נקודה מן השיעור
מו”נ א, מה מדבר על השורש שמ”ע ביחס לה’. אומר שיש שני מובנים נגלים לשמיעה, שמיעת האוזן וקבלה. וכנגדם ביחס לה’, שמיעת האוזן כוונתו ידיעה שכלית לא חושית (שיש בזה גם שיתוף שמע כמו גוי אשר לא תשמע לשונו). וקבלה משמעותו עניית התפלה.
כמו לאורך כל הפרקים האלה אלה הם ב’ הטקטיקות העיקריות שרבינו מוצא להגדיר את המונחים כלפי האל, ידיעה שכלית והשגחה. ידיעה שכלית הוא מעשה מרכבה, כלומר הגדרת מציאות האל שהוא הגדרה שכלית ובידיעת עצמו יודע הכל. והשגחה הוא מעשה בראשית, כלומר תארי פעולה, ופעולותיו הלא המה מעשה בראשית שהוא גם השגחתו. (חוץ מהשגחה המיוחדת הפועלת דרך הידיעה השכלית וגם זה בכלל מעשה מרכבה). [ויש טקטיקה שלישית של כבוד נברא שבו משתמש רבינו כאופציה בפרקי תנועה אבל אף פעם לא בפרקי אברים וחושים, ויש להסביר]
על כל אחד מאלה מביא פסוקים לדוגמא וראיה. וכרגיל (ואין במפרשים דיונים מספיקים על כך בד”כ) בחירת הפסוקים מפליאה. אלה הפסוקים שהביא על שמיעה שמובנו החיצוני קבלה והפנימי עניית התפלה.
“שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ” (שם כב,כב), “וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי” (שם,כו), “הַטֵּה [ה’] אָזְנְךָ וּשְׁמָע” (מלכים־ב יט,טז), “וְלֹא שָׁמַע ה’ בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם” (דברים א,מה), “גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ” (ישעיה א,טו), “[וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי] כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ” (ירמיה ז,טז).
יש כאן הגדרה של שמיעת תפלות, שאיננה התפעלות של האל. אין כמו שני שלבים, ה’ השתכנע מהתפלה, ואז עשה. אבל מה שמכונה במקרא שמיעת התפלה הוא בעצמו הפעולה של ההשגחה העושה או לא עושה את שהאדם ביקש.
יש לשים לב שכל הפסוקים שהוא הביא מדברים לא על סיפור של קבלת תפלה, שממנו יש רבים במקרא. אלא דווקא על עיקרון שבו אנחנו מאמינים שהוא מקבל או לא מקבל תפלות. הרי שני הפסוקים הראשונים עוסקים באזהרת ה’ לרחם על הדל, כי ה’ שומע צעקתו. וכנגדם שני הפסוקים האחרונים המדברים על אופן שבו אנחנו מאמינים שה’ לא שומע תפלה באופן עקרוני. הן הצד של קבלת התפלה והן הצד של אי קבלת התפלה הם עקרונות ולא סיפורים.
ומה הוא העיקרון המתבטא בהם? זה שהתפלה לא משנה כלום! הפסוקים בפרשת משפטים אומרים שה’ שומע תמיד את העני, ולא משנה אם הוא מתפלל בכוונה או צדיק. והפסוקים בישעיה וירמיה אומרים שמי שלא מתנהג באופן מוסרי, התפלות לא עוזרים לו.
אם כן באיזה מובן תפלות כן עוזרים? כמובן, כפי שכתוב בספר יונה, וירא ה’ את מעשיהם ולא את זעקתם. כאשר התפלה מזכירה לאדם לשוב בתשובה. ואז ממילא ההשגחה עליו היא לטובה. וזה מפורש בשני הפסוקים האמצעיים. כאשר בכו בכיה של חינם, לא שמע ה’ בקולכם. אבל מתי יטה ה’ אזנו וישמע, כמו בתפלת חזקיה. סנחריב עובד ללא אלהים ממילא אלהיו לא שומע אבל אלהינו בהגדרה שומע. וחזקיהו עשה תשובה וה’ אכן עזר.
[מקבילי מציין אל ח”ג פכ”ח שבו כתוב שהאמונה שה’ שומע את זעקת העשוק הוא אמונה הכרחית. ואומר שזה סתירה. ולענ”ד אין סתירה כפי שהסברתי]