פסוקי הפתיחה
לפירוש המשנה מקדים הרב שיר. למשנה תורה הוא מקדים פסוקים בלבד. למורה נבוכים הוא מקדים גם פסוקים וגם שיר.
פסוקים אלה אינם קישוט בעלמא אלא הם מן אותו האופן של המשכת המקורות של דברי תורה וחכמים לתוך האספקלריה של שכל וכתיבת הרב. ראוי אם כן לשים לב לאופן שימושם וביטויים.
בספר משנה תורה, כפי מהותו של הספר הזה לא להוסיף דבר אלא להיות העברה נקיה של דברי התורה ודברי חכמים בלשון התורה ולשון חכמים ככל האפשר, על כן אין מתאים בו הכנסה של ניסוח מקרא אישי שהוא כתיבת הפיוט, שזה היה אופן כתיבתו של פירוש המשנה ויהיה אופן כתיבתו של מורה הנבוכים, אלא יש בו לשון חכמים ופסוקי התורה כפי שהם מופיעים בדבריהם, ללא הוספת פירוש.
פסוק הפתיחה לספר המדע
משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב.
פסוק זה אומר כי ישנם יודעיך, וישנם ישרי לב. היודעים מושכים חסד, וישרי הלב מושכים צדקה. [שכן, ‘משוך’ מושך עצמו ואחר עימו, כסדר שירי המקרא]. בכללות, הידיעה וישרות הלב מושכת חסד וצדקה.
שכן בתפיסתו של הרב, אין התפלה פעולה הגורמת משיכת חסד, אבל התפלה הוא חזרת פסוקים המבטאים את מה שהוא כן. ועיקר התפלה הכוונה וההתבוננות שכן הוא. לכן, אין לקרוא כאן תפלת בקשה, אנא ה’ משוך החסד שלך ליודעיך. אלא יש לקרוא כאן הבהרה, החסד של האל נמשך ליודעיו וצדקתו לישרי לב.
ענין יודעי”ך הרי ברור, שזה ספר המד”ע, אך מה ענין החסד לידיעתם, ואם מגיע להם חסד על ידיעתם, מה עניינו. אך ביאר במו”נ ח”ג פנ”ג, כי החסד הוא נתינה למי שאין לו עליך חוק. ואומר כי לכן נקרא המצאת האלוה את המציאות כולה חסד, כנאמר עולם חסד יבנה.
אין להבין ענין זה כמאמר שהאל המציא הכל למען חסדו, שזה שייך לסוגיית סיבת בריאת העולם שכבר גילה בו דעתו שאין לומר כן. אלא החסד כאן הוא היסוד הפילוסופי. לפי שהעולם זקוק לו במציאותו והוא איננו זקוק לעולם, נמצא מבחינה מציאותית המצאת המציאות הוא כמו חסד, שהוא נתינה מבלי שיהיה לזה סיבה וחוק. וכפי שהוא פותח בספר המדע, הידיעה הראשונה שהוא עמוד שאר החכמות הוא, לדעת שהמצוי ראשון הוא סיבת מציאות כל הנמצא, שהם צריכים לו במציאותם והוא איננו צריך לאחד מהם במציאותו.
נמצא, היודעים אותו שהם היודעים את עיקר מציאותו ואת היפרדו מן כל הנמצאים, הם היודעים את חסדו, ולפיכך נקרא הוא חסיד ונקראים הם חסידיו. והיינו החסד הנמשך עליהם שהוא המציאות כולו.
וצדקת”ך, ביאר שם כי הצדקה הוא נתינה כפי הראוי. ולפיכך נקראו כל מעלות המידות צדקה, שהם נתינת האדם לנפשו את הראוי לה להשלמתה במידות טובות. [ולכן אין הצדקה תלויה בזכות המקבל כי ממעלות המידות הם הרחמים אשר מטרתם השלמת הנותן ולא השלמת המקבל, ומצד המקבל הוא חסד אבל מצד הנותן הוא צדקה], וביאר כי האל נקרא צדיק לפי רחמו את העניים, דהיינו הנהגת בעלי החיים בכוחותיהם.
והיינו, לא שהוא נותן פתאום לחיה לאכול בצדקתו. אבל אחר שהמציא את הכל בחסדו, שם בטבע העולם חוקים לכל אחד מה שראוי לו, ושם בטבע כל בעל חי בקשת שלימותו ופרנסתו וצרכיו כפי הראוי לו, ואופני עזרתו לבניו ולסובבים אותו כדי שיגיע לו את הראוי לו. ולפיכך נקרא צדיק. וההולכים בעקבות מידות אלה נקראים צדיקים.
ונמצא, נקרא האל חסיד בהמצאת העולם, ונקרא צדיק בהנהגת העולם. אשר אלה הם הדברים הראשונים בספר המדע, שהוא מצוי ראשון הממציא הכל וזה חסד. והוא מנהיג הגלגל, ודרכו נותן לכל בשר די מחסורו, וזה צדק.
וכמו שהוא, כן אתה. משלים את המעלות השכליות בהיות יודעי”ך. ובכך ממשיך לך את מידת החס”ד. ומשלים את מעלות המידות בהיותך ישר”י ל”ב. שהוא להיות ל”ב טו”ב, כמאמר רבי אלעזר בן ערך, ואמר רבי יוחנן בן זכאי רואה אני את דבריו שבכלל דבריו דבריכם. וביאר הרב בפירוש אבות ב, ח. לפי שמעלות המידות נמצאות כולם בחלק המתעורר שבנפש השוכן בלב. ו’לב טוב’ היינו פעולה טובה שהוא פעולה ממוצעת הנקראת דרך ישר”ה, כמאמר איזהו דרך ישר”ה שיבור לו האדם, שהוא הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות (שם ב, א).
וכלל ספר המדע את ידיעתו המושכת חסדו בהלכות יסודי התורה והלכות תשובה, וכלל את צדקתו אשר ממנו לומדים ישרי לב להידבק במידותיו, בהלכות דעות.