מדרש
מדרש לחנוכה
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש לחנוכה
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי קטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954) §§cover-end§§
מדרש לחנוכה, א · פתיחה · ישראל חביבין, שהקדוש ברוך הוא מקדים להם רפואה למכה ומעמיד להם מושיעים בכל דור
מאמר רבי אלעזר — בבלי מגילה פרק א, יג ע״ב בשם ריש לקיש: ״אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה… אבל אומות העולם אינו כן, מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה״, באותם שני פסוקים.
בבית המדרש (ח״א, עמ׳ קלד; ובאוצר מדרשים, ״מדרש לחנוכה״) פותח החלק הזה ב״דור הולך ודור בא… עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו״, ואין בו פסוק מלאכי ולא הפסוק על אומות העולם.
כתיב:
כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם(מלאכי ג, ו).
וכתיב:
עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ(תהלים צא, טו).
אמר רבי אלעזר:
בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,
שקודם שמכה אותם — בורא להם רפואה,
שנאמר:
כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֺן אֶפְרַיִם(הושע ז, א).
אבל אומות העולם — מכה אותם תחלה, ואחר כך בורא להם רפואה,
שנאמר:
וְנָגַף יְיָ אֶת מִצְרַיִם נָגֹוף וְרָפוֹא(ישעיה יט, כב).
ישתבח שמו ויתעלה שבחו וזכרו,
שהכל גלוי וידוע לפניו שישראל עתידין לחטוא לפניו, ולהגלות, ולהפיצם בין אומות העולם —
והקדים רפואה, והעמיד להם מושיעים בכל דור ודור.
מדרש לחנוכה, ב · סיפור · נבוכדנצר מעמיד צלם בבקעת דורא, על עצמות בני אפרים והכהנים שלא רצו לשיר
״של[א] יכרע״ — בכתב היד ״של״, והאל״ף השלמת מאגרים. ״יתרמי״ — כך בכתב היד, ובפסוק ״יתרמא״. ״איך נשיר את שיר יי״ — אחרי ״שיר״ כתב הסופר ״וג׳״ ומחקו.
בני אפרים שיצאו קודם לקץ ובקעת דורא — בבלי סנהדרין פרק יא, צב ע״ב (״אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו״; ״מתים שבבקעת דורא״). הלויים שקטעו את אצבעותיהם ולא שרו — פסיקתא רבתי, פסקא לא.
כתחילה, כשגלו לבבל, עמד נבוכדנצר הרשע.
ולא די לו מה שעשה, אלא העמיד את הצלם בבקעת דוראבבקעת דורא — במישור דורא שבבבל, מקום הצלם, וגזר:
כל מי שלא יכרע וישתחוה לצלם — יפול לתוך הכבשן שלאש,
שנאמר:
וְכָרוֹזָא קָרֵא בְחָיִל(דניאל ג, ד)וכרוזא קרא בחיל… — והכרוז קורא בקול: בשעה שתשמעו קול הקרן, החליל וגו׳ — תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך; ומי שלא יפול וישתחוה — בו ברגע יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת.
והכרוז קורא בקול:
בְּעִידָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא וגו׳(דניאל ג, ה)
בשעה שתשמעו קול הקרן, החליל וגו׳ —
תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא
תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך;
וּמַן דִּי לָא יִפֵּול וְיִסְגֻּוד בַּהּ שַׁעֲתָא יתרמי לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא(דניאל ג, ו).
ומי שלא יפול וישתחוה — בו ברגע יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת.
ולמה העמיד אותו רשע את הצלם בבקעת דורא?
לפי שהיתה מליאה עצמות מבני אפרים,
שיצאו קודם לקץ — ויצאו מאתים ועשרים אלף בחורים —
ורדפו אחריהם המצריים, והרגום שם,
שנאמר:
בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת וגו׳(תהלים עח, ט).
ועוד עצמות שהיו שם — עצמות כוהנים, שלשמונים אלף,
שהביא מירושלים, תפושים כינורותתפושים כינורות — אוחזים בידיהם כינורות ונבלים וכלי שיר.
ואמר להם נבוכדנצר:
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן(תהלים קלז, ג),
שנאמר:
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וגו׳.
ואמרו להם:
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר(תהלים קלז, ד).
שמו אצבעותיהם בפיהם, ונשכום וחתכום, ולא רצו לומר שירה —
והרגם שם.
מדרש לחנוכה, ג · סיפור · ישראל משתחוים לצלם מפחד; חנניה מישאל ועזריה ודניאל משבט יהודה כנגד האריה
״והוציא את בלעו מפיו״ — לשון ירמיה נא, מד, על בל בבבל.
ואמר להם הרשע:
הרי עצמות אבותיכם;
ואם אין אתם משתחוים לצלמי — הרי אני נותן את פגריכם על פגרי אבותיכם.
ונתיראו, ונכנס פחד בלבם,
והלכו ישראל שבאותו הדור והשתחוו לצלם.
באותה שעה שמח אותו רשע שמחה גדולה, ואמר בלבו:
עכשו מקעקע ביצתןמקעקע ביצתן — עוקר אותם מן השורש, משמיד אותם כליל, הואיל והשתחוו לצלם.
אמר הקדוש ברוך הוא:
רשע, לא כשאתה סבור — שכבר הקדמתי להם רפואה.
אותו רשע נקרא אריה,
שנאמר:
עָלָה אַרְיֵה מִסֻּובְּכוֹ(ירמיה ד, ז).
והרי מישאל חנניה ועזריה כנגדך, שהן מזרעו שליהודה, שנקרא אריה,
שנאמר:
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה(בראשית מט, ט).
יבואו בני אריה, ויהפכו לצלם על פניו.
ובא דניאל משבט יהודה, והוציא אֶת בִּלְעוֹבלעו — מה שבלע (בל, אלילם של בבל) מִפִּיו(ירמיה נא, מד),
וידעו הכל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם(ירמיה י, יד).
מדרש לחנוכה, ד · דרשה · פרס שנמשלה לדוב, ומרדכי ואסתר מזרע בנימין שנקרא זאב
וכן כשבא אחשורוש הרשע, מזרע פרסייםפרסיים — אנשי פרס שנמשלו בדוב,
שנאמר:
וַאֲרוּ חויא אׇחֳרִי תנינא דמיא לְדֹוב(דניאל ז, ה),וארו חויא… — והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב,
והנה חיה אחרת, שנייה, דומה לדוב,
וביקש אף לקעקע ביצתן שלישראל בעצתו שלהמן הרשע —
והעמיד להן הקדוש ברוך הוא מושיעים, מרדכי ואסתר,
שהם מזרעו שלבנימין, שנקרא זאב,
שנאמר:
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף(בראשית מט, כז).
אמר הקדוש ברוך הוא:
יבואו בני זאב, ויצילו את ישראל מיד הדוב.
מדרש לחנוכה, ה · סיפור · המשומד תתני בן פחת מלמד את יון לבטל את התמיד, את הכתובה ואת הדלקת המנורה
״לא?וי?בים״ — הו״ו והיו״ד מסופקות. ״ש[אל]היהם״ — בכתב היד ״שהיהם״, ו״אל״ השלמת מאגרים (בסימן ספק). ״הדלקת מנורה״ — לפני ״מנורה״ כתב הסופר ״נר״ ומחקו. ״שמונת ימי החג״ — בכתב היד ״שמונת ימי חנוכה החג״, ו״חנוכה״ מחיקת מאגרים: החג הוא סוכות ושמיני עצרת, כמו להלן ״וגם לשמונה — שמונת ימי החג״, וכן בבית המדרש ״וגם לשמונה ימי החג״.
בבית המדרש: ״והרבה מישראל נהפכו למינות, והיה שם משומד אחד בליעל תתני בן פחת שמו״; ״יקרעו אצבעותיו״; ״וזו הדלקת נר בבית המקדש… שכל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד… וגם לשמונה ימי החג אין בריה יכולה להם״; ושם אחרי הפך: ״ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים, ועמד הקדוש ברוך הוא וקבע להם שמונה ימי חנוכה״ — וזה אינו בקטע הגניזה.
״שכל מי שמזכיר שמו… ידקר בחרב״ — ראה מגילת תענית, ג בתשרי (״שגזרה מלכות יון… שלא להזכיר שם שמים על פיהם״, בבלי ראש השנה פרק א, יח ע״ב). ״פך אחד קטן שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול״ — בבלי שבת פרק ב, כא ע״ב ומגילת תענית, כה בכסליו.
באת יון הרשעה, והחשיכה עיניהן שלישראל בגזירותיה:
כל מי שמזכיר שמו שלהקדוש ברוך הוא — ידקר בחרב.
והיה בהם משומדמשומד — יהודי שהמיר את דתו ויצא לתרבות רעה אחד, אויב, רשע, בן בליעל — תתני בן פחתתתני בן פחת — שם המשומד; לקוח מ״תתני פחת עבר נהרה״ שמו, ומן הנתיניםהנתינים — צאצאי הגבעונים, חוטבי עצים ושואבי מים לבית המקדש היה —
והיה מלמד עיצות רעות על ישראל.
ואמר לאויבים:
כל זמן שישראל מקריבין תמיד שלשחר ותמיד שלבין הערבים — אינן נופלים בידיכם.
מיד עמדו, וטמאו המזבח, וביטלו את הקרבן.
ועוד אמר להם:
כל זמן שאינן נפרצין בזנותנפרצין בזנות — פורקים גדר ונכשלים בזנות — אינן נופלים בידכם,
שאלהיהם שונא זמהזמה — זימה, פריצות הוא;
וכיון שיהיו פרוצין בעריות — מיד יפלו בידכם.
עמדו וגזרו עליהם:
כל מי שיכתוב כתובה לאשתו — יתקטעו אצבעותיו.
ושוב אמר להם:
מצוה אחת יש בידם, אם אתם מבטלין אותה — מיד הן נופלים בידכם.
ואיזו? זו הדלקת מנורה ונירותיה,
שכתוב בה:
לְהַעֲלֹות נֵר תָּמִיד(שמות כז, כ).
כל זמן שהן מדליקין אותה תמיד — הן קיימין תמיד,
שכן כתוב:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב) —
כל זמן שישראל נותנין חלק בביתם לשבעה נירות,
ושומרים שמונת ימי החג, ושמונה ימי מילה —
אינן נעקרין מן העולם.
מיד עמדו וטימאו כל שמנים שבהיכל,
ולא נשתייר אלא פךפך — כד קטן, צלוחית אחד קטן, שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול, תחת המזבח.
מדרש לחנוכה, ו · דרשה · שבעה בני חשמונאי כנגד שבעת הנרות, והלל שמונת ימי חנוכה
בבית המדרש: ״אמר הקדוש ברוך הוא: חשבתם לעקור שבעת הנרות ושמונה ימי החג — הנני מביא עליכם שמונה ימים ושבעה בני חשמונאי… אתם אמרתם שכל מי שיזכיר שמי ידקר בחרב — אני קובע הלל לשמי ח׳ ימי חנוכה״.
אמר להם הקדוש ברוך הוא:
רשעים, על עמי אתם מתיעצים?
אני כתבתי בתורתי:
תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה(קהלת יא, ב) —
לְשִׁבְעָה — אלו שבעה נירות;
וְגַם לִשְׁמוֹנָה — שמונת ימי החג.
אתם רוצים לבטל אותם המצוות מתוך עמי?
הרי אני מעמיד שבעה שלבני חשמונאי כנגד נירות שאתם רוצים לבטל מביתי,
ואתן אתכם בידם, ויעשו בכם נקמה,
ויקבעו הלל לשמי שמונת ימי חנוכה, על מפלתן שלאותן רשעים —
שיהו אומרים הלל לשמי שמונת ימי חנוכה, שלא היו מימי עולם.
מדרש לחנוכה, ז · דרשה · דוד צופה בחנוכת בית חשמונאי, ושירת חנוכת הבית נקראת על שמו
״השיר?ה?״ — הה״א מסופקת. ״ש<י>רה״ — היו״ד בכתב היד בתוספת (בסוגריים זוויתיים במאגרים).
ועליהם אמר דוד:
לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים יב, א) —
על חנוכה, שהיא שמינית — מזמור לדוד.
וכיון שצפה דוד ברוח הקדש חנוכת בית חשמונאי, נתעצב בלבו.
אמר:
שמא על שמם תיאמר השירה בבית הזה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
חייך, על כל נסיונותנסיונות — נסים שאני עושה לישראל בארץ — אין שירה נאמרת אלא על שמך,
שנאמר:
מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻוכַּת הַבַּיִת(תהלים ל, א).
מדרש לחנוכה, ח · דרשה · יוונים שנלחמו עם בית חשמונאי; מלכות שקצה בא מגרה במלכות הבאה
״?בל?בם״ — שתי האותיות הראשונות מסופקות. סדר המלים ״חרבם בלבם תבוא״ — כך בכתב היד כאן וכן להלן (יא); בפסוק ״חרבם תבוא בלבם״, וכך בבית המדרש.
כתוב:
חַרְבָּם בלבם תָּבוֹא וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).
אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אלו יוונים, שעשו מלחמה עם בית חשמונאי ובניו.
מהו דכתיב:
אַחַת לְאַחַת לִמְצֹוא חֶשְׁבּוֹן(קהלת ז, כז)?
כיון שמלכות בא קיצה ליבדליבד — לאבד מן העולם — מגרהמגרה — מסית ומעורר אותה למי שקצו בא לבוא לעולם.
מדרש לחנוכה, ט · סיפור · יווני מבקש לבוא על חנה בפני ארוסה; שנים עשר כנגד שבטי יה, ואלעזר הורג את היווני
״[ק]סקלגס״ — בכתב היד ״סקלגס״, והקו״ף השלמת מאגרים, כמו להלן ״קסקלגס״ (י).
בבית המדרש (עמ׳ קלה): ״והביא חנה בת יוחנן כ״ג… והיתה נישאת לאלעזר בן חשמונאי, ורצה אותו יוני לבוא עליה בפני בעלה ואביה. אמר יוחנן כ״ג [למתתיהו]: אני וג׳ בני ואתה וז׳ בניך הרי י״ב״ — שם יוחנן אומר את הדברים, וכאן חשמונאי.
בשעה שנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל ושבמקדש,
בת היתה לו ליוחנן כהן גדול, וחנה שמה, שלא היה כיפיה בעולם,
ומקודשת היתה לאלעזר בנו שלחשמנאי, ואביו סגן מלחמהסגן מלחמה — ממונה על המלחמה, ראש הלוחמים.
ובא אחד מגדולי יוונים, ותפש אותה בבלוריתהבבלוריתה — בשער ראשה, בציצית ראשה, והציעוהציע — ופרש (על הארץ, כמצע) ספר תורה,
וביקש לבוא עליה בפני אלעזר ארוסה.
והיו ישראל מצפין להרי רוח מזרח, אולי יבואו להם גייסותגייסות — גדודי צבא שלפרסיים,
ואמרו:
נשא עינינו אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹוא עזרינו(תהלים קכא, א).
אמר לו חשמונאי ליוחנן כהן גדול:
לא כך כתיב:
אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם(ירמיה יז, ה),
וכתיב:
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ(ירמיה יז, ז)?
אמר לו:
ומה תאמר כדי שנעשה?
אמר לו:
אני אומר לך:
הרי אני ושבעה בני, ואתה ושלושת בניך — הרי שנים עשר אנו,
כנגד שבטי יה, שהם שנים עשר.
מובטחים אנו שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידינו, למען שמו הגדול.
כיון ששמע אלעזר כך, מיד נתחזק,
ושלף הסיףהסיף — החרב שלו, והתיזוהתיז — והפיל בחבטה, כרת ראשו שליווני,
ואמר:
עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹושֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ(תהלים קכא, ב).
כיון ששמע קסקלגס מלך יוונים — קיבץ גייסות ובא אליהם.
מדרש לחנוכה, י · סיפור · קסקלגס מחרף ובוטח בדם חזיר ובפילים, וישראל מתפללים על כבוד השם
״יש ל?כ?ם״, ״סי?ס?רא״, ״ושי?נ?יהם״ — אותיות מסופקות. ״[ו]כל אחד״ — הו״ו השלמת מאגרים.
בבית המדרש: ״א״ר יצחק: ששים ריבוא אלף גייסות הוו… שבאו עם גליסקס הרשע״; ״הרינו סכין עצמנו בדם חזיר ובש״ז של סוס״; ״ישלח נחשים ועקרבים ודובים כדרך שעשה בכותיים — הרי אנו רוכבין על פילין״. ״גבריאל… כדרך ששרף את מחנה סנחריב״ אינו שם.
אמר רבי יצחק בר נחמני אמר רבי יונתן:
ששים רבוא ראשי גייסות באו עמו,
וכל אחד ואחד היו עמו אלף תחתיו,
שבאו עם קסקלגסקסקלגס — גאיוס קליגולה, קיסר רומא, וחנו סביבות ירושלים.
אמר להם קסקלגס לבית חשמונאי:
שוטים שוטים, יש לכם שנים עשר אנשים, שהם יכולין לעשות מלחמה עם חיל שאין להם שיעור ולא מספר?
או שמא תאמרו:
אלהיכם יביא עליהן מבול,
או יוריד עליהם הכוכבים ממסילותםממסילותם — ממסלולם בשמים, ועושה עמהן כשם שעשה עם סיסרא ועם מחניהו?
או שמא תאמרו:
מבול יביא עלינו כדרך שהביא על דור המבול?
כבר נשבע בשמו שלא יביא מבול לעולם.
ואם תאמרו:
גבריאל ישלח בם, וישרוף אותם כדרך ששרף את מחנה סנחריב —
הרי הן סכיןסכין — סכים, מושחים את עצמן ואת מרכבותיהם בדם חזיר ובשכבת זרע שלסוסים,
ואין מלאכי השרת נוגעין בהן, ולא כוכב אחד.
ואם תאמרו:
נחשים ואריות ודובים ונמרים יגרה בהן, כדרך שגירה בכותים —
הרי הן רוכבין על הפיליןהפילין — הפילים, שאין מתלעותמתלעות — מלתעות, שיני החיות שלחיות ושיניהם שולטים בהן.
כיון ששמעו ישראל ניאוצין וגידופיןניאוצין וגידופין — דברי נאצה וחירופים מהן,
נשאו עיניהם למרום, ופשטו ידיהם, ואמרו:
רבונו שלעולם, גלוי וידוע לפניך
שאין אנו בוטחים לא בגבורותינו, ולא בחרבינו, ולא בקשתינו,
אלא על שמך הגדול, שלא יתבזה בגוים.
והללו רשעים מתגאים ברוב המוניהם להשמידינו,
שכל מלחמה שעשית — נתחכמו ונערמונתחכמו ונערמו — התחכמו וערמו עצה לך.
ואם אין אתה עושה לנו, אלא מוסר אותנו בידם — עתה יאמרו: שוב אין לנו עצה אחרת.
וכך כתיב:
גְּדֹול הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה(ירמיה לב, יט).
יי, עשה עמנו למען קדושת שמך.
אמר הקדוש ברוך הוא:
בני, מחשבותי גדלו ממחשבותיכם —
בדבר שחישבו להלחם עמכם בו, אני מכה אותם.
מדרש לחנוכה, יא · סיפור · הקדוש ברוך הוא כופת את שרי האומות, וחרבם וחציהם שבים בלבם
״?כ?צווי״ — הכ״ף מסופקת. ״וקשתותם תשברנה״ — בכתב היד ״תשבר׳״.
בבית המדרש: ״והביא כל השרים (שרי מעלה) של שבעים אומות ואמר להם: כל אחד מכם יהרוג את שלו… ואם ינוס אחד מהם הרי נפשו תחת נפשו״; ״והיו בני חשמונאי רואין זה את זה ואמרו: יי ילחם לכם ואתם תחרישון״. ״ועוד היו המלאכים נוטלין ממונם… מפני שהסריחו החללים״ אינו שם (וכעין זה במדרש האחר לחנוכה, בית המדרש ח״א עמ׳ קמא).
באותה שעה הביא הקדוש ברוך הוא שריהם שלשבעים אומות העולם וחיילותם,
וכפתום, ורצעום במרצע שלאשורצעום במרצע שלאש — נקבום במרצע של אש, ולא נמלט מהם איש —
כענין שנאמר:
בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹוד יְיָ עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה(ישעיה כד, כא) באדמה.
ומיד ירדו כולם, ועשו כצוויכצווי — כמצוות בוראם.
וכשהיו אויבים שולפים חרבם על ישראל להכותם — היה מחזירו שרם ומביאו בלבם,
שנאמר:
חַרְבָּם בלבם תָּבוֹא וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה(תהלים לז, טו).
וכשהיה אחד מן היוונים נותן חץ בקשתו לזרוק על ישראל —
מיד נשבר קשתו, ונתקע החץ בנפשו,
שנאמר:
וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.
וחוזר ותוקיעותוקיע — ותוקע, נועץ החץ בלבו,
שנאמר:
קֶשֶׁת גִּבֹּורִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל(שמואל א ב, ד).
אל תיקרי חַתִּים אלא חותיםחותים — נחתים, נתקעים (החץ בלבם).
וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל — אלו ישראל.
והיו בית חשמונאי וכל ישראל רואין נסין וגבורות שלהקדוש ברוך הוא,
ואומרים:
יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם(שמות יד, יד).
ועוד היו המלאכים נוטלין ממונם — וכסף וזהב ואבנים טובות — שלאותן שרים ומלכים,
ונותנין לישראל לתוך בית שלישראל,
מפני שהסריחו החללים, ואין ישראל יכולין לעבור מרוב ריח החללים,
שנאמר:
וְרַבּוּ חַלְלֵי יְיָ(ישעיה סו, טז).
מדרש לחנוכה, יב · דרשה · שבע שנים בצרו כרמיהם מדמם ועשרים ושלוש שנים הסיקו מנשקם
״שבע שנים בצרו… מדמן בלא זבל״ — כלשון הברייתא על ביתר, בבלי גיטין פרק ה, נז ע״א (״שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל״). בבית המדרש: ״תניא: שלש שנים לא היה אדם יכול לעבור שם מפני ריחם, ושבע שנים זרעו ישראל שדותיהם וכרמיהם בלא זבל מדם שלהם, ועשרים ושלש שנים הסיקו ישראל מרומחיהם וקשתם״.
תנא:
שבע שנים בצרו ישראל כרמיהם מדמןמדמן — מדמם (של ההרוגים), בלא זבל,
ועשרים ושלוש שנים הסיקוהסיקו — הבעירו אש, הדליקו (בכלי הנשק) ישראל מרמחיהם, וחיציהם, וקשתותיהם, ומגיניהם,
ולא היה אדם יכול לעבור סביבותם מפני ריחם.
ועליהם נאמר:
שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב(משלי י, ז);
אבל על חשמונאי ועל כיוצא בו נאמר:
זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.
מדרש לחנוכה, יג · סיפור · גזירות יון על התורה, השוורים, המילה, הטבילה, הבריחים והכלות
מגילת תענית, כז באייר (פרק ב): ״וכותבין על קרניו של שור ועל מצחי חמורים: אין לבעליו חלק בעליון״. בבית המדרש: ״שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלהי ישראל… ועוד גזרו שיהיו בועלין נשיהן נדות… ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה״. ״לא יעסקו בתורה״, ״המילה״ ו״צלוב״ על הבריח אינם שם. ובבלי כתובות פרק א, ג ע״ב: ״בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה״.
תנו רבנן:
בימי יוונים הרשעים גזרו על ישראל שלא יעסוקו בתורה.
ומה עשו? היו עושין בצנעה.
ועוד גזרו שכל מי שיש לו שור — יחקק על קרניו הריגה, שאין לו חלק באלהי ישראל.
ומה עשו? עמדו ומכרו כל שוריהם.
ועוד גזרו עליהם שלא ימולו את בניהם,
ושיבעלו את נשותיהן כשהן נדות.
ובעונות — ביטלו את המילה ואת הטבילה.
ועוד גזרו שיחקקו כל אחד בבריחבבריח — במוט הנעילה של הדלת ביתו צלובצלוב — צלב.
מה עשו? עקרו כל אחד ואחד בריח ביתו.
ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה — שיוליך אותה לפני המלך, ויבעול אותה קודם, ואחר תחזור לבעלה.
ונהגו בדבר זה שלוש שנים ושמונה חדשים.
מדרש לחנוכה, יד · סיפור · נרות על פתח הבית סימן למילה, וקול המגרוסות סימן לחתונה
״ל?ה?ם״, ״ב?מג?רוסות״ — אותיות מסופקות. ״וכיון שהיו עוברין ורואין״ — אחרי ״עוברין״ בכתב היד ״וש״, מחיקת מאגרים.
השוו בבלי סנהדרין פרק ד, לב ע״ב: ״קול ריחים בבורני — שבוע הבן, שבוע הבן; אור הנר בברור חיל — משתה שם, משתה שם״ — שם הסימנים הפוכים.
וכיון שראו מלכי ישראל כך — מיעטו מפריה ורביה.
וכשראו כך, עמדו והתקינו להם שני סימנין.
התקינו:
כל מי שנולד לו בן — היה מדליק נירות חדשים ביום השמיני על פתח ביתו.
וכיון שהיו עוברין ורואין נירות דולקים — היו מבינים שיש שם מילה.
מיד היו נכנסין, ומולין אותו, ויוצאין,
ולא היה אדם מרגיש בדבר.
ועוד התקינו:
שכל מי שרוצה לכנוס אשתו — יהא טוחן במגרוסותבמגרוסות — ברחיים של יד לגריסת גריסין על הגג שלאותו חצר.
והיו עושין כן.
וכיון שהיו ישראל שומעין קול המגרוסות — היו יודעין שכלה יש שם,
והיו נכנסין בחשאיבחשאי — בסתר, בלי קול, ומברכין את החתן עם הכלה, ויוצאין.
והיו חסידים באותן הימים, ולא גילו את הסוד.
מדרש לחנוכה, טו · סיפור · בת חשמונאי לובשת סמרטוטין ומשקה את המסובים, ומוכיחה את הגדולים
״של?י?ין״ — היו״ד מסופקת.
בבית המדרש (עמ׳ קלג): ״עד שנשאת בתו של יוחנן כ״ג, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה… אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא״. כאן היא בת חשמונאי, ואביה ״כהן גדול״; לעיל (ט) חנה בת יוחנן כהן גדול, ארוסת אלעזר בן חשמונאי.
ועשה הקדוש ברוך הוא נס, ולא ניטמאת אחת מבנות ישראל,
עד שבאת בתו שלחשמונאי להינשא,
ולא יכלו להסתירה, מפני שהיה חשוב למלכות.
וכיון שהרגיש המלך — שלח הגמוןהגמון — מושל, שר צבא שלו לפגוםלפגום — לטמא, לבעול (לשון נקייה) אותה.
והיה אביה וכל זקני ישראל יושבין על השולחן.
וכיון ששמעה ששלח המלך בשבילה, הרהרה בדעתה, ואמרה:
אם אני הולכת עכשיו אצל אותו הערל, ויפגום אותי —
יאמרו בנות ישראל: וכי אנחנו טובות מבת כהן גדול, שפגם אותה הגמון?
ונמצא שם שמים מתחלל על ידי.
מה עשתה?
מסרה עצמה להריגה,
ועמדה והפשיטה תכשיטיה, ולבשה סמרטוטיןסמרטוטין — בגדים בלויים, סחבות,
ונטלה קיתוןקיתון — כד שליין בידה וכוס, והיתה משקה לכל בני חבורה.
וכשהיו ראוין אותה — היו מתביישין, וכובשין את פניהם בקרקע,
והיו אומרין:
בתו שלכהן גדול — מה תעשי?
והיה אביה ואמה מתביישין מבני המסיבה.
מיד הירימה קולה בבכייה:
אי צדיקים בני צדיקים, חסידים בני חסידים!
אתם מתביישין ממני, שלבשתי סמרטוטין,
ואין אתם מתביישין מהקדוש ברוך הוא, שאתם רוצים למסור אותי ביד ערל וטמא לטמאני?
מדרש לחנוכה, טז · סיפור · יהודה עושה חופות עד בית ההגמון, הורג אותו, ובת קול: נצחו טליא
״נצחו טליא״ — בכתב היד ״פוליא״, ומאגרים סימנו ״!פו!״ כמשובש; ״טליא״ כבבלי סוטה פרק ז, לג ע״א (״יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא״), כבית המדרש (״נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא״), וכמעשה חנוכה שבכ״י מינכן (״נצחו טליה באנטוכיה״).
״צוה המלך״ — ההגמון הוא שמצוה (וכן בבית המדרש: ״וצוה להוציא חוץ שריו ועבדיו״), וכן ״כי נפל מלכם״. בבית המדרש: ״מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכנור״; ״וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו״.
באותה שעה יעץ יהודה עיצות טובות.
מה עשו?
הביאו הדס וכל מיני בשמים,
ועשו חופות מביתו שלחשמונאי עד ביתו שלאותו רשע.
וכיון שראה אותו הגמון כל הכבוד שעשו, אמר לאנשיו:
הללו גדולי ישראל הם, וכבר נכנסו שמחים בדת שלי,
וראוי לי לעשות להם כבוד.
צוה המלך, והוציאו כל איש מעליו,
ולא נשתייר עמו אלא יהודה אחי הנערה וחביריו.
ושלף יהודה את חרבו, והתיז את ראשו,
והשליכוהו בתוך מחנה יוונים.
וכשראו כן, כי נפל מלכם — ברחו ויצאו,
ורדפו אחריהם, והרגו מהם תלי תליםתלי תלים — ערמות ערמות.
וישראל שבירושלים היו בצער גדול מפני יהודה וחביריו.
יצתה בת קול מבית קדש הקדשים, ואמרה:
נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא.נצחו טליא… — ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה.
ניצחו הנערים שהלכו לערוך מלחמה באנטיוכיה.
מדרש לחנוכה, יז · סיפור · מלך יוונים צר על ירושלים; עכיור מלמד זכות על ישראל ונתלה נגד השערים
״הגמון [זה]״ — ״זה״ השלמת מאגרים.
בבית המדרש עכיור אינו נקרא בשמו: ״והיה לו אחד מחכמיו שהיה רואה וחוזה בכוכבים, והיה אומר: רואה אני שישראל חוזרים בתשובה ואי אתה יכול להם, חזור למקומך״.
כיון ששמע אולפירנוסאולפירנוס — הולופרנס, שר צבא נבוכדנצר בספר יהודית מלך יוונים שהרגו הגמון שלו ואנשיו,
קיבץ כל גייסות וחילות שלו, ובא וחנה על ירושלים.
והיו ישראל בפחד ואימה גדולה,
וחזרו כולם בתשובה שלימה לפני הקדוש ברוך הוא,
והיו רודפים אחר גמילות חסדים,
והיו עוסקים בתורה יומם ולילה.
והיה שם במחנה יוונים הגמון אחד, שמו עכיורעכיור — אחיור, שר בני עמון בספר יהודית.
אמר למלך:
עכשיו ישראל זהירין וזריזין הם בתורה ובמצוות, ואין אתה יכול להם.
מיד כעס עליו, וצוה, ואסרוהו, ותלו אותו כנגד שערי ירושלים,
ואמר:
לכשתפול ירושלים בידי — אהרוג הגמון זה תחלה.
והיו ישראל שואלין אותו מעל החומה, ואומרים לו:
מפני מה עשה לך המלך כך?
והוא אומר להם:
בשביל שלימדתי עליכם זכות.
מדרש לחנוכה, יח · סיפור · יהודית יוצאת מן השער ובאה לפני המלך בדבר נבואה
״ובמצוו?ת?״, ״?כ?ל ישראל״ — אותיות מסופקות. ״אליפרנוס״ — כך כאן, ולעיל (יז) ״אולפירנוס״.
בבית המדרש: ״והיתה שם אשה אלמנה יהודית שמה, ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם״ — וכאן השפחה נזכרת רק להלן (יט); ״ואחי נביאים, ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תפול ירושלם בידך״.
והיתה בירושלים אשה אחת, יפה עד מאד, ושמה יהודית.
וכיון שראת את ישראל שהיו זריזין וזהירין בתורה ובמצוות,
מסרה נפשה לשמים, ואמרה:
אני אלך, אציל עצמי מיד אותו ערל;
אולי יעשה המקום לי נס ועם כל ישראל, ויציליני מיד זה הרשע.
עמדה וקישטה עצמה, והלכה אצל שומרי השער, ואמרה להם:
פתחו לי השער ואצא,
שמובטחת אני בהקדוש ברוך הוא שעל ידי תבוא תשועה לישראל.
אמרו לה:
אין את מתביישת מן הקדוש ברוך הוא? שמא נתת עיניך באותו ערל וטמא!
אמרה להם:
חוס ושלום, איני מתכוונת לשום דבר רע בעולם, אלא לשם שמים.
ופתחו לה השער, ויצאה והלכה לה.
כיון שהגיעה אצל מחנה יוונים, התחילה מקלסתמקלסת — משבחת ומריעה (למלך):
יחי המלך, יחי המלך!
אמרו לה:
מה טיבך בכאן?
אמרה להם:
דבר יש לי למלך, לכו והודיעוהו.
הלכו אצל המלך, ואמרו לו:
נערה יצאה מירושלים, שאין ביופי כמותה, והיא רוצה להכנס אצלך ולדבר עמך.
אמר המלך:
היביאו אותה לפני.
הלכו מיד, והביאו אותה לפניו.
אמר לה:
מה טיבך?
אמרה לו:
אדוני המלך, אבי ואחי כהנים היו ונביאים,
ושמעתי שהיו מתנבאים ואומרים:
אין נופלת המדינה אלא ביד מלך ששמו אליפרנוס.
ועכשו באתי כדי שתתן לי אמנהאמנה — הבטחת שלום וביטחון, ולכל ביתי, ואבי, ומשפחתי.
מדרש לחנוכה, יט · סיפור · יהודית משכרת את המלך, כורתת את ראשו ושבה לירושלים
״אצל המע[ין]״ — בכתב היד ״המעש״, ומאגרים תיקנו ״המעין״ (היו״ד בספק) וסימנו אחריו חסר; אבל המשפט שלם, וכן להלן ״והלכו להן עד המעין… כאשר צוה המלך״. בבית המדרש: ״שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן, לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול״.
״בשבילנו״ — במאגרים המלה מסומנת בתוספת, ו״נו״ בסוגריים זוויתיים (נוסף בכתב היד). ״לא דייך שהלכתי וקלקלתי״ — כך בכתב היד, בלשון מדבר (כמו שאומרים בשמה); בבית המדרש ״לא דייך שזנית וקלקלת״.
מיד נתן לה אמנה, ואמר לה:
אם רצונך שתינשאי לי לאשה — ואתן ליך חצי מלכותי.
ענתה ואמרה:
זכיתי לינשא אפלו לאחד מעבדיך, כל שכן למלך!
אלא עכשו היא בנדתה, ולערב אני טובלת ואעשה רצון המלך.
אלא אם רצונך, אדוני, צוה ויעבירו כרוז בכל מחנותיך:
שכל מי שהוא רואה שתי נשים הללו הולכות אצל המעין —
אל ידבר עמהם מטוב עד רע.
מיד הלך והכריז.
וזימן כל גדוליו ושריו, ואכלו ושתו ונשתכרו,
ונשתכר המלך יותר מכולן, ונפלה עליו תרדימה, ונעשה כמת.
וכשראו אותו שריו המסובין עמו, אמרו זה לזה:
בואו ונצא מיכאן,
שכל זאת לא עשה המלך אלא בשבילנו, כדי שנצא מיכאן ויפגום הנערה.
מיד הלך כל אחד ואחד לאהלו,
ונשתייר המלך והנערה ושפחתה.
וכיון שראתה הנערה כן, ישן על המטה כמת —
נטלה הסייף שלו, וחתכה את ראשו, ונתנה אותו בשק ביד שפחתה.
והלכו להן עד המעין, ולא דבר להן אדם כלום מטוב עד רע, כאשר צוה המלך.
ומן המעין הלכו לשערי ירושלים,
ואמרה להם:
פתחו לי השער ואכנס, שכבר עשה הקדוש ברוך הוא נס.
אמרו לה:
אין את מתביישת?
לא דייך שהלכתי וקלקלתיוקלקלתי — וחטאתי (בזנות) עם אותו ערל וטמא,
אלא את רוצה עכשו להיכנס בעלילהבעלילה — בתחבולה, בערמה ולאבד אותנו?
אז נשבעה להם, והראית להם ראשו שלמלך,
ולא היו מאמינים, עד שהראו את הראש לעכיור שלמלך,
שהוא אסור נגד שערי ירושלים בשביל שלימד זכות על ישראל,
ואמר:
בודאי הוא ראשו שלמלך.
מיד פתחו לה השער, ונכנסה.
מדרש לחנוכה, כ · סיפור · ישראל קוראים שמע ויוצאים, ומחנה יוונים נס מפניהם
בבית המדרש החתימה: ״כן יעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בשונאינו מהרה, ויחיש לנו ישועה, ככתוב: ובא לציון גואל״.
באותה שעה שמחו ישראל שמחה גדולה, ונתנו שבח להקדוש ברוך הוא.
כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו כל ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והתפללו,
ואחר התפלה יצאו עליהם,
ואמרו בקול גדול:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד(דברים ו, ד).
וכששמעו מחנה יוונים — נבהלו ונזדעזעוונזדעזעו — ורעדו, נבהלו, ואמרו:
מה זה? שמא במלחמה באים עלינו?
הלכו אצל המלך להודיעו —
מצאו אותו פגר המלך מכוסה, בלא ראש.
באותה שעה רפו ידיהם, ולא עצרו כוח, ופנו לנוס איש לדרכו,
ורדפו ישראל אחריהם, והרגו מהם עד אין מספר.
ומי שעשה נסים לאבותינו — הוא יעשה נסים ונפלאות עמנו.
על פי קטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954). במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ב | א | — (הוספה) |
| ה | אל | — (הוספה) |
| ה | החג | חנוכה החג |
| ט | ק | — (הוספה) |
| י | ו | — (הוספה) |
| טז | טליא | פוליא |
| יז | זה | — (הוספה) |
| יט | המעין | המעש |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש לחנוכה | קטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| מדרש לחנוכה | קטע הגניזה ניו יורק, בית המדרש לרבנים, ENA 349 (4954) |