו. אבל כמו שהרמב”ם מסביר, זה אומר לומר על משהו שאינו מצווה שהוא מצווה.

* מצווה שי”ד: שלא לגרוע ממצוות התורה, לא לומר על מצווה מסוימת שהיא כבר לא מצווה, שנאמר ולא תגרע ממנו.

* מצווה שט”ו: שלא לקלל הדיין, לא לקלל את הדיין, שנאמר אלהים לא תקלל.

* מצווה שט”ז: שלא לקלל הנשיא, שהוא ראש הישיבה בארץ ישראל, שנאמר ונשיא בעמך לא תאור. ראש הישיבה היה הנשיא ואב בית הדין.

* מצווה שי”ז: שלא לקלל אחד משאר ישראל, לא לקלל שום יהודי (שנאמר לא תקלל חרש). אז על הנשיא עוברים על שני דברים, עוברים על האיסור של ישראל, ואחר כך על האיסור הנוסף של שלא לקלל הנשיא.

* מצווה שי”ח: שלא לקלל אב ואם, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת.

* מצווה שי”ט: שלא להכות אב ואם, שנאמר ומכה אביו ואמו מות יומת.

מצוות ש”כ-שכ”ט: שבת ומועדים

ועכשיו נראה מצוות לא תעשה שונות של זמנים. תשע המצוות הבאות הן מצוות של זמנים.

* מצווה ש”כ: שלא לעשות מלאכה בשבת, שנאמר לא תעשה כל מלאכה, אסור לעשות מלאכות.

* מצווה שכ”א: חוץ מהמלאכות יש את האיסור שהוא רק לאו, שלא להלך חוץ לתחום המדינה, לא לצאת מחוץ לתחום שבת. חכמים אמרו שזה תחום שבת, אלפיים מיל. כהולכי דרכים בשבת, כמו אנשים שמטיילים רחוק רחוק. שנאמר אל יצא איש ממקומו בשבת, שיהיה מקומי ולא ילך רחוק מדי.

* מצווה שכ”ב: מצווה ולכאורה כואבת, שלא לענוש בשבת, בשבת אסור לתת עונשים. שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, הכוונה שלא לעשות עונש של שריפה, וכל שאר העונשים. הסיבה שלמה לא תבערו אש הוא נוסף, כי אש הרי היא אחת מל”ט המלאכות, אז לא תבערו אש בתור לאו עולה על עונש מיתה בשבת. זה גם לא מתכוון לאדם שעושה את העבירה בידיים, כי הוא ממילא עובר על אחת מל”ט המלאכות, זה מתכוון לדיין שפוסק שייתנו מיתה. אני חושב שזה לא רק אש, אני חושב שזה מלקות וכל עונש. לומדים את זה מלא תבערו אש, אבל זה רק דרש. הרמב”ם אומר את הפירוש הזה איפשהו בשבת או בספר המצוות, שיש את הפשט הפשוט עבודה ללאו יצאת, לחלק יצאת, אבל חוץ מזה לומדים מזה עונש. כאן יש גם מחלוקת הפוסקים על מה זה, האם זה רק חיוב לבית דין. אב לא יכה את ילדיו בשבת, גם זה לא. טוב להחמיר. תגיד לבנך שבמוצאי שבת תכה אותו.

אוקיי.

* מצווה שכ”ג: שלא לעשות מלאכה בראשון של פסח, היום הראשון של פסח, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.

* מצווה שכ”ד: המצווה הבאה היא היום השביעי של פסח, שלא לעשות מלאכה, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם.

* מצווה שכ”ה: שלוש מאות עשרים וחמש היא לא לעשות מלאכות בחג השבועות, כמו שכתוב בפסוק כל מלאכת עבודה לא תעשו.

* מצווה שכ”ו: המצווה הבאה היא לא לעשות מלאכות בראש השנה, אחד לחודש השביעי. אותו דבר, אותו פסוק.

* מצווה שכ”ז: אותו דבר לא לעשות מלאכות ביום כיפור. אותו דבר. יום כיפור אסור יותר במלאכה, אין חילוק אוכל נפש. שנאמר וכל מלאכה לא תעשו.

* מצווה שכ”ח: לא לעשות מלאכות ביום הראשון של חג הסוכות.

* מצווה שכ”ט: והאחרונה היא לא לעשות מלאכות ביום השמיני, היום האחרון של חג הסוכות.

מצוות ש”ל: איסורי ביאה

עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.

מצווה ש”ל, שלא לגלות ערות אם. לגלות פירושו לא לבעול את האם, די כבר. כאן בואו נלך מהר, כאן אפשר קצת ללכת מהר. ערות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. אשת אב, אחות, אחות, ורק עם אחות.

עכשיו אפשר ללמוד הלכות שונות של איסורי ביאה.

(של) שלא לגלות ערות אם, לגלות פירושו לא לבעול את האם. ערוות אם, הערווה הראשונה היא אם, אמא. (שלא) שלא לגלות ערות אחות, אחות. וכאן יש לאו נוסף שהאחות לא רק אחות מאב ואם, אלא גם אחות מאב או מאם [(שלג)].

הערווה הבאה היא (שלד) שלא לגלות ערות בת הבן, נכדה, בת של בן. והלאו הבא הוא (שלה) שלא לגלות ערות בת הבת, נכדה מבת הבת.

לגבי (שלו) שלא לגלות ערות הבת, הבת עצמה, הוא אומר: איפה כתוב בתורה? קל וחומר. חז”ל למדו מקל וחומר, שאם אסור בת הבת, בוודאי אסור בת עצמה. אבל בכל זאת מפי השמועה למדו שאיסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.

עוד יש (שלז) שלא לגלות ערות אשה ובתה. או (שמא) שלא לגלות ערות אחות האב, דודה מאחות האב, ואותו דבר אחות האם [(שמ)]. ואחר כך יש (שמב) שלא לגלות ערות אשת אחי האב, אשת הדוד. וגם אסור (שמג) שלא לגלות ערות אשת הבן, הכלה, שנאמר ערות כלתך לא תגלה.

(שמד) שלא לגלות ערות אשת אח, אלא אם כן אשת אחיו מותרת רק באופן יבום. (שמה) שלא לגלות ערות אחות אשתו, הגיסה, אחות האשה.

אחר כך יש (שמו) שלא לגלות ערות נדה, האשה עצמה כשהיא נדה, או כל אשה שהיא נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

ויש איסור (שמז) שלא לגלות ערות אשת איש.

אחר כך יש את האיסור של בהמה: (שמח) שלא לשכב עם בהמה, שאדם לא יחיה עם בהמה, או (שמט) שלא תביא אשה בהמה עליה.

(שנ) שלא לשכב עם זכר, משכב זכר.

(שנא) שלא לגלות ערות האב עצמו.

(שנב) שלא לגלות ערות אחי האב עצמו.

(שנג) שלא לקרב לעריות בדברים המביאין לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה.

זו תוספת על כל העריות שנמנו, שזה לא רק האיסור לבעול, אלא יש גם שנאמר אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. אין חילוק באיזו רמה. אנשים חושבים שיש איסור שנקרא “נגיעה”. אין איסור נגיעה כזה; יש איסור “קריבה”. אסור באותה מידה רמיזה, קפיצה, כמו חיבוק ונישוק – כל דבר שמביא לידי גילוי ערוה.

מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה. אתה לא יכול ללכת לצחוק עם מישהי ואחר כך לומר “לא נגעתי בך”, אין היתר כזה, זו טעות. וגם לומר שמגע שאינו מביא לידי הרהור מותר, גם אין דבר כזה. אין איסור נגיעה לעצמו, אלא יש איסור שנקרא קריבה לעריות.

(שנד) שלא ישא ממזר בת ישראל, ממזר אסור לשאת בת ישראל, שנאמר לא יבא ממזר בקהל ה’.

(שנה) שלא תהיה קדשה, שבת ישראל לא תהיה קדשה. מה פירוש קדשה? והיא הנבעלת בלא כתובה וקדושין. יש איסור להתחתן עם אשה בלי כתובה וקידושין.

(שנו) שלא יחזיר המגרש גרושתו אחר שנישאת לאחר. שמי שגירש את אשתו, מותר לו להחזירה מיד אחר כך, אבל אם היא התחתנה לאחר, אחר כך אסור לו. שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה.

(שנז) שלא תנשא היבמה לאיש זר חוץ מיבמה. יבמה צריכה לחכות ליבמה, שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה.

(שנח) שלא יגרש האונס אנוסתו. שמי שאנס, אסור לו לגרש את אנוסתו, אלא הוא צריך להתחתן איתה ולהישאר איתה, שנאמר לא יוכל שלחה כל ימיו.

(שנט) שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו, גם אותו דבר, אם הוציא שם רע, שנאמר בו לא יוכל לשלחה כל ימיו.

(שס) שלא יקח סריס בת ישראל. מי שהוא סריס, כלי ההולדה שלו נפגמו, לא יכול להתחתן עם בת ישראל, שנאמר לא יבוא פצוע דכא.

(שסא) שלא לסרס זכר מכל המינין, לא אדם ולא בהמה חיה ועוף. אסור לסרס, להשחית את כלי ההולדה, שנאמר ובארצכם לא תעשו.

והקבוצה האחרונה של מצוות הן מצוות המלכות:

(שסב) שלא למנות על ישראל איש מקהל גרים כמלך. שייקחו מיהודים. והמצווה היא שלא ייקחו שום מינוי, לא רק מלך, אלא שום מינוי חשוב לא ייתנו לגר מכל הגרים, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי.

הרי יש שאלה, כי הרמב”ם במורי התורה מנה כמה גרים. מנויים שמעיה ואבטליון, הם עצמם היו גרים. גם מנוי רבי מאיר, שהיה מגרים. יכול להיות שהרמב”ם רוצה לומר לנו בזה שהם לא היו מורי התורה כי “קיבלו אותם” (מינוי), כי אם כן לא היו רשאים. אלא נראה שלהיות ממורי התורה זה לא מינוי, אלא זה מלמד. משהו שסמכותו באה כי קיבלו אותו, אסור. אבל משהו שסמכותו באה כי הוא יהודי, כי הוא יושב ולומד, כי הוא מגדולי תלמידי החכמים בדורות – זה מותר.

(שסג) שלא ירבה המלך סוסים, לא יותר מדי סוסים.

(שסד) שלא ירבה המלך נשים, לא יותר מדי נשים.

(שסה) שלא ירבה לו המלך כסף וזהב.

אומר הרמב”ם, אלו הן, אלה התרי”ג, שש מאות ושלוש עשרה מצוות, שנאמרו לו למשה בסיני. ומשה רבינו נאמרו לו גם כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן. “וכל אותן הכללות והפרטים והדקדוקים של כל מצוה ומצוה, היא תורה שבעל פה שקיבלו בית דין מפי בית דין”. הרמב”ם אומר כאן בבירור את המילים שהיה בית דין מפי בית דין, שמעולם לא היה יחיד שקיבל מיחיד. שם שהיו רבים, קיבלו מרבים. לא יכול להיות משהו שאחד בודא מליבו, כי תמיד היה בית דין שלם.

ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה, שקבעו אותם נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל. כגון מקרא מגילה, נר חנוכה (שחכמי הדור תיקנו), ותענית תשעה באב. וידים – המצווה של נטילת ידים, שעל זה כתוב ששלמה המלך תיקן. ועירוב גם שלמה המלך.

ויש לכל מצוה ומצוה מאלו גם כן פירושים ודקדוקים. כמו שיש פירושים ודקדוקים על מצוות התורה, יש גם פירושים ודקדוקים על המצוות שהחכמים תיקנו.

כבר דיברנו על זה פעם, שמה שאנשים אומרים שאלה “שבע מצוות דרבנן” – הרמב”ם סובר הרבה יותר משבע. הרמב”ם סובר יותר.

אה, רגע, הרמב”ם מנה אחת, שתיים, שלוש… לא, הוא לא מונה מספר, הוא סתם לוקח נקודה. זו מצווה. הם כבר דיברו על זה פעם באיזה שיעור אחר, שמה שאנשים אומרים שיש שבע מצוות דרבנן, זו טעות גמורה. הרמב”ם סובר שיש יותר. יחוד, ועוד דברים.

“כל אלו המצוות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם, שנאמר לא תסור מכל הדבר“. מה כתוב שם? אשר יגידו לך (דברים יז, יא), בית הדין. והוא מפרש על כך שבית הדין שבכל דור, נביאים וחכמים, שכל אחד מהם היה לו דין בית דין, תיקנו, ויש מצווה עלינו לשמוע להם. יש מצווה נוספת שכתוב “לא תסור מן הדבר”.

אומר הוא: “ואינן תוספת על מצוות התורה”. הדברים אינם תוספת, וכשהם עשו זאת לא עברו על בל תוסיף.

אבל אם כך יש קושיה, “והלא הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו” (דברים יג, א), הרי התורה אמרה שאסור להוסיף?

הוא עונה ש”בל תוסיף” פירושו “שלא יבוא נביא ויורה לחדש דבר ולומר שהקב”ה ציוהו במצוה זו”. נביא אינו רשאי לומר מלבד התרי”ג, שהקדוש ברוך הוא הוסיף לו עוד מצוות. זה היה עובר על בל תוסיף, “שהקב”ה ציוה להוסיף על מצוות התורה או לגרוע אחת מכל אלו השש מאות ושלש עשרה מצוות. אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה…”

אבל אם בית דין עם נביא הוסיפו… מה עניינו של הנביא כאן? יתכן משום שהגמרא לומדת דברים שונים מדברי נביאים ודברי קבלה. זה נכון, אבל זה לא נכנס בתורת נבואה. “אבל אם הוסיפו בית דין או נביא שיהיה באותו הזמן מצוה…” הם תיקנו דרך תקנה.

אני חושב שיש שתיים שלוש דרכים: דרך תקנה, או דרך הוראה, או דרך גזירה.

* דרך תקנה: זו תקנה חדשה, משום שקרה שינוי, צריך לתקן זאת, תיקון עולם.

* דרך הוראה: אולי הוא מתכוון דרך שעה? הוראת שעה? אולי הוא מתכוון לומר שאז הייתה רק הוראה, כמו במלחמה וכדומה.

* דרך גזירה: מובן לי גם כן, גזירה פירושה שגוזרים משום משמרת.

כשאתה רואה בתוספות, פירוש הדבר שלא הוסיפו מצווה חדשה. דהיינו, לא אמרו, הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לעשות עירוב, או לקרוא את המגילה בעונתה. לא זה אמרו, כי אם כן, זה נאמר אצל תפילין, “הוי מוסיפין על התורה”.

אלא מה כן אמרו? הרמב”ם מביא: “אלא כך אנו אומרים, שהנביאים ובית דין תקנו וציוונו לקרוא את המגילה בעונתה”. מהו “בעונתה”? לקרוא את המגילה, הוא מתכוון לומר מי”א עד י”ד.

מדוע? “כדי להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ותשועה שעשה לנו והוא קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו, וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה, ‘כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו'”.

שוב, מה שבית הדין אמרו, הם לא אמרו שיש עוד מצווה מלבד התרי”ג מצוות. אלא בסך הכל אמרו תקנה חדשה. הם לא אמרו שהקדוש ברוך הוא אמר, אלא הם אמרו שקרה כאן מעשה חדש, שיהודים ניצלו, נעשה הלכה חדשה – לא שהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו, אלא אנחנו רוצים.

ומעניין, הרמב”ם אומר כאן שבזה הם חיזקו את התורה עצמה. הם לא אמרו שזו תוספת על התורה, אלא הם חיזקו את התורה. הוא מתכוון לומר שקריאת המגילה היא גם משהו דומה לגזירה, כי היא מחזקת את המצווה של “ומרוב שבחיו של הקב”ה”.

הוא מכניס כאן אריכות גדולה שלכאורה אינה נצרכת לטעמו, אבל זה יפה מאוד. הוא אומר, כשאנו קוראים את המגילה זה לא רק שאנו קוראים משהו ישן – קול קורא במגילה ובפרה אומרים צדיקים – לא קוראים מעשה ישן, אלא מזכירים לנו שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ושהקדוש ברוך הוא עונה ליהודים, ושכאשר יהודים מבקשים הקדוש ברוך הוא עוזר להם.

זה נכון שזה קטע יפה ברמב”ם, בכלל מה שהוא מביא מפורים וכדומה כל השנה. אבל כאן בהקשר, לכאורה הדרך שזה נכנס כאן היא רק משום שהרמב”ם רוצה להסביר את הטעם. הוא רוצה להכניס אותך קצת לראש של החכם שמתקן את המצווה החדשה. לא ראש כזה ש”אני עושה מצוות חדשות שהקדוש ברוך הוא לא נתן”, לא. אני יכול להסביר לך שיש עוד עניין, שהקדוש ברוך הוא אוהב שיהודים יעמדו על התורה, יש מצווה לפרסם, זה דבר טוב גדול, ממילא אני מתקן.

יתכן שהוא מתכוון לומר שתקנותיהם יהיו גם בתוך כלי התורה. שיסתכלו מה התורה תיקנה. הרי התורה עשתה שכאשר יש ישועה, מודים. הרמב”ם אומר שזו מצווה חדשה נוספת, הוא רק הסביר לך את הסברא מדוע הם עשו זאת.

הוא רוצה לומר שזה לא ערך חדש, הוא לא חידש רעיון חדש, זה רעיון שכתוב בחומש. אבל אפילו כך, זה לא באמת נצרך. הם לא רק עשו לך לברך ולהלל, הם עשו לך זאת באופן של קריאת המגילה. אילו היו אומרים שבתפילה יש לכוון לנס, הם לא היו ממש מוסיפים לך. הם כן הוסיפו לך משהו, צורה של מצווה, לקרוא ספר מסוים. מדוע אין לא תוסיף? כי מה שקובע לא תוסיף זה לא שזה דבר חדש, אלא שהם אומרים [שזה מהקב”ה].

אני חושב אולי דבר אחר. אני חושב שהרמב”ם רוצה כאן פשוט להסביר את הטעם, הוא רוצה להכניס לראש של מי שעושה זאת. בשלמא אם הוא אומר שזו נבואה, אני מבין. אבל אם הקדוש ברוך הוא לא ציווה, מה אתה עושה? בוא אסביר לך דוגמה של מצווה קלה להסביר מדוע הוא עושה זאת. יתכן גם שהרמב”ם סובר שבאמת יש הלל לשם, צריך להודות לקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא כתב שצריך להודות לו. המחשבה קיימת, מבינים שהקדוש ברוך הוא נתן רמז מה חשוב.

יתכן שטמון כאן שלא תוסיף רגיל גורע משלמות התורה, זה מחזק את התורה, כי זו עדות חדשה שהקדוש ברוך הוא נתן תורה. כן, זה באמת בעייתי. שאלתי אז, האם מותר לומר שהקדוש ברוך הוא ציווה? הרי אסור לסבור כך. זה באמת היה עוזר שכן, אבל על ידי שעשו מצווה מדברי סופרים, אין את החשש של לא תוסיף.

אוקיי, נתתי לך את הנקודה הנכונה של ההקדמה? עכשיו אתה יודע שכל המצוות, אפשר כבר ברוך השם לעשות סיכום של כל התורה כולה. כל התורה כולה בקיצור כבר למדנו. זה טוב מאוד, צריך לעשות דבר חדש לזכור את כל התורה כולה. עכשיו כבר קנינו בתמצית את כל התורה כולה.