מדרש
פרשת שמיני
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת שמיני
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא ט, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · אהרן ובניו שמרו שבעת ימי אבל ולא ידעו על מה; משה ידע ״ונקדש בכבודי״, ובשמיני נשרפו נדב ואביהוא
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם(קהלת ח, ה)
בדפוס סימן א. ״שהביא״ — האות ב׳ מסופקת בכתב היד. ״עזרה״ — כך בכתב היד (עזרא); ״אכלו משמנים״ — נחמיה ח, י. ״בכם״ (״עד שלא יגיע בכם״, השני) — הב׳ מסופקת בכתב היד. ״דבר״ (״לא ידע דבר רע״, השני) — הר׳ מסופקת, ואחריה סימן של מאגרים (+), בלא חסרון בענין. ״אבל״ (״שבעת ימי אבל״, האחרון) — הא׳ מסופקת. ״ועת״ (האחרון) — הע׳ מסופקת. ״כי אמר העם״, ״על ישראל״ — בפסוק (שמואל ב יט, ג) ״ותהי התשעה ביום ההוא לאבל לכל העם כי שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על בנו״. ״בקרובי אקדש״ — בפסוק (ויקרא י, ג) ״הוא אשר דבר יי לאמר בקרבי אקדש״. ״כי כן צויתי״ — ויקרא ח, לה.
בדפוס: ״שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימים אבילות עד שלא הביא את המבול כביכול״; ״ואין עציבה אלא אבל״; ״ואל תעצבו כי חדות יי הוא מעזכם״; ״מתקדש אני שם במכבדי״; ״נכנסו נדב ואביהוא להקריב״; ובסוף הסימן: ״וכן אמר משה לאהרן… חשבתי כי בי או בך יפגע ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך, וידום אהרן היה לו הדבר לנחמה״ — שאינו בכתב היד.
מקבילה: תנחומא בובר, שמיני א–ב.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).
זה שאמר הכתוב:
שׁמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם(קהלת ח, ה).
מי היה זה? זה אהרן,
שנאמר: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא ח, לג),
וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים(ויקרא ח, לה).
אמר להם משה: שמרו אבלות שבעת ימים, עד שלא יגיע בכם —
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְיָ —
שכך שימר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול.
ומנין שנתאבל?
שכך כתוב: וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ(בראשית ו, ו).
ואין וַיִּתְעַצֵּב אלא לשון אבלות,
שנאמר: וַתְּהִי הַתְּשֻׁועָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל על ישראל כִּי אמר הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ(שמואל ב יט, ג).
וכן עזרה אומר לישראל, בשעה שהיו בוכין איש על אחיו ואיש על בנו:
אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת וגו׳(נחמיה ח, י).
באותה שעה שימר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל עד שהביא את המבול,
שנאמר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ(בראשית ז, י).
וכן הוא אומר לאהרן ולבניו:
כשם שנתאבל בעולמו עד שלא הביא את המבול — כך אתם, שמרו את האבל עד שלא יגיע בכם.
היו משמרים, ולא היו יודעין על מה משמרים.
למה?
שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע.
וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם — זה משה,
שאמר הקדוש ברוך הוא: וְנֹועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹודִי(שמות כט, מג) — מתקדש אני שם במכבדניבמכבדני — במכבדיי, באלה שמכבדים אותי.
והיה משה משמש שבעת ימי המלואים, והיה מתיירא לומר: שמא מדת הדיןמדת הדין — מידת הדין, הדין הקשה פוגעת בו,
שנאמר: וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹודִי.
ולא עשה, אלא אמר לאהרן: שמרו אבל שבעת ימים.
אמר לו: למה?
אמר לו: שכך אמר לי המקום: כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.
כיון ששמרו שבעת ימי אבל, ובא יום השמיני —
נגשו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהן מדת הדין ונשרפו,
שנאמר: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב).
בא משה ואמר לאהרן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ בִּקְרֹובַי אֶקָּדֵשׁ(ויקרא י, ג).
היכן דבר? במדבר סיני,
שנאמר: וְנֹועַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹודִי.
לכך: שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
פתיחתא שנייה · אין השמחה ממתנת לאדם: הקדוש ברוך הוא, אברהם, יצחק, יעקב, יהושע, עלי ואלישבע; ומעשה בכבול
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה)
בדפוס סימן ב. ״[ה]שמחה״ — השלמת מאגרים. ״לי״ (״מה הנאה יש לי״) — בכתב היד ״לו״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״יש לי״. ״כביכול״ — בכתב היד ״כב-יכול״. ״ויעבד״ — בכתב היד ״ויעבר״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (הושע יב, יג) ״ויעבד ישראל באשה״. ״[ויהי] כי זקן יצחק״ — השלמת מאגרים. ״ותכהנה עיניו״ — בפסוק (בראשית כז, א) ״ותכהין״. ״ראה ראינו״ — בפסוק (בראשית כו, כח) ״ראו ראינו״. ״במחולת מחניים״ — לשון שיר השירים ז, א (״כמחלת המחנים״), ולכן אינו במירכאות. ״הכסא״ — האות ס׳ מסופקת בכתב היד. ״בשמחתו״ (של עלי) — החי״ת השלמת מאגרים. ״בני״ (״להכניס את בני לחופה״) — הנו״ן מסופקת.
בדפוס: ״והקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ״; ״חזר ביום אחר מהר המוריה וקבר לשרה אשתו״; ״ונתנו לו כתף כל ישראל״; ״ועלי הכהן יושב על הכסא… שהיה מלך… שהיה אב ב״ד״; ״מעשה באחד מגדולי בבל״; ״אמרו על רבי זכאי דכבול ופתחו עליו לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה״.
מקבילות: ויקרא רבה כ, ב (״ר׳ לוי פתח אמרתי להוללים״) ו־כ, ג (״מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו״); פסיקתא דרב כהנא כו, ב (״מעשה באדם אחד מגדולי כבול״); תנחומא בובר, שמיני ג (״עלה ר׳ זכאי דכבול, ואמר לשחוק אמרתי מהולל״).
דבר אחר:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).
זה שאמר הכתוב:
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה).
מהו אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל?
למי שהוא מזכיר במחולת מחניים,
וכן הוא אומר: לָחוּל בַּמְּחֹולוֹת(שופטים כא, כא).
לפי שאין השמחה ממתנתממתנת — מתמידה, מחכה (נשארת) לאדם:
לא כל מי ששמח היום — שמח למחר;
ולא כל מי שמיצר היום — מיצר למחר;
לפי שאין השמחה ממתנת לאדם,
שנאמר: לִשְׂחק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳(קהלת ב, ב).
רצונך לידע?
שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה.
אימתי?
כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו — היתה שמחה גדולה לפניו,
שנאמר: יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא),
וכן הוא אומר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא) —
ללמדך שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד.
וצוה לאדם הראשון מצוה קלה, ולא קיימה;
ומיד נתן לו אפופסיןאפופסין — גזר דין,
שנאמר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).
כביכול, לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו שמת — מה הנאה יש לי?
ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין על שמחתו — בני אדם על אחת כמה וכמה.
לכך נאמר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
אברהם — כמה שמח!
נתברך בעולם ונתגדל,
והרג כמה מלכים,
והקנה להקדוש ברוך הוא שמים,
וניתן לו בן בזקנותו, ומל אותו וגידלו.
ולבסוף נאמר לו: קַח נָא אֶת בִּנְךָ לְעֹולָה(בראשית כב, ב),
והלך מהלך שלשה ימים — שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם(בראשית כב, ד);
חזר מהר המוריה, וקבר את שרה,
וביקש מקום לקבורה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף;
ואחר כך קפצהקפצה — באה פתאום עליו זקנה.
ומה אברהם כך — הרשעים על אחת כמה וכמה.
יצחק — לא המתינה שמחתו.
נמלט מן החרב, ומן השריפה, ומאנשי גרר;
והודיע להם מה היה, ובאו הם אצלו,
שנאמר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ(בראשית כו, כו),
ואמרו לו: ראה רָאִינוּ כִּי הָיָה יְיָ עִמָּךְ(בראשית כו, כח).
ולא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק ותכהנה עֵינָיו מֵרְאֹות(בראשית כז, א).
ומה יצחק, עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך — הרשעים על אחת כמה וכמה.
יעקב — בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: בְּנִי בְכֹורִי(שמות ד, כב) — כמה שמח!
ראה סולם, ומַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹולִים וְיֹורְדִים בּוֹ(בראשית כח, יב), וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג);
הלך אצל לבן,
וברח מפני עשו —
שנאמר: ויעבד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר(הושע יב, יג) —
ונעשה עבד ללבן עשרים שנה,
שנאמר: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית לא, מא).
ולסוף העשיר, והוליד בנים,
וחזר ופגע בעשו, וניצל ממנו,
ושילם את נדרו.
ולא המתין בשמחתו, אלא: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה(בראשית לד, א), וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב);
ובא צרת יוסף, ונמכר לעבד.
ומה יעקב הצדיק, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר(ישעיה מט, ג), ולא המתין בשמחתו — הרשעים על אחת כמה וכמה.
לכך כתב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ,
וכתוב: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
יהושע — כמה שמח!
הרג שלשים ואחד מלך,
והנחיל לישראל את הארץ בנחלה וחילק אותה,
ונתנו לו כבוד כל ישראל כל ימיו,
ואמרו לו: כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ(יהושע א, יח).
ומה יהושע — מה שלא זכה משה רבינו זכה הוא —
והזקין ומת בלא בנים.
לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.
עלי הכהן — כמה שמחה שמח!
שהיה מלך וכהן גדול — יֹושֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְיָ(שמואל א א, ט) — ושהיה אב בית דין.
לא המתין בשמחתו, אלא: וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וגו׳(שמואל א ד, יח),
ומתו שני בניו, חפני ופנחס.
ומה עלי הצדיק כך — הרשעים על אחת כמה וכמה.
אין את מוצא איש או אשה שראתה שמחות כאלישבע בת עמינדב, אשתו של אהרן,
שנאמר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב וגו׳(שמות ו, כג).
ראתה בעלה כהן גדול, משמש בכהונה גדולה, ונביא;
ומשה, אחי בעלה — מלך ונביא;
ובניה — שני סגני כהונהסגני כהונה — משנים לכהן הגדול;
ואחיה נחשון — ראש לכל נשיאי ישראל.
ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן — מיד ויצאו שרופים:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ וַתֹּאכַל אוֹתָם(ויקרא י, ב).
לכך כתיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ;
וכן שלמה אמר: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
מעשה באחד מגדולי כבול, שהיה משיא את בנו.
ברביעי שלוברביעי שלו — ביום הרביעי בשבוע, יום הנישואין עשה סעודה לחכמים.
אמר לבנו: עלה והבא לנו יין פלוני מן החבית מן העליה.
עלה לעליה — הכישוהכישו — נשכו נחש בין החביות, ומת.
המתין אביו עם המסובין, ושהה ולא בא.
אמר: אעלה ואראה מה יעשה בני.
עלה — מצאו מושלך בין החביות.
מה עשה אותו חסיד?
המתין בעצמו עד שאכלו כל צרכן.
כיון שגמרו, אמר להן:
לא לברך ברכת חתנים באתם על בני — בואו וברכו עליו ברכת אבלים;
לא להכניס את בני לחופה באתם — בואו והכניסו אותו לקבורה.
עאלעאל — נכנס רבי זכאי דכבולדכבול — מכבול, עיירה בגליל, פתח עליו: לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וגו׳.
פתיחתא שלישית · אהרן כתמר שמעלה שרשים: בניו, ושתולים בבית יי שבעת ימי המלואים
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ(תהלים צב, יג–יד)
בדפוס סימן ג, תחילתו. ״אלעזר בנו פינחס בנו אבישוע בנו״ — דברי הימים א ו, לה.
מקבילה: תנחומא בובר, שמיני ד.
דבר אחר:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א).
זה שאמר הכתוב:
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח(תהלים צב, יג) — זה אהרן,
שנאמר: וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי(במדבר יז, כג).
כל האילנות — נוטעין אותן, והן עולין לעצמן;
אבל התמרההתמרה — עץ התמר הזאת — נוטעין אותה, ומעלה שרשין מכל צדדיה.
כך היה אהרן: נטע ועשה שרשין — אלו בניו של אהרן:
אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ אֲבִישׁוּעַ בְּנוֹ(דברי הימים א ו, לה).
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח — היכן נטע?
שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ(תהלים צב, יד) —
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ(ויקרא ח, לג).
לכך נאמר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל״ · כל שבעת ימי הסנה סירב משה, ועכשיו ציוהו לקרוא לאהרן; הלב ששמח בגדולת אחיו נשא את החושן
בדפוס סימן ג, סופו. ״בשליחותי״ — הי׳ מסופקת בכתב היד. ״אמר לו משה״ (לפני ״יש קריאה לשובע״) — מחק הסופר, וכתב בגליון ״יש קריאה לשובע ויש קריאה לרעב, לשובע מנין, וקראתי אל הדגן והרביתי״ — נדפס הכתוב בגליון. ״ועתה לך ואשלחך״ — בפסוק (שמות ג, י) ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה״. ״בי אדוני״ — שמות ד, יג.
בדפוס: ״כשיעשה המשכן תהא סבור בעצמך שאתה משמש בכהונה גדולה ואני אומר לך קרא לאהרן שישמש״; ״אמר לו הקדוש ברוך הוא היה הדבר שמור לך, אמר לו משה בי אדוני שלח נא ביד תשלח, אתה מעביר עלי״; ״אותו הלב השמח בגדולת אחיו ינתנו אבנים טובות עליו״; ״קרא לזקנים ומשח אותו והגדולה אתן לו בפניהם״ (בכתב היד ״ומנה אותו בפניהם״).
מקבילות: תנחומא בובר, שמיני ה; ספרא, שמיני (מכילתא דמילואים, ״קרא משה לאהרן ולבניו — לפי שכיבדו המקום תחילה לאהרן, אף משה כיבדו״).
אמרו רבותינו:
כל שבעת הימים היה משה בסנה — והקדוש ברוך הוא אומר לו: לך בשליחותי,
והוא אומר: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח(שמות ד, יג).
כך יום ראשון ושיני.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אומר לך ״לך״, ואתה אומר לי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח?
חייך, למחר אני פורעפורע — משלם, גובה את חובי לך.
כשעשה המשכן — היה סבור לעצמו שהוא משמש בכהונה גדולה.
מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרא לאהרן ולבניו שישמשו.
לכך נאמר: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו(ויקרא ט, א).
יש קריאה לשובע, ויש קריאה לרעב.
לשובע מנין? — וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹותוֹ(יחזקאל לו, כט).
לרעב מניין? — כִּי קָרָא יְיָ לָרָעָב(מלכים ב ח, א).
וגם יש קריאה לגדולה, שנאמר: קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.
אמר לו משה: הקדוש ברוך הוא אמר לי למנות אותך כהן גדול.
אמר לו אהרן: אתה יגעת במשכן, ואני אהיה כהן גדול?
אמר לו: חייך, אף על פי שאתה נעשה כהן גדול — כאילו אני נעשה;
כשם ששמחת לי בגדולה שלי — כך אני שמח לך בגדולתך.
ואימתי שמח לו?
בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: וְעַתָּה לך וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה(שמות ג, י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: היה לך הדבר שמור.
אמר לו משה: בִּי אֲדֹונָי!
אמר לו: ביאהביאה — ״בי״ — לשון בקשה (״בי אדוני״) את מעביר עלימעביר עלי — מעביר עלי (את השליחות), עוקף אותי?
שאחי גדול ממני, ואני הולך אל פרעה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאמרת כראוי, שהוא גדול ממך;
אלא אף על פי כן: וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ(שמות ד, יד).
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אותו הלב ששמח בגדולתו של אחיו — אני נותן עליו אבנים טובות,
שנאמר: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ(שמות כח, כט).
לפיכך — כל שבעת ימים שהיה משה עוסק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר את חלביהן.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה את סבור — שאתה נעשה כהן גדול? קרא לאהרן ולבניו שישמשו.
לכך נאמר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי.
ולמה וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל?
לגדלו בפני הזקנים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרא לזקנים, ומנה אותו בפניהם — שלא יהו אומרין: מעצמו נעשה כהן גדול.
דרשת הפסוק · ״קח לך עגל בן בקר לחטאת״ · וחתימה · עגל ולא פר: בעגל נתפקפקה הכהונה ובעגל היא מתבססת; ולעתיד מחילה בלא קרבן
בדפוס סימן ד. ״שנאמר״ (בסוף) — האותיות ״שנ״ מסופקות בכתב היד. ״מנחמכם״ — ישעיה נא, יב; ״מוחה פשעיך למעני״ — ישעיה מג, כה.
בדפוס: ״נתפקפקה הכהונה בידך״; ״לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא אף הם יקריבו עגל״; ״שידעו הכל שנתכפר להם״; ״ולעולם הבא אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן״ (בלא ״אנכי אנכי הוא מנחמכם״).
מקבילה: תנחומא בובר, שמיני ו (״שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך״).
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת(ויקרא ט, ב).
ולמה לא אמר ״פר״, אלא עֵגֶל?
שעל ידי העגל נתפקפקהנתפקפקה — נתרופפה, נחלשה הכהונה מידך — ובעגל היא מתבססתמתבססת — מתחזקת, מתייסדת בידך.
ולא עוד, אלא שלא יהו ישראל אומרים: יש להם עונות ממעשה העגל —
לפיכך אף הם יקריבו עגל:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל(ויקרא ט, ג) —
שידעו שנתכפר להם על מעשה העגל.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה — נתכפר להם על ידי קרבן;
ולעתיד — אני מוחל להם עונותיהם שלא בקרבן,
שנאמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם(ישעיה נא, יב),
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹוחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי(ישעיה מג, כה).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | ה | — (הוספה) |
| ב | לי | לו |
| ב | ויהי | — (הוספה) |
| ב | ויעבד | ויעבר |
| ב | ח | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ב
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר(ויקרא י, ח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך״ · קללות היין במשלי כג: חבורות ופצעים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים
בדפוס סימן ה, תחילתו. ״וכצפעוני יפריש״ — בכתב היד ״וכצפ׳ יפ׳״. ״על״ (״על מי שהוא בעל מריבות״) — הע׳ מסופקת בכתב היד. ״לו״ (״והוא אומר לו״) — בכתב היד ״לי״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״והוא אומר לו מזוג לי״. ״אותם כמישור״ — בכתב היד ״אותו במישור״ (מאגרים מסמן את הו׳ ואת הב׳ כשיבוש); בדפוס ״ועושה אותם הפקר כמישור״. ״מתחלחלת״ — הח׳ השנייה השלמת מאגרים. ״כך״ — בכתב היד ״כן״, ותיקון מאגרים. ״כתיב״ (״שכך כתיב וגם אלה״) — הי׳ מסופקת. ״ולבך״ — בכתב היד ״ולכך״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (משלי כג, לג) ״ולבך ידבר תהפכות״. ״ראה״ — הא׳ מסופקת. ״זד״ — הד׳ מסופקת. ״לא יהיה לך אל זר״ — בפסוק (תהלים פא, י) ״לא יהיה בך אל זר״. ״ושתה״ — בפסוק (שמות לב, ו) ״לאכל ושתו״. ״למי מדיינים״ — בפסוק (משלי כג, כט) ״למי מדונים״ (קרי ״מדינים״).
בדפוס: ״בכיס כתיב השכור נותן עינו בכוס לשתות והחנוני נותן עינו בכיס״; ״ומתלכלך ברעי ובמימי רגלים״; ״סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותם הפקר כמישור״; ״כך היין נתקלל כנען בעבורו שהוא שלישי של עולם״; ״היין גורם לעבוד״ ע״ג; ״אף כי היין בוגד גבר יהיר״; ״אתה שותה ושונה״.
מקבילות: ויקרא רבה יב, א (״כי יתן בכוס עינו, בכיס כת׳״); תנחומא בובר, שמיני ז.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר(ויקרא י, ח) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ(ויקרא י, ט).
למה הוא מצוה על היין?
שכל השותה יין — חבורותחבורות — פצעים, נפיחויות, ופצעים, ובושה, וחרפה באות עליו.
ורוח הקדש צווחת:
לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְייָנִים וגו׳(משלי כג, כט),
לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן(משלי כג, ל);
וכתיב: אַל תֵּרֶא יַּיִן כִּי יִתְאַדָּם(משלי כג, לא),
אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹונִי יַפְרִישׁ(משלי כג, לב),
עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּוכוֹת(משלי כג, לג),
וְהָיִיתָ כְּשֹׁוכֵב בְּלֶב יָם וגו׳(משלי כג, לד),
הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי(משלי כג, לה).
לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי — למי אומרין ״ואי״? לאבוי —
על מי שהוא בעל מריבות.
ועל מי הם משיחיןמשיחין — מדברים, מרננים? — לְמִי פְּצָעִים חִנָּם — למי שיש בפניו חבורות.
ועל מי שעיניו עכורותעכורות — דלוחות, אדומות ואדומות מן היין — לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן.
אַל תֵּרֶא כִּי יִתְאַדָּם — אחריתו דם:
נאה מבחוץ, ורע מבפנים;
ולא תאמר שהוא יפה מבפנים כשם שהוא יפה מבחוץ.
כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ — ״בכיס״ כתיב:
השיכור נותן עינו בכוס לשתותה,
והחנוניוהחנוני — ובעל החנות (מוכר היין) נותן עינו בכיסו.
כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ — רואה את חבירו שותה, והוא אומר לו: מזוגמזוג — מזוג (יין במים), הגש לשתות לי ואני שותה;
ושותה, ומתקלקלומתקלקל — ומתלכלך ברעיברעי — בצואה ובמימי רגלים.
יִתְהַלֵּךְ בְּמֵשָׁרִים — סופו למכור את כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו,
ואין לו לא בגד, ולא תשמיש הבית, ולא כלום, והבית ריקן מן הכל.
יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים — יתהלך במישור:
סוף שהוא עובר על העבירות, ועושה אותם כמישור;
משיח עם אשה בשוק,
ומנבל את פיוומנבל את פיו — ומדבר נבלות,
ואומר דברים רעים בשכרות, ואינו מתבייש —
לפי שנתטלטלה דעתו, ואינו יודע מהו אומר ומהו עושה.
אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ — אחרית היין נושך כנחש:
הנחש הזה נושך לאדם, ואינו מרגיש לשעה;
ומשהוא הולך לביתו — המכה מתחלחלתמתחלחלת — מתפשטת, מעבירה צמרמורת בו.
אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ — ודאי כנחש:
מה נחש — נתקלקלה האדמה בשבילו, שנאמר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ(בראשית ג, יז);
כך היין — נתקלקל שלישו של עולםשלישו של עולם — שליש העולם (כנען, אחד משלושת בני נח) בשבילו,
שנאמר: וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ(בראשית ט, כד), וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
הוי: כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ.
עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת — ראה מה היין גורם למי ששותה אותו:
עיניו יראו זרות, וגורם לו לעבוד עבודה זרה —
לֹא יִהְיֶה לך אֵל זָר(תהלים פא, י).
היין גורם לעבודה זרה, שכך כתיב: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ וגו׳(ישעיה כח, ז).
מה תעו? — אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל(שמות לב, ד),
וכתיב: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹול ושתה(שמות לב, ו);
לפיכך: וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ(שמות לב, ח) — מתוך היין.
ולבך יְדַבֵּר תַּהְפֻּוכוֹת — שגורם לארבעה דברים:
עבודה זרה,
וגילוי עריות,
ושפיכות דמים,
ולשון הרע.
ראה מה הוא קשה היין:
כתיב: וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּוגֵד(חבקוק ב, ה),
וכתיב: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן(משלי כא, כד).
ואין זֵד אלא עבודה זרה — שנאמר: גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים(תהלים קיט, כא);
ואין זֵד אלא גילוי עריות — שנאמר: אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ עָלַי(תהלים פו, יד);
ואומר: גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂוךְ עַבְדֶּךָ(תהלים יט, יד).
השמר מן היין:
את שותה ושוגה, ורואה את כל העולם כספינה,
שנאמר: וְהָיִיתָ כְּשֹׁוכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁוכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל.
כשהוא שוכב — מכין אותו, ואינו חוששחושש — מרגיש כאב,
שנאמר: הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי וגו׳.
והוא אינו יודע, ואינו מתבייש, ומגלה עצמו;
ואחר כך חוזר ומבקשו,
שנאמר: מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד.
דרשת הפסוק · ״יין ושכר אל תשת… בבאכם אל אהל מועד… חקת עולם״ · ישעיה ושלמה על היין; בן סורר ומורה; חמר כמנין איברי האדם; נכנס יין יצא סוד — והכהן משמר את הדעת לעולם
בדפוס סימן ה. ״רבי יהודה ברבי לוי בר שלום״ — הב׳ של ״בר׳״ מסופקת בכתב היד; בדפוס ״ר׳ יהודה הלוי ברבי שלום״. ״מתרשלת״ — הש׳ מסופקת בכתב היד. ״רבי אלעזר הקפר״ — כך בכתב היד ובדפוס (״ר׳ אליעזר הקפר״). ״תגרום״ (השני) — בכתב היד ״תרום״, והג׳ השלמת מאגרים. ״שנאמר״ (לפני ״תורת אמת״) — בכתב היד ״של״ (מאגרים מסמנו כשיבוש). ״וגו׳״ (אחרי ״חקת עולם״) — האותיות מסופקות בכתב היד. ״כסובאי״ — בפסוק (משלי כג, כ) ״בסבאי יין״, ובדפוס ״בסובאי״. ״י׳ י׳ עשרים, נ׳ חמשים״ — חשבון אותיות ״יין״.
בדפוס: ״ראה מה אחרית רעה של כל שותי יין, ישעיה אמר״; ״יין עולה למנין שבעים ולא תראה שבעים סנהדרין״; ״שמו יין ובלשון ארמי חמר, בגי׳ מאתים וארבעים ושמנה״; ״והגוף מתרשל והדעת מטולטלת״; ״נכנס יין יצא סוד, נכנס היין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים״; ״אלא משמר התורה ומשמר הדעת״.
מקבילות: ויקרא רבה יב, ד (״בר קפרא אמ׳ עלין שבעים ונפקין שבעין, נכנס יין יצא סוד״); במדבר רבה י, ח (״נכנס יין יצא סוד, יין חשבונו שבעים וסוד חשבונו שבעים״); בבלי סנהדרין פרק ח, ע ע״א (בן סורר ומורה, ״זולל וסובא״).
ישעיה אומר: ראה מה אחריתו רעה שלכל שותה יין —
כתיב: הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּופוּ(ישעיה ה, יא).
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל וכך היין גורם — בדין הוא שאצוה את הכהנים שלא יהו שותין יין ומשמשין לפני.
הוי: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו׳(ויקרא י, ט).
שלמה אומר: אַל תְּהִי כסובאיכסובאי — כשותי יין לשכרה יָיִן(משלי כג, כ) —
אל תגרום לעצמך לשתות שבעים, ותראה פני שבעים, ותבוא לידי מיתה:
י׳ י׳ — עשרים, נ׳ — חמשים, הרי שבעים —
שלא תראה פני שבעים זקנים סנהדרין, ותגרום לעצמך מיתה.
ראה מה כתיב:
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה וגו׳(דברים כא, יח),
וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וגו׳(דברים כא, יט),
וְאָמְרוּ וגו׳(דברים כא, כ) —
והדין נעשה בו: וּרְגָמֻוהוּ וגו׳(דברים כא, כא).
למה? שהוא זולל וסובאזולל וסובא — אוכל בשר ושותה יין בגרגרנות.
ושלמה אמר: אַל תְּהִי כסובאי יָיִן — שלא תגרום לעצמך סקילה, חמורה שבמיתות.
אמר רבי יהודה ברבי לוי בר שלום:
בלשון עברי — ״יין״, ובלשון ארמי — ״חמרחמר — יין״;
״חמר״ בגימטריאבגימטריא — בחשבון האותיות מאתים וארבעים ושמונה, כנגד איבריו של אדם.
היין נכנס בכל אבר ואבר, והגוף מתרשלתמתרשלת — מתרפה, והדעת מיטלטלתמיטלטלת — מתבלבלת, נטרפת;
נכנס היין — הדעת יוצא.
וכן שנה רבי אלעזר הקפר:
נכנס יין, שהוא שבעים — ויצא סוד, שהוא שבעים.
לכך נצטוה כהן גדול שלא לשתותו בשעת העבודה — כדי שלא תיטלטל דעתו,
אלא משמר את העבודה, ומשמר את הדעת,
שנאמר: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וגו׳(מלאכי ב, ו),
וכן הוא אומר: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וגו׳(מלאכי ב, ז).
לכך הקדוש ברוך הוא מצוה: יַיִן וְשֵׁכָר וגו׳.
ולא תהא סבור שמא לשעבר תחלה צויתי אתכם, כשבית המקדש קיים ואתם משמשים בו —
שנאמר: בְּבֹואֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד;
אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין,
שנאמר: חֻקַּת עוֹלָם וגו׳.
לפיכך שמרו עצמכם מן היין, שהיין סימן קללה הוא.
דרשת הפסוק · ״יין ושכר אל תשת״ · נח קילל את כנען מתוך היין, ועשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין
בדפוס סימן ה. ״נח מה כתיב ביה״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים, ואחרי ״נח״ סימן חסר (+); בדפוס ״שכן הוא אומר בנח וישת מן היין וישכר ויתגל״. ״עשרת השבטים״ — בכתב היד ״עשרת הדברים השבטים״, ומאגרים מוחק ״הדברים״. ״(פירוש: מדינה)״, ״(פירוש: מרעה שמן)״ — הערות הסופר בכתב היד. ״בגוים״ — בכתב היד ״כגוים״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״מי גבור בגוים״. ״פטומין״ — בגליון כתב היד, תחת ״פסומין״ שמחק הסופר. ״הבוטחים בהר שומרון״ — בפסוק (עמוס ו, א) ״והבטחים בהר שמרון״. ״בהכלי״ — כך בכתב היד (״בהיכלי״, וכך בדפוס).
בדפוס: ״נכנס חם וראה ערותו מה אמר לו קלל את בנו״; ״בסבסטי ושותין ומשתכרין״; ״אדרינוס״; ״ומסכימין אלו ואלו ואומרי׳ שלמה עשי׳״; ״כדי להיות אוכל מצאנו פטומין״.
מקבילות: תנחומא בובר, שמיני ח (״שהיו יושבין לבטח [בסבסטי]״); במדבר רבה י, ג (״בהר שומרון אלו עשר השבטים שיושבים לבטח בסבסטי״).
נח — מה כתיב ביה?
וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן(בראשית ט, כא);
נכנס חם — ראה אותו מגולה.
מה אמר לו? אָרוּר כְּנָעַן(בראשית ט, כה).
לפיכך: יַיִן וְשֵׁכָר(ויקרא י, ט).
וכן את מוצא: עשרת השבטים לא גלו אלא מתוך היין.
ראה מהו אומר:
הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן(עמוס ו, א) — שהיו יושבין בהכליבהכלי — בהיכלי עונג ובשלוה;
הבוטחים בְּהַר שֹׁומְרוֹן — שהיו יושבין לבטח בסבסטיבסבסטי — בסבסטיה, היא שומרון (פירוש: מדינה).
נְקֻובֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל — כיצד?
אומות העולם יושבין ומשיחין, ואומרין:
מי גבור בישראל? — והן אומרין: שמשון.
וחוזרין ואומרין: מי גבור בגוים? — והן אומרין: גלית, שכתוב בו: גׇּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת(שמואל א יז, ד).
ואלו ואלו אומרין: שמשון גבור בישראל.
הוי: נְקֻובֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.
וחוזרין ואומרין:
מי עשיר באומות העולם? — אדריאנוס.
ומי עשיר בישראל? — שלמה.
ומשכימין אלו ואלו ואומרין: שלמה עשיר,
שכתוב בו: וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים(מלכים א י, כז).
בוא וראה:
כל שבט ושבט היה לו מיומםמיומם — מרעה (כפי שמפרש הסופר: מרעה שמן) בפני עצמו (פירוש: מרעה שמן).
כיון שהיה מבקש לצאת למיומם שלו — היה נוטל עדרו עמו, כדי שיהא אוכל מצאנו פטומיןפטומין — מפוטמים, שמנים.
מניין? שכן כתוב: וְאֹוכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וגו׳(עמוס ו, ד),
הַשֹּׁותִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן(עמוס ו, ו),
לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּולִים(עמוס ו, ז).
למה? על ידי שהיו להוטיןלהוטין — להוטים, רודפים בתאווה אחר היין.
לפיכך הקדוש ברוך הוא מזהיר לאהרן: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו׳.
דרשת הפסוק · ״יין ושכר אל תשת״ · בני יונדב בן רכב שמרו מצות אביהם שלא לשתות יין, ולא נכרתו משפחותיהם
בדפוס סימן ה. ״אותה״ — בכתב היד ״אותם״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״והם משמרים אותה״. ״לפני״ — בכתב היד סימן חסר של מאגרים (+) במקומו; הושלם כפסוק (ירמיה לה, יט) וכדפוס. ״אל תשתו יין״ — בפסוק (ירמיה לה, ו) ״לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם״, וכך כתב היד בשני המקומות.
מקבילה: תנחומא בובר, שמיני ט (״אשרי אדם שאינו להוט אחר היין, שכן אתה מוצא בבני יהונדב בן רכב״).
אשרי אדם שאינו להוטלהוט — רודף בתאווה אחר היין:
שכן את מוצא בבני יונדב בן רכב, שציוה אותם אביהם:
אל תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם(ירמיה לה, ו).
ומה ראה לומר: אל תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם?
אלא ששמע ירמיה שהיה מתנבא על חרבן בית המקדש — התחיל מצוה את בניו מעכשיו:
אל תִשְׁתּוּ יַיִן,
וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וגו׳(ירמיה לה, ז);
והיו מתאבלים מעכשיו, ושמרו מצות אביהם.
וכיון שהיה ירמיה מתנבא על ישראל, לומר להם: עשו תשובה — ולא היו עושין,
אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה:
אתה אומר להן: עשו תשובה — ואינן עושין;
בניו של יהונדב בן רכב — מצוה קלה צוה להם אביהם, והם משמרין אותה;
ואני אמרתי לישראל שיעשו תשובה — ואינן עושין,
שנאמר: הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב וגו׳(ירמיה לה, יד).
מה כתיב שם?
אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה: לך אמור לו:
חייכם, הואיל ושמרתם המצוה הזאת — לא יכרתו משפחותיכם מלפני לעולם,
שנאמר: לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹומֵד(ירמיה לה, יט) לפני כׇּל הַיָּמִים.
לפיכך מזהירם על היין, שנאמר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וגו׳(ויקרא י, ט).
דרשת הפסוק · ״יין ושכר אל תשת״ · וחתימה · כשחרבה ציון חשכה כל שמחה; בעולם הזה היין סימן קללה, ולעתיד לבוא עסיס
בדפוס סימן ה, סופו. ״שבת משוש כל הארץ״ — כך בכתב היד, ובדפוס ״שבת משוש הארץ״; בפסוק (ישעיה כד, ח) ״שבת משוש תפים״, ו־כד, יא ״גלה משוש הארץ״. ״עסיס״ — בכתב היד ״עסים״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (יואל ד, יח) ובדפוס ״עסיס״.
בדפוס: ״מהו ערבה כל שמחה, חשכה, כד״א ויהי ערב ויהי בקר״.
מקבילה: תנחומא בובר, פקודי ח (״כיון שחרבה ירושלים, ערבה כל שמחה… מהו ערבה חשכה קבלה, כמו שאומרים ויהי ערב… בעולם הזה שבת משוש כל הארץ״).
ישעיה אומר: צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת עָרְבָה(ישעיה כד, יא) — חשכה כׇּל שִׂמְחָה,
כמה דאת אמר: וַיְהִי עֶרֶב(בראשית א, ה).
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ(ישעיה כד, ח) כל הארץ — ששבתה ציון,
שכתוב בה: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ(תהלים מח, ג).
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
בעולם הזה — היין סימן קללה לעולם;
אבל לעולם הבא — אני עושה אותו עסיסעסיס — יין מתוק,
שנאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים(יואל ד, יח) עסיס וגו׳.
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ו | לו | לי |
| ו | אותם כמישור | אותו במישור |
| ו | ח | — (הוספה) |
| ו | ך | ן |
| ו | ולבך | ולכך |
| ז | ג | — (הוספה) |
| ז | שנאמר | של |
| ח | השבטים | הדברים השבטים |
| ח | בגוים | כגוים |
| ט | אותה | אותם |
| ט | לפני | — (הוספה) |
| י | עסיס | עסים |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ג
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם(ויקרא יא, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא · מדד הקדוש ברוך הוא את הארץ ונתן תורה, והתיר לגוים; משל הרופא ושני החולים — ישראל לחיים
עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי־עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ(חבקוק ג, ו)
בדפוס סימן ו. ״ראה ויתר גוים, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה עמד ומדד את הארץ״ — בגליון כתב היד (״הב׳ה״ — כך, בלא ק׳). ״אמר״ (״רבי אחא אמר״) — הא׳ מסופקת בכתב היד. ״רבי הונא ציפוראה אמר״ — בכתב היד בסימון הארמית של מאגרים. ״זונאות״ — בכתב היד ״זוגאות״ (מאגרים מסמן את הג׳ כשיבוש); בפסיקתא רבתי כא ״זונאות״, ובתנחומא בובר ״(זוביאות) [זוניאות]״. ״אבל״ (״אבל ישראל שהן לחיים״) — הב׳ מסופקת. ״לנתר בהם״ — בפסוק (ויקרא יא, כא) ״לנתר בהן״. ״ואת זה לא תאכלו״ — כך בכתב היד, כנגד ״את זה תאכלו״ (ויקרא יא, ט).
בדפוס: ״לכך כתוב עמד וימודד ארץ שבקש הקדוש ברוך הוא״; ״כל אשר דבר יי נעשה״; ואחרי ״אפופסין שנאמר ראה ויתר גוים״ חסרים דברי רבי אבא בר כהנא, רבי שמעון בן יוחי, רבי אחא ורבי הונא; ״ראה האחד שעתיד לחיות״; ובסוף: ״שלשה דברים נתקשה משה והראה לו הקדוש ברוך הוא וכו׳״ — והענין בסימן ח.
מקבילות: ויקרא רבה יג, ב (״ר׳ שמעון בן יוחי פתח עמד וימודד ארץ… ר׳ יוחנן אמ׳ הקפיצן לתוך גהנם כמה דאת אמ׳ לנתר בהם על הארץ. ר׳ הונא רבה דציפורי אמ׳ התיר זונים שלהם… אמ׳ ר׳ תנחום בר חנילאי לרופא שנכנס לבקר שני חולים״); תנחומא בובר, שמיני י.
וַיְדַבֵּר יְיָ(ויקרא יא, א) — דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ויקרא יא, ב).
זה שאמר הכתוב:
עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם(חבקוק ג, ו).
בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא ליתן את התורה — עמד ומדד את הארץ, ונתן את התורה במדבר בפרהסיאבפרהסיא — בגלוי, ברבים.
לכך: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ.
דבר אחר:
ביקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו למדידת מימיו,
כעניין שנאמר: מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם(ישעיה מ, יב).
וכיון שלא קיבלו האומות את התורה — כבר היה העולם חוזר למדידת מימיו;
אילולי ישראל שקיבלו התורה, ואמרו: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע(שמות כד, ז).
וכיון שקיבלוה — שקט העולם,
שנאמר: אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה(תהלים עו, ט).
ומשם נטלו הגוים אפופסיןאפופסין — גזר דין,
שנאמר: רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם.
אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן:
דמם התיר — שנאמר: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ(ישעיה ס, יב).
רבי שמעון בן יוחי אומר:
יללןיללן — הוליכן, תר בהם (מ״לתור״) — כענין שנאמר: לָתוּר אֶת הָאָרֶץ(במדבר יג, טז).
רבי אחא אמר:
הקפיצןהקפיצן — הקפיץ אותם לגיהנם — כענין שנאמר: לְנַתֵּר בהם(ויקרא יא, כא).
רבי הונא ציפוראה אמר:
התיר זונאותזונאות — חגורות שלהן — כענין שנאמר: מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹור אֵזוֹר בְּמׇתְנֵיהֶם(איוב יב, יח).
רבי תנחום בן חנילאי אמר:
התיר להם את האיסורים — את השקצים ואת הרמשים.
משל — למה הדבר דומה?
לרופא שעלה לבקר שני חולין.
אחד — ראה אותו בסכנה; אמר לבני ביתו: תנו לו כל מאכל שהוא מבקש.
כיון שראה האחר — ראה בו סימני חיים; אמר לבני ביתו: כך וכך מאכל יאכל, וכך וכך לא יאכל.
באותה שעה אמרו לרופא: מה בין זה לזה?
לזה אמרת: יאכל כך וכך; ולזה אמרת: יאכל כל מה שיבקש!
אמר להן הרופא:
זה שראיתי בו סימני חיים — אמרתי לו: זה תאכל, וזה לא תאכל;
אבל אותו שהוא למיתה — אמרתי לו: כל מה שיבקש תנו לו, שאינו לחיים.
כך הקדוש ברוך הוא התיר לגוים את השקצים ואת הרמשים ואת כל העבירות — לפי שהן לגיהנם;
אבל ישראל, שהן לחיים, אמר להם:
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹושִׁים וגו׳(ויקרא כ, כו),
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁותֵיכֶם וגו׳(ויקרא יא, מג),
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ וגו׳(ויקרא יא, ט), ואת זה לא תאכלו וגו׳,
לֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.
למה? מפני שהן לחיים,
שנאמר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).
הוי: עָמַד וַיְמֹודֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם.
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״זאת החיה אשר תאכלו״ · הקדוש ברוך הוא הראה למשה באצבע את מעשה המנורה, את הירח ואת השרצים, כשם שהעביר את הבריות לפני אדם
בדפוס סימן ח (תחילת הסימן בדפוס — ״זאת החיה… זש״ה לעשות רצונך אלהי חפצתי״ — ועד ״שלא יחטא אדם וכו׳״ — אינו בכתב היד; סימן ז שבדפוס, ילמדנו ״כמה בהמות טהורות יש בעולם״, אינו בכתב היד). ״[י]רוקה״ — השלמת מאגרים. ״״תעשה״ כתיב״ — ״תעשה״ בגליון כתב היד; ״כתיב״ בסימון הארמית של מאגרים. ״אכול״ — בכתב היד ״תכול״, ותיקון מאגרים. ״אני יי ראשון״ — ישעיה מא, ד; ״אני יי הוא שמי״ — ישעיה מב, ח. ״וזה מעשה המנורה״ — במדבר ח, ד.
בדפוס: ״שלשה דברים נתקשו למשה והראם לו הקדוש ברוך הוא באצבע… והשקצים״; ״הרי אני עושה אותה לפניך״; ״וראה ועשה בתבניתם״; ״השלך את הזהב לאש והמנורה תיעשה מאליה… כתיב תיעשה מעצמה תיעשה״; ״אמר לו בחדש ניסן כזה וכזה תראה וקדש״; ״וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ״; ״אני יי הוא שמי״. ובתנחומא בהעלותך (בדפוס סימן ג): ״בשלשה דברים נתקשה משה כו׳ (לעיל סדר שמיני סימן ח׳)״.
מקבילות: תנחומא בובר, שמיני יא; פסיקתא דרב כהנא ה, יד (״תני ר׳ שמעון בן יוחי בשלשה דברים נתקשה משה, הראה לו הקדוש ברוך הוא כאילו באצבע, במנורה, בשרצים, ובלבנה״); ובתנחומא כאן, בהעלותך חלק א, ד (״שנתקשה משה במעשה המנורה״).
שלשה דברים נתקשה בהן משה, והראם לו הקדוש ברוך הוא:
מעשה המנורה,
והירח,
והשרצים.
מעשה המנורה כיצד?
בשעה שעלה משה למרום — היה הקדוש ברוך הוא מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן.
כיון שהראה לו מעשה המנורה — נתקשה בה משה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הריני עושה לפניך.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
הראה לו אש לבנה, ואש אדומה, ואש שחורה, ואש ירוקה,
ועשה מהן את המנורה — גביעיה, כפתוריה ופרחיה, וששת הקנים היוצאים ממנה —
והוא אומר לו: כך וכך עשה אותה,
שנאמר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹורָה(במדבר ח, ד) — מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע.
ואף על פי כן נתקשה משה לעשותה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
חקקהחקקה — חרט אותה על כף ידו של משה, ואמר לו: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה(שמות כה, מ) — כשם שחקקתיה על ידך.
ואף על פי כן נתקשה בה משה, ואמר לו: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה(שמות כה, לא) — כלומר: מה קשה לעשות!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: השלך את הזהב באש, והמנורה תעשה מאליה,
שנאמר: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה —
״תעשה״ כתיב: מעצמה תעשה.
הרי נתקשה במנורה, והראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע.
הירח מנין?
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ וגו׳(שמות יב, א), הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים(שמות יב, ב) —
כזה ראה וקדש; הראה לו הקדוש ברוך הוא ירח ניסן באצבע.
בשרצים מניין?
שכך אמר לו: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא(ויקרא יא, כט).
תפש הקדוש ברוך הוא כל מין ומין, והראה לו למשה, ואמר לו: זה אכול, וזה לא תאכל,
שנאמר: וזֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ב), וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם(דברים יד, יב).
ואם תמיה אתה בדבר, על שהעבירן הקדוש ברוך הוא לפני משה —
הרי כבר העבירם לפני אדם, כל בריות שברא,
ואמר לו: מה שמו של זה? והוא אומר: שור;
ומה שמו של זה? והוא אומר: גמל;
וכן חמור, וכן כל מין ומין, וכל דבר ודבר.
מנין? שכך כתוב: וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם וגו׳(בראשית ב, יט).
ולאחר שקרא לכולם שמות, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני, מה שמי?
אמר לו: יי.
הוא שהכתוב אומר: אֲנִי יְיָ רִאשׁוֹן(ישעיה מא, ד);
אֲנִי יְיָ(ישעיה מב, ח) — הוא שמי שקרא לי אדם הראשון;
הוא שמי — שהתניתי ביני לבין בריותי.
ומה אדם הראשון — העביר הקדוש ברוך הוא את כל הבריות לפניו;
משה, שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש שיזהיר את ישראל על הטהרות ועל הטמאות — אתה תמיה שהראה לו הקדוש ברוך הוא?
שכתוב בו: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם —
שיאמר לו: הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים.
דרשת הפסוק · ״זאת החיה אשר תאכלו״ · כל איסור ותחליפו המותר; לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות
בדפוס סימן ח. ״רבי חייא״ — בכתב היד ״חייה״, ותיקון מאגרים; בדפוס ״א״ר ביסנא בשם רבי חייא״. ״וגו׳״ (אחרי ״האל תמים דרכו״) — הקריאה מסופקת בכתב היד (״וגו׳״ או ״וגומ׳״). ״כל אמרת אלוה צרופה״ — משלי ל, ה; ״מגן הוא לכל החוסים בו״ — תהלים יח, לא.
בדפוס: ״שכל דברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא לישראל״; ״התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא שהוא דומה לחזיר״; ״אסרתי לך נכרית התרתי לך אשת יפת תואר״; ״יבמה לאחר מיתתו בלא בנים״, ״יבמה יבא עליה״; ״וכל מה שאסר בחיה התיר בעוף, ואת שאסר בעוף התיר בדג… אסר גיד הנשה בחיה והתיר אותה בעוף, אסר בעוף הדם התיר אותה בדג״; ״בין אוכל טהורות לאוכל נבלות, אמר שלמה אם חכמת חכמת לך״; ״הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל״.
מקבילות: תנחומא בובר, שמיני יב (״אסרתי לך בשר חזיר, התרתי לך לשון דג ששמו שיבוטא שדומה לחזיר״); ויקרא רבה כב, י (״תחת מה שאסרתי לך התרתי לך״).
שלא יטעך יצרך לומר שדברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא לישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא: כל מה שאסרתי לך — התרתי לך כנגדו.
כיצד?
אסרתי לך דם נדה — התרתי לך דם בתולים;
אסרתי לך את הדם — התרתי לך את הכבד, שכולו דם;
אסרתי לך את החזיר — התרתי לך לשונו של דג ששמו שיבוטאשיבוטא — שם דג (דומה בטעמו לחזיר), שדומה לחזיר;
אסרתי לך אשת איש — התרתי לך גרושת איש;
אסרתי לך גויה — התרתי לך יפת תואר, שנאמר: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וגו׳(דברים כא, יא);
אסרתי לך אשת אח — התרתי לך יבמה לאחר מיתתו;
אסרתי לך כלאים — התרתי לך סדין בציציתסדין בציצית — ציצית של צמר בבגד פשתן;
אסרתי לך חלב בהמה — התרתי לך חלב חיה.
אמר רבי חייא:
כל מה שאסר הקדוש ברוך הוא בבהמה — התיר בחיה;
ומה שאסר בחיה — התיר בבהמה;
ואת שאסר בעוף — התיר בדג.
כיצד?
אסר חלב בבהמה — התירו בחיה;
אסר גיד הנשה בבהמה — התיר אותו בעוף.
וכל כך למה? ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את המצות.
כתיב: הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ וגו׳(תהלים יח, לא) —
וכל דרכיו של הקדוש ברוך הוא תמימות הן.
וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא, בין שוחט בהמה ואוכל, בין נוחרנוחר — שוחט בנחירה, שלא כהלכה ואוכל?
כלום את מועילו? או כלום את מזיקו?
או מה איכפת לו, בין אוכל טהורות בין אוכל טמאות?
אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ(משלי ט, יב).
הלא לא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות,
שנאמר: כׇּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה(משלי ל, ה).
למה? שהוא מגין עליך, שכן כתוב: מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹוסִים בּוֹ.
הוי: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ב).
דרשת הפסוק · ״זאת החיה אשר תאכלו״ · לאדם הראשון ניתנה מצוה אחת ולא עמד בה שעה אחת, וישראל מקיימים מצוות הרבה; לכך הרבה להם תורה ומצוות
בדפוס סימן ח. ״במחשבתו״ — האותיות ״בת״ מסופקות בכתב היד. ״טורח״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שורה״. ״אמרת יי צרופה״ — תהלים יח, לא.
בדפוס: ״כשהתיר הקדוש ברוך הוא את השור ואסר את הגמל… אלא הוא מי עשה כן מי גזר כן״; ״כירק עשב נתתי לכם את כל״; ״ולא היה יכול לעמוד בצווי שעה אחת״; ״כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את האדם, א״ר יהודה בן פדיה… עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם״; ״מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכול לעמוד בנסיותך״; ״ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טריפה מניחו ואינו אוכלו״.
מקבילות: תנחומא בובר, שמיני יג; ויקרא רבה כה, ב (״דרש ר׳ יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון״); בראשית רבה כא, ז; ובשעות יומו של אדם הראשון — בבלי סנהדרין פרק ד, לח ע״ב.
ועוד אמר איוב: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא(איוב יד, ד) —
לאחר שהתיר הקדוש ברוך הוא את הפרה ואסר את הגמל — מי יוכל לטהר או לטמא?
מי עשה כן? לֹא אֶחָד — לא יחידו של עולם?
בוא וראה:
מתחלת בריתו של עולם היה הכל מותר,
שנאמר: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב וגו׳(בראשית ט, ג),
ואומר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד(בראשית א, לא).
ומשעמדו ישראל על הר סיני — הרבה להן תורה ומצות, ליתן להם שכר טוב.
ואם כך — למה לא צוה לאדם הראשון?
אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון — מצוה קלה צויתי אותו, ועבר עליה; וכל המצות האלו — היאך יכול לקיים?
בו ביום שנצטוה — בו ביום עבר עליה, ולא יכול לעמוד בצוויו אפילו יום אחד.
כיצד?
אמר רבי יהודה בן פדיה:
בשעה ראשונה — עלה במחשבתו להבראות;
שנייה — נמלך במלאכי השרת, ואמר להם: נַעֲשֶׂה אָדָם וגו׳(בראשית א, כו);
שלישית — כינס עפרו;
רביעית — גיבלוגיבלו — לש את עפרו;
חמישית — ריקמוריקמו — רקם את איבריו;
שישית — העמידו גולםגולם — גוף שלא נפחה בו נשמה;
שביעית — נפח בו נשמה;
שמינית — הכניסו לגן עדן;
תשיעית — צוהו: זה אכול וזה לא תאכל;
עשירית — עבר על ציוויו;
אחת עשרה — נידון;
שתים עשרה — נתגרש,
שנאמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם(בראשית ג, כד).
הוי — שלא עמד בציוויו אפילו שעה אחת.
אמר רבי יהודה בן פדיה:
מי יגלה עפר אדם הראשון, שלא יכול לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת —
והרי בניך משמרין כל מצוות שנתתה להם, ועומדין בהם:
אחד מהם עומד ונוטע — מעדרמעדר — חופר סביב הנטיעה, מנכשמנכש — עוקר עשבים, מזמרמזמר — גוזם את הזמורות, טורח ומשקה,
ורואה פירות נטיעותיו לפניו כשהן מבכרותמבכרות — מבשילות ראשונה —
וקופץ ידיווקופץ ידיו — ומושך ידיו, ואינו טועם מהם כלום,
לקיים מה שנאמר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים(ויקרא יט, כג).
ואדם הראשון נאמר לו: מזה אכול ומזה לא תאכל — ולא יכול לעמוד בציוויו אפילו שעה אחת,
אלא: וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל(בראשית ג, ו).
ובניך נצטוו: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ(ויקרא יא, ט) ו״את זה לא תאכלו״.
וביותר — אדם מישראל לוקח בהמה, שה או עז או כבש או שור,
ושוחט, ומפשיטומפשיט — ומפשיט את העור, ורוחץ, ובודק בריאה —
נמצא טריפה: מונע ידו ואינו אוכל.
הוי: אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה(תהלים יח, לא).
לפיכך לא נצטוה אדם הראשון — לפי שגלוי וידוע לפניו שאינו יכול לשמור מצות הרבה,
שהרי מצוה אחת נצטוה ולא עמד בה;
אבל ישראל — כמה מצוות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והן משמרין;
לפיכך הרבה להם תורה ומצוות,
ואמר להן הקדוש ברוך הוא: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ ו״את זה לא תאכלו״.
דרשת הפסוק · ״את הגמל ואת הארנבת ואת השפן… ואת החזיר״ · הגמל, הארנבת, השפן והחזיר — בבל, מדי, יון ואדום; ולעתיד לבוא הגוים נוטלים אפופסין שלהם
בדפוס סימן ח, סופו. ״שעשתה״ — בכתב היד ״שעשת״ (הש׳ מסופקת), והה״א הושלמה כדפוס (״שעשתה את ישראל פאה והפקר״). ״נאם יי״ (עמוס ח, יא) — בפסוק ״נאם אדני יי״. ״השקץ״ — בפסוק (ישעיה סו, יז) ״והשקץ״.
בדפוס: ״את הגמל ואת הארנבת ואת השפן והחזיר״ ד״א; ״אשרי שישלם לך את גמולך״; ״וכן היתה אשתו של תלמי המלך שמה ארנבת״; ובסוף: ״כל מי שעוסק במצוה פלונית יבא ויטול שכרה, אז באים״ העכו״ם ״ואומרים תנו לנו שכרנו שאנחנו עשינו מצוה, אמר להם הקדוש ברוך הוא כל מי שקיים את התורה יבוא ויטול שכרה״. דרשת החזיר (״ואת החזיר — זו אדום הרשעה… למה נמשלה בחזיר״) אינה בדפוס.
מקבילות: ויקרא רבה יג, ה (״את הגמל, זו בבל… ואת הארנבת, זו יוון… ואת החזיר… זה אדום… למה נמשלה בחזיר״ — שם הארנבת יון, והשפן מדי); תנחומא בובר, שמיני יד (״את הגמל, זו מלכות בבל… את הארנבת, זו מלכות מדי״).
אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן(דברים יד, ז), וְאֶת הַחֲזִיר(דברים יד, ח).
אֶת הַגָּמָל — זה בבל, שנאמר: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה וגו׳(תהלים קלז, ח).
והָאַרְנֶבֶת — זה מדי, שעשתה ישראל פיאה והפקר לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹוג וּלְאַבֵּד(אסתר ג, יג).
אֶת הַשָּׁפָן — זו יון, שהשפילה את התורה מפי נביאים,
שנאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב וגו׳(עמוס ח, יא),
וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וגו׳(עמוס ח, יב).
וְאֶת הַחֲזִיר — זו אדום הרשעה, שנאמר: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר(תהלים פ, יד).
למה נמשלה בחזיר? שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר עליהן מדת הדין.
כיצד?
הקדוש ברוך הוא מוציא כרוזכרוז — הכרזה לעתיד לבוא:
כל מי שעוסק בתורה, עסק במצוה פלניתפלנית — פלונית — יבוא ויטול שכרו.
ואף הגוים באין ואומרין: תן לנו, שאף אנו עשינו מצוות!
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מי שלא אכל בשר חזיר, שקצים ורמשים — יבוא ויטול שכרו.
באותה שעה נוטלין אפופסין שלהם,
שנאמר: אֹוכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר השקץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻופוּ נְאֻם יְיָ(ישעיה סו, יז).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יא | זונאות | זוגאות |
| יב | י | — (הוספה) |
| יב | א | ת |
| יג | א | ה |
| טו | ה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |