מדרש
פרשה ב: ושם האיש אלימלך
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש רות רבה
פרשה ב
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נׇעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם(רות א, ב)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 164 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״ושם האיש אלימלך״ · ייחוס בני שלה נדרש על רחב והמרגלים, ועשרה כהנים ונביאים שיצאו ממנה
בְּנֵי שֵׁלָה בֶן־יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית־עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר־בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם־הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם(דברי הימים א ד, כא–כג)
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, שתי פסקאות המסומנות א; לרנר, פרשה ב, פסקה א; וילנא, פרשה ב, א). מאגרים חילק את הפסקה לשתיים באות אחת (השנייה פותחת ״עם המלך במלאכתו״), והן מאוחדות כאן.
״אמר רבי סימון״ — בלרנר נוסף ״[בשם ר׳ יהושע בן לוי ור׳ חמא אבויה דר׳ הושעיא בשם ר׳]״. ״והדברים עתיקים — הדברים הללו נאמרו מעתיקו של עולם״ — בלרנר לפני כן ״[ר׳ אייבו אמר]״.
״אמורים כאן ומפורשים״ — במקומו סימן חסר בכתב היד (+); הושלם מלרנר. ״ומ(ו)פורשים״ — הוי״ו נמחקה במאגרים. ״שנאמר״ (ותטמנם) ו״רבי מאיר״ — בגליון.
״שהתקינה עצמה לשריפה״ — במאגרים ״שהתקיימה״; תוקן כקריאת לרנר באותו כתב יד (״שהתקינה עצמה לשריפה״), שהיא לבדה נותנת טעם (״ושרף״ — שהכינה עצמה להישרף). ״מנגרים״ — בלרנר ״מרגלים״. ״אמרה להם״ (עשו עצמיכם כחרשים) — בלרנר ״אמר להם״. ״זה יהוידע שנטפל עם המלך יואש בבדק הבית״ (רבי אביי) — בכתב היד ״זה בניה״, בגרירת ״בניה״ שבדברי רבי נחמיה ורבי יודה שלפניו ואחריו; תוקן כלרנר (״זה [יהוידע הכהן]״), שהרי יהוידע הוא שעשה עם יואש את בדק הבית (מלכים ב יב, ח–יז; דברי הימים ב כד, ד–יד).
המדרש קורא ״ומשפחת״, ״כוזבה״, ״וישובי לחם״ (דברי הימים א ד, כא–כב; במסורה: ומשפחות, כזבא, וישבי לחם), ומדלג על ״ער״ (אבי לכה) ועל ״נא״ (השבעו נא לי).
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ(רות א, ב).
אמר רבי סימון:
לא ניתן דברי הימים אלא לדרש,
הדא הוא דכתיב:
בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה אֲבִי לֵכָה(דברי הימים א ד, כא) — אב בית דין של ליכה;
וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה — אב בית דין של מרשה;
וּמִשְׁפְּחת בֵּית עֲבֹודַת הַבֻּוץ — זו רחב הזונה, שהטמינה את המרגלים בפשתי העץ,
שנאמר: וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ(יהושע ב, ו).
רבי יהושע בר סימון אמר: בכיסמוןבכיסמון — בכסמין (כוסמת) או בפשתן היתה עסוקה.
לְבֵית אַשְׁבֵּעַ — שנשבעו לה המרגלים,
שנאמר: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ לִי בַּיְיָ(יהושע ב, יב).
וְיוֹקִים(דברי הימים א ד, כב) — שקיימו לה את השבועה,
שנאמר: וַיָּבֹאוּ הַנְּעָרִים הַמְרַגְּלִים וַיֹּוצִיאוּ(יהושע ו, כג).
מה תלמוד לומר וְאֵת כׇּל מִשְׁפְּחוֹתֶיהָ הוֹצִיאוּ?
תני רבי שמעון בן יאחי:
שאם היו במשפחותיה מאתים אנשים, והלכו ונדבקו במאתים משפחות — כלם ניצולו בשבילה.
וְאַנְשֵׁי כוזבה — שכיזבה למלך יריחו:
וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה(יהושע ב, ד).
וְיוֹאָשׁ — שנתייאשה מן החיים.
וְשָׂרָף — שהתקינה עצמה לשריפה.
אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב — שבאת ועילת במעשיה הטובים לפני אביה שבשמים.
וְיָשֻׁובִי לָחֶם — שראתה ונדבקה בישראל, שקבלו את התורה שנקראת לחם,
שנאמר: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי(משלי ט, ה).
וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים — הדברים הללו נאמרו מעתיקו של עולם.
רבי יודה ברבי סימון אמר:
הדברים הללו אמורים כאן ומפורשים במקום אחר.
הֵמָּה הַיּוֹצְרִים(דברי הימים א ד, כג) — אלו המרגלים:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים חֶרֶשׁ לֵאמֹר(יהושע ב, א).
רבי יהודה אומר:
כלי נגרות היו בידם — מנגרים: חֶרֶשׁ לֵאמֹר.
רבי נחמיא אומר:
כלי קדרות היו בידם — מקדרים.
חֶרֶשׁ לֵאמֹר.
תני רבי שמעון בן יאחי:
חֶרֶשׁ — כמשמעו.
אמרה להם: עשו עצמיכם כחרשים, ואתם עומדים על אופנייא שלהםאופנייא שלהם — דרכיהם, מחשבותיהם.
תני משום רבי מאיר:
מתוך שאתם עושים עצמיכם כחרשים — אתם עומדים על אופנייא שלהם.
תני בשם רבי אלעזר בן יעקב:
מתוך שאתם חורשין בהם — אתם עומדים על רזיהםרזיהם — סודותיהם.
וְיֹושְׁבֵי נְטָעִים — שהיו בקיאים בנטיעה.
וּגְדֵרָה — שהטמינה אותם אחורי הגדר:
וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ(יהושע ב, טז).
ויש אומרים:
ששרתה שכינה עליה עד שלא יכנסו ישראל ליריחו;
שאלולא כן — מנין היתה יודעת שהם חוזרים לשלשת ימים?
עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם.
רבי נחמיא אומר:
זה בניה ויהוידע, שנטפלו עם המלך שלמה בבנין בית המקדש.
רבי אביי אמר:
זה יהוידע, שנטפל עם המלך יואש בבדק הבית.
רבי יודה אמר:
זה בניה, שנטפל עם המלך בבנין הבית.
ורבי ירמיה אמר:
זה ירמיה ויחזקאל, שפייסו להקדוש ברוך הוא שלא להחריב את הבית.
עשרה כהנים ונביאים עמדו מרחב הזונה, אלו הן:
ירמיה, חלקיה, שריה, מעשיה, חנמאל, שלום, נריה, ברוך, יחזקאל, בוזי.
דרשת הפסוק · ״ושם האיש אלימלך״ · דברי הימים בדוד · ייחוס בני שלה נדרש על דוד, על הסנהדרין ועל רות שראתה את שלמה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ב; לרנר, פרשה ב, פסקה ב; וילנא, פרשה ב, ב).
״אב בית דין וכו׳״ — הסופר קיצר, והשאר כבפסקה הקודמת; דבריו נשארו, והשאר הושלם בסוגריים בלשון כתב היד שם (״של ליכה. ולעדה אבי מרשה — אב בית דין של מרשה״), וכך השלים לרנר ״[של לכה. ולעדה אבי מרשה — אב ב״ד של מרשה]״. ״משפחות {יעבץ} בית עבודת הבוץ״ — ״יעבץ״ נמחק בידי הסופר. ״בפרכות״ — הבי״ת מסופקת. ״גוררת״ — במאגרים מסומן ״כך״; בלרנר ״שהיתה גוררת… שהיתה מעלה הלכה [לפניו]״.
״רבי שמואל״ — בלרנר ״ר׳ שמואל [בר נחמן]״. ״רבי יצחק בר מריון אמר״ — בלרנר ״[ר׳ עזריה ור׳ יוחנן בן חגי,] ר׳ יצחק בר מריון [בשם ר׳ יוסי בר׳ חנינא]״, ובסוף הדרשה נוסף ״[ולבן שנים מחלב — שהיו סודרין את ההלכה כשנים עד שהיו מוציאין אותה בנקיון כחלב]״.
״היך דאת אמר״ — בכתב היד ״הד׳א״ (לרנר: ״הד״א״); נפתח כ״היך דאת אמר״ (כמו ״הי׳ ד׳ א׳״ = היך דאת אמר בבראשית רבה), שהרי שלשת הפסוקים באים לפרש את לשון ״עתיקים״.
המדרש קורא ״לא יסור ממנה״ (תהלים קלב, יא; במסורה ובלרנר: לא ישוב).
רבי שמואל פתר קרייה בדוד:
אֲבִי לֵכָה(דברי הימים א ד, כא) — אב בית דין וכו׳.
של ליכה; וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה — אב בית דין של מרשה.
מִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹודַת הַבֻּוץ — זה דוד, שהיה עסוק בפרכותבפרכות — באריגת יריעות,
הדא הוא דכתיב:
וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹורְגִים בֵּית הַלַּחְמִי(שמואל ב כא, יט).
אֶלְחָנָן — שחננו הקדוש ברוך הוא;
בֶּן יַעְרֵי — שהיה גדל ביער;
אֹורְגִים — שהיה עסוק בפרכות.
דבר אחר:
אֹורְגִים — זו סנהדרין, שהיה גוררת עמו בדברי תורה.
דבר אחר:
שהיה מעלה הלכה, והוא אורגה.
לְבֵית אַשְׁבֵּעַ — שנשבע לו הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי(תהלים פט, ד).
וְיוֹקִים(דברי הימים א ד, כב) — שקיים לו את השבועה,
שנאמר: נִשְׁבַּע יְיָ לְדָוִד אֱמֶת לֹא יסור מִמֶּנָּה(תהלים קלב, יא).
וְאַנְשֵׁי כוזיבה.
רבי יצחק בר מריון אמר:
רובה של סנהדרין משל יהודה היה,
שנאמר: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן(בראשית מט, יב),
וכתיב: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה(במדבר טו, כד).
וְיוֹאָשׁ — שנתיאש מן החיים,
שנאמר: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי(דברי הימים א כא, יז).
וְשָׂרָף — שהזכיר מעשה שרופים:
יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹותֵינוּ שׇׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם(דברי הימים א כט, יח).
אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב — אשר בא מרות המואביה.
וְיָשֻׁובִי לָחֶם — שהוא מבית לחם.
וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים.
אמר רבי סימון:
היך דאת אמר: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה(בראשית יב, ח), הַמַּעְתִּיק הָרִים(איוב ט, ה), וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹומוֹ(איוב יח, ד) —
שאמר עזרא וכתב זה הייחוס שבדברי הימים, ועתקוועתקו — והעתיקו בזה המקום;
והדברים הללו סתומים כאן, ומפורשים במקום אחר.
הֵמָּה הַיּוֹצְרִים(דברי הימים א ד, כג) — זה בעז ורות.
יֹושְׁבֵי נְטָעִים — זה שלמה המלך והזקנים, שהיו דומים לנטע חכמה, והוא בחכמה ובמלכות.
וּגְדֵרָה — זו סנהדרין, שהיו יושבים לפניו על שבעים קתדראותקתדראות — כסאות, עשויים כגדר, וגודרין דברי תורה.
עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם —
מנין אתה אומר שלא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות?
שנאמר: עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם,
ואמר: וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ(מלכים א ב, יט) — זו בת שבע;
וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ — זו רות המואביה.
דרשת הפסוק · ״ושם האיש אלימלך״ · דברי הימים במשה · ייחוס בני שלה נדרש על משה, ועל נפשות הצדיקים שבהן נמלך הקדוש ברוך הוא
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ג; לרנר, פרשה ב, פסקה ג; וילנא, פרשה ב, ג). ״רבי חמא״ — בלרנר ״ר׳ חמא [בר חנינא]״.
״ואנשי כזבא״ — בכתב היד ״ואנשים זיבה״ (במאגרים מסומן ״כך״); תוקן כלשון הפסוק. ״ד״א המה הנוצרים״ — כך בכתב היד (קריאה אחרת של הפסוק); בלרנר ״המה היוצרים״. המדרש קורא ״ויישובי לחם״ (במסורה: וישבי).
רבי חמא פתר קרייה במשה:
וְיוֹקִים(דברי הימים א ד, כב) — על שם קוּמָה יְיָ וְיָפֻוצוּ אֹויְבֶיךָ(במדבר י, לה).
וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא — שעשה דבריו של הקדוש ברוך הוא כאלו כזבים:
לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ(שמות לב, יא).
וְיוֹאָשׁ — שנתיאש מן החיים:
וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם(שמות לב, לב).
וְשָׂרָף — שהזכיר מעשה שרופים:
זְכֹור לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ(שמות לב, יג).
אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב — שבא ועילה במעשיו לפני אביו שבשמים.
וְיָישֻׁובִי לָחֶם — שעלה למרום ושבה את התורה,
על שם: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי(תהלים סח, יט).
וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים — אפילו דברים שנעתקו מהם,
כמה דאת אמר: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה(בראשית יב, ח) —
החזירן הקדוש ברוך הוא למקומן,
הדא הוא דכתיב:
וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פְּסׇול לְךָ שְׁנֵי לֻוחֹות אֲבָנִים(שמות לד, א).
הֵמָּה הַיּוֹצְרִים(דברי הימים א ד, כג).
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
אלו נפשותיהן של צדיקים, שבהן נמלך הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו.
דבר אחר:
׳המה הנוצרים׳ — על שם וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם(בראשית ב, ז).
יֹושְׁבֵי נְטָעִים — על שם וַיִּטַּע יְיָ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם(בראשית ב, ח).
וּגְדֵרָה — על שם אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם(ירמיה ה, כב).
עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם —
עם המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהן של צדיקים, שבהם נמלך הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו.
דרשת הפסוק · ״ושם האיש אלימלך״ · דברי הימים באלימלך · ייחוס בני שלה נדרש על אלימלך ובניו שיצאו לשדה מואב, ועל נעמי ששבה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ד; לרנר, פרשה ב, פסקה ד; וילנא, פרשה ב, ד).
״אלימלך״ — בכתב היד ״אבימלך״ (במאגרים מסומן ״כך״). ״רבי מנחמא אמר״ — בלרנר ״ר׳ מנחמא [ור׳ סודר בשם ר׳ אחא] אמרי״.
דבר אחר:
וְיוֹקִים(דברי הימים א ד, כב) — זה אלימלך.
וְאַנְשֵׁי כוזיבה — שעשה דבריו של הקדוש ברוך הוא כאלו כזבים.
דבר אחר:
וְאַנְשֵׁי כֹוזֵיבָא — אלו בניו, שהיו מכוזבים.
וְיוֹאָשׁ — שנתיאשו מן החיים.
דבר אחר:
וְיוֹאָשׁ — שנתיאשו מארץ ישראל.
וְשָׂרָף — ששרפו את בניהם ואת בנותיהם לעבודה זרה.
דבר אחר:
וְשָׂרָף — ששרפו את התורה.
רבי מנחמא אמר:
וכי שרפוה? אלא ללמדך שכל המבטל דבר אחד מן התורה — כאלו שורפה.
אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב — שנשאו נשים מואביות.
דבר אחר:
אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב — שהניחו ארץ ישראל, והלכו ונסתפחו בשדה מואב.
וְיָשֻׁובִי לָחֶם — זו נעמי, ששבה לבית לחם.
וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים — כבר אמר: כל אחד ואחד מפורש בפני עצמו.
דרשת הפסוק · ״ושם האיש אלימלך… אפרתים״ · שמות אלימלך, נעמי, מחלון וכליון, ו״אפרתים״ — עטרת אפרים
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ה; לרנר, פרשה ב, פסקה ה; וילנא, פרשה ב, ה).
״׳אלי תבוא מלכות׳ היה אומר״ — כך סדר המלים בכתב היד; בלרנר ״[שהיה אומר,] אלי תבוא מלכות״. ״שנתעטר״ — השי״ן מסופקת בכתב היד. ״בבניו״ — בלרנר ״בבני״. ״מחלון וכליון אפרתים {מחלון וכליון}״ — הכפל נמחק בידי הסופר.
״פלטונא״ (בני פלטין, אנשי חצר) ו״יוגיטסטטי״ (εὐγενέστατοι, מיוחסים) — לשונות יווניים, כבלרנר. המדרש קורא ״בן תוחו״ (שמואל א א, א; במסורה: תחו).
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ(רות א, ב).
רבי מאיר היה דורש שמות; רבי יהושע בן קרחא היה דורש שמות.
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ — ׳אלי תבוא מלכות׳ היה אומר.
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נׇעֳמִי — שהיו מעשיה נאים ונעימים.
וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן —
מַחְלוֹן — שנמחו מן העולם;
וְכִלְיוֹן — שכלו מן העולם.
אֶפְרָתִים.
רבי יהושע בן לוי אמר: פלטונאפלטונא — בני פלטין, אנשי חצר המלך.
רבי מנחמא אמר: יוגיטסטטייוגיטסטטי — מיוחסים, בני אצילים.
דבר אחר:
אֶפְרָתִים.
אמר רבי פנחס:
מאותה עטרה שנתעטר אפרים מיעקב אבינו בשעת פטירתו מן העולם.
אמר לו:
אפרים בני — ראש השבט, ראש הישיבה, המעולה והמשובח בבניו — יהא נקרא על שמך:
בֶּן תֹּוחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי(שמואל א א, א),
וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי(שמואל א יז, יב),
וְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי(מלכים א יא, כו),
מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים.
דרשת הפסוק · ״ויבאו שדי מואב ויהיו שם״ · מן העיירות אל הכרכים, וחזרה אל העיירות
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ו; לרנר, פרשה ב, פסקה ו; וילנא, פרשה ב, ו).
״ומצאו אותן פרוצין בעבירות, ואחר כך באו לכרכין״ — במקומו סימן חסר בכתב היד (+); הושלם מלרנר. בלי ההשלמה אין הדרשה מובנת (״באו לעיירות… ואחר כך באו לעיירות״). המדרש קורא ״שדה מואב״ (במסורה: שדי).
וַיָּבֹאוּ שדה מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם(רות א, ב) —
בתחלה באו להם לעיירות, ומצאו אותן פרוצין בעבירות, ואחר כך באו לכרכין,
ומצאו אותם דחוקים במים;
ואחר כך באו להם לעיירות,
הדא הוא דכתיב:
וַיָּבֹאוּ שדה מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם.
דרשת הפסוק · ״וימת אלימלך איש נעמי״ · מת האיש — אין מחסרו אלא אשתו; מתה האשה — אין מחסרה אלא בעלה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ז; לרנר, פרשה ב, פסקה ז; וילנא, פרשה ב, ז).
וַיָּמׇת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נׇעֳמִי(רות א, ג).
תני:
הכל מת, והכל למיתה; ואשרי אדם שיצא בשם טוב מן העולם.
מת האיש — מי מחסרו? אשתו:
וַיָּמׇת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נׇעֳמִי.
מתה אשתו — מי מחסרה? אלא בעלה:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל(בראשית מח, ז).
אמר רבי יוחנן:
עָלַי — מתתה של רחל.
אמר יעקב אבינו: קשה היא עלי מתתה של רחל מכל הצרות הבאות עלי.
דרשת הפסוק · ״ותשאר היא ושני בניה״ · מת אחד מן החבורה — תדאג כל החבורה; ונעמי שנשארה כשירי מנחה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ח; לרנר, פרשה ב, פסקה ח; וילנא, פרשה ב, ח).
״בת כנה״ — הכ״ף מסומנת במאגרים ״כך״; כך גם בלרנר, והמאמר סתום. ״שירי מנחה״ — בלרנר ״שירי נחמה״; ״רבי חנינא״ — בלרנר ״ר׳ חנינא [בריה דר׳ אבהו]״.
רבי יודן בשם רבי שמעון בן יהוצדק:
גילים גיליםגילים גילים — בני גיל, דור דור, וחבורות חבורות, הקדוש ברוך הוא מביא לעולם:
מת אחד מן הגיל — ידאג כל הגיל;
אחד מן החבורה — תדאג כל החבורה.
דאמר רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן:
ארכיותארכיות — שלטונות, תקופות מלכות ארכיות הן, ואין אחד מהם נכנס לתוך ארכיארכי — שלטון, תקופת מלכות של חבירו, ואפילו מלא נימאנימא — שערה.
רבי אלעזר אמר, דאמריןדאמרין — שאמרו לרבי יוחנן:
בחלום של בת כנה דוחקה.
אמר רבי יוסי בר חלפתא:
מימי לא קראתי לביתי ״ביתי״ ולאשתי ״אשתי״, אלא לבתי ״אשתי״ ולאשתי ״בתי״;
ומימי לא קראתי לשורי ״שורי״ ולשדי ״שדי״, אלא לשורי ״שדי״ ולשדי ״שורי״.
וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ(רות א, ג).
אמר רבי חנינא: נעשית שירי מנחה.
דרשת הפסוק · ״וישאו להם נשים מואביות… כעשר שנים״ · ערפה ורות בנות עגלון, ושכר הכבוד שחלק עגלון לדבר הקדוש ברוך הוא
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה ט; לרנר, פרשה ב, פסקה ט; וילנא, פרשה ב, ט).
״דבר סתר לי אליך המלך… ויקם מעל הכסא״ — הסופר מדלג משופטים ג, יט אל ג, כ; בלרנר מושלם ״[ויאמר הס וגו׳… ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך]״.
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹואֲבִיּוֹת(רות א, ד).
תני בשם רבי מאיר:
לא גיירום ולא הטבילום, ולא הניחו את ההלכה לחדש — לא נענשו עליה:
עַמּוֹנִי(דברים כג, ד) — ולא עמונית; מוֹאָבִי — ולא מואבית.
שֵׁם הָאַחַת עׇרְפָּה — שהפכה עורף לחמותה.
וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת — שראתה דברי חמותה.
רבי ביבי בשם רבי ראובן:
רות וערפה בנותיו של עגלון היו,
הדא הוא דכתיב:
דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ(שופטים ג, יט) — וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא(שופטים ג, כ).
אמר הקדוש ברוך הוא:
אתה קמת מכסאך ופסעת שלש פסיעות בשביל כבודי —
חייך, שאני מעמיד ממך בן יושב על כסאי:
וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא יְיָ(דברי הימים א כט, כג).
אמר רבי יודן:
קל וחומר הדברים:
עגלון היה בנו של בלק, ובזכות שבעה מזבחות שבנה לרעה — זכה ויצאה ממנו רות;
הבונה מזבח לטובה — על אחת כמה וכמה!
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.
רבי יודן בר סימון:
בכל מקום שנאמר ״כעשר״, ״כעשרים״, ״כשלשים״, ״כארבעים״ — או חסר או יתר.
דרשת הפסוק · ״וימותו גם שניהם… ותשאר האשה״ · בעל הרחמים פוגע קודם בממון: באיוב, במצרים, בנגעים ובמחלון וכליון
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה י; לרנר, פרשה ב, פסקה י; וילנא, פרשה ב, י).
״אמר רבי לוי״ — בלרנר ״[ר׳ חנינא ור׳ יהושע ב״ר אבין ורבי זכריה חתניה דר׳ לוי בשם] ר׳ לוי״. ״כל האוכל עד מגדל צבעים״ — ״האוכל״ מסומן במאגרים ״כך״, ו״עד״ בגליון; כך גם בלרנר. ״רבי שמואל״ — בלרנר ״ר׳ שמואל [בר נחמן]״.
״אמר: הכהן וחלצו״ — כך בכתב היד; בלרנר ״שנאמר [וצוה] הכהן וחלצו [האבנים]״. ״השמים״ — בכתב היד ״השמי׳״.
המדרש קורא ״על ידיהן״ (איוב א, יד; במסורה: ידיהם), ״ויגש חורש בקציר״ (עמוס ט, יג; במסורה: ונגש… בקצר), ״ואדום לא אצא פתח״ (איוב לא, לד; במסורה: ואדם), ״וקרע אותו מן הבגדים״ (ויקרא יג, נו; במסורה: מן הבגד).
וַיָּמֻותוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן(רות א, ה).
אמר רבי לוי:
לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה.
וממי את למד? מאיוב,
שנאמר: וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹורְשׁוֹת וְהָאֲתֹונוֹת רֹועוֹת עַל ידיהן(איוב א, יד).
אמר רבי סמא ברבי חנינא:
הראה להם הקדוש ברוך הוא מעין דוגמא של עולם הבא,
כמה דאת אמר: ויגש חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵיר(עמוס ט, יג).
וַתִּפֹּול שְׁבָא וַתִּקָּחֵם(איוב א, טו).
אמר רבי אבא בר כהנא:
יצאו מכפר קורנוס, והלכו כל האוכל עד מגדל צבעים, ומתו שם.
וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ.
רבי הונא אמר:
רַק — מיעוט: עוד הדאהדא — זה, זאת משובר ומלוקה.
אמר רבי יודן:
לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ — אף הוא כששמע בשורתו, מיד מת.
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים(איוב א, יז).
אמר רבי שמואל:
כיון ששמע איוב כן, התחיל מגייסמגייס — מכנס צבא חיילותיו למלחמה.
אמר: כמה חיילות אני יכול לחייל! כמה גייסות אני יכול לגייס!
והאומה הבזוייה שבעולם — הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה(ישעיה כג, יג) —
הלואי לא היה, בא ליתן אימתו עלי!
וכיון שאמרו לו: אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם(איוב א, טז) —
אמר: מן השמים היא, מה אני יכול לעשות?
וָאֶדֹּום לֹא אֵצֵא פָתַח(איוב לא, לד).
באותה שעה — וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ(איוב ב, ח).
אף במצרים כך:
וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם(תהלים קה, לג),
ואחר כך וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם(תהלים עח, מח),
ואחר כך וַיַּךְ כׇּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם(תהלים עח, נא).
ואף בנגעים כך:
בתחלה היו באים על בתיו —
אם חזר בו, טעונין הן חליצה; אמר: הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ(ויקרא יד, מ);
ואם לאו, טעונין נתיצה: וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת(ויקרא יד, מה).
ואחר כך באים על בגדיו —
אם חזר בו, טעונין קריעה: וְקָרַע אֹותוֹ מִן הבגדים(ויקרא יג, נו);
ואם לאו, טעונין שריפה: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד(ויקרא יג, נב).
ואחר כך הן באין על גופו —
אם חזר בו — יצא; ואם לאו — בָּדָד יֵשֵׁב(ויקרא יג, מו).
ואף במחלון וכליון כך:
בתחלה מתו סוסיהם, חמוריהם, גמליהם,
ואחר כך — וַיָּמֻותוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.
וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה.
אמר רבי חנינא בשם רבי אבהו: נעשית שיורי שיורים.
דרשת הפסוק · ״ותקם היא וכלותיה… כי פקד יי את עמו״ · נעמי שמעה מן הרוכלים; בעבור עמו ונחלתו או בעבור שמו הגדול
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יא; לרנר, פרשה ב, פסקה יא; וילנא, פרשה ב, יא).
״מואב״ (בפסוק) — בכתב היד ״מאב״. ״שהוא עושה״ (הראשון) — השי״ן הושלמה במאגרים, כבהמשך המשפט. ״בעבור () עמו״ — סוגריים ריקים במאגרים. ״ורבנן אמרי״ — בלרנר ״דרבנן אמרי״.
המדרש קורא ״כי לא יטוש יי את עמו ונחלתו לא יעזוב״ (תהלים צד, יד; במסורה: עמו, בלי ״את״).
וַתָּקׇם הִיא וְכַלֹּותֶיהָ וַתָּשׇׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה(רות א, ו).
ממי שמעה? מן הרוכלים המחזירין בעיירות.
ומה שמעה? כִּי פָקַד יְיָ אֶת עַמּוֹ.
כתוב אחד אומר: כִּי לֹא יִטֹּושׁ יְיָ את עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹוב(תהלים צד, יד),
וכתוב אחד אומר: כִּי לֹא יִטֹּושׁ יְיָ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל(שמואל א יב, כב).
אמר רבי שמואל בר נחמן:
פעמים שהוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ופעמים שהוא עושה בעבור שמו הגדול.
אמר רבי איבו:
כשישראל זכין — בעבור עמו ונחלתו;
וכשאין ישראל זכין — בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל.
ורבנן אמרי:
בארץ ישראל — בעבור עמו ונחלתו;
בחוצה לארץ — בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל.
אמר רבי ראובן:
לעולם הוא עושה בעבור שמו הגדול:
לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה(ישעיה מח, יא).
דרשת הפסוק · ״ותצא מן המקום… ותלכנה בדרך״ · יציאת צדיק מן העיר — זיוה, הדרה ושבחה; ודרכן של נעמי וכלותיה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יב; לרנר, פרשה ב, פסקה יב; וילנא, פרשה ב, יב).
״רבי עזריא וכו׳״ — הסופר קיצר, והשאר כלמעלה; דבריו נשארו, והמאמר הושלם בסוגריים בלשון כתב היד למעלה (״בשם רבי יודא בר סימון: הגדול שבעיר הוא זיוה הוא הדרה הוא שבחה״). בלרנר ״[ר׳ חנין בשם ר׳ שמואל בר רב יצחק]״ ו״[פנה משם, פנה זיוה, פנה הדרה, פנה שבחה]״ בשני המקומות. ״(לד)״ לפני ״אמר רבי זעירא״ — נמחק במאגרים. ״וכו׳״ — הכ״ף והוי״ו מסופקות.
״ביום טוב״ — בכתב היד ״בי״ט״.
וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָּׁמָּה(רות א, ז).
וַתֵּצֵא — וכי לא יצתה משם אלא היא? כמה גמלים, כמה חמורים!
ואת אמר וַתֵּצֵא?
רבי עזריא בשם רבי יודא בר סימון:
הגדול שבעיר — הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה.
ודכותהודכותה — וכיוצא בו:
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע(בראשית כח, י) —
וכי לא יצא משם אלא הוא? כמה גמלים יצאו, כמה חמרים!
ואת אמר וַיֵּצֵא?
רבי עזריא וכו׳.
בשם רבי יודא בר סימון:
הגדול שבעיר — הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה.
ניחה תמןניחה תמן — נוח שם (מובן שם) — שלא היתה שם אלא אותה צדקת;
ברם הכאברם הכא — אבל כאן — לא היה שם יצחק?
אמר רבי זעירא:
לא דומה זכות צדיק אחד לזכות של שני צדיקים.
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה.
אמר רבי יוחנן:
עברו על שורת תורה, והלכו ביום טוב.
דבר אחר:
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ — הוצרה עליהם הדרךהוצרה עליהם הדרך — נעשתה הדרך צרה (קשה) עליהם, והלכו בייחוד.
דבר אחר:
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ — מלמד שהלכו יחפות, והיה גופן מתפאר.
דבר אחר:
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ — היו עסוקות בהלכות גרים.
דרשת הפסוק · ״ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שבנה אשה לבית אמה״ · רבי מאיר ואבטימס הגרדי: אין אב לגוי
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יג; לרנר, פרשה ב, פסקה יג; וילנא, פרשה ב, יג).
״הגרדי״ — בכתב היד ״הג?רד?<י>״ (הרי״ש והדל״ת מסופקות, והיו״ד בגליון), כבלרנר. ״ומצאם״ — בכתב היד ״ומצ<א..>״ (סוף המלה בגליון ואינו ברור); הושלם כלרנר. ״חביבה עליך יותר מאביך״ — בלרנר ״חביבה עליך מאביך״.
וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּותֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁובְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ(רות א, ח) — לבית אומתהלבית אומתה — לבית עמה.
אבטימס הגרדיהגרדי — האורג מתה אמו בערבי פסחים,
ועלה רבי מאיר להראות לו פניםלהראות לו פנים — לנחמו, לבקרו, ומצא אותן יושבים אבלים.
לאחר זמן מת אביו, ועלה רבי מאיר להראות לו פנים, ומצאם שהם עסוקים במלאכתם.
אמר לו: דומה שאמך היתה חביבה עליך יותר מאביך?
אמר לו: ולא כן כתיב אִשָּׁה לְבֵית אִימָּהּ — לבית אומתה?
אמר לו: יפה אמרת, שאין אב לגוי.
דרשת הפסוק · ״יעש יי עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי״ · החסד שעשו עם המתים ועם נעמי, והמגלה שנכתבה ללמד שכר גומלי חסדים
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יד; לרנר, פרשה ב, פסקה יד; וילנא, פרשה ב, יד). בלרנר לפני ״יעשה כתיב״: ״[ר׳ חנינא בריה דר׳ אחא]״.
״יעשה כתיב״ — הכתיב במסורה ״יעשה״ והקרי ״יעש״. המדרש קורא ״וכאשר עשיתם״ (במסורה: כאשר).
יַעַשׂ יְיָ עִמָּכֶם חֶסֶד(רות א, ח) — ״יעשה״ כתיב.
וכַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים — שנטפלתם בתכריכיהםשנטפלתם בתכריכיהם — שטרחתם בתכריכיהם.
וְעִמָּדִי — שויתרו לה בכתובותיהןשויתרו לה בכתובותיהן — שמחלו לה על כתובותיהן.
אמר רבי זעירא:
המגלה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר,
ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים.
דרשת הפסוק · ״יתן יי לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה… למה תלכנה עמי״ · הטובות שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לשלמה — יהיו מכם; ואין קורת רוח לאשה אלא בבית בעלה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה טו; לרנר, פרשה ב, פסקה טו; וילנא, פרשה ב, טו).
״(ומצאן)״ אחרי ״יתן יי לכם״ — נמחק במאגרים. בלרנר לפני ״ומצאן כת׳״: ״[א״ר חנינא בריה דר׳ אחא]״, ואחרי ״ותשק להן״ מושלם הפסוק (רות א, ט–יא).
המדרש קורא ״למה תלכנה עמדי״ (רות א, יא; במסורה: עמי).
יִתֵּן יְיָ לָכֶם(רות א, ט).
אמר רבי יוסי:
אמרה להן: כל אותן הטובות והנחמות שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן לשלמה,
דכתיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חׇכְמָה לִשְׁלֹמֹה(מלכים א ה, ט) —
יהי מכם.
וּמְצֶאןָ מְנוּחָה — ״ומצאן״ כתיב: אחת מוצאה, ושתים לא מוצאות.
אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ.
אמר רבי יוחנן:
מכאן שאין לאשה קורת רוח אלא בבית בעלה.
וַתִּשַּׁק להם.
וַתֹּאמֶר נׇעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹותַי לָמָּה תֵלַכְנָה(רות א, יא) עמדי —
וכי יש אדם מיבם אשת אחיו שלא היה בעולמו?
דרשת הפסוק · ״שבנה בנותי לכנה כי זקנתי מהיות לאיש״ · שלש פעמים דוחים את הגר, ודרך ארץ שלמדה תורה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה טז; לרנר, פרשה ב, פסקה טז; וילנא, פרשה ב, טז).
״מקומות״ — בכתב היד ״מרך-ומות״ (במאגרים מסומן ״כך״). ״רבי שמואל״ — בלרנר ״ר׳ שמואל [בר חייא ב״ר יודן בשם ר׳ חנינא]״. ״דוחה בשמאל {וימין}״ — ״וימין״ נמחק בידי הסופר (בלרנר נשאר). ״(בארץ) בלילה״, ״(ה)הוא״ — נמחקו במאגרים.
המדרש קורא ״אל בית המלכות״ (אסתר ב, יד; במסורה ובלרנר: אל בית הנשים).
שֹׁבְנָה בְנֹותַי לֵכְנָה(רות א, יב).
רבי שמואל אמר:
בשלשה מקומות כתיב כאן ״שבנה״:
שֹּׁבְנָה(רות א, ח), שֹׁבְנָה(רות א, יא), שֹׁבְנָה —
כנגד שלשה פעמים שדוחים את הגר; ואם הטריח יותר מכאן — מקבלין אותו.
אמר רבי יצחק:
בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר(איוב לא, לב) —
לעולם יהא אדם דוחה בשמאל, ומקרב בימין.
כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ.
אמר רבי יוחנן:
למדתך תורה דרך ארץ, שאין תשמישה של מטה אלא בלילה,
הדא הוא דכתיב:
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא(בראשית ל, טז),
ואומר: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית(אסתר ב, יד) המלכות,
וכתיב: גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ.
דרשת הפסוק · ״הלהן תשברנה… יצאה בי יד יי״ · העוד תמתינו עגונות? בשבילכם יצאה בי יד יי
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יז; לרנר, פרשה ב, פסקה טז, סופה, ופסקה יז; וילנא, פרשה ב, יז).
״יכולות אתם יושבות עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה״ — במקומו סימן חסר בכתב היד (+); הושלם מלרנר, והפסוק כמסורה (רות א, יג). ״האלו הייתי הלילה לאיש וילדתי בנים״ — דרשת ״גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים״ (רות א, יב), ובלרנר לפניה ״[וגם ילדתי בנים]״.
האלו הייתי הלילה לאיש, וילדתי בנים —
הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה(רות א, יג) — יכולות אתם יושבות עד אשר יגדלו?
הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה — יכולות אתן להיות יושבות עגונות לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ?
אַל בְּנֹותַי — אלליאללי — אוי לי בנותי.
כִּי מַר לִי מִכֶּם — בשבילכם:
בי, ובבעלי, ובבני — יָצְאָה בִי יַד יְיָ.
דרשת הפסוק · ״הלהן תעגנה… אל בנותי״ · במשה · משה שקילס ב״הן״ ונגזר עליו ב״הן״ שלא ייכנס לארץ
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יח; לרנר, פרשה ב, פסקה יח; וילנא, פרשה ב, יח).
״בה(ם)[ן]״ — תוקן במאגרים. ״דבירא״ — הדל״ת מסופקת. ״הוגעתי במלאך המות״ — בלרנר ״הוגעתני״. ״אל בני… ובאחי״ — משה אומר את הפסוק בלשונו (״אל בנותי… בי״); בלרנר ״ובאחי [ובאחותי]״.
המדרש קורא ״תעגינה״ (במסורה: תעגנה).
רבי חנינא בריה דרבי אבהו פתר קרייה במשה:
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבון העולמים, בהן קלסתיך — הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ(דברים י, יד);
ב״הן״ הייתי סבור שאת נותן לי פרוקפיןפרוקפין — קידום, הצלחה.
הֲלָהֵן תֵּעָגֵינָה(רות א, יג) — הוגעתיהוגעתי — יגעתי, הוכיתי במלאך המות:
נפק דביראנפק דבירא — יצא (קול) מן הדביר ואמר לי: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת(דברים לא, יד).
על שאמרתי לישראל שִׁמְעוּ נָא הַמֹּורִים(במדבר כ, י) — נגזר עלי שלא אכנס לארץ.
וחוזר ואומר: ״אל בני״ — אלליאללי — אוי לי בני;
בשבילכם — בי ובאחי יצאה יד יי.
דרשת הפסוק · ״יצאה בי יד יי״ · ״יד יי״ היא מכת דבר, ובאה על היוצאים מן הארץ
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה יט; לרנר, פרשה ב, פסקה יט; וילנא, פרשה ב, יט).
״מותנו״ — הנו״ן מסופקת. ״יד נגעה בהם… יד פגעה בהם״ — כך בכתב היד ובלרנר. המדרש קורא ״וגם יד יי היתה בהם״ (דברים ב, טו; במסורה: בם).
אמר רבי יהושע:
בכל מקום שנאמר ״יד יי״ — מכת דבר היא,
ובנין אב שבכלם: הִנֵּה יַד יְיָ הוֹיָה(שמות ט, ג).
בר קפרא אמר:
יד תבעו, ויד נגעה בהם.
יד תבעו — מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ(שמות טז, ג);
יד פגעה בהם — וְגַם יַד יְיָ הָיְתָה(דברים ב, טו) בהם.
אמר רבי יודן בר סימון:
ביוצאים היתה מגפה, ולא היתה מגפה ביושבים.
תלמידוי דרבי נחוניא מייתי לה מהכאתלמידוי דרבי נחוניא מייתי לה מהכא — תלמידיו של רבי נחוניא מביאים אותה (ראיה לה) מכאן:
בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד יְיָ הָיְתָה בָּם לְרָעָה(שופטים ב, טו) —
הוי: ביוצאים היתה מגפה, ולא היתה מגפה ביושבים.
אמר רבי ראובן:
אף בניהם היו מצריןמצרין — מצירים, מצטערים (משוער: מצפים) אחריהם ואומרים: אימתי ימותו אלה, ונכנס אנו לארץ ישראל?
דרשת הפסוק · ״ותשנה קולן ותבכינה עוד״ · תשש כוחן; ערפה שפירשה מחמותה, והגבורים שיצאו ממנה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה כ; לרנר, פרשה ב, פסקה כ; וילנא, פרשה ב, כ).
״מהלכות״ — בכתב היד ״מי-מהלכות״; ״מי״ נמחק כבלרנר. ״ארבעה גבורים״ — בכתב היד ״ארבעים גבורים״, ותוקן כלרנר וכפסוק (״את ארבעה אלה״; במסורה: ארבעת). ״ממערות כתיב״ — בכתב היד ״כתב״. ״רבי תנחומא אמר אף״ — בכתב היד ״ר׳ תנחומא אף אמר״, ועליהם סימני היפוך. ״הכלב״ — הה״א מסופקת.
בלרנר מובא פסוק לדברי רבי ברכיה: ״[שנ׳ ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום]״ (שמואל א יז, טז). המדרש קורא ״ותשאן… ותבכן״ ודורש את הכתיב ״ותשנה״ (במסורה: ותשנה קולן ותבכינה), ומדלג בשמואל א יז, כג על ״עולה גלית הפלשתי שמו מגת״.
ותשאן קוֹלָן(רות א, יד) ותבכן —
״ותשנה״ כתיב: תשש כחןתשש כחן — תשש (חלש) כחן מהלכות ובוכות.
רבי ברכייה בשם רבי יצחק אמר:
ארבעים פסיעות הלכה ערפה אחר חמותה — ונתלה לבנה ארבעים יום.
רבי יודן בשם רבי יצחק:
ארבעת מילין הלכה ערפה אחר חמותה — ועמדו ממנה ארבעה גבורים:
אֶת ארבעה אֵלֶּה יֻולְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת(שמואל ב כא, כב).
אמר רבי יצחק:
כל אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה, נתערו בה גייסגייס — גדוד של מאה בני אדם,
הדא היא דכתיב:
וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּינַיִם מִמַּעַרְכוֹת(שמואל א יז, כג) —
״ממערות״ כתיב: ממאה ערלות שנתערו בה כל אותו הלילה.
רבי תנחומא אמר:
אף כלב אחד: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי הֲכֶלֶב אָנֹכִי(שמואל א יז, מג).
דרשת הפסוק · ״ותשק ערפה לחמותה… שובי אחרי יבמתך״ · כל נשיקה של תפלות, חוץ משל גדולה, של פרקים, של פרישות ושל קריבות
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה כא; לרנר, פרשה ב, פסקה כא; וילנא, פרשה ב, כא).
״{פרחים} <פרקים>״ — ״פרחים״ נמחק בידי הסופר, ו״פרקים״ בגליון. ״(ויש)״ — נמחק במאגרים. בלרנר אחרי ״אל עמה ואל אלהיה״: ״[כיון ששבה אל עמה, שבה אל אלהיה]״.
וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ(רות א, יד).
כל נשיקה של תפלות, בר מן תלתבר מן תלת — חוץ משלש:
נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות.
נשיקה של גדולה — וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹוק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ(שמואל א י, א).
נשיקה של פרקים — וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ(שמות ד, כז).
נשיקה של פרישות — וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ.
רבי תנחומא:
אף נשיקה של קריבות — וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל(בראשית כט, יא).
למה? שהיתה קרובתו.
וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִימְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִימְתֵּךְ(רות א, טו).
דרשת הפסוק · ״ותאמר רות אל תפגעי בי… ואלהיך אלהי״ · רות עומדת על גיורה, ונעמי סודרת לפניה הלכות גרים
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, שתי פסקאות המסומנות כב; לרנר, פרשה ב, פסקה כב; וילנא, פרשה ב, כב). מאגרים חילק את הפסקה לשתיים באות אחת (השנייה פותחת ״אמרה לה בתי״), והן מאוחדות כאן.
״דעתי״ — בכתב היד ״דעתו״ (במאגרים מסומן ״כך״); תוקן כלרנר. בלרנר ״ותאמר [רות]״ ו״כיון ששמעה נעמי [כן]״.
המדרש קורא ״לעזביך״ (במסורה: לעזבך).
וַתֹּאמֶר אַל תִּפְגְּעִי בִי(רות א, טז) —
אמרה לה: לא תחטיאי עלי, לא תסבין פגעיך מנילא תסבין פגעיך מני — אל תסירי פגיעתך (בקשתך) ממני.
לְעׇזְבֵיךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ —
מכל מקום דעתי להתגייר; לא מוטב על ידיך ולא על ידי אחר?
כיון ששמעה נעמי, התחילה סודרת לפניה דברי הלכות גרים.
אמרה לה:
בתי, אין דרכן של ישראל לילך לא לבתי טרטייאותטרטייאות — תיאטראות ולא לבתי קרקסייאותקרקסייאות — קרקסאות, זירות מרוצים, אלא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
ואין דרכן של ישראל להלוך יותר מאלפים אמה בשבת —
אמרה לה: אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ.
ואין דרכן של ישראל ללון אלא בבית שיש בו מזוזה —
אמרה לה: בַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין.
עַמֵּךְ עַמִּי — אלו עונשין ואזהרות.
וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי — לבטל עבודה זרה שלי.
דרשת הפסוק · ״כי אל אשר תלכי אלך… ואלהיך אלהי״ · רות מקבלת עליה את המשכן, הקרבנות ושכר הפעולה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה כג; לרנר, פרשה ב, פסקה כב, סופה; וילנא, פרשה ב, כג).
דבר אחר:
כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ(רות א, טז) — לאהל מעד, לגלגל, לשילה, לנב, לגבעון, לבית עולמים.
וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין — לנה אני על קרבנותי.
עַמֵּךְ עַמִּי — לבטל עבודה זרה שלי.
וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי — לשלם שכר פעולתך.
דרשת הפסוק · ״באשר תמותי אמות… כי המות יפריד ביני ובינך״ · ארבע מיתות ושני קברים של בית דין, והמצוות שאין מסגלים אלא בעולם הזה
כתב יד אוקספורד 164 (מאגרים, פסקה כד; לרנר, פרשה ב, פסקה כד; וילנא, פרשה ב, כה — בדפוס אין סימן כד, ואחרי כג בא כה).
״שני קברים המתוקנים… ולנחנקים״ — משנה סנהדרין ו, ה (במאגרים מסומן ״משנה״). ״אמר לה… סגל״ — כך בכתב היד; בלרנר ״אמרה לה… סגלי״, ונעמי היא המדברת.
המדרש קורא ״ביני וביניך״ (במסורה: ובינך).
בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת(רות א, יז) — אלו ארבע מיתות בית דין: שריפה, סקילה, הרג וחנק.
וְשָׁם אֶקָּבֵר — אלו שני קברים המתוקנים בבית דין, אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקים(משנה סנהדרין ו, ה).
כֹּה יַעֲשֶׂה יְיָ וְכֹה יוֹסִיף —
אמר לה: בתי, כל מה שאת יכולה לסגללסגל — לקנות, לאסוף מצות ומעשים טובים וצדקות בעולם הזה — סגל;
אבל לעתיד לבא — כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וביניך.
על פי כתב יד אוקספורד, בודליאנה 164. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| א | שהתקינה | שהתקיימה |
| א | כאן | — (הוספה) |
| א | יהוידע | בניה |
| ב | של ליכה; וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה — אב בית דין של מרשה. | — (הוספה) |
| ג | ואנשי | ואנשים |
| ג | כזבא | זיבה |
| ד | אלימלך | אבימלך |
| ו | ומצאו אותן פרוצין בעבירות, ואחר כך באו לכרכין | — (הוספה) |
| יא | מואב | מאב |
| יא | שהוא | הוא |
| יב | בשם רבי יודא בר סימון: | — (הוספה) |
| יב | הגדול שבעיר — הוא זיוה, הוא הדרה, הוא שבחה. | — (הוספה) |
| יג | ומצאם | ומצא |
| טז | מקומות | מרך-ומות |
| יז | יכולות אתם יושבות עד אשר יגדלו? | — (הוספה) |
| יז | הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה | — (הוספה) |
| כ | מהלכות | מי-מהלכות |
| כ | ארבעה | ארבעים |
| כ | דכתיב | — (הוספה) |
| כב | דעתי | דעתו |