ערב ראש השנה שנת תש”פ
א. בשנה זאת מתחילה את השנה השלישית שלומדים אנחנו שיעורים הקבועים האלה בפרשת השבוע. ביקשנו להתחדש כפי המתאים להתחדש בכל שנה ובמיוחד בשנה השלישית.[1] ביקשתי להחליף את הסדר, אשר הייתי פותח בפרשת השבוע עצמה ולומד את המתעורר לי בה, ולקבוע את ראשית ההתעוררות בדברי ספר מסוים ההולך על סדר הפרשיות. והטעם באשר רעיונות אדם אחד מוגבלים הם תמיד לדרכי חשיבתו, הרי אחר ששנה הפרשה פעם ופעמיים נוטה הוא לחזור על עצמו ולהסתובב סביב עצמו. בפרט אם לא יבדוק תמיד שמא אינו אומר את שאמר שנה שעברה מילה במילה, ואין דרכי לחפש ולבדוק כזאת כל פעם. אמרתי אין דרך טובה לפרוץ את מעגל מחשבות עצמי יותר מלקחת על עצמי לפתוח את ההתעוררות בספר מסוים ולהתחיל ממחשבות אדם אחר.
ב. ועוד, שאין אנחנו משלים את עצמנו לומר מחדשי חידושים עצמאיים אנחנו כאילו החכמה הותחלה בנו. חובת הכרת הטוב מחייבת אותנו להכיר במורים וספרים שמהם הוא כל חכמתנו, הגם שמעבדים אנחנו את אורותיהם לפי כלים שלנו ומסבירים אותם לפי ערכנו. שורת הדין נותנת שלא נדבר בשם עצמנו בלבד אלא גם נקרא בשמם, נכירם ונדעם.
ג. וכאשר חקרנו באיזה ספר נקבע לימודנו, ראינו אשר ספרים רבים חוברו על ידי חכמינו רבותינו, ובמיוחד רבותינו האחרונים בעלי החסידות והקבלה אשר את מימיהם אנחנו שותים. מנהגו של עולם ככל שמחבר הספר קרוב אלינו יותר כך יודעים אנחנו אותו יותר וכך מרגישים אנחנו שמבינים אנחנו את דבריו שמסבירים את נקודות התורה והחסידות באופנים יותר מוסברים ומובנים לאנשים כערכנו. ולסיבה זאת רבים הקובעים לימודיהם בעיקר בספרי אחרונים בני דורנו והקרובים לדורנו, אשר בדבריהם מרגישים שבעה משיבי טעם המשיבים את נפשם בתמימות התורה. ואכן ככה ראוי להיות, שכך היא עיקרו של תורה שבעל פה להטעים את התורה בכל דור לפי ליבות אנשי הדור ולפי מהלכי מחשבותיהם, וזוהי תורת י”י תמימה ממש.
ד. אע”פ שאין אנחנו מזלזלים כלל בזה, מכל מקום לפעמים מורגש לנו כאילו אנחנו לומדים את התורה הזאת כתינוק שאימא שלו לועסת את המאכלים שלו בטרם שהיא מכניסה אותו לפיו, והוא מקבל אוכל לעוס מראש ומוכן בדיוק לפי כלי הקיבול שלו. אשר וודאי זו היא תפקידה של האם לעשות כן לפי מידת התינוק. אבל לא לנצח נרצה להיות תינוקות. אותם ספרים האחרונים לקחו את מטעמי התורה ולעסו אותו לפי מידות דורותיהם פירטו אותה לפרטי פרטים עד שהלומד בהם איננו צריך ללעוס לבד ולהקהות את שיניו על החלקים הקשים שבתורה. ואנחנו את הלעיסה מבקשים אנחנו לעשות בעצמנו. לקחת את גושי התורה כפי שהם ולטעום את שלימותם על לשוננו וללעוס אותה בשיננו[2] עד שנטעם בהם טעם יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואין אנחנו מבקשים דווקא חדשות שיהיה הטעם שלנו שונה ממה שפירשו אחרונים, אלא שתהא העיבוד שלנו. ובוודאי שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש ועדיין תורה זו תמימה הוא כאשר חוזרים לעצם הדברים נמצא בהם טעם ואור חדש לערכנו.
ה. אין לך מקור לכל ספרי החסידות והקבלה כספר הזוהר הקדוש. אשר הוא מקורם של כל הספרים האלה, הקודם להם בזמן, והוא שורשם ממש. כלומר אפשר לקרוא את ספר הזוהר כספר חסידות על סדר פרשיות התורה, שכך הספר נכתב על סדר הפרשיות והוא עוסק בשאלות המחשבה וקושיות עבודת י”י ממש כסדר ספרי חסידות האחרונים שרגילים אנחנו לקרוא. ניתן לומר שלא נמצא כספר הזוהר בשאר ספרי חז”ל שיהיה ספר כה פתוח בשאלות שהוא מעלה ובחשיפת אופני החיים הפנימיים של גיבוריו שהם רשב”י וחבריו. וכאשר נקרא אותו על דעת כן, שהוא אכן נכתב אלינו באופן ישיר, נטעם בה טעם עץ החיים.
ו. בשיעורים לא אעבור על הזוהר מילה במילה ולפרשו, שלא לקריאת העברי של הזוהר זקוקים לי וכבר נמצאו לו פירושים טובים. אבל ארצה לקרוא בו בצורה חיה ולהעביר את שהתעוררתי אליו ממנו בשפתי ובמילותי. לפעמים פרפרזה ישירה של דברי הזוהר, לפעמים סידור עיקר החידוש שלו לפי הסדר שלי, ולפעמים פרפרזה ודברי דרוש רחוקים יותר, פעמים בארוכה פעמים בקצרה. אבל תמיד הם הדברים שהתעוררו בלימוד הישר של הזוהר ומפרשיו ומה שהואר אלי כאשר יצקתי אותם אל כלי. אין לראות בשיעורים וחידושים אלה תחליף אל המטרה העיקרית של כל הלימוד הזה שהוא לפתוח את אור הזוהר עצמו בפני ובפני החברים המקשיבים, ולפיכך הקדמתי תמיד את המראי מקומות לזוהר ומפרשיו שיוכל השומע והמעיין ללמוד בעצמו ולפתוח את דרכי נשמתו לפי דרכי הזוהר, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.