על החובה לדון בהנהגה כללית בדרך התורה

תוכן עניינים

בסופו של דבר שאלות ההנהגה בימים אלה הם שאלות אתיות דהיינו תורניות לפחות כמו שהם שאלות רפואיות ומציאותיות.

אם אין לחכמי התורה לפחות איזה כיוון מועיל לפתור שאלות כאלה, או לפחות דרכים מועילות ושפה לדון בהם, בשביל מה יש לנו תורה?

אני אפילו לא מבקש שיפתרו לנו שאלות מדיניות גיאופליטיות עולמיות כלליות. די לי שיהיה איזה כיוון מועיל כיצד להתנהג בתוככי הקהילה.

('להחמיר כמה שיותר בפיקו"נ' אינו כיוון מועיל כמו ש'להחמיר כמה שיותר בתפלה בציבור' אינו כיוון מועיל כמו ש'נשאל את הרבי שיש לו רוח הקודש' אינו כיוון מועיל).

הרי יש פה שאלות עמוקות אם מסתכלים קצת יותר בהרחבה. שבשעת חירום הוראות רפואיות גוברות על תפילה בציבור זה לא צריך לפנים ומי שמפקפק בזה אני מפקפק בתורניותו ודעתו. אבל הלא יש כאן כן באמת שאלה יותר רחבה שבזה צדקו מי שטוענים שהממשלה והרופאים לא מסתכלים על הצד התורני שבענין. נניח שמכאן והלאה אין פתרון טוב למשך עשר שנים אלא ההתבודדות. האם נבטל את כל המציאות הקהילתית בגלל הפיקו"נ הזה? האם יש לזה איזה גבול כמותי או איכותי? לפי מה בכלל מתחילים לחשוב על שאלה כזאת בעיני חכמי התורה? בינתיים לא שמעתי ולא ראיתי אפילו התחלה של מחשבה בענין ואני בעצמי לא יודע איפה מתחילים לחשוב על זה.