מדברי תורה למד רבי יהודה.

דתני רבי ישמעאל:

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס(שמות טז, כא) — בארבע שעות.

אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר: כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א) — הרי שש אמור.

הא מה אני מקיים: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס?

בארבע שעות.

ואת דרש בבוקר בבוקר: מה בבוקר שנאמר להלן — בארבע שעות, אף בבוקר שנאמר כאן — בארבע שעות.

בארבע שעין — שמשא חמין וטולא קריר;

בשית שעין — שמשא חמין וטולא חמין.

אמר רבי תנחומא:

מהו כְּחֹום הַיּוֹם?

בשעה שאין צל לכל ברייה.

רבי יסא מצלי בתלת שעין.

רבי חייא בר ווא מצלי בתלת שעין.

רבי ברכיה חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין.

והא תנינן: הקורא מיכן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה(משנה ברכות א, ב)?

נימר: כבר קיבל מלכות שמים בעונתה.

אי מעדות למד רבי יודה,

דמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

בימי מלכות יוון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני טליים.

פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני גדיים.

באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טליים [מבוקרים] בלשכת הטלאים.

על אותה שעה העיד רבי יודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

אמר רבי לוי:

אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני כבשים.

ובסוף שילשלו להם שתי קופות של זהב, והעלו להן שני חזירין.

לא הספיקו להגיע לחצי חומה, עד שנעץ החזיר בחומה, ונזדעזעה החומה, וקפץ ארבעים פרסה מארץ ישראל.

באותה שעה גרמו העוונות, ובטל התמיד, וחרב הבית.

מה טעמון דרבנן?

שנים ליום — חלוק את היום.

טעמא דרבי יודה:

שנים ליום — חובה ליום.

שני פרקליטין ליום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן לשם היום.

שנים ליום — שתהא שחיטתן כנגד היום.

הדא היא דתנינן תמן: תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית על טבעת שנייה כנגד היום, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה כנגד היום.(משנה תמיד ד, א)

והוא שיהא יודע אי זה מהן נשחט בשחרית ואי זה מהן נשחט בערבית.

רבן גמליאל אומר:

בכל יום ויום אדם מתפלל (דפוס ונציה: מתפלל אדם) שמונה עשרה.

רבי יהושע אומר:

מעין שמונה עשרה.

רבי עקיבה אומר:

אם שגורה תפילתו בפיו — מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו — מעין שמונה עשרה.

ולמה שמונה עשרה?

רבי יהושע בן לוי אומר:

כנגד שמונה עשר מזמורות שכתוב מראשו של תילים עד יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה(תהלים כ, ב).

אם יאמר לך תשע עשרה הן, אמור לו: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם(תהלים ב, א) לית הוא מינון.

מיכן אמרו: המתפלל ולא נענה — צריך תענית.

אמר רבי מנא:

רמז לתלמיד חכם שאדם צריך לומר לרבו: תשמע תפילתך.

אמר רבי סימון:

כנגד שמונה עשרה חליות שבשזרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן.

מה טעם?

כׇּל עַצְמוֹתַיי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ(תהלים לה, י).

אמר רבי לוי:

כנגד שמונה עשרה הזכרות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

אמר רבי חונה:

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה אינון, אמור לו: של מינין כבר קבעו חכמים ביבנה.

התיב רבי אלעזר בירבי יוסי קומי רבי יוסי: והכתיב: אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג)!

אמר ליה: והתני: כולל של מינים ושל פושעים במכניע זידים, ושל זקינים ושל גרים במבטח לצדיקים, ושל דוד בבונה ירושלם.

אית לך מספקא לכל חדא וחדא מינהון אדכרה.

רבי חנינה בשם רבי פינחס:

כנגד שמונה עשרה פעמים שאבות כתובין בתורה: אברהם, יצחק, יעקב.

אם יאמר לך אדם: תשע עשרה הן, אמור לו: וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו(בראשית כח, יג) לית הוא מינהון.

אם יאמר לך אדם: שבע עשרה הן, אמור לו: וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹותַיי אַבְרָהָם וְיִצְחָק(בראשית מח, טז) מינהון.

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן:

כנגד שמונה עשרה ציוויין שכתוב בפרשת משכן שיני.

אמר רבי חייא בר ווא:

ובלבד מן וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ(שמות לח, כג) עד סופיה דסיפרא.

שבע של שבת מניין?

אמר רבי יצחק:

כנגד שבעה קולות שכתוב ב הָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים.

אמר רבי יודן ענתוריא:

כנגד שבעה אזכרות שכתב במִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת(תהלים צב, א).

תשע של ראש השנה מניין?

אמר רבי אבא קרטיגניא:

כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה.

וכתיב בסופה: יְיָ יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ(שמואל א ב, י).

עשרים וארבע של תעניות מניין?

רבי חלבו ורבי שמואל בר רב נחמן תרויהון אמרין:

כנגד עשרים וארבעה פעמים שכתוב בפרשה של שלמה: רינה ותפילה ותחינה.

אמר רבי חנינא:

בוא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע, שדברו הכתובים דברי בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה.

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן(בראשית יח, יב).

ולאברהם אינו אומר כן, אלא: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) —

וַאדֹנִי זָקֵן אין כתיב כאן, אלא וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:

בוא וראה כמה הוא קשה אבק לשון הרע, שדיברו הכתובים דברי בדאי כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו.

הדא הוא דכתיב:

וַיְצַוּוּ את יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר(בראשית נ, טז),

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו׳(בראשית נ, יז).

ולא אשכחן דפקד כלום.

שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך.

כתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

״זכר ונקוביו בראם״;

״ויכל בשישי וישבות בשביעי״;

״הבה ארדה״;

״ותצחק שרה בקרוביה לאמר״;

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם״;

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה״;

״ואת הארנבת״ — ״את צעירת הרגלים״: אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה;

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

״אשר חלק יי אלהיך אותם להאיר לכל העמים תחת כל השמים״;

״אשר לא צויתי לאומות לעבדם״.

אילו נאמרין כול׳.(משנה סוטה ז, א)

כתיב: וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה(במדבר ה, כא) — בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה.

אמר ליה רבי יונתן:

ואם אינה שומעת, ולמה היא עונה אחריו אמן?

אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן.

רבי יוחנן בשם רבי לעזר בירבי שמעון:

לא מצינו שדיבר המקום עם אשה אלא עם שרה בלבד.

והא כתיב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה וגו׳(בראשית ג, טז)!

אמר רבי יעקב דכפר חנין:

על ידי התורגמן.

והא כתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ(בראשית כה, כג)!

אמר רבי בא בר כהנא:

הדיבור נפלה לה.

אמר רבי בירי:

כמה כירכורי כירכורים!

הקדוש ברוך הוא מתאוה לשמוע שיחתן שלצדקניות:

וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ(בראשית יח, טו).

רבי הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרא:

בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות, שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה.

אמר רבי יוסי בן חנינא:

ולא עוד, אלא שכתוב בה ״היום הזה״.

תניי יומא.

אין מעמידין בהמה בפונדקאות שלגוים כול׳.(משנה עבודה זרה ב, א)

רבי זעירא רבי אבהו בשם רבי יוסי בירבי חנינה, רבי בא רבי יונה:

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אמר: אינה נלקחת מן הגוים.

רבי יונה בעי:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רבי לעזר בשם רב: ואפילו כמאן דמר מותר למכור — אסור לייחד; עבר וייחד — דברי הכל.

אמר רבי ירמיה:

נישמעינה מן הדא: האשה שנחבשה בידי גוים.

אמר רבי יוסי:

שנייא היא אשה, שדרכה לצווח.

הגע עצמך שהיתה חרשת!

דרכה לרמז.

מאי כדון?

תיפתר כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: אינה נלקחת מן הגוים.

הוון בען מימר: מה פליגין רבי ליעזר ורבנין — בפרה.

על שום מעלה היא בפרה? סילסול היא בפרה?

מן מה דרבנין מתיבין לרבי ליעזר: כׇּל צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ(ישעיה ס, ז) —

הדא אמרה: אף בשאר כל הדברים חלוק רבי ליעזר.

רבי הושעיה בעי:

משיבין דבר שהוא לבא על דבר שהוא לשעבר?

רבי אבין בעי:

משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים?

רב הושעיה אמר:

ולמה לי נן פתרין לה דברי הכל?

כיי דמר רב הונא בשם רב:

וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שקלי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף(זכריה יא, יב) — אילו שלשים מצות שעתידין בני נח לקבל עליהן.

ורבנן אמרי:

אילו שלשים צדיקים שאין העולם חסר מהן.

דמר רבי נחמן בשם רבי מנא:

אין העולם יכול להיות פחות משלשים צדיקים כאבינו אברהם.

ומה טעם?

וְאַבְרָהָם היה יִהְיֶה(בראשית יח, יח) — יִהְיֶה מיניין שלשים.

פעמים שרובן בבבל ומיעוטן בארץ ישראל,

פעמים שרובן בארץ ישראל ומיעוטן בבבל.

סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ.

רבי חייה בר לולייני בשם רבי הושעיה:

כל המצות עתידין בני נח לקבל עליהם.

ומה טעם?

כִּי אָז אֶהְפֹּוךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה(צפניה ג, ט).

ובסוף הן עתידין לחזור בהן.

ומה טעם?

נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹותֵימוֹ(תהלים ב, ג) —

זו מצות תפילין,

זו מצות ציצית.

רבי יצחק ורבי אמי הוון יתבין מקשיי:

והכתיב: וַיִּזְבְּחוּ לַיְיָ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל(דברי הימים ב טו, יא)!

וקיימונה — ולא ידעין אין חברייא קיימונה ואין רבי אמי קיימינה — על ראשה: מן השלל שהיה בידם הקריבו.

והא כתיב: וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עולה וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים(שמואל א ו, טו) ליי פרים!

וכי מסרני פלשתים אנו למידין?

ולא כן אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינה: ואפילו נקיבות הקריבו — וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹולָה לַיְיָ(שמואל א ו, יד).

והכתיב: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם(שמואל א טו, טו)!

אין למידין משאול, דמר ריש לקיש: שאול גרופית שלשקמה היה.

והכתיב: ויקח דָּוִד אֶת הַגֹּורֶן(שמואל ב כד, כד)!

קנה ולא הקריב.

והכתיב: וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ יְיָ אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ(שמואל ב כד, כג)!

יִרְצֶךָ — בתפילה.

והכתיב: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל אֵלֶּה(ויקרא כב, כה) —

מִכׇּל אֵלֶּה אין את מקריב, לוקח אתה תמימים ומקריב!

מה עבד לה רבי ליעזר?

לוקח אתה בדמים ומקריב.

הוא תני בדמים — דלא כרבי ליעזר.

כיצד משך הימינו פירות כול׳.(משנה בבא מציעא ד, ב)

אמר רבי אחא:

כתיב: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם(בראשית ו, יג) — ומה היה חמסן?

הוה בר נש נפיק טעין קופה מליאה תורמוסין, והיו מתכוונין ונוטלין פחות משוה פרוטה — דבר שאינו יוצא בדיינין.

אמר רבי חייה בר ווה:

רַבָּה(בראשית ו, ה) רָבָּה(בראשית יח, כ) — כמעשי אילו כך מעשי אילו.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו את לבם.

אפילו המלך שואל בשלומו — לא ישיבנו.

ואפילו נחש כרוך על עקיבו — לא יפסיק.

רבי ירמיה בשם רבי אבא:

[הבא מן הדרך אסור להתפלל.]

ומה טעם?

לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיה וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן(ישעיה נא, כא).

רבי זריקן רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:

המיצר אסור להתפלל.

לא מסתברא אלא מן הדין קריין: לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּיה וּשְׁכֻורַת וְלֹא מִיָּיִן.

תני:

לא יעמוד אדם ויתפלל לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטילין — אלא מתוך דבר של תורה.

וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטילים — אלא מתוך דבר של תורה.

שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות.

אמר רבי אלעזר:

חוץ מירמיהו, שחתם בדברי תוכחות.

אמר לו רבי יוחנן: עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל(ירמיה נא, סד).

לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש — יכול בחורבן בית המקדש חתם?

תלמוד לומר: עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ — במפולת של מחריביו חתם, לא חתם בדברי תוכחות.

והכתיב: וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר(ישעיה סו, כד)!

בגוים היא עסיקינן.

והכתיב: כי מָאֹוס מְאַסְתָּנוּ(איכה ה, כב)!

הֲשִׁיבֵינוּ(איכה ה, כא) תחת כי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ.

אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה.

וַיְהִי הֵמָּה הֹולְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר(מלכים ב ב, יא) — במה היו עוסקין?

רבי אחווא בירבי זעירא אמר:

בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאת אמר: וְדִבַּרְתָּ בָּם(דברים ו, ז).

רבי יודה בן פזי אמר:

בבריאת עולם היו עוסקין, היכמה דאת אמר: בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ(תהלים לג, ו).

רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר:

בנחמות ירושלם היו עוסקין, כמה דאת אמר: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם(ישעיה מ, ב).

ורבנן אמרין:

במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר: וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וגו׳.

רב ירמיה אמר:

לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה.

רב ירמיה אמר:

העוסק בצורכי ציבור כעוסק בדברי תורה.

רב חונה אמר:

הרואה טיפה כעין החרדל — יושבת ומשמרת עליו שבעה נקיים; וקאים ומצלי.

זעורא בר חיננא אמר:

המקיז דם בקדשים — מעל.

עוד הוא מהלכות קצובות.

תני בר קפרא אמר:

אחד עשר יום שבין נדה לנידה — הלכה למשה מסיני.

תני רבי הושעיה:

מרבה אדם דגן בתבן ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות.

אבדן שאל לרבי: כמה מעלות בקודש?

והוא אמר ליה: ארבע.

וכמה מעלות בתרומה?

והוא אמר: שלש; וקאים ומצלי.

רבי חזקיה רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן:

לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה(תהלים מו, ח).

רבי יוסי בי רבי אבון רבי אבהו בשם רבי יוחנן וחברייא:

יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּוטֵחַ בָּךְ(תהלים פד, יג).

רבי חזקיה בשם רבי אבהו:

יהי רצון מלפניך יי אלהינו ואלהי אבתינו, שתצילינו משעות החצופות, הקשות, הרעות, היוצאות, המתרגשות לבוא לעולם.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.(משנה ברכות ה, א)

רבי יהושע בן לוי אמר:

הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹודֶשׁ(תהלים כט, ב) — בחרדת קודש.

רבי יוסי בן חנינא אמר:

עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא).

אמר רבי אחא:

לכשיבוא יום רעה (דפוס ונציה: רעדה) — תגילו.

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה.(משנה תענית ב, א)

על שם עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה(תהלים צא, טו).

אמר רבי זעורה:

כל זמן דהוינא חמי לון עבדין כן, הוה גופי רעד.

ביומוי דרבי אילא הוון שבקין ארונא ועללין לון.

אמר ליה רבי זעורה:

לא כן תני: לא היו מתחלפין עליה כל היום, אלא אחד היה יושב ומשמרה כל היום.

רבי יודן בירבי מנשה ורבי שמואל בר נחמן:

חד אמר: כדי להזכיר זכותו שלאברהם;

וחורנה אמר: כדי להזכיר זכותו שליצחק.

מאן דאמר כדי להזכיר זכותו שלאברהם — בין עפר בין אפר, על שם וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז).

מאן דאמר כדי להזכיר זכותו שליצחק — ובלבד אפר: רואין אפרו שליצחק כאילו צבור על גבי המזבח.

רבי יודה בר פזי, כד הוה נפק לתעניתא, הוה אמר קומיהון:

אחינן, כל מאן דלא מטא שמשא לגביה, יסב עפר ויתן גו רישיה.

אמר רבי חיננא:

מאיילת השחר עד שיאור המזרח — אדם מהלך ארבעת מילין;

משיאור המזרח עד שתנץ החמה — ארבעת מיל.

ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה (ירושלמי יומא ג, ב: שמאילת השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך) ארבעת מיל?

דכתיב: וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה(בראשית יט, טו) וגו׳ (ירושלמי יומא ג, ב: ויאיצו המלאכים בלוט לאמר),

וכתיב: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹועֲרָה(בראשית יט, כג).

ומן סדום לצוער ארבעת מיל.

יותר הוון!

אמר רבי זעירא:

המלאך היה מקדד לפניהן הדרך.

ומניין מאיילת השחר עד שיאור המזרח (ירושלמי יומא ג, ב: משיאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך) ארבעת מיל?

כמו וכמו — מילה מדמיא לחבירתה.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

הדא איילתא דשחרא — מאן דאמר: כוכבתא היא — טעיא, זימנין דהיא מקדמא וזימנין דהיא מאחרה.

מאי כדון?

כמין תרין דקורנין דנהורא דסלקין מן מדינחא ומנהרין.

דלמא:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה.

אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא:

בירבי, כך היא גאולתן של ישראל: כתחילה קמאה קמאה, כל מה שהיא הולכת — היא רבה והולכת.

מאי טעמא?

כִּי אֵשֵׁב בַּחֹושֶׁךְ יְיָ אוֹר לִי(מיכה ז, ח).

כן כתחילה: ״ומרדכי יושב בשער המלך״,

ואחר כך: וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס(אסתר ו, יא),

ואחר כך: וַיָּשׇׁב מׇרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ(אסתר ו, יב),

ואחר כך: וּמׇרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת(אסתר ח, טו),

ואחר כך: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה(אסתר ח, טז).

ואתיא דרבי חנינה כרבי יודה,

דתני בשם רבי יודה:

עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה.

אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום;

עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה — אדם מהלך ארבעת מיל;

נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום.

וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה.

ומה טעם?

הַיֹּושֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ(ישעיה מ, כב),

וכתיב: וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ(איוב כב, יד),

וכתיב: בְּחֻוקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם(משלי ח, כז) — חוג חוג לגזירה שוה.

ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג. זו מצות הנסקלין.(משנה סנהדרין ז, א)

ארבע מיתות נמסרו לבית דין כול׳.(משנה סנהדרין ז, א)

ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד.

סקילה מניין? וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ(דברים יז, ה).

שריפה? שנאמר: בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹותוֹ וְאֶתְהֶן(ויקרא כ, יד).

הרג? נאמר כאן נקימה, ונאמר להלן: וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית(ויקרא כו, כה) — מה נקימה האמורה להלן חרב, אף נקימה האמורה כאן חרב.

חנק? לית משכח ליה.

אמרת: כל מיתה האמורה בתורה סתם — אין אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה, ותלו אותה בחנק.

רבי שמעון אומר:

שריפה חמורה מסקילה.

ורבנין מרין:

סקילה חמורה משריפה.

רבי שמעון אומר:

חנק חמורה (דפוס ונציה: חמור) מהרג.

ורבנין מרין:

הרג חמור מחנק.

רבי שמעון דרש:

כל שם בת כהן — בשריפה.

ורבנין מרין:

כל שם ארוסה — בסקילה.

רבי שמעון דרש:

מה בת כהן, שהחמירה תורה בארוסה שתהא בשריפה, היקילה בנשואה שתהא בסקילה — בת ישראל, שהיקילה תורה בארוסה שתהא בסקילה, אינו דין שנקל עליה בנשואה שתהא בהריגה?

ורבנין דרשין:

מה אם בת ישראל, שהחמירה התורה בארוסה שתהא בסקילה, היקילה בנשואה שתהא בשריפה — בת כהן, שהיקילה התורה באירוסיה שתהא בשריפה, אינו דין שנקל עליה בנישואיה שתהא בחניקה?

רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה:

כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה — בשריפה.

כשהיא אצל אביה — עם אביה בשריפה, ועם חמיה בסקילה.

אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף(ויקרא כא, ט) —

רבי ליעזר אומר:

עם אביה בשריפה, עם חמיה בסקילה.

היא בשריפה ואין בועלה בשריפה; היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה.

כיוצא בהם בשריפה — היא והן בשריפה;

כיוצא בהן בסקילה — היא והן בסקילה;

כיוצא בהן בחנק — הן בשריפה והוא בחנק.

רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה:

רבנין דרשין:

אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו בסקילה, יצאו לידון בקלה שבמיתות בשריפה.

לא דייך שאת מוציאה לידון בקלה שבמיתות בשריפה, אלא שאת מוציאן [לדון] בקלה שבמיתות בחניקה?

רבי שמעון דרש:

נביא השקר בכלל עובדי עבודה זרה היו בשריפה, יצאו לידון בקלה שבמיתות בסקילה.

לא דייך שאת מוציאן לידון בסקילה, אלא שאת רוצה להוציאן בקלה שבמיתות בהריגה?

רבי שמואל בר סוסרטאי בשם רבי אבהו מחלף:

רבנין דרשין:

נביא השקר בכלל עובדי עבודה זרה היה בסקילה, יצא לידון בקלה שבמיתות בשריפה.

לא דייך שאת מוציאו בשריפה, אלא שאת מוציאו לידון בקלה שבמיתות בחניקה?

רבי שמעון דרש:

אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו בשריפה, יצאו לידון בקלה שבמיתות בסקילה.

לא דייך, אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה?

ומניין שהנוה היפה בודק?

רבי לוי בשם רבי חמא בשם חנינה:

פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי(בראשית יט, יט) —

[במשרה וסמך להרה, ואת אמר אכין?

אלא מכאן שהנוה היפה בודק.]

ואת כל שללה תקבוץ כול׳.(משנה סנהדרין י, ו)

אמר רבי שמעון:

קל וחומר בדברים: מה אם נכסים שאין בהן דעת לא לטובה ולא לרעה, ועל ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים אמרה התורה שישרפו — המתכוין להטות את חבירו ומטהו מדרך טובה לדרך רעה, על אחת כמה וכמה!

אמר רבי לעזר:

מוכיח בדבר בלוט, שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו — אף הוא יצא וידיו על ראשו.

הדא היא דכתיב:

מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה(בראשית יט, כב) — דייך שאת ממלט את נפשך.

מאן פליג?

רבי חנינא חברהון דרבנן בעי:

כמה דאת אמר בערבית: נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע — לילה הוא,

ומר אף בשחרית כן.

אמר רבי אבא:

כתיב: הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹועֲרָה(בראשית יט, כג),

וכתיב: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר(ויקרא כב, ז) —

מקיש יציאתו לביאתו: מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע לבריות.

אמר רבי בא:

כתיב: הַבֹּוקֶר אוֹר(בראשית מד, ג) — התורה קראה לאור בוקר.

תני רבי ישמעאל:

בבקר בבוקר — כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין.

ותני:

באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין.

אמר רבי הונא:

נלפינה מדרך הארץ: שרי מלכא נפק — אף על גב דלא נפק, אמרין דנפק;

שרי עליל — לא אמרין דעל, עד שעתא דייעול.

שאלו את רבי אליעזר: מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם?

אמר להן: כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את ידיו (דפוס ונציה: רגליו) בנחל קדרון.

אבל בטוחים אנו בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם.

מה טעמא?

כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹור מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ(ישעיה נד, ט).

מאיכן למדו שלש תפילות?

רבי שמואל בר נחמני אמר:

כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה על הבריות.

בשחר צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, שהוצאתני מאפילה לאורה.

במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך יי אלהיי ואלהיי אבותי, כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב.

בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך יי אלהיי ואלהי אבותיי, כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.

רבי יהושע בן לוי אמר:

תפילות מאבות למדום.

תפילת השחר מאברהם אבינו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּוקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְיָ(בראשית יט, כז).

ואין עמידה אלא תפילה, כמה דתימר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל(תהלים קו, ל).

תפלת המנחה מיצחק אבינו: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה(בראשית כד, סג).

ואין שיחה אלא תפלה, כמה דתימר: תְּפִילָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹוף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּוךְ שִׂיחוֹ(תהלים קב, א).

תפילת הערב מיעקב אבינו: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא).

ואין פגיעה אלא תפילה, כמה דתימר: יִפְגְּעוּ נָא בַּיְיָ צְבָאוֹת(ירמיה כז, יח),

ואומר: אַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִינָּה וּתְפִילָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי(ירמיה ז, טז).

ורבנן אמרו:

תפילות מתמידין גמרו.

תפילת השחר מתמיד של שחר: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר(במדבר כח, ד).

תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים: [וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִים].

תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם.

הדא היא דתנינן: תפילת הערב אין לה קבע, ושל מוספין כל היום.(משנה ברכות ד, א)

אמר רבי תנחומא:

עוד היא קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה.

עד כדון בישראל; בגוים?

רבי אבהו בשם רבי אלעזר:

כתיב: הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִיא בְּעֻולַת בָּעַל(בראשית כ, ג) — על הבעולות הן חייבין, ואינן חייבין על הארוסות.

מילתיה דרבי אלעזר אמרה: והוא שנתכוון לקנותה.

מילתיה דשמואל אמרה: אפילו לא נתכוון לקנותה.

דמר רבי יונה בשם שמואל:

זונה עומדת בחלון, באו עליה שנים — הראשון אינו נהרג, והשיני נהרג על ידיו.

וכי נתכוון הראשון לקנותה?

אף על פי שהוא נותן לו — אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז).

ומניין שלא יהא המוחל אכזרי?

שנאמר: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וגו׳(בראשית כ, יז).

אף על פי שהוא נותן לו כול׳.(משנה בבא קמא ח, ז)

[וכן אתה מוצא בריעיו של איוב:

וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵלִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וגו׳(איוב מב, ח),

וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וגו׳(איוב מב, ט).

ובסוף העניין מהוא אומר?

וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וגו׳(איוב מב, י), וַיֹּוסֶף יְיָ אֶת כׇּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.]

תני — רבי יודה אומר משום רבן גמליאל:

הרי הוא אומר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וגו׳(דברים יג, יח) —

סימן זה יהא בידך: כל זמן שאת רחמן — המקום מרחם עליך; אינך מרחם — אין המקום מרחם לך.

רב אמר:

אדם שסרח לחבירו, וביקש ממנו ולא קיבלו — יעשה שורת בני אדם ויפייסנו, דכתיב: יָשֹׁור עַל אֲנָשִׁים וגו׳(איוב לג, כז).

ואם עשה כן, מה כתיב תמן?

פָּדָה משאול נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹור בַּשָּׁחַת וגו׳(איוב לג, כח).

אמר רבי יוסה:

הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע;

אבל הוציא לו שם רע — אין לו מחילה עולמית.

עד איכן היתה זכות אבות קיימת?

רבי תנחומא אמר לה בשם רבי חייה, רבה בר נחמן אמר לה בשם רבי ברכיה, רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא:

עד יואחז:

וַיָּחׇן יְיָ אֹותָם וַיְרַחֲמֵם וגו׳ עד עָתָּה(מלכים ב יג, כג) — עד אותה השעה זכות אבות קיימת.

שמואל אמר:

עד הושע:

וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻותָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי(הושע ב, יב) —

ואין איש אלא אברהם, כמה דת מר: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא(בראשית כ, ז);

ואין איש אלא יצחק, כמה דת מר: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹולֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵינוּ(בראשית כד, סה);

ואין איש אלא יעקב, כמה דתימר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם(בראשית כה, כז).

רבי יהושע בן לוי אמר:

עד אליהו:

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִווָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וגו׳(מלכים א יח, לו).

רבי יודן אמר:

עד חזקיהו:

לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ(ישעיה ט, ו).

אמר רבי אחא:

זכות אבות לעולם קיימת:

כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳ עד וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹותֶיךָ(דברים ד, לא) — מלמד שהברית כרותה לשבטים.

רבי יודן בר חנן בשם רבי ברכיה:

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה — לכו והידבקו בחסד.

מה טעמא?

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה(ישעיה נד, י) —

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ — זה זכות אבות,

וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה — זו זכות אימהות.

מיכן והילך — וְחַסְדִּי מֵאִיתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְיָ.

גוי — אחותו, בין מאב בין מאם, יוציא, דברי רבי מאיר.

רבי יודה אומר:

אחותו מאם יוציא, אחותו מאב יקיים.

אחות אמו יוציא, אחות אביו יקיים, דברי רבי מאיר.

רבי יודה אומר:

אחות אמו מאמה יוציא, אחות אמו מאביה יקיים.

אמר רב חנין:

פשט הוא לון על דברי רבי מאיר:

עַל כֵּן יַעֲזׇוב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ(בראשית ב, כד) — בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.

רבי ביבי בעא:

מעתה אחות אביו אסורה, שהיא סמוכה לאביו; אחות אמו תהא אסורה, מפני שהיא סמוכה לאמו?

התיב רבי שמעון בריה דרבי אייבו:

והכתיב: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּודָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה(שמות ו, כ)!

מעתה אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין!

אמר רבי הילא:

בסמוך לו מאביו, בסמוך לו מאמו.

מתיבין לרבי מאיר: והכתיב: וְגַם אׇמְנָה אֲחֹותִי בַת אָבִי היא אַךְ לֹא בַת אִמִּי(בראשית כ, יב)!

אמר להן רבי מאיר:

משם ראייה? לא — וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה.

מאי כדון?

אמר רבי יוסה:

כל ערוה שבית דין שלישראל ממיתין עליה — בני נח מוזהרין עליה;

וכל ערוה שאין בית דין ממיתין עליה — אין בני נח מוזהרין עליה.

התיבון: הרי אחותו — הרי בית דין שלישראל ממיתין עליה, ואין בני נח מוזהרין עליה!

רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש:

וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב) — מלמד שאין הקדוש ברוך הוא עונש אלא אם כן הזהיר.

כל האותות הכתובים עם השם מלפניו — הרי אילו חול ונמחקין, כגון: ליי, ביי, מיי, כיי, שיי;

שכן מצאנו בציץ שהוא מובדל ממנו: קודש — למ״ד מלמטן, והשם מלמעלן.

כל האותות הכתובים עם השם מאחוריו — הרי אילו קודש ואינן נמחקין, כגון: אלהינו, אלהיכם.

אילו שמות שאינן נמחקין:

הכותב את השם בארבע אותיות — ביו״ד ובה״א, בא״לף ובד״לת — אל, אלהים, אלהיך, אלהי, אלהינו, אלהיכם, שדי, צבאות, אהיה אשר אהיה.

כתב א״לף ד״לת מיי, א״לף ה״א מאהיה, ש״ין ד״לת משדי, צ״די ב״ית מצבאות — הרי אילו נמחקין, ומוחק את טפילותיהם.

לאלהים — מוחק את ל״מד; ל״יי — מוחק את למד.

כתב י״וד ה״א מארבע אותיות, א״לף ל״מד מאלהים — אינו נמחק.

כללו שלדבר: כל שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר — אינו נמחק.

תני — רבי יוסי אומר:

שלבית חגירה כותבנים אומנים היו בירושלם,

היו מוחקין ״צבאות״, שכן הוא שם חול במקום אחר: וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם(דברים כ, ט).

כל השמות הכתובים באבינו אברהם — קודש, חוץ מאחד שהוא חול: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי(בראשית כ, יג).

ויש אומרים: אף הוא קודש — שאילולי אלהים, כבר התעו אותי.

כל השמות הכתובים במיכה, אף על פי שהן כתובין בי״וד ובה״א — הרי אילו חול, חוץ מאחד שהוא קודש: כׇּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁילֹה(שופטים יח, לא).

כל השמות הכתובים בנבות, אף על פי שהן כתובים בא״לף ל״מד — הרי אילו קודש: בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ(מלכים א כא, יג).

אבל חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, מלך מלכים, מרומם וגדול ונורא ועליון, אדיר, צדיק, ישר, חסיד, תמים, גיבור — הרי אילו חול.

אילו שמות שאינן נחלקין: עמיאל, עמישדי, צוריאל, צורישדי, גמליאל, פדהצור, פדהאל — אינן נחלקין.

אילו שמות שהן נחלקין: בית אל, בית און, וחרה אף, וחרה אפי, פוטי פרע, צפנת פענח.

הללו י׳ה —

רב ושמואל:

חד אמר: הללו י׳ה;

וחורנה אמר: הללויה.

מאן דאמר הללו י׳ה — נחלק ואינו נמחק;

מאן דאמר הללויה — נמחק ואינו נחלק.

ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא.

מן מה דאמר רב: שמעית מן חביבי: אם יתן לי אדם ספר תילים שלרבי מאיר, מוחק אני את כל הללו יה שבו, שלא נתכוון לקדשו —

הוי דו אמר: הללו י׳ה.

מיליהון דרבנן פליגין,

דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

בעשרה לשונות שלשבח נאמר ספר תילים: באישור, בניצוח, בניגון, בשיר, במזמור, בהשכל, ברינה, [בתודה], בתפילה, בברכה.

המאושר שבכולן — הללו י׳ה, שהשם והשבח כלולין בו.

שמואל אמר:

ההן דחטא על חבריה — צריך מימר ליה: סרחית עלך.

ואין קבליה — הא טבאות;

ואין לא — מייתי בני נש ומפייס ליה קומיהון.

הדא הוא דכתיב:

יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים(איוב לג, כז) — יעשה שורה שלאנשים, וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי.

אם עושה כן, עליו הכתוב אומר: פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּיתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה(איוב לג, כח).

מית — צריך מפייסתיה על קיבריה ומימר: סרחית עלך.

בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים.

בעצרת — שבעה שבועות.

בראש השנה — בחודש השביעי.

ביום הכיפורים — אחרי מות.

ביום טוב ראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.

ובעצרת — שבעה שבועות.

אית תניי תני: בחודש השלישי.

ובראש השנה — ובחודש השביעי.

אית תניי תני: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

ביום הכיפורים — אחרי מות.

וביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג.

רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא:

ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקרבנות.

על הראשונה הוא אומר: מי שענה {את} אברהם אבינו בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה. ברוך אתה יי, גואל ישראל.(משנה תענית ב, ד)

ולא יצחק נגאל?

מכיון שנגאל יצחק — כמי שנגאלו כל ישראל.

רבי ביבי אבא בשם רבי יוחנן:

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא:

רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך, שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני, היה לי מה להשיב ולומר לפניך:

אתמול אמרת לי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב), ועכשיו את אומר וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹולָה(בראשית כב, ב)!

חס ושלום, לא עשיתי כן, אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך.

כן יהי רצון מלפניך, יי אלהיי, שבשעה שיהיו בניו שליצחק בני נכנסים לידי צרה, ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא — אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.

יְיָ יִרְאֶה(בראשית כב, יד) — את נזכר להם עקידתו שליצחק אביהם, ומתמלא עליהם רחמים.

מה כתיב בתריה?

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וגו׳(בראשית כב, יג).

מהו ״אחר״?

אמר רבי יודה בירבי סימון:

אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות, וסופן להיגאל בקרניו שלאיל הזה,

{שנאמר}: ויי אלהים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן(זכריה ט, יד).

רבי חונה בשם רבי חיננה בר יצחק:

כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא, נאחז בחורש זה וניתור ויוצא, נאחז בסבך זה וניתור ויוצא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אברהם, כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות: מבבל למדי, ממדי ליון, ומיון לאדום.

אמר לפניו:

רבון העולמים, {יהיה} כן לעולם?

אמר ליה:

וסופן להיגאל בקרניו שלאיל הזה — ויי אלהים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן.

הנודר משובתי שבת, אסור בישראל ואסור בכותים.

מאוכלי השום, אסור בישראל ואסור בכותים.

ומעולי ירושלם, אסור בישראל ומותר בכותים.

קונם שאיני נהנה לבני נח, מותר בישראל ואסור באומות.

שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות.

שאיני נהנה לישראל, לוקח ביתר ומוכר בפחות.

שישראל נהנין לי, לוקח בפחות ומוכר ביתר — אין שומעין לו.

שאיני נהנה להם והם לי, יהנה לאומות.

קונם שאיני נהנה לבני נח, מותר בישראל ואסור באומות. שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות כול׳.(משנה נדרים ג, יא)

ואין ישמעאל בכלל זרעו שלאברהם?

כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

ואין עשו בכלל זרע יצחק?

אמר רבי יודן בר שלום:

בְיִצְחָק — במקצת יצחק.

רבי הונא אמר:

ב״ית תרי — בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

רבי גרשום בשם רבי אחא:

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב(במדבר כד, יז) — ממי דרך כוכב ועתיד לעמוד?

מיעקב.

רבי אחא בשם רבי חונא:

עתיד עשיו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם.

מה טעמא?

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְיָ(עובדיה א, ד).

ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר:

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד(דניאל יב, ג).

רבי חנניה חברהון דרבנן בעי:

ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד?

ולא שמיע דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:

אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה.

מה טעמא?

אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם(בראשית כא, יז).

אמר רבי לוי:

כתיב: לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ(תהלים ה, ו), {למה}?

ששנאת כׇּל פֹּועֲלֵי {און}.

דרש רבי יששכר דכפר מנדי:

כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן(איוב יא, יא).

אמר רבי יהושע בן לוי:

״אם זך וישר הייתה״ אין כתיב כאן, אלא אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה(איוב ח, ו).

אמר רבי חייה בר בא:

זַרְזִיר מׇתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ(משלי ל, לא) אל קום עמו —

בנוהג שבעולם, זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו;

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא ״ומלך אל קום עמו״ — לא בעי תקום על דידיה.

{כי} לֹא לָנֶצַח יָרִיב(תהלים קג, ט) — לא לנצוח יריב.

אמר רבי יוחנן:

שמונים אלף פירחי כהונה (בקעו) [ברחו] לתוך חיילותיו שלנבוכד נצר, והלכו להן אצל ישמעאלים.

אמרון לון: הבו לן נישתי, דאנן צהיי.

הביאו לפניהן מיני מלוחים ונודות נפוחות.

אמרון לון: אכלון, ואתון שתיי.

וכיון דהוה חד מינהון שרי זיקא ויהב ליה גו פומיה, הוה רוחא נפק והוה חנק ליה.

הדא הוא דכתיב:

מַשָּׂא בַּעְרָב(ישעיה כא, יג) — מטול רב בערבייא.

בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ — מי נתונים ביער הלבנון בערב תלינו?

אלא אֹורְחוֹת דְּדָנִים — כן אורחהון דבני דודייא עבדין?

ישמעאל שצמא — לא לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם(ישעיה כא, יד)?

וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם(בראשית כא, יט).

לא מן טיבותכון אתון לגביכון, כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ(ישעיה כא, טו):

מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה — שלא רצו לשמר את שמיטיהם, כמה דאת אמר: וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ(שמות כג, יא);

וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה — שלא רצו לשמר שבתותיהם, כמה דאת אמר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּורְכִים גִּיתּוֹת בַּשַּׁבָּת(נחמיה יג, טו);

וּמִפְּנֵי כֹּובֶד מִלְחָמָה — שלא רצו להלחם במלחמתה שלתורה, {כמה דאת אמר}: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹות יְיָ(במדבר כא, יד).

הר המוריה —

רבי חייא רובא ורבי יניי:

חד אמר: שמשם הוריה יוצא לעולם;

וחרנה אמר: שמשם יראה יוצאה לעולם.

ארון —

רבי חייא רובא ורבי ינאי:

חד אמר: שמשם אורה יוצאה לעולם;

וחרנה אמר: שמשם ארירה יוצאה לעולם.

דברי —

רבי חייא ורבי ינאי:

חד אמר: שמשם דבר יוצא לעולם;

וחרנה אמר: שמשם דיברות יוצאין לעולם.

היא אסדא, היא אסכדיה, היא רפסודות.

וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹודוֹת יָם יָפוֹ(דברי הימים ב ב, טו).

מעשה בימי רבי חלפתא ובימי רבי חנניה בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה, וגמר את כל הברכה, וענו אחריו אמן.

תקעו הכהנים, תקעו!

מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.

הריעו בני אהרן, הריעו!

מי שענה את אבתיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.

וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח.

תני:

לא היו עונין אמן בבית המקדש.

ומה היו אומרים?

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ומניין שלא היו עונין אמן במקדש?

תלמוד לומר: קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם(נחמיה ט, ה).

ומניין על כל ברכה וברכה?

תלמוד לומר: וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה.

כאימרא.(משנה נדרים א, ג)

רבי יוחנן אמר:

כאימר תמידא.

תמן אמרין:

כוולד חטאת.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

כאילו שלאברהם אבינו.

תני רבי חייה מסייע לרבי שמעון בן לקיש:

כאימרא דלא ינק מן יומוהי.

על דעתין דרבנין דתמן — ניתני: כעזרה.

אמר רבי אבין:

על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש — ניתני: כקרבנות המזבח.

אמר רבי יוסי בירבי בון:

על דעתיה דרבי יוחנן — ניתני: כדישון מזבח הפנימי והמנורה.

אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכיי כול׳.(משנה סוטה ה, ה)

אימתי היה איוב?

רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא:

בימי אברהם אבינו היה.

הדא היא דכתיב:

אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ(איוב א, א),

וכתיב: אֶת עוּץ בְּכֹורוֹ(בראשית כב, כא).

רבי אבא אמר:

בימי אבינו יעקב, ודינה היתה אשתו.

הדא היא דכתיב:

כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי(איוב ב, י),

וכתיב: כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל(בראשית לד, ז).

רבי לוי אמר:

בימי השבטים היה.

הדא היא דכתיב:

אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם(איוב טו, יח).

רבי יוסי בן חלפתא אמר:

בירידתן למצרים היה, ובעלייתן מת.

משל לרועה שבא זאב ונזדווג לצאנו.

מה עשה?

העמיד תייש אחד לנגדו.

הדא היא דכתיב:

יַסְגִּירֵינִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵינִי(איוב טז, יא).

תני רבי ישמעאל:

איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה.

הדא היא דכתיב:

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְיָ וגו׳(שמות ט, כ),

וכתיב ביה: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר ויְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע(איוב א, ח).

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:

בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) היה.

הדא היא דכתיב:

הֵן אַתֶּם כֻּולְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ(איוב כז, יב) —

חֲזִיתֶם מעשה דורי, שהיו נוטלין מעשר בגרנות:

אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כׇּל גׇּרְנוֹת דָּגָן(הושע ט, א).

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

בימי מלכת שבא היה, שנאמר: וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם(איוב א, טו).

רבי נתן אמר:

בימי כשדים היה, שנאמר: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים(איוב א, יז).

רבי יהושע בן קרחה אמר:

בימי אחשורוש היה, שנאמר: יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה(אסתר ב, ב),

וכתיב: וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים כִּבְנוֹת אִיּוֹב(איוב מב, טו).

רבי יהושע בן לוי אמר:

מעולי גולה היה.

רבי יוחנן אמר:

מעולי גולה היה, וישראל היה.

לפום כן רבי יוחנן למד ממנו הילכות אבל:

וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ(איוב א, כ) —

רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן:

מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד.

תני רבי חייה:

היה לי בעולמי גוי אחד צדיק, ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי.

רבי שמעון בן לקיש אמר:

איוב לא היה ולא עתיד לחיות.

מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש!

תמן אמר רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא: בימי אברהם אבינו היה, והכא אמר הכין?

אלא הוא היה, וייסורין לא היו.

ולמה נכתבו עליו?

אלא לומר שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן.