מדרש
פרשה כ: אחרי מות
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש ויקרא רבה
פרשה כ
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ וַיָּמֻתוּ(ויקרא טז, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · קצרה · מקרה אחד לצדיק ולרשע: זוגות של צדיק ורשע שמתו מיתה אחת
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא(קהלת ט, ב)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה א; מרגליות עמ׳ תמא–תמד). ״כאשר לכל״ — בכתב היד ״לאשר״, מסומן במאגרים ״כך״. ״מקרה אחד״ (אינו מקרה אחד לצדיק ולרשע) — בכתב היד ״מקום אחד״, מסומן ״כך״; בשאר המקומות כתוב ״מק׳״, ונפתח ״מקרה אחד״.
״ולטהור״ — בכתב היד ״להור״, והושלם במאגרים. ״ותרא אתו כי טוב הוא״ ו״ואלו לא נכנסו לארץ ישראל״ — בגליון. ״לרב״ — אחריו ״מאד״, שנמחק בידי הסופר. ״לו זבח״ — בכתב היד ״לא זבח״, מסומן ״כך״, ותוקן כבמרגליות. ״כחוטא״ — בכתב היד ״כחוטה״, ותוקן במאגרים. ״וגם במלך״ — בכתב היד ״וגם אל מלך״, מסומן ״כך״.
״והשיכו נחש״ — כך בכתב היד (פעמיים); במרגליות ״הכישו״. ״מהגנון״ — במרגליות ״מנגנון״. ״לתלמודו״ — בכתב היד ״לתלמידו״, ותוקן כבמרגליות. אחרי ״והוא אדמני״ במרגליות ״עם יפה עינים וטוב רואי״, שעליו נסמכים דברי רבי יצחק — חסר בכתב היד.
במרגליות נוסף בסוף הפסקה: ״דבר אחר: מקרה אחד לצדיק ולרשע — לצדיק זה אהרן, דכתיב ביה בשלום ובמישור; ולרשע זה עדת קרח… אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופים ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים, הה״ד אחרי מות שני בני אהרן״ — אינו בכתב היד, ולכן הפתיחתא אינה חוזרת כאן לפסוק הפרשה. והשוו פסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, פתיחתא א.
המדרש קורא ״ויזבח יאשיהו צאן…״ (במסורה: וירם יאשיהו לבני העם צאן…), ״וחטאך בצדקה פרוק״ (במסורה: וחטיך… פרק), ״וכאשר שבועה״ (במסורה: כאשר), ״ויאמר אלהם שמשון״ (במסורה: להם).
רבי שמעון בר אביי פתח:
הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל(קהלת ט, ב).
צדיק — זה נח: ונֹחַ אִישׁ צַדִּיק(בראשית ו, ט).
אמר רבי יוחנן בנו שלרבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי:
כשיצא נח מן התיבה, והשיכו נחשוהשיכו נחש — והכישו נחש ושברו ארי, ולא היה כשר להקריב — והקריב שם בנו תחתיו.
וְלָרָשָׁע — זה פרעה נכו.
כיון שביקש לישב על כסאו שלשלמה, לא היה יודע מהגנוןמהגנון — המנגנון (מעשה המכונה של כסא שלמה) שלו, והשיכו נחש ושברו ארי.
זה מת צולעצולע — חיגר וזה מת צולע —
אינו מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע?
לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא.
טוב — זה משה: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא(שמות ב, ב).
רבי מאיר אומר: שנולד כשהוא מהול.
לַטָּהוֹר — זה אהרן, שהיה עסוק בטהרתו שלישראל,
שנאמר: בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר(מלאכי ב, ו).
וְלַטָּמֵא — אילו מרגלים.
אילו אמרו שבחה שלארץ ישראל, ואילו אמרו גנייגניי — גנאי על ארץ ישראל;
אילו לא נכנסו לארץ ישראל, ואלו לא נכנסו לארץ ישראל —
אינו מִקְרֶה אֶחָד לַטּוֹב?
וְלַזֹּובֵחַ — זה יאשיהו: ויזבח יֹאשִׁיָּהוּ צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים(דברי הימים ב לה, ז).
וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹובֵחַ — זה אחאב, שבטל קרבנות מעל גבי המזבח.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּזְבַּח לוֹ אַחְאָב צֹאן וּבָקָר לָרֹב(דברי הימים ב יח, ב) —
לו זבח, ולא קרבנות זבח.
זה מת בחיצים וזה מת בחיצים —
איננו מִקְרֶה אֶחָד?
כַּטּוֹב כַּחֹוטֶא.
כַּטּוֹב — זה דוד: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמנִי(שמואל א טז, יב).
אמר רבי יצחק:
טוֹב רֹואִי — בהלכה: כל הרואה אותו היה נזכר לתלמודו.
כַּחֹוטֶא — זה נבוכדנצר: וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻוק(דניאל ד, כד).
זה בנה בית המקדש ומלך ארבעים שנה, וזה החריבו ומלך ארבעים וחמש שנה —
אינו מִקְרֶה אֶחָד?
הַנִּשְׁבָּע — זה צדקיהו: וְגַם(דברי הימים ב לו, יג) במלך נבוכדנצר.
וכַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא — זה שמשון: וַיֹּאמֶר אלהם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי(שופטים טו, יב).
זה מת בניקור עיניםבניקור עינים — בעקירת העינים וזה מת בניקור עינים —
אינו מקרה אחד לכולם?
פתיחתא שנייה · צדיקים לא שמחו בעולמי: אדם הראשון, אברהם ושרה, ואלישבע בת עמינדב
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל־תָּהֹלּוּ וְלָרְשָׁעִים אַל־תָּרִימוּ קָרֶן(תהלים עה, ה)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ב, בשני קטעים; מרגליות עמ׳ תמה–תנא). במרגליות ״רבי לוי פתח״; בכתב היד ״אמר רבי לוי״. ״להוללים״ — בכתב היד ״למהוללים״, והמ״ם נמחקה במאגרים. ״לרשעים״, ״ואתם״, ״מבקשים״, ״קולות״, ״ולבכתה״, ״ראתה״ — בכתב היד ״לרשים״, ״ואם״, ״מקשים״, ״גולות״, ״לבכתה״, ״ראהה״, ותוקנו במאגרים. ״חד עשר״ — ״חד״ הושלם במאגרים.
״חולחוליות חולחולות רעות״ — כך בכתב היד (כפל); במרגליות ״חולחוליות רעות״. ״היית שחוט״ — בכתב היד ״הייתי״, והיו״ד נמחקה בידי הסופר. ״שמח ישראל״ — בכתב היד ״ישמח״, והיו״ד נמחקה בידי הסופר. ״עד שמיתה״ — בכתב היד ״על שמיתה״, ותוקן כבמרגליות.
״שאמר לו… את יצחק בנו״ — כך בכתב היד (״לו״ מסומן ״כך״ במאגרים); במרגליות ״שאמר לי… את יצחק בני״, בדברי אברהם. ״רואים אתם״ — בכתב היד ״רואים את״, מסומן ״כך״. ״אמר לו: לאו״ — במרגליות ״אמרו לו״. ״בן מאה״ — במרגליות ״בן למאה שנה״.
המדרש קורא ״במעשיו״ (במסורה: בעשיו).
אמר רבי לוי:
אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים(תהלים עה, ה) — למערבביהלמערבביה — למבולבלים, לבעלי המחשבות המעורבבות,
אילו שלבם מלא חולחוליותחולחוליות — חלחולים, מחשבות רעות המחלחלות בלב חולחולות רעות.
רבי לוי הוה צווח להוןהוה צווח להון — היה קורא להם:
זהמתנייאזהמתנייא — המזוהמים, הטמאים — שמביאין אלליאללי — יללה, צער לעולם.
וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן —
אמר להם הקדוש ברוך הוא לרשעים:
צדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
אדם הראשון לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
רבי לוי בשם רבי שמעון בן מנסיא אמר:
תפוח עקיבותפוח עקיבו — גלגל עקבו שלאדם הראשון היה מכהאמכהא — מכהה, מאפיל על גלגל חמה — קלסטור פניוקלסטור פניו — קלסתר פניו, תואר פניו על אחת כמה וכמה.
רבי לוי בשם רבי חמא ברבי חנינא:
שלש עשרה חופותחופות — אפיריונים, כילות (של אבנים טובות) קשר לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן.
הדא הוא דכתיב:
בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ(יחזקאל כח, יג).
רבי שמעון בן לקיש אמר: חד עשרחד עשר — אחת עשרה.
ורבנין אמרין: עשר.
ולא פליגי:ולא פליגי… — ואינם חולקים: מי שמונה אותן שלוש עשרה — מונה ״כל אבן יקרה מסוכתך״ שלוש; ומי שמונה אותן אחת עשרה — מונה אותו אחת; ומי שמונה אותן עשר — אינו מונה אף אחת מהן.
ואינם חולקים:
מן דעבד יתהון תלת עשר — עביד כׇּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻוכָתֶךָ תלת;
מי שמונה אותן שלוש עשרה — מונה ״כל אבן יקרה מסוכתך״ שלוש;
ומן דעבד להון חד עשר — עביד להון חדא;
ומי שמונה אותן אחת עשרה — מונה אותו אחת;
ומן דעבד להון עשרה — לא עבד חד מנהון.
ומי שמונה אותן עשר — אינו מונה אף אחת מהן.
ואחר כל השבח הזה: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג, יט).
אברהם לא שמח בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי?
אברהם נולד לו בן מאה, ובסוף אמר לו הקדוש ברוך הוא: קַח נָא אֶת בִּנְךָ(בראשית כב, ב).
ועשה אבינו אברהם מהלך שלשה ימים.
לאחר שלשה ימים ראה ענן קשור על גב ההר.
אמר: כמדומה אני, זהו מקום שאמר לו הקדוש ברוך הוא לעלות את יצחק בנו עליו.
אמר לו ליצחק: רואה את מאומה?
אמר לו: ענן קשור על גב ההר.
אמר להם לישמעאל ולאליעזר: רואים אתם מאומה?
אמר לו: לאו.
אמר להם: הואיל ואין אתם רואין, וחמור זה איננו רואה —
שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר(בראשית כב, ה) — עם הדומה לחמור.
נטל את יצחק בנו, והעלהו הרים והורידו גבעות;
העלהו על אחד מן ההרים, ובנה מזבח, וסידר עצים, וערך מערכה, ונטל את הסכין עליו לשוחטו.
ואילולי שנענה עליו מן השמים ואמר לו אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ(בראשית כב, יב) — כבר היה נשחט.
תדע לך שהוא כן:
שכיון שחזר יצחק אצל אמו, ואמרה לו: אן הויתה, בריאן הויתה, ברי — היכן היית, בני?
ואמר לה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות.
ואמרה: ווי על ברה דרוותהווי על ברה דרוותה — אוי על בנה של השיכורה (על בנה של האם שלא ידעה)! אילולי מלאך מן השמים, כבר היית שחוט!
אמר לה: איןאין — כן.
באותה שעה צווחה ששה קולות ווי, כנגד שש תקיעות.
אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמיתה.
הדא הוא דכתיב:
וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ(בראשית כג, ב).
ומהיכן בא?
רבי יהודה ברבי סימון אמר:
מהר המוריה בא.
והיה אברהם מהרהר בלבו ואמר: שמא, חס ושלום, נמצא פסול בו, ולא נתקבל קרבני ממני?
יצתה בת קול ואמרה לו: לֵךְ אֱכֹול בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ(קהלת ט, ז).
ישראל לא שמחו בעולמי וגו׳.
שמח ישראל במעשיו אין כתיב כאן, אלא יִשְׂמַח(תהלים קמט, ב) —
עתידין הן לשמוח במעשיו שלהקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא.
כביכול, הקדוש ברוך הוא לא שמח בעולמו, ואתם וגו׳.
שמח יי במעשיו אין כתיב כאן, אלא יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו(תהלים קד, לא) —
עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח במעשיהן שלצדיקים לעתיד לבוא.
אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי, ואתם שמחו וגו׳.
אלישבע ראתה חמש כתרים ביום אחד:
יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול,
שני בניה סיגני כהונהסיגני כהונה — סגני הכהן הגדול, פינחס בן בנה משוח מלחמהמשוח מלחמה — הכהן המשוח לצאת עם העם למלחמה.
כיון שנכנסו בניה להקריב, יצאו שרופים, ונהפכה שמחתה לאבל.
הדא הוא דכתיב:
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
פתיחתא שלישית · קצרה · שחוק מעורבב: חתונה שנהפכה לאבל בכבול
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה(קהלת ב, ב)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ג; מרגליות עמ׳ תנא–תנב). ״דחוכא״ (השחוק, כלשון הפסוק ״לשחוק״) — בכתב היד ״דועכא״, שאינו מתפרש; תוקן כבמרגליות (״דחוכא״) וכבפסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, פתיחתא ב (״הן דדוחכה מעורבב״). ״לקברו״ — בכתב היד ״לבקברו״ (והבי״ת מסופקת), ותוקן במאגרים.
הפתיחתא אינה חוזרת לפסוק הפרשה, לא בכתב היד ולא במרגליות. והשוו פסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, פתיחתא ב (״מגדולי בבל״).
רבי אבא בר כהנא פתח:
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל(קהלת ב, ב).
אם הדין דחוכא מעורבב — מה חדוותא מהנייא?אם הדין… — אם השחוק הזה מעורבב — מה מועילה השמחה?
אם השחוק הזה מעורבב — מה מועילה השמחה?
מעשה באחד מגדולי כבולכבול — עיירה בגליל, שהיה משיא את בנו,
וברביעי שלווברביעי שלו — וביום הרביעי לחופתו זימן אצלו אורחים.
משאכלו ושתו והטיבו את לבם, אמר לבנו: עלה והביא לנו חבית שליין מן העלייה.
כיון שעלה — הכישו נחש ומת.
המתין לירד, ולא ירד.
אמר: אין אני עולה ורואה מה טיבו שלבני?
עלה, ומצאו שהכישו נחש ומת, והוא מוטל בין החביות.
המתין עד שגמרו סעודתן.
אמר להן: רבותיי,
לא לברך את בני ברכת חתנים באתם? ברכו עליו ברכת אבלים!
לא להכניס את בני לחופה באתם? הכניסוהו לקברו!
הפטיר עליוהפטיר עליו — הספיד עליו רבי זכיי דמן כבולדמן כבול — שמכבול:
לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל.
פתיחתא רביעית · הכהן הגדול: השכינה על פיו, תפילתו ביום הכיפורים, ואפרוחיו שמתו
אִם־עַל־פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן־סֶלַע וּמְצוּדָה מִשָּׁם חָפַר־אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ וְאֶפְרֹחָו יְעַלְעוּ־דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא(איוב לט, כז–ל)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ד; מרגליות עמ׳ תנג–תנז). ״אם״ — הושלם במאגרים. ״אהרן, על מימר פומך״ — אחרי ״אהרן״ ״אחיך״, שנמחק בידי הסופר. ״חפר״ — בכתב היד ״הפר״, מסומן ״כך״. ״למרחוק״ — בכתב היד ״ומרחוק״, מסומן ״כך״. ״הארון״ — הה״א הושלמה במאגרים.
״מולל אכל״ — כך בכתב היד (מסומן ״כך״ במאגרים); במרגליות ״מאלל אכל״. ״אחר כל השבע הזה״ — במרגליות ״השבח״. ״אי על מימר פומך״ — במרגליות ״או״. ״שלא יעשה בתיהם קבריהם״ — במרגליות ״יעשו״. ״מישנטל ארון אבן״ — במשנה (יומא ה, ב): ״משניטל הארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים, ושתיה היתה נקראת״.
המדרש קורא ״אפרוחיו יעלעו דם״ (במסורה: ואפרחו).
רבי יודן דמן גליא פתח:
אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר(איוב לט, כז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: אהרן,
על מימר פומךעל מימר פומך — על פי דבר פיך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון,
אי על מימר פומךאי על מימר פומך — או על פי דבר פיך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון.
מקדש הראשון — סֶלַע יִשְׁכֹּון וְיִתְלֹונָן(איוב לט, כח) — לינה אחתלינה אחת — השראת שכינה אחת;
מקדש השיני — עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה — לינות הרבה.
דתנינן תמן: מישנטל ארון, אבן(משנה יומא ה, ב) וגו׳.
ולמה נקרא שמה שתייהשתייה — אבן השתייה?
אמר רבי יוסי ברבי חלפתא:
שממנה הושתההושתה — הושת, נוסד העולם.
כתיב: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹופִי וגו׳(תהלים נ, ב).
כיצד הייתה תפילתו שלכהן גדול ביום הכיפורים, בצאתו מן המקדש?
אומר: יהי רצון מלפניך, שתהא שנה גשומה, שחונהשחונה — חמה, טלולהטלולה — רוויית טל;
שנת רצון, שנת נדבה, שנת זולשנת זול — שנת מחירים זולים, שנת שובע, שנת משא ומתן;
ואל יצרכויצרכו — יצטרכו עמך בית ישראל אילו לאילו;
ואל יגביהו שררה עמך ישראל אילו לאילו;
ואל תפנה אל תפילת עוברי דרכים.
רבנין דקיסריןרבנין דקיסרין — חכמי קיסרין אמרין:
על אחינו שבקיסרין — שלא יגביהו שררה אילו על אילו.
רבנן דדרומארבנן דדרומא — חכמי הדרום אמרין:
על אחינו שבשרון — שלא יעשה בתיהם קבריהם.
מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל(איוב לט, כט) — משם היה מולל אכלמולל אכל — מולל (מוציא) תבואה כל ימות השנה.
לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ — מראש השנה היה יודע מה בסופה.
הא כיצד?
בשעה שהיה צופה ורואה עשן שלמערכה:
עולה למערב — היה יודע שהמערב שובע;
עולה למזרח — היה יודע שהמזרח שובע;
וכן כל רוח ורוח;
עולה באמצע רקיע — יודע שכל העולם שבע.
אחר כל השבע הזה: אֶפְרֹוחיו יְעַלְעוּ דָם(איוב לט, ל).
חמי אפרוחיו מגעגעין באדמה, ושתק?חמי אפרוחיו… — רואה את אפרוחיו מתגוללים באדמה, ושותק?
רואה את אפרוחיו מתגוללים באדמה, ושותק?
אמר: בַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּא — השכינה.
רבי יודן בשם רבי יהושע בן לוי, רבי ברכיה בשם רבי חייה בר אבא אמר:
קרבו שאו את אחיכם מאת פני הארון אין כתיב, אלא מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ(ויקרא י, ד) —
כאדם שאומר לחבירו: העבר המת הזה מאת פני האבל הזה; עד מתי אבל זה מצטער?
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
פתיחתא חמישית · מטה אהרן, טיטוס בבית קודש הקדשים, ובני אהרן שיצאו שרופים
אַף־לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ה; מרגליות עמ׳ תנז–תנח). ״שלאהרן״ (בניו שלאהרן) — הושלם במאגרים. ״ממקומו״ — בכתב היד ״ממקו׳״.
רבי אחבא בר זעירא פתח:
אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ(איוב לז, א).
מהו וְיִתַּר? וקפץ,
היך מה דאת אמר: לְנַתֵּר בָּהֵם עַל הָאָרֶץ(ויקרא יא, כא).
אמר הקדוש ברוך הוא: לא היו בניו שלאהרן דומין למטהו.
מטהו שלאהרן נכנס יבש ויצא לח,
שנאמר: וַיֹּוצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ(במדבר יז, כג).
טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים וחרבו שלופה בידו,
גידדגידד — חתך, דקר את הפרכתהפרכת — הפרוכת, ויצתה חרבו מלאה דם —
ונכנס בשלום ויצא בשלום;
ובניו שלאהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים.
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
פתיחתא שישית · אף על פי שנענש אהרן בבניו — ״לא טוב״, אלא ״להכות נדיבים על ישר״
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר(משלי יז, כו)
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ו, חלקה הראשון; מרגליות עמ׳ תנח). ״להכות״ — בכתב היד ״והכות״, מסומן ״כך״ במאגרים. ״שנענשתי״ — במרגליות ״שענשתי״.
המשך הפסקה במאגרים (״תני בשם רבי ליעזר…״) פותח את גוף הדרשה, והוא כאן בסעיף ז.
רבי ברכיה פתח:
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב וגו׳(משלי יז, כו).
אמר הקדוש ברוך הוא: אפעלפי שנענשתי את אהרן ולקחתי ממנו שני בניו — לֹא טוֹב;
אלא לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹושֶׁר.
אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן(ויקרא טז, א).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״אחרי מות שני בני אהרן״ · המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה, ושנים עשר מיל כמחנה ישראל
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, סוף פסקה ו ופסקה ז; מרגליות עמ׳ תנט–תס). שני חלקים שבמאגרים שתי פסקאות, ובמרגליות ״תני בשם רבי ליעזר״ הוא פסקה חדשה בתוך ו; כאן סעיף אחד, שענינו אחד.
״לפני רבי ליעזר רבו״ — בכתב היד ״רבי ליעזר רבי״, ותוקן כבמרגליות; ״לפני רבו חייב מיתה״ — בכתב היד ״לפני ר׳״, ונפתח כבמרגליות. ״אמר לאמה שלום אשתו״ — בכתב היד ״אמרה לו אמה שלום אשתו״, ואשתו היא המנבאת; תוקן כבמרגליות, שבו רבי אליעזר המנבא, וכך ההמשך מחייב (״רבי, נביא אתה?… כך אני מקובל״), וכך בבבלי עירובין פרק ו, סג ע״א (״אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו״) ובפסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, סעיף ז (״ואמר לאמו״, משובש מ״לאמה שלום״).
מקבילות: ״שנים עשר מיל כמחנה ישראל״ ומעשה רבי תנחום בחפר — ירושלמי גיטין א, ב ושביעית ו, א (״רבי תנחום בר ירמיה״, ״רבי תנחום בר חייה״); פסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, סעיף ז (״רבי תנחום ברבי ירמיה״).
״כמחנה ישראל״ — בכתב היד ״במחנה״, מסומן ״כך״ במאגרים, ותוקן כבמרגליות. אחרי ״ויחנו על הירדן״ במרגליות ״מבית הישימות עד אבל השטים״ — חסר בכתב היד. ״ייתי עלי״ — בכתב היד ״ייתר״ (הרי״ש מסופקת); כך במרגליות.
תני בשם רבי ליעזר:
לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה לפני משה רבן.
ומעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבי ליעזר רבו.
אמר לאמה שלום אשתו: זה אינו מוציא שבתומוציא שבתו — מסיים את השבוע (חי עד מוצאי שבת).
לא באת שבת עד שנגמר.
נכנסו חכמים אצלו. אמרו לו: רבי, נביא אתה?
אמר להן: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי(עמוס ז, יד),
אלא כך אני מקובל: שכל המורה הלכה לפני רבו — חייב מיתה.
תני:
אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהיה לו ברחוקברחוק — במרחק שנים עשר מיל, כמחנה ישראל.
מה טעםמה טעם — מה הטעם, מנין? וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן(במדבר לג, מט).
וכמה הן? שנים עשר מיל.
רבי תנחום ברבי יהודה הווה בחפר.רבי תנחום ברבי… — רבי תנחום ברבי יהודה היה בחפר. היו שואלים לו והוא מורה, שואלים לו והוא מורה. אמרו לו: לא כך לימדנו רבי — אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהיה רחוק ממנו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל? והרי רבי מני רבך יושב בציפורי! אמר להם: יבוא עלי (רע), לא ידעתי! מאותה שעה לא הורה.
רבי תנחום ברבי יהודה היה בחפר.
הוון שאילין ליה והוא מורה, שאיילין ליה והוא מורה.
היו שואלים לו והוא מורה, שואלים לו והוא מורה.
אמרו לו: לא כן אילפן רבי —
אמרו לו: לא כך לימדנו רבי —
אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהיה לו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל?
אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהיה רחוק ממנו שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל?
והא רבי מני רבך יתיב בציפרין!
והרי רבי מני רבך יושב בציפורי!
אמר להון: ייתי עלי — לא ידעת!
אמר להם: יבוא עלי (רע), לא ידעתי!
מן ההוא ענתה לא אורי.
מאותה שעה לא הורה.
דרשת הפסוק · ״בקרבתם לפני יי״ · ארבעה דברים שעליהם מתו, ולמה מזכיר סירחונן בכל מקום
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ח; מרגליות עמ׳ תסא–תסב). ״ירמיה בן״ (בשם רבי ירמיה בן אלעזר) — הושלם במאגרים. ״בשביל״ בא בכתב היד פעמיים, והשני נמחק בידי הסופר. ״ויקחו בני אהרן״ — בכתב היד ״שני אהרן״, מסומן ״כך״ במאגרים.
״אש מבית כירים״ — בכתב היד ״איש״, ותוקן כבמרגליות. ״מעשים מקולקלים היה בידם בספר״ — כך בכתב היד וכך במרגליות (״היו״); בפסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, סעיף ח: ״מעשים מקולקלין היה להם בסתר״.
בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר:
בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן:
על הקרבההקרבה — הקריבה (הקרבה אל הקודש), ועל הקריבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
על הקרבה — שנכנסו לפני לפנים.
על הקריבה — שהקריבו קרבן שלא נצטוו.
על אש זרה — אש מבית כיריםמבית כירים — מן הכירה שבבית, אש של הדיוט הכניסו.
על שלא נטלו עצה זה מזה — דכתיב:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ(ויקרא י, א) —
איש מחיתתיומחיתתיו — מחתותיו: איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה.
אמר רבי ירמיה בן אלעזר:
בארבעה מקומות מזכיר מיתתן שלבני אהרן, ובכולם הוא מזכיר סירחונןסירחונן — קלקולם, חטאם.
כל כך למה? להודיעך שלא היה בידן עון אלא זה בלבד.
רבי לעזר המודעי:
בוא וראה כמה קשה מיתתן שלבני אהרן לפני המקום,
שבכל מקום שהוא מזכיר מיתתן — מזכיר סירחונן.
כל כך למה?
כדי שלא יהא פתחון פהפתחון פה — פתח לטענה לכל באי העולם לומר: מעשים מקולקלים היה בידם בספר, שעל ידי כן מתו.
דרשת הפסוק · ״וימתו״ · ארבעה דברים שכתוב בהם מיתה, ושלא היו להם נשים
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה ט; מרגליות עמ׳ תסב–תסד). ״אמר רבי [לוי]״ — שם החכם חסר בכתב היד (מסומן במאגרים), והושלם ממרגליות. ״והיה על אהרן לשרת״ — בכתב היד ״והיו״, מסומן ״כך״.
״ועל ידי שלא נכנסו רחוצי ידים ורגלים״ — במרגליות ״שנכנסו בלא רחוצי ידים ורגלים״. ״מה חסירים״ — במרגליות ״מה היו חסירים״. אחרי ״וימת נדב ואביהוא״ במרגליות ״ובנים לא היו להם״, שבו הראיה — חסר בכתב היד. ״ביתו זו אשתו״ — משנה יומא א, א.
רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן, ובכולן כתוב בהן מיתה.
על ידי שהיו שתויי יין — וכתוב בהן מיתה:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ(ויקרא י, ט).
ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים — וכתוב בהן מיתה:
וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו(שמות כח, מג).
מה חסירים?
אמר רבי לוי:
מעיל היו חסירין, שכתוב בו מיתה:
וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת(שמות כח, לה).
ועל ידי שלא נכנסו רחוצי ידים ורגלים:
וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻותוּ וגו׳(שמות ל, כא), וכתיב: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד(שמות ל, כ).
ועל ידי שלא היו להם בנים — וכתוב בו מיתה.
הדא הוא דכתיב:
וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא(במדבר ג, ד).
אבא חנן אמר:
על ידי שלא היה להם נשים, וכתיב: וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ(ויקרא טז, ו) — ביתו זו אשתו(משנה יומא א, א).
דרשת הפסוק · ״לפני יי״ · שחצים היו, שזנו עיניהם מן השכינה, ומסיני נטלו אפופסין שלהם
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה י; מרגליות עמ׳ תסד–תסח). ״עורותיהן״ — בכתב היד ״עירותיהן״, מסומן ״כך״. ״ראויין״ — בכתב היד ״אויין״, והושלם במאגרים. ״רבי הושעיא״ — בכתב היד ״יהושעיא״, והיו״ד נמחקה במאגרים. ״זן״ (משה לא זן עיניו) — בכתב היד ״זז״, מסומן ״כך״, ותוקן כבמרגליות.
בגליון: ״לא זן מן השכינה״; ״שהיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא כפליים מאביהן״; ״במדבר סיני. אמר רבי מאיר: וכי במדבר סיני מתו? אלא מלמד״. במשל ״שמחתה שלבתי״ — בכתב היד ״שלתורה״, נמחק בידי הסופר ו״שלבתי״ בגליון. ״בשמחת בתי״ — בכתב היד ״בשמ״, והושלם במאגרים.
״ואל משה אמר עלה אל יי״ — במרגליות ״אתה ואהרן נדב ואביהוא״, שעליו הדרשה.
מקבילות: פסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, סעיף י (״ביום חתונתו — זה סיני; וביום שמחת לבו — זה אהל מועד״); תנחומא, אחרי מות ו (״זה סיני יום מתן תורה״); תנחומא בובר, אחרי מות ח (״זה יום מתן תורה״); במדבר רבה ב, כה (״זה סיני״). אחר בשיר השירים רבה ג, יא (״ביום חתונתו — זה סיני… וביום שמחת לבו — אלו דברי תורה״) ובפסיקתא דרב כהנא, ויהי ביום כלות, פתיחתא ג (״ביום חתונתו — חיתונים היו; וביום שמחת לבו — זה אהל מועד״). ״וכי לפני יי מתו״ — במרגליות בשם רבי יוחנן. ״ומשה לא ידע כי קרן״ — בכתב היד ״כי ק׳״. ״ביום חתונתו וביום שמחת לבו״ — בכתב היד ״לבי״, מסומן ״כך״.
רבי לוי אמר:
שחציםשחצים — גאוותנים היו.
הרבה נשים היו יושבות עגומותעגומות — עצובות, ממתינות לנישואין, ממתינות להן.
מה היו אומרים?
אחי אבינו מלך, אחי אמינו נשיא, אבינו כהן גדול, אנו שני סיגני כהונה —
אי זו אשה הוגנת לנו?
רבי מנחמא בשם רבי יהושע בן נחמיה:
בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ(תהלים עח, סג).
ולמה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ? משום וּבְתוּלֹותָיו לֹא הוּלָּלוּ.
ועוד מן הדא: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ(שמות כד, א).
מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל מהלכין אחריהן,
ואומרים: עוד שני זקנים הללו מתים, ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור.
רבי יודן בשם רבי אייבו אמר: בפיהם אמרו זה לזה.
רבי פינחס אמר: בליבם הרהרו.
אמר רבי ברכיה:
אמר להן הקדוש ברוך הוא: אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר וגו׳(משלי כז, א) —
הרבה סייחיםסייחים — עיירים, בני סוסים צעירים מתו, ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אימותיהן.
ועוד מן הדא: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות כד, יא).
אמר רבי פינחס:
מיכן היו ראויין להשתלחת ידלהשתלחת יד — לשליחת יד, לעונש.
דאמר רבי הושעיא:
וכי קילורית עלת עמהןוכי קילורית עלת עמהן — וכי משחת עינים עלתה עמהם מסיני?
דכתיב: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים —
מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה.
רבי יוחנן אמר:
אכילה וודייאכילה וודיי — אכילה ודאית,
היך מה דאת אמר: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים(משלי טז, טו).
אמר רבי תנחומא:
מלמד שפרעו את ראשיהם, והגיסו את לבןוהגיסו את לבן — והתגאו, וזנו עיניהן מן השכינה.
רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
משה לא זן עיניו מן השכינה, ונהנה מן השכינה.
לא זן מן השכינה — מנין? וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו(שמות ג, ו).
ונהנה מן השכינה — מנין? וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן(שמות לד, כט).
בשכר וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו — זכה וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים(שמות לג, יא);
בשכר כִּי יָרֵא — זכה וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו(שמות לד, ל);
בשכר מֵהַבִּיט — זכה וּתְמֻונַת יְיָ יַבִּיט(במדבר יב, ח).
נדב ואביהוא זנו עיניהםזנו עיניהם — הזינו את עיניהם, נהנו בראייה מן השכינה, ולא נהנו מן השכינה.
ועוד מן הדא: וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְיָ(במדבר ג, ד).
וכי לפני יי מתו?
אלא מלמד שהוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שבניהן שלצדיקין מתים בחייהם.
רבי פינחס דיפו בעא קומיבעא קומי — שאל לפני רבי פינחס בר חמא בשם רבי סימון:
הכא את אמרהכא את אמר — כאן אתה אומר לִפְנֵי יְיָ, לִפְנֵי יְיָ — שתי פעמים;
ולהלן אמר לִפְנֵי אביהן(דברי הימים א כד, ב) — פעם אחת.
אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא כפליים מאביהן.
בְּמִדְבַּר סִינַי.
אמר רבי מאיר:
וכי במדבר סיני מתו?
אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסיןאפופסין — פסק דין שלהן למיתה.
למלך שהיה משיא את בתו, ונמצא בשושביניםבשושבינים — ברעי החתן שלו דבר שלזינימוןשלזינימון — של זנות, של פריצות.
אמר המלך: אם הורגן אני עכשיו — אני מערבב שמחתה שלבתי;
למחר שמחתי באה, והוא טבוהוא טב — ומוטב בשמחתי, ולא בשמחת בתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו — אני מערבב שמחתה שלתורה;
למחר שמחתי באה, והוא טב בשמחתי, ולא בשמחת תורה.
הדא הוא דכתיב:
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ(שיר השירים ג, יא).
בְּיוֹם חֲתֻונָּתוֹ — זה הר סיני;
וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ — זה אהל מועד.
דרשת הפסוק · ״ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר״ · אילו היו להן בנים היו קודמין; ״על פני אהרן״ בחייו או במותו; קמחית ובניה
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יא; מרגליות עמ׳ תסט–תעא). ״בשמעון״ ו״ואם אימרת״ — בגליון. ״שלחו אחר קמחית״ — בכתב היד ״שאיל״, שנמחק בידי הסופר, ו״שלחו״ בגליון. ״אף כאן האמור בחייו״ — בכתב היד ״אף כאן האמ׳ להל׳ בחייו״, ו״להל׳״ נמחק במאגרים (כפל מן ״האמור להלן״ שלפניו; במרגליות ״אף כאן בחייו״).
״להן״ (ובנים לא היו להן) — מסומן ״כך״ במאגרים (במסורה: להם). ״קודם בכבוד״ — בכתב היד ״בבכור״, ותוקן כבמרגליות. ״על דעתיה דרבי חייה״ — בכתב היד ״עד דעת׳״, ותוקן כבמרגליות. ״וטימאתו״ — בכתב היד ״וטומאתו״, מסומן ״כך״. ״וקמחא דקמחית סלת״ — בכתב היד ״קמחית״, ותוקן כבמרגליות.
״על דעתיה דרבי חייה בר אבא: מפני מה?״ — כך בכתב היד; במרגליות ״דאמר במותו״. ״ויכהן אלעזר״ — במרגליות ״ויכהן אלעזר ואיתמר״.
מקבילות: ״כל הקודם בנחלה קודם בכבוד״ — ספרא על ״הנותרים״ (ויקרא י, יב), בשם רבי אלעזר בן עזריה; מעשה שמעון בן קמחית ושבעת בני קמחית — ירושלמי יומא א, א; מגילה א, י; הוריות ג, ב (״שיצא לדבר עם המלך ערב יום הכיפורים״).
וּבָנִים לֹא הָיוּ להן(במדבר ג, ד).
רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא:
הא אילו היו להן בנים, היו קודמין לאלעזר ולאיתמר.
דתנינן תמןדתנינן תמן — ששנינו שם:
כל הקודם בנחלה קודם בכבוד, ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו.
וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר.
רבי יצחק אמר: בחייו.
רבי חייא בר אבא אמר: במותו.
על דעתיהעל דעתיה — לפי דעתו דרבי יצחק, דהוה אמר בחייו —
כתיב הכא פְנֵי, ולהלן את אמרולהלן את אמר — ולהלן אתה אומר: וַיָּמׇת הָרָן עַל פְּנֵי(בראשית יא, כח);
מה פְּנֵי האמור להלן — בחייו, אף כאן האמור — בחייו.
על דעתיה דרבי חייה בר אבא, דאמר במותו —
כתיב הכא פְנֵי, ולהלן את אמר: וַיָּקׇם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ(בראשית כג, ג);
מה פְּנֵי האמור להלן — במותו, אף כאן — במותו.
על דעתיה דרבי יצחק, דאמר בחייו:
אירע טומאה באהרן — שימש אלעזר; אירע באלעזר — שימש איתמר.
מעשה בשמעון בן קמחית, שיצא לדבר עם המלך הערבי,
ניתזה צינורהצינורה — טיפה (של רוק) מפיו על בגדיו וטימאתו,
ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה.
אתו היום ראתה אימן שני בניה כהנים גדולים.
אמרו: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה.
שלחו אחר קמחית: מה מעשים טובים יש בידך?
אמרה להן: יבא עלייבא עלי — יבוא עלי (רע), אם ראו קורות ביתי קלעי שעריקלעי שערי — קליעות שערי, ואם אימרת חלוקייאימרת חלוקיי — שולי בגדי מיימיי.
אמרו: כל קמחיא קמחא, וקמחא דקמחית סלת.אמרו: כל קמחיא… — אמרו: כל הקמחים קמח, וקמחה של קמחית סולת. וקראו עליה את הפסוק:
אמרו: כל הקמחים קמח, וקמחה של קמחית סולת.
וקריין עלה פסוקא: כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה(תהלים מה, יד).
וקראו עליה את הפסוק:
על דעתיה דרבי חייה בר אבא — מפני מה?
מת אהרן — שימש אלעזר; מת אלעזר — שימש איתמר.
חלק ג
חתימה
חתימה · מיתת מרים, מיתת אהרן ומיתת בני אהרן — כיום הכיפורים, מיתת הצדיקים מכפרת
כתב יד לונדון 340 (מאגרים, פסקה יב; מרגליות עמ׳ תעא–תעב). ״אלא מלמד שהיה קשה״ — אחרי ״מלמד״ ״שכשם״, שנמחק בידי הסופר. ״לארץ אחרי כן״ — בכתב היד ״מאחרי״, והמ״ם נמחקה בידי הסופר. אחרי הפרשה במרגליות: ״סליק פרשתא״.
״רבי יודן בר אבא״ — במרגליות ״רבי חייא בר אבא״. ״לשברי לוחות״ — במרגליות ״לשיבור לוחות״. מקבילה: בבלי מועד קטן פרק ג, כח ע״א (רבי אמי: ״למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה… אף מיתתן של צדיקים מכפרת״; ושם מיתת אהרן נסמכה לבגדי כהונה). ״ויעתר יי לארץ״ — כך בכתב היד, מסומן ״כך״ במאגרים (במסורה: ויעתר אלהים).
החתימה אינה מסיימת בגאולה לעתיד לבוא אלא בנחמה: מיתת הצדיקים מכפרת. והשוו פסיקתא דרב כהנא, אחרי מות, סעיף יב.
אמר רבי אבא:
מפני מה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה?
אלא מלמד: שכשם שאפר פרה מכפר — כך מיתת מרים מכפרת.
אמר רבי יודן:
מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשברי לוחות?
אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתתו שלאהרן כשברי לוחות.
אמר רבי יודן בר אבא:
באחד בניסן מתו שני בני אהרן, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים?
אלא שכשם שהיום הכיפורים מכפר — כך מיתתן שלצדיקים מכפרת.
ומנין שיום הכיפורים מכפר? כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם(ויקרא טז, ל).
ומנין מיתתן שלצדיקים מכפרת? וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וגו׳(שמואל ב כא, יד) —
וַיֵּעָתֵר יי לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.
על פי כתב יד לונדון, הספרייה הבריטית 340. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כאשר | לאשר |
| א | מקרה | מקום |
| א | ולטהור | להור |
| א | לו | לא |
| א | לתלמודו | לתלמידו |
| א | כחוטא | כחוטה |
| א | במלך | אל מלך |
| ב | להוללים | למהוללים |
| ב | לרשעים | לרשים |
| ב | ואתם | ואם |
| ב | חד | — (הוספה) |
| ב | מבקשים | מקשים |
| ב | אתם | את |
| ב | קולות | גולות |
| ב | עד | על |
| ב | ולבכתה | לבכתה |
| ב | ראתה | ראהה |
| ג | דחוכא | דועכא |
| ג | לקברו | לבקברו |
| ד | אם | — (הוספה) |
| ד | חפר | הפר |
| ד | למרחוק | ומרחוק |
| ד | הארון | ארון |
| ה | שלאהרן | — (הוספה) |
| ו | להכות | והכות |
| ז | רבו | רבי |
| ז | אמר לאמה שלום | אמרה לו אמה שלום |
| ז | כמחנה | במחנה |
| ז | ייתי | ייתר |
| ח | ירמיה בן | — (הוספה) |
| ח | אש | איש |
| ח | בני | שני |
| ט | לוי | — (הוספה) |
| ט | והיה | והיו |
| י | עורותיהן | עירותיהן |
| י | ראויין | אויין |
| י | הושעיא | יהושעיא |
| י | זן | זז |
| י | בשמחת | בשמ |
| י | לבו | לבי |
| יא | בכבוד | בבכור |
| יא | להלן | |
| יא | על | עד |
| יא | וטימאתו | וטומאתו |
| יא | דקמחית | קמחית |