פרק ע”ב, ההשוואה העשירית: כוחות ההוויה הם כוחות ההפסד

מבוא: סוגי ההשוואות בין האדם לעולם

אנחנו נמצאים פה בפרק ע”ב, לפי האותיות שלי, באות העשירית – ההשוואה העשירית בין העולם לבין האדם.

הנקודה היא כך: דיברנו שיש כמה סוגים של השוואות. כאלה שפשוט מסבירים את הסיבתיות, השרשרת האחת שקשורה לכל המציאות. וכאלה שבאים כביכול לתרץ קושיות, שנראה שהמציאות היא לא כאיש אחד, שיש כל מיני חלקים שלא מתקשרים אחד עם השני, או שיש חסרונות לכאורה שהם סתירה לעניין הזה.

עכשיו אני חושב שהחלק הזה גם שייך לנקודה השנייה, ואולי גם קשור לשאלות יותר רחבות – לשאלות של השגחה ולשאלות של בעיית הרע. אני לא מצאתי כרגע במפורש שזה נקשר, אבל אני חושב שזה ברור שזה נקשר. כמובן שכל הפרק הזה קשור לכל שאלות ההשגחה וכל השאלות הקשורות לזה, שבעצם נמצאים בחלק השלישי, שגם עוסק במפורש בהשגחה. שהרי איך העולם עובד הוא כמובן ההשגחה.

העיקרון המרכזי: כוחות ההוויה הם כוחות ההפסד

בכל מקרה, ההשוואה הזאת היא כך. הוא אומר כך: “וכמו שכוחות האדם המחייבות להווייתו” – יש כוחות, הוא מתכוון פשוט לכוחות מסוימים טבעיים שקיימים בתוך האדם, שהם הגורמים לו להמשיך להתקיים. הוא קורא לזה “הווייתו” ו“עמידתו מידת עמידתו” – העובדה שהוא נולד ושהוא חי, הוא נשאר בחיים, הוא ממשיך לחיות. יש איזושהי מידה – הוא לא חי לנצח, אבל יש איזושהי מידה שהאדם מתקיים. אז הוא מתקיים על ידי הכוחות האלה.

אז אותם כוחות בעצמם, הם בעצמם המחייבים להפסדו ואבדנו. האדם הוא אחד מהדברים ההווים והנפסדים – זה הלשון שלהם. הוא מתחיל והוא נגמר, הוא לא דבר נצחי.

בכלל במציאות – דיברנו על זה בפעם הקודמת, באות התשיעית – בכלל במציאות יש דברים עומדים ודברים לא עומדים. יש דברים קיימים במין – גם הדברים הלא עומדים קיימים במין – אבל יש דברים שעומדים גם באיש, כמו גרמי השמיים, שהשמש תמיד מתקיימת והלבנה תמיד מתקיימת. ויש דברים לא קיימים באיש אלא במין, כמו כל הדברים שמתחת לירח, ומכללם האדם.

עכשיו אנחנו מדברים על אותו האדם עצמו, שהוא תחת ההוויה והפסד, שיש לו התחלה וסוף, הוא לא נמשך לנצח. עכשיו אנחנו חושבים איך הוא נמשך, איך הוא מתקיים. הוא מתקיים על ידי כוחות מסוימים. האדם הוא יצור מסוג בעל חי, אפשר להגיד, והוא מתקיים באותן דרכים שרוב בעלי החיים מתקיימים.

החלק הבהמי של האדם

דווקא הדברים שהוא הולך לעסוק בהם שייכים לחלק החי, החלק הבהמי של האדם. הוא לא מדבר עכשיו על השכל – אחר כך הוא ידבר על השכל. אבל בינתיים הוא מדבר על החלק הבהמי של האדם. אז בעצם האמירה הזאת “כוחות האדם” – הוא יכול היה להגיד “כוחות הבעל חי”. אחר כך לרמב”ם עצמו יש הערה על זה, אז נדבר על זה שם. אבל הוא מדבר על כוחות האדם בתור דוגמה של בעל חי.

אותם כוחות – הנקודה החשובה היא בדיוק ההשוואה הזאת – אותם כוחות שגורמים לו להתקיים ולהמשיך להתקיים, מה שגורם לו לבריאותו ולקיומו, הם גם מה שגורמים למותו ולמחלותיו – אותם דברים בעצמם.

“וכך סיבות ההוויה” – כמו שזה באדם הקטן, כך זה באדם הגדול או בעולם הגדול, שסיבות ההוויה הן בעצמן סיבות ההפסד בכל עולם ההוויה והפסד.

ההתמקדות בעולם ההוויה והפסד

עכשיו, זה באופן ספציפי לגבי עולם ההוויה והפסד, שהוא העולם שמתחת לגלגל הירח – העולם שכל הדברים שלו הווים ונפסדים. בעולם הגדול יותר, במובן של גרמי השמיים, אין להם הוויה והפסד – הם לא תחת עולם ההוויה והפסד, אז אין צורך לדבר עליהם באופן כזה.

אז ההשוואה הזאת עכשיו – זה מאוד מעניין – לא בין אדם כולו לעולם כולו, אלא בין החלק של עולם ההוויה והפסד. גם האדם, באיזשהו מובן, אפשר להגיד שהשכל שלו לא תחת ההוויה והפסד – תלוי בדיוק איך אנחנו מסבירים את נצחיות הנפש, אבל איך שזה לא יהיה, הוא באיזשהו מובן לא שייך לעולם ההוויה והפסד.

מה שאנחנו עכשיו אומרים: תבין שכמו שאדם – במובן שהוא תחת ההוויה והפסד – אותו דבר שגורם לו להתקיים הוא זה שגורם לו להיפסד, כך זה בעולם ההוויה והפסד, שכל אותם דברים שגורמים לעולם לעבוד הם גם מה שגורמים לו לא לעבוד.

תירוץ לבעיית ההפסד והאסונות הטבעיים

אז אנחנו כבר מבינים מההשוואה הזאת שהוא בא לתרץ את זה שיש הפסד – זה בעצם הנקודה המעניינת. יש פה תירוץ לגבי זה שיש הפסד, כי הרי העובדה שיש הפסד בעולם – שהוא אחר כך הולך לפרט – הוא מתכוון לכל מיני אסונות טבע. הטבע הוא לא מושלם, הטבע הוא מלא אסונות, מלא בעיות: לפעמים יש גשם, לפעמים אין גשם, לפעמים יש יותר מדי גשם ויש שיטפון, לפעמים יש רעידת אדמה – כל מיני אסונות טבע גדולים.

זה נראה שהם חורגים מסדר המציאות שהוא נכון, כלומר הם שייכים להפסד, הם גורמים לחורבן של העולם. אבל בעצם הוא אומר שאי אפשר לתאר את העולם הזה בדיוק כפי שהוא – אפשר להגיד, אופן החיות, אופן הסדר שיש לו – בגלל שהוא סוג כזה של סדר, סוג כזה של כוחות שגורמים לו להתקיים, אותם כוחות בהכרח גם גורמים לו לפעמים לא להתקיים.

טבע התירוץ

זה תירוץ. לכן אני אומר שזה מיד מעלה על דעתנו שזה סוג של תירוץ לקושיה על הטבע – למה יש בו אסונות? אם אני אומר שהטבע הוא מסודר, הוא חלק מאדם שלם, שהוא מתנהל כדבר אחד מסודר, ששום דבר לא יוצא מהסדר באיזשהו מובן – איך זה שיש כל מיני דברים שכן יוצאים מהסדר?

התשובה היא שזה הכרחי מתוך ההגדרה של מה שזה. אם אתה מבקש עולם שאין בו אסונות טבע, אתה מבקש עולם שאין בו טבע בכלל. זה בעצם התירוץ שלו, כביכול. זה לא תירוץ תיאולוגי מסוים, זה תירוץ טבעי – זה תירוץ פיזי לשאלה למה יש אסונות טבע.

התשובה היא: כי יש טבע, והטבע הוא סוג כזה של דבר – אותו דבר שגורם לגשם לרדת הוא גם זה שגורם לפעמים שיש יותר מדי או פחות מדי גשם. ואי אפשר שיהיה אחרת. אי אפשר שיהיה עולם שיש בו רק את המידה הנכונה של גשם, ואף פעם לא יותר מדי גשם ולא פחות מדי גשם. זאת הטענה פה.

ואנחנו לומדים את זה מהאנלוגיה לאדם הקטן. אנחנו נראה את הדימוי באדם הקטן ואחר כך את ההשלכה לאדם הגדול, ונחשוב אם זה תירוץ טוב לבעיות אסונות הטבע. לפחות זה בעיה – צריך לחשוב עד כמה זה תירוץ לשאלת הרע: מה קורה אם אדם נתקל באסון טבע והוא צדיק? הרמב”ם מדבר בפירוש על השאלה הזאת בהמשך בחלק השלישי כשאנחנו מגיעים לזה. אבל לפחות מבחינת הטבע עצמו, זה האופן שבו הוא באמת חושב על זה.

המשל מהאדם הקטן: ארבעת הכוחות של הנפש הזנה

אז הוא אומר כך, והמשל בזה. הוא מסביר מה בדיוק הדבר שגורם לזה שאי אפשר שהטבע יהיה מושלם, שאי אפשר שהסוג קיום הזה יהיה סוג קיום כזה שאף פעם לא יהיה לו הפסד.

הוא אומר כך: “אתן לך משל מהאדם הקטן”. משל הוא כמובן משל מכוח אחד, מדבר אחד, מסוג קיום אחד שיש לאדם. יש עוד כוחות ועוד סוגי קיום של אדם שגם הם באותו דין, אבל עכשיו הוא פשוט נותן דוגמה. למשל – פה הכוונה דוגמה – אני נותן דוגמה בכוח אחד, במערכת אחת, ומזה תשליך לשאר המערכות, ואחר כך נשליך מזה לעולם הגדול.

הנפש הזנה וארבעת כוחותיה

הוא אומר כך: “שאלו ארבע כוחות הנמצאות בגוף כל ניזון”. אנחנו למדנו, אנחנו יודעים שיש החלק הכי תחתון של נפש האדם, אפשר להגיד, או מה שמשותף לצמחים ולבעלי חיים ולבני אדם – מה שגורם להם להיקרא נפש. בעלי חיים, כל ניזון – זה מה שאנחנו קוראים הנפש הזנה. כל דבר שהוא ניזון – ניזון פירושו פשוט מכניס לגוף שלו דברים מבחוץ ומצרף אותם להיות חלק ממנו, וכך הוא גדל. זה מערכת התזונה.

גם צמחים עושים את זה, כל שכן בעלי חיים, כל שכן בני אדם. הם כולם עושים את זה פחות או יותר באותו אופן – באותו אופן בנייה. לא באותם כלים, לא לוקחים את אותם דברים ולא מעכלים אותם באותו אופן, אבל לכולם יש חיות במובן הזה שהם לוקחים משהו מבחוץ והופכים אותו לחלק מהם, על ידי תהליך מסוים שגורם לזה לקרות.

עכשיו הוא הולך להתמקד בכוח מסוים בתוך המערכת הזאת, כדי להראות לנו למה זה חייב להיות כוח שגם גורם להפסדים.

פירוט הכוחות הארבעה

אז הוא אומר כך: אנחנו יודעים שכל ניזון, כל גוף בעל חיים שיש לו חיים של תזונה – מה שאנחנו קוראים במקומות אחרים נפש הזנה, הנפש הנוטריטיבית – הוא חייב שיהיו בו ארבעה כוחות, ארבעה כוחות ספציפיים בתוך הנפש, בתוך המערכת האחת הזאת.

אנחנו יכולים לקרוא להם בשמות. יש מקומות שהוא גם מפרט את הכוחות האלה יותר – אני חושב שאפילו בפירוש המשנה, בשמונה פרקים פרק ראשון, הוא פירט את זה לשבעה כוחות. אבל בכל מקרה, לפחות צריך להיות בכל ניזון ארבעה כוחות:

דבר ראשון: הכוח המושך. צריך דבר שמושך את התזונה, את האוכל…

ארבעת כוחות נפש הזן והצורך בהם

כוח המשיכה וכוח ההחזקה

יש משהו שבא מבחוץ אל הגוף, במובן מסוים. אנחנו יכולים לתאר את אותו הדבר. בצמח, יש לו סוג של כוח לספוג את המים, את הדשן, את אור השמש, את כל הדברים שצמח לוקח. ביצור חי, יש לו סוג של כוח משיכה, שמתבטא גם בכל מיני התנהגויות. הוא רודף אחרי מזון, יש לו טעם למזון, הוא רודף אחרי כל מיני דברים כאלה. אז בעצם, זה כוח משיכה. זה משהו שנותן. ואנחנו יכולים גם לתאר את זה בצורה פיזית. כשאני שם אוכל בפה שלי, לגוף שלי יש את היכולת לקחת אותו. הוא בולע אותו ושם אותו במקום כלשהו.

ואז אנחנו צריכים כוח החזקה, שזה לא מספיק. יש כאן ניתוח לוגי. זה לא ניתוח פיזיולוגי של איך זה עובד, איך זה נראה בדיוק, הכלי שמכניס את האוכל והכלי שבולע אותו. יש כאן ניתוח לוגי של מה נדרש למערכת הזאת לעבוד במינימום. מה? אנחנו צריכים כוח, נכון? כי אם זה היה רק סוג של שקית שהאוכל פשוט נכנס ויוצא, שבמובן מסוים זה נכון, אז צריך סוג של כוח שקובע מה להכניס, מה לספוג, מה לזרוק, אבל זה… הכל נראה קל כאן עם כוח המשיכה. במקומות אחרים, אנחנו יכולים לשים לב שצריך סוג של כוח קביעה וכן הלאה, אבל בכל מקרה, אנחנו צריכים כוח שיחזיק את האוכל בפנים, ולא רק כמו שאני שם משהו בכוס. כוס לא יש לה כוח החזקה. אני רק מסביר מה ההיגיון כאן. זה לא שיש כוח החזקה, כמובן שיש כלי, כמו כוס שיכולה להחזיק מים. כי כוס שיכולה להחזיק מים אין לה שום קשר אליהם, והכוס לא תגדל מהמים. אני צריך סוג של כוח שיחזיק את זה בצורה כזאת שאחר כך, או בשלב מאוחר יותר, זה יהיה חלק ממנו. זה יחזיק את זה בצורה כזאת שהנפש מקבלת הזנה, לא בצורה שכוס מקבלת מים.

כוח העיכול וכוח הדחייה

ואז אני צריך את כוח העיכול. זה לא מספיק שזה יהיה בתוכי, זה צריך להיות חלק ממני, וזה צריך לדעת איך לקבוע אילו חלקים, ואילו חלקים לשלוח לאילו חלקים שלי. כלומר, מה שאנחנו בדרך כלל קוראים מערכת העיכול. למעשה, אנחנו יכולים לומר שכל המערכת הזאת היא מערכת עיכול, אבל כשאנחנו מדברים על עיכול, אנחנו מתכוונים ליכולת לקחת ממנו מה שצריך, לקבוע בין מה שלא צריך ומה שכן צריך, להשתמש במה שצריך בצורה הנכונה. אם אני אוכל, אז חלק מהמים צריך ללכת למקום הזה, והחומרים המזינים צריכים ללכת למקום אחר, וכן הלאה.

והדבר הרביעי, אני צריך את כוח הדחייה. כוח הדחייה הוא, שוב, כמובן, כי אין שום דבר שאוכל – אני צריך לחשוב על צמחים, אני לא יודע, אבל לפחות חיות שאוכלות – לעולם מה שהן מקבלות, מה שהן מכניסות לתוכן, לא שווה למה שהן באמת צריכות. תמיד יש חלקים של פסולת, חלקים של פסולת לעצמן, לא רק לעצמן, אלא למה שאני צריך מהאוכל. בשום צורה, לעולם, זה פשוט, אם זה היה בדיוק מה שאני צריך, אז זה כבר היה בשר אדם, ולא אוכל. אוכל הוא משהו שיכול להתפתח להיות חלק מהאדם, אבל זה לא אדם, זה לא בשר אדם, זה לא נשמת אדם, זה לא אוויר אדם, וכן הלאה. אז כל המערכת הזאת צריכה לקחת מה שאני צריך, וגם לדחות מה שאני לא צריך, כי אני לא יכול לשרוד כבן אדם.

ההכרח בארבעת הכוחות

אז אנחנו צריכים לפחות את ארבעת הכוחות האלה, בכל יצור חי שיש לו גוף, צריך את ארבעת הכוחות האלה. עכשיו, עכשיו זה ככה, אתם מבינים, אני צריך להבין את הגדרה כאן. כדי לחיות כיצור חי שיש לו גוף שאוכל, שאוכל ומתזן, זו הגדרה, אין אדם שלא אוכל, שלא אוכל זה לא אדם, זה משהו אחר. ככה כל ההצדקות עובדות כאן, זה קצת מעגלי, אבל אדם שלא אוכל לא חי את חיי האדם, שזה בעצם חיי האדם ושל יצור חי, זה נפש ניזונת, זו ההגדרה של לחיות כיצור חי. יש הגדרות אחרות, המלאכים חיים בלי זה, אבל הם לא חיים כבני אדם, יש להם סוג אחר של קיום. אז הצורך בכל הכוחות האלה הוא מה שמגדיר את זה, כל הכוחות האלה מרכיבים את הנשמה הזאת, מרכיבים את היצור החי הזה, זה בלתי אפשרי בלעדיו.

הכוחות הטבעיים כסיבה למוות

עכשיו, הרמב”ם אומר, חשוב והבן, שהכוחות האלה הם מה שגורם לך לחיות והם גם גורמים לך למות. למה הם גורמים לך למות? והוא מסביר, יש להם פגם מאוד בסיסי. אילו היה אפשר שיהיו אלו הכוחות ככוחות השכליות, עד שלא יעשו אלא (א) מה שראוי (ב) ובעת הראוי (ג) ובשיעור הראוי – היה אדם ניצול ממכות גדולות מאד וחליים רבים.

הרמב”ם אומר ככה: אנחנו זוכרים שהכוחות הטבעיים במובן מסוים יש להם כוונה. אריסטו חושב שכל דבר טבעי עובד לפי עיקרון פנימי, המשמעות של העיקרון הפנימי היא שזה קורה מעצמו, אף אחד לא צריך לעשות את זה בשבילו, הוא עושה את זה בעצמו, והוא גם עושה את זה בצורה הגיונית, כמובן יש לו תכנית. הנפש הניזונת לא עיוורת, כוח המשיכה לא עיוור, כמובן יש לו משמעות, כמובן יש לו מטרה, אין לו תכנית סופית – התכנית הסופית שלו היא להכניס אוכל לתוך הגוף שהוא מקיים, זה מה שהוא עושה, זה מה שמגדיר אותו.

הגדרת כוח שכלי מול כוח לא-שכלי

אז ההגדרה של כוח שכלי זה כוח שלוקח רק את מה שהוא צריך ובאופן שהוא צריך, מה שראוי לו. זו ההגדרה של כוח שכלי. ואילו כוח שאינו שכלי, ההגדרה שלו זה שהוא לא לוקח רק את מה שהוא צריך. הוא לוקח באיזשהו מובן – הוא מוגדר, הוא לא כוח לגמרי בלתי מוגדר, כי אז הוא גם לא היה כוח טבעי. גם טבע זה משהו בעל סדר. אבל זה לא בעל סדר שחלק מההגדרה של הסדר שלו זה שלוקח רק את מה שראוי. הוא עושה את מה שעליו לעשות לפי ההגדרה שלו, ולא מבין מספיק בשביל לעשות רק את מה שראוי, וכמו שהוא אומר, בעת הראוי ובשיעור הראוי. ואחר כך נבין, הוא יפרט את זה בהקשר של הכוח המעכל, הכוח המושך הזה, ונבין מה הכוונה.

כי אנחנו יכולים להבין גם פשוט: הכוח המושך, הכוחות האלה – לא תמיד אדם אוכל את סוגי המאכלים שצריך לאכול, או באותו זמן שהוא צריך לאכול, או במידה שהוא צריך לאכול. אם האדם היה אוכל בדיוק – אם הכוח, לא רק האדם היה אוכל. עכשיו אדם הוא כמובן מורכב גם מכוח שכלי וגם מכוח לא שכלי, ולכן אדם יכול לשלוט על עצמו בקירוב לאכול רק מה שהוא צריך, אבל לא בדיוק, אנחנו מבינים. גם אדם שהוא הכי בעל שליטה עצמית, והוא לא אוכל את הדיאטה המושלמת של הרמב”ם בהלכות דעות, שאומר שהוא מבטיח למי שאוכל ככה שהוא לא יחלה כמעט – גם האדם הזה ימות.

באופן תיאורטי יכול להיות שאם האדם היה מצליח לעשות את זה בשלמות, הוא לא היה מת. לכן הרמב”ם כותב בחלק השלישי, שבני האדם בתחילת הבריאה, שחיו מאות שנים, הוא לא חושב שזה מופרך. כי אם האדם באמת יודע בדיוק כמה לאכול ואיך לחיות בבריאות, הוא יכול לחיות – לא לנצח, אבל אולי כמה מאות שנים. לא נורא, זה אפשרי, זה מאוד חריג, אבל זה אפשרי.

אבל גם האדם הזה עדיין הוא משליט משהו שכלי על כוח לא שכלי. ולכן כמעט בלתי אפשרי, או אולי לגמרי בלתי אפשרי, להשליט את זה לחלוטין. אם הכוח היה שכלי, אז בדיוק כמו שכוח השכל שלי שתופס את האמת אף פעם לא תופס שקר, כך בדיוק הכוח המעכל אף פעם לא היה מעכל מאכל יותר מדי או פחות מדי או לא בזמן הנכון או לא המאכל הנכון. אז הייתי ניצל, מההגדרה שלו, ממכות גדולות וחלאים רבים. או אולי רוב החלאים, כי רוב החלאים הם מיותר מדי לאכול או פחות מדי לאכול או לא בזמן הנכון לאכול או לאכול לא את המאכל הנכון וכולי.

הכרח קיום הכוחות הלא-שכליים

אז אמנם, אני ממשיך: אמנם בעבור שלא היה זה אפשרי – זה בלתי אפשרי. זה אפשרי כמובן, כמו שאמרתי, בגלל שלאדם יש גם כוח שכלי, אז זה התפקיד של הכוח השכלי להשליט קצת את הסדר הזה על הכוחות הלא-שכליים. ובגלל שהם לא שכליים, אבל הם עושים מעשים טבעיים, מבלי מחשבה והסתכלות – המילים האלה “מחשבה” ו”הסתכלות” הן מילים טכניות למדרגות מסוימות של מחשבה שאנחנו צריכים פעם להבין, אבל בכל מקרה. וגם, דבר שלישי: ואינם משיגים מה שיעשו. אלה שלושה דברים שהם לא בדיוק אותו דבר: מחשבה, הסתכלות והשגה. הם לא יודעים מה שהם עושים.

מהות הכוחות הטבעיים

ובגדול אפשר להגיד ככה. אני יכול להגיד משהו פשוט. זו הגדרה שלקחתי מאריסטו, שהוא המקור של העיקרון הזה כמובן: הדברים הטבעיים, למרות שהם מכוונים למשהו, הם לא יודעים. אני יכול להראות את זה ככה: אני לא יכול לשכנע אותו. אני לא יכול להסביר לו. הוא לא חושב. הוא לא מפעיל שיקול דעת. זה לא שהכוח המעכל שלי לפעמים מסתכל ככה ואומר: “אה, המאכל הזה טוב לי והמאכל הזה לא טוב לי”, אז לכן הוא מחליט לעכל רק את הטוב. זה כביכול built-in, זה מובנה בתוכו שהוא לוקח מאכלים והוא גם עושה איזשהו בירור. זה לא שהוא לא עושה שום בירור. הוא לא חופשי לגמרי. אבל הוא מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים בתוך הכוחות השכליים של האדם למשל, שיכולים לחשוב. הוא לא חושב.

אני יכול לחשוב. אני יכול להסתכל האם אני צריך לאכול את זה, אם הרעיון הזה הוא נכון או לא נכון. אני יכול לשקול את זה בדעתי, את הצעדים, להגיע להכרעה לפי כל מיני אופנים של הכרעה. כל הכוח הזה, כל היכולת הזאת היא בכלל לגמרי חסרה למעשים הטבעיים – גם החלקים הטבעיים שבתוך בן האדם. אנחנו אומרים שבן האדם הוא מורכב מחלקים טבעיים וחלקים שכליים. החלקים הטבעיים של בן האדם הם לא בעלי מחשבה. ולגמרי לא. הכוח הזן של האדם בכלל אי אפשר לדבר איתו. אי אפשר גם לחנך אותו. זה לא אומר שהוא לגמרי בלתי שכלי במובן שאין לו היגיון. יש לו היגיון של עצמו, היגיון סגור בתוך הטבע. הוא מוגבל בדיוק למה שהוא מתוכנת לעשות, ואי אפשר ללמד אותו, אי אפשר לשנות אותו, אי אפשר לחנך אותו.

ההבחנה בין כוחות טבעיים לכוחות רצוניים

אריסטו למשל עשה את ההבחנה החשובה הזאת בין זה לבין המידות. הכוחות הרצוניים של האדם, מה שאנחנו קוראים רגשות או המשיכות הפסיכולוגיות של בן האדם, שהם גם לא שכליים – הם לא מצד עצמם יודעים את האמת, ואי אפשר גם להסביר להם שיבינו, אבל אפשר כן לאלף אותם. זה נקרא עבודת המידות. אנחנו מחנכים את המידות שלפחות אם אני צועק עליו, הוא לפעמים מקשיב לי. על הכוח המעכל שלי, כמה שאני אצעק עליו זה לא משנה. אני צריך לכפות עליו. אני צריך לתת לו פשוט את המאכל לא יותר מדי ולא פחות מדי, אבל אי אפשר לשנות אותו במה שהוא בכלל. אז הוא בכלל לא מעוניין.

הכוחות הטבעיים כסיבה למחלות ולחיים

ובגלל שהוא כוח רצוני, התחייב שיתחדשו בעבורו חלאים גדולים ומכות. זה מה שגורם לי לחיות, למות. עכשיו אנחנו לא מדברים על מוות, אבל כמובן זה גם גורם למוות, למגיפות, למחלות. ואף על פי שהיו הם הכלי בהוויית האדם ובעמדו על מידה שיעמוד. אז אדם מתלונן כביכול, אומר: למה אני חולה? בגלל שיש לי כוח מעכל. למה אני חי? גם בגלל שיש לי כוח מעכל. אז זה כביכול התירוץ של הרמב”ם. אם אדם מאשים את זה, אומר: “הרסת את הכוח הטבעי שלי שאתה גורם לי לחלות”, אז אומר הרמב”ם יפה מאוד: אבל תבין שזה אותו כוח שגם גורם לך לחיות. ובגלל שאתה חי מהסוג הזה שחי על כוח טבעי, אתה לא יכול לצפות שזה יהיה מושלם – מושלם ברמת שלמות שכלית.

מנקודת המבט של הטבע, יכול להיות שהוא בכלל לא שם לב שהוא חסר את השכל. בוודאי שהוא לא שם לב כי הוא לא יכול לתפוס, לא יכול להיות שיעלה בדעתו: מה? אולי יהיה יותר טוב שאני אהיה בריא 200 שנה. אין לו דעה בכלל לשקול את זה. אבל אנחנו יכולים להבין שהוא גורם לזה שאני לא אחיה 200 שנה, או גם לזה שיהיו לי כל מיני מכות גדולות.

הסבר תופעת המכות הגדולות

יש פה את הנושא של מכות גדולות. למה הנושא הזה של מכות גדולות? כי זה בעצם מה שמפריע לבן אדם אחר כך בטבע. אומר בן אדם: אוקיי, אני אסלח לטבע אם לפעמים יש קצת פחות גשם, קצת יותר גשם. אבל למה צונאמי? הוא אומר להם: כן, אבל תבין שזה פשוט קצת יותר מאותו דבר בדיוק. מה שגורם לגשם הוא גם גורם לצונאמי. ומה שגורם לך לאכול כל יום הוא גם מה שגורם לפעמים לבני אדם לקבל סרטן. זה ממש יחידות. סרטן זה פשוט התאים שלנו מתחלקים כל הזמן, ולפעמים מתחלקים יותר מדי. אי אפשר להפריד את זה מלחיות. אם אתה רוצה לגרום לבן אדם שלא יהיה לו סרטן, אתה צריך להכניס שכל. אי אפשר לתקן את הטבע מצד עצמו.

כמובן, העבודה של בני האדם זה שהם מנסים לרפא את הטבע, מנסים להוסיף שכל לטבע. אז זה סוג של הצדקה, סוג של פילוסופיה, סוג של הצדקה על למה זה לא סביר, למה זה לא הגיוני לצפות מבן אדם שחי שלא יחלה. אנחנו יודעים שהסיבה שהיום מקבלים סרטן זה פשוט כי חיים יותר. יש כל מיני עצות, ויש כל מיני תרופות, וכל מיני רעיונות, אבל בעיקרון זה אותו דבר שגורם לך לחיות. בדיוק אותו מכניזם, בדיוק אותו דבר הוא זה גם שגורם. למה? כי אם הוא היה יודע לעשות בדיוק את מה שאדם צריך, אז הוא באמת היה – כי זה מה שצריך – ודאי חי. אבל בגלל שאין לו שכל, אז הוא פשוט מייצר תאים. לפעמים הוא מייצר את התאים בכיוון הלא נכון, במקום הלא נכון, ובזמן הלא נכון, וכולי, וזה מה שגורם למחלות גדולות.

אז גם כשאנחנו רואים מחלות מאוד גדולות, אנחנו פשוט רואים את הטבע בפעולה, ולא פחות ולא יותר. אותו טבע שבדרך כלל עובד טוב, או במידה שהוא עובד טוב, הוא זה שגם לפעמים לא עובד טוב. אי אפשר שהוא יהיה אחרת. אי אפשר במובן של: אם אנחנו יוצרים טבע שמוגדר ככה, אתה יכול לשאול למה האלוהים יצר טבע שהוא חסר במובן הזה? אבל זה בעצם לשאול למה הוא בכלל יצר טבע, כי זו ההגדרה של טבע. למי שמקבל תירוץ כזה, זה ככה זה עובד.

פירוט הדוגמה: הכוח המושך

וביאור זה, והוא מפרט את זה. הביאור – אחר כך, קודם כל הוא דיבר באופן כללי על כוח התזונה, שבגלל שכוח התזונה שלנו הוא לא בעל שכל, אי אפשר לגרום לו להיות בעל שכל, הוא מושלם במה שהוא. אנחנו זוכרים שם, המושג של שלמות זה שכל דבר יהיה כמו שהוא, לא יותר ולא פחות. הוא עושה את הטבע בדיוק באופן מושלם. כמובן, לפעמים הוא נשבר גם במובן הזה, אבל אנחנו עכשיו מדברים על התמונה האידיאלית. גם באופן אידיאלי הוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות ולא יותר.

והוא נותן דוגמה, ועכשיו הוא מפרט את זה יותר כשהוא מדבר על כוח אחד והוא מראה לך. כשהוא אומר ביאור זה, אני אסביר לך, אסביר לך – אני חושב הוא מתכוון: אני אדגים לך את זה בכוח אחד מארבעת הכוחות האלה ואני אראה לך באופן מפורט, גם עם השמות של הכוחות והשמות של המחלות, למה זה יהיה ככה.

הביאור זה, כי הכוח המושך על דרך משל, אילו לא היה מושך אלא הדבר הנאות מכל צדדיו והשיעור הצריך אליו לבד – היה נמלט האדם מחליים ומכות רבות.

אבל בעבור שאין העניין כן, אבל ימשוך אי זו ליחה שתזדמן מסוג משיכתו, ואע״פ שהליחה ההיא נוטה מעט בכמותה ואיכותה – יתחייב מזה שימשוך הליחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך, או יותר קרה, או יותר עבה, או יותר דקה, או ימשוך יותר ממה שצריך.

ויחנקו בזה הגידים, ויתחדש הסתום והעפוש, ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותם.

ויתחדשו חליים כגרב והחיכוך והיבלות, או נגעים גדולים – כמורסא שקורין גרנק, והצרעת והאכול, עד שתפסד צורת האבר או האיברים.

וכן העניין גם כן בשאר הכוחות הארבע.

זה מה שהוא אומר. הוא נותן דוגמה מפורטת מאוד של איך הכוח המושך, שהוא אחד מארבעת הכוחות של התזונה, פועל. והוא מסביר שאם הכוח הזה היה שכלי, הוא היה מושך רק את הליחה הנכונה, בכמות הנכונה, באיכות הנכונה. אבל בגלל שהוא לא שכלי, הוא פשוט מושך כל ליחה שמזדמנת לו מהסוג שהוא מתוכנת למשוך. ואז אפילו סטייה קטנה בכמות או באיכות של הליחה יכולה לגרום לכל מיני מחלות – מהקלות כמו גרב וחיכוך ויבלות, ועד למחלות קשות כמו מורסא (גרנק), צרעת ואכול, שיכולות להרוס איברים שלמים.

והוא אומר שאותו עיקרון חל גם על שאר הכוחות הארבעה – הכוח המחזיק, הכוח המעכל והכוח הדוחה. כולם פועלים באותו אופן: הם עושים את מה שהם מתוכנתים לעשות, אבל בלי שכל, ולכן בלי היכולת לעשות את זה בדיוק כמו שצריך.

מהטבע הפרטי לטבע הכללי

במציאות בכללה – כן העניין בעצמו בכל המציאות, העניין המביא להוית מה שיתהוה והמשך מציאותו מדה אחת, והוא עירוב היסודות בכחות הגלגליות המניעות אותם המפזרות בהם, הוא הסבה בעצמה בהתחדש סיבות מזיקות במציאות, כזרמים והמטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועפוש האויר, או התחדש סיבות ממיתות מאד יְכַלּוּ ארץ או ארצות או אקלים, כְּהִשָּׁקֵעַ מקומות, והרעש, והזוועות, והמים השופעים מן הימים והתהומות.

זה מה שהוא אומר עכשיו. הוא עובר מהדוגמה הפרטית של הכוחות בגוף האדם לעיקרון הכללי בכל המציאות. אותו עיקרון שפועל בגוף האדם פועל גם בעולם כולו. הכוחות הטבעיים שמביאים להתהוות הדברים ולהמשך קיומם – עירוב היסודות בכוחות הגלגליות – הם אותם כוחות שגורמים גם לאסונות טבע. זרמים, מטר סוחף, שלג, ברד, רוחות חזקות, רעמים וברקים, עיפוש האוויר – כל אלה הם תוצאה של אותם כוחות טבעיים. ואפילו אסונות גדולים יותר שיכולים להשמיד ארצות שלמות – כמו שקיעת מקומות, רעידות אדמה, זוועות, ומים שופעים מהימים והתהומות – כל אלה הם ביטוי של אותו טבע שגם מקיים את העולם.

זה בדיוק כמו שראינו בגוף האדם: אותו כוח שמזין אותנו הוא גם הכוח שגורם למחלות. כך גם בעולם הגדול: אותם כוחות שמקיימים את העולם הם גם הכוחות שגורמים לאסונות. זו לא תקלה במערכת – זו המערכת עצמה. הטבע פועל לפי חוקיו, ואי אפשר להפריד בין הפעולות ה”טובות” שלו לבין הפעולות ה”רעות” שלו. זה כולו חלק מאותה מערכת אחת.

===

ההבדל בין כוח טבעי לכוח שכלי

הוא לא מתכוון שהכוחות הטבעיים עיוורים, כמובן, שאנחנו חושבים היום במדע, שזה רק סוג של כוח כבידה, שזה פשוט לוקח דברים. זה לא סתם לוקח דברים, זה לוקח אוכל, זו ההגדרה שלו, אבל זה לא כוח שכלי, זה כוח טבעי, אבל לא כוח שכלי. יש הבחנה, אנשים לא זוכרים את זה מספיק, יש עדיין הבחנה, שלטבע יש מטרה, כן, זה למטרה, אבל הטבע, הטבע התחתון של הויה והפסד, יש טבעים גבוהים יותר, אבל הטבע התחתון של הויה והפסד, לפחות, למרות שיש לו מטרה ותהליך מסוים, אין לו שכל. מה זה אומר שאין לו שכל? שהוא לא יודע מה הוא עושה.

וכך, למרות שהוא עושה, אחר כך הוא יגיד את זה, אבל זה תהליך טבעי, וזה לא תהליך של מחשבה והתבוננות, והוא לא תופס מה הוא אמור לעשות. תהליכים טבעיים הם תהליכים עם מטרה, תהליכים טבעיים, אבל זה לא שהוא יודע מה הוא עושה ולמה הוא עושה את זה. זה כוח מסוים שקיים רק לשכל, רק לבני אדם ולשכלים אחרים, אבל לא לחיות במה שהן חיות, ולכן לא לכוח הזה שנמצא בתוך בן האדם.

וכך, הכוח הזה, מעצמו, אם הוא היה ככה, אם הוא היה שכלי, מה היה ההבדל? הוא היה עובד בצורה אחרת. זה מה שמעניין. הוא עובד בצורה אחרת. אני אקרא עוד קצת, והוא יסביר את זה. אבל עכשיו, הוא כבר אמר שההגדרה של כוח שכלי היא שהוא, בהגדרה, לוקח רק מה שראוי, ובעת הראוי, ובשיעור הראוי. אנחנו יודעים שזו פחות או יותר ההגדרה של התנהגות אתית, התנהגות טובה. התנהגות טובה היא התנהגות שכלית. ההגדרה של התנהגות טובה היא התנהגות לפי השכל, שהיא גם לפי מה שטוב, לפי מה שטוב על אותו הדבר. אז יש קצת מעגל כאן. זה לא שהשכל, אנחנו לא מדברים על שכל נפרד שלוקח דברים נפרדים. השכל לוקח מה שהוא צריך. זה סוג של כוח שעושה, או מושך כל הזמן, או לא כל הזמן. כמובן, יש מידה שהוא לא מושך כל הזמן, או כל אדם, כל יום, או כל חיה אוכלת כל יום. אבל הוא מושך כל הזמן בהגדרה מסוימת, ולא בהגדרה מספיק צרה, כמו לא בהגדרה מספיק שכלית.

מהו כוח שכלי אמיתי

ההגדרה השכלית, אם זה היה כוח שכלי, עכשיו אנחנו אומרים שכוח שכלי הוא סוג כזה של כוח, אבל כוח שכלי, מה שאנחנו קוראים כוח שכלי, הוא גם כוח חומרי. למשל, אנחנו חושבים על כוח שכלי כיכולת לחשוב על הרבה דברים. כולם מבינים שליכולת לחשוב על הרבה דברים אין הגדרה של אמת. זה לא רק חושב על מה שנכון לחשוב עליו. אנחנו יכולים לחשוב על מחשבות חוטאות. אני יכול לחשוב על שטויות. אני יכול לחשוב על דברים שלא חשובים או נכונים. יש כל מיני נטיות שגורמות לאנשים חכמים לחשוב על דברים שלא נכונים או חשובים. אבל זה בגלל שכשאנחנו אומרים את המילה שכל, אנחנו חושבים על מה שהרמב”ם גם יחשוב עליו אחר כך בפרק הזה, אבל בכלל זה שכל חומרי. כלומר, היכולת של השכל, לא השכל. השכל הוא בדיוק הדבר הזה שתופס רק את האמת. היכולת. בדיוק היכולת הזאת לתפוס את האמת, את הנכון. אנחנו יכולים גם לומר שהמילה אמת לא תמיד טובה. הוא תופס רק מה שהוא צריך למה שהוא צריך. אם אני מחפש תשובה לשאלה ספציפית, אני יכול לקרוא לחיפוש התשובה הזה הכוח השכלי ששייך לקושי הפרטי הספציפי הזה. עכשיו, בהגדרה שלו, זה שהוא לא מקבל תשובה שהיא לא תשובה טובה.

דוגמה מכוח המשיכה

הרמב”ם ממשיך ואומר: אמנם בעבור שלא היה זה אפשר, אבל הם עושים מעשים טבעיים מבלתי מחשבה והשתכלות ואינם משיגים מה שיעשוהו כלל, – התחייב שיתחדשו בעבורם חליים גדולים ומכות, ואע״פ שהיו הם הכלי בהויית האדם ובעמדו המידה אשר יעמוד.

וביאור זה, כי הכח המושך, על דרך משל, אילו לא היה מושך אלא הדבר הנאות מכל צדדיו והשיעור הצריך אליו לבד – היה נמלט האדם מחליים ומכות רבות.

אבל בעבור שאין העניין כן, אבל ימשוך אי זו ליחה שתזדמן מסוג משיכתו, ואע״פ שהליחה ההיא נוטה מעט בכמותה ואיכותה – יתחייב מזה שימשוך הליחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך, או יותר קרה, או יותר עבה, או יותר דקה, או ימשוך יותר ממה שצריך.

ויחנקו בזה הגידים, ויתחדש הסתום והעפוש, ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותם.

ויתחדשו חליים כגרב והחיכוך והיבלות, או נגעים גדולים – כמורסא שקורין גרנק, והצרעת והאכול, עד שתפסד צורת האבר או האיברים.

וכן העניין גם כן בשאר הכוחות הארבע.

זאת אומרת, כוח המשיכה, למשל, אם הוא היה שכלי, הוא היה מושך רק את מה שנכון לו בדיוק, בכמות הנכונה, באיכות הנכונה, בזמן הנכון. אבל הוא לא שכלי, הוא טבעי. מה זה אומר? זה אומר שהוא מושך כל דבר שמזדמן לו מסוג המשיכה שלו. אם זה משהו שקצת יותר חם ממה שצריך, או קצת יותר קר, או קצת יותר עבה, או קצת יותר דק, או יותר מהכמות שצריך – הוא ימשוך את זה בכל זאת. ומזה נוצרים חסימות, ריקבון, שינוי באיכות הליחות ובכמותן. ומזה נוצרים מחלות כמו גרב, חיכוך, יבלות, או נגעים גדולים כמו מורסא (שקוראים גרנק), צרעת ואכילה, עד שהצורה של האבר או האברים נפסדת.

וכך הדבר גם בשאר הכוחות הארבעה.

מהויה להפסד בכל המציאות

הרמב”ם ממשיך ואומר: כן העניין בעצמו בכל המציאות, העניין המביא להוית מה שיתהוה והמשך מציאותו מדה אחת, והוא עירוב היסודות בכחות הגלגליות המניעות אותם המפזרות בהם, הוא הסבה בעצמה בהתחדש סיבות מזיקות במציאות, כזרמים והמטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועפוש האויר, או התחדש סיבות ממיתות מאד יְכַלּוּ ארץ או ארצות או אקלים, כְּהִשָּׁקֵעַ מקומות, והרעש, והזוועות, והמים השופעים מן הימים והתהומות.

כלומר, אותו עיקרון שראינו באדם, שהכוחות שמחיים אותו הם גם הכוחות שגורמים למותו, קיים גם בכל המציאות. העירוב של היסודות בכוחות הגלגליים שמניעים אותם ומפזרים בהם – זה מה שמביא להויה של דברים והמשך קיומם, אבל זה גם הסיבה להתחדשות סיבות מזיקות במציאות. כמו זרמים, מטר סוחף, שלג, ברד, רוחות חזקות, רעמים, ברקים, עיפוש האוויר. או אפילו סיבות ממיתות מאוד שמכלות ארץ או ארצות או אקלים שלם, כמו שקיעת מקומות, רעידות אדמה, זעזועים, מים ששופעים מהימים והתהומות.

האדם כעולם קטן – רק בגלל השכל

למה האדם נקרא עולם קטן

עכשיו הרמב”ם עובר לנקודה חשובה מאוד. הוא אומר: ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו; שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן.

ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו.

זאת אומרת, כל מה שאמרנו עד עכשיו על הדמיון בין האדם לעולם – זה לא הסיבה שאומרים על האדם שהוא עולם קטן. כי כל הדמיון הזה קיים בכל בעל חיים שלם באבריו. לא שמענו שאחד מהראשונים אמר שחמור או סוס הוא עולם קטן. אז למה דווקא האדם נקרא עולם קטן? בגלל הדבר שמיוחד לאדם, והוא הכוח המדבר, כלומר השכל ההיולני, שהעניין הזה לא נמצא באף אחד ממיני בעלי החיים מלבדו.

בעלי חיים אינם צריכים שכל

הרמב”ם מסביר: ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום. ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו.

כלומר, כל בעל חיים לא צריך למחשבה והשתכלות והנהגה כדי להמשיך את קיומו. הוא הולך ועושה לפי טבעו. הוא אוכל מה שהוא מוצא ממה שטוב לו, הוא שוכן באיזה מקום שמזדמן לו, הוא שוכב עם איזו נקבה שהוא מוצא בשעת התעוררות החום שלו, אם יש לו עיתים של התעוררות חום. והוא ממשיך ככה את המידה שהוא ממשיך, וממשיך את קיום המין שלו. והוא לא צריך בכלל לאיש אחר ממינו שיעזור לו ויתמוך בו בעמידתו, עד שיעשה לו דברים שהוא לא יעשה בעצמו.

האדם צריך שכל כדי לחיות

אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו.

והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם.

האדם לבד, אם נדמיין אדם אחד לבדו, נמצא שהוא יהיה חסר הנהגה ושב כבהמות, הוא היה אובד מיד, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, כלומר שימצא במקרה דבר שיזון בו.

והסיבה לכך היא שהמזונות שלו, שבהם עמידתו, צריכים למלאכה והנהגה ארוכה, שלא תושלם אלא במחשבה והשתכלות, בכלים רבים ובאנשים רבים, שכל אחד מהם מתמחה בעיסוק אחד. ולכן הוא צריך למי שינהיג אותם ויקבץ אותם, עד שיסודר הקיבוץ שלהם וימשך שיעזרו זה לזה.

וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות.

וכן ההשמרות מהחום בזמן החום ומהקור בזמן הקור, וההסתרות מהמטר והשלג ונשיבת הרוחות – צריך לזימון הכנות רבות, שלא תושלם אף אחת מהן אלא במחשבה והשתכלות.

הכוח השכלי מנהל את הגוף

ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו.

ומפני זה נמצא בו הכוח הדברי הזה, שבו הוא חושב ומסתכל ועושה ומכין ומזמן במיני מלאכות את מזונותיו, מקום מגוריו ולבושו. ובו הוא מנהיג את כל אברי גופו, עד שהראש עושה מהם מה שהוא עושה, והאברים שתחת יד האברים הראשיים מתנהגים במה שהם מתנהגים.

ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.

ובגלל זה, אם היית מדמיין בנפשך אחד מבני אדם שנשלל ממנו הכוח הזה, ונשאר עם הכוח החיוני בלבד, הוא היה אובד מיד. והכוח הזה נכבד מאוד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי החיים. והוא גם נעלם מאוד, לא מובנת אמיתתו בתחילת הדעת המשותף כמו הבנת שאר הכוחות הטבעיים.

השכל האלוהי בעולם

כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו.

ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: “וישבע בחי העולם” (דניאל יב, ז).

כך במציאות, דבר אחד הוא המנהיג את כולו, המניע את אבריו, הראש הראשון שנתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג את מה שמלבדו. ואם האדם היה מדמיין בנפשו ביטול של העניין ההוא, היה בטל קיום הכדור הזה בעצמו, הראש ממנו ומה שתחת יד הראש. ובדבר ההוא נמשך קיום הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא הוא האלוה יתעלה שמו.

ולפי העניין הזה בלבד נאמר על האדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו יש התחלה אחת שמנהיגה את כולו. ומפני העניין הזה נקרא השם יתברך בלשוננו “חי העולם”, ונאמר: “וישבע בחי העולם” (דניאל יב, ז).

חלק ג: כוחות לא-שכליים והכרח המחלות

חלק ד’: הכוח המושך והסיבות למחלות ולאסונות הטבע

הכוח המושך והבעיה של חוסר הדיוק

“אילו לא היה מושך אלא הדבר הנאות מכל צדדיו” – יש פה הרבה צדדים, הרבה דברים שצריך לחשבן כשאנחנו מחליטים על משהו שהוא הדבר הנאות. הוא צריך להיות בדיוק. עד היום אנחנו לא יודעים בדיוק את מדע התזונה – הוא מדע מאוד לא מדויק, אנחנו לא יודעים למדוד את זה. אבל אם הכוח המושך עצמו היה יודע את זה, הוא היה מושך רק את הדבר הנאות מכל צדדיו והשיעור הצריך אליו לבד, בדיוק כמה שהוא צריך – אז היה נמלט האדם מחלאים ומכות רבות. עוד פעם המילה הזאת – חלאים, מכות.

אבל בעבור שאין העניין כן – העניין הוא מילה שאבן תיבון מתרגם בה הרבה מילים, אבל העניין פשוט הכוונה. זה אמר פה איזה מאמר: הדבר, הכוח המושך הוא לא ככה, אלא ימשוך איזה ליכה. הם תמיד מתארים את הדברים שהוא מושך בתור ליכות – כל הדברים שאנחנו אוכלים הם לחים באיזשהו מובן, כי אנחנו לא אוכלים אבנים לגמרי יבשות. אבל זה כבר שייך לתיאוריה הרפואית שלהם. לא משנה איך אנחנו קוראים לזה ליכה, אבל הוא מושך איזה ליכה שתזדמן מסוג משיכתו. ואף על פי שהליכה היא נוטה מעט בכמותה ובאיכותה – אפילו אם הוא קצת יותר מדי בכמות או קצת פחות מדי באיכות וכולי – נתחייב מזה, זה הכרחי שימשוך עליך שהיא יותר חמה ממה שצריך או יותר קרה, או יותר לחה או יותר יבשה, או ימשוך יותר ממה שצריך.

התוצאות הרפואיות של חוסר הדיוק

ואז מה קורה? יחנקו בזה הגידים – אתה מקבל, הגידים שלך מקבלים חנק. ויתחדש הסתום והייפוש – זה תיאורים רפואיים של בדיוק מה קורה. אתה מקבל קצת יותר מדי, אז זה הולך לגידים, ואז זה גורם לגידים שמתקשים להוביל את הדם, או שמתחדשים איזשהו סתימות בתוך כל מיני מקומות בגוף. ייפסד איכות על איכות – הלכויות, זה התיאוריה הרפואית שלהם שהגוף פחות או יותר מורכב מארבע לכויות שצריכות להיות באיזון מושלם. ואז אם זה בדיוק קצת יותר מדי חם או קצת יותר מדי קר וכולי, אז ישתנה כמותם – זה קצת פחות מדי, קצת יותר מדי. וזה יחדש חלאים – זה מחדש מחלות.

כמו שמות של מחלות שנגרמות פשוט מיותר מדי לכות או משהו כזה: קדחת והיכוך והיבלות – אני לא יודע בדיוק – שיחין, גרדת וגבשושית. זה סוגים של תוספות, או נגעים גדולים כמו מחלה שקוראים גרנק – אני חושב שזה – הוא כותב פה סרטן, שחרור, לא יודע, והצרעת והעיכול – לא יודע, עד שתיפסד צורת האיבר או האיברים.

חלאים קטנים ונגעים גדולים

בקיצור, אני חושב שמעניין שהוא כותב פה שני סוגי דברים: יש חלאים ונגעים גדולים. חלאים קטנים – זה יש קצת סתימה או משהו כזה. ויש גם נגעים גדולים כמו סרטן, כמו דברים מהגרון, כל מיני דברים. מאיפה מגיע הסרטן? הוא אומר: תבין, זה פשוט מה שנגרם מקצת יותר מדי או קצת פחות מדי, וזה הכרחי בגלל שהכוח המושך אין לו כוח אבחנה, או אין לו שכל. יש לו סוג של כוח, אבל אין לו שכל לדעת כמה הוא צריך.

אז גם הכי בריא – נכון, חלק מהכוח המושך זה להיות בריא, אפשר לתאר שאדם שהוא בריא, אז באופן אינטואיטיבי הוא לא אוכל יותר מדי או פחות מדי. אבל גם הכי מושלם הוא לא מדויק כמו השכל, ולכן הוא בהכרח יהיה קצת יותר מדי או קצת פחות מדי. ואפילו קצת לפעמים גורם למחלה גדולה – כמובן שהרבה גורם למחלה יותר גדולה. וכמובן שאדם צריך לנסות להיות בריא ולאכול מספיק ולא יותר מדי, אבל זה לא יעזור באופן עקרוני.

שני עקרונות יסודיים

אז אנחנו מבינים פה שני דברים: הדבר הראשון זה שאותו כוח שגורם לך לחיות – כוח המושך – הוא אותו כוח שגורם לך לא לחיות, להיות חולה ולמות. וגם מה בדיוק גורם לזה? שהכוח הטבעי הוא לא שכלי ולא יכול להיות שכלי, כי אז זה לא היה טבעי – זה היה השכלי.

למה יש כוחות לא שכליים בעולם? זו אולי שאלה, אבל שאלה אחרת מלמה יש דברים לא טובים בעולם. זה כמו הרבה פילוסופים – הוא משנה את השאלה. אם אתה שואל למה יש מחלות, התשובה היא כי בן אדם הוא חי, הוא בעל חי שניזון בכוח טבעי. אם אתה שואל למה בן אדם הוא בעל חי – זאת שאלה אחרת. אולי זו שאלה אחרת: למה בן אדם הוא לא מלאך, למה בכלל הוא חי בחומר? אולי זו שאלה, אבל זה השאלה שלך או לא השאלה.

הרחבת העיקרון לכל המציאות

עכשיו הוא הולך להשליך מזה לגבי שאר המציאות. והעניין בעצמו בכל המציאות – בדיוק ככה זה בכלל המציאות. כמו שאמרתי, יש פה איזושהי שאלה – זה לא בכל המציאות אלא בכל המציאות שתחת האביה והפסד, אולי זה הכוונה.

שגם בו העניין המביא להוויית מה שהתהווה והמשך מציאותו מידה אחת – אותו עניין. ועכשיו הוא מפרט מהו העניין: זה עירוב היסודות בכוחות הגלגליות המניעות אותם. את זה למדנו באחד החלקים הראשונים פה – למדנו בחלק הראשון כבר שהגלגלים הם מסתובבים והם גורמים ליסודות להתערבב, וזה מה שגורם לכל הדברים שעשויים מיסודות להתהוות וגם להיפסד.

אסונות טבע כתוצאה מאותו עיקרון

היא הסיבה בעצמה מתחדשות סיבות מזיקות במציאות, כמו זרמים במטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים וייפוש האוויר. זה כל הדברים המזיקים של המציאות – יותר מדי גשם, פחות מדי גשם, רוחות חזקות, רעמים, ברקים, ייפוש האוויר שזה גורם למגיפות, כל מיני דברים כאלה.

או יש גם את השלב הנוסף: לפעמים יש ממש דברים רעים. אדם יכול להגיד: אוקיי, לפעמים יש שיטפון, אני מבין – אותו דבר שגורם לגשם, כי הוא לא יכול להיות מדויק, הוא לא יודע כמה גשם הוא צריך, אז הוא פשוט מביא גשם, ולפעמים זה יותר מדי גשם. ומה עם רעידת אדמה? זה נראה סתם איזושהי יצירה רעה, מאיפה זה מגיע?

הוא אומר: לא, גם הסיבות האלה – מתחדשות סיבות ממיתות מאוד יכלו ארץ או ארצות או אקלים. יש סיבות כמו מבול – יש ממש דברים שהורסים ארץ שלמה או כמה ארצות או אקלים שלם. לפעמים יש איזושהי בעיה באקלים שלם – זה גם נגרם מאותו דבר, שזה מה? תנועות הגלגלים שמחדשים את עירובי היסודות ומה שגורם לזה. ישקעו מקומות – זה איזה סוג של רעידת אדמה. והמבול והזעזועים והמים השופעים מן הימים והתהומות – אני לא בטוח, זה כל מילים ערביות של אסונות טבע שונות, אבל כן, רעידות אדמה וצונאמיס ואני לא יודע מה, דברים כאלה. זה גם נגרם מאותה סיבה.

סיכום: הטבע התחתון והחומר

אז עד כאן מה שהוא אומר על זה – זה הדבר האחרון. מפה הגענו מתחילת העניין של העולם כולו כאיש אחד, שיש לו סיבתיות אחת ושהוא פועל כאחד, עד לדבר האחרון – שגם באדם וגם בעולם יש טבע, יש חלקים. גם באדם יש חלקים יותר עליונים, אבל יש טבע תחתון שהוא פשוט לא שכלי, ולכן מה שגורם לקיומו הוא מה שגורם להפסדו, ואי אפשר שיהיה אחרת.

אוקיי, עד כאן הרמב”ם סיים להציג את התיאוריה של האדם כעולם קטן, של איך הוא קרא לזה – שהנמצא כולו הוא איש אחד. והוא עבר על כל הקושיות שיש על זה, ועד הקושייה האחרונה שזה איך זה כאיש אחד אם יש רעידות אדמה, שזה נראה ממש ניגוד לסדר של העולם. אז התשובה היא לא, כי החלק התחתון של העולם הוא מוסדר בדיוק באופן כזה שהוא חייב לגרום לפעמים לרעידת אדמה.

הקשר לבעיית הרע בחלק השלישי

כמו שאמרתי, יכול להיות שזה – אני בדקתי בחלק השלישי, אבל נראה שבחלק השלישי הוא מדבר על זה שהתשובה, או חלק מהתשובה לבעיית הרע בספר איוב, זה שהחומר – זה עיקר התזה של החלק השלישי – שהחומר גורם לזה. וחלק מזה זה מה שהוא כותב פה: שהחומר לא יכול לקבל צורה מושלמת, הטבע אף פעם לא יכול להיות מושלם. ופה הוא קצת מוסיף על זה שזה גם בגלל החלק הטוב – כביכול הוא אומר: אם אתה רוצה את החלק הטוב, אתה תקבל גם את החלק הרע, בגלל שהסוג הזה של טוב הוא סוג די נחות של טוב.

למשל, אפשר להגיד יש פה חלק חיובי – זה חלק מהעולם, חלק מאותו דבר שגורם לו. מה שהוא מדגיש: אותו דבר שגורם לו להתהוות הוא זה שגורם לו להיפסד. ומה שהוא אמר במפורש גם – שהדבר בעצם הוא חוסר השכל. חוסר השכל הוא שגורם לכל הבעיות, וחוסר השכל הוא לא דבר שאפשר לתקן, כי כמו שאדם לא יכול לחיות לנצח בגוף, למרות שהוא יהיה האדם הכי שכלי.

—

פרק חדש: למה האדם הוא עולם קטן – השכל כעיקרון המנהיג

השכל, לא הטבע, הוא הסיבה שהאדם הוא עולם קטן

ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן – עכשיו הוא מגיע לנקודה מאוד חשובה. כל מה שאמרנו עד עכשיו על הדמיון בין האדם לעולם, זה לא הסיבה שאומרים שהאדם הוא עולם קטן. כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו – כל מה שאמרנו עד עכשיו, זה נכון גם לגבי כל בעל חיים שלם באבריו. שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן – אף אחד לא אומר שחמור או סוס הוא עולם קטן.

ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני – זה מה שמייחד את האדם. אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו – רק האדם יש לו שכל.

בעלי חיים אינם צריכים שכל

ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה – בעל חיים לא צריך מחשבה והשתכלות כדי להמשיך להתקיים. אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום – בעל חיים פשוט עושה מה שהטבע שלו אומר לו. הוא אוכל מה שהוא מוצא, הוא גר איפה שהוא נמצא, הוא מזדווג כשהוא בעונה.

ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו – וככה הוא ממשיך להתקיים, והמין שלו ממשיך להתקיים. ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו – בעל חיים לא צריך עזרה מבעלי חיים אחרים מהמין שלו כדי להתקיים.

האדם צריך שכל כדי להתקיים

אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה – אבל האדם, אם הוא לבד, בלי הנהגה שכלית, הוא היה אובד מיד. הוא לא היה יכול להתקיים אפילו יום אחד, אלא רק במקרה. רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו – רק אם הוא היה מוצא במקרה משהו לאכול.

והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד – למה? כי המזון שלו דורש מלאכה והנהגה ארוכה. זה לא משהו שאפשר לעשות בלי מחשבה והשתכלות. צריך כלים רבים ואנשים רבים, כל אחד עוסק בעיסוק אחד.

ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם – ולכן האדם צריך מישהו שינהיג אותם ויקבץ אותם, עד שיהיה קיבוץ מסודר שבו אנשים עוזרים אחד לשני.

וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות – וגם ההגנה מפני מזג האוויר – מהחום, מהקור, מהגשם, מהשלג, מהרוח – זה דורש הכנות רבות, שכל אחת מהן דורשת מחשבה והשתכלות.

הכוח הדברי – השכל – מנהיג את האדם

ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו – ולכן יש באדם את הכוח הדברי, השכל, שבאמצעותו הוא חושב ומסתכל ועושה ומכין ומזמין את המזון שלו, את הבית שלו, את הלבוש שלו. ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו – ובאמצעות השכל הוא מנהיג את כל אברי הגוף שלו, עד שהראש עושה מה שהוא עושה, והאברים שתחת יד האברים הראשיים מתנהגים כמו שהם מתנהגים.

ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו – ולכן, אם היית מדמה בנפשך אדם שנשלל ממנו הכוח הזה, ונשאר רק עם הכוח החיוני, הוא היה אובד מיד. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים – והכוח הזה הוא נכבד מאוד, יותר נכבד מכל הכוחות של בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות – והוא גם נעלם מאוד, לא מבינים את אמיתתו בתחילת הדעת כמו שמבינים את שאר הכוחות הטבעיים.

השכל בעולם – האל המנהיג

כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו – כך גם במציאות כולה, יש דבר אחד שמנהיג את הכלל ומניע את האברים, הראש הראשון שנתן לו כוח ההנעה, עד שהוא מנהיג את מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש – ואם האדם היה מדמה בנפשו ביטול של הדבר הזה, היה בטל קיום הכדור הזה בעצמו, הראש ממנו ומה שתחת יד הראש. ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו – ובאמצעות הדבר הזה נמשך קיום הכדור בכל חלק ממנו. והדבר הזה הוא האלוה יתעלה שמו.

המסקנה: האדם עולם קטן בגלל השכל

ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו – ולפי העניין הזה בלבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו יש התחלה אחת שמנהיגה את הכל. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: “וישבע בחי העולם” – ומפני העניין הזה נקרא השם יתברך בלשוננו חי העולם, ונאמר “וישבע בחי העולם”.

חלק ה: האדם כעולם קטן – השכל כעיקרון המאחד

הטבע הלא-שכלי כמקור האסונות

בדיוק בגלל שהגוף שלו הוא לא שכלי, אז לא יעזור שיש לו שכל שמופעל על זה. זה עוזר קצת, אולי הרבה, כן כמובן. אחר כך הוא ידבר על זה כמה זה עוזר – זה עוזר הרבה, אבל לא באופן מושלם. זאת התיאוריה, וזאת תיאוריה שמייחסת את האסונות, כפי שהוא אומר פה, לאותו דבר שגורם לחלק הטוב, אבל באופן ספציפי לחומר או לטבע שהוא לא שכלי.

ולכן התשובה צריכה להיות, או ההתנהגות הנכונה היא, תמיד לנסות להוסיף כמה שיותר שכל בעולם. אולי הטכנולוגיה היא קצת ניסיון להוסיף קומה שהיא יותר מדויקת על גבי הקומה הלא מדויקת של הטבע שגורמת לאסונות.

מבנה הפרק – שלושה חלקים נוספים

שאני אמשיך? מה, לפרק הבא? לא, לא לפרק הבא. הפרק הזה לא נגמר, יש עוד שני חלקים גדולים בפרק. מה? לא, הפרק לא נגמר. אה, חשבתי שהוא נגמר, חשבתי שזה החלק האחרון. לא, זה לא נגמר. זה לא נגמר, יש עוד כמה וכמה דברים ללמוד בפרק הזה. בוא נמשיך קצת, יש לי עוד 20 דקות או משהו, נראה כמה זמן. בוא נמשיך קצת. החלק הבא אני לא לגמרי הכנתי, וצריך – יש פה עוד דברים להעמיק, אבל בוא נמשיך עכשיו אחר כך.

אוקיי, אז עד כאן היה הצגה של הטבע. עכשיו יש לו עוד שני חלקים של הפרק. אני אגיד מהם החלקים – ויש לו שלושה חלקים, איך סופרים פה – ואני אגיד במה הם עוסקים ואחר כך נתחיל לקרוא אותם.

החלק הראשון: השכל כמאחד את העולם

הדבר הבא שהרמב”ם עושה זה שהוא טוען – צריך להבין פה – כל התיאור הזה היה בשביל לתאר את המציאות שמראה על הבורא, שמראה שאין הוכחה עליו אלא מהמציאות הזאת, ואין במציאות אלא הוא יתעלה. עכשיו הרמב”ם רוצה לסייג אותנו קצת, לסייג את התיאור שלו, ולהסביר שהדבר שמראה לנו על מציאות הבורא, או אולי גם המציאות המנהיג, הוא לא בדיוק כל מה שלמדנו עד עכשיו, או לא מספיק.

אנחנו צריכים לשים לב – ואולי זה גם כבר היה כתוב בחלקים הקודמים – אנחנו צריכים לשים לב שכל מדרגת האחדות, שזה הסדר – אחדות פה הוא לא אחדות במובן חומרי, זה לא שכל העולם עשוי מדבר אחד, זה שכל העולם פועל כאחד. יש לו אחדות צורנית, או אחדות תכליתית, אחדות סיבתית, לא אחדות חומרית.

אבל כל האחדות הזאת, אתה צריך להבין את מה שגורם לאחדות הזאת, לא בתור החלקים – החלקים הבעלי חיים, החלקים הטבעיים, כפי שראינו עכשיו, שנמצאים בעולם. אנחנו צריכים להבין שעיקר האחדות שיש בעולם, עיקר הסיבה שהעולם הוא דבר אחד, זה בגלל שיש שכל. כמו שעכשיו למדנו, השכל הוא דבר מדויק, הוא תופס רק את מה שהוא צריך לתפוס. גם בחלק הבא נראה שהשכל הוא גם מה שיותר מאחד מכל הדברים האלה, כי כל הדברים האלה, גם אם יש איזשהו סדר, הם עדיין כל אחד בפני עצמו. ויש עוד איזשהו סדר יותר עליון שמקשר את כולם ביחד, ולכן אפשר להגיד שהשכל הזה הוא אחד גם במובן של מה שהוא. יש רק שכל אחד שמנהיג את כל העולם, וזה באמת מה שמאפשר לעולם לפעול כאחד, וזה באמת מה שמלמד אותנו איכשהו על הנהגת האל בעולם. וזה הדבר הראשון.

הסיסמה: העולם הוא אדם גדול, לא בעל חי גדול

והצורה שבה הוא מגדיר את זה, זה שהוא אומר שהעולם הוא אדם קטן ולא בהמה קטנה. זאת הסיסמה שלו. זו סיסמה מאוד בעייתית, כי זה לא נכון. אפלטון דווקא אמר שהעולם הוא בעל חי גדול. הוא לא אמר שהעולם הוא אדם גדול. אז שהרמב”ם אומר “לא שמענו אחד מהראשונים שאמר שהחמור או הסוס עולם קטן” – זה לא נכון. כולם מדברים תמיד על בעל חי. הרמב”ם הוא כנראה הראשון, או היחיד – אני לא יודע, אולי יש לו מקור – שאומר שדווקא הדימוי של העולם קטן לא עובד על בעל חי, עובד דווקא על בן אדם. וההבדל בין אדם לבעל חי זה שלאדם יש שכל מסוים, וזה הדבר שעושה את העולם כולו לדבר אחד. אז זה החלק הבא בפרק.

החלק השני: שלושה הבדלים בין אדם לעולם

ואחר כך הוא הולך ומסייג גם את זה. הוא אומר: זה שאמרתי לך שהעולם הוא אדם גדול, שאדם הוא עולם קטן, זה מצד זה שלאדם יש שכל, ולא מצד צורת האחדות האורגנית, שזה יש גם לבעלי חיים. זה עדיין לא מספיק דומה. יש עדיין שלושה הבדלים חשובים בין האחדות האורגנית, כולל השכל של האדם, לבין האחדות של העולם, שהיא אחדות מסוג אחר. כלומר, העולם יותר מאוחד מהאדם במובן הזה.

החלק השלישי: השכל הנקנה כדימוי מושלם

ואז הוא צועד עוד צעד שלישי ואומר: אבל אם תבין מה זה אדם באמת, תבין שהאדם הוא כן דימוי מושלם לעולם, כי לאדם יש כן חלק לגמרי מאוחד ולגמרי נבדל מהחלק הטבעי שלו, שזה מה שהוא קורא פה השכל הנקנה, או מה שנקרא בשיטה שלו הנשמה הנצחית, הנפש הנצחית, וזה מה שבאמת מקביל באדם לאלוהים בעולם.

ואז הוא אומר: אבל אני לא מדבר על זה פה כי זה מסובך, ופה, כמו שהקדמנו בתחילת הענין, אנחנו עוסקים בדברים ברורים.

אז זה שלושת החלקים הבאים בפרק, שהם עובדים בהוספה וסיוג וחזרה מהסיוג הזה. ואז זה סוג של תהליך.

קריאה בטקסט: האדם כעולם קטן

אז אני אתחיל לקרוא ונחזור על זה בשביל להיות יותר ברור, אבל בוא נקרא קצת:

“ודע כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם שהוא עולם קטן.”

עד עכשיו כל מה שאמרתי, שמעת? לא שמעת עד עכשיו. הרמב”ם לא הזכיר את המילה “עולם קטן” בפרק הזה עד עכשיו. אבל הוא אומר: לא בגלל כל זה שאמרתי הוא מה שאדם נקרא עולם קטן. לא נכון. למה? ויש לי ראיה:

“כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו.”

כל בעל חי שלם – הוא מתכוון לא לבעלי חיים שכל המין שלהם לא שלם, כמו אולי בעלי חיים קטנים שלא מראים את כל סוגי האחדות הזאת, או אולי סתם בעל חי שבור שהוא חולה או לא מושלם. תמיד אנחנו מדברים על בעל חי שלם. אבל כל הסדר הזה נמצא בכל פרט מבעלי חיים השלמים.

הבעיה ההיסטורית: האם הראשונים אמרו זאת על בעלי חיים?

“ולא שמענו אחד מהראשונים” – הראשונים פה הם הפילוסופים הראשונים, הקדמונים היוונים בעצם – “שאמר כי החמור או הסוס עולם קטן.”

יש גם מדרש שאומר על זה שהאדם הוא עולם קטן, כמובן. אני לא חושב שאלה מקורות נפרדים. אני חושב שהאמירה הזאת שהאדם הוא עולם קטן היא אמירה מאוד קדומה, זה מיוחס לפרסוקרטים ויש מאמרים מיוחסים לחז”ל וכולי, זה מגיע מאותו מקור. אני לא חושב שזה – כן, זה מפורט כמובן עם מדרשי פסוקים ובסגנון של החכמים, אבל אני לא חושב שיש אפשרות לדבר על האמירה הזאת אם היא אמירה יהודית תורנית או אמירה פילוסופית מטאפיזית פיזיולוגית. זה אותו דבר.

בכל מקרה, זה הראשונים אמרו. זו אמירה מאוד קדומה. יכול להיות שזה מרומז במקרא כבר, לא יודע, אבל זו אמירה מאוד קדומה. והרמב”ם טוען שלא שמענו שהם אמרו שהאדם זה עולם קטן על חמור או סוס. זה לא נכון. אולי הרמב”ם לא הכיר, ואולי הרמב”ם עושה פה – תמיד כשהוא אומר דברים כאלה יש מפרשים שאומרים שהרמב”ם כנראה לא הכיר, ויש כאלה שאומרים שהרמב”ם פה הדגיש משהו לפי שיטתו למרות שזה לא נכון היסטורית.

אני מניח שהרמב”ם לא היה נוהג לשקר בשביל לעשות את הפואנטה שלו – הוא יכול להגיד את זה בלי זה. וכנראה שהוא קרא, הוא הכיר את האמירה הזאת “אדם הוא עולם קטן”, ולא הכיר ביטוי שהולך “בעל חי הוא עולם קטן”, או שהוא כן קרא. הוא לא קרא את אפלטון למשל במקור, אנחנו יודעים, אז הוא לא יכול היה להכיר את זה. אבל אפילו אריסטו, כפי שהנרבוני אומר, יש לו אמירות שאומרות שכל בעל חי הוא עולם קטן. וכנראה שהרמב”ם פירש את המילה “בעל חי” שם על אדם – הוא הבין שהכוונה היא בן אדם, שהוא הדוגמה האולטימטיבית של בעל חי, הוא לא מתכוון לבעל חי. אבל באופן אמיתי לא ברור שזה נכון.

הכוח המדבר – השכל ההיולאני

“ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו.”

דרך אגב, כבר ציינתי את זה, אבל גם פה יש מחלוקת בתרגומים – פה כתוב “כמו שכוחות האדם”, ובהמשך כתוב… בוא נראה.

ההבדל בין אדם לבעל חי: הצורך בהנהגה שכלית

“ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום. ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו.”

האדם זקוק לחברה ולהנהגה

“אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו.”

“והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם.”

“וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות.”

הכוח הדברי כמנהיג הגוף

“ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו.”

“ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו. וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.”

המקבילה לעולם: האל כמנהיג

“כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו. ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו.”

“ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו. ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חי העולם, ונאמר: ‘וישבע בחי העולם’ (דניאל יב, ז).”

חלק ו: השכל ההיולני והצורך בחברה

תיקון בתרגום: בעל חי ולא בן אדם

איפה שהיה כתוב כן, ואין פה למטה, ואין פה שהיה תחליף לבן האדם. אז אנחנו יכולים לראות שבערבית לא כתוב “בן אדם”, כתוב “בעל חי”, וכך גם שוורץ – אין פה שהיה תחליף לבעל החיים. זה אחד המקומות ששוורץ יותר מדויק מאבן תיבון.

יכול להיות שהיה לו גרסה אחרת במקור, אני לא מניח. אני מניח שאבן תיבון פשוט נאמן לרמב”ם שטוען שהוא מדבר פה על בן אדם, למרות שבאמת הכוח התזונה הוא לא כוח מיוחד לבן אדם בכלל. והרמב”ם עצמו מודה בסוף הפרק שכל מה שהוא אמר עד עכשיו באמת שייך לבעלי חיים ולא לבני אדם.

אז באמת אפשר לתרגם פה “בעלי חיים” כמו ששוורץ מתרגם, אבל אבן תיבון, בגלל שהוא חושב שמדובר על בן אדם, הוא פשוט מתרגם “בן אדם”, וזה לא נכון. אז אולי משהו דומה קרה לרמב”ם כשהוא קרא את הקדמונים שאמרו שבעל חי הוא עולם קטן – הוא תרגם לעצמו שמדובר על בן אדם, בדיוק כמו שאבן תיבון מתרגם לעצמו שהרמב”ם מדבר על בן אדם, למרות שאולי זה לא נכון. לא יודע. בכל מקרה, זו הטענה.

הסיבה האמיתית: הכוח המדבר

הרמב”ם אומר: אבל יש סיבה אחרת. “נאמר באדם זה” – הסיבה שאנחנו… יכול להיות שזה גם סוג של פולמוס עם הכלאם. אנחנו זוכרים שכל הפרק הזה נועד להסביר משהו מהתמונה הבסיסית שלכאורה גם המתכלמים צריכים להודות בו, ולכן הם צריכים לוותר על השיטה שלהם שבאמת לא מתאימה לתמונת המציאות. זו הטענה הגדולה של הרמב”ם נגד המתכלמים, ויכול להיות שהקטע הזה הוא בדיוק אחד המקומות שהוא מנסה להסביר שגם בתור תיאור המציאות עצמה, אתה צריך להגיע למשהו יותר מופשט ממה שהם מודים שקיים בטבע.

הוא אומר: “אנחנו אומרים שהאדם הוא עולם קטן דווקא בגלל הדבר שמיוחד לאדם, והוא הכוח המדבר.” אנחנו זוכרים שהמילה “כוח מדבר” היא תרגום של המילה “כוח הוגה”, או ביוונית “לוגוס”, שזה כמו המילה “היגיון” בעברית – משותף לאמירה ולמחשבה. אני חושב שזה אותו דבר.

משמעות הכוח המדבר

הכוונה היא אמירה שיש בה מובן, לא אמירה במובן של עשיית קולות – אמירה שיש בה מובן, כמו שגם אונקלוס כבר תרגם “ויהי האדם לנפש חיה” – “לרוח ממללא”. אני בטוח שהוא מתכוון לאותו דבר, כי זה מה שמבחין בין בני אדם לבעלי חיים. הכוח המדבר לא אומר שהוא דובר שעושה קולות – יש הרבה בעלי חיים שעושים קולות. כשכתוב “רוח ממללא”, הכוונה היא רוח הוגה שמצרפת מילים שיש בהן פשר – מילים בעלי לוגוס מסוים, בעלי היגיון מסוים.

גם בלשון הקודש המילה “דבר” יכולה להיות גם אובייקט במציאות, יכול להיות דבר במובן של דיבור – “דבר ה'”, יכול להיות גם רק רעיון. כשאני אומר “דבר ה'”, זה לא צריך להיות שהשם דיבר אי פעם – הכוונה היא האמירה שלו, המובן שלו.

אז מדבר והוגה – יש פסוק מפורסם “היגיון לבי”, יש “היגיון לבי” ויש “אמרי פי”. הכוונה היא אותו דבר – לפעמים זה בלב ולפעמים זה בפה. זה הכוח ההוגה, הכוח המדבר. אבן תיבון בדרך כלל תרגם “כוח מדבר”. יש מפרשים שלא ידעו את זה, הם חשבו שהכוונה היא לדיבור בנפרד מהשכל, אבל זה לא נכון.

השכל ההיולני

“רצוני לומר” – ועכשיו הדגש פה חשוב – “השכל ההיולני אשר הוא עניין שלא ימצא באחד ממיני בעלי החיים.” השכל ההיולני הוא פשוט שכל חומרי. שכל חומרי הוא השכל שנמצא באמת בתוך בן האדם, בתוך הגוף של בן האדם, במובחן מהשכל הצורני הנפרד מהחומר. במילים אחרות, השכל הזה הוא השכל שמת כאשר בן אדם מת, או לפחות יכול למות כאשר בן האדם מת. זה לא השכל האמיתי אלא השכל הגשמי, השכל החומרי.

וביאור זה – מה הכוונה? השכל הטבעי של בן האדם, לא השכל הקדוש. השכל הטבעי – וזה באמת כנראה גם הפשט ב”אדם שנברא בשכל כזה”, כי שאר השכל אתה לא נברא איתו, אתה צריך לעבוד עליו.

בעלי חיים אינם צריכים מחשבה

וביאור זה: “כי כל איש מאישי בעלי החיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והסתכלות והנהגה.” אנחנו זוכרים את המילים האלה – הן בדיוק מה שמבחין את הטבע מהשכל. בעל חי פרטי מבעלי החיים לא צריך לחשוב כדי להצליח לשרוד. פרה אף פעם לא צריכה לחשוב. נכון שהיא מתנהגת לפי טבע, אבל “היא תלך ותעשה לפי טבע, ותאכל מה שתמצא ממה שייטב לה.”

כמובן יש לה איזושהי דעת – הטבע עצמו יש לו כוונה – אבל היא לא צריכה לחשוב. “והיא תשכב באיזה מקום שיזדמן לה, ותשכב עם איזו נקבה שתמצא בשעת חימומה”, כי לרוב בעלי החיים יש זמנים של חימום. “ותתמיד בזה כמידה שתתמיד, וימשך מציאות מינה.” כך הבעל חי הפרטי ימשיך להתקיים, וכך גם המין הזה של בעלי חיים ימשיך להתקיים.

“ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו שיעזרהו ויסייע בעמידתו.”

האדם זקוק לחברה

בן אדם לבד, בן אדם פרטי, לא יכול לשרוד, אלא במקרה. כמו שהוא אומר: “אמנם האדם לבד, אילו נשער” – אם אנחנו מדמיינים תמונה כזאת של איש לבדו – “נמצא שהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, והיה עובד לשעתו ולא היה מתקיים אלא במקרה.”

יכול להיות שבמקרה הוא יהיה במקום שיש עצים והוא ימצא אישה ויתחתן איתה ויוליד ילדים – זה הכל יכול להיות במקרה, אבל הטבע הוא למעלה מהמקרה. הטבע זה דבר מסודר. ואדם, באופן טבעי, הוא פחות מהטבע של בעלי חיים. בעלי חיים יכולים לשרוד באופן טבעי והם שורדים יפה באופן טבעי. אדם לא שורד באופן טבעי לבד.

הצורך במלאכה והנהגה

למה? כי מזונות האדם, למשל – אפילו המזונות של האדם – צריכים למלאכה והנהגה ארוכה, לא רק לעבודה אלא במחשבה והסתכלות, בכלים רבים ובאנשים רבים. התפקיד של האיש הפרטי – איש פרטי לא יכול לשרוד. מה הוא צריך? חברה שלמה.

למה? למשל, בני אדם אוכלים מאכלים שצריך לבשל – אף בעל חי אחר לא עושה את זה. וזה כי יש לבן אדם מערכת עיכול מאוד חלשה, והוא צריך זמן לעכל את הדברים. אז הוא צריך לבשל. ובשביל לבשל אתה צריך אש, ומאוד קשה לאיש פרטי לעשות אש. הוא צריך שמישהו יצוד את החיה, ומישהו אחר יבשל את זה, ועוד כמה דברים כאלה. הוא צריך הכנה ארוכה – הוא לא יכול לשרוד בלי זה.

זו גם הדעה של אפלטון ברפובליקה על התחלת המדינה. הוא צריך איזושהי מערכת שתסדר לכל אדם לעשות משהו אחד. אני לא יכול לעשות לבד את כל מה שאני צריך לעשות, אלא במקרה – אם אני כבר חי בחברה או שהייתי במקום שיש דברים. אבל באופן בסיסי, באופן טבעי, אני לא יכול לשרוד. ולכן אני צריך חברה שבה לפחות כמה אנשים שכל אחד יהיה לו תפקיד אחר – “יתייחד כל אחד מהם בעסק אחר”.

הצורך במנהיג

ולכן בן אדם צריך – ומה העצה? הוא צריך “למי שינהיג ויקבצם עד שיסדר קיבוצם וימשך לעזוק קצתם בקצתם.” אז בן אדם, בשביל לשרוד, צריך מלך. ומה התפקיד של המלך? לגרום שאחד יבשל, והשני יעשה כביסה, והשלישי יזרע את התבואה וכולי.

והמלך – מה ההבדל בין מלך לבין מלכת הדבורים? מלך הוא אדם שמנהיג בדיבור, הוא מנהיג בשכל. מה שמארגן את בני האדם, או הקבוצה השלמה של בני אדם, לשרוד – זה הכוח המדבר. זה שאני יכול לארגן לעצמי עם אחרים – אני אעשה את זה ואתה תעשה את זה, ואנחנו מבינים אחד את השני.

זה לא השכלה במובן שאנחנו יודעים איך דברים עובדים, זה לא השכלה מופשטת. זה השכלה – מה שהרמב”ם קורא השכל המדבר או השכל החומרי. זה השכלה, אבל זה בסדר.

כוחות ההוויה וההפסד באדם ובעולם

כוחות הזנה הפועלים ללא מחשבה

עכשיו הוא עובר לדבר על משהו אחר. הוא אומר: “וכמו שכוחות האדם המחייבות להוייתו, ועמידתו מדת עמידתו, הם בעצמם המחייבות להפסדו ואבדו. כך סבות ההוייה הם בעצמם סיבות ההפסד בכל עולם ההוייה וההפסד.”

מה שמחייב את קיומו של האדם, מה שמחייב את עמידתו במידה שהוא עומד – הם בעצמם המחייבים את הפסדו ואובדנו. כך סיבות ההוויה הם בעצמם סיבות ההפסד בכל עולם ההוויה וההפסד.

“בכוחות האדם – משל מכוחות הזן הפועלים מבלי מחשבה ולכן מפסידים. והמשל בו, שאלו הארבע כוחות הנמצאות בגוף כל ניזון” – ארבעה כוחות שנמצאים בגוף כל ניזון – “והם: (א) הכח המושך, (ב) והמחזיק, (ג) והמעכל, (ד) והדוחה” – הכוח המושך, המחזיק, המעכל והדוחה.

“אילו היה אפשר שיהיו אלו הכחות ככוחות השכליות, עד שלא יעשו אלא (א) מה שראוי (ב) ובעת הראוי (ג) ובשיעור הראוי – היה אדם ניצול ממכות גדולות מאד וחליים רבים.”

אילו היה אפשר שהכוחות האלה יהיו כמו כוחות שכליים, עד שלא יעשו אלא מה שראוי, בעת הראוי ובשיעור הראוי – היה האדם ניצול ממכות גדולות מאוד וחולאים רבים.

“אמנם בעבור שלא היה זה אפשר, אבל הם עושים מעשים טבעיים מבלתי מחשבה והשתכלות ואינם משיגים מה שיעשוהו כלל, – התחייב שיתחדשו בעבורם חליים גדולים ומכות, ואע״פ שהיו הם הכלי בהויית האדם ובעמדו המידה אשר יעמוד.”

אבל מכיוון שזה לא אפשרי, אלא הם עושים מעשים טבעיים בלי מחשבה והשתכלות ואינם משיגים מה שיעשו כלל – התחייב שיתחדשו בגללם חולאים גדולים ומכות, ואף על פי שהם היו הכלי בהוויית האדם ובעמדו במידה שהוא עומד.

דוגמה: הכוח המושך

“וביאור זה, כי הכח המושך, על דרך משל, אילו לא היה מושך אלא הדבר הנאות מכל צדדיו והשיעור הצריך אליו לבד – היה נמלט האדם מחליים ומכות רבות.”

וביאור הדבר: הכוח המושך, על דרך משל, אילו לא היה מושך אלא את הדבר הנאות מכל צדדיו ואת השיעור הצריך אליו בלבד – היה האדם נמלט מחולאים ומכות רבות.

“אבל בעבור שאין העניין כן, אבל ימשוך אי זו ליחה שתזדמן מסוג משיכתו, ואע״פ שהליחה ההיא נוטה מעט בכמותה ואיכותה – יתחייב מזה שימשוך הליחה אשר היא יותר חמה ממה שצריך, או יותר קרה, או יותר עבה, או יותר דקה, או ימשוך יותר ממה שצריך.”

אבל מכיוון שאין העניין כך, אלא הוא ימשוך איזו ליחה שתזדמן מסוג משיכתו, ואף על פי שהליחה ההיא נוטה מעט בכמותה ובאיכותה – יתחייב מזה שימשוך ליחה שהיא יותר חמה ממה שצריך, או יותר קרה, או יותר עבה, או יותר דקה, או שימשוך יותר ממה שצריך.

“ויחנקו בזה הגידים, ויתחדש הסתום והעפוש, ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותם. ויתחדשו חליים כגרב והחיכוך והיבלות, או נגעים גדולים – כמורסא שקורין גרנק, והצרעת והאכול, עד שתפסד צורת האבר או האיברים.”

ויחנקו בזה הגידים, ויתחדש הסתום והעיפוש, ויפסד איכות הליחות וישתנה כמותם. ויתחדשו חולאים כגרב והחיכוך והיבלות, או נגעים גדולים – כמורסא שקוראים גרנק, והצרעת והאכול, עד שתיפסד צורת האבר או האברים.

“וכן העניין גם כן בשאר הכחות הארבע.”

וכן העניין גם כן בשאר הכוחות הארבעה.

המקבילה בעולם כולו

“במציאות בכללה – כן העניין בעצמו בכל המציאות, העניין המביא להוית מה שיתהוה והמשך מציאותו מדה אחת, והוא עירוב היסודות בכחות הגלגליות המניעות אותם המפזרות בהם, הוא הסבה בעצמה בהתחדש סיבות מזיקות במציאות” – הוא הסיבה בעצמה להתחדשות סיבות מזיקות במציאות.

“כזרמים והמטר הסוחף והשלג והברד והרוחות החזקות והרעמים והברקים ועפוש האויר, או התחדש סיבות ממיתות מאד יְכַלּוּ ארץ או ארצות או אקלים, כְּהִשָּׁקֵעַ מקומות, והרעש, והזוועות, והמים השופעים מן הימים והתהומות.”

כמו זרמים ומטר סוחף ושלג וברד ורוחות חזקות ורעמים וברקים ועיפוש האוויר, או התחדשות סיבות ממיתות מאוד שיכלו ארץ או ארצות או אקלים, כהישקע מקומות, ורעש, וזוועות, ומים השופעים מן הימים והתהומות.

אז הרמב”ם אומר: מה שמחייב את קיום האדם הוא גם מה שמפסיד אותו. למה? כי הכוחות שמחייבים את קיום האדם הם כוחות טבעיים שאינם פועלים לפי מחשבה. הם פועלים לפי טבע. ולכן, למשל, הכוח המושך – הוא מושך ליחות, אבל הוא לא יודע לבחור איזו ליחה למשוך. הוא פשוט מושך כל ליחה שמזדמנת לו מסוג משיכתו. ולכן הוא עלול למשוך ליחה שהיא יותר חמה ממה שצריך, או יותר קרה, או יותר עבה, או יותר דקה, או למשוך יותר ממה שצריך. וזה גורם לכל מיני מחלות.

אילו הכוח המושך היה פועל כמו כוח שכלי – כלומר, היה בוחר מה למשוך, מתי למשוך וכמה למשוך – אז לא היו מתחדשות כל המחלות האלה. אבל מכיוון שהוא פועל באופן טבעי בלי מחשבה, הוא גורם למחלות.

וכך גם בעולם כולו. מה שמחייב את קיום העולם – עירוב היסודות בכוחות הגלגליות – הוא גם מה שגורם לכל מיני אסונות טבע: זרמים, מטר סוחף, שלג, ברד, רוחות חזקות, רעמים, ברקים, עיפוש האוויר, רעידות אדמה, שיטפונות וכו’. כל אלה נובעים מאותם כוחות שמחייבים את קיום העולם, אבל הם פועלים באופן טבעי בלי מחשבה, ולכן הם גורמים גם להרס.

זה דבר מאוד חשוב שהרמב”ם אומר כאן. הוא אומר שהטבע הוא לא משהו שתמיד טוב. הטבע הוא משהו שיש בו גם טוב וגם רע, כי הוא פועל בלי מחשבה. מה שמחייב את קיום הדברים הוא גם מה שגורם להפסדם.

האדם כעולם קטן – רק בגלל השכל

האדם אינו עולם קטן בגלל הדמיון הפיזיולוגי

עכשיו הוא חוזר לעניין של האדם כעולם קטן, ואומר משהו מאוד חשוב:

“ודע, כי זה שאמרנוהו כולו מדמות העולם בכללו באיש מבני אדם, לא מפני זה נאמר באדם, שהוא עולם קטן, כי זה הדמיון כולו נמשך בכל איש מאישי בעל החיים השלם באבריו; שלא שמענו כלל אחד מן הראשונים אמר כי החמור או הסוס עולם קטן.”

דע, שכל מה שאמרנו על הדמיון של העולם בכללו לאדם – לא בגלל זה נאמר על האדם שהוא עולם קטן. כי הדמיון הזה כולו נמשך בכל בעל חיים שלם באבריו. ולא שמענו מאף אחד מהראשונים שאמר שהחמור או הסוס הוא עולם קטן.

זה דבר מאוד חשוב. הרמב”ם אומר: כל מה שדיברנו עד עכשיו על הדמיון בין האדם לעולם – שיש בו ראש ואברים, שיש בו כוחות שונים, שיש בו סדר היררכי, שמה שמחייב את קיומו הוא גם מה שגורם להפסדו – כל זה נכון גם לגבי כל בעל חיים. גם לחמור יש ראש ואברים, גם לו יש כוחות שונים, גם לו יש סדר היררכי, וגם לו מה שמחייב את קיומו גורם להפסדו.

אז למה לא אומרים שהחמור הוא עולם קטן? למה רק האדם נקרא עולם קטן?

הסיבה האמיתית: הכוח המדבר – השכל

“ואמנם נאמר באדם זה, מפני הדבר שייוחד בו האדם, והוא הכח המדבר, רצה לומר השכל ההיולאני, אשר זה הענין לא ימצא באחד ממיני בעל החיים זולתו.”

ואמנם נאמר על האדם שהוא עולם קטן מפני הדבר שמיוחד לאדם, והוא הכוח המדבר – כלומר השכל ההיולני – שהעניין הזה לא נמצא באף אחד ממיני בעלי החיים מלבדו.

זה הנקודה המרכזית. האדם נקרא עולם קטן לא בגלל הדמיון הפיזיולוגי לעולם, אלא בגלל השכל. בגלל הכוח המדבר, השכל ההיולני, שמיוחד לאדם ולא נמצא בשום בעל חיים אחר.

בעלי חיים אינם צריכים מחשבה וסדר חברתי

“ובאור זה, כי כל איש מאישי בעלי חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו אל מחשבה והשתכלות והנהגה, אבל ילך ויעשה לפי טבעו, ויאכל מה שימצא ממה שייטב לו, וישכון באי זה מקום שיזדמן לו, וישכב עם אי זו נקבה שימצא בשעת הערת חמומו, אם יהיו לו עתת הערת חימום. ויתמיד בזה אישו המדה אשר יתמיד, וימשך מציאות מינו, ואינו צריך כלל לאיש אחר ממינו יעזרהו ויסמכהו על עמידתו, עד שיעשה לו דברים לא יעשם הוא בעצמו.”

וביאור הדבר: כל בעל חיים לא יצטרך בהמשכת מציאותו למחשבה והשתכלות והנהגה, אלא ילך ויעשה לפי טבעו. יאכל מה שימצא ממה שטוב לו, וישכון באיזה מקום שיזדמן לו, וישכב עם איזו נקבה שימצא בשעת התעוררות חמומו, אם יש לו עיתות התעוררות חימום. ויתמיד בזה כל עוד שיתמיד, וימשך מציאות מינו. והוא אינו צריך כלל לאיש אחר ממינו שיעזור לו ויתמוך בו לעמידתו, עד שיעשה לו דברים שהוא לא יעשה בעצמו.

זה תיאור של בעל חיים. בעל חיים פועל לפי טבעו. הוא לא צריך מחשבה, לא צריך תכנון, לא צריך הנהגה. הוא פשוט עושה מה שהטבע מכתיב לו: אוכל מה שמוצא, שוכן איפה שנזדמן לו, משכב עם נקבה כשהוא מתעורר מינית. והוא לא צריך עזרה מבעלי חיים אחרים ממינו. הוא יכול לחיות לבד.

האדם צריך חברה, מחשבה וסדר

“אמנם האדם לבד, אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות, היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצה לומר שימצא במקרה דבר יזון בו.”

אמנם האדם לבדו, אילו נשער אדם אחד לבדו, נמצא שיהיה חסר הנהגה ושב כבהמות – היה אובד מיד, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, כלומר שימצא במקרה דבר שיזון בו.

“והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קיבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם.”

והוא מפני שמזונותיו שבהם עמידתו צריכים למלאכה והנהגה ארוכה, שלא תושלם אלא במחשבה והשתכלות, בכלים רבים ובאנשים רבים, שכל אחד מהם מתמחה בעיסוק אחד. ולכן הוא צריך למי שינהיג אותם ויקבץ אותם עד שיסודר קיבוצם וימשך להיעזר זה בזה.

“וכן השמרו מן החום בזמן החום ומן הקור בזמן הקור, והסתרו מן המטר והשלג ונשיבת הרוחות, צריך לזימון הכנות רבות, לא תשלם אחת מהם אלא במחשבה והשתכלות.”

וכן ההישמרות מהחום בזמן החום ומהקור בזמן הקור, וההסתרות מהמטר והשלג ונשיבת הרוחות – צריך לזימון הכנות רבות, שלא תושלם אף אחת מהן אלא במחשבה והשתכלות.

זה התיאור של האדם. האדם לא יכול לחיות לבד. הוא צריך חברה, הוא צריך מחשבה, הוא צריך תכנון, הוא צריך הנהגה. למה? כי המזונות שלו צריכים מלאכה והנהגה ארוכה, שלא תושלם אלא במחשבה והשתכלות, בכלים רבים ובאנשים רבים. כל אחד מתמחה בעיסוק אחד, ולכן צריך מישהו שינהיג אותם ויקבץ אותם ויסדר את הקיבוץ שלהם כך שיעזרו זה לזה.

וגם ההגנה מפני מזג האוויר – מהחום, מהקור, מהמטר, מהשלג, מהרוחות – צריכה הכנות רבות שלא תושלמנה אלא במחשבה והשתכלות.

הכוח המדבר מנהיג את כל האברים

“ומפני זה נמצא בו זה הכח הדברי, אשר בו יחשוב ויסתכל ויעשה ויכין ויזמן במינים מן המלאכות מזוניו וכנו ולבושו, ובו ינהיג כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים אשר תחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו.”

ומפני זה נמצא בו הכוח הדברי הזה, שבו הוא חושב ומסתכל ועושה ומכין ומזמן במיני מלאכות את מזונותיו וכנו ולבושו, ובו הוא מנהיג את כל אברי גופו עד שיעשה מהם הראש מה שיעשה, ויתנהגו האברים שתחת יד האברים הראשיים במה שיתנהגו.

הכוח המדבר – השכל – הוא שמאפשר לאדם לחשוב, לתכנן, לעשות, להכין, לזמן את כל המלאכות שצריכות למזונותיו, לכנו ולבושו. והוא גם מנהיג את כל אברי הגוף, כך שהראש עושה מה שהוא עושה, והאברים שתחת יד האברים הראשיים מתנהגים כפי שהם מתנהגים.

“ובעבור זה, אילו דמית בנפשך אחד מבני אדם נשלל זה הכוח, מונח עם הכוח החיוני לבד, היה אובד לשעתו.”

ומפני זה, אילו דימית בנפשך אדם אחד שנשלל ממנו הכוח הזה, ונשאר עם הכוח החיוני בלבד – היה אובד מיד.

“וזה הכוח נכבד מאד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי חיים. והוא גם כן נעלם מאד, לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשתתף כהבנת שאר הכוחות הטבעיות.”

והכוח הזה נכבד מאוד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי החיים. והוא גם נעלם מאוד – לא תובן אמיתתו בתחילת הדעת המשותף כמו הבנת שאר הכוחות הטבעיים.

זה מאוד חשוב. הרמב”ם אומר שהכוח הזה – השכל – הוא נכבד מאוד, יותר נכבד מכל כוחות בעלי החיים. אבל הוא גם נעלם מאוד. לא מבינים אותו בתחילת המחשבה, בדעת המשותפת, כמו שמבינים את שאר הכוחות הטבעיים. צריך עומק כדי להבין אותו.

השכל בעולם – האל כמנהיג העולם

האל כמקבילה לשכל באדם

“כן במציאות, דבר אחד הוא המנהיג לכללו המניע לאבריו, הראש הראשון אשר נתן לו כוח ההנעה, עד שהנהיג מה שזולתו.”

“ואילו ידמה האדם בנפשו ביטול הענין ההוא, בטל מציאות זה הכדור בעצמו, הראש ממנו ואשר תחת יד הראש; ובדבר ההוא ימשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר ההוא, האלוה יתעלה שמו.”

הרמב”ם אומר: כמו שבאדם יש שכל שמנהיג את כל הגוף, כך בעולם יש דבר אחד שמנהיג את כל העולם, שמניע את כל חלקיו, שהוא הראש הראשון שנתן כוח הנעה לכל מה שמתחתיו. ואילו היינו מדמים בנפשנו ביטול של העניין הזה – היה בטל מציאות הכדור הזה בעצמו, הראש ממנו ומה שתחת יד הראש. ובדבר הזה נמשך מציאות הכדור בכל חלק ממנו. והדבר הזה הוא האלוה יתעלה שמו.

זו אנלוגיה מאוד חזקה. הרמב”ם אומר שכמו שהשכל הוא מה שמאפשר את קיום האדם, כך האל הוא מה שמאפשר את קיום העולם. בלי השכל, האדם לא יכול להתקיים. בלי האל, העולם לא יכול להתקיים.

האדם כעולם קטן – בגלל השכל

“ולפי זה הענין לבד נאמר באדם לבדו שהוא עולם קטן, מפני שבו התחלה אחת היא המנהיגה לכולו.”

זו המסקנה. האדם נקרא עולם קטן לא בגלל הדמיון הפיזיולוגי לעולם, אלא בגלל שיש בו התחלה אחת שמנהיגה את כולו – השכל. וכמו שבעולם יש התחלה אחת שמנהיגה את כולו – האל.

האל כחי העולם

“ומפני זה הענין נקרא השם יתברך בלשוננו חֵי העולם, ונאמר: ‘וישבע בחי העולם’ (דניאל יב, ז)”

הרמב”ם אומר שמפני העניין הזה – שהאל הוא מה שמאפשר את קיום העולם, כמו שהשכל מאפשר את קיום האדם – נקרא השם יתברך “חי העולם”. לא “חי” במובן שיש לו חיים משלו, אלא “חי העולם” – מה שנותן חיים לעולם.

זה מאוד חשוב. הרמב”ם אומר במקומות אחרים שאנחנו לא אומרים על האל שהוא “חי” במובן שיש לו חיים משלו, כי זה היה מרמז שיש בו תכונה נוספת על עצמותו. אבל כאן הוא אומר שאנחנו כן אומרים על האל “חי העולם” – לא במובן שיש לו חיים משלו, אלא במובן שהוא נותן חיים לעולם.

זה המקור לכל הסגנון של החסידות והזוהר שמדברים על האל כחיי העולמות. זה כתוב במורה נבוכים חלק א פרק עב, וזה כתוב בדניאל: “וישבע בחי העולם” – כלומר, מי שנותן חיים לעולם, באנלוגיה לאיך שכוח הדיבור נותן חיים לאדם, כלומר לחברה האנושית וגם לאדם הפרטי בכללותו. כמובן שזה לא הפשט הפשוט בדניאל, כי ‘לעולם’ במקרא משמעותו תמיד ‘לנצח’, ולכן ‘וישבע בחי העולם’ פירושו ‘וישבע במי שחי לנצח’. אבל הר”מ כבר פירוש כאילו כתוב ‘בחיי העולם’ – במי שהוא החיות של העולם, במובן של ‘היוניברס’.

סיכום וסיום

אז עד כאן, זה שונה מבעלי חיים שאין להם חיים כאלה, אין להם שכל אחד שמנהיג את כולם, כי בעל חיים יכול לחיות בכוח טבעי לבד.

אחר כך הוא הולך לעשות שלושה הבחנות בין האדם לעולם, ואחר כך לומר שיש עוד דרך לדמיין את זה בצורה מושלמת יותר. ובעצם, הוא דיבר על זה בפרק הראשון של הספר, שם שדיבר על כך שהאדם נברא בצלם ובדמות, ושהדמות היא העניין שקיים באדם שמבדיל אותו מכל שאר הדברים – והוא השכל, ובו הוא דומה לאלוהים. יתכן שגם בשכל הזה יש הבדל – כמובן שיש גם הבדל בשכל הזה – אבל בכל זאת הוא דומה בצורה מאוד בסיסית, לפחות אפשר לעשות אנלוגיה טובה מאוד.

אז עד החלק הזה, אנחנו צריכים לחזור על זה כדי להבין קצת יותר טוב, כמו שהרמב”ם עצמו אמר – שזה לא מובן בתחילת המחשבה. אז זה היה קצת תחילת המחשבה. אנחנו נעמיק בזה קצת, ואז נעמיק בהבחנות בין העולם לאדם, ואז נלמד לגבי השכל הנקנה שבינו לאל יש יחס אמיתי וטוב.

—

סוף השיעור