רדוקציוניזם הלכתי

אחת התובנות הכי טובות שמצאתי אצל שמרני ימינו הוא ההערה שכל תופעה אנושית תמיד מורכבת הרבה יותר מכל המודלים שלה. גם אם רדוקציוניזם טובה עבור הבנות הטבע היא כמעט אף פעם לא טובה עבור הבנת החברה. על פי רוב אנשים חכמים נוטים להגיד הנה הכל תלוי רק ב.. אז בא נייעל את זה על ידי ביטול כל מיני דברים שנראים לא חשובים אליו ונדגיש רק את החלק החשוב. וככה הם עושים בפועל ובסוף נמצא שהרסו חלקים אחרים שהם מאד חשובים למערכת אלא שהרדוקציה שעשו בהתחלה לא כללה אותה במודל שלהם (זה המסר של הספר seeing like a state שמביא לזה דוגמאות רבות). ולפי שהמציאות האנושית הכי מורכבת אין שום אפשרות לשום מודל לכסות את כל המשתנים שלה. ומה יש לעשות? אי אפשר להגיד המסקנה שאסור לשנות כלל כי לזה יש סט של בעיות משלו. אבל בעיני המסקנה הוא שצריך לחשוב בצורה יותר אורגנית, לנסות לחשוב על דברים ממבט יותר פשוט ובעלבתי גם, לא להאמין להפשטות שלנו תמיד.

כאשר אנחנו מסתכלים על שאלות הלכתיות במעברי הזמנים, נראה לי הרבה פעמים נופלים לרדוקציוניזם הרסנית כזאת. (אפילו הפרוייקט הגראניקי של בא נחזור לדינא דגמרא מבלי מנהגים ושינויים סובלת מזה באופן עקרוני אבל לא אותו נקודה). אמנם אפשר לטעון כל עיקר קיומה של הלכה רבנית הוא סוג של רדוקציוניזם והעמדת דברים אורגניים על גדרים מוצקים שיכולים לגרום לאבסורדים. אבל הלא עבור זה נתן לנו ה’ שכל כדי שנדאג שזה לא יגיע לידי כך. ואם בעניינים שנקבעו בחומר דאורייתא זה פחות פשוט ואני לא מציע פה רפורמה של טעמא דקרא. הרי רוב השולחן ערוך איננו הלכות דאוריתא או אפילו דרבנן. וזה לא אומר שהוא לא חשוב אלא שכאשר משווים מילתא למילתא צריכים להסתכל קצת על המכלול הפשוט לא רק מה עולה מן הגדר ההלכתי היבש.

וכך למשל תפילה בציבור הוא דבר גדול מאד וכבר רז”ל הרחיבו במעלתה. אך היא דווקא איננה ממש הלכה. ופשוט לכל בר דעת שהמעלה שלה דווקא הרבה יותר גדולה מגדר ההלכה שאומר שיש הידור להתפלל בציבור. כי בתפלה בציבור יכול להיות תלוי כל חיי הציבור של שומרי התורה, ובאמת גם אם אפשר למצוא תירוץ לבטל את זה אסור באופן כללי בגלל זה.

אבל כמו כן צריך להתבונן במקרים גבוליים. ייתכן שאת עיקר הדין של תפלה בציבור שיוכלו לענות אמן וקדושה אפשר לקיים על ידי מרפסת בהסתמך על רשב”א שחידש שמקצתן רואים אלו את אלו תופס גם לגבי תפילה ולא רק לגבי ברכת המזון אע”פ שהסברא לא ברורה, ויש פוסקים שסומכים על זה. ואם מישהו דווקא רוצה לענות אמן ככה אי אפשר להגיד שלא. אבל כאשר קובעים דבר כזה למציאות ציבורית שנעשה כמו חובה להשתתף צריכים לחשוב וכי זה כוונת הכתוב תפילה בציבור?

על הראשונים אנו מצטערים שיש מה שנקרא ללא אירוניה ‘מניינים פאקטאריז” שבהם יכול אדם לתפוס שלשה אמנים וקדושות ושמו”ע ביום בציבור מבלי שהוא יקבל שום השתייכות אל אותו ציבור. והלא הדברים הפוכים תפלה בציבור הוא פונקציה של הציבור (כהגדרת הפוסקים חובת ציבור ולא חובת יחיד) הוא לא פונקציה של התפלה. מעלת תפלה בציבור אומר כאשר יש עיר או קבוצה של יהודים שקיימת הרי תפלתם שהם מקיימים בצוותא חשובה לעין ערוך מתפילת כל יחיד בפני עצמו. אבל המצד הזה שבו אין בכלל מציאות של ציבור אלא אוסף של יחידים שכל אחד מהם בפני עצמו מחפש לקיים מצוות תפילה בציבור כיחיד, הלא זה הפוך מן הכוונה.

(באופן אישי קיבלתי שלא צריך להצטרף למניינים כאלה כלל אלא שכל אחד יקבע לעצמו בית כנסת או מנין שהוא מתפלל בו ואם מאחר עדיך שיתפלל ביחידות שם מאשר יסתובב במפעלי המניינים ויפסיד כל כוונה ויישוב הדעת).

בימינו שרוב המציאות הסובבת את המצוות והתורה התבטלה אצל רבים נוטים להיאחז לפחות במה שאפשר שהוא הרדוקציוניזם של ההלכות אבל ייתכן שהדברים הפוכים, ואע”פ שהגדר ההלכתי אולי אינו כן. אפשר שבאמת התלבושת יותר חשובה מן עיקר הדין או המציאות החברתית של בית הכנסת יותר חשובה. כי מה שזה לא נלכד ברדוקציוניזם והפשטה שעושים בעלי הלכה אינו ראיה שזה לא חשוב. ובעצם אל זה בדיוק התכוונו חז”ל במעלת תורה שבעל פה על תורה שבכתב והספרים שאחריהם במעלת מנהג ישראל תורה.

לפעמים אצל אנשים שמעמידים דבריהם על דברי תורה נהיה התורה מין ‘נקמה בעולם’ ולא חסד ואהבה משפט וצדקה, כלשון הרמבם על החולקים על דין וחי בהם, ואפשר לראות שזה בגלל שרוצים לשמור את השלד מבלי הבשר ועצמות וגידים, ואיזה טעם יש בתורה כזו בהכרח כולה קבלת עול ועקידת יצחק. נכון שהקבלת עול הוא השלד של התורה! אבל גוף שהוא שלד בלבד מכונה אצלנו מת.