ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה(בראשית יב, ג)?

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך —

רות המואביה ונעמה העמונית.

כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה — אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל;

כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית יח, יח) — אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ(איוב מב, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹותָיו(בראשית כ, יז) [וגו׳],

וכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳(בראשית כא, א) —

כאשר אמר אברהם אל אבימלך.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בהדי הוצא לקי כרבא?

אמר ליה: דכתיב:

לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ב, כט).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺתַי וְתוֹרֹותָי(שמות טז, כח).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

כתיב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב); מאן נינהו חמשה?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן — אותן שהוכפלו בשמות.

יהודה נמי איכפולי מיכפל!

אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל,

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו), וזאת ליהודה?

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון,

עד שבא משה ובקש רחמים.

אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה?

יהודה!

מיד (כ״י מינכן 95: שנ׳ וזאת ליהוד׳) — שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז).

על איבריה לשפא.

לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא — וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ.

לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן — יָדָיו רָב לוֹ.

לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא — וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי (כ״י מינכן 95: דאמור רבנן), בתר עניא אזלא עניותא?

אמר ליה: דתנן:

עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף,

ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה,

הסלים והבכורים נותנים לכהנים.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא(ויקרא יג, מה).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה,

ואמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך?

דכתיב:

לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ(ישעיה מט, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(שמות כג, כה) — זו קרית שמע ותפלה;

וּבֵרַךְ [את] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ — זו פת במלח וקיתון של מים;

מכאן ואילך — וַהֲסִירֹותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

ותניא:

מחלה — זו מרה.

ולמה נקרא שמה מחלה?

ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו,

וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, חברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מוש?

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּורַחַת(בראשית טז, ח).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי(בראשית כד, לד).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי?

אמר ליה: דכתיב:

וְהֵטִיב יְיָ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ(שמואל א כה, לא) [אֶת] אֲמָתֶךָ.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככא (כ״י מינכן 95: מטו לבבא) דקל חבריה שמע ולא אכל?

אמר ליה: דכתיב:

וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא(מלכים א א, כו).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ(בראשית כד, סז),

וכתיב בתריה: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה — טיבותא לשקייה?

אמר ליה: דכתיב:

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו(במדבר כז, יח) למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל,

וכתיב: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לד, ט).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כלבא בכפניה גללי מבלע?

דכתיב:

נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹופֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק(משלי כז, ז).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי?

אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא.

כתוב בתורה — דכתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).

שנוי בנביאים — דכתיב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים ויהיו עִמּוֹ(שופטים יא, ג).

ומשולש בכתובים — דכתיב: כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו.

תנן במתניתין:

כל המחובר לטמא — טמא,

כל המחובר לטהור — טהור.

ותנינא בברייתא:

רבי אליעזר אומר:

לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, קרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביה (כ״י מינכן 95: קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך דחי גידא רבא שדי עילוייה)?

אמר ליה:

יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּומְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד(יחזקאל כד, יג).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא?

אמר ליה: דכתיב:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי כִּי אָחִיךָ הוּא(דברים כג, ח),

ולא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, אי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינא?

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ(שופטים ד, ח).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקי?

אמר ליה: מעיקרא כתיב:

וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹותָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם(שמות יג, כא),

ולבסוף כתיב:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ(שמות כג, כ).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בתר מרי ניכסי ציבי משך?

אמר ליה: דכתיב:

וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים(בראשית יג, ה).

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם(הושע יד, י)?

משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם (בבלי נזיר כג ע״א: שצלו את פסחיהן):

אחד אכלו לשום מצוה,

ואחד אכלו לשום אכילה גסה.

זה שאכלו לשום מצוה — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

זה (בבלי נזיר כג ע״א: וזה) שאכלו לשום אכילה גסה — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

אמר ליה ריש לקיש:

רשע קרית ליה (בבלי נזיר כג ע״א: האי רשע קרית ליה)? נהי דלא עביד (בבלי נזיר כג ע״א: קא עביד) מצוה מן המובחר, פסח מי לא קאכיל (בבלי נזיר כג ע״א: פסח מיהא קא עביד)?

אלא משל לשני בני אדם:

זה אשתו ואחותו עמו בבית,

וזה אשתו ואחותו עמו בבית;

אחד (בבלי נזיר כג ע״א: לזה) נזדמנה לו אשתו,

ואחד (בבלי נזיר כג ע״א: ולזה) נזדמנה לו אחותו.

זה שנזדמנה לו אשתו — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

וזה שנזדמנה לו אחותו — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מי דמי? אנן קאמרינן חדא דרך, והכא (בבלי נזיר כג ע״א: הכא) שני דרכים!

אלא משל ללוט ושתי בנותיו (בבלי נזיר כג ע״א: עמו):

הן שנתכוונו לשם מצוה — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

הוא שנתכוון לשם עבירה — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

ודלמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין (בבלי נזיר כג ע״א: איכווין)?

אמר רבי יוחנן:

כל הפסוק הזה לשם (בבלי נזיר כג ע״א: על שם) עבירה נאמר:

וַיִּשָּׂא לוֹט(בראשית יג, י) — וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ(בראשית לט, ז);

אֶת עֵינָיו — וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן(שופטים יד, ג) [וגו׳] אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי;

וַיַּרְא — וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב);

אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן — כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם(משלי ו, כו);

כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה — אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹותְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי(הושע ב, ז).

והא מינס אניס!

תנא משום רבי יוסי בר רבי חוני:

למה נקוד על וי״ו שבקומה (בבלי נזיר כג ע״א: ובקומה) של בכירה?

לומר לך: שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע.

ומאי הוה ליה למעבד? מאי דהוה הוה!

נפקא מינה: דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי (בבלי נזיר כג ע״א: לא איבעי למישתי חמרא).

דרש רבה:

מאי דכתיב: אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹוז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן(משלי יח, יט)?

אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹוז — זה לוט שפירש מאברהם;

וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן — שהטיל מדינים (כ״י פריז 1337: שהטילו בריחים) בין ישראל לעמון (בבלי נזיר כג ע״ב: כבריחין וארמון),

שנאמר: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ(דברים כג, ד).

דרש רבא, ואיתימא רבי יצחק:

מאי דכתיב: לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד(משלי יח, א) (ו)בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע?

לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד — זה לוט שנפרד מאברהם;

(ו)בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע — שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,

דתנן: עמוני ומואבי אסורין, איסור עולם(משנה יבמות ח, ג).

תנו רבנן:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

אמרו עליו:

שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו,

ואם היתה תיבה של ארבע אותיות — היה כותבה בבת אחת.

אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?

כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל בן קמצר וחביריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מאי וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב?

אמר רבי אלעזר:

רקביבות תעלה בשמותן —

(כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: מאי היא אמ׳ רבא) דלא מסקינן בשמייהו.

מתיב רבינא:

מעשה בדואג (כ״י מינכן 6: באגדיס) בן יוסף, שהניחו [אביו] בן קטן לאמו;

בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש,

וכשגבר אויב — טבחתו ואכלתו.

ועליה קונן ירמיה: אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹולְלֵי טִפֻּוחִים(איכה ב, כ),

משיבה רוח הקדש ואומרת: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ יי כֹּהֵן וְנָבִיא.

חזי מאי סליק ביה!

אמר רבי אלעזר:

צדיק — מעצמו, ורשע — מחבירו.

צדיק מעצמו, דכתיב: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה;

ורשע מחבירו, דכתיב: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

אמר ליה רבינא (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400: רב המנונא) לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה:

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״זכר צדיק לברכה״?

אמר ליה: דהא כתיב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה(בראשית יח, יז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם(בראשית יח, יח).

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״שם רשעים ירקב״?

אמר ליה: דהא כתיב וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹום(בראשית יג, יב),

וכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

(אמר) רבי אלעזר:

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),

וכתיב בתריה: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים,

דכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ(בראשית יג, יג),

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד) (כ״י מינכן 95: שא נא עיניך וגו׳).

(אמר) רבי אלעזר:

אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא,

שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),

ואין ״טוב״ אלא צדיק,

שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו׳.(משנה סנהדרין י, ג)

תנו רבנן:

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג);

רָעִים — בעולם הזה,

וְחַטָּאִים — לעולם הבא.

אמר רב יהודה:

רָעִים — בגופן, וְחַטָּאִים — בממונם.

רָעִים בגופן — דכתיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים(בראשית לט, ט);

וְחַטָּאִים בממונם — דכתיב: (כ״י קרלסרוהה רוכלין 2, כ״י יד הרב הרצוג: וקרא עליך אל יי) וְהָיָה בְךָ חֵטְא(דברים טו, ט).

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — שמתכוונים וחוטאים (כ״י יד הרב הרצוג: שמתכוונין לחטוא).

במתניתא תנא:

רָעִים — בממונם, וְחַטָּאִים — בגופן.

רָעִים בממונם — דכתיב: וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן;

וְחַטָּאִים בגופן — דכתיב: וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — זו שפיכות דמים,

שנאמר: גַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה(מלכים ב כא, טז) (בירושלים) הַרְבֵּה מְאֹד [וגו׳].

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ וַיָּבא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם(איוב א, ו).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן וגו׳(איוב א, ז) —

אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם,

שאמרת לו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז),

ואפילו הכי, בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בארבע מאות שקל כסף] — לא הרהר אחר מדותיך.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹוהוּ בָּאָרֶץ וגו׳(איוב א, ח).

אמר רבי יוחנן:

גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם.

דאילו באברהם כתיב: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב),

ובאיוב כתיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים [וסר מרע].

מאי וְסָר מֵרָע?

אמר רבי אבא בר שמואל:

איוב וותרן בממונו היה.

מנהגו של עולם — נותן חצי פרוטה לחנוני;

איוב — ויתרה משלו.

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים(איוב א, ט)?

הֲלֹא אַתָּה סכת בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וגו׳(איוב א, י).

מאי מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ?

אמר רבי שמואל בר רב יצחק:

כל הנוטל פרוטה מאיוב — מתברך.

מאי וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ?

אמר רבי יוסי בר חנינא:

מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם.

מנהגו של עולם — זאבים הורגים העזים;

מקנהו של איוב — עזים הורגים את הזאבים.

וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ(איוב א, יא).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כׇל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וגו׳(איוב א, יב).

וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹותָיו אֹוכְלִים וְשֹׁותִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר(איוב א, יג).

וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹורְשׁוֹת וגו׳(איוב א, יד).

מאי הַבָּקָר הָיוּ חֹורְשׁוֹת וְהָאֲתֹונוֹת רֹועוֹת עַל יְדֵיהֶם?

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב

מעין העולם הבא.

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים וגו׳(איוב א, טז).

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וגו׳(איוב א, יז).

עַוד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹוכְלִים וְשֹׁותִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר(איוב א, יח),

וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּול עַל הַנְּעָרִים וגו׳(איוב א, יט).

וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ וגו׳(איוב א, כ).

וַיֹּאמֶר עָרֹום יצאתי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹום אָשׁוּב שָׁמָּה יְיָ נָתַן וַיְיָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ(איוב א, כא).

בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים(איוב א, כב).

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹואוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וגו׳(איוב ב, א).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר מִשֻּׁוט בָּאָרֶץ(איוב ב, ב) [וגו׳] —

אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם,

שאמרת לו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה,

ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה — ולא הרהר אחר מדותיך.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹוהוּ בָּאָרֶץ וגו׳(איוב ב, ג),

וְעֹודֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻומָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.

אמר רבי יוחנן:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו (כ״י מינכן 95: כביכו׳) —

כאדם שמסיתין אותו וניסת.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב:

לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה,

שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין,

שנאמר: הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹובָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר(בראשית יט, כ).

מאי ״קרובה״?

אילימא ״קרובה״ דמיקרבא וזוטא, והא קא חזו לה?

אלא: מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין.

אמר רבי אבין:

מאי קרא?

דכתיב: אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה,

״נ״א״ בגימטריא — חמשין וחד הוי,

ושל סדום חמישים ושתים,

ושלותה

עשרים ושש,

דכתיב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹומֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ(בראשית יד, ד)

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית יד, ה):

אמר רבא:

מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה?

זכתה — יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה: עָפָר וָאֵפֶר(בראשית יח, כז);

לא זכתה — תחזור לעפרה.

דריש רבא:

בשכר שאמר אברהם אבינו: וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר — זכו בניו לשתי מצות:

אפר פרה,

ועפר סוטה.

והאיכא (בבלי חולין פח ע״ב: וליחשוב) נמי עפר כיסוי הדם!

התם — הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא.

דרש רבא:

בשכר שאמר אברהם אבינו: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל(בראשית יד, כג) — זכו בניו לשתי מצות:

חוט (בבלי חולין פט ע״א: לחוט) של תכלת,

ורצועה (כ״י מינכן 95: וקשר) של תפלין.

בשלמא רצועה (כ״י מינכן 95: קשר) של תפלין —

דכתיב (בבלי חולין פט ע״א: כתיב): וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ(דברים כח, י),

ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש.

אלא חוט של תכלת מאי היא?

דתניא, היה רבי מאיר אומר:

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין (בבלי חולין פט ע״א: מכל הצבעונין)?

מפני שהתכלת דומה לים,

וים דומה לרקיע,

ורקיע דומה (בבלי חולין פט ע״א: לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה) לכסא הכבוד,

שנאמר (בבלי חולין פט ע״א: דכתיב): וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר(שמות כד, י),

וכתיב: כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא(יחזקאל א, כו).

אמר רב ספרא:

צלותיה דאברהם — מכי משחרי כותלי.

אמר רב יוסף:

אנן מאברהם ניקום וניגמר?

אמר רבא:

תנא גמר מאברהם, ואנן לא גמרינן מיניה?

דתניא:

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ(ויקרא יב, ג) —

מלמד שכל היום כשר למילה,

אלא שהזריזין מקדימין למצות,

שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹושׁ וגו׳(בראשית כב, ג).

אלא אמר רבא: רב יוסף הא קא קשיא ליה,

דתנן: חל ערבי פסחים להיות בערב שבת — נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה(משנה פסחים ה, א);

ונשחטיה מכי משחרי כותלי!

מאי קושיא? ודילמא —

כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא;

אי נמי שאני אברהם, דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו;

אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה,

דאמר רבי חמא ברבי חנינא:

מימיהן של אבותינו לא פרשה (כ״י הספרייה הבריטית 400, כ״י אוקספורד 366: פסקה) ישיבה מהם.

היו במצרים — ישיבה עמהם,

שנאמר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ג, טז);

היו במדבר — ישיבה עמהם,

שנאמר: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר יא, טז);

אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א);

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק(בראשית כז, א);

יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּוקֶן(בראשית מח, י).

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּושֵׁל בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ(בראשית כד, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שמושל בתורת רבו.

הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר(בראשית טו, ב) —

אמר רבי אלעזר:

שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

אמר רבה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא:

גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם,

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר — לא נענש.

דאמר מר:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב,

דכתיב: וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים(בראשית כה, יז).

כמה קשיש ישמעאל מיצחק? ארביסר שנין,

דכתיב: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹונִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם(בראשית טז, טז),

וכתיב: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ה);

וכתיב: וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹותָם(בראשית כה, כו).

בר כמה הוה ישמעאל כדאתיליד יעקב? בר שבעים וארבעה.

כמה פיישן משניה? שתין ותלת.

ותניא:

היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ששים ושלש שנה, ובו בפרק מת ישמעאל,

דכתיב: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וגו׳(בראשית כח, ו), וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת(בראשית כח, ט).

ממשמע שנאמר ״בת ישמעאל״, איני יודע שהיא ״אחות נביות״?

מלמד שקידשה ישמעאל ומת, והשיאה נביות אחיה.

שתין ותלת וארביסר עד דמתיליד יוסף — הא שבעין ושבעה;

וכתיב: וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה(בראשית מא, מו) — הא מאה ושבע;

שב דשבעא ותרתי דכפנא — הא מאה ושיתסר.

וכתיב: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ(בראשית מז, ח),

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה(בראשית מז, ט);

מאה ושיתסר הויין!

אלא שמע מינה: ארבע עשרה שנין דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

דתניא:

היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה;

עבר מת לאחר שירד יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים;

יצא משם ובא לו לארם נהרים;

נמצא כשעמד על הבאר בן שבעים ושבע שנה.

ומנלן דלא מיענש?

דתניא:

נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו.

דיעקב — תלתין ושיתא הויין!

אלא ארביסר דהוה בבית עבר — לא חשיב להו.

סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין!

אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין.

דתניא:

יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש,

שנאמר: וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּותָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּות(בראשית לג, יז);

ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

דרש רבי שמלאי:

שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה (כ״י מינכן 95: בסיני),

שלש מאות וששים וחמש לאוין — כמנין ימות החמה,

ומאתים וארבעים ושמונה עשה — כנגד איבריו של אדם.

אמר רב המנונא:

מאי קרא?

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה(דברים לג, ד) —

תּוֹרָה בגימטריא

שית מאה וחד סרי הוי;

אָנֹכִי(שמות כ, ב) ולֹא יִהְיֶה לְךָ(שמות כ, ג) — מפי הגבורה שמענום.

(סימן דמשמ״ק ס״ק).

בא דוד והעמידן על אחת עשרה,

דכתיב: מִזְמוֹר לְדָוִד(תהלים טו, א) [יי], מִי יָגוּר בְּאׇהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּון בְּהַר קׇדְשֶׁךָ?

הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹועֵל צֶדֶק, וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ(תהלים טו, ב).

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ(תהלים טו, ג).

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר(תהלים טו, ד).

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח. עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם(תהלים טו, ה).

הוֹלֵךְ תָּמִים — זה אברהם, דכתיב: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים(בראשית יז, א).

פֹועֵל צֶדֶק — כגון אבא חלקיהו.

וְדֹובֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ — כגון רב ספרא.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁונוֹ — זה יעקב אבינו, דכתיב: אוּלַי יְמֻושֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ(בראשית כז, יב).

לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה — שלא ירד לאומנות חבירו.

וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹובוֹ — זה המקרב את קרוביו.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס — זה חזקיהו המלך, שגירר עצמות אביו במטה של חבלים.

וְאֶת יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד — זה יהושפט מלך יהודה,

שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו,

וקורא לו: (אבי אבי,) רבי רבי, מרי מרי!

נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִיר — כרבי יוחנן,

דאמר רבי יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי.

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ — אפילו ברבית גוי.

וְשֹׁוחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח — כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.

כתיב: עֹושֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה.

אמר: מאן דעביד להו לכולהו — הוא דלא ימוט;

הא חדא מינייהו — ימוט!

אמרו ליה: מי כתיב: עושה כל אלה?

עֹושֵׂה אֵלֶּה כתיב — אפילו בחדא מינייהו.

דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכׇל אֵלֶּה(ויקרא יח, כד) —

התם נמי, הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?

אלא, לאו באחת מכל אלה;

הכא נמי, באחת מכל אלו.

בא ישעיהו והעמידן על שש,

דכתיב: הֹולֵךְ צְדָקוֹת וְדֹובֵר מֵישָׁרִים, מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד, אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים, וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע(ישעיה לג, טו).

הֹולֵךְ צְדָקוֹת — זה אברהם אבינו, דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט).

וְדֹובֵר מֵישָׁרִים — זה שאינו מקניט (כ״י יד הרב הרצוג: מלבין) פני חבירו ברבים (כ״י יד הרב הרצוג, כ״י גראץ: בדברים).

מֹואֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת — כגון רבי ישמעאל בן אלישע.

נֹועֵר כַּפָּיו מִתְּמֹוךְ בַּשֹּׁוחַד — כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי.

אֹוטֵם אׇזְנוֹ מִשְּׁמֹועַ דָּמִים — דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, כגון רבי אלעזר ברבי שמעון.

וְעֹוצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע — כדרבי חייא בר אבא,

דאמר רבי חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה;

וכתיב: הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּון(ישעיה לג, טז) [וגו׳].

בא מיכה והעמידן על שלש,

דכתיב: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ — כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם(מיכה ו, ח) (יי) אֱלֹהֶיךָ.

עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט — זה הדין;

אַהֲבַת חֶסֶד — זה גמילות חסדים;

וְהַצְנֵעַ לֶכֶת — זה הוצאת המת והכנסת כלה.

והלא דברים קל וחומר:

ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא (כ״י מינכן 95: שדרכן לעשותן בפרהסיא) — אמרה תורה וְהַצְנֵעַ לֶכֶת,

דברים שדרכן לעשותן בצנעא — על אחת כמה וכמה!

חזר ישעיהו והעמידן על שתים,

שנאמר: כֹּה אָמַר יְיָ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה(ישעיה נו, א).

בא עמוס והעמידן על אחת,

שנאמר: כֹה אָמַר יְיָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ(עמוס ה, ד).

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא: דרשוני בכל התורה כולה!

אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת,

שנאמר: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה(חבקוק ב, ד).

למה לי למיכתב לבני נח, ולמה לי למשני בסיני?

כדרבי יוסי ברבי חנינא,

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה;

לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.

ואנו אין לנו אלא גיד הנשה, ואליבא דרבי יהודה.

אמר מר:

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.

אדרבה, מדנשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח!

מדאיתני עבודה זרה בסיני, ואשכחן דענש גוים עילווה — שמע מינה: לזה ולזה נאמרה.

לבני נח ולא נשנית בסיני — לישראל נאמרה ולא לבני נח.

אדרבה, מדלא נישנית בסיני — לבני נח נאמרה ולא לישראל!

ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור.

ולא? והרי יפת תואר!

התם משום דלאו בני כיבוש נינהו.

והרי פחות משוה פרוטה!

התם משום דלאו בני מחילה נינהו.

כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני — לזה ולזה נאמרה.

והרי מילה,

שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור(בראשית יז, ט),

ונשנית בסיני — וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל(ויקרא יב, ג) (כ״י מינכן 95: בש׳ ערלתו),

לישראל נאמרה ולא לבני נח!

ההוא למישרי שבת הוא דאתא — ביום, ואפילו בשבת.

והרי פריה ורביה,

שנאמרה לבני נח — דכתיב: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ(בראשית ט, ז),

ונשנית בסיני — לֵךְ אֱמֹור לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם(דברים ה, כז),

לישראל נאמרה ולא לבני נח!

ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא.

אי הכי, כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתני!

הכי קאמר: אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי?

ואין לנו אלא גיד הנשה בלבד, ואליבא דרבי יהודה —

הני נמי לא איתני!

הני איתני לשום מילתא בעלמא; הא לא איתני כלל.

אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא —

וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹור אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹורֹותָם —

אתה וזרעך — אין, איניש אחרינא — לא.

אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו!

כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע(בראשית כא, יב).

בני עשו לחייבו!

ביצחק — ולא כל יצחק.

מתקיף לה רב אושעיא:

אלא מעתה, בני קטורה לא לחייבו!

האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא:

אֶת בְּרִיתִי הֵפַר(בראשית יז, יד) — לרבות בני קטורה.

כל מצות הבן על האב, אנשים חייבין ונשים פטורות.(משנה קידושין א, ז)

מאי כל מצות הבן על האב?

אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא, נשים פטורות!

והתניא:

איש, אין לי אלא איש, אשה מנין?

כשהוא אומר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ(ויקרא יט, ג), הרי כאן שנים!

אמר רב יהודה:

הכי קאמר, כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו, אנשים חייבין ונשים פטורות.

תנינא להא דתנו רבנן:

האב חייב בבנו —

למולו,

ולפדותו,

וללמדו תורה,

ולהשיאו אשה,

וללמדו אומנות.

ויש אומרים: אף להשיטו במים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: בנהר).

רבי יהודה אומר:

כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות.

ליסטות סלקא דעתך!

אלא כאילו מלמדו ליסטות.

למולו.

מנלן?

דכתיב: וַיָּמׇל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כא, ד) (כ״י מינכן 95: בן שמנ׳ ימי׳).

והיכא דלא מהליה אבוה, מיחייבי בי דינא למימהליה,

דכתיב: הִמּוֹל לָכֶם כׇּל זָכָר(בראשית יז, י).

והיכא דלא מהליה בי דינא, מיחייב איהו למימהל נפשיה,

דכתיב: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה(בראשית יז, יד).

איהי מנלן דלא מיחייבא?

דכתיב: כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹותוֹ אֱלֹהִים —

אותו, ולא אותה.

אשכחן מיד, לדורות מנלן?

תנא דבי רבי ישמעאל:

כל מקום שנאמר צו, אינו אלא זירוז, מיד ולדורות.

זירוז, דכתיב: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ(דברים ג, כח).

מיד ולדורות, דכתיב: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹורֹותֵיכֶם(במדבר טו, כג).

לפדותו.

מנלן?

דכתיב: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה(שמות לד, כ).

והיכא דלא פרקיה אבוה, מיחייב איהו למפרקיה,

דכתיב: פָּדֹה תִפְדֶּה(במדבר יח, טו).

ואיהי, מנלן דלא מיפקדה?

דכתיב: תיפדה, תפדה —

כל שמצווה לפדות את עצמו, מצווה לפדות את אחרים,

וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו, אינו מצווה לפדות אחרים.

ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה?

דכתיב: תפדה, תיפדה —

כל שאחרים מצווים לפדותו, מצווה לפדות את עצמו,

וכל שאין אחרים מצווים לפדותו, אין מצווה לפדות את עצמו.

ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה?

דאמר קרא: כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה —

בניך, ולא בנותיך.

תנו רבנן:

המסוללת בבנה קטן והערה בה —

בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה,

ובית הלל מכשירין.

אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי:

הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד — שביאתו ביאה;

פחות מבן שמנה — שאין ביאתו ביאה;

לא נחלקו אלא בבן שמנה:

דבית שמאי סברי — גמרינן מדורות הראשונים,

ובית הלל סברי — לא גמרינן מדורות הראשונים.

ודורות הראשונים מנלן דאוליד?

אילימא מדכתיב: הֲלא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי(שמואל ב יא, ג),

וכתיב: (ו)אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹופֶל הַגִּילֹונִי(שמואל ב כג, לד),

וכתיב: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר(שמואל ב יב, כה) (כי) יְיָ (אהבו).

וכתיב: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹוזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם(שמואל ב יג, כג) (כ״י מינכן 95: בבע׳ חצור),

וכתיב: וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גשורה וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים(שמואל ב יג, לח),

וכתיב: וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַים שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה(שמואל ב יד, כח),

וכתיב: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא(שמואל ב טו, ז) (ואשלמה) אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיְיָ בְּחֶבְרוֹן,

וכתיב: וַאֲחִיתֹופֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ(שמואל ב יז, כג) (ו)אל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק,

וכתיב: אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם(תהלים נה, כד),

ותניא:

כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע,

ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

כמה הויא להו? תלתין ותלת.

דל שבע דהוה שלמה — פש להו עשרים ושית;

דל תרתי שני לתלתא עבורי —

אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

ממאי? דלמא תרוייהו בתשע אוליד, ובת שבע אולידא בשית, משום דאתתא בריא;

תדע — דהא הוי לה ולד מעיקרא.

אלא מהכא:

אֵלֶּה תּוֹלְדֹות תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן(בראשית יא, כז) —

ואברהם גדול מנחור שנה,

ונחור גדול מהרן שנה,

נמצא אברהם גדול שתי שנים מהרן.

וכתיב: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים וגו׳(בראשית יא, כט).

ואמר רבי יצחק:

יסכה — זו שרה.

ולמה נקרא שמה יסכה?

שסוכה ברוח הקדש,

והיינו דכתיב: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹולָהּ(בראשית כא, יב).

דבר אחר: יסכה — שהכל סכים ביופיה.

וכתיב: וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ וגו׳(בראשית יז, יז).

כמה קשיש אברהם משרה? עשר שנין;

וקשיש מאבוה תרתין שנין —

אשתכח כי אולדה הרן לשרה, בתמני אולידה.

ממאי? דלמא אברהם זוטא דאחוה הוה, ודרך חכמתן קא חשיב להו!

תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן,

דכתיב: וַיְהִי נֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת(בראשית ה, לב) —

שם גדול מחם שנה,

וחם גדול מיפת שנה,

נמצא שם גדול מיפת שתי שנים.

וכתיב: וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ(בראשית ז, ו),

וכתיב: (ו)אֵלֶּה תּוֹלְדֹות שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל(בראשית יא, י) —

בן מאה שנה? בר מאה ותרתין שנין הוה!

אלא דרך חכמתן קא חשיב להו;

הכא נמי דרך חכמתן קא חשיב להו.

אמר רב כהנא:

אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי: אתון מהכא מתניתו, ואנן מהכא מתנינן לה:

וּלְשֵׁם יֻולַּד גַּם הוּא אֲבִי כׇּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל(בראשית י, כא) —

יפת הגדול שבאחיו הוה.

אלא מנלן? מהכא:

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה(שמות לח, כב),

וכתיב: וַתָּמׇת עֲזוּבָה(דברי הימים א ב, יט) (אשת כלב) וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר.

וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי? בר תליסר,

דכתיב: אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹושִׂים(שמות לו, ד),

ותניא: שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הקים משכן ושלח מרגלים.

וכתיב: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְיָ(יהושע יד, ז) וגו׳ (כ״י מינכן 95: [אותי] מקד׳ ברנע לרגל את הארץ),

וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה(יהושע יד, י).

כמה הויא להו? ארבעין.

דל ארביסר דהוה בצלאל — פשא להו עשרים ושית;

דל תרתי שני דתלתא עיבורי —

אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם(בראשית כב, א) (אחר מאי).

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא:

אחר דבריו של שטן,

דכתיב: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וגו׳(בראשית כא, ח).

אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן,

מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך!

אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו;

אם אני אומר לו ״זבח את בנך לפני״ — מיד זובחו.

מיד — וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ(בראשית כב, ב).

אמר רבי שמעון בר אבא:

אין נא אלא לשון בקשה.

משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן.

לימים עמדה עליו מלחמה חזקה.

אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו, שלא יאמרו: ראשונות אין בהם ממש.

אף הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם:

ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכלן;

עכשיו עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו: אין ממש בראשונים.

אֶת בִּנְךָ — שני בנים יש לי!

אֶת יְחִידְךָ — זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו!

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ — תרוייהו רחימנא להו!

אֶת יִצְחָק.

וכל כך למה? כדי שלא תטרף דעתו עליו.

קדמו שטן לדרך.

אמר לו:

הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה(איוב ד, ב),

הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק(איוב ד, ג),

כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ(איוב ד, ד),

כִּי עַתָּה תָּבא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא(איוב ד, ה).

אמר לו:

אֲנִי בְּתֻומִּי אֵלֵךְ(תהלים כו, יא).

אמר לו:

הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ(איוב ד, ו).

אמר לו:

זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד(איוב ד, ז).

כיון דחזא דלא קא שמיע ליה, אמר ליה:

וְאֵלַי דָּבָר יְגֻונָּב(איוב ד, יב) —

כך שמעתי מאחורי הפרגוד: השה לעולה, ואין יצחק לעולה.

אמר לו: כך עונשו של בדאי — שאפילו אמר אמת אין שומעין לו.

רבי לוי אמר:

אחר דבריו של ישמעאל ליצחק.

אמר לו ישמעאל ליצחק:

אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים, ואני בן שלש עשרה שנה.

אמר לו: ובאבר אחד אתה מגרה בי (כ״י מינכן 95: אתה מיראני)?

אם אומר לי הקדוש ברוך הוא ״זבח עצמך לפני״ — אני זובח מיד.

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.

ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות(משנה עדיות ו, א)

מאן תנא להא דתנן (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: דתנו רבנן):

וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס(שמות טז, כא) — בארבע שעות (כ״י מינכן 95: הכתוב מדבר).

אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות?

כשהוא אומר כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א), הרי שש שעות אמור;

הא מה אני מקיים וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס? בארבע שעות.

מני?

לא רבי יהודה ולא רבנן!

אי רבי יהודה — עד ארבע שעות נמי צפרא הוא;

אי רבנן — עד חצות (כ״י מינכן 95: שש שעות) נמי צפרא הוא!

אי בעית, אימא רבי יהודה; אי בעית, אימא רבנן.

אי בעית אימא רבנן — אמר קרא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, חלקהו לשני בקרים!

ואי בעית אימא רבי יהודה — האי בקר יתירא, להקדים לו שעה אחת (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366: קודם לבקר).

דכולא עלמא מיהא, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס — בארבע שעות!

מאי משמע?

אמר רבי (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: רב) אחא בר יעקב:

אמר קרא: וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י פריז 671: מכלל דצל צונן),

איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר: בארבע שעות.

הני שמונה עשרה, כנגד מי?

אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני:

כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהָבוּ לַיְיָ בְּנֵי אֵלִים(תהלים כט, א).

רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע.

אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי:

כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה.

ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי:

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה.

עולא אמר: עד כדי שיראה איסר כנגד לבו.

רבי חנינא אמר: כיון שנענע ראשו, שוב אינו צריך.

אמר רבא:

והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע.

הני תמני סרי — תשסרי הוויין!

אמר רבי לוי:

ברכת המינים — ביבנה תקנוה.

כנגד מי תקנוה?

אמר רבי לוי:

לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני — כנגד אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים(תהלים כט, ג);

לרב יוסף — כנגד ״אחד״ שבקריאת שמע;

לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי — כנגד חוליא קטנה שבשדרה.

תנו רבנן:

שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.

אמר להם רבן גמליאל לחכמים:

כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?

עמד שמואל הקטן ותקנה.

לשנה אחרת שכחה,

והשקיף בה שתים ושלש שעות, ולא העלוהו.

אמאי לא העלוהו?

והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כלן — אין מעלין אותו; בברכת המינים — מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא!

שאני שמואל הקטן, דאיהו תקנה.

וניחוש דלמא הדר ביה!

אמר אביי:

גמירי: טבא לא הוי בישא.

ולא?

והכתיב: וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל(יחזקאל יח, כד)!

ההוא — רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו — לא.

ולא?

והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי!

אמר אביי:

הוא ינאי, הוא יוחנן.

רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד; ינאי — רשע מעיקרו, ויוחנן — צדיק מעיקרו.

הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא!

אמר לך רבא:

צדיק מעיקרו נמי, דלמא הדר ביה.

אי הכי, אמאי לא אסקוהו?

שאני שמואל הקטן, דאתחיל בה.

דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה — גומרה.

הני שבע דשבתא כנגד מי?

אמר רבי חלפתא בן שאול:

כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים.

הני תשע דראש השנה כנגד מי?

אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין:

כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר: בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה.

הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי?

אמר רבי חלבו:

כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים.

אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו!

אימת אמרינהו שלמה? ביומא דרחמי; אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא:

מאי דכתיב אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ(דברים יג, ה)?

וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹוכְלָה הוּא(דברים ד, כד)!

אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

מה הוא מלביש ערומים — דכתיב וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם(בראשית ג, כא) — אף אתה הלבש ערומים;

הקדוש ברוך הוא ביקר חולים — דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא(בראשית יח, א) — אף אתה בקר חולים;

הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים — דכתיב וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ(בראשית כה, יא) (כ״י אוקספורד 2675: מלמד שברך לו ברכת אבלים) — אף אתה נחם אבלים;

הקדוש ברוך הוא קבר מתים — דכתיב וַיִּקְבֹּר אֹותוֹ(דברים לד, ו) בגיא — אף אתה קבור מתים.

מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור וכו׳(משנה בבא מציעא ז, א)

מעשה לסתור?

חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות

ריבה להן.

ומעשה נמי ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים.

הלך ופסק להן מזונות.

וכשבא אצל אביו אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.

למימרא דסעודתא דאברהם אבינו עדיפא מדשלמה?

והכתיב:

וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּור סֹולֶת וְשִׁשִּׁים כֹּור קָמַח(מלכים א ה, ב),

עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִיאִים ועשרה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּורִים אֲבוּסִים(מלכים א ה, ג),

ואמר גוריון בן אסטיון משמיה דרב: הללו לעמילן של טבחים,

ורבי יצחק אמר: הללו לציקי קדירה!

ואמר רבי יצחק:

אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך.

מאי טעמא?

זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה [שמא] אצלי סועד היום.

ואילו גבי אברהם כתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב(בראשית יח, ז),

ואמר רב יהודה אמר רב: בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

התם תלתא תורי לתלתא גברי, הכא לכל ישראל ויהודה,

שנאמר: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל(מלכים א ד, כ) (שפת) הַיָּם.

מאי בַרְבֻּורִים אֲבוּסִים?

אמר רב: שאובסים אותן בעל כרחן.

ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם.

ורבי יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו בדלא אניס, ותרנגולת מאשפתה בדלא אניסא.

אמר רבי יוחנן:

מובחר שבבהמות — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת.

אמר אמימר: זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי דלא מציא פסיא קניא.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רב יהודה אמר רב:

בֶּן בָּקָר אחד, ״רך״ שנים, ״וטוב״ שלשה.

ואימא חד, כדאמרי אינשי ״רכיך וטב״!

אם כן לכתוב ״רך טוב״, מאי ״וטוב״?

שמע מינה לדרשה.

אימא תרי: מדטוב לדרשה, רך נמי לדרשה.

מתיב רבה בר עולא, ואיתימא רב הושעיא, ואיתימא רב נתן ברבי הושעיא:

וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹותוֹ — כל חד וחד יהביה לנער חד.

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם(בראשית יח, ח) — דקמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו.

ולמה לי תלתא?

תסגי בחד!

אמר רב חנן בר רבא:

כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.

אמר רבי תנחום בר חנילאי:

לעולם אל ישנה אדם מן המנהג (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: עצמו ממנהג המדינה), שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם.

״ואכלו״ סלקא דעתך?

אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.

אמר רב יהודה אמר רב:

כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו;

וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.

וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם — וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת יְיָ(במדבר יא, לא).

וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב — הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם(שמות טז, ד).

וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ — הִנְנִי עֹומֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר(שמות יז, ו) [וגו׳].

וְאַבְרָהָם הֹולֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם(בראשית יח, טז) — וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם(בראשית יח, ד) — וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם.

ופליגא דרבי חמא ברבי חנינא, דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל:

בשכר שלשה זכו לשלשה:

בשכר חֶמְאָה וְחָלָב — זכו למן,

בשכר וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם — זכו לעמוד הענן,

בשכר יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם — זכו לבארה של מרים.

יֻוקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם.

אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל:

אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם?

כבר יצא ממנו ישמעאל.

וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹונֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹושֵׁב פֶּתַח הָאֹוהֶל כְּחֹום הַיּוֹם(בראשית יח, א).

מאי כְּחֹום הַיּוֹם?

אמר רבי חמא ברבי חנינא:

אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם.

הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.

שדריה לאליעזר למיפק לברא.

נפק ולא אשכח. אמר: לא מהימנא לך. (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: ולא אשכח, ולא הימן ביה.)

היינו דאמרי תמן: לית הימנותא בעבדי.

נפק איהו, חזייה להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא.

היינו דכתיב אַל נָא תַעֲבֹור מֵעַל עַבְדֶּךָ(בראשית יח, ג).

כיון דחזא דקא אסר ושרי, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

היינו דכתיב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם(בראשית יח, ב) —

מעיקרא אתו קמו עליה, כי חזיוהו דהוה ליה צערא אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא.

מאן נינהו שלשה אנשים?

מיכאל וגבריאל ורפאל.

מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.

והא כתיב וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹומָה בָּעֶרֶב(בראשית יט, א)!

דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט.

דיקא נמי [דכתיב] וַיַּהֲפֹוךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל(בראשית יט, כה) ולא כתיב ״ויהפכו״, שמע מינה.

מאי שנא לגבי אברהם דכתיב כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ(בראשית יח, ה), ומאי שנא לגבי לוט דכתיב

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד(בראשית יט, ג)?

אמר רבי אלעזר:

מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול.

כתיב וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם, וכתיב וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם.

אמר רבי אלעזר:

מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 115, כ״י וטיקן 117: מנלן? מאברהם, דקאמר להו ״פת לחם״, וכתיב ״שלש סאין״;) רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים.

מנלן?

מעפרון.

מעיקרא כתיב אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹות שֶׁקֶל כֶּסֶף(בראשית כג, טו),

ולבסוף כתיב וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹון אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹובֵר לַסֹּוחֵר(בראשית כג, טז) —

דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא.

כתיב קֶמַח וכתיב סֹלֶת(בראשית יח, ו).

אמר רבי יצחק:

מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

כתיב לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻוגוֹת, וכתיב וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר, ואילו לחם לא אייתי לקמייהו.

אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משמיה דרבי מאיר:

אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה, ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל(בראשית יח, ט) — להודיע ששרה אמנו צנועה היתה.

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי יצחק:

יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי ״באהל״?

כדי לחבבה על בעלה.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה.

תני משום רבי יוסי:

למה נקוד על ״איו״ שבאליו?

לימדה תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו.

והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל!

על ידי בעלה שאני.

אַחֲרֵי בְלֹותִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה(בראשית יח, יב).

אמר רב חסדא:

אחר שנתבלה הבשר ורבו הקמטין, נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו.

כתיב וַאדֹונִי זָקֵן וכתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג) — דלא מותיב הקדוש ברוך הוא כדקאמרה איהי.

תנא דבי רבי ישמעאל:

גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו,

שנאמר: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וגו׳ וַאדֹונִי זָקֵן,

וכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָהָם וגו׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי.

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה(בראשית כא, ז) — כמה בנים הניקה שרה? (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 117: והלא לא היה לה אלא בן אחד!)

אמר רבי לוי:

אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה.

היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים ״בנינו הוא״, ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם!

מה עשה אברהם אבינו?

הלך וזימן כל גדולי הדור, ושרה אמנו זימנה את נשותיהם.

וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה.

ונעשה נס בשרה אמנו, ונפתחו דדיה כשני מעיינות, והניקה את כולן.

ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד?

מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק(בראשית כה, יט).

עד אברהם לא היה זקנה, מאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם.

אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה,

שנאמר: וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים(בראשית כד, א).

עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹולֶה(בראשית מח, א).

עד דאתא אלישע לא הוה דחליש ואתפח, אתא אלישע בעא רחמי ואתפח,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ(מלכים ב יג, יד),

מכלל דחלה חלי אחריתי.

תנו רבנן:

שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ואחד שגירה דובין בתינוקות, ואחד שמת בו,

שנאמר: וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ:

הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו(משנה יומא ג, ט)

אמר רב יהודה:

המהלך לימין רבו — הרי זה בור.

תנן (כ״י מינכן 95: תנא): הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו!

ועוד תניא (כ״י אוקספורד 366: תניא בהדיא):

שלשה שהיו מהלכין בדרך — הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן משמאלו.

וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם: מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו.

תרגומא רב שמואל בר פפא קמיה דרב אדא: כדי שיתכסה בו רבו.

והתניא: המהלך כנגד רבו — הרי זה בור; אחורי רבו — הרי זה מגסי הרוח!

דמצדד אצדודי.

מפני האורחין וכו׳(משנה שבת יח, א)

אמר רבי יוחנן:

גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש,

דקתני: ״מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש״.

ורב דימי מנהרדעא אמר:

יותר מהשכמת בית המדרש,

דקתני: ״מפני האורחין״, והדר: ״ומפני בטול בית המדרש״.

אמר רב יהודה אמר רב:

גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה,

דכתיב: וַיֹּאמַר(בראשית יח, ג) (יי) אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹור וגו׳.

אמר רבי אלעזר:

בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם:

מדת בשר ודם — אין קטן יכול לומר לגדול ״המתן עד שאבא אצלך״,

ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: וַיֹּאמַר (יי) אִם נָא מָצָאתִי וגו׳.

(אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל — סימן).

כל שמות האמורים בתורה באברהם — קדש, חוץ מזה שהוא חול,

שנאמר: וַיֹּאמַר יי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ(בראשית יח, ג).

חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו:

אף זה קדש.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה?

כמאן — כאותו הזוג.

כל שמות האמורים בלוט — חול, חוץ מזה שהוא קדש,

שנאמר: וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵיהֶם אַל נָא אֲדֹנָי(בראשית יט, יח) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וגו׳(בראשית יט, יט) —

מי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקדוש ברוך הוא.

כל שמות האמורים בנבות — קדש; במיכה — חול.

רבי אליעזר אומר:

בנבות — קדש; במיכה — יש מהן חול ויש מהן קדש:

אלף למד — חול, יוד הי — קדש, חוץ מזה שאלף למד והוא קדש: כׇּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁילֹה(שופטים יח, לא).

כל שמות האמורים בגבעת בנימין —

רבי אליעזר אומר: חול; רבי יהושע אומר: קדש.

אמר לו רבי אליעזר: וכי מבטיח ואינו עושה?

אמר לו רבי יהושע: מה שהבטיח — עשה, והם לא ביחנו אם לנצוח אם לנצח;

באחרונה שביחנו — הסכימו על ידן,

שנאמר: וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן(שופטים כ, כח) (הכהן) עֹומֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִיף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם [בְּנֵי] בִנְיָמִין אָחִי אִם אֶחְדָּל וגו׳.

כל ״שלמה״ האמורין בשיר השירים — קדש: שיר למי שהשלום שלו;

חוץ מזה: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה(שיר השירים ח, יב) — שלמה לדידיה, וּמָאתַיִם לְנֹוטְרִים אֶת פִּרְיוֹ — רבנן.

ויש אומרים: אף זה חול (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 140: קדש): הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים(שיר השירים ג, ז).

״אף זה״, ולא מיבעי האיך?

אלא הא דאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא — לא מיענשא,

שנאמר: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה — למלכותא דרקיעא, וּמָאתַיִם לְנֹוטְרִים אֶת פִּרְיוֹ — למלכותא דארעא;

שמואל — לא כתנא קמא ולא כיש אומרים!

אלא הכי קאמר: ויש אומרים — זה קדש, וזה הוא חול, דמטתו;

ושמואל דאמר כיש אומרים.

כל ״מלכיא״ האמורים בדניאל — חול, חוץ מזה שהוא קדש:

אַנְתְּ מַלְכָּא(דניאל ב, לז) [מֶלֶךְ] מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתׇקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ.

ויש אומרים: אף זה קדש,

שנאמר: מרי חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ(דניאל ד, טז) — למאן קאמר?

אי סלקא דעתך לנבוכד נצר קאמר ליה — שנאותיה מאי נינהו? ישראל! מילט קא לייט להו לישראל?

ותנא קמא סבר: שונאי ישראל איכא, שונאי אומות העולם ליכא.

אמר רב יצחק בר שילא אמר רב מתנה אמר רב חסדא:

האב שמחל על כבודו — כבודו מחול; הרב שמחל על כבודו — אין כבודו מחול.

ורב יוסף אמר: אפילו הרב שמחל על כבודו — כבודו מחול,

שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא).

אמר רבא:

הכי השתא!

התם, הקדוש ברוך הוא, עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה;

הכא, תורה דיליה היא?

הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא,

דכתיב: וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה(תהלים א, ב).

איני?

והא רבא משקי בי הלולא דבריה ודל ליה כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, וקמו מקמיה; לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא, ולא קמו מקמיה.

איקפד ואמר: הנו רבנן רבנן, והנו רבנן לאו רבנן!

ותו, רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה, ודלי ליה כסא לרב יצחק בריה דרב יהודה, ולא קם מקמיה, ואיקפד.

אפילו הכי הידור מיעבד ליה בעו.

אמר רב אשי:

אפילו למאן דאמר ״הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול״, נשיא שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.

מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק, שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: הזקן) עומד ומשקה עליהם.

נתן הכוס לרבי אליעזר ולא נטלו; נתנו לרבי יהושע וקיבלו.

אמר לו רבי אליעזר:

מה זה יהושע?

אנו יושבין ורבן גמליאל (ברבי) עומד ומשקה עלינו!

אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש, (אברהם גדול ממנו ושמש).

אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו וְהוּא עֹומֵד עֲלֵיהֶם(בראשית יח, ח).

ושמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו — לא נדמו לו אלא לערביים.

ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו!

אמר להם רבי צדוק:

עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום, ואתם עוסקים בכבוד הבריות?

הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים, ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד.

ואנו, לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו!

אלא אי איתמר, הכי איתמר:

אמר רב אשי:

אפילו למאן דאמר ״נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול״, מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול,

שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ(דברים יז, טו) — שתהא אימתו עליך:

עמוני ומואבי — אסורים, ואיסורן איסור עולם; אבל נקבותיהם — מותרות מיד.

מצרי ואדומי — אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות.

רבי שמעון מתיר את הנקבות מיד.

אמר רבי שמעון:

קל וחומר הדברים: ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם — התיר את הנקבות מיד,

מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות — אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?

אמרו לו: אם הלכה — נקבל, ואם לדין — יש תשובה.

אמר להם: לא כי, הלכה אני אומר.

מנא הני מילי?

אמר רבי יוחנן:

דאמר קרא: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹוצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי(שמואל א יז, נה).

ולא ידע ליה? והכתיב: וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹושֵׂא כֵלִים(שמואל א טז, כא)!

אלא אאבוה קא משאיל.

ואביו לא ידע ליה? והכתיב: וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים(שמואל א יז, יב),

ואמר רב ואיתימא רבי אבא:

זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא!

הכי קאמר שאול: אי מפרץ אתי, אי מזרח אתי.

אי מפרץ אתי — מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו;

אי מזרח אתי — חשיבא בעלמא הוי.

מאי טעמא אמר ליה שאל עליה?

דכתיב: וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו(שמואל א יז, לח) כמדתו,

וכתיב ביה בשאול: מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹוהַּ מִכׇּל הָעָם(שמואל א ט, ב).

אמר ליה דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו — שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו!

מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה.

אמר ליה אבנר: תנינא — עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית!

אלא מעתה: ממזר ולא ממזרת?

ממזר כתיב — מום זר.

מצרי ולא מצרית?

שאני הכא, דמפרש טעמא דקרא: עַל אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם(דברים כג, ה) —

דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם.

היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים!

אישתיק.

מיד: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם(שמואל א יז, נו);

התם קרי ליה ״נער״, הכא קרי ליה ״עלם״!

הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש.

שאל. אמרו ליה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

אקשי להו דואג כל הני קושייתא. אישתיקו.

בעי לאכרוזי עליה.

מיד: וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיל בַּת נָחָשׁ(שמואל ב יז, כה), וכתיב: יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי(דברי הימים א ב, יז).

אמר רבא:

מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו — ידקר בחרב;

כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

ומי מהימן? והאמר רבי אבא אמר רב:

כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא — אם קודם מעשה אמרה, שומעין לו; ואם לאו, אין שומעין לו!

שאני הכא, דהא שמואל ובית דינו קיים.

מכל מקום קשיא!

הכא תרגמו: כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה(תהלים מה, יד).

במערבא אמרי, ואיתימא רבי יצחק:

אמר קרא: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ(בראשית יח, ט) וגו׳ (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 367, כ״י וטיקן 110–111: ויאמר הנה באהל).

כתנאי:

עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית — דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם — דרכו של איש לקדם וכו׳.

תניא:

רבי אליעזר אומר:

בתשרי נברא העולם,

בתשרי נולדו אבות,

בתשרי מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בתשרי עתידין ליגאל.

רבי יהושע אומר:

בניסן נברא העולם,

בניסן נולדו אבות,

בניסן מתו אבות,

בפסח נולד יצחק,

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה,

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים,

בניסן נגאלו,

בניסן עתידין ליגאל.

תניא, רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נברא העולם?

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי(בראשית א, יא) —

איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי;

ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו,

שנאמר: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ(בראשית ב, ו).

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נברא העולם?

שנאמר: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע וְעֵץ עושה פרי(בראשית א, יב) —

איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן;

ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה,

שנאמר: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וגו׳(תהלים סה, יד).

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ עֹושֶׂה פְּרִי!

ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב.

ואידך נמי, הא כתיב עֵץ פְּרִי!

ההוא כדרבי יהושע בן לוי,

דאמר רבי יהושע בן לוי:

כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו,

שנאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם(בראשית ב, א) —

אל תקרי ״צבאם״ אלא ״צביונם״.

רבי אליעזר אומר:

מנין שבתשרי נולדו אבות?

שנאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג(מלכים א ח, ב) —

ירח שנולדו בו איתני עולם.

מאי משמע דהאי ״איתן״ לישנא דתקיפי הוא?

כדכתיב: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ(במדבר כד, כא),

ואומר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב יְיָ וְהָאֵיתָנִים מוֹסְדֵי אָרֶץ(מיכה ו, ב),

ואומר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח) —

מדלג על ההרים — בזכות אבות, מקפץ על הגבעות — בזכות אמהות.

רבי יהושע אומר:

מנין שבניסן נולדו אבות?

שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זיו(מלכים א ו, א) —

בירח שנולדו בו זיותני עולם.

(ואידך נמי הכתיב) בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים!

התם — דתקיפי במצות.

ואידך נמי, הכתיב בְּחֹדֶשׁ זיו!

ההוא — דאית ביה זיוא לאילני.

דאמר רב יהודה:

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ״ברוך שלא חיסר מעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם״.

מאן דאמר בניסן נולדו — בניסן מתו;

מאן דאמר בתשרי נולדו — בתשרי מתו,

שנאמר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם(דברים לא, ב) —

שאין תלמוד לומר ״היום״, ומה תלמוד לומר ״היום״?

היום מלאו ימי ושנותי;

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש,

שנאמר: אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא(שמות כג, כו).

בפסח נולד יצחק — מנלן?

כדכתיב: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ(בראשית יח, יד).

אימת קאי?

אילימא בפסח, וקאמר ליה בעצרת — בחמשין יומין מי קא ילדה?

אלא דקאי בעצרת, וקאמר ליה בתשרי — אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה?

אלא דקאי בחג, וקאמר לה בניסן.

אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה?

תנא:

אותה שנה מעוברת היתה.

סוף סוף, כי מדלי מר יומי טומאה — בצרי להו!

אמר מר זוטרא:

אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין,

שנאמר: וַיְהִי לִתְקֻופוֹת הַיָּמִים(שמואל א א, כ) —

מיעוט תקופות שתים, ומיעוט ימים שנים.

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה — מנלן?

אמר רבי אלעזר:

אתיא ״פקידה״ ״פקידה״, אתיא ״זכירה״ ״זכירה״.

כתיב ברחל: וַיִּזְכֹּור אֱלֹהִים אֶת רָחֵל(בראשית ל, כב),

וכתיב בחנה: וַיִּזְכְּרֶהָ יְיָ(שמואל א א, יט);

ואתיא ״זכירה״ ״זכירה״ מראש השנה,

דכתיב: שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה(ויקרא כג, כד).

״פקידה״ ״פקידה״ —

כתיב בחנה: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא),

וכתיב בשרה: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה(בראשית כא, א).

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין — מנלן?

דכתיב: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר(תהלים פא, ד) (בכסא) לְיוֹם חַגֵּנוּ כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו׳(תהלים פא, ה),

עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ וגו׳(תהלים פא, ו).

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים —

כתיב הכא: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹות מִצְרַיִם(שמות ו, ו),

וכתיב התם: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ(תהלים פא, ז).

בניסן נגאלו — כדאיתא.

בתשרי עתידין ליגאל — אתיא ״שופר״ ״שופר״:

כתיב הכא: תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר,

וכתיב התם: בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל(ישעיה כז, יג).

רבי יהושע אומר:

בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל — מנלן?

אמר קרא: לֵיל שִׁמֻּורִים(שמות יב, מב) — ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית.

ואידך: לילה המשומר ובא מן המזיקין.

ומשום מעשה דתלמי המלך,

דתניא:

מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן;

ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם.

נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת,

וכתבו לו:

״אלהים ברא בראשית״;

״אעשה אדם בצלם ובדמות״;

״ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי״;

״זכר ונקבה בראו״ — ולא כתבו ״בראם״;

״הבה ארדה ואבלה שם שפתם״;

״ותצחק שרה בקרוביה״;

״כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס״;

״ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם״;

״ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: שלשים שנה וארבע מאות שנה)״;

״וישלח את זאטוטי בני ישראל״;

״ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו״;

״לא חמד אחד מהם נשאתי״;

״אשר חלק יי אלהיך אתם להאיר לכל העמים״;

״וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם״;

וכתבו לו ״את צעירת הרגלים״, ולא כתבו לו אֶת הָאַרְנֶבֶת(ויקרא יא, ו) —

מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה,

שלא יאמר: שחקו בי היהודים, והטילו שם אשתי בתורה.

ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון:

מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום,

שנאמר: אָבִיךָ צִוָּה וגו׳(בראשית נ, טז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו׳(בראשית נ, יז).

רבי נתן אומר:

מצוה,

שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וגו׳(שמואל א טז, ב).

דבי רבי ישמעאל תנא:

גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו;

דמעיקרא כתיב וַאדֹונִי זָקֵן(בראשית יח, יב), ולבסוף כתיב וַאֲנִי זָקַנְתִּי(בראשית יח, יג).

אמר רב חנא בר אדא:

נתינים — דוד גזר עליהם,

שנאמר: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹונִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹונִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וגו׳(שמואל ב כא, ב).

מאי טעמא גזר עלייהו?

דכתיב: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אחר שָׁנָה(שמואל ב כא, א).

שנה ראשונה — אמר להם: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם?

דכתיב: וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם(דברים יא, טז) וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו׳(דברים יא, יז).

בדקו ולא מצאו.

שניה — אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם?

דכתיב: וַיִּמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לא היה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ וגו׳(ירמיה ג, ג).

בדקו ולא מצאו.

שלישית — אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין?

דכתיב: נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר(משלי כה, יד).

בדקו ולא מצאו.

אמר: אין הדבר תלוי אלא בי.

מיד — וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְיָ.

מאי היא?

אמר ריש לקיש:

ששאל באורים ותומים.

מאי משמע?

אמר רבי אלעזר:

אתיא ״פני״ ״פני״;

כתיב הכא: וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי יְיָ,

וכתיב התם: וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְיָ(במדבר כז, כא).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הגבעונים —

״אל שאול״ — שלא נספד כהלכה;

וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית הגבעונים —

וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים?

אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון — מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

קא תבע ״אל שאול שלא נספד כהלכה״, וקא תבע ״על אשר המית הגבעונים״?

אין;

דאמר ריש לקיש:

מאי דכתיב בַּקְּשׁוּ אֶת יְיָ כׇּל עַנְוֵי ארץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ(צפניה ב, ג)? באשר משפטו — שם פעלו.

אמר דוד: שאול — נפקו להו

תריסר ירחי שתא, ולא דרכיה למספדיה;

נתינים — ניקרינהו ונפייסינהו.

וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹונִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת יְיָ(שמואל ב כא, ג),

וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹונִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ וגו׳(שמואל ב כא, ד),

יֻותַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיְיָ וגו׳(שמואל ב כא, ו).

מיפייס — ולא פייסינהו.

אמר: שלשה סימנים יש באומה זו — הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים.

רחמנים — דכתיב: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ(דברים יג, יח);

ביישנין — דכתיב: בַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם(שמות כ, יז);

גומלי חסדים — דכתיב: לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ וגו׳(בראשית יח, יט).

כל שיש בו שלשה סימנים הללו — ראוי להדבק באומה זו (כ״י אוקספורד 367, כ״י וטיקן 110–111: ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו שלשה סימנין הללו אינו ראוי להדבק באומה זו).

וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹונִי וְאֶת מְפִיבֹושֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִילַּי הַמְּחֹולָתִי(שמואל ב כא, ח) —

מאי שנא הני?

אמר רב הונא:

העבירום לפני ארון; כל שארון קולטו — למיתה, כל שאין ארון קולטו — לחיים.

מתיב רב חנא בר קטינא: וַיַּחְמֹול הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹושֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל(שמואל ב כא, ז) — שלא העבירו!

וכי משוא פנים יש בדבר?

אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו.

ואכתי משוא פנים יש בדבר!

אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.

והא כתיב: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וגו׳(דברים כד, טז)!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא.

וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וחית הַשָּׂדֶה לָיְלָה(שמואל ב כא, י) —

והא כתיב: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ(דברים כא, כג)!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא;

שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים.

אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו;

ומה בני מלכים כך — בני הדיוטות על אחת כמה וכמה;

ומה גרים גרורים כך — ישראל על אחת כמה וכמה.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף,

שנאמר: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹושֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹוצֵב בָּהָר(מלכים א ה, כט).

ודלמא ישראל הוו?

לא סלקא דעתך, דכתיב: וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד(מלכים א ט, כב).

ודלמא דוגזר בעלמא?

אלא מהכא: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל(דברי הימים ב ב, טז) [וגו׳] וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף [וגו׳] וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף(דברי הימים ב ב, יז) (נושא) סַבָּל וּשְׁמֹונִים אֶלֶף חֹוצֵב בָּהָר.

ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם!

דכתיב: מֵחֹוטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁואֵב מֵימֶיךָ(דברים כט, י).

משה גזר לההוא דרא, דוד גזר לכולי דרא.

ואכתי יהושע גזר עלייהו!

דכתיב: וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹוטְבֵי עֵצִים וְשֹׁואֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְיָ(יהושע ט, כז).

יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים.

בימי רבי בקשו להתיר נתינים.

אמר להם רבי: חלקנו — נתיר; חלק מזבח — מי יתיר?

ופליגא דרבי חייא בר אבא;

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

חלק עדה — לעולם אסור;

חלק מזבח — בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים שרי.

כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה, ואמרי לה מתני בריה דריש לקיש הוה.

שכיב ליה ינוקא.

יומא קמא לא אזל לגביה;

למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה, אמר ליה: קום, אימא מלתא כל קביל ינוקא.

פתח ואמר: וַיַּרְא יְיָ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹותָיו(דברים לב, יט) —

דור שאבות מנאצים להקדוש ברוך הוא — כועס על בניהם ועל בנותיהם, ומתים כשהם קטנים.

ואיכא דאמרי: בחור הוה, והכי קאמר ליה:

עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח יי וְאֶת יְתֹומָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻולּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דֹּובֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה(ישעיה ט, טז).

מאי וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה?

אמר רב חנן בר רב:

הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה,

אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו — אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה.

אתא לנחומי — צעורי קמצער ליה?

הכי קאמר ליה: חשיב את לאתפוסי אדרא.

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד שבחו של הקדוש ברוך הוא.

פתח ואמר:

האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר.

ברוך אתה יי, מחיה המתים.

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד אבלים.

פתח ואמר:

אחינו, המיוגעים, המדוכאין באבל הזה — תנו לבבכם לחקור את זאת:

זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית;

רבים שתו, רבים ישתו; כמשתה ראשונים — כך משתה אחרונים.

אחינו, בעל נחמות ינחם אתכם.

ברוך מנחם אבלים.

אמר אביי:

״רבים שתו״ — לימא; ״רבים ישתו״ — לא לימא; ״משתה ראשונים״ — לימא; ״משתה אחרונים״ — לא לימא.

דאמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי:

לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

אמר רב יוסף:

מאי קרא? כִּסְדֹום הָיִינוּ לַעֲמֹורָה דָּמִינוּ(ישעיה א, ט).

מאי אהדר ליה? שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹום וגו׳(ישעיה א, י).

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים.

פתח ואמר:

אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו

(שנאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט)),

אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם.

ברוך אתה משלם הגמול.

אמר ליה: קום, אימא מלתא כנגד כל ישראל.

פתח ואמר:

רבון העולמים, פדה והצל, מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם;

טרם נקרא — ואתה תענה.

ברוך אתה עוצר המגפה.

תנו רבנן:

שבע מצות נצטוו בני נח:

דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.

רבי חנניה בן (גמלא) אומר:

אף על הדם מן החי.

רבי חידקא אומר:

אף על הסירוס.

רבי שמעון אומר:

אף על הכישוף.

רבי יוסי אומר:

כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו:

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹוסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף(דברים יח, י) וְחֹובֵר חָבֶר וְשֹׁואֵל אוֹב וְיִדְּעֹונִי וְדֹורֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וגו׳(דברים יח, יא), וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹות הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ(דברים יח, יב);

ולא ענש אלא אם כן הזהיר.

רבי אלעזר אומר:

אף על הכלאים.

מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים,

ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

מנהני מילי?

אמר רבי יוחנן:

דאמר קרא: וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹול תֹּאכֵל(בראשית ב, טז).

וַיְצַו — אלו הדינין, וכן הוא אומר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט).

יְיָ — זו ברכת השם, וכן הוא אומר: וְנֹוקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת(ויקרא כד, טז).

אֱלֹהִים — זו עבודה זרה, וכן הוא אומר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים(שמות כ, ג).

עַל הָאָדָם — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם וגו׳(בראשית ט, ו).

לֵאמֹר — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר(ירמיה ג, א).

מִכֹּל עֵץ הַגָּן — ולא גזל.

אָכֹל תֹּאכֵל — ולא אבר מן החי.

כי אתא רבי יצחק, תני איפכא:

וַיְצַו — זו עבודה זרה, אֱלֹהִים — זו דינין.

בשלמא אֱלֹהִים זו דינין — דכתיב: וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים(שמות כב, ז);

אלא וַיְצַו זו עבודה זרה — מאי משמע?

רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי.

חד אמר: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִים עָשׂוּ לָהֶם וגו׳(שמות לב, ח);

וחד אמר: עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו(הושע ה, יא).

מאי בינייהו?

איכא בינייהו גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה:

למאן דאמר ״עשו״ — משעת עשייה מיחייב;

למאן דאמר ״כי הואיל הלך״ — עד דאזיל בתרה ופלח לה.

אמר רבא:

ומי איכא למאן דאמר גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב?

והתניא: בעבודה זרה — דברים שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן; אין בית דין של ישראל ממיתין עליהן, אין בן נח מוזהר עליהן.

למעוטי מאי? לאו למעוטי גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה?

אמר רב פפא:

לא, למעוטי גיפוף ונישוק.

גיפוף ונישוק דמאי?

אילימא כדרכה — בר קטלא הוא!

אלא למעוטי שלא כדרכה.

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב:

בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

מנהני מילי?

אמר רב יהודה:

דאמר קרא: אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁותֵיכֶם אֶדְרֹושׁ(בראשית ט, ה) — אפילו בדיין אחד.

מִיַּד כׇּל חַיָּה — אפילו שלא בהתראה;

אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם — אפילו בעד אחד;

מִיַּד אִישׁ — ולא מיד אשה;

אָחִיו — אפילו קרוב.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין.

מאי טעמיה דרבי ישמעאל?

דכתיב: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ(בראשית ט, ו) —

איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר: זה עובר שבמעי אמו.

ותנא קמא — תנא דבי מנשה הוא,

דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק.

ושדי ליה האי בָּאָדָם אסיפיה דקרא, ודרוש ביה הכי: בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ —

איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם? הוי אומר: זה חנק.

מתיב רב המנונא:

ואשה לא מפקדה? והכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט) (כ״י מינכן 95: את בניו ואת ביתו אחריו)!

הוא מותיב לה, והוא מפרק לה:

בָּנָיו — לדין, בֵּיתוֹ — לצדקה.

אמר ליה רב אויא סבא לרב פפא:

אימא בת נח שהרגה לא תיהרג — מִיַּד אִישׁ ולא מיד אשה כתיב!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: שֹׁופֵךְ דַּם הָאָדָם — מכל מקום.

אימא בת נח שזינתה לא תיהרג, דכתיב: עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ(בראשית ב, כד) — ולא אשה!

אמר ליה: הכי אמר רב יהודה: וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד — הדר ערבינהו קרא.

תנו רבנן:

אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא.

ומה כתיב בהם?

אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה),

מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ(איוב כח, ו),

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה(איוב כח, ז),

לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל(איוב כח, ח).

אמרו: וכי מאחר שאֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ — למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו]?

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו,

שנאמר: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ(איוב כח, ד).

דרש רבא:

מאי דכתיב: עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻולְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה(תהלים סב, ד)?

מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין אותו עליו, ובאים ונוטלין את ממונו.

דרש רבא:

מאי דכתיב: חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא(איוב כד, טז) (ראו) [יָדְעוּ] אוֹר?

מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומפקידים אצלו אפרסמון, ומניחים אותו בבית גנזיהם.

לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר: יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר(תהלים נט, ז),

ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון.

עָרוֹם(איוב כד, ז) (הלכו) [ילינו] מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה,

חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה(איוב כד, ג),

גְּבֻולוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ(איוב כד, ב),

וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד(איוב כא, לב).

דרש רבי יוסי בציפורי.

אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי.

אתו וקא מצערי ליה, אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי!

אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי?

כי קא נח נפשיה דרבי יוסי, שפעי מרזבי דציפורי דמא.

אמרי: דאית ליה חד תורא — מרעי חד יומא; דלית ליה — לירעי תרי יומי.

ההוא יתמא בר ארמלתא, הבו ליה תורי למרעיה.

אזל שקלינהו וקטלינהו.

אמר להו:

דאית ליה תורא — נשקול חד משכא; דלית ליה תורא — נשקול תרי משכי.

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא כתחילת דינא; מה תחילת דינא — דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי מרעי תרי יומי, אף סוף דינא — דאית ליה חד תורא לשקול חד, דלית ליה תורא לשקול תרי.

דעבר במברא — ניתיב חד זוזא; דלא עבר במברא — ניתיב תרי.

דהוה ליה (תורא) [דרא] דלבני — אתי כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

דהוה שדי תומי או שמכי — אתו כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

ארבע דייני היו בסדום: שקראי ושקרוראי, זייפי ומצלי דינא.

דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה — אמרי ליה: יהבה ניהליה, דניעברה ניהליך.

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה — אמרו ליה: הבה ניהליה עד דקדחא.

דפדע ליה לחבריה — אמרי ליה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא.

דעבר במברא — יהיב ארבעה זוזי; דעבר במיא — יהיב תמני זוזי.

זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם.

אמרו ליה: הב ארבעה זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי!

אמרו ליה: אם כן, הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב — פדיוהו.

אתא לקמיה דדיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקיל לך דמא, ותמניא זוזי דעברת במיא.

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם, פדיוהי.

אתא לקמיה דיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא.

שקל גללא, פדיוהי איהו לדיינא.

אמר: מאי האי?

אמר ליה: אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי, וזוזי דידי כדקיימי קיימי.

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין: כי מאריך — גייזי ליה, כי גוץ — מתחין ליה.

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם, אמרו ליה: קום גני אפוריא!

אמר להון: נדרא נדרי, מן יומא דמיתת אמא (כ״י מינכן 95: שרה) לא גנינא אפוריא.

כי הוה מתרמי להו עניא, יהבו ליה כל חד וחד דינרא, וכתיב שמיה עליה, וריפתא לא הוו ממטי ליה.

כי הוה מית, אתי כל חד וחד שקיל דידיה.

הכי אתני בינייהו: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא — לשלח גלימא.

הוי האי הילולא, אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא.

כי בעי למסעד, אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו.

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא?

אמר ליה לההוא [דיתיב]: אתה זמנתן.

[אמר: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה, ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] —

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא.

וכן עבד לכולהו, עד דנפקי כולהו, ואכלא איהו לסעודתא.

הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא.

איגלאי מלתא — שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה.

והיינו דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה.

היה רוכב על החמור וכו׳(משנה ברכות ד, ה)

תנו רבנן:

היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה —

אם יש לו מי שיאחז את חמורו — ירד למטה ויתפלל;

ואם לאו — ישב במקומו ויתפלל.

רבי אומר:

בין כך ובין כך — ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.

אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי:

הלכה כרבי.

מנא הני מילי?

אמר רבי אלעזר:

דאמר קרא: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ(שמואל א א, י).

ממאי?

דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא!

אלא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קׇדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ(תהלים ה, ח).

ממאי?

דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא!

אלא, אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא: הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ(תהלים כט, ב).

אל תקרי בהדרת, אלא בחרדת.

ממאי?

דילמא לעולם אימא לך הדרת ממש!

כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה, והדר מצלי.

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה(תהלים ב, יא).

מאי וְגִילוּ בִּרְעָדָה?

אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה:

במקום גילה, שם תהא רעדה.

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וְגִילוּ בִּרְעָדָה כתיב!

אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה: בְּכׇל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר(משלי יד, כג) כתיב,

אמר ליה: אנא תפילין מנחנא.

מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא.

אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו ואעציבו.

רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא.

אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו.

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר!

אמר להו: ווי לן דמיתנן!

ווי לן דמיתנן!

אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך?

אמר להו: הי תורה והי מצוה, דמגנו עלן.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה(תהלים קכו, ב).

אימתי?

בזמן שיאמרו בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

תנו רבנן:

אין עומדין להתפלל, לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה.

והיכי דמי הלכה פסוקה?

אמר אביי:

כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבת עליה שבעה נקיים.

רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.

ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים, אסור בהנאה ומועלין בו.

רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא.

תנו רבנן:

אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצוה.

וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים, שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו.

כי הא דרב כהנא, אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל.

כי מטא להתם, אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי, הני צניתא דבבל, איתנהו מאדם הראשון ועד השתא?

אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: בְּאֶרֶץ אשר לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם(ירמיה ב, ו).

וכי מאחר דלא עבר, היאך ישב?

אלא לומר לך, כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה.

רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.

אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים(שמואל ב כג, ג) — מאי קאמר?

אמר רבי אבהו:

הכי קאמר: אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל — אני מושל באדם; מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה.