מדרש
פרשת במדבר
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓פרשת במדבר
פרשת במדבר
מדרש תנחומא
דרשה א
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר(במדבר א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · משפטי הקדוש ברוך הוא בסתר, וגדולת ישראל מפורסמת: באיזה מקום, חודש, שנה ואפטיא
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם־וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ(תהלים לו, ז)
בדפוס סימן א. ״כהרר״ (בפעם הראשונה) — כך בכתב היד; בפסוק ״כהררי״, וכך כתב היד בדרשה שאחריו. ״[כיצד]״ — השלמת מאגרים; כך בדפוס. ״אפטיא״ (״באיזו אפטיא״) — האות א׳ מסופקת בכתב היד, ומאגרים מתקן ״אפטיה״ כבתחילת הסעיף; בדפוס ״אפטיא״. ״בצאתם מארץ מצרים״ — בפסוק (במדבר א, א) ובדפוס ״לצאתם״.
בדפוס: ״מפורסמת היא על ההרים הללו״; ״משפט שאתה עושה בעולם כתהום רבה״; ״וכשהראה לו ליחזקאל מראה לו בעשרים לחדש״; ״באיזה יום באחד לחדש, באיזה מקום במדבר סיני, באיזו חדש לחדש השני, באיזה שנה בשנה השנית, לאיזה אפטיא לצאתם מארץ מצרים״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר א; במדבר רבה א, א.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א).
זה שאמר הכתוב:
צִדְקָתְךָ כהרר אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ(תהלים לו, ז).
צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל —
צדקה שאתה מביא לעולם — מפורסמת על ההרים הללו.
מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה —
משפט שאתה עושה בעולם הזה — תהום רבה הוא לעולם הבא:
מה תהום בסתר — אף משפטיך בסתר.
כיצד?
כיון שחרבה ירושלם — בתשעה באב חרבה;
וכשמראה ליחזקאל — מראה לו בעשרים בחדש.
למה?
שלא לפרסם באיזה חדש חרבה.
אבל כשהוא בא לגדל את ישראל — הוא מפרסם:
באיזה יום,
באיזה מקום,
באיזה חדש,
באיזו שנה,
באיזו אפטיהאפטיה — תקופת שלטון, השנה הנמנית לפי השליט (מכאן: תאריך).
באיזה מקום? — בְּמִדְבַּר סִינַי.
בכמה לחדש? — בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי.
באיזו שנה? — בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם.
באיזו אפטיא? — בצאתם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.
לֵאמֹר — מה אמר להם?
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב).
פתיחתא שנייה · המדבר לא היה לישראל מדבר: מן, ענני כבוד ובאר בזכות משה, אהרן ומרים; והשכינה ששמחה במדבר
הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר־יְיָ הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ(ירמיה ב, לא)
בדפוס סימן ב. ״אותות״ — בגליון כתב היד. ״שלו״ (״בפלטין שלו״) — האות ש׳ מסופקת בכתב היד. ״[כמדבר] ניהגתי אתכם״ (בפעם השנייה) — בכתב היד ״במדבר״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״שמא כמדבר נהגתי אתכם״ (ובראש הסעיף בדפוס ״כמדבר עשיתי לכם או כמדבר נהגתי אתכם״, ובכתב היד שם ״במדבר״). ״לא אני בידי הייתי מאיר לכם, שנאמר: ויי הולך לפניהם״ ו״אם ארץ מאפליה״ שאחריו — בגליון כתב היד. ״שאני״ — האות י׳ מסופקת. ״לא נפל דבר אחד מכל [ה]דבר הטוב אשר דבר יי אל בית ישראל הכל בא״ — ״[ה]״ השלמת מאגרים, ומאגרים מסמן ״אל בית ישראל״ כשיבוש: הלשון לשון יהושע כא, מה, ו״אחד״ מיהושע כג, יד; הדפוס מביא את יהושע כג, יד (״לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר יי אלהיכם עליכם הכל באו לכם״). ״מארם״ — כך בכתב היד (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק (ירמיה ט, א) ״מאתם״, והדפוס מקצר ״וגו׳״. ״כבוד״ — האות ו׳ מסופקת. ״אני דר״ — בגליון כתב היד, תחת ״אגורר״ שמחק הסופר. ״וינס״ — האות י׳ מסופקת. ״[נגלה על הר סיני — ברחו, שנאמר:]״ — בכתב היד סימן חסר של מאגרים (+) לפני ״ההרים רקדו כאלים״; הושלם מן הדפוס (״נגלה על הר סיני ברחו שנאמר ההרים רקדו כאלים״). ״חרבה״ — בכתב היד ״הרבה״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״בא למדבר חרבה קבלה אותו וקלסה אותו״, והמשל ״נכנס לעיר אחד חרבה״.
בדפוס: ״והרבצתי אתכם בסבסטין (ס״א סוגמטין)״; ״ולא העמדתי להם שלשה פרעושין אפילו לצער אתכם ואף העמדתי לכם שלשה גואלים משמיעין אתכם״; ״וכתיב שמלתך לא בלתה מעליך״ (תחת ״ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר״); ״הבאר בזכות מרים שאמרה שירה על הים״; ״כמין סלע כמין כוורת או כדורת״; ״עלי באר ענו לה״; ״לא אני בכבודי הייתי מאיר לכם מאפלכם״; ״אמר (רבי) יהושע״; ״נתצת לנו את בית המקדש״; ״היכן שהייתי מסתלק״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ב; במדבר רבה א, ב (״סלע כמין כוורת היתה ומתגלגלת״).
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א).
זה שאמר הכתוב:
הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל וגו׳(ירמיה ב, לא).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:
על שאמרתם למשה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר(במדבר כא, ה) —
הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל?
במדבר עשיתי לכם אותות,
במדבר ניהגתי אתכם?
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם שיוצא למדבר —
שמא מוצא שם שלוה, כשם שהיה בפלטיןבפלטין — בארמון שלו, אכילה ושתיה?
ואתם — הייתם עבדים במצרים, והוצאתי אתכם משם, והרבצתי אתכם בפרסטיןבפרסטין — במקום מרבץ ומנוחה, כמסיבת מלכים,
שנאמר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם(שמות יג, יח).
מאי וַיַּסֵּב?
מלמד שהרביצם כדרך שהמלכים מסובין רבוצין על מטותיהן.
ולא העמדתי לכם אפילו שלשה פרעושיןפרעושין — פרעושים לצער אתכם;
ואף העמדתי לכם גואלים משמשין אתכם:
וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם(מיכה ו, ד).
בזכות משה — הייתם אוכלים את המן,
שנאמר: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן(דברים ח, ג).
ובזכות אהרן — הקפתי לכם ענני כבוד,
שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם(שמות יג, כא),
וכתיב: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ(תהלים קה, לט).
שבעה עננים היו:
מלמעלן,
מלמטן,
ומארבע רוחות;
ואחד מהלך לפניהם:
מכה נחשים ועקרבים,
משוה להם את ההרים ואת העמקים,
ושורף את הקוצים ואת הסירות,
ומעלה עשן,
ורואין אותו כל מלכי מזרח ומערב,
ואומות העולם אומרין:
מִי זֹאת עֹולָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן מְקֻוטֶּרֶת מֹור(שיר השירים ג, ו).
וכתיב: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר(דברים כט, ד) —
והתינוק, כל זמן שהוא גדל — לבושו ושמלתו גדלין עמו.
הבאר — בזכות מרים, שאמרה שירה על המים.
אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי לוי:
משל למלך בשר ודם שיש לו מדינה,
והוא משלח בני אדם גדולים לתוכה, שיהו נושאים משואם ועושים משפטים —
מי צריך להיות זקוקזקוק — חייב, מוטל עליו במזונותיהם?
לא בני המדינה?
והקדוש ברוך הוא לא עשה כן,
אלא שלח משה ואהרן ומרים,
שנאמר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם —
שבזכותן ישראל מתנהגיןמתנהגין — מונהגים, נוהגים בדרך.
המן — בזכות משה.
תדע לך:
כיון שנסתלק משה — מה כתיב שם?
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמׇּחֳרָת(יהושע ה, יב).
הענן — בזכות אהרן:
כשנסתלק אהרן — מה כתיב שם?
וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ(במדבר כא, ד) —
שהיתה השמש זורחת עליהם.
והבאר — בזכות מרים,
שנאמר: וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם(במדבר כ, א), וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה(במדבר כ, ב).
והיאך היתה הבאר עשויה?
סלע, כמין שורה היתה, מתגלגלת ובאה עמהם במסעות.
כיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד — היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד,
והנשיאים באין ועומדין על גביו ואומרין: עֲלִי בְאֵר(במדבר כא, יז),
והיתה עולה.
ואחר כך — הבאתי לכם שלוים.
הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל —
שמא כמדבר ניהגתי אתכם?
אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה —
לא אני בידי הייתי מאיר לכם?
שנאמר: וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם.
אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה —
מהו מַאְפֵּלְיָה?
שמא אמרתי שאני מביא להם טובה, והלקשתיוהלקשתי — ואיחרתי אותה (כלקש, הצמח המאוחר) אותה?
שאין מַאְפֵּלְיָה אלא הלקשההלקשה — איחור, צמיחה מאוחרת,
שנאמר: וְהַחִטָּה וְהַכֻּוסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה(שמות ט, לב).
אמר רבי יהושע בן לוי:
לֹא נָפַל דָּבָר אחד מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא(יהושע כא, מה).
מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ?
מהו רַדְנוּ?
לשון משנה הוא: ״הרודה את הפת״.
אמרו ישראל:
כשם שהפת נתבשלת בתנור וניטלת הימנו — שמא יכולה היא ליקבע בתנור עוד?
ואנו היינו בירושלם כבתנור,
שנאמר: וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם(ישעיה לא, ט),
והגליתנו לבבל —
ומה את מבקש ממנו עוד?
לא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ.
דבר אחר:
מהו רַדְנוּ?
כענין שנאמר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר(מלכים א ה, ד).
אמרו: נתת לנו בית המקדש, וסילקת שכינתך מביננו —
מה אתה מבקש ממנו עוד?
לא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ.
אמר להן: ומי יתן והייתי במדבר עכשיו, כיון שעשיתי להם אותן הנסים!
וכן הוא אומר: מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹורְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה(ירמיה ט, א) מאתם —
היכן שהייתי מתקלסמתקלס — משובח, מהולל,
שנאמר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר(ישעיה מב, יא), יָשִׂימוּ לַיְיָ כָּבוֹד(ישעיה מב, יב).
משל לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה — וברחו;
נכנס לשנייה — ברחו;
נכנס לעיר אחרת — כיון שראו אותו, היו מקלסין אותו.
אמר הנשיא: זו העיר טובה היא מכל המדינות; כאן אני בונה לי אכסניהאכסניה — בית אירוח, מקום דירה, וכאן אני דר.
כך, כשבא הקדוש ברוך הוא לים — ברח מלפניו,
שנאמר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּוב לְאָחוֹר(תהלים קיד, ג);
נגלה על הר סיני — ברחו, שנאמר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן(תהלים קיד, ד).
בא במדבר חרבה — קדמה אותו וקלסה אותו,
שנאמר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר וגו׳.
אמר לו: זו העיר טובה מכל המדינות; כאן אני בונה לי אכסניה.
ירד לתוכה — התחילו שמחים שהקדוש ברוך הוא ירד לתוכן,
שנאמר: יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת(ישעיה לה, א).
חלק ב
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״במדבר סיני באהל מועד״ · אחרי הסנה, מצרים, מדין וסיני דיבר עם משה באהל מועד, בצניעות; ובית המקדש יפה אף לאומות
בדפוס סימן ג. ״ויקרא אליו יי מתוך הסנה״ — בפסוק (שמות ג, ד) ״ויקרא אליו אלהים״, וכך בדפוס. ״שנאמר: ויאמר יי אל משה במדין״ — בגליון כתב היד. ״בהר סיני״ — כך בכתב היד (ויקרא כה, א; מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״וידבר יי אל משה במדבר סיני״. ״מתחיל״ — כך בכתב היד, ומאגרים מתקן ״התחיל״; בדפוס ״התחיל לדבר עמו״. ״ממשבצות״ (השני) — האות צ׳ מסופקת. ״ובבא״ — האות ב׳ מסופקת. ״ממה״ — האות ה׳ מסופקת. ״ונתת לאיש כדרכיו״ — בפסוק (מלכים א ח, לט) ״ככל דרכיו״, וכך בדפוס. ״בימים ההם״ — בפסוק (זכריה ח, כג) ״בימים ההמה״. ״ואומות העולם״ — בכתב היד ״ואומ׳ העולם״; בדפוס ״ולעתיד עכו״ם רואין״.
בדפוס: סדר המקומות ״במדין… במצרים״; ״בת מלך זה משה שנאמר ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן״; ״אפילו בת ישראל״; ״כך הוא כבודי שיהא מדבר מבפנים, שנאמר ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו״; ״וגם את הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא… ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״; ״ולא השמש זורחת, שבזכותן המטר יורד והקב״ה מזריח״ (תחת ״ולא הגשמים יורדות, שבזכותן הקב״ה מורידן״); ״היאך הקב״ה מתדבק עם ישראל״; הראיה ״נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם״ (זכריה ח, כג, סוף הפסוק).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ג; במדבר רבה א, ג.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד(במדבר א, א).
עד שלא עמד אהל מועד — דבר עמו בסנה,
שנאמר: וַיִּקְרָא אֵלָיו יי מִתּוֹךְ הַסְּנֶה(שמות ג, ד);
ואחר כך דבר עמו במצרים,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(שמות יב, א);
ואחר כך דבר עמו במדין,
שנאמר: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן וגו׳(שמות ד, יט);
ואחר כך דבר עמו בסיני,
שנאמר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי(ויקרא כה, א).
כיון שעמד אהל מועד, אמר: יפה הוא בצניעות,
שנאמר: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ(מיכה ו, ח).
מתחיל מדבר עמו באהל מועד.
וכן דוד אומר: כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה(תהלים מה, יד).
בַת מֶלֶךְ — זה משה,
שנאמר: וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשׇׁל בָּם(ישעיה יט, ד).
וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה — אלו המכות שבאו על המצריים;
וּמֶלֶךְ עַז יִמְשׇׁל בָּם — זה משה, שהיה מלכה של תורה, שנקראת עז,
שנאמר: יְיָ עֹוז לְעַמּוֹ יִתֵּן(תהלים כט, יא).
לפיכך כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה.
מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ — זה אהרן,
שנאמר: וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹות זָהָב(שמות כח, יג).
מיכן אמרו חכמים:
כל אשה שהיא מצנעת עצמה, אפילו ישראלית — ראויה שתנשא לכהן גדול ותעמיד כהנים גדולים,
שנאמר: מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
אמר הקדוש ברוך הוא: וכך הוא כבודי, שאהא מדבר מבפנים,
שנאמר: וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וגו׳(במדבר ז, פט).
אמר רבי יהושע בן לוי:
אילו היו יודעין אומות העולם מה בית המקדש היה יפה להם — קסטריותקסטריות — משמרות של חיל, מחנות צבא היו מקיפין אותו כדי לשמרו;
שהיה יפה להם יותר ממה שהיה יפה לישראל.
שכן שלמה סידר בתפלתו:
וְגַם אֶל הַנׇּכְרִי וגו׳(מלכים א ח, מא),
ואַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו׳(מלכים א ח, מג).
אבל כשהוא בא אצל ישראל — מה כתיב?
וְנָתַתָּ לָאִישׁ כדרכיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ(מלכים א ח, לט).
אמר שלמה: רבון העולמים, אם הוא ראוי — תן לו;
ואם אינו ראוי — אל תתן לו.
ולא תאמר בית המקדש בלבד,
אלא אילולי ישראל — לא היה מטר יורד לעולם,
ולא הגשמים יורדות;
שבזכותן הקדוש ברוך הוא מורידן בעולם הזה ולעולם הבא.
ואומות העולם רואין היאך הקדוש ברוך הוא יורד עם ישראל, והם באין להדבק בהן,
שנאמר: בַּיָּמִים ההם אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וגו׳(זכריה ח, כג).
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא שלישית · הסנהדרין יושבת באמצע כשרר; ישראל כערמת חטים, נכנסים ויוצאים במנין
שׇׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים(שיר השירים ז, ג)
בדפוס סימן ד. ״הסהר״ — בכתב היד ״השחר״ (מאגרים מתקן ס׳ ומסמן ח׳ כשיבוש); בפסוק ובדפוס ״הסהר״. ״מוזג כראוי״ — בכתב היד ״מזוג״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״מי שהוא מוזג כראוי מוזג שלישי״. ״לצרכו״ — בגליון כתב היד, תחת ״לצדדו״ שמחק הסופר; כך בדפוס.
בדפוס: ״כך הסנהדרין יושבין באמצעית של בית המקדש״; ״אם היה שם עשרים ושלשה היה יוצא״; ״מה ערמת חטים זו נכנסה לאוצר במנין ויוצאים במנין״; ״יהיו כמוץ לפני רוח״ (בלא ״ומלאך יי רדפם״); ״כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ד; במדבר רבה א, ד.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א).
זה שאמר הכתוב:
שׇׁרְרֵךְ אַגַּן(שיר השירים ז, ג) הסהר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג.
מדבר בסנהדרין של ישראל, שהיתה נתונה בלשכת הגזית,
והיא משולה בשררבשרר — בטבור הזה.
ולמה משולה בשרר?
אלא מה השרר נתון באמצע הגוף — כך סנהדרין היתה יושבת באמצע בית המקדש.
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג — שלא יהו חסרין אחד משלישתןמשלישתן — משלישיתם — מן המניין השלם (שליש של סנהדרי גדולה).
אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג —
מי שהוא מוזג כראוי — מוזג שלישי של כוס יין ושני חלקים מים.
כך היתה סנהדרין יושבת מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים,
ולא היה אחד מהם נפנה לצרכו.
ומה היו עושין כשהיה אחד מהן מבקש לצאת?
היה סופר:
אם היו שם עשרים ושלשה — יוצא;
ואם לאו — אינו יוצא.
למה?
שכן כתיב: אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג.
בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים.
למה נמשלו ישראל לערימת חטים?
מה ערימה זו נכנסת לאוצר במניין ויוצאה במנין —
אף כך אמר הקדוש ברוך הוא: שיהו ישראל נמנין בכל שעה.
לכך נאמר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים.
אבל התבן והקש — אינן נמדדין ולא נמנין;
כך אומות העולם נמשלין בתבן ובקש,
שנאמר: יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ(איוב כא, יח), וּמַלְאַךְ יְיָ רֹדְפָם(תהלים לה, ו),
וכן בֵית עֵשָׂו לְקַשׁ(עובדיה א, יח).
למה?
שאין להקדוש ברוך הוא הנאה מהם,
שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ(ישעיה מ, יז).
אבל ישראל — להקדוש ברוך הוא בהם הנאה:
שהם קורין קרית שמע,
ומתפללין,
ומברכין שמו בכל יום ובכל שעה על כל דבר ודבר.
לפיכך הן נמנין בכל שעה,
לכך נמשלו בחטים,
שנאמר: בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים.
פתיחתא רביעית · משל המלך שכתב כתובה ליתומה בת אבות: לישראל נכתב המקום, החודש והשנה, ורומם קרנם
לֹא־עָשָׂה כֵן לְכׇל־גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל־יְדָעוּם הַלְלוּ־יָהּ(תהלים קמז, כ)
בדפוס סימן ה. ״באסתר״ — האות ס׳ מסופקת בכתב היד. ״כראשונים״ — האות ר׳ מסופקת. ״אפרכיאה״ (״באיזו אפרכיאה, באיזו מדינה״) — כך בכתב היד, ולמעלה ולמטה ״איפרכיאה״. ״כביכול ברא״ — כך בכתב היד; בדפוס ״ברא״ בלא ״כביכול״.
בדפוס: ״לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״ (בלא ״וכן וירם קרן לעמו״ בפתיחה); ״וכן לשניה וכן לשלישית״; ״עניה אחת יתומה בת טובים צנועה במעשיה וכשרה… זו בת מלכים״; ״אכתוב לה כתובה באיזה יום באיזה שנה באיזו חדש בכמה לחדש באיזו אפטיא״; ״ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו״; ״רוממתי קרנם וכתבתי להם תלוי ראש״; ״הרי הפרכיא… הרי המדינה, באחד לחדש הרי יום, בשנה השנית הרי שנה, באיזה חדש לחדש השני, הרי נכתבה אפטיא שלהן״; ״ומה עשה הרים ראשם שנאמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ה; במדבר רבה א, ה.
וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר א, א) — שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ(במדבר א, ב).
זה שאמר הכתוב:
לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי וגו׳(תהלים קמז, כ),
וכן: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ וגו׳(תהלים קמח, יד).
משל למלך שנשא אשה ראשונה, ולא כתב לה כתובה;
גרשה — לא כתב לה גט.
כן לשניה,
כן לשלישית.
לזמן ראה ענייה אחת, יתומה, בת אבות; בקש לשאת אותה.
אמר לשושבינולשושבינו — לרעו המלווה אותו בחתונתו: איני נוהג בה כראשונות;
זו בת אבות, צנועה במעשיה, וכשרה — אכתוב לה כתובה:
באיזה שבוע,
באיזו שנה,
באיזו חדש,
בכמה בחדש,
באיזו איפרכיאהאיפרכיאה — מחוז, פרובינציה —
כשם שכתוב באסתר:
וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ(אסתר ב, טז).
כביכול ברא הקדוש ברוך הוא לדור המבול, ולדור הפלגה, ולסדומיים, ולמצריים,
ולא כתב אימתי בראם ואימתי העבירם,
אלא בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ(בראשית ז, יא);
וכן לדור הפלגה,
וכן לסדומיים ולמצרים.
כיון שעמדו ישראל — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: איני נוהג בהם כראשונים, שאלו בני אברהם יצחק ויעקב.
לכך כתיב:
באיזה חדש,
בכמה בחדש,
באיזה יום,
באיזו שעה,
באיזו אפרכיאה,
באיזו מדינה.
רוממתי קרנם, ונתתי להם תלוי ראשתלוי ראש — נשיאות ראש, רוממות.
לכך נאמר: וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי — הרי איפרכיאה;
בְּאֹהֶל מוֹעֵד — הרי מדינה;
באיזו שנה? — בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית;
באיזה חדש? — בחדש השני, באחד לחדש —
הרי נכתבה איפטיה.
למה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת וגו׳?
לקיים מה שנאמר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי.
ומה עשה?
וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ.
חלק ד
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״וידבר יי אל משה במדבר סיני״ · מכל ששים רבוא דיבר רק עם משה; התורה ניתנה באש, במים ובמדבר — חנם לכל, ולמי שעושה עצמו הפקר
בדפוס סימן ו. ״והר סיני״ — האות ו׳ מסופקת בכתב היד. ״בצ[ע]דך״ — השלמת מאגרים. ״לכו״ — בכתב היד ״לכל״, ומאגרים מתקן; בפסוק (ישעיה נה, א) ובדפוס ״לכו״. ״במדבר סיני לאמר״ — לשון במדבר ג, יד (וכך א, א, ״…מארץ מצרים לאמר״).
בדפוס: ״אשריך משה״; ״ומכלם לא דבר אלא עם משה שנאמר וידבר יי אל משה במדבר סיני״; ״מכאן שנו רבותינו״; ״והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי באש״ (כל הפסוק); ״מה דברים הללו חנם לכל באי עולם״; ״כל מי שאינו עושה עצמו הפקר במדבר״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ו; במדבר רבה א, ז.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה(במדבר א, א).
אשריו משה:
ששים רבוא עומדים,
והכהנים והלוים עומדים,
והזקנים והכל עומדים עמו —
ומכולם לא היה מדבר אלא עם משה:
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי.
ולמה בְּמִדְבַּר סִינַי?
מיכן שנו חכמים:
בשלשה דברים נתנה התורה:
באש,
במים,
ובמדבר.
באש מנין?
שנאמר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּולּוֹ וגו׳(שמות יט, יח).
במים מנין?
דכתיב: יְיָ בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם(שופטים ה, ד).
במדבר מנין?
שנאמר: בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר(במדבר ג, יד).
ולמה נתנה בשלשה דברים הללו?
לומר לך:
מה אלו חנם לכל באי עולם — אף התורה חנם לכל באי עולם,
שנאמר: הוֹי כׇּל צָמֵא(ישעיה נה, א) לכו לַמַּיִם.
בְּמִדְבַּר סִינַי — למה בְּמִדְבַּר סִינַי?
אלא כל מי שאינו עושה עצמו הפקר — אינו יכול לקנות את התורה.
לכך כתיב: בְּמִדְבַּר סִינַי.
דרשת הפסוק · ״במדבר סיני״ · ששה שמות להר: הר אלהים, הר בשן, הר גבנונים, הר חמד, הר חורב, הר סיני
בדפוס סימן ז. ״הר שישב בו בית [ה]אלהים בדין״ — ״[ה]״ השלמת מאגרים; ״בית״ כך בכתב היד; בדפוס ״הר שישב בו אלהים בדין״, ובבובר ובבמדבר רבה ״שישב בו האלהים בדין״. אחרי ״מות יומת הרוצח״ כתב הסופר שוב ״הר בשן הר בא שם״ ומחקו. ״והגוים חרוב יחרבו״ — כך בכתב היד, כלשון הפסוק (ישעיה ס, יב).
בדפוס: ״ששה דברים נקראו לו״; ״הר בא שם הקב״ה״; ״הר שפסל את כל ההרים״; ״הר חורב שבו נמשכה חרב״; ״שבו נשנאו העכו״ם להקב״ה״; ״שנאמר כי הגוים חרב יחרבו, א״ר אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן חרוב יחרבו שנטלו שם אפופסין״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ז; במדבר רבה א, ח.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א).
ששה שמות נקראו לו:
הר אלהים,
הר בשן,
הר גבנונים,
הר חמד,
הר חורב,
הר סיני.
הר אלהים — הר שישב בו בית האלהים בדין,
שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים(שמות כא, א).
הר בשן — הר בא שם.
הר גבנונים — הר שפסלשפסל — שדחה ופסל בו כל ההרים,
כמה דאת אמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק(ויקרא כא, כ).
הר חמד — הר שחמד לישב עליו,
שנאמר: הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ(תהלים סח, יז).
הר חורב — שממנו נמשכה חורב:
מוֹת יוּמַת הַנֹּואֵף וְהַנֹּואָפֶת(ויקרא כ, י),
מוֹת יוּמַת הָרֹוצֵחַ(במדבר לה, טז).
הר סיני — שבו נשתנאו אומות העולם להקדוש ברוך הוא, ונתן להם אפופסיןאפופסין — גזר דין,
שנאמר: וְהַגּוֹיִם חָרֹוב יֶחֱרָבוּ(ישעיה ס, יב).
אמר רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן:
וְהַגּוֹיִם חָרֹוב יֶחֱרָבוּ — שנטלו אפופסין שם.
דרשת הפסוק · ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל״ · כשם שהקדוש ברוך הוא מתנשא לכל לראש, נתן לישראל תלוי ראש
בדפוס סימן ח. ״והמתנשא לכל לראש״ — בכתב היד ״לכל לכל לראש״ (כפל, ומאגרים מוחק את השני). ״לך יי הגדולה והגבורה… והמתנשא לכל לראש״ — דברי הימים א כט, יא, בדילוג.
בדפוס: ״לא חבבתי אומה יותר מכם״; ״כשם שאני יש לי תלוי ראש על כל באי עולם״, והפסוק כולו; ״לפיכך נתתי לכם תלוי ראש שנאמר שאו את ראש״; ״ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ח; במדבר רבה א, ט.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי(במדבר א, א) — מה אמר לו?
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: לא חיבבתי בריה יותר מכם;
לכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שאני תלוי לכל באי עולם,
שנאמר: לְךָ יְיָ הַגְּדֻולָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ(דברי הימים א כט, יא).
ואף אתם — נתתי לכם תלוי ראש:
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ —
לקיים מה שנאמר: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ(תהלים קמח, יד).
וכן הוא אומר: וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן וגו׳(דברים כח, א).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | כיצד | — (הוספה) |
| ב | ר | — (הוספה) |
| ב | כמדבר | במדבר |
| ב | הַ | — (הוספה) |
| ב | מאתם | מארם |
| ב | נגלה על הר סיני — ברחו, שנאמר: | — (הוספה) |
| ב | חרבה | הרבה |
| ד | הסהר | השחר |
| ד | מוזג | מזוג |
| ו | עְ | — (הוספה) |
| ו | לכו | לכל |
| ז | ה | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (ב) מן הדפוס (ורשא) |
מדרש תנחומא
דרשה ב
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ(במדבר ב, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · תחום שבת — אלפים אמה לכל רוח, ומרחק הדגלים מן הארון
בדפוס סימן ט. ״והשובת״ (״והשובת במדינה״) — האות ש׳ מסופקת בכתב היד. ״אלפים״ — בכתב היד ״אלים״, ומאגרים משלים פ׳. ״שנים עשר מיל״ — בכתב היד ״י׳ב מיל״. ״ומדותם מחוץ לעיר״ — בכתב היד ״ומדותם מח׳ לעי׳״. ״שתהיו״ — בכתב היד ״שת(יה)[ה]יו״ באותיות מסופקות, ומאגרים מתקן ״שתהיו״; כך בדפוס.
בדפוס: ״בתוך כמה אמות אדם יכול להלוך בשבת״; ״עושה לו עגולה עד ארבע אמות, דברי רבי חנניא בן אנטיגנוס״; ״אפילו היא כאנטוכיא שהיא מדינה גדולה… אלפים אמה לכל רוח״; ״אפילו היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה… שהיתה בת י״ב מיל״; ״ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים אמה״; ״אלא אם תרחיקו מן הארון לא תרחיקו יותר מאלפים אמה״; ״השוה אותם לדגליהם לכל רוח״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר ט; במדבר רבה ב, ט.
וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן(במדבר ב, א) — אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
ילמדינו רבינו: כמה אמות מותר אדם להלך בשבת?
כך שנו רבותינו:
השובת בדרך — עושה לו עגולותעגולות — מעגל (של ארבע אמות סביבו) עד ארבע אמות —
דברי רבי חנינה בן אנטיגנס —
ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר: שביתתי במקומי;
ויזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.
וכמה הן ארבע אמות?
רבי יהודה אומר:
כדי שיטול החפץ ממרגלותיו ויתננה במראשותיו.
והשובת במדינה — אפילו היא גדולה כאנטוכיאהכאנטוכיאה — כאנטיוכיה, העיר הגדולה בסוריה — מהלך את כולה ועיבורהועיבורה — והשטח הסמוך לה, הנחשב כעיר, וחוץ מעיבורה אלפים אמה.
ומהו עיבורה?
החנויות והפונדקאותוהפונדקאות — ובתי המלון שבדרכים שהן חוץ למדינה על הדרך.
והשובת במערה — אפילו כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה, שהיה בה שנים עשר מיל —
מהלך את כולה, וחוץ ממנה אלפים אמה, לאיזה רוח שירצה.
ומנין סמכו חכמים?
מדברי תורה: וּמַדֹּותֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה וגו׳(במדבר לה, ה).
וכן את מוצא ביהושע:
כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע:
עתידין אתם לעמוד שם ולעשות שם את השבת;
אלא אל תרחיקו מן הארון יתר מאלפים אמה לכל רוח.
למה?
שתהיו רשאין לבוא להתפלל לפני הארון בשבת.
וכן הוא אומר: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה(יהושע ג, ד).
וכן את מוצא:
כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיעשה להם דגלים, אמר לו: השרה אותם לדגליהם לכל רוח.
מנין?
ממה שקראו בעניין: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הקדוש ברוך הוא עשה את ישראל דגלים כמלאכי השרת; ״ודגלו עלי אהבה״ — חבית יין טוב באוצר של חומץ
נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם־אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְיָ כׇּל־מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ(תהלים כ, ו)
בדפוס סימן י. ״כשמותינו״ — בכתב היד ״בשמותינו״ (מאגרים מסמן ב׳ כשיבוש); בדפוס ״הקב״ה שמו כשמותינו״. ״הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. אמר רבי אבהו: ומה תלמוד לומר ודגלו עלי אהבה״ — בגליון כתב היד. ״זו חבית חביבה עלי״ — בכתב היד ״זו חביבה חבית עלי״, וסימני מאגרים [2] [1] מהפכים את הסדר; בדפוס ״חבית זו חביבה עלי״. ״י׳ עשרה, י׳ עשרה, נ׳ חמשים״ — אותיות ״היין״, שבעים; בדפוס ״שני יודין עשרים, נון חמשים, הרי שבעים״. ״העולם״ (״יש לאומות העולם״) — האות ם׳ מסופקת.
בדפוס: ״חבה גדולה חבב הקב״ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת״; ״ואומר ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר״; ״ודגלו בגימטריה מ״ט״ (אינו בכתב היד); ״א״ר חנניא״ (תחת ״רבי הונייא״); ״יש לעכו״ם דגלים דגלים״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר י; במדבר רבה ב, ג (״שני יודין״ ו״ודגלו עלי אהבה״).
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
זה שאמר הכתוב:
נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּול(תהלים כ, ו).
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אנו מרננים בישועתך, מה שעשית לנו בשמך.
נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ —
שנאמר: וַיּוֹשַׁע יְיָ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם(שמות יד, ל).
וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּול —
שהקדוש ברוך הוא שמו כשמותינו, יעשה אותנו דגלים,
שנאמר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
חיבה גדולה חיבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, שעשה אותם דגלים כמלאכי השרת,
כדי שיהו נכרין:
בני ראובן לעצמן,
בני שמעון לעצמן.
ומנין שהיא אהבה?
שכן הוא אומר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה(שיר השירים ב, ד).
אמר רבי אבהו:
ומה תלמוד לומר וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה?
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן.
למה הדבר דומה?
לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין;
נכנס לבודקו — ומצאו כולו חומץ.
בא לצאת לו מתוך האוצר — מצא שם חבית אחת יין טוב.
אמר: זו חבית חביבה עלי מכל האוצר.
כך ברא הקדוש ברוך הוא את שבעים אומות, ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל,
שנאמר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן:
י׳ — עשרה,
י׳ — עשרה,
נ׳ — חמשים,
הרי שבעים — אלו שבעים אומות;
ומכולם לא אהב אלא ישראל,
שנאמר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה;
שנאמר: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹונִים פִּלַגְשִׁים(שיר השירים ו, ח), אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ו, ט).
רבי יהודה אומר:
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן — למרתף גדול של יין: זה סיני;
ולמדנו משם תורה, שנדרשת בארבעים ותשע פנים טהור, וארבעים ותשע פנים טמא.
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן —
אמר רבי הונייא:
בראשונה, כל מי שהיה מראה איקוניןאיקונין — דמות, דיוקן של מלך באצבע — היה נהרג;
והתינוקות הולכין לבית הספר ומראין את האזכרההאזכרה — השם הקדוש הכתוב בספר באצבעותיהם.
אמר הקדוש ברוך הוא: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
אפילו אדם יושב ועוסק בתורה —
ומתורה לתורה,
ומהלכה להלכה,
ומפסוק לפסוק —
אמר הקדוש ברוך הוא: עלי הוא אהבה, חביב הוא עלי:
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.
דבר אחר:
וְדִגְלוֹ עָלַי —
אמר הקדוש ברוך הוא: יש לאומות העולם דגלים, ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב,
שנאמר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
פתיחתא שנייה · האומות מפתות את ישראל בשררה, וישראל עונים: כלום תתנו לנו כגדולת הדגלים? ובלעם לא יכול ליגע בהם
מִי־זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ־שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת(שיר השירים ו, י)
בדפוס סימן יא. ״כמחולת המחנים״ (פעמיים) — בכתב היד ״במחולת״ (מאגרים מסמן ב׳ כשיבוש); בפסוק (שיר השירים ז, א) ובדפוס ״כמחולת״. אחרי ״כמחולת המחנים״ השני כתב הסופר ״המח׳״ ומחקו. ״תחזו״ (השני) — האות ח׳ מסופקת. ״ואת אבותיהם ואת משפחותיהם״ — כך בכתב היד; בדפוס ״שהן בכורים ואבותם בכורים״.
בדפוס: ״קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם״; ״מהו שובי שובי השולמית הדבקי לנו ובאי לך אצלנו״; ״שמא אתם יכולין ליתן לנו כגדולה שנתן לנו אלהינו במדבר בדגל מחנה יהודה״; ״ועוד כשאנו חוטאים והוא מוחל לנו״; ״וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים״; ״שהיו הדגלים גדולה וכבוד״ (תחת ״גדולה וגדר״).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר יא; במדבר רבה ב, ד.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
זה שאמר הכתוב:
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר(שיר השירים ו, י).
קדושים וגדולים היו ישראל כדגליהם,
וכל האומות היו מסתכלין בהן, ותמהין ואומרים:
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?
אמרו להן האומות: שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית(שיר השירים ז, א) —
הדבקי לנו, ובואי ליך אצלינו, ואנו עושין אתכם שלטוניןשלטונין — שליטים, מושלים, דוכוסיןדוכוסין — שרי צבא, דוכסים והגמוניןוהגמונין — ונציבים, מושלי מחוזות.
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ —
אין נֶחֱזֶה אלא שררה,
שכן יתרו אומר למשה: וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכׇּל הָעָם(שמות יח, כא).
שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית —
ישראל אומרים להם: מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית?
ומה גדולה אתם נותנין לנו?
שמא כמחולת הַמַּחֲנָיִם?
שמא אתם יכולים לתת לנו כגדולה שנתן לנו יי אלהינו במדבר:
דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה(במדבר ב, ג),
דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן(במדבר ב, י),
דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם(במדבר ב, יח),
דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן(במדבר ב, כה) —
יכולין אתם לעשות לנו כך?
מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית —
שמא כמחולת הַמַּחֲנָיִם:
שאנו חוטאין, והוא מוחל לנו:
וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ(דברים כג, טו).
כך אף בלעם הביט בהם, ויצאה עינו כנגדם, שלא יכול ליגע בהם,
שנאמר: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו(במדבר כד, ב) — אלו הדגלים.
התחיל אומר: מי יוכל ליגע באלו בני אדם, שהן בכורים, ואת אבותיהם ואת משפחותיהם?
שנאמר: שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו.
מיכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר.
הוי אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
פתיחתא שלישית · כשם שנשאו בני יעקב את מטתו, מכל רוח שלושה, כך הקיפו את המשכן; שכני משה ואהרן נעשו גדולי תורה; מסעי הדגלים והעננים
אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן־צֶדֶק(איוב לו, ג)
בדפוס סימן יב. ״[ש]צואת״ — השלמת מאגרים. ״[שהיו שכניו]״ — השלמת מאגרים; בדפוס ״שהיו סמוכים למשה ואהרן״. ״[יהודה]״ — הוספת העורך, כראש הרשימה ״יששכר… זבולון…״ שבכתב היד; בכתב היד הפסוק ״לא יסור שבט מיהודה״ בא מיד. ״מיכאן אמרו: אוי לרשע, אוי לשכנו״ — בכתב היד מסומן כציטוט, ומאגרים מציין משנה נגעים יב, ו (״מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״). ״כליהם״ — האות י׳ מסופקת. ״ומפה״ — האות פ׳ מסופקת. ״נכנס עצמו״ — בכתב היד ״נכנע״ (ע׳ מסופקת), ומאגרים מתקן ״נכנס״; בדפוס ״היה כנוסע עצמו״. ״חונין״ — בכתב היד ״עונין״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״שבאותו מקום הם חונים״. ״המח[נ]ות״ — השלמת מאגרים. ״הקהתים״ — האות ת׳ מסופקת, ו״קהתי״ — האותיות ת״י מסופקות.
״לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו באותות״ — כך בכתב היד; בדפוס ״לא היה צ״ל אלא איש על דגלו יחנו בני ישראל, ומה תלמוד לומר באותות״.
בדפוס: ״מפני שיש בכם שנשא מבנות כנען״; סדר הרוחות ״דן ואשר ונפתלי… מן הצפון, בנימין אפרים ומנשה… מן המערב״; ״לוי אל יטעון למה שעתידין לישא את הארון״; ״אמר אומר לשבט יהודה לשרות במזרח הוא אומר לא אי אפשי לי אלא בדרום״; ״כיצד הם שרוים הלוים יחנו סביב למשכן קדמה שומרים משמרת המקדש״; ״אשרי לצדיק ואשרי לשכניו״; ״והיו מסמיכין הלכה על פיהם״; ״וכל שבט ושבט היתה צבע מפה שלו כצבע של אבנו״; בדפוס חסר הקטע ״ארבע מארבע רוחות… כאשר יחנו כן יסעו״, ונוסף ״זו היתה גדולה ביד משה שלא היה ענן השכינה יורד על המשכן עד שהיה משה אומר שובה יי רבבות אלפי ישראל״; ״ודוד רואה ואומר לא עשה כן לכל גוי אלא לעצמו״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר יב–יג; במדבר רבה ב, ח (מטתו של יעקב), ב, ט–י. ״מיכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו״ — משנה נגעים יב, ו.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
זה שאמר הכתוב:
אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק(איוב לו, ג).
לא היה צריך לומר אלא אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות;
אלא בשעה שנפטר אבינו יעקב מן העולם, אמר להם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹותַי(בראשית מז, ל).
חיזר על כל בניו, ובירכן, ופיקדם.
אמר להן: כשתטלו אותי — ביראה ובכבוד טלו אותי;
ולא יגיע אדם אחר במטתי,
ולא אחד מן המצריים,
ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשא מבנות כנען.
וכן הוא אומר: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם(בראשית נ, יב) —
בָנָיו — ולא בני בניו;
וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן(בראשית נ, יג).
והיכן צום?
אמר להם:
יהודה ויששכר וזבולון — יטענו מטתי מן המזרח;
ראובן ושמעון וגד — יטענו לדרום;
אפרים ומנשה ובנימין — יטענו מיטתי מן המערב;
דן ואשר ונפתלי — יטענו מן הצפון.
יוסף אל יטעון.
למה?
לפי שהוא מלך, ואתם צריכין לחלק לו כבוד.
לוי אל יטעון.
למה?
שהוא עתיד לטעון את הארון,
ומי שטוען ארון חי העולמים — אינו טוען ארונו של מת.
אם עשיתם כך, וטענתם את מטתי כאשר צויתי אתכם —
הקדוש ברוך הוא עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים כן.
כיון שנפטר — טענו אותו כשם שצוה אותם שיטענו אותו.
מנין?
שכן כתיב: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.
ומה כתיב אחריו?
וַיִּשְׂאוּ אֹותוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן.
כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי השעה שיעשו דגלים, כשם שבישרן אביהם שהן עתידין לעשות דגלים דגלים.
מיד אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה, עשה אותן דגלים לשמי.
מיד עמד משה והתחיל מיצר.
אמר: עכשיו עתידה מחלוקת להינתן בין השבטים:
אם אומר אני לשבט יהודה שישרה במזרח — הוא אומר לי: אי אפשר לי אלא בדרום;
וכן אחרים כיוצא בו, כל שבט ושבט.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, מה איכפת לך?
הם אינן צריכין לך בדבר הזה, שמעצמן הן מכירין דירתן.
למה?
שצואת אביהם בהם, היאך לשרות בדגלים.
איני מחדש עליהם דבר, שכבר יש להן טכסיסטכסיס — סדר, מערך מיעקב אביהם:
כשם שהקיפו את מטתו — כך יקיפו את המשכן.
מנין?
שכך כתיב: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות לְבֵית אֲבֹותָם —
באותו טכסיס שעשו במצות אביהם.
כיצד היו שרויין?
וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻות(במדבר א, נג).
משה ואהרן ובניו — מן המזרח,
שנאמר: וְהַחֹונִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וגו׳(במדבר ג, לח);
וסמוכים להם — יהודה ויששכר וזבולון.
מיכאן אמרו: אשריו הצדיק, ואשרי שכניו.
אלו שלשת השבטים שהיו שכניו של משה ואהרן — נעשו גדולים לתורה:
יהודה —
שנאמר: לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹוקֵק מִבֵּין רַגְלָיו(בראשית מט, י).
יששכר —
וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם(דברי הימים א יב, לג).
רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם — אלו מאתים ראשי סנהדראותסנהדראות — בתי דין גדולים שיצאו מיששכר;
וְכׇל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם — שהיו מסכימין הלכה על פיהם.
זבולון —
וּמִזְּבוּלֻון מֹושְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹופֵר(שופטים ה, יד).
על שהיו שכיני התורה — היו כולם בני תורה.
ומן הדרום — בני קהת;
וסמוכין להן — בני ראובן ושמעון וגד.
מיכאן אמרו: אוי לרשע, אוי לשכנו(משנה נגעים יב, ו).
אלו שלשה שבטים, שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום — אבדו עמו במחלוקתו:
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹותָם וגו׳ וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח(במדבר טז, לב).
ומן המערב — בני גרשון;
וסמוכין להם — אפרים ומנשה ובנימין.
ומן הצפון — בני מררי;
וסמוכין להם — דן ואשר ונפתלי.
והיו שבעה ענני כבוד מקיפין אותן:
ארבע — מארבע רוחות;
ואחד — הולך לפניהם דרך שלשת ימים;
וענן שכינה — שהיה ביניהם;
ואחד — מסיך על גביהן,
שנאמר: וַעֲנַן יְיָ עֲלֵיהֶם יוֹמָם(במדבר י, לד).
הענן שהיה הולך לפניהם — היה הורג נחשים ועקרבים, ומשוה להם את הדרך:
משפיל את הגבוה,
ומגביה את השפל;
והיה מסיך עליהם, שלא יראו שרבשרב — חום כבד ולא צנה, ארבעים שנה.
וכדרך שהיו חונים בטכסיס זה — כך היו נוסעים,
דכתיב: כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ(במדבר ב, יז).
כך היה נסיעתן:
סימן היה למשה בענן אשר על המשכן, אימתי היה מסתלק.
כיון שהיה רואהו מסתלק, היה אומר: קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ וְיָנֻוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ(במדבר י, לה) —
והענן מסתלק.
נסתלק הענן — היו כולם מתקנין עצמן ליסע, ומישבין את כליהם:
מי שהיה לו בהמה — נושא עליה;
ואם לא היה לו — היה הענן נוטל את השאר.
כיון שעמדו — תקעו בחצוצרות,
ונסע יהודה ודגלו תחלה, נשיאו ושבטו אחריו.
וסימניותוסימניות — וסימנים, אותות על כל נשיא ונשיא — מפהמפה — יריעה, דגל של בד וצבע;
ומהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע.
על כל מפה ומפה — כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן:
כל שבט ושבט היה צובע מפה שלו כצבע של אבני השוהם.
והעננים על גביהן, עד שהיו מתישבין.
תקעו חצוצרות — הילכו.
וכך היו מהלכין: על גביהן, וכמין קורה יוצאה מתוך הענן, שהיו יודעים לאיזה רוח היו נוסעים.
כך היה מסע כל דגל ודגל.
גמרו להלך עד היכן שהקדוש ברוך הוא רואה שיחנו —
אותו הענן שהיה יוצא כמין קורה היה נכנס עצמו,
והיו יודעין שבאותו מקום הן חונין.
עמדו להם ענני כבוד — התחילו מעמידין את אהליהם, היכן ישרו.
וענן השכינה שהיה על גבי המשכן — היה מהלך על גבי מחנה הלוים;
באמצע המחנות הוא היה עומד לו.
תחלה, כיון שהיה עומד לו — היו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המחנות, עד שלא באין הקהתים,
שנאמר: וְהֵקִימוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן(במדבר י, כא) — אלו בני גרשון;
עַד בֹּואָם — אלו בני קהתי.
כיון שנכנס אהרן — חונים כל אחד ואחד במקומו,
וענני כבוד באין ומקיפין אותו.
ועל אותו הדור אמר שלמה ברוח הקדש: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה(שיר השירים ו, ד).
מהו כְּתִרְצָה?
שאני מתרצה לכם.
דבר אחר:
כְּתִרְצָה — כשאתם מתרצים לי בקרבנות,
שנאמר: וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו(ויקרא א, ד).
נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם — כאותן מלאכי השרת, שהן יראין ומושלמין לו.
אֲיֻומָּה כַּנִּדְגָּלוֹת — שנתתי לך.
ודוד רואה ואומר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי(תהלים קמז, כ) —
אלא לעמו ישראל:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
פתיחתא רביעית · מציאה גדולה מצא הקדוש ברוך הוא את ישראל במדבר: הקיפן בענני כבוד, הבינם בתורה, ועשאם דגלים לשמו
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ(דברים לב, י)
בדפוס סימן יג.
בדפוס: ״ובתהו יליל ישימון״; ״אשרי האזנים ששמעו עד היכן חבבן עד היכן שמרן עד היכן נצרן הוי אומר עד כאישון עינו, בא וראה היאך חבבן היאך נצרן״; ״שיעשו לי משכן ומשרה שכינתי ביניהם״; ״ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר יד; במדבר רבה ב, ו.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
זה שאמר הכתוב:
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר(דברים לב, י).
מציאה גדולה מצא הקדוש ברוך הוא את ישראל:
כאדם שהוא מהלך במדבר, והוא מוצא שם ענבים —
כך מצא הקדוש ברוך הוא את ישראל במדבר,
שנאמר: כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל(הושע ט, י).
לכך נאמר: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר.
וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁימֹון —
תהו היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים.
יְלֵל יְשִׁימֹון —
לילה היה העולם עד שלא קיבלו ישראל את התורה;
וכיון שבאו להר סיני, וקיבלו ישראל את התורה — האיר העולם,
שנאמר: כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר(משלי ו, כג).
מהו יְסֹובְבֶנְהוּ?
שהקיפן בענני כבוד.
יְבוֹנְנֵהוּ —
שהבינם בדברי תורה.
יִצְּרֶנְהוּ —
אשריהם האזנים ששמעו עד היכן חיבבם,
היאך שמרן,
היאך נצרן:
שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם שיעשו לי משכן, ואשכון ביניהם;
כביכול, אני מניח את העליונים, ויורד ושוכן ביניהם;
ולא עוד, אלא שאעשה אותם דגלים לשמי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשה אותן דגלים לשמי.
למה?
שהן בני,
שנאמר: בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם(דברים יד, א);
והם צבאותי,
שנאמר: וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹותַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל(שמות ז, ד).
לפיכך עשה אותם דגלים לשמי,
שנאמר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
פתיחתא חמישית · וחתימה · ישראל ראו בסיני את המלאכים דגלים ונתאוו לדגלים; מנגד סביב, יהודה תחלה; בזכות הדגלים — הגאולה
הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה(שיר השירים ב, ד)
בדפוס סימן יד. ״לכך נאמר: דגול מרבבה. כיון שראו ישראל שהן עשויין דגלים דגלים״ — בגליון כתב היד. ״ה[ר]יני״ — השלמת מאגרים. ״ביני וביניו״ (״אך רחוק יהיה ביני וביניו״) — כך בכתב היד; בפסוק (יהושע ג, ד) ובדפוס ״ביניכם וביניו״, ובכתב היד עצמו בסעיף ט. ״[ביני]״ (״פשרה [ביני] וביניהם״) — השלמת מאגרים; בדפוס ״פשרה ביני לבין בני״. ״ונסע דגל מחנה יהודה״ — כך בכתב היד (מאגרים מסמן נ׳ כשיבוש) ובדפוס; בפסוק (במדבר י, יד) ״ויסע דגל מחנה בני יהודה״. ״מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימין ויאמר יי יהודה יעלה״ — כך בכתב היד, משופטים כ, יח (״מי יעלה לנו בתחלה למלחמה עם בני בנימן ויאמר יי יהודה בתחלה״) ושופטים א, א–ב (״יהודה יעלה״); בדפוס שופטים א, א–ב.
בדפוס: ״ירדו עמו כ״ב אלף מרכבות מלאכים״; ״ולואי שאנו נעשין דגלים כמותן״; ״ודגלו עלי אהבה, אמרו הלואי הוא מגדיל עלי אהבה״; ״מיד הקב״ה הראה אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים״; ״יהו ישראל רחוקין מן הארון אלפים אמה״; ״את מוצא בכל מקום יהודה ראשון״; ״חגי יהודה חגיך שלמי נדריך״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר טו–טז; במדבר רבה ב, ג (״רכב אלהים רבותים… דגול מרבבה״), ב, י.
דבר אחר:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות(במדבר ב, ב).
זה שאמר הכתוב:
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה(שיר השירים ב, ד).
מהו הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן?
כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני — ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכים,
שנאמר: רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּותַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן(תהלים סח, יח),
והיו כולם עשויין דגלים דגלים.
לכך נאמר: דָּגוּל מֵרְבָבָה(שיר השירים ה, י).
כיון שראו ישראל שהן עשויין דגלים דגלים — התחילו מתאוים לדגלים.
אמרו: אילו אנו נעשין דגלים כמותן!
לכך נאמר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן.
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן — זה סיני, שבו ניתנה התורה, שנמשלה ביין,
שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי(משלי ט, ה).
הוי הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן — זה הר סיני.
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה —
אמרה: אלהינו הוא מדגלמדגל — מניף כדגל, מגביה עלינו אהבה.
וכן הוא אומר: נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּול(תהלים כ, ו).
אמר להן הקדוש ברוך הוא: נתאויתם לדגלים? חייכם, הריני עושה משאלותיכם:
יְמַלֵּא יְיָ כׇּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אהבתו לישראל, ואמר למשה: לך אמור להם, יעשו דגלים כמו שנתאוו:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות.
לכך נאמר: הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ מִנֶּגֶד סָבִיב.
מהו מִנֶּגֶד?
מרחוק מיל.
אמר הקדוש ברוך הוא: היו רחוקים מן הארון אלפים אמה,
שנאמר: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה ביני וּבֵינָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה בַּמִּדָּה(יהושע ג, ד).
ומשה ואהרן — היו סמוכים לו,
שנאמר: וְהַחֹונִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו(במדבר ג, לח).
אמר הקדוש ברוך הוא: שאם כעסתי על בני — יהו אלו עושין פשרהפשרה — פיוס, תיווך לשלום ביני וביניהם;
לכך היו סמוכין לו.
אבל השבטים — מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.
דבר אחר:
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹותֹות — וְהַחֹונִים קֵדְמָה מִזְרָחָה(במדבר ב, ג).
את מוצא בכל מקום יהודה תחלה:
לדגלים —
שנאמר: וְהַחֹונִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה —
הרי לחנייה.
לנסיעה מנין?
שנאמר: ונסע דֶּגֶל מַחֲנֵה(במדבר י, יד) יהודה.
לקרבנות מנין?
שנאמר: וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קׇרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה(במדבר ז, יב).
למלחמה מנין?
שנאמר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִין(שופטים כ, יח) וַיֹּאמֶר יְיָ יְהוּדָה יַעֲלֶה(שופטים א, ב).
ואף כשיבוא המבשר — יהודה מתבשר תחלה,
שנאמר: הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חׇגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ(נחום ב, א).
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:
בעולם הזה — נתאויתם לדגלים, ומלאתי משאלותיכם;
ולעתיד לבוא — בזכות הדגלים אני גואל אתכם,
ומדלג על הקץ בזכות אבות, שנקראו הרים,
שנאמר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת(שיר השירים ב, ח).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ט | פ | — (הוספה) |
| ט | ה | יה |
| י | כשמותינו | בשמותינו |
| י | חבית חביבה | חביבה חבית |
| יא | כמחולת | במחולת |
| יא | כמחולת | במחולת |
| יב | ש | — (הוספה) |
| יב | שהיו שכניו | — (הוספה) |
| יב | יהודה | — (הוספה) |
| יב | נכנס | נכנע |
| יב | חונין | עונין |
| יב | נ | — (הוספה) |
| יד | ר | — (הוספה) |
| יד | ביני | — (הוספה) |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ג
פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כׇּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם(במדבר ג, טו)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · הצדיקים כתמר: שכרם רחוק, ובני תורה ועמי הארץ; שבט לוי שתולים בבית יי, לגיונותיו של המלך
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ(תהלים צב, יג–יד)
בדפוס סימן טו. ״אין עולה תחתיה אחרת״ — בגליון כתב היד, תחת ״או״ שמחק הסופר; כך בדפוס. ״נופל״ — האות פ׳ מסופקת בכתב היד.
בדפוס: ״כך ישראל כשהן במדבר מהן נכנסו לא״י ומהן לא נכנסו לא״י״; ״וכך הארז כשהוא נקצץ או נעקר אינו מחליף״; ״כך הצדיקים והחכמים בני תורה״; ״מדבר בשבטו של לוי שהפרישו הקב״ה במעשיהם הטובים, ולמה נמשלו לתמר לומר לך מה תמר אין לו אלא לב אחד כך שבט לוי אין לו אלא לב אחד להקב״ה שנ׳ ויאמר משה מי ליי אלי ויאספו אליו כל בני לוי״ (אינו בכתב היד); ״הואיל והן לגיונותי שאינן זזין מביתי״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר יז; במדבר רבה ג, א.
וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר ג, יד) — פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי(במדבר ג, טו).
זה שאמר הכתוב:
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח(תהלים צב, יג).
מה התמרה הזו — צלה רחוק;
כך מתן שכרן של צדיקים — רחוק.
מה התמרה הזו — עושה תמרים ועושה נובלותנובלות — פירות הנושרים בטרם בשלו;
כך ישראל — יש בהן בני תורה, ויש בהן עמי הארץ.
מה התמרה הזאת — יש בה נובלות שאינן נכנסות לאוצר, ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר;
כך ישראל, כשהיו במדבר — מהן נכנסין לארץ, ומהן לא נכנסין.
הוי צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח.
מה התמרה הזאת — אם נקצצה או נעקרה, אין עולה תחתיה אחרת;
וכן הארז — כשהוא נקצץ, אינו מחליף.
לפיכך נמשלו הצדיקים בתמרה ובארז.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח —
מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה קוצים,
וכל מי שמבקש לגנוב תמרים — הקוצים שבה שולטים בו;
כך הצדיקים ובני תורה:
כל מי שאינו משמר עצמו מהן — נופל בגהנם, ולוקה בעולם הזה.
למה?
שנשיכתן — נשיכת שועל,
ועקיצתן — עקיצת עקרב,
ולחישתן — לחישת שרף,
ואף כל דבריהם — כגחלי אש.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח — כשבטו של לוי, שהפרישן הקדוש ברוך הוא במעשיהם הטובים.
מה כתיב אחריו?
שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ(תהלים צב, יד).
ללמדך שלא היו זזין מבית המקדש,
שנאמר: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי(תהלים קא, ו).
לכך נאמר: שְׁתוּלִים בְּבֵית יְיָ — שלא היתה העזרה חסירה מהם,
שנאמר: בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ.
מהו בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ?
זה שאמר הכתוב:
אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ(תהלים סה, ה).
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והן לגיונותילגיונותי — חיילותי, גדודי — לך וספור אותן.
לכך נאמר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
פתיחתא שנייה · הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים: עמרם ויוכבד; שבט לוי למוד להימנות מקטנותו — יוכבד נמנתה במעי אמה
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה(תהלים סח, ז)
בדפוס סימן טז. ״זה שאמר הכתוב״ — האות ז׳ מסופקת בכתב היד. ״מושב״ (״אלהים מושב יחידים״) — כך בכתב היד, חסר; בפסוק ״מושיב״, וכך כתב היד בראש הסעיף. ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה ששים ושש״ — כך בכתב היד ובדפוס, בצירוף בראשית מו, כז (״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״) ומו, כו (״כל נפש ששים ושש״). ״ברבי״ (״רבי ברכיה הכהן ברבי״, ״רבי יהודה הלוי ברבי שלום״) — בכתב היד ״בר׳״, כנוהג כתב היד הזה. ״מעוברת״ — בכתב היד ״מעבורת״ (מאגרים מסמן ״בו״ כשיבוש); בדפוס ״מעוברת״. ״רבוני״ — בגליון כתב היד, תחת ״רבי׳״ שמחק הסופר; כך בדפוס.
בדפוס מקצר את מעשה המטרונה: ״מעשה במטרונה אחת ששאלה את רבי יוסי בר חלפתא בכמה ימים וכו׳ (כדאיתא לעיל סדר כי תשא סימן יי)״. עוד בדפוס: ״שבזכותן הוציא… משועבדים בטיט ולבנים״; ״להיות מעמיד גואלים לישראל לכך ספור אותם״; ״ויאמר מי ליי אלי ויאספו אליו כל בני לוי״; ״ספר יעקב ובניו״; ״אמר רבי ברכיה הכהן השבט (ס״א השרף) אינו מספיק לצאת עד שמספיגים אותו״; ״אמר רשב״ל עם שאמה נכנסה לפתח מצרים ילדה אותה״; ״כל זכרי הבית חמשה או עשרה תינוקות יש באהל הזה״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר יח–יט; במדבר רבה ג, ח.
פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי(במדבר ג, טו).
זה שאמר הכתוב:
אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳(תהלים סח, ז).
שאלה מטרונהמטרונה — אשה נכבדה אחת את רבי יוסי בר חלפתא: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את העולם?
אמר לה: לששה ימים,
שנאמר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ(שמות כ, יא).
אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו עושה?
אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, וגוזר גזירות, ואומר: פלוני ישא פלנית,
שנאמר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וגו׳.
מי היה זה?
זה עמרם ויוכבד אשתו;
בזכותם הוציא הקדוש ברוך הוא את האסורים ממצרים, שהיו משתעבדים בטיט ובלבנים.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
זיווג יוכבד לעמרם, כדי שיעמוד מבניה גואל לישראל, ומעמיד כהנים גדולים, ויעמדו ויגאלו את ישראל.
לכך נאמר: אֱלֹהִים מושב יְחִידִים.
אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל והשבט הזה למוד הוא להיות מעמיד גואלים — לך ספור אותם.
לכך נאמר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
ובמקום אחר כתיב: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד(במדבר א, מט).
בשעה שעשו ישראל את העגל — מה כתיב שם?
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וגו׳(שמות לב, כו).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
רבי יהודה בר שלום אמר:
למוד הוא השבט הזה להיות הקדוש ברוך הוא מונה אותו בכל מקום, עד שהן קטנים.
מנין?
שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב שירד למצרים — אותה שעה ספר יעקב בניו, נמצאו כולם ששים וששה:
כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה(בראשית מו, כז) שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ(בראשית מו, כו);
ושני בניו של יוסף ויוסף — הרי שבעים חסר אחד;
והוא אומר: כׇּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.
אמר רבי לוי אמר רבי שמואל בר נחמן:
למוד הוא השבט הזה להיות הקדוש ברוך הוא מונה אותו עד שהן במעי אימן.
אמר רבי ברכיה הכהן ברבי:
השרף הזה — אינו מספיק לצאת עד שמספיגיןשמספיגין — שמספיגים ומרפדים אותו (?) אותו;
כך יוכבד — היתה אמה מעוברת ממנה באותה שעה,
והיתה במעי אמה, ונמנה עליה.
אמר רבי שמעון בן לקיש:
עד שאימה נכנסת לפתח מצרים — ילדה אותה;
לכך נאמר עליה: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ(דברים י, כב),
ואף בני בניה.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כׇּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם.
אמר משה: רבוני, בן כמה שנים אני מונה אותן?
אמר לו: מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה.
אמר לו משה: יכול אני להיות עומד ומסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם, ולספור כל אחד ואחד מהם, שאת אומר לי: כׇּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אתה עשה את שלך, ואני אעשה את שלי.
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:
היה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם,
והשכינה מקדמת ואומרת לו:
חמשה תינוקות יש באהל הזה,
עשרה תינוקות יש באהל הזה.
מנין?
שכך כתיב: וַיִּפְקֹד אֹותָם מֹשֶׁה עַל פִּי יְיָ(במדבר ג, טז) —
כשם שהשכינה אומרת לו.
חלק ב
גוף הדרשה וחתימה
דרשת הפסוק · ״פקד את בני לוי… כל זכר״ · וחתימה · מכל מה שברא בחר הקדוש ברוך הוא אחד, ומן השבטים — לוי; הלוים מועטים מפני שראו את השכינה, ולעתיד הכל רואים
בדפוס סימן יז. ״ימים יצרו ולו אחד מהם״ — בפסוק (תהלים קלט, טז) ״ולא (קרי: ולו) אחד בהם״, ובדפוס ״ולו אחד בהם״. ״ובך בחר יי אלהיך״ — כלשון דברים ז, ו (״בך בחר יי אלהיך״) ויד, ב (״ובך בחר יי״). ״גוי בשר ואתה בשר״ — כך בכתב היד; בדפוס ״גוי כשר ואתה כשר״.
בדפוס: ״ובחור אותו… להקטיר קטורת לשאת אפוד לפני ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל״; ״ברא הקב״ה ימים וברר לו אחד מהם״; ״ארץ אשר יי אלהיך דורש אותה תמיד״; ״ברא ע׳ אומות וברר לו אחת מהן שנאמר בך בחר יי להיות לו לעם סגולה״; ״ולמה מנאן לפי שהן טכסין שלו״; ״לפי שרואין פני השכינה הרבה״; ״ולא עוד אלא שמראין אותו באצבע״, ובלא ״כבודי זה לזה״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כ; במדבר רבה ג, ח.
פְּקֹוד אֶת בְּנֵי לֵוִי(במדבר ג, טו).
השבט הזה חביב לפני הקדוש ברוך הוא יתר מכל השבטים.
למה?
שמכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה בלבד,
שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן(שמואל א ב, כח).
כיצד?
ברא הקדוש ברוך הוא ימים — וכיבד לו אחד מהם,
שנאמר: יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד מהם(תהלים קלט, טז).
ואיזהו?
רבי לוי אמר:
זה יום השבת.
ברא שנים — ולו אחת מהם,
שנאמר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְיָ(ויקרא כה, ב).
ברא שבועים — ובחר לו אחד מהם,
שנאמר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה(ויקרא כה, י) — זה יובל.
ברא ארצות — ובחר לו אחת מהן, זו ארץ ישראל,
שנאמר: אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹותָהּ(דברים יא, יב);
וכך קרא אותה ארצו,
שנאמר: וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ(יואל ד, ב).
וברא רקיעים — ובחר לו אחד מהם, זה ערבות,
שנאמר: סֹולּוּ לָרֹוכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ(תהלים סח, ה).
ברא אומות — ובחר לו אחת מהם,
שנאמר: ובְּךָ בָּחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ וגו׳(דברים ז, ו).
גוי בשר ואתה בשר, וּבְךָ בָּחַר יְיָ(דברים יד, ב).
למה?
שאהבם הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: אֹהֲבֵם נְדָבָה(הושע יד, ה),
וכתיב: כִּי מֵאַהֲבַת יְיָ אֶתְכֶם וגו׳(דברים ז, ח).
ברא שבטים — ובירר לו אחד מהם, זה שבט הלוי,
שנאמר: וּבָחֹור אֹותוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳.
לפיכך הוא מחבבו ביותר, והוא אומר למשה בכל פעם: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
למה אמר כׇּל זָכָר, ואינו מזכיר שם נקבה?
מפני שכבודו של הקדוש ברוך הוא עולה מן הזכרים,
שנאמר: כׇּל זָכָר.
אמר דוד: הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן(תהלים קכז, ג).
הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים — אלו הזכרים;
ואם באו נקבות — אמר הקדוש ברוך הוא: אף הן שָׂכָר.
ולמה פוקד אותן בכל פעם ופעם?
שהן טכסיןטכסין — גדודים ערוכים, מערכי חיילות שלו, והמלך שמח בטכסין שלו הרבה.
את מוצא שכל שבטו של לוי ממועט.
ולמה היו ממועטין?
שהיו רואין את השכינה; בשביל כך היו מועטין באהל מועד.
ואפילו בשעה שעלו ישראל מן הגולה — בקשו מהם ולא מצאו, מפני שהיו ממועטין,
שכן עזרא אומר: וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם(עזרא ח, טו).
אמר הקדוש ברוך הוא:
בעולם הזה — על ידי שהיו רואין בכבודי, היו מתכלין,
שנאמר: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי(שמות לג, כ);
אבל לעולם הבא, כשאחזיר שכינתי לציון — אני נגלה בכבודי על כל ישראל, והן רואין אותי וחיין לעולם,
שנאמר: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְיָ צִיּוֹן(ישעיה נב, ח).
ולא עוד, אלא שמראין כבודי זה לזה באצבע, ואומרים:
כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד וגו׳(תהלים מח, טו);
ובמקום אחר אומר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וגו׳(ישעיה כה, ט).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| טז | מעוברת | מעבורת |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ד
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כׇּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם(במדבר ג, מ)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · תינוק שנולד לששה או לשמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת; בן שבעה — חי
בדפוס סימן יח. ״טיבורו״ (הראשון) — בכתב היד ״טורו״, ומאגרים משלים ב׳. ״זיטא אפטא זיטא אפטא״ — בכתב היד מסומן כלשון זרה; בדפוס ״זיט״א איפט״א אוט״ה ארנו״ן״.
בדפוס: ״אבל אמו נוהגת עליו ומניקתו״; ״ספק בן תשעה בן שמונה אין מחללין עליו את השבת״; ״ואם ברור הוא לו שהוא בן ז׳ מחללין עליו את השבת מפני שהוא בן חיים״ (בלא ״וחותכין את טיבורו…״); ״כל שאין שערו וצפרניו ושפתיו נגמרין״; ״אינו לחדשיו אלא נפל״; ״לפי שאין הבכורות נפדין אלא לשלשים יום״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כא; במדבר רבה ד, ג.
וַיֹּאמֶר יְיָ פְּקֹד כׇּל בְּכֹור זָכָר(במדבר ג, מ).
ילמדינו רבינו: תינוק שנולד לששה חדשים, מהו לחלל עליו את השבת?
כך שנו רבותינו:
תינוק שנולד לששה חדשים —
אין מחללין עליו את השבת,
ואין חותכין את טבורו,
ואין טומנין את שליתו,
ואין מטלטלין אותו ממקום למקום;
אבל אמו גוחנתגוחנת — רוכנת עליו ומניקתו, מפני הסכנה.
והמטלטלו בשבת — כאילו מטלטל את האבן.
ספק בן שבעה, ספק בן שמונה —
אין מחללין עליו את השבת,
ואין חותכין את טיבורו,
ואין טומנין את שליתו,
ואין מטלטלין אותו ממקום למקום.
ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה —
מחללין עליו את השבת,
וחותכין את טיבורו,
וטומנין את שליתו,
ומטלטלין אותו בשבת ממקום למקום.
ולמה מחללין עליו את השבת על הנולד לשבעה?
מפני שהוא של חיים;
אבל הנולד לשמונה — אינו לחדשיו, ואינו של חיים;
לפיכך אין מחללין עליו את השבת.
שאלו לרבי אבהו: מנין לנולד בן שבעה שהוא חי?
אמר להן בלשון יונית: זיטא אפטאזיטא אפטא — שבעה חי (בן שבעה חי), זיטא אפטא.
ואיזהו בן שמונה?
כל שאין שערו וצפורניו גמורין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל שאינו חי שלשים יום — אינו לחדשיו, אלא נפל הוא.
ובמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדבר תורה?
לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום,
שנאמר: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה(במדבר יח, טז).
חלק ב
פתיחתות
פתיחתא ראשונה · יעקב יקר בעיני הקדוש ברוך הוא; משל הגרנות: האומות טינופות, וישראל חטים ברורות שמדקדקין במניינן
מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ(ישעיה מג, ד)
בדפוס סימן יט. ״בעיני״ (בפעם הראשונה) — בכתב היד ״בעיניך״, והסופר מחק את הכ״ף. ״בפמליא שלו״ — בגליון כתב היד (ביד אחרת), תחת ״וסמלואיו״ שמחק הסופר; בדפוס ״ופמליא שלו״. ״ישראל״ (״אבל ישראל צדיקים הם״) — האותיות ש״ר מסופקות. ״הנך יפה רעיתי ומום אין בך״ — כך בכתב היד, בצירוף שיר השירים ד, א (״הנך יפה רעיתי״) ו־ד, ז (״כלך יפה רעיתי ומום אין בך״); בדפוס ״כלך״. ״וצבאו ופקודיו״ — בפסוק (במדבר ב, ד) ״וצבאו ופקדיהם״. ״סיד״ — בפסוק (ישעיה לג, יב) ״שיד״.
בדפוס: ״אני ומלאכי נצבים לפניך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובשעה שבאת״; ״א״ר אושעיה אשרי ילוד אשה״; ״וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו״; ״א״ל הקב״ה המצריים טנופות הן״ (תחת ״האומות״); ״כמה מדות יש בה״ (תחת ״כמה מודיאות״).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כב; במדבר רבה ד, א.
זה שאמר הכתוב:
מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וגו׳(ישעיה מג, ד).
אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: הרבה אתה יקר בעיני.
למה?
כביכול, שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי,
ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים:
בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם(תהלים קו, מח).
הוי מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי וגו׳.
דבר אחר:
מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי —
אמר הקדוש ברוך הוא: יקר את בעיני;
כביכול, אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם, ובביאתך.
בשעה שיצאת —
שכן כתיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וגו׳(בראשית כח, י),
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם(בראשית כח, יא),
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻולָּם וגו׳(בראשית כח, יב),
וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר(בראשית כח, יג).
אמר רבי הושעיא:
אשריו ילוד אשה, שכך ראה המלך בפמליאבפמליא — בבני חצרו, בפמליה שלו נצבים עליו ומשמשין אותו.
ומנין בביאתו?
שכך כתיב: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים(בראשית לב, ב) — הרי המלאכים.
השכינה מנין?
וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹואוֹ מִפַּדַּן אֲרָם(בראשית לה, ט).
לכך נאמר: מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ.
אמר הקדוש ברוך הוא: יקר אתה בעיני, שכל האומות לא נתתי להם מנין, ולך נתתי מנין.
משל למלך שהיה לו גרנות הרבה, והיו כולם טינופותטינופות — מטונפות ומליאות זוניןזונין — זונים, זרעים רעים המעורבים בחטה, ולא היה מדקדק במנין;
והיה לו גורן אחת — ראה אותה נאה.
אמר לבן ביתו:
אותן הגרנות — טינופות היו, ומליאות זונין; לפיכך לא הייתי מדקדק במניין;
אבל הגורן הזה — חטים יפות הן, וכך אני רוצה לדקדק במניין:
כמה כוריןכורין — כורים, מידת יבש גדולה יש בו,
כמה שקים יש בו,
כמה מודיאותמודיאות — מידות קטנות של יבש יש בו.
המלך — זה מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא;
והגורן — אלו ישראל,
שנאמר: מְדֻושָׁתִי וּבֶן גׇּורְנִי(ישעיה כא, י),
וכן הוא אומר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹו(ירמיה ב, ג);
בן ביתו — זה משה,
שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא(במדבר יב, ז).
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
האומות — טינופות הן,
שנאמר: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סיד קוֹצִים כְּסוּחִים(ישעיה לג, יב);
לפיכך אל תדקדק במניין.
אבל ישראל — צדיקים הם, חטים ברורים,
שנאמר: וְעַמֵּךְ כֻּולָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם ירְשׁוּ אָרֶץ(ישעיה ס, כא),
וכן הוא אומר: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי(שיר השירים ד, א) וּמוּם אֵין בָּךְ(שיר השירים ד, ז);
לפיכך אני מדקדק במניין של ישראל.
וכן עשה משה — מנה אותן:
כמה כורין — שנאמר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר א, ב);
כמה שקים — וּצְבָאוֹ(במדבר ב, ד) ופקודיו;
כמה מודיאות —
פְּקֹד כׇּל בְּכֹור זָכָר(במדבר ג, מ).
פתיחתא שנייה · משל הסוחר שמונה את המרגלית ולא את כלי הזכוכית; הקדוש ברוך הוא פדה שה בחמור — בכורי ישראל
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ(שיר השירים ו, ח–ט)
בדפוס סימן כ. ״[א]בל״ — השלמת מאגרים. ״אתם״ (״אבל אתם בני אתם״) — האות א׳ מסופקת בכתב היד. ״מדתו״ — בכתב היד ״ירידתו״ (מאגרים מסמן ״יר״ כשיבוש); בדפוס ״שניתי מדתה של עולם״. ״פקוד כל בכור זכר בבני ישראל״ — בפסוק (במדבר ג, מ) ״לבני ישראל״.
בדפוס: ״משל לאדם שהיו לו פרקמטוטים של זכוכית… והיה לו סחורה אחרת של מרגליות נאות״ (תחת ״אדם פרוגמטוטוס שהיה לו אורניס של זכוכית… אחת של מרגלית נאה״); ״אבל אתם בני אדם העמוסים מני בטן״; ״ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו…״; ״וישראל נמשלו לשה״; ״כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים״ (במדבר ג, יג).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כג–כד; במדבר רבה ד, ב.
דבר אחר:
פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר(במדבר ג, מ).
זה שאמר הכתוב:
שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וגו׳(שיר השירים ו, ח), אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי(שיר השירים ו, ט).
משל לאדם פרוגמטוטוספרוגמטוטוס — סוחר, שהיה לו אורניסאורניס — כלים, חפצים (של זכוכית) של זכוכית,
והיה מוציאן לשוק, ולא היה מבחין במניינם — שלא היה מוציאן במנין,
ונכנס להניחם — לא היה מניחן במנין,
שלא היה משגיח עליהן, שהיו של זכוכית;
והיה לו אחת של מרגלית נאה — היה נוטלה ומוציאה במנין, ומניחה במנין.
כביכול, אמר הקדוש ברוך הוא:
לאומות העולם — לא נתתי להם מנין, לפי שאינן חשובין לפני לכלום,
שנאמר: כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ(ישעיה מ, יז);
אבל אתם — בני אתם, הַעֲמֻוסִים מִנִּי בֶטֶן הַנְּשֻׂואִים מִנִּי רָחַם(ישעיה מו, ג);
לכך אני מונה אותם בכל שעה.
לכך נאמר: פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר.
הוי שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי וגו׳ — אלו ישראל.
פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בשביל חיבתכם — שניתי מדתו של עולם.
כיצד?
כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה,
שנאמר: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה(שמות לד, כ);
אני לא עשיתי כן, אלא פדיתי שה בחמור:
המצריים נמשלו לחמור,
שנאמר: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם(יחזקאל כג, כ);
וישראל נקראו שה,
שנאמר: שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל וגו׳(ירמיה נ, יז).
והרגתי את בכוריהם של מצרים, והקדשתי לי בכוריהם של ישראל,
שנאמר: כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ח, יז).
אמר לו: פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר בבני ישראל.
חלק ג
גוף הדרשה
דרשת הפסוק · ״פקד כל בכר זכר״ · כיצד פדה משה את מאתים ושבעים ושלשה הבכורות העודפים — מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה; ארבע פקידות
בדפוס סימן כא. ״בבני ישראל״ — בפסוק (במדבר ג, מ) ״לבני ישראל״, וכך כתב היד בסוף סעיף כ. ״כללן״ (פעמיים) — כך בכתב היד, ומאגרים מסמן כ׳ כשיבוש; בדפוס ״טרפן״, וכתב היד עצמו ״כללן טרפן״ בדברי רבי נחמיה. ״בכור״ (״פקד כל בכור זכר״, בסוף הסעיף) — בכתב היד ״פקד״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בפסוק ובדפוס ״פקוד כל בכור זכר״.
בדפוס: ״נטל רע״ג פתקין וכתב בהן לוי, ועוד נטל רע״ג פתקין וכתב בהן חמשה סלעים, טרפן ונתנן בקלפי״; ״עדיין היא מחלוקת בדבר״; ״אם עלה בידו מחמשה סלעים נותן חמשה סלעים, והממונה אומר הרי שם פתק כתוב לוי ולא היית ראוי לפדות מן לוי״ (בלא ״אם עלה בידו פיטק כתוב בו לוי…״); ״כי פקד יי את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כה; במדבר רבה ד, ד (בכורים ופתקין).
דבר אחר:
פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר(במדבר ג, מ) בבני ישראל.
והרי אנו מוצאים מאתים ושבעים ושלשה בכורות, שנמצאו עודפים על הלוים, בשעה שמנה אותם משה.
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר:
כך עשה משה:
נטל מאתים ושבעים ושלשה פתקיןפתקין — פתקים, וכתב בהן: לוי;
וכך נטל מאתים ושבעים ושלשה פתקין, וכתב בהן: חמש סלעים;
כללןכללן — עירבן, ונתנן בקלפיבקלפי — בכלי ההגרלה.
והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי:
אם עלה בידו פטק כתוב לוי בו — היה יודע שפדאו לוי, והיה פטור מחמש סלעים;
אם עלה בידו פטק כתוב בו חמש סלעים — היה נותן חמש סלעים.
אלו דברי רבי יהודה.
רבי נחמיה אומר:
עדין היה מחלוקת בדבר,
שהיה יכול לומר לו: אין כאן פתק כתוב בו לוי, לפיכך לא עלה בידי.
אלא כך עשה משה:
נטל פטקין במנין כל הבכורות, וכתב בהן: לוי;
ועוד פיטקין אחרים במניינן, וכתב בהן: חמש סלעים;
כללן, טרפןטרפן — ערבבן, ונתנן בקלפי.
והיה אביו של בכור פושט ידו בקלפי:
אם עלה בידו פיטק כתוב בו לוי — היה יודע שפדאו לוי, והיה פוטרו מחמש סלעים;
ואם עלה בידו פטק של חמש סלעים — נותן חמש סלעים,
והממונה אומר לו: הרי יש שם פתק כתוב בו לוי, ולא היה ראוי לפדות מלוי.
פְּקֹד כׇּל בכור זָכָר —
יש פקידה לבכורות,
שנאמר: פְּקֹוד כׇּל בְּכֹור זָכָר;
יש פקידה לבנים,
שנאמר: כִּי פָקַד יְיָ אֶת חַנָּה(שמואל א ב, כא);
יש פקידה לשמירה:
וּפְקֻודָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי(איוב י, יב);
יש פקידה לשלום:
וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם(ישעיה ס, יז).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| יח | ב | — (הוספה) |
| כ | א | — (הוספה) |
| כ | מדתו | ירידתו |
| כא | בכור | פקד |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
מדרש תנחומא
דרשה ה
אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם(במדבר ד, יח)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212 §§cover-end§§
חלק א
פתיחתא
פתיחתא ראשונה · ״אל תגזל דל״ — התורמוס שבפרפרת; האומר דבר בשם אומרו; ושבט לוי, דל מן הנחלה ומן המניין
אַל־תִּגְזׇל־דָּל כִּי דַל־הוּא וְאַל־תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר(משלי כב, כב)
בדפוס סימן כב. ״זה התורמוס״ — ״זה״ בגליון כתב היד. ״אומר ומניח את התורמוס״ — ״אומר״ בגליון כתב היד, תחת ״אוכל״ שמחק הסופר; בדפוס ״עליהם אני אומר הברכה תחילה ואניח את התורמוס״. ״משלש הלכה״ — ״משלש״ בגליון כתב היד, תחת ״משל״ שמחק הסופר; בדפוס ״אפילו משלישי הלכה״. ״אמר רבי נחום הלבלר… הלכה למשה מסיני״ — בכתב היד מסומן כציטוט, ומאגרים מציין משנה פאה ב, ו; במשנה ״שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים״, ובכתב היד ובדפוס ״שקבל מן הזקנים״. ״מא[ס]תר״ — השלמת מאגרים. ״ברבי סימון ורבותינו״ — בכתב היד ״בר׳ סימון ורבותי׳״; בדפוס ״רבי יהודה בר סימון ורבותינו״.
בדפוס: ״אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן״; ״אמר רבי תנחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מן הזקנים״; ״ממי את למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ע״י כן זכתה״ (בלא ״ואמרה לאחשורוש, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי״); ״ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה אשי יי הוא נחלתו״; ״לכך אל תגזלהו שהוא דל מן המתנות שאמרתי לך״; ״הקב״ה מצוה את משה ואומר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כז; במדבר רבה ה, ב. ״אמר רבי נחום הלבלר״ — משנה פאה ב, ו. ״האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי״ — משנה אבות ו, ו.
וַיְדַבֵּר יְיָ(במדבר ד, יז) — אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט(במדבר ד, יח).
זה שאמר הכתוב:
אַל תִּגְזׇל דָּל כִּי דַל הוּא(משלי כב, כב).
אמר רבי תנחומא בר אבא אמר רבי לוי:
אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא — זה התורמוסהתורמוס — קטנית מרה, מאכל העניים, שהוא נכנס עם הפרפרתהפרפרת — מנת המטעמים הקלה שבראש הסעודה.
לא יאמר אדם: יש לפני אגוזים ותמרים — עליהם אני אומר, ומניח את התורמוס.
אמר הקדוש ברוך הוא: אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא.
אמר רבי חזקיה ורבי נחמיא בר אבא בשם רבי יוחנן:
מי שאינו אומר דבר משום אומרו — עליו הכתוב אומר: אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא.
וצריך אדם, כשהוא שומע דבר, לומר אותו משום אומרו, אפילו משלש הלכה;
ששנו רבותינו:
אמר רבי נחום הלבלרהלבלר — הסופר: מקובל אני מרבי מיאשא, שקבל מאבא, שקיבל מן הזקנים — הלכה למשה מסיני(משנה פאה ב, ו).
כל מי שאינו אומר דבר משל תורה משם אומרו — עליו הכתוב אומר: אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא.
וכל האומר דבר משום אומרו — זוכה שיגאלו ישראל על ידו.
ממי את למד?
מאסתר, ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש,
שנאמר: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי(אסתר ב, כב),
ועל ידי כן זכתה שיגאלו ישראל על ידיה.
הוי: אם שמעת דבר — הוי אומר בשם אומרו.
דבר אחר:
אַל תִּגְזׇול דָּל כִּי דַל הוּא — מדבר בשבטו של לוי,
והוא קורא לשבטו של לוי דל.
וכי דלים היו?
רבי יהודה ברבי סימון ורבותינו.
אחד מהם אומר:
למה נקראו דלים?
שהיו דלים מן הנחלה,
שנאמר: וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה וגו׳(יהושע יג, לג);
לפיכך אל תגזלהו מן המתנות שאמרתי לך.
והאחד אומר:
שהיו דלים מן המניין.
למה?
שהיה הארון מכלה בהן;
לפיכך הקדוש ברוך הוא מצוה את ישראל ואומר:
אַל תַּכְרִיתוּ.
חלק ב
ילמדנו
הלכה · ילמדנו · חייבי כריתות שלקו ארבעים נפטרו ידי כריתתן; ארבעים — כנגד יצירת האדם ומתן תורה; התקנה לבני קהת
בדפוס סימן כג. ״והכהו״ — האות ו׳ מסופקת בכתב היד, ו״במספר״ — האות ס׳ מסופקת. ״כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתן״ — משנה מכות ג, טו (״ידי כריתתן״). ״הקדוש ברוך הוא״ (״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שעשיתי תקנה לאהרן״) — בכתב היד ״אמר לו אהרן למשה״, שיבוש: המדבר הוא העושה תקנה לאהרן (״בזאת יבא אהרן״); בדפוס ״אמר לו הקב״ה כשם שעשיתי תקנה לאהרן״. ״עשיתי״ — האות ש׳ מסופקת. ״שקראו״ — בכתב היד ״שכראו״, ומאגרים מתקן.
בדפוס: ״במה הן מתרפאין ויוצאין מידי כריתתן״; ״ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו״ (תחת ״וישתרי עונשו״); ״הרי הן מסתכלין״; ״אמר להם הקב״ה ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן״; ״שלא ימותו״ (בלא ״שלא יבאו אל קדש הקדשים״).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כח. ״עשר לאדם ועשר לחוה ועשר לנחש ועשר לאדמה״ — לא נמצא בבמדבר רבה.
אַל תַּכְרִיתוּ(במדבר ד, יח).
ילמדינו רבינו: העובר על כריתות שבתורה — במה הוא מתכפר, ויוצא ידי כריתן?
כך שנו רבותינו:
כל חייבי כריתות שלקו — נפטרו ידי כריתן(משנה מכות ג, טו),
שנאמר: וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁופֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר(דברים כה, ב), אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹוסִיף, וְנִקְלָה אָחִיךָ(דברים כה, ג).
כיון שלקה — חסה התורה עליו, ואמרה: וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ — הרי הוא אחיך.
ולמה ארבעים?
אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום, ועבר על התורה שניתנה למשה לארבעים יום —
ילקה ארבעים, וישתריוישתרי — ויותר, ויפטר עונשו.
וכן את מוצא באדם הראשון:
כשנצטוה ונאמר לו: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ(בראשית ב, יז) —
נתחייב מיתה, ולקה העולם בארבעים ענשים:
עשר לאדם,
ועשר לחוה,
ועשר לנחש,
ועשר לאדמה.
ולפיכך, כיון שעבר אדם על אחת מן העבירות — ילקה ארבעים.
וכן את מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקדוש ברוך הוא את משה — אזהרות ועונשין.
כתוב בשבת:
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת(שמות כ, ח) — אזהרה;
וענשה — מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת(שמות לא, יד).
באו למדבר, ומצאו מקושש, ולא היה יודע משה באיזה מיתה הוא נהרג,
אלא וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר(ויקרא כד, יב).
אמר הקדוש ברוך הוא: מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹותוֹ בָאֲבָנִים(במדבר טו, לה).
מיד עמד משה רבינו בתפלה, ואמר:
רבונו של עולם, אם חטא אדם מישראל, כך הוא נסקל — הרי הם מתכליןמתכלין — כלים, אובדים;
עשה להם תקנה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ילקה ארבעים, ויצא ידי חובתו.
כך כשמתו בני אהרן — ראו אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה, לומר: כך אנו מתים?
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:
כשם שעשיתי תקנה לאהרן,
שנאמר: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ(ויקרא טז, ג) —
אף למשפחות הקהתי כך אני עושה תקנה, שלא יבאו אל קדש הקדשים וימותו,
שנאמר: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻותוּ(במדבר ד, יט).
מנין?
ממה שקראו בענין: אַל תַּכְרִיתוּ.
חלק ג
פתיחתות
פתיחתא שנייה · יראי יי הם שבט לוי, החיים בעשרים וארבע מתנות כהונה; ״למען שמי אאריך אפי״ — בשביל הלוים לא כילה את קרח
הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל־יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב(תהלים לג, יח–יט)
בדפוס סימן כד. ״בשיטין״ — בגליון כתב היד, תחת ״כשיחיו״ שמחק הסופר; כך בדפוס. ״יריאיו״ — כך בכתב היד; בפסוק (תהלים לג, יח) ״יראיו״. ״כי מפני שמי״ — בפסוק (מלאכי ב, ה) ״ומפני שמי״. ״מיחלים״ — האות ח׳ מסופקת בכתב היד. ״והלחיים״ — האות י׳ השנייה מסופקת. ״הקדוש ברוך הוא״ (״והיה הקדוש ברוך הוא מביט״) — בכתב היד ״קב׳ה״.
בדפוס: ״מדבר הכתוב בשיטין הרבה אלא למה שאנו צריכין״; ״שהם מיחלים להקב״ה בכל עת״; ״בכ״ד מתנות שנתן להם״; ״זבחי שלמים וזבחי צבור״; ״ופטר חמור״ (תחת ״ופדיון פטר חמור״); ״ותמורה מאיל תודה ומאיל נזיר וחזה השלמים ושוק״; ״לא בשביל קרח אכרית את בית הלוים״; ״למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך״; ״בשביל בני אני מכפר אותם עכשיו״; ובסוף: ״מה אעשה לאלו להרוג אותם במדבר אי אפשר, למה שנטל הקב״ה חצי שמו ונתן עליו יה… הקהתי״ (אינו בכתב היד).
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר כט–ל; במדבר רבה ה, ו.
אַל תַּכְרִיתוּ(במדבר ד, יח).
זה שאמר הכתוב:
הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יריאיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ(תהלים לג, יח).
מרבה הכתוב בשיטיןבשיטין — בשיטות, בעניינים רבים הרבה;
אלא למה אנו צריכין?
מדבר בשבטו של לוי.
ומניין שנקראו שבטו של לוי יראי יי?
שנאמר: וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי כי מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא(מלאכי ב, ה).
לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ — שהם מיחלים להקדוש ברוך הוא.
לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב(תהלים לג, יט) — בעשרים וארבעה מתנות שלהם.
אלו הן:
עשר במקדש,
ועשר בגבולין,
וארבע בירושלם.
עשר שבמקדש:
חטאת,
ואשם,
זבחי שלמים,
זבחי שלמי ציבור,
חטאת העוף,
ואשם תלוי,
ולוג שמן של מצורע,
ושתי הלחם,
ולחם הפנים,
ומותר העומר,
ושירי מנחות.
עשר שבגבולין:
תרומה,
ותרומת מעשר,
וחלה,
וראשית הגז,
והזרוע והלחיים והקיבה,
ופדיון הבן,
ופדיון פטר חמור,
וגזל הגר,
וחרמים,
ושדה אחוזה.
וארבע בירושלם:
הבכורות,
והביכורים,
והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר,
חזה ושוק,
ועורות קדשים.
הרי אלו ארבעה ועשרים מתנות.
הוי וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב.
אַל תַּכְרִיתוּ —
צפה הקדוש ברוך הוא שקרח עתיד לעמוד ולחלוק על הכהונה.
אמר הקדוש ברוך הוא: לא בשביל קרח נאבד את הלוים.
אַל תַּכְרִיתוּ.
זה שאמר הכתוב:
לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וגו׳(ישעיה מח, ט).
למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו בן, ונדבק עם הלסטיןהלסטין — השודדים;
ונתפשו — ונתפש בנו עמהן.
אמר המלך: מה אעשה? אהרוג את הלסטים — אי אפשר, הרי בני עמהם;
בשביל בני — אני מפנה אותן עכשיו.
כך היו הלוים — נושאין במשכן,
שנאמר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן וגו׳(במדבר ז, ט);
והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו, שעתידין לחלוק על משה ואהרן.
אמר הקדוש ברוך הוא: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטׇם לָךְ.
פתיחתא שלישית · הקדוש ברוך הוא אינו מבקש שימות אחד מישראל: בן נכר והגבעונים לא נפסלו, וקל וחומר בניו והלוים
וְלֹא־דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת אֶת־שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרׇבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ(מלכים ב יד, כז)
בדפוס סימן כה. ״[ה]נכר״ — השלמת מאגרים. ״לשרתו… יבדילנו״ — כך בכתב היד (מאגרים מסמן ״לשרתו״ כשיבוש): ״לשרתו״ מישעיה נו, ו (״והנלוים על יי לשרתו״); בפסוק (ישעיה נו, ג) ״הנלוה אל יי לאמר הבדל יבדילני יי מעל עמו״, וכך בדפוס. ״ארורים״ — בכתב היד ״גדודים״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״הגבעונים שהיו גרים ארורים״. ״אל תכריתו״ (בסוף) — בכתב היד ״אל אל תכריתו״, והסופר מחק את השני.
בדפוס: ״ולא דבר יי למחות את שם ישראל מתחת השמים״; ״ועל שבקש שאול להזקק להם״ (תחת ״להזיק להם״); ״שנה אחרי שנה״.
מקבילות: במדבר רבה ה, ג; תנחומא בובר, במדבר לא.
אַל תַּכְרִיתוּ(במדבר ד, יח).
הרי יפה אמר הכתוב:
וְלֹא דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל(מלכים ב יד, כז).
אין הקדוש ברוך הוא מבקש שימות אחד מישראל.
ראה מה כתיב:
וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְיָ לשרתו הַבְדֵּל(ישעיה נו, ג) יבדילנו וגו׳.
ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו — על אחת כמה וכמה בני!
הוי וְלֹא דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל.
הגבעונים, שהיו גרים ארורים, ולא היו גירי אמת, אלא מן היראה נתגיירו —
קיבלתי אותם;
ועל שביקש שאול להזיק להם, והרג מהן — הרגתי אותו;
ולא עוד, אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילן,
שנאמר: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וגו׳(שמואל ב כא, א).
ומה אם לגבעונים, שבאו אצלכם, לא פסלתי — לבני אני פוסל?
הוי וְלֹא דִבֶּר יְיָ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל.
על אחת כמה וכמה ללוים, שהם משרתים לפני!
הוי אַל תַּכְרִיתוּ.
פתיחתא רביעית · וחתימה · הקדוש ברוך הוא מציל את הצדיקים בכל דור; הלוים שנתנו נפשם על קידוש השם נמנו לעצמם, ומי שירא ממנו — שמו לא יכרת
טוֹב יְיָ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ(נחום א, ז)
בדפוס סימן כו. ״ויחמול שאול והעם על אגג על מיטב הצאן״ — בפסוק (שמואל א טו, ט) ״ועל מיטב הצאן״. ״וי[מ]ח״, ״[שנאמר]״ (לפני ״ונח מצא חן״), ״[את]״ (״וישלח את לוט״) — השלמות מאגרים. ״ולכל בני ישראל היה אור״ — בגליון כתב היד. ״של עמלק״ — בכתב היד ״על עמלק״ (מאגרים מסמנו כשיבוש); בדפוס ״לשרש ביצתו של עמלק״. ״בעממיך״ (השני) — האות י׳ מסופקת. ״ממני״ — האות י׳ מסופקת. ״אחת״ (״על אחת כמה וכמה״) — האות א׳ מסופקת. ״נדבק בעמלק״, ״שנדבק בדבר״, ״נבדל שאול״ — כך בכתב היד; בדפוס ״נבדק״ בשלושתם.
בדפוס: ״אנדרומוסיא״; ״בשעה שהדוד מרעים לפניו הוא ממלא לצדיקים ומאבד לרשעים״; ״והציל ללוט שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים וגו׳״; ״מי שלא נתנו נזם לעגל״ (תחת ״לעבודה זרה״); ״לכך נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו״; ״ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל״; ״מנה אפרים בלבד לשרש ביצתו של עמלק״; ״ואיני מכרית את שמו מן העולם״ (תחת ״ומעמיד את שמו בעולם״); ״מבני יונדב על ידי שעשו רצוני״.
מקבילות: תנחומא בובר, במדבר לב–לג; במדבר רבה ה, ג.
אַל תַּכְרִיתוּ(במדבר ד, יח).
זה שאמר הכתוב:
טוֹב יְיָ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹודֵעַ חֹוסֵי בוֹ(נחום א, ז).
אין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם:
מדת בשר ודם — שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרולומוסיאהאנדרולומוסיאה — עונש כללי על כל אנשי המקום, והורג הטובים עם הרעים;
והקדוש ברוך הוא אינו כן,
אלא בשעה שהדור מכעיס לפניו — הוא ממלט לצדיקים, ומאבד את הרשעים.
חטאו דור אנוש — איבד אותם, והציל לחנוך:
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים(בראשית ה, כב).
למה?
בְּיוֹם צָרָה יֹודֵעַ חֹוסֵי בוֹ.
דור המבול הכעיסו — ואיבדן,
שנאמר: וַיִּמַח אֶת כׇּל הַיְקוּם(בראשית ז, כג);
והציל לנוח,
שנאמר: וְנֹחַ מָצָא חֵן(בראשית ו, ח).
וכן הסדומיים הכעיסו — ואיבדן,
שנאמר: וַיְיָ הִמְטִיר עַל סְדֹום וְעַל עֲמֹורָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ(בראשית יט, כד);
והציל לוט,
שנאמר: וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט(בראשית יט, כט).
הביא חשך על המצריים:
לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וגו׳(שמות י, כג),
וּלְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר.
למה?
לפי שבְּיוֹם צָרָה יֹודֵעַ חֹוסֵי בוֹ.
יצאו ממצרים, באו למדבר — עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי,
שנאמר: מִי לַיְיָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי(שמות לב, כו).
מי שלא נתן נזם לעבודה זרה — אמר הקדוש ברוך הוא: בְּיוֹם צָרָה יֹודֵעַ חֹוסֵי בוֹ.
עמד משה והרג לחטאים,
שנאמר: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל וגו׳(שמות לב, כח).
ושבטו של לוי, שנתנו נפשם על קידוש השם — נאמר להם: אַל תַּכְרִיתוּ.
וכן הוא אומר במקום אחר: פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי(במדבר ג, טו),
וחזר ואמר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי(במדבר א, מט).
אמר לו: למה?
אמר לו: להוציאם מן הגזרה;
שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל להכעיס, והוא אומר להם: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם(במדבר יד, כט).
לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא על בני לוי: וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא וגו׳.
למה?
שהן שלי,
שנאמר: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם(במדבר ג, יב), אֲנִי יְיָ(במדבר ג, יג).
שכל מי שקרב עצמו מעט — מקריבין אותו הרבה;
והן קרבו עצמן כשאמר משה: מִי לַיְיָ אֵלָי.
ולא עוד, אלא וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻות(במדבר א, נ) —
שכל מי שנדבק בדבר ונמצא נאמן עליו — הקדוש ברוך הוא מאמינו לעולם.
שכן את מוצא ביהושע: נדבק בעמלק, ועשה לו כתורה וכמצוה,
שנאמר: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב(שמות יז, יג).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משבטך אני מעמיד נפרע מעמלק,
שנאמר: מִנִּי אֶפְרַיִם שׇׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק(שופטים ה, יד).
מהו מִנִּי אֶפְרַיִם?
בלבו לשרש ביצתוביצתו — שורשו וזרעו של עמלק.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִן בַּעֲמָמֶיךָ —
הניח לשאול בן קיש, שהוא בן ימיני, שהוא משורשו.
דבר אחר:
מִנִּי אֶפְרַיִם —
נבדל שאול, ולא נמצא נאמן בפקדונו,
אלא וַיַּחְמֹול שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג עַל מֵיטַב הַצֹּאן(שמואל א טו, ט) —
החזירו לאחריו, וניטלה המלכות ממנו,
שנאמר: אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִן בַּעֲמָמֶיךָ.
ואף השבט הזה — בדקתי אותו, ונמצאו שומרים בכבודי, ונתנו נפשם על קדושת שמי:
שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵיכוֹ(שמות לב, כז),
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה,
ולא נשאו להם פנים.
לפיכך משה מברכן: הָאֹומֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו(דברים לג, ט).
ואף אני מקרבן, ועושה אותן פלמנטריןפלמנטרין — משרתי ההיכל, שומרי ראשו של המלך שלי,
ואיני מאמין ביתי וקדושתי אלא להם,
שנאמר: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻות.
ומה שאמרתי לך: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד —
להוציאם מן הגזירה שאני עתיד לגזור על ישראל;
אלא אני חולק להם כבוד גדול, שאת מונה אותן לעצמן בדיבור: פְּקֹוד אֶת בְּנֵי לֵוִי.
ומה אם ללוים, שנושאים את המשכן, כבדתי אותן — על אחת כמה וכמה בני קהת, הנושאים את הארון,
שנאמר: וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹון וְהַשֻּׁולְחָן וְהַמְּנֹורָה וְהַמִּזְבְּחֹות(במדבר ג, לא).
לכך אמר: אַל תַּכְרִיתוּ.
אמר הקדוש ברוך הוא: ומה בני קהת — בשביל שהיו יריאים אותי, כך כיבדתים, וחילקתי להם כבוד ולבניהם;
מי שהוא מתירא ממני — אני מכבדו, ומעמיד את שמו בעולם.
וממי את למד?
מבני יונדב בן רכב:
על ידי שעשו רצונו — מה כתיב בהן?
לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי(ירמיה לה, יט).
ומה אם אותם, שהיו גרים, על ידי שעשו רצוני — כך עשיתי להם;
ישראל, כשעושין רצוני — על אחת כמה וכמה לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני,
אלא חיים הם וקיימים לעולם,
שנאמר: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם(דברים ד, ד).
על פי כתב יד קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 1212. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| כב | ס | — (הוספה) |
| כג | הקדוש ברוך הוא | אהרן |
| כג | ק | כ |
| כה | הַ | — (הוספה) |
| כה | ארורים | גדודים |
| כו | מַ | — (הוספה) |
| כו | שנאמר: | — (הוספה) |
| כו | את | — (הוספה) |
| כו | של | על |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212; השלמה אחת (ב) מן הדפוס (ורשא) |
| תנחומא | כ״י קמברידג׳ Add. 1212 |