מצוות לא תעשה א – קכב (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

מצוות לא תעשה – שיעור בהלכות עבודה זרה

הקדמה

החבר’ה אמרו שצריך לדבר יותר עם העולם, אז אני חושב על זה. אבל את מצוות לא תעשה אפשר לדון, כי כולם די מכירים את מצוות לא תעשה.

יש דבר מעניין לחשוב עליו לגבי החלוקה. הרשימה תהיה בתוך הספר, והיא לא מחולקת למצוות עשה ומצוות לא תעשה – היא הולכת לפי הקטגוריות של המצוות. אבל ברשימה, הרמב”ם בנה אותה על הגמרא, שמחלקת מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אז זה נהיה קצת מוזר, כי הרבה מאוד קשורות לקודמות.

אולי הוא שם את הלא תעשה למה שיותר חשוב. כמו שהרמב”ם מסביר שאהבה יותר חשובה מיראה – בין אם זה חיובי או שלילי, זה הגיוני. יש כאלה שאומרים שמצוות לא תעשה יותר חשובות. יש מחלוקת כזו.

יש משהו, תורה, למה מצוות לא תעשה יותר חשובות – כי זה עניין של מחשבה? יש משהו כזה. דבר כזה שאדם לא עושה, זה קשור לתורה שהיא שותקת. אבל לא לעשות זה גדול מלעשות. כשאדם עושה, הוא מגדיל, וכשאדם לא עושה, זה נעלם.

—

מצווה א: האיסור להאמין באלוהות אחרת

הרמב”ם אומר: “שלא להעלות על מחשבה שיש שם אלוה זולתי ה'” – שלא יעלה על דעתו שיש אלוהות אחרת מלבד הבורא, שיש כוח אחר מלבד הבורא.

זה ההיפך ממצוות עשה הראשונה. להבין מה זה אומר, כבר מסרנו את זה בשבוע שעבר.

המשמעות של “להעלות על מחשבה”

כשהוא אומר “לא להעלות על מחשבה”, המילה “להעלות” מתייחסת למחשבה. זה מעניין, כי “להעלות” זו המחשבה שנמצאת בשליטתו של האדם.

אני חושב שזה אומר אותו דבר. יכול להיות שכשלומדים את ההלכות, המצווה הראשונה מוסברת יותר. ננסה בשבוע הבא להבין מה הוא מתכוון, כי זו מצווה פנימית – זו מצווה במחשבה. זו לא מצווה של מעשים וכדומה; זו מצווה לא להאמין באל אחר.

זה אפילו נראה כפחות מלהאמין – לא כתוב “אפשר” כאן. “לא תעלה על מחשבה” פירושו להאמין, כך הוא מסביר.

למה “מחשבה” ולא “לדעת”

הסיבה שכתוב “לא תעלה על מחשבה” ולא “לדעת” היא כי הרמב”ם סובר שיש חילוק בין ידיעה לחשיבה. עבודה זרה הוא קורא “הילוך מחשבה” – הוא קורא לזה במקומות אחרים “דמיון” או “הרהור”.

יש “הילוך מחשבה”, שלא אומר במהלך פעולת החשיבה.

תן לי להסביר מה זה אומר, לפי דעתי, ולפי אמת גם כן. לרמב”ם יש כלל מפורש שאי אפשר לחשוב דבר שקר, אי אפשר לדעת דבר שקר. אי אפשר לומר למישהו, אפילו המילה “לדעת” – יש מצווה “לידע שיש מצוי ראשון” – אי אפשר לומר מצוות לא תעשה “שלא לידע שיש מצוי אחר”, כי זה לא הגיוני יותר. “דעת” היא בהגדרה דבר אמיתי.

אז הדרך לבטא דבר שקר היא לומר: זה יכול לעלות על דעתך, אתה יכול לחשוב את זה, אבל זה לא אמת כלל. או שאתה יכול לחשוב, אבל אתה לא יכול לדעת, אתה לא יכול להאמין. אי אפשר לדעת או להאמין בעבודה זרה, לפי דרכו של הרמב”ם.

הוא אומר ש”לא תעלה על מחשבה” לא אומר לא לחשוב על זה, אלא זה אומר לא להגיע למסקנה כזו. הוא לא אומר את הלשון “לא תעלה על מחשבה”, אבל אם היה כתוב “לדעת”, זה כבר היה אומר שזה אמת, כי “לדעת” פירושו לדעת דברים כפי שהם. “להעלות על מחשבה” פירושו לחשוב על דברים שאינם אמיתיים. אבל זה לא אומר את פעולת החשיבה עצמה, כי פעולת החשיבה היא חלק מההגעה לאמת – זה דרך להתבונן במחשבה. אז כדי להגיע לאמת, אפשר לעבור דרך מחשבה. אבל כל עוד אין לך מסקנה רעה, זה לא הלאו.

תראה גם, לרמב”ם יש איסור של חשיבה – האיסור של “לא תתורו”, ה”לא תפנו”, שנראה בקרוב. אבל בכל מקרה, המצווה כאן היא בוודאי שהאיסור הוא לא לחשוב, אלא להאמין, להתכוון לזה.

—

מצווה ב: עשיית פסל לעצמו

מצווה ב’ היא כבר מעשה – “לא תעשה פסל” – לא לעשות פסל, צלם, פסל.

“לא יעשה בידו” – האיסור הוא על מי שעושה אותו, ועל מי שמצווה על מישהו לעשות לו. “לא יעשה לאחרים, שנאמר ‘לא תעשון לכם פסל.'”

זה אומר גם אם אתה עושה לגוי או ליהודי אחר אפילו, וגם המזמין וגם מי שאתה אומר לו – שניהם עוברים.

וזה אסור לעשות עבודה זרה אפילו לאחרים.

הבהרת “בידו” – לעצמו

מה החילוק בין פסל לעבודה זרה? אמרת “שלא יעשה בידו”.

“יעשה בידו” פירושו לעצמו. לא אמרתי את זה אז. מצווה ב’ פירושה לעצמו, ואחרים לא יעשו בשבילו. זה אומר לקחת איזה חפץ ולהעלות אותו על חפץ.

לא, לא, לא, לא, זה פשוט. מצווה ב’ היא כשאדם עושה לעצמו. יש שתי דרכים לעשות לעצמו: אני יכול לעשות על ידי עצמי, ואני יכול לעשות על ידי שליח.

—

מצווה ג: עשיית פסל לאחרים

מצווה ג’ היא כשאני לא עושה לעצמי כלל – אני רק עושה לגוי.

מה החילוק בין פסל לעבודה זרה? שפסל פירושו כל צורה, ועבודה זרה זה כשעובדים אותה?

לא, שוב, החילוק הוא למי עושים. מה שכתוב “לעשות בידו” לא התכוון לאחרים. הסברתי את זה עם ההקשר. זה אומר לעשות לעצמו, בין בידו בין על ידי אחרים. וכאן זה אומר לעשות לאחרים – פעולת העשייה עצמה.

שלא לעשות עבודה זרה לאחרים. אולי אתה צודק שהלשון כאן אומרת עבודה זרה, כי זה כבר לא שם. אתה עושה למישהו אחר, אתה לא יודע מה האדם האחר יעשה. אתה יודע שזה פסל. אם זה רק פסל, אז אולי לא. זה צריך להיות לשם עבודה זרה. אני חושב שאתה כותב במדויק. לא בטוח.

—

מצווה ד: עשיית צורות לנוי

שלא לעשות צורות לנוי – אפילו אם לא עובדים אותן – עשיית צורות של הבריות שנבראו לשם שמים, שנאמר “לא תעשון אתי אלהי כסף.”

—

מצווה ה: איסור השתחוויה

שלא להשתחוות לעבודה זרה. האיסור הוא על השתחוויה, אפילו אם דרך עבודתה אינה בהשתחוויה. כי המצווה הבאה תהיה עשיית כל סוג של עבודה שמקובלת באותה עבודה זרה. אבל השתחוויה, אפילו אם היא לא מקובלת באותה עבודה זרה, יש איסור כללי על השתחוויה לאותה עבודה זרה.

למה דווקא השתחוויה?

אתה יודע למה? כי ה’ אמר “לא תשתחוה להם.” זה דין של ייחוד לה’, לא דין של לא לעשות עבודה. או כמו “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” – סוג כזה של בחינה. זה לא על אותו צלם. לאותו צלם לא אכפת מהשתחוויה, מה זה משנה? אבל עכשיו אתה משתחווה למישהו אחר שהוא לא ה’.

מעניין למה רק השתחוויה. ה’ לא אמר את אותו דבר על תפילה או קרבנות. לא, השתחוויה לבד. יש, אני יודע. צריך לחפש אולי במצוות. קושיה טובה, אני לא יודע. צריך לחפש אולי במצוות. אנחנו הולכים לראות, אנחנו מחזיקים בלימוד הלכות עבודה זרה.

—

מצווה ו: עבודה בדרך עבודתה

שלא לעבוד עבודה זרה בדברים שדרכה לעבוד בהם. מה שמנהג העבודה זרה שעובדים אותה, זה אסור אפילו אם זה לא דרך עבודה שבקדושה, שנאמר “לא תעבדם.”

—

מצווה ז: העברת בנים למולך

שלא להעביר למולך. לא לעשות את האיסור של להעביר את ילדיו למולך, מה שזה היה אומר – זה גם חלק מהלכות עבודה זרה. שנאמר “ומזרעך לא תתן להעביר למולך.”

—

מצווה ח: מעשה אוב

שלא לעשות מעשה אוב. זה סוג של עבודה של עבודה זרה שקשור לכישוף. זה גם עניין של עבודה זרה. הרמב”ם שם כאן את עניני עבודה זרה.

—

מצווה ט: מעשה ידעוני

שלא לעשות מעשה ידעוני זה סוג אחר של עבודה זרה.

—

מצווה י: פנייה אחר עבודה זרה

שלא לפנות אחר עבודה זרה. מה זה “לפנות” הזה, אם אני זוכר נכון, פירושו ללמוד את הספרים של העבודה זרה, או להתבונן בעבודה זרה.

—

מצווה יא: הקמת מצבה

שלא להקים מצבה. לא להקים מצבה, אפילו אם לא מקימים אותה לעבודה זרה. אבל כיוון שדרך העבודה היא עבודה זרה שמקימים מצבות, לא להקים אותה אפילו אם מתכוונים לשם שמים, כך נראה. כמו שכתוב פסוק, שנאמר “ולא תקים לך מצבה.”

—

מצווה יב: הנחת אבן משכית

שלא לתת אבן משכית. כמו שכתוב בפסוק “ואבן משכית לא תתנו בארצכם.” אני חושב שהאיסור הוא להשתחוות – לא להשתחוות על אבן, אפילו אם זה לא לעבודה זרה.

אתה אומר אחרת ממה שהרמב”ם אמר. יכול להיות שאתה צודק הלכתית, אבל אני אומר מה שהרמב”ם אמר – שאסור לעשות. “לתת” פירושו לעשות, לתת, להניח. נו נו, נלמד בפנים, נראה.

—

מצווה יג: נטיעת עצים במקדש

שלא ליטע אילן במקדש. שנאמר “לא תטע לך אשרה כל עץ.” אסור לנטוע שום עצים במקום המקדש. אצל מזבח לה’ אלוקיך.

—

מצווה יד: שבועה בעבודה זרה

שלא להישבע בעבודה זרה לעובדיה. כשרוצים להישבע לעובד עבודה זרה, לא להישבע בשם של עבודה זרה. ולא משביעין אותם, שנאמר “ושם אלהים אחרים לא תזכירו.”

האיסור הכפול

“משביעין אותם” – זה אומר גם שאתה לא תישבע לאותו גוי בצלם שלו, או שאתה לא תשביע אותו. זה אומר, לאדם יש סכסוך עם גוי, והגוי… אתה יודע הנאמנות של הגויים היא רק אם הוא נשבע בשם עבודה זרה – היהודי אסור לו להישבע בשם עבודה זרה, או לומר לגוי להישבע בשם עבודה זרה.

מה עושים אז אם רוצים… הרמב”ם אומר שצריך לעשות קניינים עם גוי, כי אין מוצא.

למדתי קודם שמלווים לו בריבית. מה קורה אם הוא לא רוצה לשלם ומתחילות שאלות על שבועה? לא, גוי אי אפשר לסמוך עליו בשבועה. אפשר לסמוך עליו אולי אם הוא היה נשבע באלוהיו, אבל אסור לתת לו להישבע באלוהיו. אז, זה תקוע. אני לא מבין, לא לתת לו. אסור להשביע אותו – אתה לא יכול לדרוש ממנו שבועה. נראה כשנלמד את ההלכות.

—

מצווה טו: הדחת הרבים

שלא להדיח בני ישראל אחר עבודה זרה. לא לשכנע, להסית, שנאמר “ולא ישימך פח וזאת עבודה זרה להדיח.”

—

מצווה טז: הסתת יחיד

הבאה, שלא להסית אדם מישראל אחר עבודה זרה. שנאמר “מסית לא תוסיף ולא תכסה עליו.”

מה החילוק בין מסית למדיח? אני לא יודע. נראה כשנלמד הלכות עבודה זרה.

—

מצוות יז-יט: הדינים המיוחדים לגבי מסית

מצווה יז: לא לאהוב את המסית

שלא לאהוב המסית. לא לאהוב את המסית. זו עבודה זרה, כך נראה. לאהוב. “לא תאבה לו.” יש ארבעה איסורים על מסית.

מצווה יח: לא לעזוב את השנאה

שלא לעזוב השנאה למסית. לא להרפות. אז, מצווה יז אומרת שכל יהודי יש מצווה לאהוב, מסית יש מצווה, איסור לאהוב. ולא רק שיש איסור לא לאהוב אותו, יש אפילו איסור לשנוא אותו קצת. שלא לעזוב השנאה למסית – לא להרפות מהשנאה של המסית, שנאמר “ולא תשמע אליו.”

אז, “לא תשמע אליו” נכנס לתמונה. נראה כשנלמד הלכות עבודה זרה. אז אני זוכר את המדרש שהרמב”ם מביא. ולא תספיק עליו את חמתך בכל לבבך – זה אומר, זו דרך איך אני רואה את זה: יש לך יהודי, כולם צריכים לאהוב אותו, ואני לא אוהב אותו, וכולם אסור להם לשנוא אותו, ואני דווקא לא… כן, זה הלכות, זה לא להרפות מהשנאה.

אז לפעמים אדם תופס את עצמו עם הרהור – אולי כדאי לאהוב את היהודי הזה? לא, לא צריך להיות.

מצווה יט: עמידה על דמו

יתר על כן, תשלח לו הצלה למעשה, אלא עומד על דמו – שידונו אותו, כפי שמגיע לו, כבר. אבל לפחות, אני אוהב אותו, באופן כללי כפי שרואים.

מצוות כ-כא: דיני המסית (מי שמסית לעבודה זרה)

עוד דבר: שלא לעזוב שנאה למסית – לא להרפות מהשנאה למסית, שנאמר “לא תשמע אליו”. יש את ה”לא תשמע אליו” כנגד מסית.

ורואים איך לומדים אהבת ישראל, וכמו שהמדרש שהרמב”ן מביא “צריך אדם לאהוב את חברו כגופו” – מה זה אומר? כל יהודי צריך לאהוב, וכל יהודי אסור לשנוא. כן, יש הלכות לא להרפות מהשנאה. אבל נכנס כאן מסית – אולי את המסית כן צריך לאהוב? לא, לא צריך.

שלא להציל המסית אלא עומד על דמו – לשפוט אותו כפי שמגיע לו, שנאמר “ולא תחוס עינך עליו”.

שלא ילמד המוסת זכות על המסית – האדם שהמסית רצה להסית לעבודה זרה לא ילמד זכות על המסית, שנאמר “ולא תחמול”.

שלא ישתוק המוסת מללמד חובה על המסית אם יודע לו חובה – המוסת לא יתאפק מללמד חובה אם הוא יודע דרך ללמד חובה, שנאמר “ולא תכסה עליו”.

יש כאן חמש מצוות שמתכוונות לדבר אחד: ללכת בכל חומר הדין כנגד המסית. ולא רק בכל חומר הדין, אלא גם שהעולם ידע שיש את כל העניין של אהבת ישראל וכל העניינים – כל יהודי, אפילו כשהוא במשפט, אפילו בדיני נפשות, מחפשים לו זכות וכו’. אבל מסית לא. צריך רק לדעת את ההלכה אצל כל היהודים האלה שהם מסיתים לכל מיני עבודות זרות, שזו ההלכה שלהם.

—

איסורים הקשורים לעבודה זרה ולרכושה

מצווה כב: הנאה מתכשיטי עבודה זרה

שלא להנות בתכשיטי עבודה זרה – אם יש עבודה זרה שעובדים, והניחו עליה תכשיטים יפים, אסור להשתמש בהנאה, שנאמר “ולא תחמוד כסף וזהב עליהם”. “עליהם” פירושו מה שמונח על העבודה זרה.

בספר חובת הלבבות למדנו בשבת שיש שם במדרש ש”ולא תחמוד” פירושו רק בלב, לא להתאוות. אבל אתה מתכוון שלהתאוות פירושו רק בלב – ההמשך של הפסוק הוא “ולקחת לך”. כמו שהם למדו ש”ולא תחמוד” פירושו רק אם אתה עושה מעשה ואתה מקבל את זה.

מצווה כג: בניית עיר הנידחת מחדש

שלא לבנות עיר הנידחת לכמות שהיתה – מחריבים עיר הנידחת, לא לבנות אותה מחדש באותה דרך שהיתה לפני כן, שנאמר “ולא תבנה עוד”. זה צריך להישאר זכר.

הולכים בארץ ישראל, מוצאים את זה – שיישאר חרב. יש הרבה תלים. מה זה תל? חלק מהם הם עיר הנידחת. זה צריך להישאר כמו יריחו – נשאר זכר שידעו. “תל עולם לא תבנה עוד” – זו לשון הפסוק. וכתוב “והיתה תל עולם לא תבנה עוד” על עיר הנידחת.

מצווה כד: הנאה מרכוש עיר הנידחת

שלא להנות בממון עיר הנידחת – כל הכסף של עיר הנידחת הוא חרם, צריך לאבד אותו. אסור להנות משום כסף של עיר הנידחת, שנאמר “ולא ידבק בידך מאומה מן החרם”.

מצווה כה: הנאה מעבודה זרה עצמה

שלא להנות בעבודה זרה ובכל משמשיה ובזבחה – לא להנות מעצם העבודה זרה, או ממשמשי עבודה זרה. מה פירוש משמשיה? זה לא מתכוון לאנשים, זה מתכוון סתם לבגד תשמישה, או לתקרובת שלה – אנשים הקריבו לה דברים, או הביאו לה אוכל, או יין שנסכו לה, או יין שניסכו לה, שנאמר “ולא תביא תועבה אל ביתך”.

—

נבואת שקר

מצווה כו: להתנבא בשם עבודה זרה

שלא יתנבא בשמה – אדם לא יאמר דברים בשם עבודה זרה, שהעבודה זרה אמרה לו, שנאמר “ואשר ידבר בשם אלהים אחרים”. מדברים בעצם מחוץ לאיסור דת, כי הוא לא בעצם נביא. או מחוץ – שגם לא יהיה בעל דמיון, ואם הוא כן היה לו דמיון כזה, שלא יאמר את זה.

מצווה כז: נבואת שקר בשם ה’

שלא להתנבא בשקר – לא להתנבא בשקר, זה אומר לומר בשם ה’ משהו שהקב”ה לא אמר לו, שנאמר “אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא ציויתיו”.

מצווה כח: שמיעה לנביא שקר

והמצווה הבאה היא לא רק שהאדם שאומר דברים בשם עבודה זרה אסור, אלא אף אחד לא רשאי לשמוע למי שמתנבא בשם עבודה זרה, שנאמר “ולא תשמע אל דברי הנביא”. זה לא אומר סתם לא לשמוע, זה אומר לא לציית – ללכת בדרכיו.

מצווה כ”ט: לא לפחד מנביא השקר

לא נמנע מהריגת נביא השקר ולא נירא ממנו – נביא שקר כזה צריך להרוג אותו, ולא להימנע מלהרוג אותו, ולא לפחד ממנו, שנאמר “לא תגור ממנו”.

הרמב”ם אומר שמכיוון שאנשים יחשבו הרבה, אולי בכל זאת הוא יודע מה הוא מדבר.

—

מנהגים הקשורים למנהגי עבודה זרה

מצווה ל’: הליכה בחוקות עבודה זרה

שלא ללכת בחוקות עבודה זרה ולא במנהגותם – לא להתנהג עם החוקות והמנהגים של עבודה זרה, שנאמר “לא תלכו בחוקות הגוי”. זה מאוד חשוב – עבודה זרה, ואפילו סתם מנהגים לא ללכת עם חגורת העבודה זרה.

—

כישוף וניחוש

מצווה ל”א: קוסם

שלא לקסום – לא לעשות שום סוג כישוף שנקרא קסם, שנאמר “לא ימצא בך… קוסם קסמים”.

מצווה ל”ב: מעונן

שלא לעונן – לא לעשות את סוג הכישוף שאומר דברים מסוימים מתי לעשות, איזה זמן טוב או רע למה, שנאמר “לא תעוננו”.

מצווה ל”ג: מנחש

שלא לנחש – גם זה סוג אחר של כישוף של סימנים, לעשות דברים לפי סימנים, שנאמר “לא תנחשו”.

מצווה ל”ד: כישוף כללי

שלא לכשף – איסור כללי על כישוף, שנאמר “לא ימצא בך… מכשף”.

מצווה ל”ה: חובר חבר

שלא לחבר חבר – עוד סוג כישוף. מכל הדברים האלה ראינו בהלכות עבודה זרה, שנאמר “וחובר חבר”.

מצווה ל”ו: שאילה באוב

שלא לשאול באוב – לשאול שאלות דרך איזשהו סוג כישוף, שנאמר “ושואל אוב”.

יש איסור לעשות אוב – עכשיו אפשר לראות שחוץ מהאיסור לעשות את האוב, את מעשה האוב, יש איסור לשאול שאלות באוב.

מצווה ל”ז: ידעוני

שלא לעשות מעשה ידעוני. מעניין למה הוא מפריד אוב וידעוני משאר הכשפים. אבל החילוק בין לשאול ולעשות ברור – לעשות זה המעשה, ואסור לשאול את בעל האוב ובעל הידעוני.

מצווה ל”ח: דורש אל המתים

שלא לשאול בחלומות המתים – אסור לשאול שאלות בחלום מהמתים, שנאמר “ודורש אל המתים”. זה איסור מעניין.

—

לבישת בגדי המין השני ומנהגי עבודה זרה

מצוות ל”ט-מ’: לא ילבש

שלא תעדה אשה עדי איש – אישה לא תלבש בגדים של איש, שנאמר “ולא ילבש גבר שמלת אשה”. והמצווה הבאה היא להיפך – האיש לא ילבש עדי אישה, שנאמר “לא יהיה כלי גבר על אשה”.

והרמב”ם מיד מסביר: איך זה נכנס לכאן באמצע הדיבור על כישוף ועבודה זרה? “לפי שזהו מנהג עובדי עבודה זרה”, והוא מביא מפורש “בספרי עבודותם”.

מעניין שכאן יש ציטוט מ”ספרי עבודותם” – יש הרבה ספרים קדושים, אבל כבר מיד במצוות לא תעשה, בתחילת הרמב”ם, מצוטט ספר של עבודה זרה. הוא מתכוון “ספרי עבודותם” – הוא מתכוון לספרים של עובדי עבודה זרה.

הנקודה היא, הרמב”ם אומר הלאה, זה היה המנהג של עבודה זרה, והאיסור הוא בגלל עבודה זרה.

מצווה מ”א: שעטנז

גם שעטנז, אומר הרמב”ם, שעטנז גם קשור לעבודה זרה: “שלא ללבוש שעטנז, כמו שלובשין כומרי עבודה זרה”, שנאמר “לא תלבש שעטנז”.

מצווה מ”ב: הקפת הראש

שלא להקיף פאת ראש – גם לגלח את פאות הראש זה איסור, וזה גם קשור לעבודה זרה, לא לעשות כמעשה עבודה זרה, שנאמר “לא תקיפו פאת ראשכם”.

לא לעשות פאה כזו, לא לעשות עיגול פאה – זה מנהג של עובדי עבודה זרה, “כומרי עבודה זרה”. יש כומרים, יש עובדים – אלה חבורות אחרות.

מצווה מ”ג: השחתת הזקן

שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר “ולא תשחית את פאת זקנך”.

העובדים כולם משחיתים את הזקן שלהם, אבל הקפת פאה עושים רק הכהנים, הכומרים.

מצווה מ”ד: התגודדות

שלא להתגודד כעובדי עבודה זרה, שנאמר “ולא תתגודדו”.

מה זה? אומר הרמב”ם, “גדידה” היא “שריטה אחת” – זה אומר להשחית את הבשר כחלק מאבלות.

מצווה מ”ה: ישיבה במצרים

שלא לשכון בארץ מצרים לעולם – המצווה שלא להתיישב ולגור בקביעות במצרים, שנאמר “לא תוסיפון”.

למה? כי מצרים הם דינים על עבודה זרה. כך אומר הרמב”ם, שם את זה מיד ליד עבודה זרה. לא כתוב ליד על עבודה זרה, אבל כך זה נראה כאן.

שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העינים.

המצווה היא שלא להתיישב ולגור בקביעות במצרים, שנאמר “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד”.

למה הרמב”ם שם את מצרים ליד עבודה זרה? הוא ממקם את זה ממש ליד עבודה זרה. לא מובן מאליו שזה על עבודה זרה, אבל הוא רואה את זה כך – “למען להרחיק ממעשיהם הרעים”.

הליכה אחר הלב והעיניים

מצווה מ”ז: שלא לתור אחר מחשבות הלב וראיית העיניים. הרמב”ם שם את זה אחרי עבודה זרה כי הוא לומד ש”אחרי לבבכם” פירושו מינות – כפירה. כמו שהרמב”ם גם אומר, “שלא לסור אחרי מחשבות הלב וראיית העיניים”, שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” – זה אומר לא ללכת אחרי מחשבות של עבודה זרה או מחשבות של זנות. זה דומה לעבודה זרה – “אחרי עיניכם”.

דינים הנוגעים לשבעה עממים

מצווה מ”ח: לא לכרות ברית עם שבעת העממים. קודם היתה לנו מצוות עשה לעשות מלחמה נגד שבעת העממים, וכאן האיסור הוא לא לכרות איתם ברית, שנאמר “לא תכרות להם ברית”.

מצווה מ”ט: לא להחיות אף אחד משבעת העממים, שנאמר “לא תחיה כל נשמה”. זה שוב לצורך מיגור עבודה זרה, בעצם.

באופן דומה, הבאה קשורה. מצווה נ’: לא לחון – לא לרחם על עובד עבודה זרה, שנאמר “ולא תחנם”.

מצווה נ”א: לא לתת לעובד עבודה זרה לגור בארצנו – לא לתת לעובד עבודה זרה לגור בארץ ישראל, שנאמר “לא ישבו בארצך”.

מצווה נ”ב: לא להתחתן עם עובד עבודה זרה – לא לעשות שידוכים איתם, שנאמר “ולא תתחתן בם”.

עמון ומואב

מצווה נ”ג: עמוני ומואבי לא יבואו לעולם בקהל ישראל. עמוני ומואבי לא ישאו בת ישראל, שנאמר “לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'”.

לא כתוב כאן עבודה זרה – כתוב שיש להם מידות רעות. אולי זה גם בגלל שיש להם מידות רעות, לא עושים לפנים משורת הדין, אני לא יודע.

תראו איפה אנחנו עכשיו. כן. זה לא ממש עבודה זרה – זה יותר הלכות מלחמה הנוגעות לאומות.

לגבי עמוני ומואבי – איפה זה בעצם כתוב בתורה? האם זה פשוט כסוג של נקמה כי הם התעללו ביהודים? צריך לדעת.

לא, זה לא יכול להיות נקמה. יכול להיות שלא צריך אנשים עם גנים כאלה רעים, שהם כאלה שקצים שאינם מקדימים בלחם ובמים – שלא מציעים לחם ומים.

דיני גרי אדום ומצרים

מצווה נ”ד: ההלכה היא לא להרחיק את צאצאי עשו מהקהל אלא עד שלושה דורות. לגבי עמונים אמרנו שזה לעולם, אבל זרע עשו זה להיפך – זה לאו שלא… אחרי שעברו שלושה דורות, לא להרחיק אותם, שנאמר “לא תתעב אדומי”. אם אדומי אחרי כמה דורות רוצה להתגייר, צריך לקבל אותו. זה לאו נגד להימנע מלקבל אותו.

מצווה נ”ה: לא להרחיק מצרי מלבוא בקהל אלא עד שלושה דורות, שנאמר “לא תתעב מצרי”. אותו דבר – מצרי גם… זה איסור להרחיק אותו.

זה מעניין, כי כל גר, כל מי שבא להתגייר, אנחנו מרחיקים. לא להרחיק יותר מזה. להרחיק כאן פירושו “לבוא בקהל ה'” – לעניין נישואין.

זה גם מעניין – זה אחרי שהוא כבר נהיה גר כשר.

כן, כן, רגע. כך ההלכה.

אבל זה בעצם לא לקבל גר מהם?

מקבלים גרים.

אם מקבלים גרים, הוא לא גר? אסור להתחתן איתו?

כך ההלכה אומרת. יוצא שאם מישהו מציע שידוך ליהודי ואומר שסבא רבא שלו היה מצרי, אם הוא אומר לא, הוא רשע כי הוא אומר לא.

הכללים והדרכים איך לומדים, איך פוסקים, לאסור עליו – מה הבעיה? אף אחד לא פוסק עליו. למעשה אף אחד לא מתחתן איתו בכל מקרה.

זו לא מצווה שכולם צריכים להתחתן עם אדומי, נו.

כן, זו מצווה? נו, נו.

מה הוא? נו, מה הוא?

דיני מלחמה

מצווה נ”ו: לא להציע שלום לעמון ומואב תחילה בזמן מלחמה כמו שאר האומות. שוב, קודם למדנו שכשזו מלחמת רשות צריך להתחיל בשלום, אבל כשעושים מלחמה עם עמון ומואב לא צריך להתחיל בשלום, שנאמר “לא תדרוש שלומם וטובתם”.

בל תשחית – לא להשחית עצי פרי

מצווה נ”ז: לא להשחית עצי פרי. גם, כיוון שאנחנו כבר מדברים על מלחמה, האחרונות הן עניינים הקשורים למלחמה. אבל במלחמה לא להשחית. זה נכנס להמשך ארוך. כי במלחמה כתוב שאפשר להקיף את העיר, או אפשר לעשות מה שצריך לעשות, להרוג את האנשים, אבל את העצים אסור להשחית.

וקל וחומר זה הנימוק – קל וחומר פירושו שזה לא דווקא במלחמה, אלא אסור להשחית דברים טובים, שנאמר “לא תשחית את עצה”.

נכון, זו עוד אחת מההלכות. זה לא שהיתה הווה אמינא שלא היו יודעים את זה. היתה הווה אמינא להשחית את העצים של הגויים – כאן לומדים את מצוות בל תשחית, שגם את זה אסור לעשות.

לא לפחד בקרב

נו, מה שם המצווה? “שלא ייראו אנשי מלחמה ויפחדו מאויביהם בשעת מלחמה” – שחיילים לא יפחדו ויחששו מאויביהם בזמן מלחמה, שנאמר “לא תערוץ מפניהם ולא תיראום”.

זה מעניין – לא כתוב שמחשבת פחד לא תעבור בראשו. אלא לא להיכנע לפחד, לא “להיכנע לפחד”, לא ללכת אחרי הפחד ולתת לפחד לשלוט בך. המפרשים דנים בזה. אבל בכללי, הלילה קל – אסור לפחד. כשהולכים למלחמה, חבר’ה, הולכים למלחמה, זו מצווה ללכת למלחמה כשצריך, אסור לפחד. אם פוחדים, עוברים על לאו. לא כתוב כאן שאולי הוא לא מונה את זה – אני לא מבין.

זכירת עמלק

מצווה נ”ט: “שלא יסור מליבנו מעשה עמלק הרשע אשר עשה לנו.” קודם היתה לנו מצוות עשה דומה – שמעשה עמלק הרשע שעשה לנו לא יסור מליבנו לעולם, שנאמר “לא תשכח”.

קדושת שם ה’

מצוות לא תעשה השישים היא “שאנו מוזהרין מברכת ה'” – אנחנו מוזהרים נגד ברכת [לשון סגי נהור לקללת] ה’. אסור לקלל את השם. הרמב”ם מביא את הפסוק “אלהים לא תקלל”. אסור אפילו לומר… “שלא ל…” “שלא לקלל”? כן, הוא כבר אומר “שאנו מוזהרין”. אה, זה לשון יפה.

ולגבי העונש כתוב “ונוקב שם ה’ מות יומת”. הרמב”ם אומר, אבל איפה כתוב… מה הכלל שיש לרמב”ם? בואו נראה. מה הכלל? “כל שעונשו כרת או מיתת בית דין הרי זו מצוות לא תעשה, חוץ ממילה ופסח.” מילה ופסח שונים – למרות שזה לא לאו, יש כרת אפילו רק על מצוות עשה. אבל כאן, אם יש לאו, למה כתוב כאן “אלהים לא תקלל”? למה צריך את הלימוד הספציפי הזה? זה לא עניין פשוט.

שבועות

מצווה ס”א: לא להפר שבועה – שלא להפר שבועת ביטוי, שנאמר “לא תשבעו בשמי לשקר”. כשמישהו נשבע בשם ה’ לשקר – הוא ידע שזה שקר. אחר כך כשהוא מפר את זה, אז הוא יחלל את שם ה’ שאמר קודם. כן, נכון. זו כל הנקודה של שבועה – שה’ יהיה מעורב. כן, כן.

מצווה ס”ב: לא להישבע לשווא, לחינם. זה אומר שבועה שהיא ברור טיפשית או שקרית, שנאמר “לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא”.

מה שאתה אומר – כאן יש לנו שבועת ביטוי שפירושה אני אומר אני נשבע שאני הולך לעשות משהו. שבועת שווא פירושה אני נשבע שמשהו קרה, או על מציאות שאינה כך. אני נשבע שתולעת היא פיל. זה ההבדל העיקרי.

חילול השם

מצווה ס”ג: לא לחלל את השם הקדוש ברוך הוא, שנאמר “ולא תחללו את שם קדשי”. זה אומר, חוץ מהמצוות שכבר היו לנו קודם לגבי… שהוא אומר “את שם קדשי”. קידוש השם, חילול השם, כן. קודם היתה לנו המצווה של “ונקדשתי” – כל אדם צריך למסור נפש, וכל אדם צריך לקדש שם שמים. וכאן איסור הלאו של לא לחלל שם שמים.

האם זה אומר לא למסור נפש כשצריך למסור נפש? איפשהו לרמב”ם יש רשימה שלמה של דברים שזה אומר. בסדר. ביסודי התורה, אני חושב שאני זוכר. יכול להיות. זה כולל גם את הנושא של מה שנקרא חילול השם – שתלמידי תורה, שאנשים לא יגידו “חבל על ששימשו שמים וארץ” – חבל שהשמים והארץ שימשו אדם כזה. כן.

לא לנסות את ה’

מצווה ס”ד: לא לנסות את דבר ה’. ניסיון. זה אומר שאם נביא הבטיח משהו, לא לנסות אותו. לא צריכה להיות נבואה כזו ואז לראות את הסימנים.

זה אחרי שכבר בדקו אותו?

לא, כלומר יש כללים איך בודקים. אחרי שכבר בדקו, אולי אי אפשר לנסות אותו אחר כך.

זו בכל זאת מידה.

זה קצת אחרי הבדיקה-כן, שהוא לא יארוז שום… [לא ברור]

לא, בדיקה לפי הכללים, כן.

איסורים הקשורים למקדש

לא להשחית מקומות קדושים

מצווה ס”ה: גם סוג של דרך לא לחלל שם שמים. כתוב “שלא לאבד בית המקדש, או בתי כנסיות, או בתי מדרשות” – לא להשחית את בית המקדש, או בתי כנסת, או בתי מדרש. זה כלול באיסור מחיקת שמות קדושים – שמות שהתקדשו על ידי כתיבה בקדושה, כלומר שמות ה’, כתבי הקודש. כמו שכתוב בפסוק “ואבדתם את שמם” – מותר להשחית, חייבים להשחית עבודה זרה, אבל “לא תעשון כן לה’ אלהיכם” – לה’ לא לעשות כך. יש לך עוד דוגמה של… זה כתוב בשולחן ערוך.

בסדר, זה יותר קצת כמו… זה כתוב יותר בבירור, אבל כן.

לא להלין את הגופה

מצווה ס”ו: עוד מצווה שכבר היתה לנו – מצווה ס”ו היא “שלא להשבית שמירה סביב למקדש”… [תיקון] שכשהרגו מישהו, או תלו אותו, נתנו את עונש התלייה…

לא עונש מוות. נתנו לו את העונש של… כל הנהרגים בבית דין נתלים, כן.

לא כולם, אבל מסוימים שנתלים. ולא להשאיר אותו בלילה על העץ, שנאמר “לא תלין נבלתו על העץ”.

“תלין” זה לשון מעניין, כי “תלין” פירושו “צלוב”, אבל יש שאלה האם… יכול להיות פשוט תלייה, בלי הבדל. בסדר, צריך לחשוב על זה. מי יודע. “תלין” זה כמו “צלוב”, זה אומר…

אני מתכוון שתלייה, כשכתוב בתורה תלייה, כמו שאני זוכר, זה לא אומר תלייה. כשהיהודים היו במצרים, זה לא אומר…

לא שזו הדרך שבה הוא נהרג, אלא זו הדרך לפרסם את ה…

וגם, תלו אותו בצווארו, שהוא נחנק, הוא לא נחנק. נותנים לו מיתה קלה יותר, לא כמו צלב, פשוט שמים אותו שם. תולה – לא נתלה, לא ככה? לא בהכרח שזה אומר…

שמירת המקדש

מצווה ס”ז: “שלא להשבית שמירה סביב למקדש” – לא להפסיק לשמור סביב המקדש. חייבים שתהיה שמירה סביב בית המקדש. והלאו הוא שלעולם לא להפסיק את זה, שנאמר “ושמרתם את משמרת הקודש”. והכלל הוא ששמירה היא עשה, כן?

כהן נכנס להיכל

אה, מצוות המקדש – שכהן לא יכנס להיכל בכל עת, שנאמר “ואל יבוא בכל עת אל הקודש”. מותר להיכנס לקודש הקודשים רק כשמותר – כבר כתוב, יום כיפור או…

שמירת המקדש והגבלות כניסה

מצווה ס”ז: שלא להשבית שמירה סביב המקדש – חייבים לשמור משמרת סביב בית המקדש, והלאו הוא שלא לבטל ולהפסיק את זה, שנאמר “ושמרו את משמרת הקודש.” הכלל הוא שהשומרים נמצאים שם תמיד.

מצוה ס”ח: שלא יכנס כהן להיכל בכל עת – כהן לא יכנס להיכל בכל עת, כמו שנאמר “ואל יבוא בכל עת אל הקודש.” מותר להיכנס לקודש הקודשים רק כשמותר – דהיינו רק ביום הכיפורים, או כשצריך לבדוק משהו, כמו שלמדנו קודם בהקדמה, כשצריך לוודא איך עומדים הדברים בשלושה עשר ספרי התורה.

אני רוצה להעיר כאן דבר ברור: אני רואה שפחות או יותר סדר מצוות עשה ומצוות לא תעשה הולך באותו דפוס. קודם מתחיל במציאות ה’ ואיסור עבודה זרה, ונראה שנושא חילול ה’ קשור, כי רואים שאכן בסדר התורה זה עומד שם. והדבר הבא הוא בית המקדש – בשניהם זה הסדר הברור. המקדש וכליו. זה שונה ממשנה תורה, שם המקדש מופיע הרבה יותר מאוחר.

הגבלות על בעלי מומים

מצוה ס”ט: בעל מום – שלא יכנס בעל מום מן המזבח ולפנים מן ההיכל – בעל מום לא יכנס לחלק הפנימי של ההיכל, כמו שנאמר “אל הקודש לא יבוא ואל המזבח לא יגש.” הוא יכול להיכנס לעזרה, אבל לא למחנה שכינה, או איך שזה נקרא, למקום המקדש.

מצוה ע’: שלא יעבוד בעל מום – כהן שהוא בעל מום לא יעבוד את העבודה, כמו שנאמר “אשר יהיה בו מום לא יקרב.” זה מתייחס למום קבוע. ובגרסה אחת נאמר שאפילו בעל מום עובר – אפילו מום שיעבור – כל זמן שיש לו את המום, לא יעבוד את העבודה, כמו שנאמר “כל איש אשר בו מום לא יקרב.”

חלוקת העבודה בין כהנים ללויים

מצוה ע”ב: שלא יעסקו הלוים בעבודת הכהנים – שכל אחד יהיה בתחומו. הכהנים יעשו מה שהכהנים צריכים לעשות, והלויים מה שהם צריכים לעשות, ולא הכהנים עבודת הלוים, כמו שנאמר “אל הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם.”

אולי זה גם אומר כששני אנשים לומדים שיעור ביחד, שכל אחד ישמור על מה שהוא צריך ללמוד. מה זה? הכהן לא יכנס לתפקיד הלוי, הלוי לתפקיד הכהן. מה נאמר? לא צריך לעשות כלל כזה. הכלל של הכללים – אבל ברגע שעושים את הכללים, זה שלא יעסוק אחד בתחום חברו. אולי לא צריך לעשות שום כללים, אז החשש יהיה שלא יהפכו ללאו, וצריך להחזיק את עצמו בהתאם.

איסור עבודה בשכרות

מצוה ע”ג: שלא יכנס למקדש – וכאן הרמב”ם מוסיף להורות – לא יכנס לבית המקדש, או לא יפסוק שאלות כשהוא שתויי יין, כשהוא שיכור, כמו שנאמר “יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל.”

כשפוסקים, צריך להיות פיכח כשהוא שתויי יין. זו הלכה מאוד חשובה לכם בפורים. היה מנהג של משתה פורים רב. שמעתי שהרבי מוויז’ניץ אמר שהרב שותה אחרי האחר. כי הרב שותה אחרי האחר. הפעם הרב מוביל בשתייה אחרי הבית שני. בני שיכורים זה גם דבר כזה.

הגבלות נוספות על כניסה ועבודה

מצוה ע”ד: שלא יעבוד זר במקדש – זר, לא-כהן, לא יעבוד את העבודה, כמו שנאמר “וזר לא יקרב אליכם.”

מצוה ע”ה: שלא יעבוד כהן טמא – כהן שהוא טמא לא יעבוד את העבודה, כמו שנאמר “וינזרו מקדשי בני ישראל” – חז”ל למדו מכאן. יש לשון של עשה, וזה גם לשון של פרישה, כמו שמירה – שתשמור את עצמך מדברים אלה.

מצוה ע”ו: שלא יעבוד כהן טבול יום – אפילו אם הוא כבר לא ממש טמא, כי הוא כבר עבר את ימי הטומאה וכבר טבל, אבל מכיוון שיש מצוה שהוא חייב לחכות עד הערב שמש, הוא גם לא יעבוד את העבודה עד שיהיה הערב שמש, עד שיחשיך, כמו שנאמר “ולא יאכל מן הקדשים עד אשר ירחץ בשרו במים” – ממנו חז”ל למדו מה זה טבול יום.

מצוה ע”ז: שלא יכנס טמא לעזרה – אדם טמא לא יכנס לעזרה. לא כהן, אלא יהודי רגיל – בדרך כלל ישראל יכול להיכנס לעזרה, אבל לא טמא, כמו שנאמר “ולא יטמאו את מחניהם” – וזה מחנה שכינה, שהיא העזרה.

מצוה ע”ח: שלא יכנס טמא למחנה לויה – לא רק מחנה שכינה, גם למחנה לויה לא יכנס, שכן נאמר לדורות. מה ההלכה? שטמא לא יכנס להר הבית, כמו שנאמר “ולא יבואו אל תוך המחנה” – וזה מחנה לויה.

זה מלמד אותנו שיש שתי דרגות נוספות. כשנכנסים לעזרה, אוטומטית נכנסים למחנה לויה. אם רוצים לדעת דרך לימוד הלכות – יש טעמים נוספים ששייכים לזה וששייכים לזה, וכן הלאה.

דיני המזבח

מצוה ע”ט – המצוה שלמדנו השבוע בסוף פרשת יתרו: שלא לבנות את המזבח גזית – לא לעשות את המזבח מאבנים מסותתות, כמו שנאמר “לא תבנה אתהן גזית.”

המצוה הבאה: שלא לפסוע על המזבח, כמו שנאמר “ולא תעלה במעלות על מזבחי.” אנחנו יודעים שהכוונה שלא לדלג מדרגות, לפי האגדה.

אם מישהו מרגיש שהוא דילג מדרגות, האם הוא צריך לחזור? או שהוא צריך לעשות את זה לרמה החדשה שלו? לא, אפשר לעשות קביעות, כדי שלא יהיה עובד. כמו שקפץ דרגה, צריך לוודא שזו עכשיו הדרגה החדשה ושם נשארים. אלה שהיו לפני לא קפצו.

מצוה פ”א: שלא לכבות אש המזבח, כמו שנאמר “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.” כמו שהרב הקדוש מצאנז היה אומר שלא לכבות את האש של הלב היהודי. זו סגולה – אם למישהו יש מחשבה זרה, שיאמר את הפסוק הזה.

מצוה פ”ב: שלא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב, כמו שנאמר “לא תעלו עליו קטורת זרה.” בכלל, כל דבר להקריב – מזבח הזהב נעשה רק לקטורת מסוימת. כל קטורת אחרת או הקרבה אחרת אסור להניח על מזבח הזהב, רק במקום ששייך.

דיני שמן המשחה והקטורת

מצוה פ”ג: שלא לעשות במתכונת שמן המשחה – שמן המשחה, שממנו משתמשים למשוח את הכהן או את משיח המלחמה וכדומה, לא לעשות כמותו לדברי חולין, כמו שנאמר “במתכונתו לא תעשו.”

מצוה פ”ד – ההיפך: לא להשתמש בשמן המשחה הקדוש לזר – שלא לסוך בשמן המשחה זר, כמו שנאמר “ועל בשר אדם לא ייסך.”

מצוה פ”ה: שלא לעשות במתכונת הקטורת – אותה פורמולה של קטורת לחולין, כמו שנאמר “במתכונתה לא תעשו לכם.”

דיני הארון ובגדי כהונה

מצוה פ”ו: לארון יש בדים שנעשו לשאת את הארון, ונאמר “לא יסורו ממנו” – הם חייבים להישאר שם תמיד.

מצוה פ”ז: שלא יזח החושן מעל האפוד – החושן והאפוד חייבים להיות מחוברים במשהו, והם חייבים להישאר מחוברים. אם הוא קורע אותם, השם הנכבד שהוא נושא – “אחריותיה עלי לא יקרעיה.”

כל שלושת האיסורים – כנראה הדרך עד העומק היא שעושים את זה טוב כדי שלא יקרע, אבל שלא יצא וכדומה. הלאו הוא גם אם סתם מישהו עושה את זה במזיד, ואנחנו מאמינים שכשזה נקרע מעצמו הוא לא עובר על הלאו, כי הלאו הוא רק שצריך לעשות את זה בצורה טובה כדי שלא יוכל להיקרע.

דיני קרבנות

עכשיו נראה מצוות שונות על קרבנות. למדנו עד עכשיו על קרבנות – עד עכשיו זה היה יותר כמו, אפשר לקרוא לזה, קדושת המקדש, וכך דיני קדושת המקדש, שאליהם שייכים עניינים שונים של קדושת המקדש. אבל עכשיו נדבר על הקרבנות עצמם.

הקרבת קדשים מחוץ למקדש

מצוה פ”ט: שלא להעלות קדשים בחוץ – שלא להקריב קדשים בחוץ, מחוץ לבית המקדש, כמו שנאמר “והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם.”

בחוץ – לא רק להעלות על מזבח, אלא גם לשחוט קדשים בחוץ, כמו שנאמר “אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו’ ונכרת” – והרמב”ם קובע שכאן כרת הוא לאו.

אני רוצה לומר כאן הערה: הרמב”ם – כשקוראים כאן עם הפסוקים, אני חושב שהרמב”ם נכתב לאנשים שלמדו את כל החומש, והם לומדים אחר כך גם רמב”ם. כשהרמב”ם אומר “שנאמר,” הוא מצפה שכבר למדת את הפסוק, אתה עדיין יודע על איזה פסוק אני מדבר. ומי שלא למד את זה – זו בושה, הוא צריך ללכת ללמוד. אז כולם צריכים לבוא לשיעור תנ”ך כל יום.

איסורים בנוגע לבהמות בעלות מום

מצוה צ”א: שלא להקדיש בעל מום למזבח – בהמה שיש בה מום. כבר עמד קודם שכהן שיש בו מום לא יקריב. כאן נאמר שלא להקדיש בהמה שיש בה מום למזבח, כמו שנאמר “כל אשר בו מום לא תקריבו” – ו”לא תקריבו” לא מתכוון למקריב, אלא מתכוון למקדיש.

מצוה צ”ב: אם מישהו כן עשה אותה הקדש, לא לשחוט אותה כקרבן, כמו שנאמר “לא תקריבו אלה לה’.”

מצוה צ”ג: הבהמה שיש בה מום – לא לזרוק את דמה על המזבח, כמו שנאמר “בעל מום לא תקריבו אלה לה'” – וזהו איסור זריקת דמו.

מצוה צ”ד: שלא להקטיר אימורי בעל מום. כן, הוא מונה כאן את כל סדר ההקרבה. קרבן בא, מקדישים את הבהמה, שוחטים אותה, אז זורקים את הדם על המזבח, אז מקטירים את האימורים. וכל אלה – אם זה בעל מום, אסור לעשות שום דבר מאלה. כל אחד מהם הוא איסור אחר.

מצוה צ”ה: אפילו אם המום אינו מום קבוע, אלא מום עובר, יש גם איסור שלא להקריב בעל מום עובר, כמו שנאמר “לא תקריבו אלה לה’ כי משחתם בהם מום בם.”

מצוה צ”ו: שלא להקריב בעל מום מיד הגוים, כמו שנאמר “מיד בן נכר לא תקריבו.” ועל זה בר קמצא שעומד שם – מקפידים על זה לגבי זכריה בן אבקולס, שעל זה הוא הקפיד מאוד חזק, הוא עשה כל מיני תחבולות שאכן לא יקריבו בעל מום מיד גויים.

מצוה צ”ז: שלא ליתן מום בקדשים – שאסור לעשות מום בקדשים, כמו שנאמר “כל מום לא יהיה בו” – קרא כאילו אל תיתן בו מום.

הגבלות נוספות על קרבנות

מצוה צ”ח היא מצוה שאנחנו מזכירים כל יום בתפילה: שלא להקריב שאור ודבש, כמו שנאמר “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו.”

ברוך ה’, את רוב הלאוין אנחנו מקיימים. אלה שאוהבים את הדרשה שאומרים בשבע ברכות, שלא עושה שום שכל, כי יש יותר לאוין כאן – זה לא עושה יותר מוציא אם הם לאוין ראויים. ברוך ה’, אני מרגיש כל כך טוב, אני הולך… האם אי פעם עשית מום בהקדש? לא. מצוה צ”ז – מעולם לא הייתה הזדמנות לקיים את המצוה הזו. אהה, זה קשור לגונב דעת הבריות, פרה אדומה, בעזרת ה’ עם המצוה הזו קיימנו שזה לא יהיה.

מצוה צ”ט: שלא להקריב תפל – לא להקריב בהמה תפלה בלי מלח. על כל מצוה – היה גם עשה מזה, אני לא זוכר – צריך לשים מלח, אבל זה לאו עשה שלא לשבש. הקב”ה עשה איתנו ברית שצריך לשים מלח.

שאלה: האם זה אולי חלק מהברית הכללית של קיום מצוות? או שזו ברית ספציפית?

תשובה: לא, לא, צריך לקרוא את הפסוק “לא תשבית מלח ברית אלקיך” – משהו כזה.

שאלה: אבל איזו ברית זו? ברית לקיים את כל המצוות מהקב”ה – אחת מהמצוות היא שצריך לשים מלח על קרבן.

תשובה: להיפך, אתה אומר סברא טובה, אבל זה לא ברור על הפסוק.

מצוה ק’: שלא להקריב אתנן ומחיר – אם לאדם יש אתנן, שהוא התשלום עבור זנות, או מחיר של מכירת כלב, אסור להקריב את זה, כמו שנאמר “לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב.”

אז הרמב”ם הקדוש מביא את זה – הוא אפילו לא שם את המילים שהיו צריכות לבוא עם ההחלפה של ספרו הקדוש, הוא כותב “אתנן ומחיר.” משה רבנו הקדוש שם את זה בצורה הזו, “לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב.” כן, צריך לקצר. הוא אומר שזה לשון המשנה שמספרת, שזה לשון המשנה, זה ומחיר.

מצוה ק”א: “ואותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” – שכשאדם שחט בהמה, הוא לא ישחט גם אחר כך את צאצאה.

איסורים בנוגע למנחות

מצוה ק”ז – שלא יותן זית במנחת חוטא. אסור לשים שמן זית. “זית” – כמו שבפסוק כתוב “זית.” אומר הצדיק הקדוש: “אך רבותינו כתבו כאן בשפתנו ארוכה שבא זית פירושו שמן.”

במנחת חוטא אסור לשים שמן, שנאמר “לא יצוק עליו שמן”, וגם לא לשים לבונה, “ולא יתן עליו לבונה.” זה שונה מכל קרבן. שונה מכל קרבן שצריך לשים שמן ולבונה, במנחת חוטא לא שמים שמן ולבונה.

ואותו דבר עם מנחת סוטה – שלא יותן זית במנחת סוטה, שנאמר “לא יצוק עליו שמן”, ואותו דבר לא לשים לבונה, שנאמר “ולא יתן עליו לבונה.”

—

איסורים נגד שינוי קדשים

מצוה ק”ב – לא לעשות תמורה על קדשים, שנאמר “לא יחליפנו ולא ימיר אותו.” אני זוכר שלמדנו מצות עשה שנשארים שניהם. מצות העשה היא “והיה הוא ותמורתו יהיה קודש”, הלא תעשה היא “לא יחליפנו.”

מצוה ק”ז – שלא לשנות הקדשים מקרבן לקרבן. אם אחד הקדיש בהמה לקרבן, הוא לא יכול אחר כך להחליף אותה לקרבן אחר, שנאמר “בכור לא יקדיש איש אותו”, כלומר לא יקדישנו לקרבן אחר. ברגע שייחדו בהמה להקדש מסוים, אי אפשר להחליף אותה.

מצוה ק”ח – שלא לפדות בכור בהמה טהורה, שנאמר “אך בכור שור לא תפדה.”

מצוה ק”ט – שלא למכור מעשר בהמה. לא למכור מעשר בהמה, שנאמר “לא יגאל.”

מצוה ק”י – שלא למכור שדה החרם. אם הקדישו שדה שיהיה חרם להקדש, אסור למכור אותו, שנאמר “כל חרם אשר יחרם לא ימכר.”

כמו שראינו “לא ימיר”, זה סוג מצוות דומה מאוד – שמה שהקדישו צריך להקריב כמו שהוא, ולא להשתעשע יותר מדי ולא לעשות עם זה עסקאות.

מצוה ק”י א’ – שלא למכור שדה החרם, לא למכור אותו, וגם לא להחליף אותו, לפדות אותו על משהו אחר, שנאמר “לא יגאל.”

—

דיני חטאת העוף

מצוה ק”י ב’ – כשמביאים חטאת העוף, בדרך כלל שוחטים עוף, אבל כשמביאים חטאת העוף עושים סוג אחר של שחיטה של מליקה, ולא יבדיל – לא להפריד את הראש מהגוף של העוף לגמרי, אלא מליקה ולא יבדיל.

—

איסורים על עבודה וגזיזה בקדשים

מצוה ק”י ג’ – שלא לעבוד בקדשים, אסור לעשות מלאכה עם קדשים, שנאמר “לא תעבוד בבכור שורך.”

מצוה ק”י ד’ – בדומה, שלא לגזוז את הקדשים, אסור לגזוז את הצמר מקדשים, שנאמר “לא תגוז בכור צאנך.”

—

דיני קרבן פסח

מצוה ק”י ה’ – זו מצוה בקרבן פסח: שלא לשחוט את הפסח בעוד שיש חמץ, “שלא תשחט על חמץ דם זבחי.”

מצוה ק”י ו’ – שלא להניח אימורי פסח עד שיפסלו בלינה, לא להשאיר את האימורים של קרבן הפסח מספיק זמן שייפסלו בלינה, שנאמר “ולא ילין חלב חגי עד בקר” – הכוונה עד היום השני של פסח.

מצוה ק”י ז’ – שלא להותיר מבשר הפסח, לא להשאיר שייפסל כנותר, שנאמר “ולא תותירו ממנו עד בקר.”

מצוה ק”י ח’ – כמו שיש קרבן פסח, יש גם חגיגה שמביאים יחד עם קרבן הפסח, וגם ממנה לא להשאיר נותר. שלא להותיר מבשר חגיגת הארבעה עשר ביום השלישי, שנאמר “לא ילין מן הבשר אשר תזבח ביום הראשון לבקר.” הפסוק מדבר על בשר חגיגת ארבעה עשר.

אתה רואה כבר ש”לא בוקר” לא מתכוון לבוקר הבא של ט”ו, אלא “לא בוקר” של יום שני של פסח, שהוא שלישי לשחיטה.

מה זו חגיגה? חגיגה היא שלמים, יש לה דין של שלמים רגילים שנאכלים.

—

איסורי נותר לקרבנות אחרים

מצווה קכ”ט – שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר. גם לפסח שני יש אותה הלכה שלא להשאיר עד בוקר, שנאמר “לא ישאירו ממנו עד בוקר.”

מצווה ק”ל – שלא להותיר מבשר התודה. כשאדם מביא קרבן תודה, יש גם כן הלכה כזו שלא להניח שייעשה נותר עד בוקר, שנאמר “לא יותיר ממנו עד בוקר.” וכן לשאר קדשים שלא יניחם נותר אחר זמן אכילתם – שבשר קדשים צריך לנצל בתוך זמן האכילה.

—

שבירת עצמות קרבן פסח

מצווה קל”א – שלא לשבור עצם בפסח. לא לשבור עצם מקרבן הפסח, שנאמר “ועצם לא תשברו בו.”

מצווה קל”ב – ואותו הדבר, לא לשבור עצם מקרבן פסח שני, שנאמר “ועצם לא ישברו בו.”

—

למדנו את מאה שלושים ושתיים מצוות לא תעשה הראשונות, ומחר נלמד את שאר הלאווין.