מדרש
פרק ל: דברי אגור
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש משלי
פרק ל
דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל(משלי ל, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; משפט אחד מכתב יד וטיקן, הספרייה האפוסטולית ebr. 44 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל… ואכל״ · אגור בן יקה הוא שלמה, שמלך על העליונים ועל התחתונים
״אילו״ — הסופר מחק ״אלו״ וכתב ״אילו״. ״שהבין אותותיו של אל״ — בגליון, תחת ״שהביא אותותיו שלאיתיאל״ שמחק הסופר; ״של מלאכי השרת״ — תוספת בגליון.
״ומנין״ — בכתב היד ״ומבין״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ותוקן כבדפוס בובר ״מנין״.
המדרש קורא ״יקא״ (במסורה: יקה), ואת ״לאיתיאל״ השני — ״איתיאל״.
בדפוס בובר: ״אגור שאגר חלציו״ (בלי ״לחכמה״); ״בן יקה — בן שהוא נקי מכל חטא ועון״; ״המשא — שנשא עולו של הקב״ה״; ״לאיתיאל — שהבין אותיותיו של אל״ (בלי ״איתיאל… של מלאכי השרת״); ״הא כיצד שמלך על העליונים ועל התחתונים, מנין, שנאמר כי הוא רודה בכל עבר הנהר״ (מלכים א ה, ד).
דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יקא הַמַּשָּׂא(משלי ל, א).
אילו דבריו שלשלמה.
אָגוּר — שאגר חלציושאגר חלציו — שאזר וחגר את מתניו לחכמה.
בִּן יקא — שהוא נקי מכל חטא ועון.
הַמַּשָּׂא — שנשא עליו עולו שלמקוםעולו שלמקום — עול מלכות שמים.
נְאֻם הַגֶּבֶר — ששרת עליו רוח הקודש.
לְאִיתִיאֵל — שהבין אותותיו של אל.
איתיאל — שהבין אותיותיהן של מלאכי השרת.
וְאֻוכָל — שהיה יכול לעמוד בהן.
הא כיצד?
מלך על העליונים, ומלך על התחתונים.
ומנין?
שנאמר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ לְמֶלֶךְ(דברי הימים א כט, כג).
דרשת הפסוק · ״כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי״ · שלמה לא למד מנח ולא מאדם הראשון
״מנח״ — בגליון, תחת ״ומנין״ שמחק הסופר. ״והבינה״ — הה״א מסופקת בכתב היד. ״ומיי מענה לשון״ — בכתב היד ״ומיו׳י מ׳ ל׳״, בראשי תיבות.
בדפוס בובר המאמר ארוך: ״זה נח שנקרא איש… אמר שלמה היה לי ללמוד מנח ששכר ביין ונענש עליו ונקרא צדיק. ולא בינת אדם לי — זה אדם הראשון, שלא היתה לו אלא אשה אחת והטתו, ואני נשאתי אלף נשים״.
ואחר כל אותה המלכות, וכל אותה החכמה והבינה — צריך לומר: כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ(משלי ל, ב)?
מנח — שנקרא איש,
שנאמר: אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה(בראשית ו, ט).
לֹא בִינַת אָדָם לִי — זה אדם הראשון,
כמה דאת אמר: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵבמערכי לב — מחשבות הלב ומיי מַעֲנֵה לָשׁוֹן(משלי טז, א).
דרשת הפסוק · ״מי עלה שמים וירד… מה שמו ומה שם בנו כי תדע״ · מי עלה שמים — זה משה; מה שמו — יי שמו; ומה שם בנו — ישראל
״יי שמו״ — הושלם, כבפסוק וכבדפוס בובר (״יי איש מלחמה [יי שמו]״): בו הראיה ל״מה שמו — יי שמו״, והסופר קיצר ״וכו׳״.
המדרש קורא ״לשמים״ (במסורה: שמים).
בדפוס בובר אחרי הדרשה הזאת חמש דרשות ״דבר אחר״ שאינן בכתב היד: במחלק מעשרותיו (״מי עלה שמים — מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים והוא מוריד הגשמים, זה שמחלק מעשרותיו כראוי״); במשה (״מי הקים כל אפסי ארץ — זה אהל מועד שהוא שקול כנגד מעשה שמים וארץ״); באהרן (״ויעמוד בין המתים ובין החיים״); במשה שהקים את המשכן (״שעד הוקם המשכן היה העולם רותת… לכך נאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״); ובאליהו (״ויעל אליהו בסערה השמים״).
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, פסקא א, ד (״מי עלה שמים — זה הקדוש ברוך הוא… ומה שם בנו — בני בכורי ישראל שמו״, ושם הדרשות על המפריש מעשרות, על אליהו ועל משה: ״מי הקים כל אפסי ארץ — זה אהל מועד… שהעולם הוקם עמו״); פסיקתא רבתי ה (״מי עלה שמים וירד״).
מִי עָלָה לשמים(משלי ל, ד) — זה משה.
מִי אָסַף רוּחַ בְּחׇפְנָיו — זה אהרן.
מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה — זה אליהו.
מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ — זה אברהם אבינו.
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כתיב.
מַה שְּׁמוֹ — יי שמו,
שנאמר: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה וכו׳ יְיָ שְׁמוֹ(שמות טו, ג).
וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ — ישראל,
שנאמר: בְּנִי בְכֹורִי יִשְׂרָאֵל(שמות ד, כב).
דרשת הפסוק · ״שתים שאלתי מאתך… שוא ודבר כזב הרחק ממני… פן אשבע וכחשתי… ופן אורש וגנבתי״ · שלמה לא היה דובר שקרים, אלא החמיר על דברי תורה
״ותפשתי״ — בכתב היד ״ותפסתי״, ותוקן במאגרים כבפסוק. ״יי״ — בכתב היד ״יו׳י״.
המדרש קורא ״ממך״ (במסורה: מאתך).
בדפוס בובר: ״וכי תעלה על דעתך ששלמה המלך דובר שקרים היה או גונב או נשבע לשקר היה, אלא הוי אומר שנתן חכמה לדורות כדי שלא לעשות״; ובדברי רבי יודן: ״לא נאמר אלא להחמיר על דברי תורה, להלן כתיב לא תשא, ואף הוא החמיר שוא ודבר כזב הרחק ממני, ולהלן כתיב לא תגנוב, ואף הוא החמיר ואמר ופן אורש וגנבתי״.
שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי(משלי ל, ז) ממך.
ואלו הן:
שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי(משלי ל, ח).
למה?
פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְיָ(משלי ל, ט) וכו׳.
אמר רבי לוי:
וכי תעלה על דעתך ששלמה דובר שקרים היה, אם יגנוב איש ונשבע לשקר?
אלא הוי אומר: שנתן חכמה לדורות, שלא לעבורשלא לעבור — שלא לעבור עבירה.
אמר רבי יודן:
לא נאמר אלא על דברי תורה.
נאמר בתורה: לֹא תִשָּׂא(שמות כ, ז) —
אף הוא החמיר ואמר: פֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי.
הא למדתה: שלא בא לבטל דברי תורה, אלא להחמיר עליהן.
דרשת הפסוק · ״לעלוקה שתי בנות הב הב״ · גיהנם עתידה לצעוק: הב לי רשעים
בדפוס בובר: ״עתידה גיהנם לצווח לפני הקב״ה ולומר הב לי את הרשעים״.
לַעֲלוּקָהלעלוקה — לעלוקה (התולעת המוצצת דם) — משל לגיהנם שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב(משלי ל, טו).
שני פעמים — למה?
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
עתידה גיהנם לצעוק לפני הקדוש ברוך הוא:
הב לי רשעים, הב לי רשעים.
דרשת הפסוק · ״שלוש הנה לא תשבענה… שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים ואש לא אמרה הון״ · ארבעה שאינם שבעים, ואש של גיהנם שאינה מרחמת על הרשעים
״רחם״ — בכתב היד ״חם״, והרי״ש הושלמה במאגרים. ״הון״ — הנו״ן מסופקת בכתב היד.
המדרש קורא ״שלשה הן״ (במסורה: שלוש הנה, משלי ל, טו).
בדפוס בובר: ״אש של גיהנם לא אמרה הון שאינה מרחמת על הרשעים״.
שלשה הן לֹא תִשְׂבַּעְנָה(משלי ל, טו) —
שְׁאוֹל וְעֹוצֶר רָחַם(משלי ל, טז) — שאינה שובעת מים.
ורביעית איזהו?
אש:
אֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן — אשה שלגיהנםאשה שלגיהנם — אש של גיהנם, שאינה מרחמת על הרשעים.
דרשת הפסוק · ״שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים: דרך הנשר בשמים… ודרך גבר בעלמה״ · ארבעה דרכים שאין אדם מכיר
״דרך אניה בלב ים — שאין אדם מכיר את דרכה״ — במאגרים מכתב יד וטיקן 44.
״זרע״ — תוספת בגליון כתב היד. המדרש קורא ״וארבעה״ (כקרי; הכתיב: וארבע) ו״דרך נשר״ (במסורה: דרך הנשר); בדרשה על הלמה ״דרך גבר בעלמה״, בלי וי״ו.
בדפוס בובר (סימן יח–יט): ״דרך הנשר בשמים — שאין אדם מכיר את מקומו; דרך נחש עלי צור — שאין אדם מכיר את דרכו; ודרך גבר בעלמה — אמר ר׳ יוחנן זה התרנגול״, בלי ״דרך אניה בלב ים״.
שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים(משלי ל, יח),
דֶּרֶךְ נשר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּיה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה(משלי ל, יט).
דֶּרֶךְ נשר בַּשָּׁמַיִם — שאין אדם מכיר דרכה שלנשר.
דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר — שאין אדם מכיר מקומו שלנחש.
דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם — שאין אדם מכיר את דרכה.
דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה —
אמר רבי יוחנן:
זה התורנגולהתורנגול — התרנגול, שאין אדם מכיר שכבת זרע שלו.
דרשת הפסוק · ״תחת שלוש רגזה ארץ… תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה״ · שפחה כי תירש גברתה — הגר שפחת שרה
״ושפחה כי תירש גברתה״ — הושלם כבפסוק וכבדפוס בובר (״[כג] תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה״): עליו נאמר ״מהגר שפחת שרה״, והסופר קיצר ״וכו׳״.
בדפוס בובר: ״אמר ר׳ אלכסנדראי מהיכן למדנו מהגר שפחת שרה״.
תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ(משלי ל, כא).
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלךְ(משלי ל, כב) וכו׳.
תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וכו׳ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ(משלי ל, כג).
אמר רבי אלכסנדרי:
מי היכן למדנו?
מהגר שפחת שרה.
דרשת הפסוק · ״ארבעה הם קטני ארץ… שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך״ · השממית — אדום, האומה הרשעה המצויה בכל מקום
״מחוכמים״ — בכתב היד ״מיחוכ׳״. ״שפנים״ — בכתב היד ״שפעם״ (מאגרים מסמנו כשיבוש), ותוקן כבפסוק. ״דקיימא״ — הדל״ת הושלמה במאגרים.
המדרש קורא ״סממית״ (במסורה: שממית).
בדפוס בובר: ״[כח] שממית בידים תתפש. אמר ר׳ ירמי׳ דא היא אדום אומתא רשיעתא דכל דקיימא תמן משתכחא״; ושם אחר כך דרשת המלכויות על פסוקים כה–כח (״הנמלים עם לא עז… זה בבל… שפנים עם לא עצום… זה מדי… מלך אין לארבה… זה אלכסנדרוס מקדון… שממית בידים תתפש… זה אדום״), שאינה בכתב היד.
אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻוכָּמִים(משלי ל, כד).
ואלו הן:
הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם(משלי ל, כה),
שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם(משלי ל, כו),
מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹוצֵץ כֻּולּוֹ(משלי ל, כז),
סממיתסממית — שממית, לטאה בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ(משלי ל, כח).
אמר רבי ירמיה:
היא אומתה רשעתה, דכל דקיימא משתכחא.היא אומתה רשעתה… — זו האומה הרשעה, שבכל מקום שעומדים — נמצאת (שם).
זו האומה הרשעה, שבכל מקום שעומדים — נמצאת (שם).
דרשת הפסוק · ״שלשה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטבי לכת: ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל״ · הליש אינו שב מפני כל, שאינו מתבייש
״צעד״ — הדל״ת מסופקת בכתב היד. המדרש קורא ״שלשה הם״ (במסורה: שלשה המה).
בדפוס בובר (סימן כט–ל): ״למה לא ישוב מפני כל, שאינו מתבייש״.
שְׁלֹשָׁה הם מֵטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לָכֶת(משלי ל, כט).
לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל(משלי ל, ל) — שאינו מתבייש.
דרשת הפסוק · ״זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו״ · כשם שהזרזיר מהלך ואינו תמה, כך מלכות שעומדת אין יכול לעמוד לפניה
״שהיא״ — היו״ד מסופקת בכתב היד.
בדפוס בובר: ״מה הזרזיר הזה הולך ואינו תמה, כך כל מלכות שהיא עומדת אין אתה יכול [לעמוד] לפניה״.
זַרְזִירזרזיר — שם עוף (זרזיר), ויש מפרשים: תרנגול מׇתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ(משלי ל, לא) וכו׳.
מה הזרזיר הזה מהלך ואינו תמהואינו תמה — ואינו נבהל (?) —
כך כל מלכות שהיא עומדת, אין אתה יכול לעמוד לפניה.
דרשת הפסוק · ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״ · המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא; ושאינו עוסק — שותק
״רבא״ — בכתב היד ״ר׳ בא״, והסופר מחק את הגרש.
בדפוס בובר לפני דרשה זו, כהמשך דרשת המלכויות: ״אם נבלת בהתנשא — זה יון… כי מיץ חלב יוציא חמאה — זה אדום שלא זכה למלכות אלא בזכות אברהם״, ואחריה ״ד״א אם נבלת בהתנשא, אמר רבא ואיתימר ר׳ שמואל בר נחמני אם נבל אדם עצמו על דברי תורה מתנשא, ואם זמות יד לפה״. בכתב היד אין דרשת המלכויות.
אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא(משלי ל, לב).
אמר רבא, ואותימאואותימא — ויש אומרים רבי שמואל בר נחמני:
אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה — סופו מהתנשאמהתנשא — להתנשא, להתרומם.
וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה —
ואם לא עסקתה בתורה — יָד לְפֶה: שים ידך בפיך ושתוק.
דרשת הפסוק · ״כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב״ · חמאה של תורה, והתלמיד ששותק לפני רבו זוכה להבחין בדינים
״ומיץ״ — בכתב היד ״ומוצ״, ותוקן במאגרים. ״דם ומיץ אפים יוציא״ — חסר בכתב היד, ובמקומו סימני השמטה; הושלם כבפסוק.
בדפוס בובר: ״במי אתה מוציא חמאה של תורה, במי שהוא מוציא כל חלב שינק משדי אמו״; ״כל הכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק זוכה להבחין בין דם לדם, בין דם טמא לדם טהור״.
כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב(משלי ל, לג).
רבי ינאי דרש הפסוק הזה:
כִּי מִיץ חָלָב — במי אתה מוצא חמאה שלתורה?
במי שמקיאשמקיא — שמוציא מפיו (מקיא) חלב שיינק משדי אמו.
וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם —
כל הכועס עליו רבו ושותק — זוכה ומבחין בין דם טמא לדם טהור.
וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב —
כל תלמיד חכמים שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושנייה ושותק — זוכה ומבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות.
על פי כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; משפט אחד מכתב יד וטיקן, הספרייה האפוסטולית ebr. 44. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | ומנין | ומבין |
| ד | יְיָ שְׁמוֹ | — (הוספה) |
| ז | ותפשתי | ותפסתי |
| טז | רחם | חם |
| כג | וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ | — (הוספה) |
| כח | שפנים | שפעם |
| כח | ד | — (הוספה) |
| לג | ומיץ | ומוצ |
| לג | דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש משלי | כ״י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; פסקה אחת מכ״י וטיקן 44 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש משלי | כ״י ניו יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1695; פסקה אחת מכ״י וטיקן 44 |