בגדר הסתכנות ופיקוח נפש

תוכן עניינים

יש דברים שהם נראים ממבט אחד כל כך מסובכים ולא פתורים וכאשר חושבים עליהם קצת ומגיעים לאיזה פריצת דרך הם נהיים כל כך פשוטים עד שאתה ממש מתקשה להסביר את התירוץ לקושיא מרוב פשיטותו ואתה מתעצבן על כל המתפלפלים בקושיא וצדדים ולא מוצא אפילו סבלנות להסביר להם כי כמעט נראה שחסר כל השלב של שכנוע שבאמת התירוץ נכון שמאפשר על פי רוב את ההסבר כי זה פשוט בתכלית הפשיטות.

אז השאלה שהסתובבה בעולם בחצי שנה האחרונה מהו גדר פיקוח נפש. מהו סכנה שחייבים להישמר מפניו ומתי מותר להסתכן. ולכאורה יש איזה היתר של מנהגו של עולם. ומאידך ספק פיקוח נפש דוחה שבת וכו'. אז אחרי כל המון מחשבות הענין נראה לי כל כך פשוט ואני מתקשה להסביר אז תהיו סבלנים ותנסו לחשוב איתי.

***

זה שהאדם צריך לשמור על עצמו ולא להסתכן זו הנחה פשוטה שלא צריך לה אפילו מקור או מצוה. בטח יש מקורות ורמזים אבל לא באמת צריך הרי אף אחד לא רוצה להסתכן זה הרי השטות הכי יסודית שאפשר להעלות על הדעת. אם יש מצוה שכלית אחת בין אדם לעצמו זה לחיות ולא להמית את עצמך וממילא גם לא להסתכן בלמות.

יש לנו הלכה די פשוטה (פרושית אמנם, הצדוקים אולי לא מודים, אבל זה באמת כי הם נוטים לא להיות שכלים אלא פונדמנטליסטים) שהדבר הפשוט הזה דוחה גם את שמירת המצוות. לא כי הומצא איזה דין שבמקרה כך וכך לא צריך לקיים המצוה. אלא פשוט כי מצוה אינה שווה במחיר החיים שלך מסברות פשוטות (ולא צריך ליכנס לכל החקירות מה המקור בסוף זה סברא פשוטה קודמת לכל הדיון בגמרא). חוץ ממקום שהחלטנו שבאמת שווה לתת את החיים שלך עבור זה דהיינו במצוות קידוש ה' לפי כל גדריו ופרטיו המדוברים. כלומר ההלכה גם אחרי ההחרגה של קידוש ה' הוא לא שיש איזה פעם שהסכנה לא גובר על המצוה אלא שיש לפעמים שאנחנו רוצים דווקא להמית את עצמנו על קידוש ה'.

***

עכשיו מה זה סכנה. זה כמו שאומרים בעברית היום סיכון. בלע"ז risk. זה ממש המילה סכנה וגם המשמעות שלה מה שלא יהיה הפירוש המילולי יותר. סכנה זה להכניס עצמך לספק שאולי יכול לגרום למוות. מה השיעור של דבר זה בהכרח אין לו שיעור הוא ממש ההגדרה של דברים לא בטוחים אלא מסופקים. יש סקאלה של סכנות מהתאבדות דרך עישון ועד לתשמיש עם המעוברת. כל אלה כולם הם סכנה.

השכל הכי פשוט הוא שאם אין שום מחיר למניעה למה שימנע האדם את עצמו משום סכנה אפילו בחשש הכי רחוק. תיאורטית אם משהו אינו עולה כלום צריך להיות משוגע לא לעשות את זה אפילו אם זה מציל אותך מחשש הכי קטן של סכנה איזה סיבה יש לעשות את זה. כמובן בחיים אין שום דבר בלי מחיר אפילו דברים פשוטים יש להם לפחות מחיר של זמן. וגם אין לנו תצפית גמורה החלטית על כל המעשים. ובמיוחד רוב או כל הדברים יש להם גם מחיר להיפך. אם לעבור את הכביש הוא איזה סוג סכנה אז גם לא לעבור הוא איזה סוג סכנה. במילים אחרות לא צריך להחליט כלל איזה סכנה לוקחים על עצמנו אפשר רק לבחור איך להתרחק הכי טוב מסכנה וזה בהכרח בעשיית דבר אחר שיש בו קצת סכנה.

יש גם דברים יחסית אונברסלים שגורמים לכל בני אדם לעשות דברים של סכנה שלא היו עושים בלי זה. ועיקרם בנפשו יביא לחמו. חסרי דעת מצאו גמרא שמדברת על זה ואמרו הנה יש איזה 'היתר' להסתכן למען פרנסה. אבל זה כמובן לא 'היתר' אלא אילוץ. אילוץ שהוא גם תלונה. ובעיקרו נובע מכך שלא להתפרנס הוא גם סכנה. אז בני אדם כאשר הם צריכים יסתכנו עבור לחם ואיזה ברירה אחרת יש לו למות מרעב? זה לא שום סוג של היתר שאפשר ללמוד ממנו משהו אלא מציאות של אילוץ.

הורגלנו כל כך לחשיבה כזו עקומה שכאילו יש איזה הלכה שאומרת לך מה לעשות כל רגע וכשאני אומר שלעבוד זה סכנת נפשות מסתכלים עלי מוזר כי פיקוח נפש הוא בטח רק כשיש סכנה לפנינו אבל זה חשיבה של שוטים. נו אולי אדם אחד לא יעבוד ולא ימות מרעב אבל בכללות העולם צריך בהכרח לאנשים שיעבדו וגם בדברים מסוכנים אחרת כל העולם ימות אז בדיוק כיצד זה מתבטא זה כבר פרטים אבל זה באמת פיקוח נפשות לא איזה 'דין' של פיקו"נ אלא פשוט אילוץ.

***

מה השעור כמה סיכון מותר לקחת? זו פשוט שאלה לא חוקית. כל אדם לוקח סיכונים כפי מה שמתאים לו יש בזה תכונות נפש שונים (כמארז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו יש לך אדם שגופו חביב עליו ממונו.) ואילוצים שונים והרגלים שונים ומשונים אינספור משתנים שאי אפשר למדל כלל לא בתור עצת השכל כל שכן שלא בתור הלכה. אם היה איזה דין (כלומר כלל שכלי. בכלל אין הלכה בעולם שאי אפשר להסביר בתור כלל שכלי פשוט) איזה סיכון מותר לקחת אז כבר לא היינו מדברים על סיכון כי זה לא היה ספק וסיכון אלא וודאי. לא צריך לחפש איזה 'היתר' לקחת סיכונים זה בהכרח ככה וכי אחרת מה יעשה לא להתפרנס?

וודאי כאשר שואלים לרב 'שאלה' האם יש לקחת פרנסה שיש בו סכנה יענה לא. והפלגות ממש מצינו בזה בגמרא ופוסקים דווקא. האם זה עושה 'איסור'? האם לא יהיו בעולם אנשים שעושים עבודה של סכנה? וודאי יהיו אבל זה לא איזה היתר אלא אילוץ. (אגב הדברים אמורים גם בסכנות רוחניות. יש דיון מוזר בהלכה סוף קידושין מי שעסקו עם האנשים לא יתייחד עמהם שהרמב"ם מסיק שיקח עבודה אחרת. נו ועל מי המשנה מדברת לכתחילה? זה אותו דבר המשנה מזהירה שמי שבסיכון שיזהר ועצה טובה לא ליכנס לסיכון זה ממש איסור אבל וודאי במציאות יהיו כאלה שיקחו את הסיכון בהכרח וגם זה בנפשו יביא לחמו).

תקשה עלי האם מותר לעשות חשש סכנה עבור בילוי? באמת פוסקים גדולים כמו נודע ביהודה אסרו בהחלט ומצינו כבר בחז"ל דיבורים חריפים על דברים כאלה. (בכלל אין לי מושג איך יהודים שלומדים חז"ל לא מבינים רפואה מונעת וכל מיני דברים הגמרא מלאה הזהרות רחוקות ביותר על ענייני רפואה וסימנים שלמים בשו"ע על כך. ממש אומרים דברים כמו יד לעין תקצץ בגלל איזה חשש של הידבקות בנגיעה בעין בבוקר. כמובן גם אותם לא מתכוונים לעשות חוקים של איסור אלא להודיע שיש בזה סכנה וכל אחד יחליט איזה רמת סיכון לוקח על עצמו). אבל האמת שכל אחד יחליט מה סיכון רוצה לקחת העיקר שלא ישלה את עצמו שיש לו איזה 'היתר' או 'זכות' או 'שומר פתאים ה' שמגין עליו. שומר פתאים רק זה רק מין החלטה שאתה לוקח את הסיכון הזה ולא חושש. זה לא משנה את המציאות.

רח"ע אמר את הדבר הפשוט שכל אחד יכול לקחת החלטה אם לסכן את חייו ואיך ואמר שזו סברא הכי פשוטה אפילו שאפשר לפלפל בהמון מקורות עדיין אי אפשר לזוז מזה כי זה מציאות החיים בכל דבר.

אני אומר דבר פשוט. סכנה זה מציאות ולקיחת סיכון זה בחירה. אין שום הלכה של 'מותר' לקחת סיכון מסוים כי זה אבסורד שיהיה הלכה כזאת. הסיכון נמצא שם ולא יזוז בגלל הלכה כזו או אחרת. לא שייך גם איזה כלל מוסרי או שכלי על כך כי העולם פשוט מורכב מדי. רק לדבר אחד אפשר להתנגד בוודאות וזה הרעיון כאילו חל עכשיו איזה חוק 'מותר ליסוע ברכב תמיד' כי וודאי זה מותר. מה זה עוזר לי אם זה מותר יש בזה אחוז סיכון וצריך להחליט אם אתה רוצה לקחת את זה אם החלטת יופי אל תגזור מזה כללים כי זה לא הגיוני הכללים האלה. אם אתה עושה חשבון שמשתלם לך לצאת למלחמה על עסקי תבן וקש תעשה. רק אל תמכור לי הזיות שממילא יוצא שתבן וקש חשובים מן הנפשות וכל מיני כללים שמסיקים לדברים שהמשתנים שונים. זה בסך הכל חשבון שאתה מקוה שכך יהיה יותר טוב לנפשות.

***

מוזר לאנשים אם כן מה הדין של חילול שבת בפיקוח נפש. יוצא פרדוקס מוזר. מותר לחלל שבת בכדי לא לקפוץ ממטוס. ומותר גם לקפוץ ממטוס לשם בילוי בימות החול למי שהחליט שרוצה את הסיכון הזה. התשובה שזה לא אבסורד בכלל ואדרבה. צריך רק להתרגל לחשוב כמו בן אדם ולא כמו איזה דבר מוזר. הכלל של שבת הוא פשוט שהשבת הוא לא שיקול בעשיית הסיכון מול ריווח שלך. הריווח של פיקוח נפש תמיד גובר על הריווח של שבת. עכשיו אם אתה לעצמך כבר החלטת שלא אכפת לך מהסיכון הזה אז השבת לא משנה לך אבל אדם אחר שלא רוצה לקחת את הסיכון וודאי שמותר לו גם לחלל שבת כדי להימנע מכך שהלא אי לקיחת סיכון דוחה שבת.

הלכות שבת לעולם לא קובעים את רמת הסיכון שמאפשר את החלול שבת (יש איזה דיוקים שבורים באחרונים אבל נו באמת, יסוד כזה פשוט היה צריך להיות משנה אם היה שאלה אמיתית ולא משוגעת של שבוע האחרון, בהכרח פשוט חשבנו עקום). כי זה בכלל לא העסק של הלכות שבת זה עסק לשיקול הדעת הרגיל של כל אדם. הלכות שבת יכולים לקבוע רק את הערך שבין השבת לבין הפיקוח נפש ושם ההחלטה שלהם ברורה וקיצונית שהפיקוח נפש גובר תמיד על השבת.

[דברים אלה מפורשים בפוסקים כמו חזו"א שציינו פה בדיונים קודמים רק אני מחדד את הסברא ולא מציין מקורות כי כבר יש לנו מספיק דיונים של מקורות בלי שכל אז מותר לי גם לעשות דיון של שכל בלי מקורות].

***

מובן שחכמים והתורה בכלל הם גם יועצים טובים לבני אדם בקווים מאד כלליים מתי ואיזה סיכון שווה לקחת זה הרי פחות או יותר כל הספיקות של בני אדם בעולם הזה. אז בוודאי נכון להם להדגיש שכל המצוות יש להם ריווח ויש לעשות אותם אפילו במחיר של סיכון מסוים. הם לא יכולים לקבוע לך בדיוק איזה סיכון כי בוודאי אם יש לך שאלה אז פיקוח נפש גובר. רק בוודאי גם לא ללכת אף פעם לבית כנסת כי אמר עצל ארי ברחובות וכו' זה לא לענין. אז הם מסבירים לך שגם מצוות הם חיים וצריך גם להם לקחת סיכונים כמו שלוקחים לכל דבר אחר. זה גם לא איזה 'היתר' לקחת איזשהו 'רמת סיכון'. זה פשוט הזכרה שיש עוד ריווח בסיפור שצריך לשקלל בדיוק כמו כל ריווח אחר שאדם בוחר. הם רוצים שהאדם יבחר במצוה אבל שידע שהוא יקח סיכון הם לא מחליטים כאן הבטחות או כללים.

(וזה כבר הערה בסוגיא ממש. דווקא אם מבינים שכל סיכון כל דהו הוא סיכון אז מבינים את ההיתרים כאילו של שומר פתאים ה ושל שומר מצוה. כי חכמים היו נוטים לאסור ממש ולחייב אפילו לעבור על איסורי תורה בחששות רחוקים רחוקים מאד. אלא שכאשר הוא רחוק רחוק רחוק כבר אז אמרו שומר פתאים. כלומר דווקא הנחת היסוד של אותם סוגיות הוא שצריך להתרחק אפילו מסכנה מאד מאד רחוקה ורק כך הם הגיוניים במה שמצאו להדגיש את זכות המצוות)

***

כשם שנאמר ביחיד כך נאמר ברבים. בהכרח מנהיגי הכלל יש להם יכולת לקחת סיכונים עבור הציבור אפילו שאלה שאלות חמורות ביותר וכמו שיש יציאה למלחמה. ובאמת שחז"ל כבר פרקו מעליהם עול החלטות האלה וסיפרו שיוצאים למלחמה רק על פי אורים ותומים וסנהדרין של ע"א כי אלה באמת החלטות בלתי אפשריות. והפסיקו לדון דיני נפשות. אבל מה לעשות שגם מזה לא באמת אפשר להתחמק כי כל החיים הציבורים הם תמיד צדדים של נפשות. אז צריך לנסות לעשות מה שאפשר.

ויש איזה כלל פשוט שבציבור יש ליזהר יותר כי לא ראוי להחליט עבור השני שיקח יותר סיכון מן ההכרחי. וזה פשוט. מצד שני לפעמים הציבור לא מסוגל לראות בצורה רחבה או להתגונן ויש סיכונים שלוקחים דווקא בציבור לא כי יש איזה היתר להסתכן אלא כי זה פשוט הדרך של הצלה יתירה כמו מלחמות הגנה וכדומה.

וגם בציבור יש גם החלטות של שיקולים של מצוות כי וודאי גם הציבור צריך מצוות בחיים שלו ופה לא היה לנו החלטה נבונה אולי מימות רבי יוחנן בן זכאי כבר. (רק יוצא שבוודאי אם מישהו היה מחליט שאין מה לעשות שווה להתפלל בציבור בסיכון שמאה אנשים ימותו שאי אפשר להראות על איזה הלכה הוא עובר. הבעיה היותר גדולה בהתנההלות בפועל כמו שציינו רבים הוא ההפקרות. ומן המבט שלי התעלמות מן המציאות שזה אכן לקיחת סיכון ומספרים לך על שומר מצוה בשעה שמתו מוטל לפניו ובא הרוג ברגליו בדיוק מפני ששכחו מה זה להחליט על סיכונים והכל זה שאלות מיידיות של כאן ועכשיו פיקוח נפש או לא ואם יש איזה שגעון שדוחה להגיד לא אז חייבים להמציא שאף אחד לא מת כי לאף אחד אין את התעוזה לומר כן אולי ימותו וזה שווה. וכן לאידך גיסא ודי).

אם בכל זאת רוצים מקור אז יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו יש לך אדם שגופו חביב עליו ממונו.