מדרש
פרשה א: בימי אחשורוש
מהדורה פיוטית — המבהירה את צורת המדרשעם תרגום המילים הארמיות לעבריתעם תרגום המילים הארמיות לעברית, ותוספות ממדרשים אחריםעם תרגום המילים הארמיות לעברית, תוספות ממדרשים אחרים, מקבילות ושינויי נוסחאות
מהדורת יצחק לאווי על ידי קלוד, כסלו תשפ״ז
תוכן העניינים ↓מדרש אסתר רבה
פרשה א
וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה(אסתר א, א)
בצירוף תרגום המילים הארמיות לעברית · תוספות שבנוסחים אחרים · מקבילות במדרשים ובתלמודים ושינויי נוסחאות
על פי כתב יד קמברידג׳ 495 §§cover-end§§
חלק א
דרשת הפסוקים
דרשת הפסוק · ״אחשורוש״ · שמו של אחשורוש לגנאי; אחיו של נבוכד נצר: זה ביטל וזה החריב
״וזה (אח הוא לבעל משחית) החריבו״ — המלים שבסוגריים מחוקות במאגרים; ״אח (הול) הוא לבעל משחית״ — ״הול״ מחוק במאגרים. ״המקדש״ — הדל״ת בגליון. ״ביטל… (וכי הוא גזר, והלא כורש גזר)״ השני — כפל, מחוק במאגרים. ״הביאו לו״ — הוי״ו בגליון, תחת ״לה״ שמחקו הסופר. ״לעלם״, לא כתיב — בגליון. לפני ״הדא הוא דכתיב ואישתכח״ — אות ״ח״ מחוקה במאגרים.
המדרש קורא ״מתרפא״ (במסורה: מתרפה), ״בשנת חדא״ (חדה), ״ואישתכח בה חימתא״ (במסורה: והשתכח באחמתא; בכתב היד ״בה-חימתא״), ״יען… לבטלה״ (כען… לבטלא), ״ושבי יהודאי בנייא ומצליחין״ (יהודיא בנין ומצלחין).
בדפוס: הדרשה פותחת ״ויהי בימי״; ״שהכחיש ראשן״ (בכתב היד ״שהחיש״); ״רבי תחליפא בר בר חנה… שהיה אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר״ (בכתב היד ״רבי חלפתא בר חנא״, בלי ״אחיו של נבוכדנצר״); ״סנקליטין״ (בכתב היד ״ספקליטון״); ״לפיכך הוא כוללו עם הנביאים״ (בכתב היד ״עם הבונים״), ובלי ״אמר רבי חנאי״.
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
אמר רבי יהושע בן קרחא: שהשחיר פניהם של ישראל כשולי קדרה.
ורבי ברכיה אמר: שהחיש ראשן של ישראל בצום ותענית.
רבי לוי אמר: שהשקה אותן לענה וראש.
רבי יודה ברבי סימון אמר: שבקש לקעקע ביצתןלקעקע ביצתן — לעקור את שורשם, להשמידם של ישראל.
ורבי חלפתא בר חנא אמר: שהיה אחיו של ראש.
וכי אחיו היה? והלא זה כשדי וזה מדי!
אלא זה בטל מלאכת בית המקדש, וזה החריבו;
לפיכך השוה אותם הכתוב שניהם כאחד.
הדא הוא דכתיב:
גַּם מתרפאמתרפא — מתרפה, מתרשל בִמְלַאכְתּוֹ(משלי יח, ט).
גַּם מתרפא בִמְלַאכְתּוֹ — זה אחשורוש, שבטל מלאכת בית המקדש;
אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית — זה נבוכד נצר, שהשחית בית המקדש.
דבר אחר:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
רבי יהודה ורבי נחמיה.
חד אמר:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שהרג את אשתו מפני אוהבו;
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שהרג אוהבו מפני אשתו.
ורבי נחמיה אמר:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שבטל בית המקדש;
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שגזר עליו שיבנה.
וכי הוא גזר? והלא כורש גזר!
אלא כתיב:
בִּשְׁנַת חדא לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא(עזרא ו, ג).
באותה שעה נכנסו כל ספקליטוןספקליטון — יועציו, אנשי מועצתו שלו אצלו.
אמרו לו:
אביך גזר עליו שלא יבנה, ואתה גוזר עליו שיבנה?
יש מלך מבטל גזרת מלך?
אמר להן: הביאו לי קינסין הנעתקיןקינסין הנעתקין — ספרי הרשומות (הזכרונות) המועתקים.
מיד הביאו לו — ומצא.
הדא הוא דכתיב:
ואישתכח בה חימתאואישתכח בה חימתא — ונמצאה בה מגילה בְּבִירְתָא(עזרא ו, ב).
ומה כתוב בה?
יען שִׂימוּ טְּעֵםשימו טעם — תנו פקודה לבטלהלבטלה — לבטל (את הבנין)(עזרא ד, כא).
אמר להן:
ומי כתיבומי כתיב — וכי כתוב לעלם? לא כתיב, אלא עַד מִנִּי טַעְמָא יִתְּשָׂםעד מני טעמא יתשם — עד שתינתן ממני פקודה.
מאן אמר לימאן אמר לי — מי יאמר לי שאלו אבא קיים — לא היה בונה אותו?
אמר רבי חנאי:
לפיכך הוא כוללו עם הבונים.
הדא היא דכתיב:
וְשָׂבֵיושבי — והזקנים(עזרא ו, יד) יהודאי בנייא ומצליחיןיהודאי בנייא ומצליחין — של היהודים בונים ומצליחים.
דרשת הפסוק · ״הוא״ · ״הוא״ נאמר בחמשה רשעים ובחמשה צדיקים, ועל הקדוש ברוך הוא
המדרש קורא ״הוא חזקיהו״ (במסורה: הלא הוא יחזקיהו).
בדפוס בין החמשה לטובה גם ״ודוד הוא הקטן״ (שמואל א יז, יד), ובלי ״ברוך הוא לנצח״; ״שמדת רחמיו לעולם״ (בכתב היד ״בעולם״).
הוּא(אסתר א, א) — חמשה לרעה וחמשה לטובה.
חמשה לרעה:
הוּא הָיָה גִבֹּור צַיִד(בראשית י, ט);
הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם(בראשית לו, מג);
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם(במדבר כו, ט);
הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז(דברי הימים ב כח, כב);
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
וחמשה לטובה:
אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם(דברי הימים א א, כז);
הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן(שמות ו, כז);
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה(שמות ו, כו);
הוּא חזקיהו(דברי הימים ב לב, יב);
הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל(עזרא ז, ו).
רבי ברכיה בשם רבנין דתמן:
אית לן חד דטב מן כלהוןאית לן חד דטב מן כלהון — יש לנו אחד שטוב מכולם:
הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו(תהלים קה, ז) —
שמידת רחמיו בעולם. ברוך הוא לנצח.
דרשת הפסוק · ״אחשורוש הוא אחשורוש״ · אחשורוש הוא ארתחששתא; צרות בימיו וטובות בימיו; לפני אסתר ואחריה
״ארתחששתא״ השני — בגליון (״ששתא״). ״שמחה וששון [ליהודים] משתה״ — במאגרים סימן חסר (+) במקום ״ליהודים״, והושלם מן הפסוק ומן הדפוס. ״היה״ — מסומן במאגרים ״כך״ (הפסוק: ״הוא אחשורוש״).
המדרש קורא ״אבל גדול״ (במסורה: ואבל גדול).
בדפוס: ״שכל מי שזוכרו חושש את ראשו״ (בכתב היד ״שהיה חושש את ראשו״); ״הוא אחשורוש — משנכנסה אסתר אצלו לא היה בועל נדות״ (בכתב היד ״היה אחשורוש… היה בועל נדות״).
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).
רבי לוי ורבנין.
רבי לוי אמר:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוא ארתחששתא.
ורבנין אמרי:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שהיה חושש את ראשו.
ולמה קראו אותו ארתחששתא? שהיה מרתיח ותש.
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
רבי יצחק ורבנין.
רבי יצחק אמר:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שבאו כל הצרות בימיו, שנאמר:
אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻוצַּע לָרַבִּים(אסתר ד, ג).
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — שבאו כל הטובות בימיו:
שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב(אסתר ח, יז).
ורבנין אמרי:
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — עד שלא נכנסה אסתר אצלו;
היה אחשורוש — משנכנסה אסתר אצלו, היה בועל נדות.
דרשת הפסוק · ״המלך מהדו ועד כוש״ · מהודו ועד כוש כמסוף העולם ועד סופו; דורונות למלך המשיח והשכינה הממלאת את העולם
״ודכותיה״ הראשון, ״ל״ שב״לירושלם״ הראשון, ״אלא״ ו״מצויין״ — בגליון. ״כשם (שהיכל) שהקרבנות״ — ״שהיכל״ מחוק במאגרים. ״מהיכל לירושלם״ השני — במאגרים הלמ״ד מחוקה ומסומנת ״כך״; נשארה כאן כבראשון. ״כל (הצלתים) מלכים״ — ״הצלתים״ מחוק במאגרים.
במאגרים סימן חסר (+) בפסוקים המקוצרים: ״כי הוא רודה + מתפסח״, ״מהיכלך + ירושלם לך יובילו + שי״; המלים שבפסוק הושלמו בסוגריים.
בדפוס: ״המולך — ועדיין לא מלך״; ״דורכיאות עם דורניאות״ (בכתב היד ״דורניות עם דורניות״); ״כך תהיה השכינה ממלאה״ (בכתב היד ״כך תהיה ממלא השכינה״).
הַמֹּלֵךְ(אסתר א, א) — ועדין לא מלך.
מֵהֹודּוּ וְעַד כּוּשׁ — והלא מהודו ועד כוש דבר קל הוא?
אלא כשם שמלך מהודו ועד כוש, כך מלך על שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
ודכותיהודכותיה — וכיוצא בו:
כִּי הוּא רֹודֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה(מלכים א ה, ד).
והלא מתפסח ועד עזה דבר קל?
אלא כשם ששלט מתפסח ועד עזה, כך שלט מסוף העולם ועד סופו.
ודכותיה:
מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי(תהלים סח, ל).
והלא מהיכל לירושלם דבר קל הוא?
אלא כשם שהקרבנות מצויין מהיכל לירושלם,
כך דורניותדורניות — דורונות, מתנות עם דורניות עתידות להיות מצויות למלך המשיח.
הדא הוא דכתיב:
וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כׇל מְלָכִים(תהלים עב, יא).
רבי כהן אחוה דרבי חייא בר אבא אמר:
כשם שהשכינה מצויה מהיכל לירושלם, כך תהיה ממלא השכינה מסוף העולם ועד סופו.
הדא הוא דכתיב:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן(תהלים עב, יט).
דרשת הפסוק · ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ · מאתים וחמשים ושתים איפרכיות: מלכים ששלטו בכולן, ואחשורוש שלט בחציין
״דויד״ — בכתב היד ״דוב״, ומסומן במאגרים ״כך״. ״בכל (הארצות) הממלכות״, ״אם יש (טוב) גוי״, ״(כה אמר כורש מלך פרס) באדין״, ״שלט (בכולן) בחציין״ — מחוקים במאגרים. ״בימי אל(ה)יהו״ — הה״א מחוקה. ״ולקחו״ — מסומן ״כך״. ״וכן הוא אומר ׳ואת בני התערובות׳, שהיו בעירבון בשביל אבותיהם״ — בגליון. ״[ומאה]״ בסוף — הושלם במאגרים.
המדרש קורא ״ובכל די דארין בני אינשא״ (במסורה: אנשא), ״חמיה אמין שתין סתייה אמן שתין״ (במסורה: רומה אמין שתין פתיה אמין שתין; תוקן בסוגריים), ״מי בכם מכל עמו יהי יי אלהיו עמו ויעל״ (עזרא א, ג בלי השם; בדברי הימים ב לו, כג: ״יי אלהיו עמו ויעל״).
בדפוס: ״ויפקד… ויהיו מאתים שנים ושלשים״ (שממנו החשבון: מאתים וחמשים ושתים פחות מאתים שלשים ושתים — ״אנן בעיין עשרים״); ״מרוצצין בארכוף״ (בכתב היד ״באוכף״); ״שהיו מעורבותיהן של אבותיהן״; ״רבי הונא בשם רבי אחא אמר״ (בלי ״ורבנין״ בפתיחה); ״אף אני נותן עליה תוספת אחת משלי, שהוסיף לו מדינה אחת בחשבון״.
שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה(אסתר א, א).
רבי אלעזר בשם רבי חנינא:
והלא מאתים וחמשים ושתים איפרכיותאיפרכיות — מחוזות, נפות הן בעולם.
ודוד שלט בכולן, הדא הוא דכתיב:
וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכׇל הָאֲרָצוֹת(דברי הימים א יד, יז).
שלמה שלט בכולן, הדא הוא דכתיב:
וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמַּמְלָכוֹת(מלכים א ה, א).
אחאב שלט בכולן, הדא הוא דכתיב:
חַי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה(מלכים א יח, י).
וכי יש אדם משביע במקום שאינו שולט?
ועוד מן הדאועוד מן הדא — ועוד מזה (מן הפסוק הזה):
וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת(מלכים א כ, טו).
והשאר, היכן הן?
רבי לוי ורבנין.
רבי לוי אמר: כלו ברעב בימי אליהו.
ורבנין אמרי: בן הדד בא ולקחו.
הדא הוא דכתיב:
וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת(מלכים א כ, א).
אנן בעיין עשריםאנן בעיין עשרים — אנו צריכים עשרים, ותמרותמר — ואתה אומר שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם?
אלא יש אפרכייא שהיתה קשה, והיה נוטל ממנה שנים ועושה אותן ערבוןערבון — משכון, בני ערובה תחת ידו.
רבי ברכיה ורבנין.
רבי ברכיה אמר: בני אוכפייניהבני אוכפייניה — בני האוכף, רוכבים (?) ובני אמוראים.
רבנין אמרי:
בני אוכייפי — שהיו מרוצצין באוכףבאוכף — באוכף, ברכיבה;
ובני אמוראי — שהיו תמורותתמורות — חליפים, בני ערובה במקום של אבותיהן.
וכן הוא אומר: וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻובוֹת(מלכים ב יד, יד) — שהיו בעירבון בשביל אבותיהם.
נבוכד נצר שלט בכלן, הדא הוא דכתיב:
וּבְכׇל דִּי דָארִין בְּנֵיובכל די דארין בני — ובכל מקום שדרים בני אינשאאינשא — האדם חֵיוַת בָּרָאחיות ברא — חיות השדה(דניאל ב, לח).
כורש שלט בכלן, הדא הוא דכתיב:
כֹּה אָמַר כֹּורֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְיָ(עזרא א, ב).
דריוש שלט בכולן, הדא הוא דכתיב:
בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכׇל עַמְמַיָּאבאדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא — אז כתב דריוש המלך לכל העמים(דניאל ו, כו).
אחשורוש שלט בחציין.
ולמה בחציין?
רבי חונא בשם רבי אחא ורבנין.
רבי חונא אמר:
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה חלקת את מלכותי, שאמרת הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם(עזרא א, ג) —
חייך, שאני חולק מלכותך.
ורבנין אמרי:
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה חלקת בנין ביתי, שאמרת רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּיןאמין שתין — שישים אמות(עזרא ו, ג) פתיה אמן שתיןאמן שתין — שישים אמות —
חייך, שאני חולק מלכותך.
ויימרויימר — ויאמר מאה ועשרים ושש; ומה תלמוד לומר שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה?
אלא כך אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אתה נתת עלייהעלייה — עלייה (״ויעל״): רשות לעלות לבית המקדש לביתי משלך, שאמרת:
מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ יְהִי יי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל —
אף אני נותן לך עלייה אחת משלי.
והוספה שהוסיף לו — מדינה בחשבון.
הדא הוא דכתיב:
שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
דרשת הפסוק · ״שבע ועשרים ומאה מדינה״, המשך · כשיבקר הקדוש ברוך הוא פנקסותיהן של אומות ולא ימצא להן זכות
ארבעה פסוקים על דין אומות העולם, שהפרשה מצרפת לשלטון אחשורוש בחציין.
״ומעמים״ הראשון — בכתב היד בקיצור ״ומעמי׳״. ״פינקסותיהן״ הראשון — בכתב היד ״פי-נקסותיהן״.
המדרש קורא ״ושער רישיה כעמר נקי״ (במסורה: ושער ראשה כעמר נקא), ״אדרכם באפי וארמסה בחמתי״ (במסורה: ואדרכם… וארמסם), ״אבקש להשמיד כל הגוים״ בפעם הראשונה (במסורה: את כל).
בדפוס: ״אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא״ (בכתב היד ״כך אמר״ בלי ״אלא״); ״מצות הרגילות שבינותם״; ״תהא ידך מצויה… תמצא להם מדת הדין, תמצא להם מיעוט זכיותיהן״.
רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן:
כתיב: וּשְׂעַר רישיהרישיה — ראשו כַּעֲמַר(דניאל ז, ט) נקינקי — נקי, לבן —
שאין לכל בריה אצלו כלום.
רבי יודן בשם רבי איבו:
כתיב: פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי(ישעיה סג, ג).
וכי לסיוען של אומות הקדוש ברוך הוא צריך, שאמר וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי?
כך אמר הקדוש ברוך הוא:
לכשאבקר פינקסותיהןפינקסותיהן — חשבונותיהם, רשימות זכויותיהם של אומות העולם, ולא תמצא להן זכות לפני —
באותה שעה אֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וארמסה בַּחֲמָתִי.
רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון:
כתיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד כׇּל הַגּוֹיִם(זכריה יב, ט).
אֲבַקֵּשׁ — ומי מעכב?
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא:
לכשאבקר פינקסותיהן של אומות העולם, ולא תמצא להן זכות לפני —
באותה שעה אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כׇּל הַגּוֹיִם.
רבי סימון בשם רבי יוחנן:
כתיב: לִי נָקָם וְשִׁלֵּם(דברים לב, לה).
וכי גבורה הוא שאדם אומר: לכשיתמוטטו שונאיהן של ישראל, אני פורע מהן?
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא:
לכשיפסקו מצות הרגליותמצות הרגליות — המצוות שהן רגילות בהן (שבע מצוות בני נח) שבינותן, ולא תמצא להן זכות לפני —
באותה שעה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם.
רבי ברכיה בשם רבי לוי, ורבי חונא בשם רבי לוי, ורבי יודן בשם רבי לוי — שלשתן אמרו פסוק אחד:
תִּמְצָא יָדְךָ לְכׇל אֹויְבֶיךָ(תהלים כא, ט) —
תהי ידך מצויה ליפרע מאויביך;
תמצא לה מדת הדין;
תמציא להן מיעוט זכיותיהן שעשו.
לכך נאמר: יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ.
דרשת הפסוק · ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ · שבע קשות כעשרים ועשרים כמאה; כחצי עטרה וכאמת המים
״כמאה״ — בכתב היד ״במאה״, ומסומן במאגרים ״כך״ (בדפוס ״כמאה״). ״מעשרים (וכ) וכיבש״ ו״(א) רבי אבון״ — מחוקים במאגרים. ״נכבשות״ — בגליון.
בדפוס: ״העולם הוא עשוי כעטרה״ (בכתב היד ״העולם הזה״); ״אתה מכבש את החיצונות והפנימיות נכבשות מאליהן״.
דבר אחר:
שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה(אסתר א, א).
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר:
כיבש שבע, שהן קשות כעשרים;
כיבש עשרים, שהן קשות כמאה.
ורבי נחמיה אמר:
נטל אוכולוסיןאוכולוסין — המוני אנשים, צבא משבע, וכיבש עשרים;
נטל אוכולוסין מעשרים, וכיבש מאה.
כיצד כיבשן?
רבי יודה ורבי נחמיה.
רבי יודה אמר:
כחצי עטרהכחצי עטרה — כחצי עיגול — שאת מכבש את החיצונות, והפנימיות נכבשות מאיליהן.
אמר רבי פנחס: העולם הזה הוא עשוי כעטרה.
רבי אבון אמר: כאפי קבאיכאפי קבאי — כצורת כיפה (?).
ורבי נחמיה אמר:
כאמת המיםכאמת המים — כתעלת מים — שאת מכבש את החיצונים, והפנימים נכבשין מאליהן.
דרשת הפסוק · ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ · אסתר בת בתה של שרה מולכת כמנין שנותיה; שדה, עיר, מדינה
אין כאן סעיף ט: אותיות הסעיפים הן סימני הדפוס, שבהם מצטטים את המדרש, ובדפוס אחרי סימן ח בא סימן י.
״בעא״ — בגליון. ״לערארא״ — ״לער(ע)ארא״, והעי״ן השנייה מחוקה במאגרים. ״קכ״ז״ (פעמיים) נפתח ״שבע ועשרים ומאה״ כלשון הפסוק וכבדפוס. ״מדינה״ — בכתב היד ״מדינת״, ומסומן במאגרים ״כך״.
בדפוס: ״מה זכתה אסתר״; ״בעא לערערה יתהון״; ״שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה״; ״מדינה אפרכיה מניין״.
רבי עקיבא היה יושב ודורש, ונתנמנמוונתנמנמו — ונרדמו תלמידיו;
בעא לערארא יתהוןבעא לערארא יתהון — ביקש לעורר אותם.
אמר:
מה ראה וזכת אסתר למלוך על שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה(אסתר א, א)?
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא:
תבא אסתר, בת בתה של שרה שחיית שבע ועשרים ומאה שנה,
ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.
אמר רבי לוי:
כל מקום שנאמר שדה — הוא עיר; עיר — מדינה; ו'מדינה' — איפרכיאאיפרכיא — מחוז.
שדה — מנא לןמנא לן — מנין לנו עיר? שנאמר: עֲנָתֹות לֵךְ עַל שָׂדֶךָ(מלכים א ב, כו).
עיר — מדינה, מנין? שנאמר: עֲבֹור בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם(יחזקאל ט, ד).
מדינה — איפרכייא, שנאמר: שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.
דרשת הפסוק · ״בימים ההם״ · מלאכי השרת קובלים על משתה הרשע בחורבן הבית: ימים כנגד ימים
״אמר להן״ — ״אמר״ בגליון. ״היללו [הה] ליום״ — בכתב היד ״הוא״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן על פי הפסוק. ״יושב הוא יושב״ — כך בכתב היד (כפל).
המדרש קורא ״בימים ההם ראיתי ביהודה״ (במסורה: בימים ההמה), ״היללו״ (הילילו).
בדפוס: ״מדדין פיתקין״; ״רב חלבו אמר: אללא ווי היו אותן הימים״ (בכתב היד ״אלווי לא היו אותן הימים״); ״אמר רבי ביבי״ (בכתב היד ״רבי אבהו״); ״ונהה נהי נהיה״.
בַּיָּמִים הָהֵם(אסתר א, ב) —
זהו אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקיןמדדין פתקין — מגישים כתבי קובלנה לפני הקדוש ברוך הוא,
שהיו אומרים לפניו:
רבונו שלעולם, בית המקדש חרב, ורשע זה יושב — הוא יושב ועושה מרזיחיןמרזיחין — משתאות, סעודות הוללות!
אמר להן: תנו ימים כנגד ימים.
הדא הוא דכתיב:
בַּיָּמִים ההם רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּורְכִים גִּתּוֹת(נחמיה יג, טו).
רבי חלבו: אלוויאלווי — הלוואי, אילו לא היו אותן הימים.
אמר רבי אבהו:
הָהֵם — הא לאותן הימים,
היך מה דאת אמרהיך מה דאת אמר — כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): הֵילִלוּ הָהּ לַיּוֹם(יחזקאל ל, ב).
אמר רבי יצחק:
נהיה לאותן הימים,
היך מה דאת אמר: נְהִי נִהְיָה(מיכה ב, ד).
דרשת הפסוק · ״כשבת המלך״ · אומות העולם אין להן ישיבה, וישיבתן של ישראל ישיבה
״בשבת המלך אין כתוב כאן״ — בכתב היד ״כשבת״, ומסומן במאגרים ״כך״; תוקן על פי הדפוס והעניין. ״בשבת ישראל״ — הבי״ת מסופקת במאגרים.
בדפוס: ״איתיבון: והכתיב כשבת המלך!״.
כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ(אסתר א, ב).
אמר רבי יצחק:
אומות העולם אין להן ישיבה.
והכתיב: כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ!
אמר להן:
בשבת המלך אין כתוב כאן, אלא כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ — ישיבה שאינה ישיבה.
אבל ישובתן של ישראל — ישיבה, שנאמר:
בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ(שופטים יא, כו).
דרשת הפסוק · ״על כסא מלכותו״ · כסא שלמה ומעלותיו, גלותו ממלכות למלכות, והכסא שעשה לו אחשורוש
״מלכתו כתיב״ (פעמיים) — בכתב היד ״מלכותו״, והוי״ו מחקה הסופר. ״פלטורין״ — הרי״ש מסופקת. ״וכפו״ — מסומן במאגרים ״כך״, ותוקן על פי הפסוק (״וספו״). ״רבי הושעיא (אמר) רבה״ — ״אמר״ מחוק במאגרים. ״וכן היה עשוי כסא של המלך שלמה״ — ״עשוי כסא של המלך שלמה״ בגליון. ״בשייה״ — מסומן ״כך״, ותוקן ״נשייה״ כבדפוס.
״במעלה הראשונה״ (בראש החלק השני) — בכתב היד ״במחשבה הראשונה״, ותוקן על פי הדפוס (״עלה במעלה ראשונה״) והמשך העניין (״עלה במעלה הראשונה והארי פושט לו יד״). המספרים (האותיות דל״ת וה״א) נפתחו ״ברביעית… בחמישית״.
״שבריו״ — בגליון, תחת ״שברון״ שמחקו הסופר. ״בדמים״ — בגליון, תחת ״בדמוס״ שמחקו הסופר. ״׳על כסא מלאכתו׳ כתיב״ — בגליון, וכך בכתב היד (״מלאכתו״, לא ״מלכתו״). כל הקטע ״וראש עגול לכסא מאחריו… וידות מזה ומזה״ — בגליון. ״אותו״ (כך מקבלין אותו) ו״ואינו נוגע״ — בגליון. ״ועד מקום השבת״ — מסומן ״כך״ (הפסוק: אל מקום השבת).
המדרש קורא ״ואת בית השן״ (עמוס ג, טו: ואבדו בתי השן), ״והכיתי את בית החורף״ (במסורה: בית החרף, בלי ״את״), ״ולא ירבה לו סוסים״ (במסורה: רק לא ירבה), ״לא ירבה לו נשים״ (ולא ירבה), ״לא תקח שחד״ (ולא תקח).
בדפוס: ״אמר רבי הושעיא רבה: כשם שהיו לו שבעים בנים״ (בכתב היד ״אמר רבי אבא״); ״ורבנן אמרי ששה״ (בכתב היד ״שלשה״); ״כטירכי מרכבתו של מי שאמר והיה העולם״ (בכתב היד ״בטיכני מחשבתו״); ״הן דמלכא שארי טיטיון״; ״ויונה נתונה בראשו ועטרה של זהב בפיה״; ״על כסא מלכותו — מלכתו כתיב״ גם בסוף (בכתב היד ״מלאכתו״).
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ(אסתר א, ב).
רבי כהן בשם רבי עזריה:
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ — מלכתו כתיב.
בא לישב על כסא שלמה, ולא הניחוהו.
אמרו לו:
כל מלך שאינו קוזמוקרטורקוזמוקרטור — שליט העולם כולו בעולם — אינו יושב עליו.
עמד ועשה לו כסא משלו כדמותו.
הדא הוא דכתיב:
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ — על כסא מלכתו.
וכי אי זה היה הכסא?
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל(מלכים א י, יח).
אמר רבי אחא:
והא כתיב: וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁומְרוֹן(מלכים ב י, א).
אמר רבי אבא:
כשם שהיו לו שבעים בנים בשומרון, כך היו לו שבעים בנים ביזרעאל,
וכל אחד ואחד היו לו שני פלטוריןפלטורין — ארמונות — אחד לימות החרף, ואחד לימות הקיץ.
הדא הוא דכתיב:
וְהִכֵּיתִי את בֵית הַחֹורֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ(עמוס ג, טו).
רבי יודה ברבי סימון אמר: ארבעה, שנאמר: ואת בָּית הַשֵּׁן.
ורבנין אמרי: שלשה, שנאמר: וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻום יְיָ.
וכאן הוא אומר: גָּדוֹל.
רבי הושעיא רבה אמר:
שהיה עשוי בטיכני מחשבתובטיכני מחשבתו — במלאכת מחשבתו, בתבניתה שלמי שאמר והיה העולם, הקדוש ברוך הוא,
וכן היה עשוי כסא של המלך שלמה:
שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא(מלכים א י, יט).
שֵׁשׁ — כנגד ששה רקיעים.
והלא שבעה הן?
אמר רבי אבון: הן דמלכא שריהן דמלכא שרי — במקום שהמלך שוכן — טמייןטמיין — אוצר.
שֵׁשׁ — כנגד ששה ארצות: ארץ, אדמה, ארקאארקא — ארץ (בארמית); מן שבעת שמות הארץ, גיא, ציה, נשייה, תבל —
וְהוּא יִשְׁפֹּוט תֵּבֵל בְּצֶדֶק(תהלים ט, ט).
שֵׁשׁ — כנגד ששה סדרי משנה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות.
שֵׁשׁ — כנגד ששת ימי בראשית.
שֵׁשׁ — כנגד שש אמהות: שרה, רבקה, רחל, לאה, בלהה, זלפה.
אמר רבי חונא:
שֵׁשׁ — כנגד שש מצות שהמלך הוא מוזהר ומצווה עליהן:
לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים(דברים יז, יז);
ולא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים(דברים יז, טז);
וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ;
לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט(דברים טז, יט);
לֹא תַכִּיר פָּנִים;
לֹא תִקַּח שֹׁחַד.
עלה במעלה הראשונה — הכרוז מכריז ואומר לו: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים;
בשניה מכריז: לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים;
בשלישית מכריז: וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ;
ברביעית: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט;
בחמישית: לֹא תַכִּיר פָּנִים;
בששית הכרוז מכריז: לֹא תִקַּח שֹׁחַד.
וכן מְקוֹם הַשָּׁבֶת — בישיבתו:
בא לישב — אומר לו: דע לפני מי אתה יושב, לפני מי שאמר והיה העולם, הקדוש ברוך הוא.
אמרו:
כיון שמת שלמה, עלה שישק מלך מצרים ונטלו מהן.
אמר רבי שמואל בר נחמן:
הוא שישק, הוא פרעה.
ולמה קורין אותו שישק? שבא בשקיקותבשקיקות — בתשוקה, בלהיטות על ישראל, ואמר: הריני נוטל אותו בכתובת בתיבכתובת בתי — בשכר כתובת בתי (בת פרעה, אשת שלמה).
עשה מלחמה זרח הכושי, ונטלו ממנו;
עשה אסא מלחמה עם זרח הכושי, ונפל בידו, ונטלו ממנו.
תאנהתאנה — שנינו, נשנה בברייתא: אסא וכל מלכי יהודה ישבו עליו.
וכיון שעלה נבוכד נצר והחריב את ירושלם, הגלה אותו לבבל,
ומבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום.
אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתי שבריו ברומי.
נבוכד נצר ישב עליו; כורש ישב עליו;
אחשורוש בא לישב עליו — ולא הניחוהו.
אמרו לו:
כל מי שאינו עשוי קוזמוקרטור בעולם — אינו יושב עליו.
עמד ועשה משלו בדמים.
הדא הוא דכתיב:
עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ — על כסא מלאכתו כתיב.
וְרֹאשׁ עָגֹול לַכִּסֵּא מֵאַחֲרָיו.
אמר רבי אחא: כהדא קדירתא דדרגישהכהדא קדירתא דדרגישה — כקתדרה זו של המיטה (מושב שגבו מעוגל).
וְיָדֹות מִזֶּה וּמִזֶּה —
עלה במעלה הראשונה — והארי פושט לו יד;
ובשניה — נשר פושט לו ידו.
ועד מְקוֹם הַשָּׁבֶת — כך מקבלין אותו.
ובמקום השבת — שרביטשרביט — מטה של זהב מאחוריו,
ויונה נתונה בראשו, ועטרות של זהב בפיה,
כדי שיהא המלך יושב בשבת, ועטרה של זהב בראשו — נוגע ואינו נוגע.
דרשת הפסוק · ״על כסא מלכותו״ · המלוכה ניטלה מישראל כשחטאו, ותחזור אליהם כשיעשו תשובה
״ותימר״ — בגליון, תחת ״ועמד״ שמחקו הסופר.
בדפוס: ״ביד אפוטרופסין רעים״; ״נוטלה מעובדי כוכבים ומחזירה להם בישראל״.
אמר רבי איבו:
כתיב: כִּי לַיְיָ הַמְּלוּכָה וּמֹושֵׁל בַּגּוֹיִם(תהלים כב, כט),
ותימרותימר — ואתה אומר: עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ(אסתר א, ב)?
אלא לשעבר היתה מלוכה בישראל;
כיון שחטאו ישראל — נטלה מהן וניתנה לאומות העולם.
הדא הוא דכתיב:
וּמָכַרְתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיַד רָעִים(יחזקאל ל, יב).
אמר רבי יצחק: ביד אפטרופוסאפטרופוס — ממונה, אפוטרופוס רעים.
למחר, כשישראל עושין תשובה, הקדוש ברוך הוא נוטלה מאומות העולם ומחזירה להם לישראל.
אימתי?
וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן(עובדיה א, כא).
דרשת הפסוק · ״אשר בשושן הבירה״ · כורש ייחס את ירושלים, והקדוש ברוך הוא ייחס את שושן
״פנחס״ — הסמ״ך מסופקת. ״(ייס) ייחס״ ו״שם {שם}״ — כפל, מחוק.
בדפוס: ״כורש ייחס שם מדינתו ושם אפרכיא שלו״ (בכתב היד ״מדינתי… שלי״).
אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה(אסתר א, ב).
רבי פנחס בשם רב חננאל:
אמר לו הקדוש ברוך הוא:
כורש ייחס שם מדינתי ושם איפרכיא שלי, שאמר: בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה(עזרא א, ב);
אף אני אייחס שם מדינתך ושם איפרכיא שלך, שנאמר:
אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
דרשת הפסוק · ״בשנת שלש למלכו״ · שלוש שנים למה: לכסא, לביטול הבית, לחשבון המלכים; ארבעה דברים טובים באחשורוש
״למלאכת הכסא. כיון שגימר מלאכת הכסא״ — בגליון, תחת ״למלכו״ שמחקו הסופר. ״גימר״ — היו״ד והמ״ם מסופקות. ״שעיבר״ (השני) — היו״ד מסופקת. ״רבי שמואל בר (נחמן) אימי״ — ״נחמן״ מחוק במאגרים.
בדפוס אין דברי רבי לוי ורבנין (״כיון שעיבר על…״); ״ארבעה דברים טובים היו באותו האיש״; ״וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי וגו׳״.
בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לְמׇלְכוֹ(אסתר א, ג).
רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אמר:
בשנת שלש למלאכת הכסא —
כיון שגימרשגימר — שגמר מלאכת הכסא, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.
רבי נחמיה אמר:
בשנת שלש לביטול מלאכת בית המקדש —
כיון שגמר בטול מלאכת בית המקדש שלש שנים, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.
רבי לוי ורבנין.
רבי לוי אומר:
כיון שעיבר על שני מלאכים שלפניו — עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.
ורבנין אמרי:
שעיבר על שנות אבותיו — עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.
אמר רבי שמואל בר אימי:
ארבעה דברים טובים באותו האיש:
עשה שלש שנים בלא כתר ובלא כסא;
והמתין ארבע שנים עד שמצא אשה ההוגנת לו;
ולא היה עושה דבר עד שנמלךשנמלך — שנועץ.
אמר רבי פנחס:
וכל מי שהיה עושה בו טובה — היה כותבה.
הדא הוא דכתיב:
וַיִּמָּצֵא כָתוּב(אסתר ו, ב).
דרשת הפסוק · ״עשה משתה לכל שריו ועבדיו״ · סעודת אנטונינוס לרבי, ולמה לא יתנו שמן עכור בנרות
בדפוס: ״שמא לא יצאת ידי קנדלה פטים (פירוש: שמן עכור)״ (בכתב היד ״קלנדא פטים״); ״מה הינון חשיבין עלוי״.
עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו(אסתר א, ג).
אנטונינוס עשה סעודה לרבי.
אמר לו: שמא לא יצאתה ידי קלנדא פטיםקלנדא פטים — (משוער) ענייני הסעודה, ״קנדלה פטים״ שבדפוס = שמן עכור?
אמר ליה: מה הינון חשיבון עלוימה הינון חשיבון עלוי — מה הם (בני אדם) מקפידים עליו?
אמר לו: שמא יתנו שמן פקטיםשמן פקטים — שמן עכור, שמרים של שמן בקנדיליןבקנדילין — במנורות, בנרות, ויקלקלו את הסעודה.
אמר ליה: והדה — מנא לךמנא לך — מנין לך?
אמר ליה: מאחשורוש, דכתיב ביהדכתיב ביה — שכתוב בו:
עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכׇל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.
דרשת הפסוק · ״חיל פרס ומדי״ · עשרה קבין של כל מדה ירדו לעולם: תשעה נטל מקום אחד, ואחד כל העולם
״זנות״ — האות השלישית מסופקת במאגרים (כ או נ); ״זנות״ כבדפוס. ״(נג) נוי״, ״(באויכון) בירושלם״, ״(בע) בכל העולם״, ״(כל) בכל העולם״ — מחוקים במאגרים; הנו״ן של ״נוי״ מסופקת. ״בארץ ישראל״ (פעמיים) — הבי״ת בגליון.
בדפוס: ״עשרה חלקים של זנות בעולם״; ״בישמעאלים״; ״עשרה חלקים של בריות״ (בכתב היד ״סריות״); ״כעירות״ (בכתב היד ״כעור״).
עשרה חלקין של קביןקבין — מידות (קב = מידת יבש) של זנות בעולם — תשעה באלכסנדריאבאלכסנדריא — אלכסנדריה במצרים, ואחד בכל העולם כלו;
עשרה חלקין של עשירות בעולם — תשעה ברומי, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של עניות בעולם — תשעה בלודבלוד — לוד, עיר ביהודה, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של כשפים בעולם — תשעה במצרים, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של טפשות בעולם — תשעה בישמעאל, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של סריותסריות — סרחון, ריח רע (?) בעולם — תשעה בישמעאל, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של כניםכנים — כינים בעולם — תשעה בפרסיים, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של נוי בעולם — תשעה במדי, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של כעורכעור — כיעור בעולם — תשעה במזרח, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של כח בעולם — תשעה בכשדים, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של גבורה בעולם — תשעה ביהודה, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של יופי בעולם — תשעה בירושלם, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של חכמה בעולם — תשעה בארץ ישראל, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של תורה בעולם — תשעה בארץ ישראל, ואחד בכל העולם;
עשרה חלקים של חנופה בעולם — תשעה בירושלם, ואחד בכל העולם.
הדא הוא דכתיב:
כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻופָּה לְכׇל הָאָרֶץ(ירמיה כג, טו).
דרשת הפסוק · ״חיל פרס ומדי״ · מתי מדי קודמת לפרס; למה נקראו פרס ומדי
בדפוס: ״פרס טפילה לה… מדי טפילה לה״ (בכתב היד ״לו״); ״אחד בימי תרדה ואחד בימי אדרכיאן״ (בכתב היד ״תדרה… אדרביאן״); הפסוק שם ״והיה זה שלום העיר וגו׳״ (בכתב היד מיכה ה, ד: ״שלום אשור כי יבא״); ״עבודת כוכבים״.
דבר אחר:
חֵיל פָּרַס וּמָדַי(אסתר א, ג) —
פעמים שהוא מקדים מדי לפרס, ופעמים פרס למדי:
כשהמלכות במדי — פרס טפילהטפילה — טפלה, משנית לו;
כשהמלכות בפרס — מדי טפלה לו.
פָּרַס — למה קורין אותו פרס?
שקבלה המלכות פרוסותפרוסות — חלקים (פרס = פרוסה):
אחת בימי תדרה, ואחת בימי אדרביאן, ואחד לעתיד לבא.
הדא הוא דכתיב:
וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר כִּי יָבא(מיכה ה, ד).
מָדַי — למה קורין אותה מדי? דמודיאדמודיא — שמודה להקדוש ברוך הוא.
אמר רבי חייא בר אבא:
מלכי מדי תמימים היו,
ואין להקדוש ברוך הוא עליהן אלא עבודה זרה שמסרו להן אבותיהן.
דרשת הפסוק · ״הפרתמים״ · שני לגיונות המלך שיעצו להחריב את הבית, ואחרים שהועמדו תחתיהם
״פרתומי״ — המ״ם מסופקת; ״דיקומיוני ואגוסטיאני״ — הדל״ת והוי״ו מסופקות; ״והחריב״ — הוי״ו מסופקת; ״אחרים״ — הרי״ש מסופקת. ״אריוך״ — מסומן במאגרים ״כך״; תוקן ״דניאל״ על פי הפסוק.
המדרש קורא ״אדין… התיב עטא וטעים״ (במסורה: באדין דניאל התיב עטא וטעם).
בדפוס: ״אגוסטוס (פירוש: קיסר)״; ״יכולני ובר קוריאני״; ״ורבי יצחק אמר בני טעמיא בני עצתיא דיליה״.
הַפַּרְתְּמִים(אסתר א, ג).
רבי אלעזר אומר:
פרתומיפרתומי — הפרתמים, השרים — אלו שני לגיונותיולגיונותיו — גדודי צבאו של מלך,
שאין המלך נקרא אגיסטוסאגיסטוס — אוגוסטוס, קיסר עד שקורין אותו הן תחלה.
ואלו הן?
אמר רבי יצחק: דיקומיוני ואגוסטיאנידיקומיוני ואגוסטיאני — קצינים ממשמר הקיסר (דקוריונים ואוגוסטיאנים).
הן הן שנתנו עצה לנבוכד נצר, ועלה והחריב בית המקדש.
וקעקע הקדוש ברוך הוא את ביצתן, והעמיד אחרים תחתיהן.
ואלו הן?
רבי יודה ברבי סימון בשם רבי אלעזר אמר: יכולייכי ובר קוריאנייכולייכי ובר קוריאני — שמות שרי מלכות (?).
ורבי חונא אמר: טעמיה ובני סגנייא דיליהטעמיה ובני סגנייא דיליה — יועציו ובני סגניו (משנה למלך) שלו.
ורבי יצחק דיליה אמר: בני טעמיה ובני עצתיהבני טעמיה ובני עצתיה — בני מועצתו ויועציו,
היך מה דאת אמר: אדין דניאל הֲתִיב עֵטָאהתיב עטא — השיב בעצה וטעיםוטעים — ובטעם, בתבונה(דניאל ב, יד).
דרשת הפסוק · ״ושרי המדינות לפניו״ · המלך יושב לדין ברום, וכל העם לפניו על הארץ
״ארכיון״ — בגליון.
בדפוס: ״להדא ארכיון דגדר, שהמלך יושב לדין מלמעלה״.
וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו(אסתר א, ג).
רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן.
רבי אלעזר אמר:
להדין ארכיון דגדרלהדין ארכיון דגדר — לבית המשפט הזה שבגדר (?) — שהמלך יושב לדין של מעלה, וכל העם יושבין לפניו על הארץ.
ורבי שמואל בר נחמן אמר:
לבסילקילבסילקי — לבסיליקה, אולם גדול גדולה שמלאה בני אדם — שהמלך יושב במסבובמסבו — במקום מושבו (במסיבה), וכל העם שטוחיןשטוחין — משתטחים על פניהן לפניו.
לכך נאמר: וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו.
על פי כתב יד קמברידג׳ 495. במקומות שכתב היד חסר או משובש הושלם מעדי נוסח אחרים או על פי המקבילות. מילים שנוספו או תוקנו מסומנות באפור; תיקון שיש לו נוסח בכתב היד מציג אותו בריחוף העכבר. ראשי תיבות נפתחו, הפסוקים נוקדו על פי המסורה ומראי המקום נוספו בסוגריים.
| סעיף | בנוסח | בכתב היד |
|---|---|---|
| ג | ליהודים | — (הוספה) |
| ד | בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר | — (הוספה) |
| ד | על | — (הוספה) |
| ד | מלכים | — (הוספה) |
| ה | דויד | דוב |
| ה | רומה | חמיה |
| ה | פתיה | סתייה |
| ה | ומאה | — (הוספה) |
| ז | כמאה | במאה |
| ח | מדינה | מדינת |
| י | הה | הוא |
| יא | בשבת | כשבת |
| יב | וספו | וכפו |
| יב | נשייה | בשייה |
| יב | במעלה | במחשבה |
| יט | דניאל | אריוך |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אסתר רבה | כ״י קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 495 |
| החיבור | הנוסח שעל פיו נדפס |
|---|---|
| אסתר רבה | כ״י קמברידג׳, ספריית האוניברסיטה Add. 495 |