מורה נבוכים – פתיחה – אות 3

תוכן עניינים

איני אומר שהחיבור הזה פותר כל קושי למי שיבין אותו, אך אומַר שהוא פותר את רוב הקשיים ואת החמורים שבהם.

ואל ידרוש ממני הנבון ואל יתלה תקוותיו שכאשר נזכיר עניין מסוים שאמצה את הדיון בו, או שכשנתחיל לבאר משמעות משל מן המשלים, נשלים את כל מה שנאמר במשל הזה.

אלו דברים שחכם לא יוכל לעשות בשיחה אישית עם בן שיחו, וכל שכן לכתוב זאת בספר, לבל יהפוך למטרה לכל בור שחושבים שהוא חכם, שיירה בו את חיצי בורותו.

אין לי את כל התשובות

א] הרמב"ם אומר שאין לו את התשובות לכל הקושיות האפשריות, אפילו למי שיבין אותו, כלומר החכם ומבין דבר מתוך דבר מדעתו כדלהלן. אלה דברי ענווה והכרת מקומו, ומכל מקום הוא אומר שהוא פותר את רוב הקשיים, ואת החמורים שבהם. כלומר כל הקשיים החמורים וגם רוב הקשיים הקלים. רבים אוהבים את הקטע הזה שבו הרמב"ם מבטא על עצמו שאין לו את 'התשובות לכל השאלות'. ספרו הוא 'הוראת הנבוכים', הוא מראה דרך למי שנבוך ואיננו מבין איפה הוא, מדליק הוא לו את האור ומוסר בידו מפה, אבל הוא איננו 'פתרון כל המפות'.

ספרי כולל את כל התשובות בכח ולא בפועל כדין מסירת ראשי פרקים

ב] אך עיקר כוונת הקטע יותר עמוק מזה. ממטרות הפתיחה הוא לדייק אל מי הוא מייעד את הספר, ובאיזה דרך הוא נכתב המתאים לאותו מטרה. הרמב"ם יביא בהמשך את הוראת המשנה למסור את מעשה מרכבה רק בראשי פרקים ל'חכם ומבין מדעתו'. ופירש הרמב"ם הוראה זו בספר היד (יסודי התורה ב, יב) "ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו". כלומר מדרכי ההוראה העיקריים במעשה מרכבה הוא שלעולם אין מלמדים את סוף פירוט הדבר, אפילו לחכם ומבין מדעתו. אלא מוסרים לו את התחלות העיונים דהיינו ראשי פרקים, ומעצמו יצטרך להתבונן עד סוף הדבר. לפיכך גם הרמב"ם איננו יכול לכתוב בספרו את סוף העיונים, וממילא לא תמצא בספר זה פתרון 'כל' הקושיות, אפילו למבין. אלא ימצא המבין בספרו את התחלת המחשבה שדרכו יתבונן מעצמו וידע את 'סוף הדבר ועומקו'.

ג] ומצאנו בפנים הספר כמה הסברים פרטיים שבהם חזר הרמב"ם על אופן זה שהוא מבאר את התחלות הדברים בלבד, ובאחד מהם מצאנו גם הגדרה מדויקת באיזה מובן הוא כן כולל את שלימות העניינים. בתחילת פרקי טעמי המצוות בחלק ג' הבהיר שלא יתן טעמים לכל פרטי המצוות מטעמים שונים. [ונבאר את עיקר הכלל והיוצא מהכלל בזה לשיטתו להלן בהקדמה על המשלים]. ובסיומם (סוף פרק מ"ט) כתב (תרגום שוורץ) "נותרו רק מצוות בודדות ופרטים מעטים שלא ציינתי את טעמם, אף שלאמיתו של דבר הבאנו טעמים גם לאלה בַּכוח הַקָּרוֹב למתבונן הנבון". פה הרמב"ם מקיים למעשה את שהבטיח בפתיחה שלא יפתור את כל הקשיים, אמנם אמר ש'לאמיתו של דבר', הוא כן הביא גם לאלה טעם, למי שהוא נבון. והגדיר את זה במושג 'כח קרוב'. המושג הזה נובע מן החלוקה המורכבת של אריסטו (צריך לחפש מקורות המושג ראה שוורץ פה הערה 104) בסדר הפועל והכח. ישנם דברים שהם בכח גמור. וישנם דברים שהם בפועל גמור. אבל אנחנו מבחינים בעולם גם מדרגות שונות בזה, שיש שהוצאתי דבר לידי פועל אבל לא לגמרי. ומושג זה נקרא 'כח קרוב'. בסדר הלימודי, בשעה שיש בי אפשרות בלבד להשיג משהו, הרי זה נקרא שהשכל אצלי בכח רחוק. אבל אחרי שלמדתי מרב את ראשי הפרקים, אפילו שעוד לא הוצאתי לידי פועל את כל ההתבוננות, הרי בהסתכלות מסוימת ניתן לומר עלי שכבר לימד לי הרב את הכל. כי הוא קירב את השכלת הענין בשכלי מכח רחוק אל כח קרוב, וקירוב זה קרוב הוא להוצאת השכל לידי פועל שהוא גמר השכל. לכן אומר הרמב"ם אף על פי שלא סיימתי לך את כל הפרטים, הרי זה חסרון בספרי ולימודי רק אם אתה מסתכל מבחינת הפועל ממש. אבל אם אתה מסתכל רובד אחד קודם לזה, תדע שבאמת נמצא בכח הלימוד שלמדתי אותך את 'כל' התירוצים. אמנם לא בפועל ממש אבל גם לא בכח גמור, אלא בכח הקרוב.

ד] בנוסף אל ה'איסור' למסור יותר מראשי פרקים, הרי זה גם בלתי חכם ואולי בלתי אפשרי, בדומה לכלל סיבת הסתרת הסודות (שיש בפני עצמו, אך לעניינו). כי לכתוב את הכל אלו דברים שחכם לא יוכל לעשות בשיחה אישית עם בן שיחו, וכל שכן לכתוב זאת בספר. כי כל חכם יודע שאפילו בשיחה פה אל פה – שיש בה לכאורה יותר מקום לדיוק כל פרטי הניואנסים של המושג, אין אפשרות לבטא את כל השכל עצמו (וכפי שהרמב"ם יביא בהמשך הפתיחה). (לא לגמרי מובן לי מה יתרון שיחה פה אל פה על הכתב, אלא במובן שבשיחה פה אל פה יש אפשרות לשאלות של התלמיד והבהרות. אבל עיקר כוונת המעלה פה הוא לגבי הסיבה השנייה שהוא חיצי הסכלים, שהוא בוודאי סכנה יותר גדולה בכתב שאפשר שיגיע לידי כל אחד). כל שכן בכתב.

אין מנוס מכך שהתלמיד צריך גם הוא להפעיל את שכלו

ה] לחוסר האפשרות לבטא הכל בכתב יש סיבה מהותית (כדלהלן שטבע השכל בלימודו גם הוא כברק המבריק לעתים ונעלם). אך יש גם סיבה פדגוגית. שלכן אמרו חז"ל "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה". הסיבה הוא שאם להבנה אנחנו חותרים, אין שום דרך להינצל מהחובה של התלמיד להפעיל את השכל שלו בעצמו. הבנת דבר עד סוף עומקו בהכרח הוא הבנתו לפי המילים והכלים של שכל התלמיד ולא לפי שכל הרב. שכן פירוש המילה הבנה (דעה בלשון הרמב"ם) איננה חזרת המילים אלא ציורם בשכל התלמיד, וציור זה איננו מצטייר בהעתקה של כל המילים של הרב אל שכלו באופן ששכלו הוא סביל ומקבל, אלא דווקא באופן ששכלו של התלמיד הוא פעיל ומפעיל בדעתו את שלימות הבנת העניין והסקתו. לכן אילו יסביר הרב את מלוא ציור שכלו לתלמיד לא יועילנו בזה אלא שמא יזיקנו, שכן ידמה התלמיד שמספיק לו להעתיק את כל המילים לזכרונו ולא יבינם לעולם. והרי כל מאמץ הרב לפרט את כל שכלו הוא לשווא שכן לא הועיל בזה שהתלמיד יבין את סוף ההבנה אלא הרבה מילים ללא תועלת והוא קרוב להיזק. [ישנם ספרים שניכר בהם שהם מאריכים ומאריכים לפי שהם מתאמצים להעתיק אל הכתב את כל העומק הנמצא במחשבתם ולפיכך הם מאריכים ומאריכים ולא מסיימים ותלמידיהם אינם יודעים בין ימינם לשמאלם אלא לחזור כל אריכות המילים של הרב]

הסכל יזיק לעצמו ולאחרים אם יהיו הסודות גלויים

ו] ולפי שבכל מקרה אין הלימוד הזה אלא לחכם ומבין מדעתו, הרי אין שום סיבה לכתוב באופן שגם הטיפש יוכל להבין, שהטיפש לא יגיענו משלימות הכתיבה אלא היזק לעצמו. ולא עוד אלא שהוא עלול גם להזיק לאחרים ולכותב עצמו. ולכן אין החכם כותב את כל דעתו לבל יהפוך למטרה לכל בור שחושבים שהוא חכם, שיירה בו את חיצי בורותו. כלומר הטיפש יראה בהם דברים המנוגדים לאמונתו, שהוא חושב שהוא האמת, ויפנה את חיציו כלפי הספר המספר את האמונה האמיתית שהוא בעיני הטיפש הזה שקר. וכך כתב בפירוש המשניות לחגיגה (ב, א) "ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת". היינו היזק אחד לפתי שתשתבש אמונתו ויחשוב שדברי החכם סותרים את האמת שהוא אמונתו.